אנטון שמאס משיב תשובה אחרונה בהחלט לא.ב. יהושע ומוסיף שאלה גדולה לגדעון לוי

הבנת הנקרא    🔗

בחזרה למישבצת אלף של הייאוש.

שהנה לרגעים נדמה לו, לא.ב. יהושע, שאולי אני “מצדד בעצם במין ארץ־ישראל — פלסטין שלמה, על־פי איזה מרשם קצת כנעני”. שאם חָרַש מלים כמוהו מוצא זאת בדברי, מה יאמרו האזובים החירשים־ואינם־אילמים בכותל הימין. אז בפעם האחרונה בהחלט, למען כל המתקשים בהבנת הנקרא: יכולים הפלסטינים לעשות ככל העולה על רוחם בגדה המערבית, וכשיעשו זאת ויגיעו אל המנוחה ואל הנחלה בצורה זו או אחרת, אני רוצה שמדינת ישראל של הקו הירוק תהיה שייכת לאזרחיה הישראלים, ללאום הישראלי החי בתוכה, ולא לעם היהודי שבתפוצות. נקודה. 

יש שאלות? 

לעניין ההדדיות    🔗

אילו רציתי להתפלפל עם א.ב. יהושע, הייתי אומר לו בערך כך: הריני להבטיחך חגיגית, שבעוד עשר שנים (הלוואי על השומעים), כאשר יעלו לקברו של הטרוריסט/לוחם החופש סולימאן בן־יוסף, חלקי לא יהיה עם העולים.

ההיסטוריה היא דבר רוטציוני, וההיסטוריה היהודית־ציונית הקרובה מלמדת אותנו, על דרך הסטרוקטורליסטים, שהטרוריסט של היום הוא לוחם החופש של מחר. וההיסטוריה היהודית־ציונית הקרובה מלמדת אותנו, שכל עם תחת כיבוש לוחם למען החופש בדרכים הבזויות/הנעלות ביותר שהוא מוצא לנכון: החל ביריות על אטובוסים, דרך תליית סרג’נטים וכלה בפיצוץ בתי־מלון. החופש, מן הסתם, הוא דבר עקוב מדם. אך נניח לקנטרנות ההגיונית הצרופה.

לגופו המחורר־כדורים של העניין, לעניין “תחושת החירות החסרה” שלי – בעיה קטנה יש לנו כאן. פלסטין אינה מדינתי וערפאת, נציג הפלסטינים, אינו הנציג שלי. אני חי במדינת ישראל, שאינה מכירה בי כישראלי אמנם, אבל מאפשרת לי (עדיין) לבחור את נציגי לכנסת.

אבל אם היה א.ב. יהושע טורח לקרוא אותי במשך השנים, כפי שהוא טורח לקרוא את ישראל אלדד (סליחה על הצימוד), ואם היה טורח גם להבין את הנקרא, היה מגלה לתדהמתו הרבה, ובניגוד לכל ציפיותיו, שאפילו במאמרי “ראש השנה ליהודים”, שנמצא בראש מצעד הדברים שהרגיזו אותו בשנה שעברה, קראתי רוצח לחברוני, שדקר את החייל ששמר על הבית, שקודש בנוכחותה של גאולה כהן. רוצח, פשוטו כמשמעו. ואני לא אשלח שום מכתב לשום ראש ממשלה, על מנת לבקש בשבילו חנינה. ואפנה אותו (אם אני נדרש כבר להציג את תעודת־הזיהוי שלי, כרווח במקומותינו) גם למשפט שכתבתי פעם בהקשר שלנו (“כל העיר”, 6.4.84) לאמור, “אני ממשיך לחשוב שאין, חזור: אין, מטרה בעולם שתצדיק הקרבת חיי אדם”. עוד משהו? אולי הקטע “זכות המצוקה, זכות האש” (“כל העיר”, 15.6.83, בעקבות הרצח ושריפת השוק בחברון) יפיק כליל את רצונו, מאחר שהוא עוסק במונח שהוא בעצמו טבע. אבל איך יכול היה יהושע לקרוא את הקטע, אם באותו חודש ממש (יוני 83') התראיין לשבועון הליכוד “יומן השבוע” ודיבר על “נקיון הזהות היהודית” ועל “עידודם” של ערביי ישראל, כשתקום המדינה הפלסטינית, לנסוע "15 דקות" מזרחה.

לבי לוחש לי, שא.ב. יהושע, לאחר שיצא במוסר מגואל מפרשת החנינה לטרוריסטים היהודים, מחפש לו יריבים־סימטריים בצד השני, כבמשחק נדנדה מוסרית. אלא שאני, לצערו, אינני “הצד השני”, וכיוון שאינני כזה, ממילא אין סימטרייה. מצטער. שהסטודנט שלו יחפש לו זקן כרות לשון אחר לשרוף את היער. אני שומר על לשוני שמירה קפדנית, לאחרונה במיוחד.

והצהרה אחרונה בהחלט בעניין: אם אתה כורת את לשונו של מישהו, אל תתפלא אם הלשון היחידה שנותרה לו לדבר היא לשון־האש.

לעניין המיטלטלים    🔗

יהושע אומר לי בערך כך: לך לך מארצך וממולדתך למזרח ירושלים, ששם המולדת הפלסטינית. אני דורש ממך זאת, כפי שאדרוש מן המתנחלים, כשתקום המדינה הפלסטינית, שיקומו, על מיטלטליהם, וישובו למולדתם.

סימטרייה משונה מאוד. ואיך זה לא אתייאש, אם א.ב. יהושע אינו מבין ואינו רוצה להבין שאין לי מולדת אחרת מלבד המולדת שאני חי בה כיום, שהיא (לדאבוני הרב) גם מולדתם של המתנחלים. הוא אינו מבין ואינו רוצה להבין, שאני לא שווה מתנחל במשוואה שלו. לא פרעתי חוק ולא גזלתי אדמות ולא יריתי באוויר ולא הקמתי מחתרות. הוא אינו מבין ואינו רוצה להבין, שמוסרי הוא לצוות על המתנחלים לשוב לארצם ומולדתם המקווקוות־ירוק, אבל בלתי מוסרי (בלשון המעטה) לבקש ממני ללכת מארצי וממולדתי המקווקוות־ירוק. אני לא כל־כך מתקזז.

ואם יעמיסו אותי יום אחד על המשאית הנוסעת למזרח ירושלים, לא אניח שיעמיסו עליה גם את מיטלטלי, אותם אני אשלח לא.ב. יהושע. גוביינא.

בדרך לדמשק

לוואי שאתבדה, אבל לי נראה שא.ב. יהושע, זה כמה שנים, נמצא על הדרך לדמשק. “אין החשבון שלי עם הגולה צריך להעסיק אותו”, הוא אומר ומתכוון אלי, “ואין הוא נוגע כלל לשאלה הערבית”. משהו חשוד כאן בעיני. הרצון הזה להרחיק אותי מן הבעיה, שמעסיקה אותו בעשור האחרון – מחלת הגולה. לוואי שאתבדה, אבל לי נראה שיהושע מפתח את תסמונת פאולוס: רודף הנוצרים האכזרי ביותר, בדרך לדמשק, הופך לאחד משני אבות הכנסייה הנוצרית. רודף הגלותיים הופך לנגד עינינו לאחד ממייסדי הניאו־גולה. שהנה מדינת ישראל, לפי יהושע, נועדה להציע ליהודים ברחבי העולם “להפוך מיהודים חלקיים ליהודים מלאים, אשר צריכים לתת תשובה יהודית מלאה למכלול החיים, מן השאלה איך מנהלים מדיניות חוץ יהודית עד לשאלה מה גודל קיצבת הביטוח־הלאומי”.

אולי אין זה ״צריך להעסיק אותי", אבל בשביל זה טרחו היהודים להקים מדינה? הרי לפי הקריטריון הזה ד"ר הנרי קיסינג’ר יכול היה להיות “היהודי המלא” ביותר בעולם. למה לו לעשות עלייה?

נ"ב: דרך המשי    🔗

עוד אני מתכתש עם א.ב. יהושע, התפרסם לו בשבוע שעבר ב"הארץ" (29.1.86), בדף מאמרי המערכת, קטע קצר וממוסגר שכותר בשם “דרך העיתון”, מפרי עטו של גדעון לוי. בסובטיליות מִשְיית הוא מספר סיפור פשוט על פועלים ערבים, שמתחממים בשחר התל־אביבי הקריר סביב מדורה מאולתרת, שהוזנה בעיתונים המיועדים לוועד למען החייל. צריך לקרוא כמה פעמים כדי להאמין וכדי לחדור בעד העור הדקיק, שמאחוריו חבויה מפלצת הגזענות. כבר לא מפחיד אותי כהנא. הגדעון־לוים מפחידים אותי. ואחרי קטע כזה למי יש כוח להתפלמס עם א.ב. יהושע, דרך העיתון, על “הלכות ביאת המשיח”.