נכתב מפי מיכל פוחצ’בסקי, בידי נכדתו רות ארבל בתש"ו (1946–1945 1
היתה זו תקופת משבר, תקופת גסיסה של בין השמשות. העצים שהפיצו פעם אש להבות הלכו ודעכו, ורק גחלים נותרו באח, גחלים לוחשות. מאז לקח הברון תחת חסותו את המושבות ותמך באִכריה נעשו האכרים שהיו חלוץ המחנה ומפלסי הדרך לעבדים נרצים2 לפקידות. מי שמאן לקבל את מרותם “שוכנע” בכל מיני אמצעים. היו שנכפפו, היו שנדרסו. לגרעין האידאליסטי נוספו סיגים למיניהם, אוכלי שֻׁלחן הפקידות, וההתנוונות חדרה בישוב כלו.
יום שבת אחד הלכנו אני וסבתא לבית העם ששִׁמש גם כחדר קריאה. בקצה השלחן הארוך בחדר ישב בחור מוזר, צנום, שקוע עמוק בספרו. חדשים היו לי פניו, לא בין בני המקום נמנה, ולא בין מבקרי המושבה. מקום אחר לא מצאתי, הצטופפתי בסוף הספסל לידו וישבתי לבחון את פניו ולתהות על קנקנו.
מנוחה לא מצאתי ופניתי לסבתא “שמא יחידי הוא במקום ויש למצֹא לו מקום לינה”. סבתא לא הִססה ונכנסה עם הצעיר בשיחה. גם הזמינתו לתה לביתנו. הצעיר נאות וחזר עמנו הביתה. הצעיר סִפר לנו כי בא מפנים רוסיה, מקורסק, מאותו חבל ארץ בו הותרה הישיבה ליהודים ששרתו עשרים וחמש שנה בצבא ולשוחט שירצו להביא, והוא בן שוחט ליטאי שהובא. בודד בעֲירה מרוחקת זו שקד על התורה והשתלם בלִמודיו. הקסם שמשך את לבי ברגע שנכנסתי לחדר הקריאה היה נסוך על כל הליכותיו וידידים בנפש נעשנו.
אותה שעה התלבטה המושבה קשה בשאלת החִנוך, וסבתא ואני החלטנו מיד כי הוא האדם הראוי להיות מורה בבית הספר.
בני המושבה קִבלוהו ברצון. מיד סודר שִׁכונו והוא החל בעבודה. וכך נעשה ויתקין מורה במושבת הברון בראשל"צ.
התלמידים אהבוהו בנפשם ונמשכו אליו כאל מקור מים חיים, אך יחסם הטוב של המבוגרים השתנה כעבור זמן מה מפני התבודדותו המחלטת מכל נפש חיה, בדידות שעוררה חשד ואי־רצון. במה עוסק אותו צעיר מופלא? מה ימלא את כל עתותיו ועשתונותיו? רבים שאלו ותשובה אין. וויתקין? ויתקין חקר וכתב – ההתנוונות של הישוב נגע עד לבו. הוא ראה לפניו את התינוק הנולד זו מקרוב בחבלי לידה כה קשים, הולך וגוסס, הולך וגוסס, אם לא יזריקו בו מיד דם חדש, חיים חדשים, ימות. לאחר שאסף חֹמר מספיק הריץ קונטרס לאוסישקין שעמד אז בראש חובבי ציון באודסה, והציע לו לסדר חובת גיוס לשנה לכל הנוער הציוני ברוסיה להציל את הישוב היורד לטמיון. אוסישקין נענה לו והמריצו לבא לאודסה מיד, ושם הטיל עליו את החובה לעבור בכל רחבי רוסיה, לנער את הנוער ולעוררו לפעולה. וויתקין קִבל על עצמו.
עבר ויתקין מקהילה יהודית אחת לשניה, בקולו הרך, הצנוע, ובדִבוריו הנובעים מלב עמוק ורגיש, חדר ללבבות צעירים נכונים ועוררם לציון, וזרם העליה השניה התחיל.
ויתקין חזר ארצה. נטיתו שמאלה לא היתה לרצון לבני המושבה, והוא התקבל כמורה ומנהל בית הספר בכפר תבור. עתה, במצב מבוסס יותר, זכר גם את בני ביתו, והביאם ארצה מהעיירה הרחוקה ברוסיה, את אביו, אמו ושתי אחיותיו. אך יד הגורל היתה בו. לאחר זמן קצר מת אב מקדחת ובִקש את בנו לקברו בצפת. וכך כשגוִית אביו מתנודנדת על גמל, עבר ויתקין מיותם בין הרי הגליל התחתון צְפתה להִפרד מהאב לנצח. אך לכפר תבור לא יכל יותר לחזור. בינתים בגרה אחותו וצריך לשלחה לגמנסיה, לכן העביר את המשפחה תל־אביבה ובעצמו חזר לראשון.
אז הִרבה לבקר בביתנו (לקנאת כל בני המקום) ותמיד העלה שנית את בעיות הישוב שלא פסקו מהטריד אותו. נוהג היה לו לטיל לבדו, מדי שבת בשבתו, לבית הקברות. על הגבעה בצל השקמה בין האבנים הקרות אהב להתבודד, ולאחר הטיול נכנס לביתנו. יום אחד בשובו מטיולו, נכנס הביתה ואחז בקצה השלחן, פרץ בצחוק קל ואמר “אמות מסרטן הגרון רבותי”. אנו מחינו והוא בשלו: “סבא מת מסרטן הגרון, גם עלי לא יפסח”. כבן ארבעים היה אז.
כעבור יומים חזר בננו הביתה בשעה מוקדמת. “נו, סוף סוף נענשת”, קִדמנו את פניו. “למי הרבצת הפעם?” והילד מחה בכל תוקף “עם איש לא התקוטטתי. או, כן, המורה ויתקין היה צריך ללמדנו היום. הוא לא בא, ושלחונו הביתה”. סבתא מִהרה לביתו. ויתקין היה חולה בסרטן הגרון. מיד נסע לוינה לנתוח. הנתוח עבר, אך הרופאים שלחוהו לביתו למות. ויתקין חזר למושבה ובִקש להִקבר בבית הקברות שלה. בצל השקמה, במורד הצפוני של ההר שכה אהב, עומד קברו הצנוע של אדם צנוע, שחולל מהפכה בדור והוסיף עצים למדורה שעמדה לדעוך.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות