לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעה

דִּמִיתִיך רַעְיָתִי

(שיר א' ט').

I.    🔗

מארץ רחוקה הנני באיי הים

ארץ שאין בה כל בהמה ורמש

את הסוס לא ראיתי פרד אין שם

חיה לא חזיתי תחת השמש.

II.    🔗

אולם זרע אנשים הולכי שתים

אשר בני אנוש נקראו גם בני איש

יראו גם שמה האושר והחיים

לא ידעו כל פגע ומחסור וריש.

III.    🔗

אנכי אני נמלא לבי חשק

לתור הארץ ללכת למסעות

עזבתי סחרי כל קנין ועסק

לקחתי מקלי בידי ורגלי דאות.

IV.    🔗

את עיני הרחצה כאשר ראיתי

ומצאתי שמה המון אנשים

כל חולה כל דואב שמה חזיתי

עשירים וגבירים גם דלים ורשים.

V.    🔗

הנה כל החולים הדורשים רפואה

מין משקה צחר הן כלם ישתיו

זאת היא להם לעזר ותהי לישועה

ומכים ומענים לבריאים היו.

VI.    🔗

מה זאת אשר תשתה אתה החולה

שאלתי את האחד גם לשנים

בראותים כי שותים את זה השקוי

שנדמה היה בעיני לסם החיים.

VII.    🔗

חלב סוסיה הנהו קומיס יכונה

השיב לי החולה אחד שותיה

עז בידה לרפאות את כל חולי משונה

כי גם חיים זכו כל טועמיה.

VIII.    🔗

זאת הסוסיה בנפשי דמיתי

אשר חותחת חיים לכל בני אישים

כפי התבוננתי כאשר ראיתי

בלי כל שפק תכובד כאילו תרשישים.

IX.    🔗

באתי העירה ראיתי הסוסיה

אשר רבים הנפשות משאול תצילם

מוכה ופצועה סוערה עניה

זה הוא כל גמולה וזאת לה השלם.

X.    🔗

עמי ישראל לסוסיה נדמית

מכה פצוע ביד כל עליך קמים

על מזבח חמס לעלה העלית

יען כי לאורך הלכו כל העמים.