יצחק אפשטיין אל לאון פינסקר באודסה (כנראה כסלו תרמ"ו 11.1885)    🔗

המכתב נכתב במקורו ברוסית, ופורסם בספר כתבים לתולדות חיבת־ציון וישוב ארץ־ישראל, בעריכת אלתר דרויאנוב.¹ הנוסח העברי המובא כאן פורסם במהדורה החדשה של הספר, בהדרת שולמית לסקוב.²

מר פינסקר הנכבד מאד,

על החודש השני של שהותנו בזכרון יעקב אנו יכולים בקורת־רוח מרובה למסור לך עלינו ידיעות משמחות קצת יותר מאלו שמסרנו על החודש הראשון. לקראת ראשית חודש חשוון כבר נגמרה בנייתם של כל בנייני העץ במושבה ועמם גם עבודתנו בהם – הרכבת פיגומים. איננו יודעים מה העבודה שעמדו למסור לנו אחרי כן – עד עונת הגשמים אין כל עבודות חקלאיות. אולם אנחנו בעצמנו הצענו את שירותנו בסלילת קטע דרך באורך 150 מטר העוברת בסמוך למושבה ושעד כה כיסו אותה כמויות גדולות של אבנים כבדות שקועות עמוק באדמה ועשבי בר. נִגשנו לעבודה זו בשקידה ונגמור אותה בקרוב ולא בלי הצלחה. הממלא את תפקיד המנהל הרעיף עלינו פעמים רבות דברי שבח והביע את שביעות רצונו מאתנו. את הדרך אי־אפשר להכיר עתה והיא משווה מראה נאה לכניסה למושבה. רוחבה 10 מטר, כך ששלוש עגלות יכולות לנסוע בה זו בצד זו בחופשיות, דבר נדיר מאד בדרכי ארץ־ישראל. עבודה זו תועלתה מרובה מאוד, ומשום כך מילאנו אותה בחשק רב, בזכרנו את דברי הנביא הגדול: “ושמתי כל הרי לדרך, ומסלתי ירֻמון. הנה אלה מרחוק יבואו, והנה אלה מצפון ומִים, ואלה מארץ סינים” (ישעיהו מ"ט).³

עתה לא נשאר לנו אלא ליישר את הדרך ולכסותה באבנים קטנות. ליד אותו הבית שאנו גרים בו הקצו לנו מקום ניכר בגודלו לגן ירק. כאן נזרע ירקות ממינים שונים לשם אימון. השבוע כבר התחלנו בשעות העבודה שלאחר הצהריים לנקות את גן הירק מאבנים ולבנות גדר אבנים. בשעה טובה החדר השני שקיווינו לקבלו נמצא כבר ברשותנו. שני החדרים גדולים ויש בהם די אור. עובדים אנו לא הרבה – חמש שעות, לעתים רחוקות – שש שעות ביום, 3 שעות לפני הצהריים ושעתיים אחרי הצהרים. כולנו כבר התרגלנו לחלוטין לעבודה ולתנאים החדשים. אנו נהנים בעבודה מחופש גמור – באים והולכים כרצוננו. בכלל, ניתן לומר שחיינו נוחים למדי. עובדים אנו במתינות וביעילות, מקבלים כל הנחוץ לחיים, ובהווה אשר כזה מצפים לעתיד.

אנו מחכים לבואו של וורמסר בעוד זמן קצר. לפי השמועה הוא יתמנה למנהל לכל מושבות הברון. בשבוע שעבר חולקו בין המתיישבים תשעה־עשר צמדי שוורים צעירים מאוד מגזע ערבי קטן, כך שעדיין אין לחרוש בהם בשנה זו. נבנים בתי אבן חדשים ויפים מאוד למראה. את הגגות מתקינים המתיישבים ומקבלים בשכרם פראנק אחד עד שניים ביום.

קבל נא וכו',

בשם כולנו,

יצחק אפשטיין

זכרון יעקב, ג' בכסלו תרמ"ז

 

ארבעה מהחמישה שנותרו בזכרון יעקב אל לאון פינסקר    🔗

באודסה י"ד באדר א תרמ"ו (19.2.1886)⁴

המכתב נכתב במקורו ברוסית, ופורסם בספר כתבים לתולדות חיבת־ציון וישוב ארץ־ישראל, בעריכת אלתר דרויאנוב.⁵ הנוסח העברי המובא כאן פורסם במהדורה החדשה של הספר, בהדרת שולמית לסקוב.⁶

מר פינסקר הנכבד מאוד,

אצלנו אין חדש. אנו עובדים כמקודם בגינות הירק של הפקידות, אלא שלצערנו אין לעבודתנו אותו אופי לימודי־מעשי שצריך היה לצפות לו, כי בשעת העבודה אין מסבירים ואין מבהירים לנו דבר. שוכנע בכך אישית מר וורמסר שנכח פעמים רבות בשעת עבודתנו. כתוצאה מזה הציע לנו שנכתוב אליו מכתב, שבו נרצה על מצבנו הנוכחי, עד כמה אין הוא מתאים למטרה שלשמה נשלחנו הנה, מבחינת הנסיון הלימודי, והוא, וורמסר, יעביר את המכתב עם הערותיו לפאריס. כתבנו מכתב כזה, שעמד להישלח בשבוע שעבר לפאריס. לפי דעתו של וורמסר נוכל להגיע למטרה הרצויה באופן טוב יותר ב־Mikwe Israel [במקוה ישראל] ביפו.

מצבנו הכלכלי לא הוטב. 30 הפראנק הניתנים לנו בחודש אינם מספיקים להנעלה ולהלבשה אחרת, כיוון שהפקידות נותנת לנו רק חליפת עבודה אחת, קיצית. דיברנו על כך עם וורמסר, שאמר כי יכתוב לפאריס […] אולם לפי שעה אנו נתונים במצב דחוק מאוד, וכתוצאה מכך אנו נאלצים לבקש ממך להעניק לנו תמיכה חד־פעמית בסך 40 פראנק לכל אחד מאתנו. רבות הִססנו עד שהחלטנו לפנות אליך בבקשה זו: יודעים אנו גם יודעים את מחירן של פרוטות העם הנאספות בשביל עניין העם, אך ההכרח מאלצנו לעשות זאת. אין ספק כי עם האפשרות הראשונה שתינתן לנו להחזיר את הכסף הזה, נחזירו בשמחה.

בשבוע שעבר נטענו יחד עם הגנן למעלה מאלף עצים, מחציתם עצי תות, ברחוב הראשי של המושבה וכן בדרכים המקשרות את כל חלקי המושבה.

Leon Igly

Moses Warhaftig

איסק אפשטיין

גרשון הורוביץ

נ"ב: מבקשים תמיכה רק החתומים על המכתב. מר פוחצ’בסקי אינו זקוק לתמיכה.

 

גרשון הורוויץ אל שפ"ר (שאול פנחס רבינוביץ) בוורשה, י"ח באדר א התרמ"ו (23.2.1886)    🔗

המכתב פורסם בספר כתבים לתולדות חיבת־ציון וישוב ארץ־ישראל, בעריכת אלתר דרויאנוב ובהדירת שולמית לסקוב,⁷ וכן בספר העלייה הראשונה, בעריכת מרדכי אליאב.⁸ המכתב נכתב ברוסית אך בשני המקורות הוא מובא בעברית.

ידיד נכבד מאוד, מר פ' רבינוביץ,

אנו מודים לך מאוד על דברי הניחומים בנוגע לעתידנו, אך לצערנו לא יכולנו להסיק משהו בדומה לזה ממכתבו של מר ארלאנגר. אנו מבינים רק את המשפט הראשון Der edle Wohlthäter hat seine besondere Absicht auf Sie⁹ (ז"א כלפינו); המשמעות של שאר המכתב היא בשבילנו כספר החתום. אולם, אפילו נסכים למסקנותיך, הנני מבטיחך שגורלנו אינו תלוי לא בבארון, לא בארלאנגר או בשייד, אלא בוורמסר ובדיגור, ומהם קשה מאד לקוות למשהו. דיגור (איכר־מדריך מעשי) הוא שונא מושבע ליהודים, מפריע למתיישבים בכל האמצעים בדרכם להתנחלות תקינה, מבטל אותם ומתעלל בהם בכל מקום ובכל הזדמנות. ולבסוף כותב מכתב מלשינות נוסח המן לבארון ושייד, וראו זה פלא! לו מאמינים. ואילו וורמסר הוא איש תם, יושב אוהלים, בהבלי העולם הזה אינו מבין דבר. בתחילה מסר את הנהלת המושבה כל כולה לידי דיגור היודע את השפה הערבית, הערמומי והנמרץ, לפחות בהשוואה אליו. ועתה, משתפס כבר מה שהלה עולל… הוא מבקש ומשתדל להיעשות עצמאי, אבל השד שאחז בשערה אחת כבר סחב אחריה את הראש כולו. במכתב רשמי אנו מודיעים לך על מכתבנו לוורמסר, לפי עצתו שלו עצמו, אך דומה שתמרון זה אינו מכוון כל כך לטובתנו כשם שהוא “יריה מאחורי הפינה” לעברו של דיגור. זהו כבר המכתב השני; את הראשון שנכתב – גם הוא על פי רצונו – לא שלח – – –

אין דבר מצחיק יותר, אם להשוות את מצבנו כיום, עם מה שנאמר עליו במכתבו של ארלנגר: “… אשר יכירו את הארץ, את הלשון, את המנהגים, את דרכי העבודה”. אולם האפשר ללמוד כל זאת בשבתך כאן ככלוא? אין לנו שום יחסים עם הערבים, לא היינו אפילו בכפר הקרוב ביותר, והאמינו, עדיין לא ראינו כרם, לא פרדס, ואם כי איננו עובדים לפי שעה יותר משמונה שעות ביום, בכל זאת אין אנו רואים אור העולם לפנינו, כי אנו יוצאים בבוקר בשעה 7 וחוזרים בשעה 7–8 עם ערב. ובמה היא עבודתנו? בסחיבת קורות, בסלילת דרכים, בסילוק אבנים בנות מאה פּוּד,¹⁰ והרבה הרבה בחפירת בורות ובהעברת עפר! האם זה מוליך אותנו אל מטרתנו? ומצבנו החומרי? איני יודע אפילו מה שם אקרא לזה. אנו נדונים להתהלך בלי נעלים, בלי לבנים, אחד ישן על קרשים ערומים בלי מזרן, אחד בלי כר, בלי שמיכה – – – אנחנו ביקשנו שיתנו לנו מגפים. ענו לנו: אתם באתם למטרה נעלה מזה – – – והיות שאי אפשר ללכת בלי מגפים, שקענו בחובות אצל המתיישבים. ואם חובבי ציון לא יענו לבקשתנו, יהיו לנו גם עגמת נפש, גם חרפה. – – –

מתוך הסתכלות בסדרים, ביתר דיוק – באי הסדרים המקומיים, אשר עליהם אודיעך בפעם אחרת, ויתרנו כמעט על כל אותו עתיד מזהיר, שתארנו לעצמנו בנסיעתנו לכאן, ונוכחנו לדעת, כי המוצא הבטוח ביותר והטוב ביותר בשבילנו הוא להסתדר כמתיישבים פשוטים. רק יגלי לבדו לא יהיה אולי מרוצה מעתיד צנוע כזה. האחרים היו מסכימים בשמחה. – – –

עבדך הנאמן,

ג' הורוביץ

 

מיכל פוחצ’בסקי אל הוריו בבריסק דליטא, ט' באדר ב תרמ"ו (16.3.1886)    🔗

המכתב המובא כאן פורסם בעיתון המליץ בכ"ח בניסן תרמ"ו.¹¹ הוא מובא שם בעברית, אך איננו יודעים באיזו שפה נכתב. ממכתב זה השמטנו קטע הנוגע לקרוב משפחה שחזר מירושלים לרוסיה.

אור ליום ג', ט' אדר שני תרמ"ו, זכרון יעקב

הורי האהובים והיקרים!

היום בא אלי מכתבכם היקר מיום ח"י אדר א'. בעוד המכתב חתום בידי שמחתי עליו באמרי כי מלא הוא בשורות טובות מאתכם ודברים משמחי לב. בפתחי אותו ואקרא בו, התעצבתי אל לבי בראותי כי עודכם מחזיקים בשגגתכם ודואגים לי פן אעבוד בזה עבודת פרך שמפרכת את הגוף. מבטיח אני אתכם כי מעולם לא היו לי ימים טובים כימים מעת אשר באתי הלום, כי מה אנחנו חסרים בזה? אין אנחנו עושים בעבודה יותר מכפי כחנו, והידיעה הפנימית כי כל עמלנו הוא לטובתנו ולתועלתנו היא תחזק את ידינו ותשנס את מתנינו. מטרתנו להעשות גננים טובים ואל המטרה הזאת נגיע בע"ה. מבקשים אתם שאשלח לכם את תמונתי למען תראו אם אין פני רעים. חבל כי לא אוכל למלאת בקשתכם, כי אין פוטוגרף בזה אתנו, וצריך לעלות בשביל זה לירושלים וזה אי אפשר לי. אבל תאמינו לי כי פני עתה טובים מאשר בהיותי יושב בטל בביתי, כי העבודה תחליץ עצמותינו ותחדש את כחנו.

אבי שיחי' כותב אלי: “מכיון שר. ל. א. עוזב את ירושלים ושב לארצו אות הוא שא”י היא ארץ אוכלת יושביה וכל אשר יקרה נפשו בעיניו ימלט ממנה" […] אבל אחת אבטיחכם כי גם האיש הזה, לו בא לשבת אתנו במושבנו כי אז לא הלך לבו לשוב לרוסיא, כי אף הוא היה רואה כי טובה הארץ מאד והמנוחה בה נעמה, ובעבותות אהבה היה נקשר אל המקום הטוב הזה ולא שב את ארצו ואל מולדתו.

אין בכחי לתאר לכם את הדר הטבע ויפעת הארץ בזה על כל פסיעה שאנחנו פוסעים. לא פִּללתי מעודי לראות כזאת! ועתה הורי היקרים למה תמררו את חייכם במשאות שוא ומדוחים? ולמה תדאגו לי ותִמנו לכם מִלות עמל בעוד אשר אני שמח בחלקי וטוב לב תמיד?

ע"ד תעודת המסע אשר אתם שואלים, אין בפי נכונה להשיב לכם. מיום בואי הלום התעודה מונחת בחיקי ואין דורש ואין מבקש, זולתי בעלותי מן האניה חתמו עליה. ואם אחפוץ לשבת בזה בתור יליד רוסיא, אז עלי ללכת לחיפא אל הקונסול ולהחליף את תעודתי שנה בשנה ולשלם בעד זה עשרה ר"כ [רובל כסף] בכל פעם. האם ידי משגת לשלם עשרה רו"כ בשנה? ויוכל היות שכבר נמניתי לעבד תורגמה [טורקיה], כי כל הקולוניא עומדת תחת חסות ממשלת תורגמה.

ביום השבת העבר היה אצלנו אורח הגון ר' פישל סאלאמאן.¹² דיברתי עמו על אֹדות עסקו ואמר לי כי כל עיקר רעתו ואסונו הוא פֵּרוד הדעות והמחלוקת השוררת אצלם, כי לולא זאת אז חיו חיים חיי אושר והצלחה. כי בשנה הזאת כבר זרע את שדותיו, ולוּ היה לו על חלקת שדהו בית לשבת כי אז לא הצטרך עוד לבריות.

הקולוניא [המושבה] שלנו הולכת מיום ליום הלוך וטוב. רוב הקולוניסתים סותרים את בתיהם בתי העץ, ובונים בתי אבנים תחתיהם. הבהמות היו גרועות, כי קנו אותם מאת הערביים והבדואינים, והנה באה הפקודה מפאריז למכור את הבהמות הרעות ולקנות תחתיהן טובות מ"בארות“. אחדים מבני המושבה שולחו לבארות לקנות שם בקר וצאן, וכבר באו הנה שני עדרים נחמדים למראה ותאוה לעינים. בשבוע העבר החלו הקולוניסתים לעבוד את חלקת האדמה הקנויה מחדש. כל הנטיעות אשר נטענו בשנה הזאת, אנחנו והקולוניסתים, שורשו וגם נִטעו בעז”ה, כי ידענו לכוון את השעה בה, ונקוה כי השנה הזאת תהיה שנת שובע; והערביאים אומרים כי תבואת “זכרון יעקב” טובה מתבואתם.

מלאכתנו היא, כמו שכתבתי לכם מכבר, מלאכת הגננים: זריעה ונטיעה. ביחוד נוטעים אנחנו אילנות ופרחים בעציצים. בזמן האחרון נטענו פרחים הרבה. היום נטענו גן פרחים יפה מאד סביב בית המנהל. לצדי כל הרחוב העוברת בתוך הקולוניא נעשה מעקה ומִסְעָדות. את כל הדרכים בתוך הקולוניא וחוצה לה סביב יעזקו ויסקלו ערביאים שכירי יום זה כמה שבועות, ויסולו בם מסִלות (שאססעע). על כל זה יוציאו כסף רב, אבל אין כסף נחשב בעיני הנדיב למאומה לעשות את הכל יפה וטוב.

לחג הפסח הבא תִשלם מלאכת בנין בית מקדש מעט, אשר כמהו לא תמצאו בארץ רוסיא. בכסף אשר ישלמו בעד הציורים לבדם הייתם יכולים לבנות ביהכ"נ בעיר בריסק. הרואה לא יאמין בשום אופן כי “זכרון יעקב” הוא כפר, כי מראהו כמראה עיר קטנה. יום ביומו פנים חדשות באות ויוצאות. שתי פעמים בשבוע הולכת שיירה מכאן לצפת ולחיפא.

בימים האלה התענגו הקולוניסטים ראשונה מיום צאתם מרומניא לבוא בבית מרחץ להזיע, ואנכי התרחצתי בשבוע העבר באמבטי. לחג הפסח יחכו כי בוא יבאו מפאריז לבקר את הקולוניא ואז בלי ספק תיעשנה בה חדשות גדולות.

אני, כשאני לעצמי, מברך על שעבר ומבקש רחמים על להבא, כי רואה אנכי שמנהיגים אותי בדרך טובה ואינני חסר לנפשי מאומה. על כן במטותא מנייכו הורי היקרים, אל תחטאו בילדכם ואל תדאגו לי. כי יקרה לפעמים אשר יארכו הימים ולא אכתוב לכם, אל תדמו בנפשותיכם ח"ו כי מרוע לב אנכי עושה זאת. אבל הדבר פשוט: כל היום ידי מלאות עבודה בגן, ובערב נשב כשתי שעות ונשתה טהעע [תה] בבית חברנו עפשטיין, ובשובי הביתה אנכי יושב ועוסק בתורה עד אשר שמורות עיני נאחזות בנפול עליהן חבלי שֵׁנה. ככה יחלופו הימים ואני שוכח כי עיניכם כלות למכתבי, עד אשר יבוא מכתב מאתכם ואז אקח לי מועד וזמן לענותכם ולשוחח אתכם כנפשי שבעי. ואולם כל זה היה עד היום, לפי שהיה עת לטעת וידינו מלאות עבודה, ועתה בעוד ימים אחדים תכלה המלאכה ואז תהיה כל מלאכתנו לראות בגנים ולטייל בין הכרמים אשר להקולוניסתים, לנַכש ולזמר את הנטיעות ולְיַפותן, והמלאכה הקלה בגִנות שלנו. גן הירק אשר לנו יִתן מעדנים לנפשי, כי הוא מוציא צמחיו ומצמיח זרועיו ומלא ברכת ה'. זה הפעם השניה אשר זרענוהו בשנה הזאת; כי גני הירק צומחים בזה ונותנים את פִּריָם מראשית השנה ועד אחרית שנה, אפס כי בימי החמה צריך להשקותם שלא ייבשו התלמים.

ועתה הורי היקרים, היו שלום וברכה; הגיע זמן לישון. כל חברי ישנים זה כשתי שעות, ואני יושב ועורך דברים אליכם ואינני מפריע אותם משנתם, כי יש לי שלחן וכסא ומנורה בפני עצמי. היום העבר היה יום חם כימי תקופת תמוז אצלנו, ועתה הירח יקר הולך, האויר צח וטהור ומלא ריח טוב. היום בשובי ממלאכתי לפנות ערב סרתי לרגעים אחדים לביהכ"נ ואמצא שם את הרב יושב וקורא שעור גמרא במנין אנשים וה' ווארמסר יושב בתוכם.

היום באו להקולוניסתים בגדים חדשים לימי החג. מלבד חליפות שמלות ינתן להם לאיש שמונה ולאישה עשרה פראנק לשאר צרכי הגוף, ושמונה פראנק לכל נפש לצרכי החג. הפנויים שאין להם אשה ויש להם בית דירה לעצמם יקבלו כל אחד ששה עשר פראנק.

גם מכונת הקצירה באה מפאריז ובקרוב יבאו ריחים של קיטור. בשבוע העבר באו כלי בית לביתו של המנהל. חדר אחד בבית ההוא יכללו ויפארו לשם הנדיב. אתמול בא מכתב מפאריז והיום הוא נדבק אל הכותל במסדרון בית המנהל למען יקראוהו כל אנשי המושב. במכתב ההוא נאמר: כי נודע להנדיב מכה"ע [מכתב העת] כי יש בין הקולוניסתים אחדים שאינם שמחים בחלקם ומתאוננים, וע"ז [ועל זה] ידאב לבו, כי משתדל הוא לעשות כל מה דאפשר להיטיב להם ורוחם איננה נוחה בזה. על כן הוא מבקש להודיע לו מי ומי הם המתאוננים, כי אז יצוה לתת להם כסף להוצאות הדרך ושבו רומניאה.

זולת זאת אין כל חדש, מי יתן ואזכה לשמוע בשורות טובות מכם ומכל ישראל.

מיכל פאחאצעווסקי.

 

מיכל פוחצ’בסקי אל הוריו בבריסק דליטא, ט"ו באדר ב תרמ"ו (22.3.1886)    🔗

נוסח המכתב המובא כאן פורסם בספר העלייה הראשונה, בעריכת מרדכי אליאב¹³, אך איננו יודעים באיזה שפה נכתב במקורו.

זכרון יעקב, יום ב' פורים בשושן תרמ"ו

הורי היקרים!

בשבוע העבר כתבתי אליכם מכתב ארוך אשר אמרתי כי ישפוק [יספיק] לשבועות אחדים והיום אני שב וכותב אליכם, כי יום בטול מלאכה אצלנו היום, וגם דבר טוב קרה פה אשר אני ממהר להודיעכם כדי לשמחכם.

ביום אשר שלחתי אליכם את מכתבי האחרון מִלא ה' ווארמסר את ידינו לברור את הבגדים אשר באו מפאריז “משלוח מנות” להקולוניסטים, לפי מדת גדלם וארכם, ולהבדיל מהם את הבגדים שהיו עתידים להשלח להקולוניא “ראש פנה”.

ביום הששי אחר חצות נתן לנו ה' ווארמסר רשימת הקולוניסטים, וצוה אותנו לחלק להם את הבגדים אשר בררנו: על ה' ווארהפטיג, הצעיר מאודיסא, שם לתת לכל אחד ואחד מהקולוניסטים הגדולים [הבוגרים] לאיש שני צמדים מכנסי בד לבן, ועל ה' עפשטיין – לתת לאיש שני מעילי פשתים תכלת ושתי כתנות; ולהילדים – לאיש צמד מכנסים, מעיל אחד וכתונת אחת; ויהיו הם מחלקים, והגנן ה' הורוויץ רושם את שמות המקבלים.¹⁴ במשך שתי שעות היתה כל הקולוניא לבושה חדשים, איש על פי מדתו. המקבלים את המתנות בֵּרכו בכל לבם את הנדיב הידוע ואת ה' ווארמסר. ה"משלוח מנות" בעד הקולוניא “זכרון יעקב” לבדה עולה למחיר ארבעת אלפים פראנק.

במו"ש נאספה כל בני הקולוניא, אנשים ונשים וטף, לביהכ"נ לשמוע את המגלה. ה' ווארמסר בִּקש את הנאספים לבלי יתנו להילדים להקים שאון בהכאת המן; ושמעו בקולו. וכן היה גם ממחרת בשעת תפלת שחרית. רק מצוה אחת לא יכלנו לקיים ביום ההוא, והיא – “מתנות לאביונים”; לפי שכלנו שוים ואין אביון בינינו. – – –

הקולוניסטים שלחו “מנות” לה' ווארמסר: יינות וממתקים, ואנחנו אשר אין ידנו משגת, שלחנו לו מעשה אצבעותינו תמורה פירמידע של פרחים בנויה לתלפיות. וישמח ה' ווארמסר מאד על מתנתנו כי היתה התמורה באמת יפה עד להלל. לא בשביל שאנחנו אמנים גדולים בקליעת פרחים אלא לפי שהפרחים באה"ק [בארץ הקודש] יפים ונחמדים מאד, אשר אין כמותם בכל אירופא זולתי הולנד. אבל בעת אשר בהולנד פרחים כאלה יעלו לכמה פראנק, פה הם צומחים על תלמי שדי ואנחנו דשים אותם בעקבינו.

בשעה אחת לפני שקיעת החמה נאספנו אל הסעודה. אולם הבית היה מלא אורה; באמצע החדר עמד שלחן גדול ועגול ונשב סביבו על הכסאות ויהי לנו באמת – “אורה ושמחה וששון ויקר”. מצות “להשמיד ולאבד” קיימנו בדגים מבושלים ובאוזות צלויים; וכן קיימנו גם מצות “השתיה – כדת”. השוחט, שהוא גם החזן, שר פיוטים שונים וכלנו היינו שכורים – ולא מיין כי אם משמחה וטוב לב. זה הוא בפעם הראשונה אשר חגונו את ימי הפורים ב"זכרון יעקב" מיום הבנותה. קולוניסט אחד יודע נגן בכנור בא וינגן ביד ואנחנו שוררנו בפה. חברנו ה' עפשטיין ברך את הנדיב וכל בני ביתו והקרובים אליו, ואנחנו עמדנו על רגלנו בכובד ראש וענינו אמן בכל כחנו; אח"כ ברכהו גם החזן בברכת “מי שבירך”. כאשר נאספו קולוניסתים רבים בפרוזדור הבית פתח ה' ווארמסר ודבר אליהם במעלת יִשוב א"י, וסִפר להם את חסדי הנדיב. השומעים שמחו על דבריו ומחאו כפים; וה' ווארמסר צוה להביא להם יין ומגדנות. אח"כ דִבר הרופא על לב הקולוניסתים לחיות באהבה ואחוה ושלום וריעות, ושתה כוס לשלום הנדיב. אחריו דבר הרוקח ויציע את מעמד הקולוניא לפני שנתים נגד מעמדה עתה. וכי מה הנדיב הסוכך לראשנו דורש מעִמנו, בלתי אם להיות יהודים כשרים ואנשים טובים בעיני אלהים ואדם. גם ה' עפשטיין דבר דברים של טעם, ויודה להנדיב חסדו בשם כל הקולוניא, ולכל העוסקים עמו בעבודת הקודש. אחרי כן דרש הרב מעניני דיומא ויספר מעלותיו של השר ר' יעקב המנוח ז"ל¹⁵ אשר לשמו ולזכרו נוסדה הקולוניא. – גם דברי תורה לא היו חסרים על השלחן, כי ה' ווארמסר הוא גם למדן גדול. ה' ווארמסר בירך בהמ"ז [ברכת המזון] על הכוס ויתן לכל המסובין לשתות. אחר הסעודה התפללנו תפלת מעריב וקראנו את המגִלה, כי כן המנהג בא"י. ככה ששנו ועלזנו בלילה ההוא בכל לב עד השעה השלישית; ועוד נוספו עלינו מן הקולוניסטים כמה עשרות איש ונפצה קולנו יחד בשיר במקהלה. ואח"כ נפרדנו מאת ה' ווארמסר ונלך, המקהלה אתנו, ונשב לבית משכננו, שהוא רחוק מעט מן הכפר, ושם ישבנו והשקינו את הנאספים יין ושוררנו ויצאנו במחולות עד השעה השביעית בבקר.

בשעה שאני עורך אליכם את מכתבי זה חברי עודם ישנים. האויר צח וממוזג, הלילות בהירים ויפים; הטל יורד בשפע ומשוקק את הארץ, וגם אנחנו נשאף חיים ונשבע שמחות בראותנו את שדותינו ביפים ובטובם…

בנכם מיכל פאחיצעווסקי