שִׂימָה דִמְעָתִי בְּנֹאדְךָ
הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ
(תהלים כ"ו ט')
אליעזר גולדשמידט תלמיד לפילוסופיא וללשונות בני קדם בבהמ"ד הברליני

השירים האלה אשר אנכי נותן עתה לפניך הקורא, שרתי בימי ילדותי, והיו מונחים עמדי עד כה בין יתר שירי וכתבי פרי העת ההיא, ואם כי עזבתי עתה את השפה אשר בה כתבתי שירי אלה ואפקדיה רק לבקרים, ואשׁגה עתה באהבת שפת כוש ובבל ועוד, עם כל זה חסתי על פרי עטי אלה, ומה גם כי זכרון המה לי לימי נעורי; לכן לקחתי עתה אחדים מהם ואוציא אותם לאור, ולא שניתי בהן מאומה זולתי כי ערכתי אותם על משקל יא תנועות. על איכות השירים לא אובה לדבר, כי זאת יחזה כל קורא לבדו, והדברים אך למותר המה; ומה גם כי לא אעיק על שום איש לקחתן, ואנכי לא ארבה דאוג, ולא אגרד את פדחתי (קרחת אין לי) אם בטן מבקרים אחדים תרגז נגדם, וחי פרעה אם אקרא עמדם עבור זה לריב ולמצה, וגם אם ייבבו מהיום עד לשנה הבאה – בירושלים – לא אשית לבי לזה. ובזה אצא מאת פני הקורא, ויהי רצון כאלו כתבתי הקדמה.

ברלין, י"ג טבת (יום הולדתי) ה' תרנ"א.

המחבר.

וְזָרַח הַשֶׁמֶשׁ וּבָא הַשֶׁמֶשׁ

וְאֶל־מְקוֹמוֹ שוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם

(קהלת א' ה').

I

העפתי עיני אל מפרשי רקיע

שם בשמים עלי פאתי ים

עת פנה היום הערב הגיע

ראיתי החרסה אדומה כדם.

II

אדום ללבושּה כדורך בגת מראיה

יפה היא וברד כחשמל לטהר

לכל עבר ופינה תשלח קרניה

קרני זהב מופזים קרני זהר.

III

זאת החרסה היא מלכת השמים

תלחם בגבורה תתאבק בחיל

נגד צללי ערב פרשו כנפים

לפרש עלי ארץ חשכת הליל.

IV

אולם מלכת שמים עז למדה

לנגח בקרניה את כל הצללים

מקומה לא עזבה על עמדתה עמדה

להאיר לארץ ועל כל המפעלים.

VI

אך גם אלה הצללים היטב חרו

למעשי החרסה אשר תעש ככה

לכן עז לבשו גבורה אזרו

לצאת בנשק לקראת המערה.

VII

הנלחמים נלחמים בחסן בחיל

איש על רעו יאבה לגביר הקרץ

סהר אור יומם מול חשכתּ הליל

אחד על השני יפרץ רב פרץ.

VIII

את מקומי לקחתי לראות במראה

לחזות במחזה עמדתי בלי נֹעַ

מי מאלה השנים גבורתו יראה

לגרש את רעהו ולמשול בזרע.

IX

הנה החרסה תורד מטה מטה

קרניה סעפו אורה דעכה

על מקומה פרשו ענני עלטה

חשׁך ישופה ארץ שחרחרת נסכה.

X

חרסה שלחה מבטיה פה ושמה

עלי חמרי התבל מחמדיה

ותרד לחביון מעינים נעלמה

ועל פּני רקיע לא נראו צעדיה.

XI

"זאת החרסה המאירה בקרניה

על כל היצורים מפעלי קדומים

זאת השמש שמרפא בכנפיה

אל כל ברואי תבל חלשים ועצומים."

XII

"מדוע תגרש מעל רחבי שמים

אודם כסיה מבשת החלילה

שּוא נלחמה ובעז חגרה מתנים

לשבת על מקומה לשוא העפילה."

XIII

"הה אלי אדון היושר והצדק

האם כן הוא הצדק ואין עולת

להביא על הצדיק רק את החדק

והחשך על האור ימשל ממשלת."

XIV

עבר הליל חשכת אמש כלה

ואור השמש עלי תבל הבקיע

ומחביון סתרו גם הסהר עלה

ויזרח אור על פני כל הרקיע.

XV

עמי ישראל לחרסה דמית

שעבר עליה עבר עליך

כי גורלה גורלך זאת ראית

בה אראה תמונתך אחזה מראיך.

XVI

אתה הארת באורך שבעתים

על כל עמי התבל אורך נגה

לאורך הלכו כל תחת השמים

ועד קצוי הארץ גם אורך נגע.

XVII

ועתה הה צצלי אמש ירדפוך

דם מראיך גם אדום ללבושיך

פגעים נוראים טלטלה וטלטלוך

איום מראיך כדורך בגת בגדיך.

XVIII

תלחם בזרע בחסן ובחיל

אך לשוא תכלה את כל כחותיך

חזקים המה ממך צללי חליל

תהדף שהת ואתה כל עוד נפשיך.

XIX

אך קוה ישראל אל אור השמש

ואת אלה הצללים לא תוסיף ראותם

אז יגרש כל חשך עלטה ואמש

לכל בני ישראל יהיה אור במושבותם.

וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאת עַל

הַבָתִּים אֲשֶר אַתֶּם שָם

(שמות י"ב י"ג).

וָאֶרְאֵך מִתְבסֶסֶת בְדָמָיִך

וָאֹמַר לָך בְדָמַיִך חֲיִי

(יחזקאל ט"ז ו').

I.

ויהי בימי פרעה מלך מצרים

ויעבדוהו ישראל בעבור קשה

וזרע בית יעקב ענו בסבלותים

ובפרך העבידם זה הרשע.

II.

וירם ישראל נהי וצוחה

באזני אלהים אלהי אבותיהם

מהעבודה הקשה אנחו אנחה

שפלה לב אלהים מושיעהם.

III.

אז שלח אל בני הם מכה ומהמה

למען אשר ישלחו את בני ישראל

אכן כל אלה לא הועילו מאמה

וישורן טרם מהארץ הגאל.

IV.

אז שלח על זרע חם מכה אחת

שמפניה כלם חלו ורהו

כי שלח אליהם מלאך השחת

קטוף בכורי מצרים האדון צוהו.

V.

אולם אל שר הקטב מוסר האות

כי על כל בית שיושבו איש עבר

אשר הדם יראה על כל המזוזות

אל יפגע לרעה ואל יביא השבר.

VI.

כן ישראל תכר אך בזה הדם

בדמי לבבך אשר במו נגאלת

דמך ישפּכו בני יפת גם בני חם

ועל ידי הדם גם מכליון נצלת.

VII.

דם לא תאכלו בן צונו האל

דם הוא הנפש אמרו הביע

דם זה הוא חיתך עמי ישראל

דם תולד בדם לקבר תגיע.

VIII.

דמך עברי הוא ישפך כמים

דמך ישראל ישתה ימצה

דמך בת־עמי זה יזוב נחלים

דמך ישרון לעלה וקרבן ירצה.

IX.

הרם נא נהי וקינה ובכה בכה

מדוע זה ולמה יזוב זה הדם

קרא נא לנהי וגם אנחה נחה

על אלה הנהרות שיצופו שם.

X.

שמה שמה בזאת הארץ מרוקה

שמה שמה בזו ארץ רומניה

תבואך כל צרה פגע ומועקה

שם XX ¹ תאניה ואניה.

XI

העיפי XX² עניה

זכרי נא ימות עולם ימים עברו

שמה גם שמה בארץ הישפניה

שם עורקיך קרצו שארך גזרו.

XII.

קרא ישראל מעל ספר התולדה

הביטה וראה את דברי ימי עולם

אז פלצות תאחזיך חיל ורעדה

אזי משמים תעמוד כשיש וכגולם.

XIII.

שמה תחזה הרבה מלים איומות

אשר למראהן יסמרו שערותיך

מלים מה נוראות וכדם אדומות

שם תביט למדי צלמי תמונתיך.

XIV.

תראה בעינים את מסעי הצלב

תחזה לפנים את גזרות שנות ת"ח ות"ט

הוי אז דם עם ישראל כמים זב

ומהרבה נשארת ישראל אך מעט.

XV.

השקיפה נא פה הביטה נא גם שם

תחזה עלילה הנוראה אי־חדשה

את אלה המלים נקראו עלילת דם

על לבך ישראל בדם היא חרתה.

XVI.

אם עבדים באדוניהם מרדו

ותהי אתה ישראל השה לעלה

עליך ישראל כלם נעדו

וחרב כליון על צוארך תולה.

XVII.

כאשר נושאי הצלב קנאו קנאה

לכבוד משיחם לכבוד זה מושיעם

ועל מאמיני הקורן נשאו שנאה

לגרשהו מהארץ לבם הניעם.

XVIII.

אזי עלה יעקב על המזבח

ויהי אך הוא הקרבן השה לעלה

ובעד ישראל העמד המטבח

וקטבך ישראל הה דרך סולה.

XIX.

כל מקרה כל פגע עמל מתלאה

בתבל ארצה דרך כי יסולו

אז על עם ישורן תפתח הרעה

ועל מזבח כליון עמי יפולו.

הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אִם יְלִיד בַּיִת

הוּא מַדּוּע הָיָה לָבַן

(ירמיה ב' י"ד).

I.

ומי כבת ציין אחת היא בארץ

מורטה מכל עבר פצועה שדודה

לה השוד לה השבר לה הקרץ

אך אניה סוערה עניה מרודה.

II.

ואמרר בבכי ודמע הורדתי

לתלאות ישראל כי רבו וקשו

אל עמק הבכה אבל ירדתי

ומעי המו וכליותי רעשו.

III.

על שבר בת עמי השבר השברתי

מרב בכי כלה לשדי יבש מוחי

אמולה לבתי לנצח נגזרתי

ומה מר גורלי עברי אנכי.

IV.

אוי אליך אבוי את הבת יהודה

את העקות על שכם תשאי סבל

אך לזאת נולדת וזאת אליך התעודה

להרדף בחמה בכל ארצות התבּל.

V.

ראיתי את ציון שיה נאלמה

הנה דמה יזוב והיא מלאה פצעים

הכוה פצעוה ולא נותרה בה נשמה

אלה העריצים אלה הרשעים.

VI.

כל הגוים כלם פיהם פערו

לבלעך ישורן לכלותך מן הארץ

סערות עריצים עליך סערו

ולהשחיתך מגוי פרצו בך פרץ.

VII.

הנה עיני תהפכנה לפלגי מים

בראותי זב דמך בת לא רוחמה

קצתי התבל מאסתי בחיים

רחמני שר מות אז נפשי נמה.

VIII.

מה אנושה מכתי מה איום שברי

גם עיני לא תעצורנה משטף מים

מדוע כה יכו זרע (אברהם) העברי

וכל פושע עליו ירים ידים.

IX.

מה פשעך ישראל ומה חטאתך

כי כה תשא אך צרות אך יסורים

מה עול פעלת מה עותתך

ועקות אלה תהיינה לך כפורים.

X.

חפשתי במנורות בקשתי בנרות

בכל פעל ישראל ובכל מעשהו

ולא מצאתי בו חטאים ועברות

זולתי האחת יהודי הנהו.

XI.

אתה אל צבאות אדון השמים

מה חטא ישראל ומה פשע פשע

בי כל עול ירמסהו ברגלים

ואתה כה תחשה לא תצא לישע.

עולם הפוך

ראיתי עליונים למטה

ותחתונים למעלה

(פסחים מ"ט)

(מלואים לשיר הקודם).

I.

בלילה הזה בשכבי עלי ערש

בביתי השלך הס ותשרור הדממה

שכחתי שאון תבל וכל המית קרת

ושמורות עיני אז אחזה התנומה.

II.

בחלומי והננו מת עזב הארץ

עזבתי בתבל שכיות החיים

חמרי כסה עפר מקום רמה ושרץ

ונפשי דאה אל מרחבי שמים.

III.

אז הבאתי לפני משפט אלה

על כל חטא חטאתי ועל כל הרשע

שמה ישקלו כל שפל וגבה

כי שמה יענשו על כל דבר פשע.

IV.

מצותי ופשעי שקלו ומנו

והנה אבוי הנה כף חוב הכריע

להמסר ביד שר תפתה אותי דנו

ודבר המשפט לשר השאול הגיע.

V.

חיש מלאכי חבלה אחרי שלחו

בפקודת שר השאול הפקיד דומה

מלאכי זעם אותי בידם לקחו

להוליכנו שאול להורידני דומה.

VI.

הה אלהים אוי לצרה אבוי לצוקה

את זאת הקריאה בלב נשבר קראתי

הלכתי אחריהם בלב מר ומדוכה

למסור ביד מלאכי זעם את נשמתי.

VII.

ויהי כאשר לפתח שּאול רגלי באו

והנה לפני השער יושב אישּ שּיבה

שמעו נא אחים התפלאו והתשאו

שּמעו אמרי כל מלה כל תיבה.

VIII.

הזקן הראה עלי וקרא בנחת

איש הזה עברי הנהו בן אמן

לא אתן את נפשו לראות השחת

פושעי ישראל מלאים מצות כרמון.

IX.

ולדברי הזקן כלם חרדו

ובמצותו בעדן הבאתי כחתן

בין צדיקים עושי טוב מקומי יעדו

ועמדם יחד אכלתי לויתן.

X.

ברוך אלהים בלב עלז קראתי

כי עברי אני ויהודי הנני היום

אולם כי לא לארך היתה שמחתי

רק הקצתי משנתי והנה חלום.

הגדה ידיעה כי אברהם אבינו יושב על פתחו של גיהנם ולא יתן להוריד שמה את מולי הערלה.

כִּי־רַבּוֹת אַנֹחתַי וְלִבִּי דַוָי

(איכה א' כ"ב).

I.

תשעה באב מלים מה איומות ונוראות

מרים הנה כלענה לכל אהב עמו

לשמען תזלנה העינים דמעות

כל לב איש ישראל יתר ממקומו.

II.

יום בו היתה ציון לשּיה נדחה

מה עתקו רודפיה גברו מעניה

פלאים ירדה ראשה לעפר שחה

נפלּה למשּואות טבעו בבוץ שעריה.

III.

בו הרס שרף מקדש אלהנו

עיר הקדשּ נהרסה גם נחרבה

ביום הזה קטפה לאמתנו

ויזר לאם ישּראל כמו דוה.

IV.

ביום הזה נהרסה גוית הלאם

גרמיה פזרו עצמיה נפצחו

דמה ושארה כלה מנה עד תם

נתקו מיתריה כליותיה נפלחו.

V.

רוח אפינו נפח אל קרבנו

רוח החיה אשר היה הלאם

יצא ממנו לא יפה בקרבנו

ותמת האמה ותרד אל תהום.

VI.

ואבך תמרורים ואמרר בבכי

בראותי מה מר גורלו הנּהו

ויפול ישרון למשאות לדחי

מי ישור אחריתו ומי ידעהו.

VII.

הה עמי האמללּ עמי הכאב

מה איום שּברך מה אמולה לּבתך

מרב תלאותיך הה לבך דואב

כים גדול שברך אנושה מכתך.

VIII.

אז לפני ימים המה שּנות אלפים

עת רגע ישראל לא ידע פרץ

עמדה על תלה העיר ירושלים

עיר כלילת היופי ומשוש הארץ

IX.

אך עתה מה נורא מה איום אוי אבוי

כי גרש ישראל מעל אדמתו

אפס תפארתו אפס כל הוד ונוי

וישראל פזר מביתו ונחלתו.

X.

אז לפני ימים המה שנות אלפים

עת ישב ישראל כאזרח רענן

וייף עם ישּרון ויראה החיים

ועל ארצו פוריה ישב שלאנן.

XI.

אך עתה הה הנה רוחי חבלה

הן אמלל ישראל שחת גורלו

על רוחו גויתו הקרץ עלה

ומרגֹע לא מצא בכל עמלו.

XII.

אז לפני ימים המה שנות אלפים

היה ישראל גוי אחד בארץ

נכבד היה עם עלה ממצרים

לא ידע כל שוד כל שּבר וקרץ.

XIII.

אך עתה הה הוי צרה ומועקה

ירדפוהו ימצאוהו עמל ותלאה

מכלּ עברים אך צרח אך עקא

מי זדון שּטפו נפשו הנהלאה.

XIV.

אלהים אדירים האם לנצח

לא יעלה ישראל מיון מצולה

האם לעד תהיה קרבן הרצח

רק בתולת בת ציון עמך הסגולה.

XV.

אם תחיה האמה כביר גועה

אם רוח חיים יפח אל קרביה

גדולה השאלה זאת נפשי ידעה

לאלהים פתרונים הוא יפתריה.

אַתָּה לִי – –

חְתַן דָמִים לַמֻלוֹת

(שמות ד' כ"ו).

I.

יהודי אמלל סמל יגון ואבל

דמך ימצה מיום גיחך מרחם

בשּבוע נולדת ראית תבל

אזי למוצץ דמך הטית שכם.

II.

המצוה האחת היהדות מכילה

אשר על מזבחה נקריב שאר ודמים

נודעה הנה לכל איש בשם מילה

למול את בנינו לשמונת ימים.

III.

את אות ברית הקדש לחתום צונו

את כל ילדנו בננו הזכרים

כן צוה אל את אברהם אבינו

אחר כרתו עמו ברית בין הבתרים.

IV.

את זה הסמן זה התו זה האות

למצוץ מנו הדם בראשּית חלדנו

לנו היהודים מה נאה מה יאות

אות כי כמים ישפך דמנו.

V.

אל אדיר נותן המצוה והתורה

הוא נתן את האות לאב גם לילד

את זה הסמן אשר לנו יורה

כי שארנו יבותר פה עלי חלד.

VI.

בצאתך עלי תבל בכית בכי

ערת מיתריך לקינה ורב אבל

חזית בעיניך תלך לדחי

בזו ארץ השפל פה עלי תבל.

VII.

למה ביום המולך דמע הורדת

ותרם צפצף קולך, לתנות לקונן

מפני עשוך לעברי חרדת

עליהם תרגז ועליהם תתאונן.

VIII.

כאשר ידעת כי יהודי נהיית

וחתם היהדות תשא על שריך

אז אנחה איומה מלבך הוצאת

אות כי גורל יהודי תראה בעיניך.

IX.

אך לשוא תבכה תהמה גם תתגעש

בלי שאול לעברי עשוך אבותיך

שוא תרקד ברגל בשאון ורעש

לשוא תוציא מלבך כל אנחותיך.

X.

לשלא ילד אמלל תקרא לנהי

למען גם אבותיך עמך יאנחו

אכן לא כן הדבר לא כן יהי

אתה בכה בכה אך המה ישמחו.

XI.

האם תודה לדבר ילד נאנח

לדברי אלה חרצתי עליך

כי על העשתך יהודי לבך יאנח

והתואר עברי יוציא אנחותיך.

XII.

או אולי אך טעיתי ילד תמים

ושוא משפטי זה שפטתי עליך

ורק על היסורים ומציצת הדמים

עינך בוכיה נגרה עיניך.

XIII.

ומדוע תחשה אתה הילד

לא תקשיב שאלתי לא תאבה ענני

אולם בצאתך תבל בראותך חלד

אז בטח בלי שפק השּב תשיבנו.

XIV.

"אוי לי אבוי כי יהודי נבראתי

יהודי נדכה מרדף מכל עבר

הכוני פצעוני בבואי בצאתי

להם הארץ ולי אך הקבר".

XV.

עמי ישרון אל תדמענה עיניך

תו החיים התוה לך על המצח

קוה לאל כי יהיה בעזריך

וחי ישראל לעד לנצח.

ועל כרחך אתה חי

ובעל כרחך אתה מת

(אבות ד').

I.

בראותיך ילד תם הנך בוכה

תרים קינה תשא נהי ואבל

עת שמבטן אמך הנך גוהה

בעת בראשונה תחזה אור התבל.

II.

אז אחרוץ את משפטי משפט חרוץ

כי זו התבל לא נעימה בעיניך

וכרב שמחה על הארץ לא תרוץ

ועם עולמך זה אל ישמח לבך.

III.

ובכיתך זה יראני לדעת

כי אך למרות רצונך ארצה הורדת

לכן הנך בוכה עינך דומעת

מדוע בשפל הורד הורדת.

IV.

אל תבך ילד אמלל נחם התנחם

כי רק שנים שּבעים על ארץ תסוב

אחר זה המות עליך ירחם

תעזב ארץ ואלי שמים תשוב.

V.

לו גם ימי שנותיך יהיו רק רעים

תלאות אין קצה תמררנה חייך

על כל שעל יפגעוך רק הפגעים

כל עת החיים שבעים ימי שנותיך.

VI.

אולם מה נחשבו אלה שנות רעה

מול ימי הנצח תשכון בשמים

אז תשכח העמל תשי מתלאה

אז לא תדע מכל פגעי החיים.

VII.

אולם לדברי דברתי באזניך

לא תטה אזניך ולא תקשיבמו

מבכי לא תרף ודומעות עיניך

כי דברי נחמתי לאל תחשיבמו.

VIII.

תבכה תשוע תילל תהמה תקונן

עיניך תגרנה דמע בלי הפוגה

על חלדך הלזה רבות תתאונן

לכן הנך עצב ולבך רק תוגה.

IX.

ומכל אלה המופתים והסמנים

כי לבכיתך לּא תתן מנוח

אחזה כי לחיים לא תאיר פנים

והמות כי ירחמך תשמח שמח.

X.

אולם מה אראה אחרי ימים תחי

גם כי יהיו מלאים כאב וכעס

כי תראה המות תקרא לבכי

ואליך כי יבא עינך דומעת.

לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעה

דִּמִיתִיך רַעְיָתִי

(שיר א' ט').

I.

מארץ רחוקה הנני באיי הים

ארץ שאין בה כל בהמה ורמש

את הסוס לא ראיתי פרד אין שם

חיה לא חזיתי תחת השמש.

II.

אולם זרע אנשים הולכי שתים

אשר בני אנוש נקראו גם בני איש

יראו גם שמה האושר והחיים

לא ידעו כל פגע ומחסור וריש.

III.

אנכי אני נמלא לבי חשק

לתור הארץ ללכת למסעות

עזבתי סחרי כל קנין ועסק

לקחתי מקלי בידי ורגלי דאות.

IV.

את עיני הרחצה כאשר ראיתי

ומצאתי שמה המון אנשים

כל חולה כל דואב שמה חזיתי

עשירים וגבירים גם דלים ורשים.

V.

הנה כל החולים הדורשים רפואה

מין משקה צחר הן כלם ישתיו

זאת היא להם לעזר ותהי לישועה

ומכים ומענים לבריאים היו.

VI.

מה זאת אשר תשתה אתה החולה

שאלתי את האחד גם לשנים

בראותים כי שותים את זה השקוי

שנדמה היה בעיני לסם החיים.

VII.

חלב סוסיה הנהו קומיס יכונה

השיב לי החולה אחד שותיה

עז בידה לרפאות את כל חולי משונה

כי גם חיים זכו כל טועמיה.

VIII.

זאת הסוסיה בנפשי דמיתי

אשר חותחת חיים לכל בני אישים

כפי התבוננתי כאשר ראיתי

בלי כל שפק תכובד כאילו תרשישים.

IX.

באתי העירה ראיתי הסוסיה

אשר רבים הנפשות משאול תצילם

מוכה ופצועה סוערה עניה

זה הוא כל גמולה וזאת לה השלם.

X.

עמי ישראל לסוסיה נדמית

מכה פצוע ביד כל עליך קמים

על מזבח חמס לעלה העלית

יען כי לאורך הלכו כל העמים.