כמי שנפל בחלקו קב אחד או שניים מאותה יוהרה מנומסת של גולים. כמעט שנתפתיתי לפתוח את דברי בשורות בנות האלמוות של הפלורנטיני אשר היה ראשון להעניק לגלות הפוליטית כבוד של מוסר:

וַיְהִי בְּמַחֲצִית נְתִיב חַיֵינוּ

וָאֶמְּצַא אוֹבֵד בְּיַעַר חֹשֶך.

כִּי מִן הָאֹרַח הַיָשָׁר הֻטֵּיתִי.

(תרגום: עמנואל אולסבנגר)

ראשית, גם אני בן שלושים וחמש, “במחצית נתיב חיי”. אבל זה הכול. מן הסתם לפי שאין אני יכול, לרוע המזל, להתגאות בשום דבר־משותף אחר ביני לבין המשורר המתואר לעתים כמי שפתח את הרשימה הארוכה של אינטלקטואלים גולים באירופה – דאנטה אליגיירי. על כל פנים, לא היתה זו אלא יד המקרה שחסכה ממשפחתי את התעייה ביער האפל של ארבעים ושמונה, שבו תעו אלפי משפחות ערביות אחרות, בנטשן את בתיהן לטובת דייריהם החדשים, אשר בתוֹרם – על־פי הגיונה של ההיסטוריה המהתלת – העניקו להן את גלותם בתמורה. גורל־הפליט נחסך ממני, אפוא, ותחתיו הוענק לי מעמד הגולה־בארצו. מדינת ישראל. יהודית על־פי הגדרתה. מתייחסת אלי כאל פלסטיני יורד שאמור לעלות למדינתו הפלסטינית, אם וכאשר תקום. יוצא מכאן, שאני ‘פלסטיני־במבחן’, ששפת אמו ערבית אבל הוא מעדיף לכתוב עברית, שפת־אמו־החורגת.

ובכן, האם עשויה השפה להיות מולדת מספקת, כפי שהדבר מנוסח באחד הנושאים של הכנס הזה. או שמא מוטב לנסח זאת אחרת ושלאול: כלום מסוגלת השפה להיות מולדת כלשהי? אתמהה.

ידיד היה לי פעם, והיום הוא מרצה לערבית באוניברסיטת ברקלי. לפני כעשר שנים, ערב נסיעתו לארצות־הברית. היה שרוי בחיפושים קדחתניים אחר כלה, על־מנת שתחלוק עמו את חבלי הגלות העצמית. שאלתיו פעם אם לא כדאי לו להמתין עד אשר יגיע ליעדו ושם ימצא לעצמו כלה ירוקת־כרטיס מבנות הדוד סם. “לא.” השיב לי. ‘אני רוצה אישה שכאשר אניח את ראשי על זרועה אוכל לשמוע את דמה זורם בערבית.’ הוא מצא את מבוקשו לבסוף, ומני אז הם מאזינים זה לדמו של זה באושר ועושר. עד עצם היום הזה.

אורי צבי גרינברג התייחס לעברית כאל שפת־דמו. לפי שגורל־הנוודים רצה ששפת אמו תהיה אחרת. הוא היה גולה־משפת־אמו במשך מאות בשנים ואחַר שב הביתה אליה. שיבה בעייתית במקרהו. האנשים שגורשו מבתיהם, מטאפורית, על־ידי אורי צבי גרינברג, גילו עד מהרה שקשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, להסתפק במועט שמציעה השפה. חמקנית ובת־חלוף. מן הסתם היו שואלים: התוכל השפה להחליף את ריח הפרדסים באפו של פליט נס על נפשו בארבעים ושמונה? התוכל השפה לשמש תחליף צנוע ככל שיהיה, למולדת?

לאחר שהוגלה מפירנצה, החזיק דאנטה אליגיירי כמולדתו באמצעות הכתיבה בדיאלקט האיטלקי הפלורנטיני, תוך התרחקות ממה שהוא כינה בשם ‘הסגנון הטראגי’ של הלטינית. בידעו כי לעולם לא ישוב לביתו, הוא מתייחס לעולם כאל מולדתו. ‘כשם שהים הוא [מולדת] בשביל הדגים’. והוא מוסיף:

יש הטוענים כי צורה מסוימת של דיבור נבראה בידי האלוהים כאשר ברא את האדם הראשון… צורה זו היתה שגורה בפיו של אדם, וכה דיברו כל צאצאיו עד בניית מגדל בבל שפירושו מגדל הבלבול; צורה זו של דיבור, קיבלוה כירושה בניו של עֵבר, על כן ייקרא שמם העברים. רק בזכותם נשתמרה לאחר הבלבול, למען יוכל המושיע שלא להשתמש בשפת הבלבול אלא כשפת החסד…

הגלות, בשביל הפלסטינים, היא שפת הבלבול. להיות פליט מבולבל, אין בכך שום חסד. ערביי ישראל, ואני בתוכם, שרויים בתוך מדינת הבלבול שבתוך המדינה היהודית. אשר לי, רק שפת החסד יש לאל ידה לבטא את בלבולי ולמשוך על מבוכתי חוט של חסד. אשר למבוכה, אני שייך למיעוט הערבי החי בתוך המיעוט היהודי החי בתוך הרוב הערבי במזרח התיכון. מעשה בובת־בּאבּוּשקה. משהסרת מעטה אחד של מבוכה אתה מגלה מעטה נוסף מסתתר בתוכו, עד הסוף המר, ועד בכלל. זוהי בובת־בּאבּוּשקה צפופה, ולעתים לא ניתן עוד לקבוע באיזה מקום מסתיימת המולדת ומתחילה הגלות. לעתים לא ניתן עוד לקבוע מיהו ה’וֶנְטְרילוֹקְויסְט' שלנו, כלום זוהי המולדת ושמא הגלות. הדבר היחיד הבטוח הוא שאנחנו הבובות של שתיהן.

בשלב זה הייתי מבקש לתת את הדברים בהקשרם הגרמני, אם יורשה לי לומר כך, בעקבות דבריו ש משורר אחר בכנס. אני מבקש לצטט כמה שורות מתוך שיר של גינתר גראס, בשם ‘המבול’:

ממתינים לגשם שיחדל,

אף שהתרגלנו כבר

לעמידה מאחורי הווילון, להיותנו בלתי נראים…

דברים רבים צפים ברחובות

דברים שאנשים הקפידו להסתיר בעוֹנה השחוּנה…

לעתים קרובות עמדנו ליד מד גובה המים

והשווינו את דאגותינו כמו שעוֹנים…

האם נשווה אפוא את מבוכותינו, את גָלויותינו?

ח’ליל סכּאכּיני. סופר ומחנך שזיכרונותיו משתרעים על פני כמחצית המאה של תולדות ירושלים, בנה בית למשפחתו בשנת 1937. בשכונת קטמון בירושלים. כפי שעשה כן סופר ירושלמי אחר, לא הרחק משם. בשכונת תלפיות. בשלושים באפריל 1948 ברח סכּאכּיני מביתו ומצא מחסה בקהיר, שם הלך לעולמו בשנת 1952. להלן קטע מיומניו.

קהיר, שבת, אחד בינואר 1949 –

עזבנו את ירושלים ביום השישי, שלושים באפריל 1948, בשעה שש בבוקר…ארזנו במזוודותינו מעט בגדים והשארנו את שאר הדברים מאחורינו. עד אשר נשוב. ביקשתי לקחת אתי את ניירותי ומחברותי, שמא אזדקק להם, אך שכחתי, ביקשתי ליטול אתי את הנרגילה, אותה אני מכנה בשם הראש השני שלי. אבל נטלתי את הצינורית ושכחתי את הצנצנת… היי שלום, ספרייתי!… היו שלום. ספרי היקרים, שאיני יודע מה עלה בגורלכם לאחר פרידתנו. האם נבזזתם? האם נשרפתם? האם הועברתם, אחר כבוד, לספרייה ציבורית או פרטית?… כלום יעלה בידו של אדם בגילי, שלא נותרו לו שנים הרבה לחיות, לכונן ספרייה חדשה?

סכּאכּיני נפטר בגלות קהיר שלוש שנים לאחר־מכן. ספריו נותרו בירושלים, והועברו ‘אחר כבוד’ לבית־הספרים הלאומי, שם הם שמורים עד עצם היום הזה. ביתו, אותו כינה בחיבה ‘האי’, משמש היום גן־ילדים ברחוב יורדי הסירה. אי ברחוב המלחים, האירוניה של הגלות.

סכּאכּיני היה אֻמָּן גדול בשפת־אמי. הערבית שלו, מדויקת כגביש. היא ההתגלמות של הבית הלאומי הפלסטיני. לימים, כאשר נמוגה בקהיר, היא שללה ממני את מה שאוֹלדוּס האקסלי היה מכנה בשם ‘התוקף הלוֹקאלי’ של הווייתי. החסר הפך לבלבול, למבוכה, ואני מאמץ את שפת החסר על־מנת לספר את קורות בלבולו. יש שיראו בכך הסגת גבול תרבותית, ואני עוד עלול, באחד הימים, לתת עליה את הדין. לסכּאכּיני לא היתה ברירה אחרת אלא להיות גולה. ואף שהיה מוקף הרבה ארצות דוברות ערבית, חש עצמו בודד, אם לא מנודה. הערבית של ביתו בקטמון אבדה לו לעד, ולא יכול למצוא לה תחליף בערבית של קהיר, כפי שלא יכול למצוא תחליף למולדת. הגולים, לרוב, ישמרו על הגחלת של לשון מולדתם האבודה.

את כפר ילדותי בגליל עזבתי לפני עשרים וחמש שנים. ולא ראיתי כוכבים מני אז. דודי המנוח היה אומר: ההבדל היחיד בין הכפר לבין העיר הוא בכך שבעיר אין אתה רואה כוכבים בלילה. למעשה, מי שנותר מחוץ לביתו לעולם לא יראה את הכוכבים בשמי הלילה.

דאנטה, בסוף ‘התופת’ שלו, עולה כזכור בלוויית מדריכו מתוך האדמה, והנה הם תחת הכיפה של שמי ירושלים:

עַד כִּי מֵחֹר עַגֹל אֵלַי הֵצִּיצּוּ

אוֹתוֹת הַדְרֵי מָרוֹם: מִשָׁם יצָאנוּ

וְשַׁבְנּוּ לַחֲווֹת כּוֹכְבֵי רָקִיעַ

כלום ימתינו לנו כוכבי־הרקיע כדי שנוכל לשוב ולחזות בהם?