¹

בארץ־ישראל הייתה פעילות חקלאית מאז ומעולם, ובכל זאת התהליך שהתרחש במהלך שני העשורים האחרונים של המאה התשע עשרה, ונמשך אל תוך המאה העשרים, היה במובנים רבים יצירה של יש מאין.

במאה התשע עשרה היו בארץ־ישראל שטחים חקלאיים רבים. רובם ככולם עובדו על ידי יושבי הארץ הערבים, מהם פלחים כפריים ומהם אריסים. הגידול העיקרי היה חיטה, אך היו גם לא מעט גידולי שדה אחרים: דורה, אבטיחים, טבק, כותנה, שומשום, אפונה ושעועית, והיו מטעים: בעיקר של זיתים, שקדים, לימונים וגפנים. משנות השישים של המאה התשע עשרה היו בארץ מושבות חקלאיות אחדות של גרמנים טמפלרים. כשהחלה העלייה הראשונה ב־1882, לא היה בארץ אף לא יישוב חקלאי יהודי אחד.²

הקשיים שעמדו בפני החקלאים היהודים החדשים

בעשורים האחרונים של המאה התשע עשרה עמדו בפני החקלאים היהודים בארץ־ישראל קשיים ואתגרים לא פשוטים שנבעו מתנאי המקום והזמן וכן מההרכב האנושי של המתיישבים.

באותה עת התנגד השלטון העות’מאני לכל ישות לאומית בתחומי האימפריה. מיד עם ראשית העלייה החל השלטון להטיל מגבלות על כניסת עולים לארץ, על מתן רישיונות בנייה, והחשוב ביותר לענייננו – על העברה של קרקעות בארץ לבעלות יהודית. המגבלות הלכו והחמירו עם כל גל נוסף של עלייה. התהליך הנדרש לעקיפת המגבלות לקח זמן רב, חודשים ואף שנים, והיה כרוך בהוצאות כספיות גדולות מאוד, בעיקר על שוחד. אלה כילו במידה רבה את כוחם הפיננסי של המתיישבים עוד בטרם התחילו לעבד את אדמתם. שטחי הקרקע שהצליחו המתיישבים לקנות למרות המגבלות היו בדרך כלל קטנים מדי ולא אפשרו קיום מהאדמה.

השלטון דאג ל“כבישים” בודדים, כמו כביש יפו–ירושלים, אך לא יותר מזה. הממשלה העות’מאנית לא סיפקה שירותים ציבוריים כמו בניית דרכים ותחזוקתם, תחבורה, בריאות, חינוך וכיו"ב.³ אל מול החסר הזה נדרשה התארגנות של המתיישבים ואלה נדרשו להוצאות כספיות לא מעטות.

עוד לפני ראשית ההתיישבות היהודית היו מעשי שוד וגנבה חלק ממלחמת הקיום בארץ, בעיקר בין הבדווים לפלחים.⁴ עם תחילת ההתיישבות היהודית החמיר המצב. רבים מהחקלאים הערבים בארץ היו אריסים, עניים מרודים, שחיו על אדמות האפנדים ועיבדו אותן תמורת חלק מהתנובה. משנמכרו האדמות ליהודים היו אריסים לשעבר שמצאו עבודה במושבות החדשות, אך רבים נותרו ללא פרנסה והיו אף שנשארו ללא בית. גנבה ושוד נבעו עכשיו מדחפים חדשים – טינה כלפי רוכשי האדמות (שעליהן חיו עד אז האריסים) ותחושה של ייאוש וחוסר מוצא. במושבות החדשות שבקרבתן היו כפרים פעילים, או שבטי בדווים שעסקו ברעייה, פרצו לא פעם סכסוכים על גבולות ועל זכויות מים ומרעה. הדרך לצמצם את נזקי הגנבות, ההתנפלויות והסכסוכים הייתה מורכבת משני ערוצים: פוליטי־כספי והתארגנות להגנה עצמית. הערוץ הפוליטי־כספי כלל תשלום דמי חסות לראשי השודדים, תשלומי שוחד לשלטון (כדי לקבל הגנה) ותשלום למערכת המשפט המושחתת שהייתה אמונה על השכנת השלום בעקבות סכסוכים ופגיעות הדדיות. הערוץ השני היה התארגנות להגנה עצמית. הערוץ הזה דרש מהתושבים כוח אדם, נשק וכסף.⁵

עוד קושי היה איכות הקרקעות. כאמור שטחים רבים בארץ היו מעובדים. הסיבה העיקרית שקרקעות נמכרו ליהודים הייתה חוסר רווחיותן לבעליהם. רוב המוכרים היו אפנדים שחיו בערים, בארץ ובלבנון, או סוחרים ערבים עירוניים, שהאדמות נפלו לידיהם כשהבעלים הקודמים שלהן שקעו בחובות.⁶ האדמות שנמכרו ליהודים, ברובן הגדול, לא הניבו הכנסה בגלל איכותן הירודה: חולות, אדמות גיר כבדות ועתירות סיד, קרקעות הרריות־סלעיות או אדמות בּיצה מוכות מלריה.⁷

ועוד קושי, אולי האתגר הגדול מכולם, היה המתיישבים עצמם. התחלת החקלאות העברית בארץ־ישראל נעשתה רובה ככולה בידי אנשים שלא היו חקלאים כלל. הניסיונות הראשונים – במחצית השנייה של המאה התשע עשרה (מוצא, מי מרום) ובעיקר בסוף שנות השבעים שלה (גיא אוני ופתח תקוה) – היו יזמות של בני היישוב הישן בירושלים ובצפת, שכל “הכשרתם” לא הייתה אלא השאיפה לצאת מהגטאות העירוניים, שם שלטה שיטת ה“חלוקה”, ולעבוד את אדמת הארץ. הניסיונות שבאו אחריהם (מ־1882 ואילך) נעשו בידי עולים חדשים, יוצאי קהילות יהודיות מזרח־אירופיות, חרדיות או חסידיות, או משכילים צעירים כדוגמת אנשי ביל"ו. כולם (מלבד מתיישבי עקרון), היו חסרי ניסיון חקלאי, ובדרך כלל גם חסרי כל ניסיון בעבודת כפיים. “הכשרתם” הייתה דומה לזו של בני היישוב הישן – שאיפה עזה להשתחרר ממצוקת הגלות ולעבוד את אדמת ארץ האבות. חלומם היה “להוציא לחם מן הארץ” פשוטו כמשמעו, הווה אומר לגדל חיטה,⁸ אך רובם צמחו בתרבות אירופית, ועם כל רצונם העז להיות איכרים בארץ־ישראל חיי הפלח הערבי לא יכלו לענות על שאיפותיהם.

למתיישבים החדשים שבאו וקנו אדמות היו מלכתחילה כמה וכמה משימות, ובתחילה הם לא היו מודעים להן במלואן. היה עליהם ללמוד, להסתגל ולקנות מיומנות, להכשיר את הסביבה ולפתח את החקלאות. המשימות הללו דרשו החלטיות ועמידה איתנה. ניסיונות רבים כשלו משום שהמתיישבים לא עמדו בכובד המשימה.

להלן רשימת משימות שעמדו בפני החקלאים החדשים: ללמוד איך לחשב את הצרכים הראשוניים הנדרשים כדי להגיע לאיזון כלכלי (גודל השטח הנדרש לסוג הגידולים שרצו, כוח אדם, ציוד, בעלי חיים ותקציב לקיום); לגלות אילו גידולים מתאימים לסוג הקרקע שקנו; ללמוד איך לטפל באדמות ולהכשירן לגידולים; להסתגל לעבודה פיזית קשה וממושכת בתנאי אקלים שונים מאוד מאלה שבארצות מוצאם, לעתים תוך כדי התקפות חוזרות של קדחת (לא פעם קטלנית) על איכרים ועל בני משפחותיהם; להכיר, ללמוד להשתמש ולפתח מיומנות בעבודה בכלים חקלאיים; לחפור בארות ולפתח שיטות וציוד לשאיבה ולהשקיה; ללמוד ולפתח שיטות עבודה וכלי עבודה יעילים המתאימים לגידולים בתנאי הקרקע והאקלים באזורי הארץ שהתיישבו בהם; לבחור ולפתח זנים המתאימים לתנאי הקרקע והאקלים אך גם לתנאי השוק.

המודלים החקלאיים בארץ

כבר מראשית ימי ההתיישבות החקלאית היו לנגד עיני האיכרים החדשים שתי דוגמאות לפעילות חקלאית בארץ: הפלח הערבי והאיכר הגרמני־טמפלרי. אחר כך הוחלפה הקדמה הטכנית והגישה הכלכלית־רציונלית של הטמפלרים, בגישה, בידע ובציוד שהביאה אתה מאירופה פקידות הברון רוטשילד. שתי הדרכים, המקומית והאירופית, השתלבו בתולדות החקלאות היהודית בארץ והשתרגו זו בזו.

החקלאות הערבית המסורתית הייתה בעיקרה קיומית ולא מסחרית.⁹ הכלים היו פשוטים ונוצרו מחומרים מקומיים (כדוגמת מחרשת העץ). נעשה שימוש בסביבה כפי שהיא, בדרך כלל כמעט בלי ניסיון לטייב את הקרקע או לשפר את ההשקיה יותר ממה שנתן הגשם. מבנה הכלים, שיטות העבודה וסוגי הגידולים עברו מדור לדור וממילא התאימו לתנאי הקרקע והאקלים במקום.

הגישה האירופית, של הטמפלרים ואחר כך של הברון רוטשילד, פנתה אל השיווק. החישוב היה כלכלי, והמטרה הייתה להשיג יבול מעבר לצריכה העצמית. הושקע כסף רב בטיוב הקרקע,¹⁰ בפיתוח מערכת המים, בקנייה ובפיתוח של זנים רווחיים, ונעשה שימוש בציוד חקלאי שנוצר בטכנולוגיה מודרנית. אך מנגד, ליוצאי אירופה חסרה הייתה היכרות מעמיקה עם תנאי הקרקע והאקלים בארץ.¹¹

החקלאים היהודים החדשים ניסו ללמוד מזה ומזה. בתחילת דרכם פנו בדרך כלל לגידולי פלחה¹² – חיטה, שעורה, שיבולת שועל וגם אבטיחים¹³ – בדרך כלל מזנים מקומיים, אם כי לעתים הביאו אתם זרעים מארצות מוצאם.¹⁴ בכמה מושבות היו ניסיונות, מיד לאחר העלייה לקרקע, לנטוע עצי פרי – זיתים (בראשון לציון וביסוד המעלה), לימונים, אתרוגים, אשכוליות (ביסוד המעלה), תאנים, תות וכן גפנים, בעיקר מזנים מקומיים.¹⁵ המתיישבים עבדו בשיטות מקומיות ובכלים מקומיים או בכאלה שראו בארצות מוצאם.¹⁶ הם עיבדו שטחים שגודלם לא הספיק לקיום מפלחה. בדרך כלל הגיעו למשבר כספי לכל המאוחר בתום העונה החקלאית הראשונה, כשיבול התבואה אכזב וחלק לא מבוטל מהנטיעות חרב.

תקופת פעילות הברון בארץ

לקראת סוף שנת 1882, חודשים ספורים לאחר הקמת המושבה הראשונה ראשון לציון, בעת שאנשיה התחבטו בחיפוש מימון לחפירת באר, החליט הברון אדמונד דה־רוטשילד, נצר לענף הצרפתי של משפחת רוטשילד, להירתם לעזרת ההתיישבות בארץ. הוא נכנס לתמונה ושינה אותה באופן קיצוני. תחילה לקח תחת חסותו מושבות בודדות,¹⁷ אך עם הזמן התרחבה מעורבותו. במשך כ־18 שנות מעורבותו הישירה במושבות (עד 1900) הטביע הברון את חותמו ישירות ובעקיפין על כל היישוב החקלאי בארץ. שלא כמתיישבים, הברון לא היה מוגבל מבחינה כלכלית והשקעתו הכספית בארץ־ישראל הייתה אדירה. באמצעות פקידיו בארץ הוא פעל במישורים רבים: ביצירת תשתית של קרקע חקלאית, בבניית תשתית של ציוד חקלאי, בחיפוש ובפיתוח זנים לגידולים, בפיתוח תעשיות חקלאיות, בתמיכה כספית ישירה ועקיפה במתיישבים ובבניית תשתית של ידע והדרכה.

על פי הוראתו רכשו פקידי הברון אלפים רבים של דונמים של קרקע בארץ, סביב מושבות קיימות ובשטחים שנועדו למושבות חדשות שהקימו. לעתים גם סייעו לאגודות עצמאיות מול השלטון ברכישת קרקעות לאנשיהן. אנשיו העניקו סיוע משפטי למתיישבים גם בתחומים נוספים, למשל בהתמודדות עם איסור הבנייה.¹⁸

במהלך התקופה קיבל על עצמו הברון טיפול באדמות בעייתיות: ניקוז וייבוש ביצות, ייצוב חולות לא יציבים וכדומה. הברון דאג לפיתוח מערכות השקיה – מחפירת בארות ושאיבת מים עד לצנרת השקיה. בהוראתו יובא לארץ ציוד חקלאי בטכנולוגיה אירופית וכן זרעים ממקומות שונים בעולם ונעשה ניסיון מבוקר לגדלם כאן.

בהתאם לגישתו הכלכלית של הברון חיפשו מומחיו ענפי חקלאות מסחריים, תעשייתיים בעיקר, המתאימים לתנאי הארץ, ופיתחו ענפים שמצאו בהם פוטנציאל כלכלי.¹⁹ פיתוח זה היה מוקד פעילות הברון בארץ והוא כלל את כל שלבי העבודה – יבוא זרעים וזמורות להרכבה, שליחת מומחים ומדריכי חקלאות מצרפת, הכשרת מדריכים חקלאים מקומיים, עריכת ניסיונות מבוקרים בזנים, בשיטות עבודה ובציוד חקלאי, יצירת מערכת של משתלות שסיפקו שתילים, ייחורים וזמורות לשטחי הברון ולאיכרי המושבות. כשהתפתחו ענפים אלה – בעיקר הגפנים ליין אך גם עצי תות לתעשיית משי, צמחי בושם ואחרים – פותחו תעשיות חקלאיות: יקבים ליין (בראשון לציון ובזכרון יעקב), בתי בד לשמן זית, מפעלים לזיקוק בושם מיסמין ומגרניום,²⁰ מטווייה למשי (בראש פינה), וכן תעשיות נלוות: ייצור חביות ליין, בקבוקי זכוכית ועוד. בעבודה הרבה הזאת, בחקלאות ובתעשייה חקלאית, הועסקו מאות רבות של שכירים, רובם מקומיים, יהודים וערבים: איכרי המושבות, בני המושבות, עולים ובני היישוב הישן וערבים בני המקום.

נוכחות הברון השפיעה כאמור על כלל החקלאות בארץ. העניין של הברון בענפים תעשייתיים־מסחריים גרם להעברת מרכז הכובד מגידולי שדה לכרמים ולמטעים. בראשית שנות התשעים תפסו ענפים אלה כשליש מהשטחים המעובדים במושבות, ולקראת סוף המאה התשע עשרה במושבות מישור החוף והכרמל תפסו ענפים אלה מעל למחצית מהשטחים המעובדים.

נוסף על התאמתם של כרמי היין ושל סוגים מסוימים של מטעים לעיבוד תעשייתי וליצוא, היו להם עוד יתרונות על פני הפלחה. כרמים ומטעי פרי אפשר לגדל גם על קרקעות שטיבן ירוד מדי לפלחה (וכזכור כאלה היו רוב הקרקעות שהוצעו למכירה). השטח הנדרש לפרנסת משפחה מכרמים וממטעים קטן פי כמה מזה הנדרש לפרנסה מפלחה (יתרון חשוב עקב המגבלות בקניית אדמות בארץ). יתרון נוסף היה בתשלום מסים לממשלה הטורקית: המסים על יבולי מטע היו נמוכים בהרבה מהמסים על תבואה. נוסף על כך התשלום היה בכסף ולא ביבול (כי אי־אפשר לאגור פרי כפי שאוגרים חיטה), וכך צומצם שדה הפעולה של שחיתות גובי המסים.

החיסרון הגדול של כרמים ומטעים הוא הצורך בהשקעה כספית ראשונית גדולה והיעדר הכנסה בשנים הראשונות עד לשלב קבלת הפרי. במושבות שנהנו מחסות הברון – ובשנות השמונים של המאה התשע עשרה היו אלה כמעט כל המושבות – הכספים לפיתוח המטעים (בעיקר הכרמים) ולתמיכה באיכרים ובבני משפחותיהם באו מהברון. כך אמנם התאפשרה תנופת התפתחות גדולה, אך נוצרה תלות מלאה של האיכרים בברון ובמערכת הפקידות שלו, ועצמאותם של האיכרים מבחינה כלכלית: חברתית ואפילו תרבותית בוטלה למעשה. הניסיון נלמד, ובעקבותיו, בראשית שנות התשעים, נעשו ניסיונות ליצור למושבות החדשות בסיס חקלאי־כלכלי: אגודות עצמאיות רכשו קרקע ושלחו ארצה נציגים שדאגו, בעזרת פועלים שכירים, להכנת השטח, לנטיעה ולטיפול בנטיעות עד שהניב הפרי. רק אז עלו משפחות חברי האגודה לארץ והתיישבו על אדמתם.²¹

במושבות שנהנו מתמיכת הברון, בתוך זמן קצר הפך הגפן לגידול העיקרי,²² אך היו גם עוד סוגי מטעים, בעיקר של שקדים, זיתים, עצי תות, הדרים, וכן משמש, שזיף אפרסק ועוד. גם גידול התבואה נמשך במהלך כל התקופה, אם כי בהיקף מוגבל.²³ כמו כן נמשך בקנה מידה קטן גידול ירקות ובעלי חיים במשקי בית לשם תצרוכת עצמית.

פתיחת היקבים בראשון לציון ובזכרון יעקב בראשית שנות התשעים הביאה אתה תנופה לענף הגפן בכל מושבות יהודה, השרון והשומרון (מגדרה עד זכרון יעקב) ובחלק ממושבות הגליל.²⁴ גם מושבות שלא היו תחת חסות הברון מכרו את ענביהן ליקביו, תמורת מחירים גבוהים ממחירם הראלי,²⁵ וענף זה תרם רבות לביסוסן.

תנופת ההתפתחות של ענף הגפן ניכרה בהיקף השטחים הנטועים בכרמי יין, במשקים רבים של איכרים שהפכו מונוקולטוריים לכרמי יין בלבד, ובגידול במספר המתפרנסים מענף זה.²⁶ בכל אותה העת נמשך בהתמדה חיפוש ויבוא של זנים הן לכַּנָה, הנשתלת באדמה ונבחרת בשל חוזקה ועמידותה בתנאי הארץ ובפני מחלות, הן לרֶכֶב, המורכב על הכנה ונבחר בשל איכות פריו המתאים לייצור יינות משובחים. כמו כן נמשך פיתוח כלי עבודה וכן פיתוח שיטות עבודה – מהכנת הקרקע, סימון השטח לשתילה, שתילה, השקיה, גיזום והרכבה ועד לקטיף, לאריזה ולהובלה ליקבים.

לצד התפתחות ענף הגפן נעשו ניסיונות, בעיקר של אנשי הברון אך גם של איכרים יחידים, לפתח ענפים אחרים. חלקם עלה יפה, כמו השקד, הזית²⁷ וההדרים,²⁸ וחלקם נכשל בגלל חוסר התאמה לתנאי הארץ או בגלל חוסר יכולת לשיווק רווחי. דוגמה בולטת לכישלון שנבע מבעיה בשיווק היא עצי התות לגידול תולעי משי. בארץ ניטעו אלפי עצים וגידולם הצליח מאוד. בראש פינה נפתחה כאמור מטווייה למשי. אך עודף יבוא המשי לאירופה מהמזרח הרחוק, ואחר כך פיתוח ייצור המשי המלאכותי, הכשילו את האפשרות לרווחיות. ניסיונות לגידול קנה סוכר, תה וקפה נכשלו מחוסר התאמה לתנאי הארץ. גידול המספוא הצליח והתפתח, כך גם גידול האספסת (אלפלפה). מאוסטרליה הובאו ארצה זנים שונים של אקליפטוסים. מטרת הבאתם הייתה טיוב הקרקע. זנים מסוימים התאימו לתנאי הארץ ואלפי עצים ניטעו במושבות, בעיקר באלה שבשטחיהן היו ביצות או חולות לא יציבים.²⁹

במהלך כל התקופה, שבה כאמור הגפן הייתה הגידול העיקרי, היו משברים בענף. המשברים נבעו משני גורמים עיקריים: פגעי מזיקים וכשלים בשיווק התוצרת. התקפות חוזרות ונשנות של מחלת הפוליקסרה חייבו עקירת כרמים ונטיעה של זנים עמידים.³⁰ חוסר היכולת לשווק את שפע היין נבע משתי סיבות עיקריות: חוסר ידע ואזלת יד בתהליכי השיווק, ואיכות יין שלא עמדה בתחרות האירופית.³¹

סוף תקופת פעילות הברון בארץ ותחילת פעילות חברת יק"א

לקראת סוף המאה התשע עשרה, בעקבות משבר שיווק היין, הואצה התפתחותם של ענפים אחרים, בייחוד סוגים שונים של מטעים: שקדים, זיתים, ועם הזמן – בזכות פיתוח מערכות ההשקיה – יותר ויותר הדרים.³² באותה תקופה נמשך גידול תבואה בהיקף לא גדול, אם כי בחלק מהמושבות הוותיקות הוגדלו שטחי הפלחה. בתחילת המאה העשרים, כשניהול מושבות הברון עבר לחברת יק“א (Jewish Colonization Association), הוקמו ביזמת יק”א יישובים חדשים בגליל התחתון, כמו למשל יבנאל וכפר תבור, המבוססים על גידולי תבואה בשטחים נרחבים. בעשור הראשון של המאה העשרים החל להופיע במקומות שונים בארץ גם גידול מסחרי של בעלי חיים – תרנגולות לייצור ביצים, פרות לייצור חלב ומוצריו (בעיקר במושבות הקרובות ליפו), וכבשים ועזים לייצור גבינה (במושבות הגליל ששיווקו את מוצריהן לעכו ולחיפה), ופה ושם גם דבורים לייצור דבש.

במהלך העלייה הראשונה ניסו יחידים, אגודות להתיישבות וגופים שונים, לתכנן את ההתיישבות החקלאית באופן רציונלי. הם ניסו להביא בחשבון מראש את נתוני המקום ונתוני השוק, את התהליך הנדרש לבניית תשתית חקלאית עד ליבול רווחי, את ההכשרה הנדרשת לחקלאי, את גודל השטח הנדרש לפרנסה מהגידולים המתאימים לתנאי השטח וכדומה. רובם הגדול של הניסיונות הללו לא עלה יפה בגלל כישלון בגיוס התקציב או בגלל שלא לקחו בחשבון את כל הרכיבים ולא יכלו לצפות מראש את כל הקשיים. רק חברת יק"א, בגישתה הכלכלית־רציונלית, הצליחה בסופו של דבר להביא את המושבות החקלאיות הקיימות למצב של איזון כלכלי ולהקים מושבות חדשות שהפכו מהר מאוד לעצמאיות והחזיקו מעמד, אם כי לא הגיעו לשגשוג כלכלי.³³

נשוב לבחינת הקשיים שעמדו בפני המתיישבים, אנשי העלייה הראשונה, ונשווה את המצב בארץ בראשית שנות השמונים של המאה התשע עשרה למצב בראשית המאה העשרים, ערב העלייה השנייה. מבחינת הסכסוכים עם השכנים לא חל שינוי מהותי אם כי התפתחה מידה מסוימת של תקשורת והבנה. מבחינת התנגדות השלטון לקניית אדמות נותרו הקשיים בעינם, אך בכל זאת הצטברו שטחים נרחבים בבעלות יהודית, ורבים מהם כבר היו מוכשרים ומעובדים. השינויים המהותיים ביותר היו בביסוס מצאי של זרעים, שתילים וייחורים מזנים שנוסו והצליחו בארץ, ביצירת מלאי של כלים חקלאיים מודרניים המותאמים לתנאי הארץ ובצבירת מאגר של ידע וניסיון אצל האיכרים והמדריכים החקלאיים.³⁴

התפתחות הכלים החקלאיים

הכלים המקומיים, המסורתיים, של הפלחים הערבים התאימו לתנאי הקרקע והאקלים, אך לא היו יעילים דיים. לעומת זאת הכלים האירופיים, עתירי הטכנולוגיה, לא תמיד התאימו לתנאי הארץ. במהלך התקופה פותחו כלים שהיו שילוב של הטכנולוגיה המקומית עם הטכנולוגיה האירופית.

להלן דוגמאות לכלים שנכנסו לשימוש או התפתחו בתקופה זו: מחרשה, מורג,³⁵ חרמש ומקצרה, מקדח לחפירת בארות, אנטיליות³⁶ ומשאבות למים.

מחרשת העץ הערבית, הנגררת באמצעות סוס אחד, לא הייתה חזקה דיה. לעומתה, באקלים הארץ, מחרשת הברזל האירופית, העמוקה והמהפכת, גרמה לייבוש השכבה העליונה של הקרקע. מחרשה זו כבדה ודורשת כוח גרר כפול (שני סוסים) ולכן גם לא הייתה כלכלית בשטחים הקטנים שעיבדו המתיישבים. במהלך תקופה זו פותחה בארץ מחרשת ברזל דמוית מחרשת העץ הערבית, החורצת את הקרקע ולא מהפכת אותה. עם הזמן נוסף לה גם מנוע.

נעשו ניסיונות להשתמש במכונות דיש שהופעלו בידי סוסים, אך כשאלה לא אפשרו את קיצוץ הקש באופן שיתאים למאכל הבהמות, חזרו החקלאים למורג הפלחי, אלא שעשוהו גדול יותר ונגרר בעזרת שני סוסים. אחר כך פותח בארץ דגם של המורג דמוי הגליל שמוצאו בדרום רוסיה.

החרמש, שלא היה מוכר בארץ, נכנס לשימוש ככלי לקציר, ובאותה עת נכנסה לשימוש מקצרה בעלת סכין פלדה הרתומה לשני סוסים. לבסוף פותחה המערמת – מקצרה רתומה לסוסים שגם מערמת את התבואה.

בשלב הכנת הקרקע לנטיעות הוחלפה החפירה העמוקה במעדר (ה“בחר”), בחרישה עמוקה מאוד – תחילה בעזרת כמה זוגות סוסים ואחר כך בעזרת מנוע קיטור נייח (“לוקומוביל”).

בחפירת בארות החליף המקדח הידני את המעדר והמכוש, ואפשר חדירה לעומקי מי תהום.

לשאיבת המים הוחלפו אנטיליות העץ המסורתיות באנטיליות ברזל בעלות גלגלי שיניים יצוקים, גם הן מופעלות באמצעות בהמה. אחר כך נכנסו לשימוש משאבות רוח ומשאבות קיטור, וב־1898 נכנסו לשימוש משאבות שלהן מנוע שרפה פנימית שעבד על קרוזין. פיתוח המסנן בתחילת המאה העשרים אִפשר לחבר את המשאבה לצנרת.

המדריכים החקלאיים ו“השישה”

בתחילת ההתיישבות למדו החקלאים החדשים במושבות מפלחים מקומיים.³⁷ עם תחילת מעורבות הברון בארץ נשלחו למושבות מומחים ומדריכים צרפתים, שהברון הכיר מעבודתם בצרפת או קיבל עליהם המלצות מאנשיו הקרובים. בעקבות קשיים שהתעוררו בין מדריכי הברון הצרפתים (שהיו נוצְרים בדרך כלל) לבין איכרי המושבות (רובם יהודים ממזרח אירופה), שוכנע הברון להביא ארצה קבוצה קטנה של שישה צעירים יהודים ממזרח אירופה כדי שילמדו מן המדריכים הצרפתים בארץ וישתלבו בעבודת הניהול וההדרכה. אברהם הלפרין, לאון איגלי, יצחק אפשטיין, משה ורהפטיג (לימים אמיתי), גרשון הורוויץ ויחיאל מיכל שלמה זלמן פוחצ’בסקי הגיעו ארצה בספטמבר 1885. מסירותם כמתלמדים ועבודתם הנאמנה שכנעו את הברון באפשרות הטמונה במדריכים שאינם מאנשיו מצרפת. הוא הסכים לשחרר מעט את אחיזתו הישירה, ובכך נפתחה הדרך להדרכה חקלאית יהודית. מראשית שנות התשעים החלו להישלח צעירים בני המושבות, בפרט בני זכרון יעקב, לבתי ספר חקלאיים בחו“ל. שליחתם הייתה קשורה אמנם במאבקי כוח של פקידות הברון, שלא רצתה לוותר על ההגמוניה שלה והעדיפה צעירים שגדלו תחת חסותה במושבות, אך כשחזרו הצעירים ארצה הם השתלבו במערכת הניהול וההדרכה במושבות. עם השנים היו מהם שנעשו לחקלאים עצמאיים ואחדים המשיכו לפתח ענפים שונים בחקלאות ותרמו רבות להתפתחותם.³⁸ בשנות התשעים השתלבו בהדרכה החקלאית גם בוגרי בית הספר “מקוה ישראל” שנשלחו בידי חברת “כל ישראל חברים” (כי"ח) להשתלם בחו”ל. בראשית המאה העשרים הקימה חברת יק"א חווה חקלאית לימודית בסג’רה, שם הוכשרו העתידים להתיישב בגליל התחתון.³⁹

דרכם של ששת הצעירים שנשלחו לארץ מרוסיה ב־1885, ונועדו להיות המדריכים היהודים הראשונים, לא הייתה פשוטה. הלפרין נפטר מקדחת חודשים ספורים אחרי בואם, איגלי חלה בקדחת ואחרי זמן קצר עזב את הארץ, זמן קצר אחרי תום הכשרתם עבר אפשטיין להוראה ועשה רבות בתחום זה,⁴⁰ ופוחצ’בסקי, ורהפטיג (אמיתי) והורוויץ היו למדריכים חקלאיים ולמנהלי עבודה במטעי הברון, במושבות, במשתלות (ששירתו את כלל המושבות) ובתחנות הניסיונות של הברון. לימים היו לאיכרים עצמאיים, ורהפטיג (אמיתי) ביסוד המעלה והורוויץ ופוחצ’בסקי בראשון לציון, וכן מילאו תפקידים ציבוריים ביישוב בכלל ובמושבותיהם בפרט.

גם בהיותו איכר עצמאי המשיך פוחצ’בסקי לפתח שיטות בעבודת הכרם והמטע ותוך כדי כך הדריך בהתנדבות, באזורים שונים בארץ, את החקלאים החדשים – אנשי הגל השני של העלייה הראשונה, אנשי העלייה השנייה ואנשי העלייה השלישית.

סיכום

חקלאי העלייה הראשונה נחלו כישלונות רבים ואכזבות רבות, הוכו בפגעי טבע ובאסונות וחוו רגעים לא מעטים של ייאוש. במושבות עצמאיות אחדות חיו בעוני מרוד ובמושבות אחרות חיו תחת עול האפוטרופסות העריצה של פקידות הברון. ניסיונות התיישבות כשלו והתפרקו, ורבות מהמושבות החיות והפעילות הגיעו לעצמאות כלכלית רק אחרי שנים רבות, ערב מלחמת העולם הראשונה.

בתנאי ההתחלה של ההתיישבות החקלאית היהודית בארץ, ייתכן מאוד שבלי עזרה כספית גדולה, הדרכה והכוונה מבחוץ היה ניסיון ההתיישבות מתפוגג. המקור העיקרי לסיוע היה הברון רוטשילד,⁴¹ ולעזרתו היה מחיר חברתי ותרבותי.

בו בזמן, בתוך הקשיים ותוך כדי חיפוש אחר פתרונות, נוצרה בארץ תשתית של חיים ועבודה חקלאית: רשת של מרכזי יישוב – מעל לעשרים מושבות חקלאיות ממטולה עד באר טוביה, שמנו למעלה מחמשת אלפים נפש, שירותי ציבור וקהילה, דרכים, אספקת מים וכן תשתית של מעל למאה אלף דונם שטחים מעובדים (כשני שלישים פלחה וכשליש כרמים ומטעים). כמו כן הצטבר ניסיון רב במשא ומתן מול השלטון העות’מאני, היכרות עם ערביי הארץ וניסיון במשא ומתן עמם.

הכשלים של העלייה הראשונה – בייחוד תחלואי שלטון האפוטרופסות ופקידיה ודומיננטיות העבודה הערבית במושבות, אך גם חוסר ההכשרה של החקלאים החדשים – דחפו את הבאים אחריהם לחפש פתרונות אחרים ואף לברוא דרכים חדשות על בסיס ניסיון קודמיהם.

לב לבה של הירושה החקלאית שבנתה העלייה הראשונה הוא התשתית של ניסיון חקלאי וידע, ואִתה מצאי של זרעים, ייחורים ושתילים וציוד חקלאי מודרני – כולם מושרשים ושלובים היטב בתנאי הארץ. תשתית זו הועמדה לרשות הבאים אחריהם ואפשרה להם להתחיל את עבודתם על בסיס רחב ואיתן לאין־ערוך מזה של ראשוני המתיישבים, שכל מה שעמד לרשותם בבואם ארצה אפשר לסכם בחלומו של מיכל פוחצ’בסקי: “גנן אהיה בארץ האבות”.

זיכרונותיו של מיכל פוחצ’בסקי, החל בנסיבות היווצרותו של החלום וכלה בחייו של איכר עצמאי מבוסס במושבה ראשון לציון, העומדת מול מכות הארבה ומלחמת העולם הראשונה ויכולה להן, הם סיפורה המרתק של תקופה רבת משמעות בתולדות הארץ.

¹

לעניין שמו

רצף שמותיו המלא של יחיאל מיכל שלמה זלמן פוחצ’בסקי לא היה בשימוש יום־יומי. על מכתבים חתם “מיכל”, “מ. פ.”, “י' מ' ש' ז' פוחצ’בסקי”, “מיכל זלמן פאחאטשאווסקי”, “זלמן”, “ז. פוחצ’בסקי” ועוד. על מאמרי הדרכה שפרסם בעיתונות החקלאית חתם “מיכל פוחצ’בסקי” או “מ. פוחצ’בסקי”, כך גם חתם על קטעי הזיכרונות שפורסמו בבוסתנאי. בראש זיכרונותיו חתם: “מ.ז. פוחצ’בסקי”. אחדים כינוהו “יחיאל מיכל”, ערבים הכירוהו בשם “חוואג’ה סלימן”.

ילדות ונעורים

מיכל פּוֹחָצֶ’בסקי נולד ב־1863 בקהילה היהודית התוססת של העיירה בריסק דליטא, שהייתה אז בתחום שלטון הצאר הרוסי. שני הוריו היו צאצאיהם של רבנים חשובים, אך אביו, דודיו וסבו עסקו בתעשייה ובמסחר. בילדותו ובנערותו חי מיכל פוחצ’בסקי במצב מתמיד של מאבק בין נטייתו הטבעית לבין רצון אמו. היא ייעדה אותו ללימודי קודש, וסברה ש“בעלי מלאכה הם סוג נחות של בני אדם, אשר לא נבראו אלא לשמש תלמידי חכמים”, אך הוא, עיקר מעייניו היה בעולם המעשה ונטה למלאכת כפיים ולעבודה טכנית.

לנכדתו רות² סיפר פוחצ’בסקי: “יום יום, בדרכי חזרה מה’חדר', הייתי הולך סחור סחור כדי לעבור ליד הנפחייה ושעה ארוכה הייתי עומד במעלה המדרגות המובילות לבית המלאכה ומתבונן בעבודת הנפח. יום אחד הייתי שקוע לגמרי בנעשה, התכופפתי קדימה להיטיב לראות, נפלתי ופתחתי את ראשי”. הוא הוסיף בחיוך שלמלכת הדבורים חריץ בראשה, החריץ הזה מגביר את זיכרונה ולכן היא עולה על שאר דיירי הכוורת, והוא משוכנע שהחריץ שקיבל בראשו ממדרגות הנפחייה הוא זה שחיזק את זיכרונו ולכן יכול היה להעלות את זיכרונותיו בפרטי פרטים גם אחרי שישים שנה…

לנכדו אלישיב³ סיפר פוחצ’בסקי שפעם בדרכו מהחדר ראה נגר בונה מדרגות עץ לבית. הנגר התחיל לבנות את המדרגות מגובה החצר ובנה מדרגה־מדרגה כדי להגיע אל סף הדלת. פוחצ’בסקי ראה כי משהו אינו כשורה ואמר: “טויג נישט [לא יצלח, ביידיש]”, נבהל מחוצפתו, חוצפת ילד הפוסל עבודת בעל מקצוע, ומיהר להסתלק. בערב בא הנגר אל בית ההורים וסיפר לאב כי מטרידה אותו השאלה מה פסול מצא הילד בעבודתו. האב קרא לבנו וזה הסביר כי לפי השיפוע של המדרגות העולות נראה שלא יוכלו להגיע אל הדלת. למחרת בדק הנגר את המדרגות, ראה שהילד צדק, פירק את המדרגות ובנה אותן מחדש.

גם ממעשי קונדס לא משך פוחצ’בסקי הנער את ידו. מספרים במשפחה כי היה לו בן דוד, בן יחיד לאמו האלמנה, ולא שבעה האלמנה נחת מבנה. הבן הלך בטל, שיחק בקובייה והימר. לילה אחד עלה מיכל לגג בשעת לילה מאוחרת, עטה סדין לבן, התגנב אל עליית הגג שבה ישן בן הדוד והעיר אותו משנתו בקול רועם וזועם: “אני אביך! מן העולמות העליונים עקבתי אחרי מעשיך ולא מצאתי מנוח. אם לא תחזור בך מדרכיך הנלוזות רע ומר יהיה גורלך!”. כך אמר ונעלם. בן הדוד נחרד, תקפהו גמגום שלא עזבו זמן רב, אך הוא סר מדרכו הרעה והחל לעזור לאמו בעיסוקיה במקום לבזבז את כספה.

השנים נקפו, פוחצ’בסקי המשיך ללכת אל בית המדרש, ורק בצנעה התעסק בהמצאות טכניות ובמלאכות מעשיות. בערבים היה פעיל בארגון הנוער של “חובבי ציון” וחלם על חיי יצירה בארץ־ישראל.⁴

הברית עם ארץ האבות

באותה עת התגייס הברון רוטשילד לעזרת המתיישבים בארץ ישראל ושלח מומחי חקלאות לא־יהודים מצרפת כדי שידריכו וינהלו את עבודת האיכרים החדשים אנשי העלייה הראשונה, שלא היו מנוסים בחקלאות. בין המדריכים הגויים מצרפת ובין האיכרים היהודים בני מזרח אירופה היו הבדלי שפה ותרבות שגרמו לחוסר הבנה, למחלוקות, למריבות וכמעט אפילו לאלימות. כדי להתגבר על הקושי הזה חיפשו שליחי הברון, באמצעות אנשי חובבי ציון, שישה צעירים יהודים ממזרח אירופה שיישלחו ארצה כדי ללמוד חקלאות מפי המדריכים הצרפתים ולהיות הם עצמם למדריכים במושבות. את השישה נתבקשו להציע ה’מורשים'⁵ של חובבי ציון בקהילות השונות. מורשה העיר בריסק דליטא הציע את מועמדותו של מיכל פוחצ’בסקי, שהיה בן 22 באותה עת. עם פוחצ’בסקי נבחרו אברהם הלפרין, לאון איגלי, יצחק אפשטיין, משה ורהפטיג (לימים אמיתי) וגרשון הורוויץ.

פוחצ’בסקי תיאר בזיכרונותיו איך חיכה בדריכות רבה לבשורת היבחרו, וכשזו הגיעה לא היה קץ לאושרו, ועוד הוסיף: “צר נעשה לי להִמצא בין אנשים וחִפשתי לי מקום בודד בגן העיר ושם בליתי רב זמני […] פקחתי עיני על כל צמח ועל כל עלה בעינים אחרות מאשר כל בני גילי ועירי. הלא גנן אהיה!”.⁶ הוא לא שעה להתנגדותה של אמו לשליחת בנה “לארץ גזרה”, ואף לא לתחינותיה ולדמעותיה. הוא מצא את ייעודו והחליט שמעתה ישקיע את כל מרצו בלימוד החקלאות כדי שיוכל ללמד את המתיישבים החדשים בארץ־ישראל.

ברכבת בדרך לאודסה ראה “אכרים בהשכמה כפופים כבר על עבודתם בשדה וכפרים טובעים בים של ירק”, והרגיש “מעין שִׁקוי לרוחי הנסער. פתאום הרגשתי כמיהה גדולה לכפר, לאִכרות, לאדמה שלי, למולדת עצמית”. עוד בדרך ארצה, בקושטא (היום איסטנבול), אמרו לו ולחבריו: “לארץ ישראל! […] הלא כולם נוסעים כבר חזרה משם”, ברחו מן הארץ בעור שיניהם, אך גם אז אמר פוחצ’בסקי בלבו: “אם גם יברחו כולם – אני לא אברח”.⁷ ואמנם מיום בואו ארצה כרת ברית עם הארץ ועם אדמתה ונשאר נאמן לברית זו כל ימיו.⁸

השישה עלו ארצה בספטמבר 1885. בשבוע הראשון שלהם בארץ, בשלהי הקיץ, היו השדות בראשון לציון שדופים ומכוסים קוץ ודרדר, ואילו גנו של הברון הרוסי יוסטינוב ביפו שפע ירק רענן, עצים ופרחים. פוחצ’בסקי תהה: “אולי אי אפשר כלל שעמנו יהיה מסוגל להתישבות על הקרקע […] וסוף סוף יצטרכו המתישבים לשוב לחיי כרכים העלובים”. אך בעקבות ההתעניינות הנלהבת של חבריו בצמחי הגן הוא התעשת והחליט: “עוד יבוא יום והרוח יפיח את האפר, והגץ ישתלהב וילהיב את הכח הנרדם, ועמנו עוד יראה נפלאות לעיני כל העולם בכשרונו המעשי בעולם החקלאות”.

פוחצ’בסקי אכן האמין בעתיד היישוב היהודי בארץ ובעתיד החקלאות. בתנאים ששררו אז בארץ היה זה אולי חלום לא מציאותי, אך הוא דבק בחלומו ונלחם להגשמתו. כל ימיו עקב אחרי כל הנעשה בארץ. התלהבותו הראשונית לא פגה והוא היה גאה על כל הישג, שמח על כל התקדמות ועל כל יישוב חדש, וכשזכה לראות במו עיניו את נקודות היישוב החדשות שבע נחת. בשנת 1924, קרוב לארבעים שנה אחרי אותו ביקור ראשון בגן הברון הרוסי ביפו ובראשון לציון השדופה, נסע באוטובוס מירושלים לצפת וכתב את רשמיו: “ולרוב אושרי הזדמן לי […] ערבי פלח שיודע כל כפר וכפר בשמו, ואני לא נתתי לו מנוחה כל הדרך והעשירני עושר רוחני”. העמק כולו יישובים, והוא משווה בגאווה את הישגי החקלאות היהודית לעומת הערבית: “שכם […] מקום מבורך […] מכל שעל אדמה יוצאים מעיָנות […] ובכל זאת עזובה בכל”, ואילו במגדל: “רואים […] מה שעשו אחינו שמה, איזה גן עדן”. אפילו שותפיו הערבים לנסיעה “הראו לי באצבע על השִׁנוי בין אדמה מושְׂלמית ועברית, והם מלאי התפעלות איך הפכו היהודים אדמת בִּצה מכוסה בוץ ‘סִידרי’ שאף פִּראי חיות לא מצאו שם מקלט, וכעת כרמי שקדים, זיתים, כל מיני ירק ותבואה מרהבת עין”.⁹ ארבעים שנה אחרי עלייתו ארצה כתב: “כל מה שנעשה בארץ יכולים להעמיד על חשבון חולמים ולוחמים”.

החיים בזכרון יעקב – חירות הרוח מהחומר

בבואם ארצה נפלו ששת הצעירים היישר לקלחת מאבקי התרבות והכוח. במשך כעשרה חודשים עברו הכשרה מסוימת בזכרון יעקב, שם נפטר הלפרין מקדחת, ואיגלי, שהחלים מהקדחת אך בריאותו ניזוקה, נאלץ לפרוש מהקבוצה. הגנן דיגור בזיכרון יעקב התייחס אליהם בעוינות, הטיל עליהם עבודות קשות שלא היו קשורות בחקלאות כלל, ניסה להשפילם ולא לימדם מאומה. אחד החברים כתב לוורשה: “לא ראינו כרם […] ובמה היא עבודתנו? בסחיבת קורות, בסלילת דרכים, בסילוק אבנים בנות מאה פּוּד,¹⁰ והרבה הרבה בחפירת בורות ובהעברת עפר! […] אנו נדונים להתהלך בלי נעלים, בלי לבנים, אחד ישן על קרשים ערומים בלי מזרן, אחד בלי כר, בלי שמיכה”.¹¹ באותו חודש כתב פוחצ’בסקי מכתב להוריו: “מבטיח אני אתכם, כי מעולם לא היו לי ימים טובים כימים מעת אשר באתי הלום. כי מה אנחנו חסרים בזה? אין אנחנו עושים בעבודה יותר מכפי כוחנו, והידיעה הפנימית כי כל עמלנו הוא לטובתנו ולתועלתנו, היא תחזק את ידינו ותשנס את מֹתנינו. מטרתנו להעשות גננים טובים ואל המטרה הזאת נגיע בע”ה".¹² ארבעת החברים¹³ כתבו לפינסקר: “מצבנו הכלכלי לא השתפר. 30 פרנק לחודש שאנו מקבלים אינם מספיקים לנעלים וביגוד […] מצבנו קשה ולכן נאלצנו לפנות אליך ולבקש עזרה חד פעמית 40 פרנק לכל אחד […] הצורך הרב הביאנו לכך”. ארבע חתימות באות אחרי הכתוב ואחריהן תוספת בכתב ידו של פוחצ’בסקי: “מבקשים תמיכה רק החתומים על המכתב. מר פוחצ’בסקי אינו זקוק לתמיכה”.¹⁴

כשישים שנה אחר כך, דיבר עם נכדתו על החירות, ומעל לכול על “חרות צלם האלוה שבָּנו, מעפר האדמה – חרות הרוח מהחומר”. הוא הזכיר מכתב זה, ואת התוספת שהוסיף, ואמר: “מאותה שעה כרתתי ברית עם הרוח ורק לה אעבוד. מזון קצוב לקיום הנפש – ולבי וכל הוויתי נתונים ליצירה”.¹⁵ מיכל פוחצ’בסקי מעולם לא התלונן על התנאים של חייו ועל עבודתו. גם אם המציאות הייתה לעתים קשה ומאכזבת, הוא לא נרתע ומצא תמיד קרן אור להיאחז בה וללכת קדימה. קשיים, כישלונות ומכות למיניהן לא הרתיעוהו. כשאחרים התייאשו, ניסה הוא לראות גם את השחור כלבן. לעתים היה ביקורתי, אך נשאר תמיד אופטימי לגבי העתיד.

ההכשרה בראש פינה

אחרי קרוב לעשרה חדשים שבהם עבדו הצעירים בזכרון יעקב, הגיע לשם אליהו שייד, שניהל את פעילות הברון בארץ. עניינם של הצעירים נדון והוחלט לשלחם לראש פינה. בראש פינה השתנה המצב לחלוטין. הגנן דיהה, בעל מקצוע מעולה ומסור לתפקידו, האיר להם פנים והכשירם בנאמנות לתפקידם בתור מדריכים חקלאיים, “גננים”. לעתים אמנם הטיל עליהם גם הוא “עבודה שחורה”, אך על כך כתב פוחצ’בסקי: “הוא בעצמו היה איש […] שלא בז לשום עבודה שהיא. אין דבר בעולם שאיש יכול לאמר שזה חרפה לעשות, עד היום הזה אני מודה לו בעד החִנוך המועיל הזה”.

בזמן שהותם בראש פינה עבדו גם בהקמת תחנת ניסיונות ביסוד המעלה. במאי 1888 פוזרו בין מושבות הברון. אפשטיין נשאר בראש פינה, ואחרי זמן קצר עבר לשדה החינוך. ורהפטיג (אמיתי) נשאר ביסוד המעלה לנהל את העבודה במשתלת הברון. הורוויץ ופוחצ’בסקי עברו למושבות יהודה והיו שם למנהלי עבודה במשתלות הברון ובמושבות ומדריכים חקלאיים לאיכרים.

גנן במושבות יהודה

מיכל פוחצ’בסקי עלה ארצה ורצונו היה להיות חקלאי, אך לא היה לו כל ידע וניסיון בעולם הצומח. בתוך שנים ספורות היה למומחה לגידול הגפן ולעצי פרי בכלל. כעשר שנים היה גנן במסגרת פקידות הברון. הוא הדריך את האיכרים בכל שלבי העבודה בכרם ובמטע, עסק בניסיונות של גידולים חקלאיים¹⁶ ובפיתוח שיטות עבודה ועשה את עבודתו במסירות ובנאמנות רבה. הוא לא היה משגיח בלבד, אלא שותף לפועלים, ולא נרתע מכל עבודה קשה. משה סמילנסקי, בהספדו על מיכל פוחצ’בסקי, מספר על תקופת ייסוד באר טוביה ב־1888, כשפוחצ’בסקי ניהל את העבודה שם: “ביום עבד בהקמת צריפיה – הוא אהב את עבודת הבנין, וידע אותה. ובלילה היה שומר על חמרי הבניין מפחד גנבים ורובהו בידו”.¹⁷ סמילנסקי מספר שבהיותו פועל בראשון לציון ב־1891, “הוא [פוחצ’בסקי] מופיע פתאום אל ה’בחר‘,¹⁸ רכוב על סוסו האביר, מסתכל בעין נשר בשורה שלנו, של שמונים פועל […] יורד כהרף עין מעל הסוס, קופץ אל ה’בחר’, תופש את מעדרו של אחרון הפועלים בשורה, וביד אמונים זריזה הוא נותן ‘שיעור הסתכלותי’ כיצד צריך להחזיק את המעדר, כיצד יש לכלכל את הנִיר”.¹⁹ ומסכם סמילנסקי: “הוא היה מבאר, מפרש ומסביר. ויותר משהיה הוא מסביר בפיו היו מסבירות ידיו, כי שלוחות היו ומסוגלות לכל עבודה קלה כחמורה”.²⁰

פוחצ’בסקי ניהל את בניית באר טוביה ואת פיתוחה במשך כחמישה חודשים, אחר כך חזר לראשון לציון ועבד במשתלות הברון ובכרמי הברון. במשך שנים אחדות ניהל למעשה את העבודה שם, בעיקר במשק ובכרמים. במהלך תקופה זו נשא לאישה את נחמה לבית פיינשטיין. במהלך עבודתו בראשון לציון במסגרת פקידות הברון הושיט פוחצ’בסקי יד עוזרת גם לרחובות, שלא הייתה ממושבות הברון ועזרתו שם הייתה בעיקרה בהתנדבות. פוחצ’בסקי לימד את המתיישבים ברחובות את עבודת הגפן, העריך קרקעות לקראת הפרטתן וחלוקתן למתיישבים ואף עזר בנטיעת הפרדסים הראשונים. אחרי עשר שנות עבודה בתור גנן פרש פוחצ’בסקי מפקידות הברון ובתוך זמן קצר פרשו מן הפקידות גם הורוויץ ואמיתי. שלושתם היו לאכרים: אמיתי ביסוד המעלה והורוויץ ופוחצ’בסקי בראשון לציון.

איכר עצמאי

באמצע שנות התשעים של המאה התשע עשרה הפך פוחצ’בסקי איכר עצמאי בראשון לציון. בתוך שנים ספורות שילם מפרי עמלו את מחיר כרמו וסילק את חובו לברון. הוא קנה עוד חלקת אדמה בקצה המושבה דאז, בנה עליה את ביתו וחי כל ימיו על אדמתו. הוא היה שותף מכובד בחיי הקהילה של המושבה ראשון לציון, ונבחר פעמים אחדות לחבר ועד המושבה, אם כי ככלל התרחק מהפוליטיקה והשקיע את כל מרצו בחקלאות.

המשק שהקים היה משק למופת, והוא לא חסך שום מאמץ לשפר אותו. יוסף רובינסקי²¹ סיפר שבשנת 1912 נקנתה חלקת אדמה מהכפר הערבי בית־דג’ן, ליד נחלת יהודה, וחולקה בין האיכרים. האדמה שנפלה בחלקו של פוחצ’בסקי הייתה אדמת נָזז, דהיינו אדמה שאינה מחלחלת, בחורף הופכת ביצה טובענית, ובקיץ קשה כאבן ואינה ראויה לעיבוד. פוחצ’בסקי החליט להבריאה:

בקיץ, כאשר הסוסים לא היו עסוקים בהובלה, עסקנו באיסוף חול מצדי הדרכים. בחול הזה היה גם הרבה חומר אורגני (גללי בהמות). חומר זה פִזרנו על גבי חלקת הנזז, הטמנו אותו באדמה ע“י מחרשת כנף, לפעמים ע”י מעדר. גם מן השמים עזרו לו. בעונת הגשמים בחורף הגיע פתאום זרם מים שהביא עמו כמות עצומה של חול. לאחר הגשם, כשביקר פוחצ’בסקי את חלקתו, החליט לשמור על מתנת השמים. הוא אסף זמורות וענפים, תקע עמודים – שתי שורות שמרחק אחת מהשנייה חצי מטר, ובין עמודים אלה הניח את הזמורות, קשרן וכך יצר כעין סוללה ששמרה על החול בל יסחף ע"י הגשמים שיבואו. אחר כך לקח מחרשת סוק מס' 8, בעזרת סוסיו חרש את חלקתו כמה פעמים, והנה הפכה חלקתו מנזז לאדמה טובה ומחלחלת.

אלישיב הנכד מספר:

בכרמים לא הייתה נהוגה השקיה, וסמכו על הגשמים. אם איחרו הגשמים, חלק ניכר מהייחורים ששתלו לא נקלטו. סבא מיכל שמע שבטורקיה משקים את הנטיעות החדשות וכך מגדילים בהרבה את סיכויי הקליטה. אולם איך להשקות באין צנרת והברכה רחוקה? הברכה אמנם נמצאת במעלה הגבעה, ובשיפוע יזרמו המים, אך רובם ייספגו באדמה טרם יגיעו ליעדם. סבא חשב ומצא פתרון: באותה עת סללו את כביש ראשון לציון–נס ציונה, וחביות זפת ריקות נזרקו בשולי הדרך. סבא אסף את החביות, הסיר את המכסה והקרקעית, ניסר את החביות לאורכן לשניים, ואת חצאי החביות הניח לכל אורך הדרך מהברכה עד הכרם, כששולי החבית הגבוהה יותר מכסים את שולי החבית הנמוכה ממנה. המים זרמו אפוא באין מפריע מהברכה לנטיעות בלי לאבד טיפה, וקליטת הייחורים השתפרה מאוד.

מיכל פוחצ’בסקי בפרדס. על גב התמונה כתוב: למזכרת לבני אפרת וצבי בן־כהן מאביכם המטפל בהדריו ברמ“ח אבריו ושס”א גידיו. מיכל

ט' תמוז תרצ"ט [26.6.1939]

אהבת העץ

יוסף רובינסקי כתב על פוחצ’בסקי: “את החקלאות אהב אהבת נפש. תמיד היו עמו מזמרה, אולר, רפיה ומשחת עצים […] עזרה ראשונה למטע שלו. היה קפדן ודייקן בעבודתו. דרש מעצמו הרבה…”.²²

הוא לא ראה את המשק רק כמקור הכנסה, אלא אהב אותו בכל נפשו. “מיכל פוחצ’בסקי אוהב את העץ ומתוך אהבתו למד להבין לרחשי סודותיו”.²³ הוא ראה את העץ כילד טיפוחיו וטיפל בו, כתיאורו שלו: “כטִפול אם בבר בטנה בהימים הראשונים אחרי לֵדתו”. סמילנסקי כותב עליו: “יש מאנשי העץ, אשר בבואם אל גנם, יסתכלו תחילה בפירות. אלה הם הרבים. ויש כאלה, אשר בהכנסם אל גנם, ישימו תחילה עין בעלי עציהם. אלה הם המעטים. אחד הטובים מן המעטים האלה הוא – מיכל פוחצ’בסקי”.²⁴ רובינסקי כתב: “הוא האמין שלכל עץ ושיח יש נפש ונשמה ולאדמה יש דופק. צריך רק לדעת להקשיב להם ולהרגישם. הוא אמר שלכל שתיל ישנה גם שפה, צריך רק להבינה. הוא ידע את שפתם”.²⁵ באחד המכתבים כתבה אשתו נחמה לבת אפרת: “הוא אוהב את יצירי כפיו ורוצה לראותם בהשלמתם. נותנים אפשרות קיום או לא, מזה עצם היופי לא משתנה!”.²⁶

בשנת 1913, באחד ממאמריו הראשונים,²⁷ כתב מיכל פוחצ’בסקי: “הזמירה נשארה ותִשאר עיקר העקרים בעבודת הגפן, ואי אפשר למסור אותה לידי זרים”. אחרי כ־25 שנה, והוא כבן 75 והעמידה וההתכופפות קשים לו, התקין לו כיסא תלת רגלי מתקפל והיה יוצא עמו לכרם, עובר מגפן לגפן, פותח את הכיסא המתקפל, יושב ליד כל גפן ומטפל בה, וכך זמר את הכרם כולו במו ידיו.

אהבת העבודה

פוחצ’בסקי אהב את העבודה. לא הייתה זו אידאולוגיה מופשטת אלא אהבה ממש. יום בטלה היה עונש בעיניו. גם בהיותו בן 60, ולא בריא, סירב להרפות. וכך כתבה אשתו נחמה לבתה אפרת: “שלום מאבא. הוא עובד, עובד בלי הרף. אני מתפלאה מאין הכח מאין המרץ בשנים האלה”.²⁸ “אבא עובד בגרנות יותר מדי וכל מלחמה וקול צעקות והתמרמרות לא מועיל. הוא מעמיד ומסדר ומטפל בגרנות היפים. לקבל את הצעתכם לנוח אצלכם הוא לא רוצה […] דגל העבודה לא יתנופף כדבעי”.²⁹ “אבא אינו נח. עוד ביום החמישי רצה לגשת לגפור השקדים ועלה בידי לשדלו לדחות את זה איזה ימים, והנה קפץ רגזו של גורן התירס והוא כבר עובד מבקר השכם עד שעה מאוחרת בלילה”.³⁰ “רוצה הוא לעבוד ואצלך מה יעשה?”.³¹ ממיטת חוליו כתב לבתו אפרת: “[אימא] אוסרת עלי לקום בזמני […] ואני ‘מסכין’ [מסכן בערבית], מחויב להכנע. אני מתעתד לעשות איזה התקוממות נגדה. כבר כשל כח הסבל […] הגעגועים לעבודה מתגברים בי מיום ליום. קשה לי להתאפק”.³² וכשנסע סוף סוף לבתו אפרת שבירושלים, כתבה לו נחמה: “אתה, מיכל יקירי, אל תחשב לך לעוון שהנך נח כעת מעט”.³³

גם אחרי ניתוח הייתה הבטלה קשה עליו, והוא כתב מבית החולים בצפת: “מצאתי לי עבודה גם בשכבי במטה פרקדן, הווה מורה לאחיות הדסה טרמינים [מונחים] עברית אשר לדאבוני לקויים פה מאד”.³⁴

גם בימי גשם, כשחקלאים אחרים נהנו מהבטלה הכפויה, פוחצ’בסקי לא התבטל. במכתב לבת אפרת כתבה נחמה מקריית ענבים ב־1924, ביום גשם סוחף: “אבא בחדר האוכל עם הצעירים. שם שרים ורוקדים אלה שלא יכלו לצאת לשדה […] אבא מתקן שם מכונת תפירה אחת שנתקלקלה, אח”כ בודאי ימצא עבודות אחרות".³⁵

חריצותו לא נטשה אותו גם בהיותו מבוגר. בגיל 70 נטע כרם, ועד גיל 76 עוד רכב יום יום למטעים, יושב זקוף על אתונו הקפריסאית הלבנה, לעבוד שעות אחדות.³⁶ רק כשחדרה השפעת מלחמת העולם השנייה אל הארץ, ועקב המחסור לא היה יכול לתת לעצים את הטיפול הדרוש להם, הפסיק ללכת למטע: “וגם שרפתי את הגשר ומכרתי את האתון הלבן שלי. די לי להטלטל ולראות את החורבן מסביב”.³⁷

רות הנכדה זוכרת: “שכשהיה סבא כבן שמונים, בא לבית הורי וראה ענף שעלול ליפול ולסכן את העומדים תחת העץ. סבא אמר להורי שיש לנסר את הענף. אחרי כמה ימים ביקר שוב בביתנו וראה שהענף עודנו תלוי. לקח מסור, טיפס על העץ וניסר את הענף בעצמו”.

“מאומנות מאד היו ידיו ומסוגלות לכל עבודה”³⁸

מספרת נכדתו רות מזיכרונות ילדותה:

חדר עבודה קטן משלו היה לסבא מיכל בפינת הבית, כעין מקדש מעט, או כפי שכינהו: “בית היוצר שלי”. על הקיר מימין לכניסה היו תלויים מסורי עץ ומסורי מתכת, חרמשים, מגלים, גרזנים, מפתחי צינורות ורתמות. מול הדלת עמד ארון עץ גדול, ארון בגדים ישן שפיתוחי עץ מקשטים את דלתותיו. על מדפיו היו מסודרים בסדר מופתי מברגים, מזמרות, פטישים, צבתות, מקדחים וכמובן מסמרים, ברגים, אומים ועוד כהנה וכהנה. דבר־דבר על מקומו המדויק והקבוע. סבא יכול היה להיכנס לחדר בשעת לילה, ובחשכה, בלי היסוס, להושיט יד ולשלוף את הכלי שביקש. אם לקח מישהו כלי ולא החזירו למקומו המדויק, הבחין בזאת מיד. לאורך הקיר השלישי, משמאל לדלת, עמד שולחן עבודה גדול, עשוי לוחות עץ עבה וגס, ואליו צמודים מלחציים ואבן משחזת מסתובבת.

מיכל פוחצ’בסקי בילה שעות רבות בחדר עבודתו זה.³⁹ כך בימי גשם, כשאי־אפשר היה לצאת למטעים, ובשעות החשכה, לאור עששית נפט או נר (עד שהוכנס חשמל לבית). כאן תיקן כל כלי וכל חפץ שרק ניתן לתיקון, רתמה שצריך לחזק או לחדש, סכין או להב מחרשה שיש להשחיז. בזמן מלחמת העולם השנייה, כשקשה היה להשיג צלחות, תיקן אפילו צלחות חרסינה שנשברו: קדח חורים וחיבר את שני החלקים זה לזה בחוט ברזל. כשלא נמצאו חפצים לתיקון, הגה בכל מיני בעיות שנתקל בהן, לעתים גדולות, לעתים פעוטות, מצא להן פתרון ובנה את המצאותיו. למשל, בדלת חדר השירותים בבית בתו אפרת היה חלון שהייתה לו זכוכית אטומה. בערבים, האור, שנראה דרך הזכוכית, הבהיר לבני הבית שהחדר תפוס, אך ביום סימן זה היה חסר, והרי לא נעים לנסות לפתוח את הדלת כשמישהו נמצא בפנים… פוחצ’בסקי חיבר לוו הנועל את הדלת מערכת זרועות, המוברגות זו לזו, שהסתיימה בחץ. כשסגרו את הוו היה החץ מזדקר במרכז החלון, כמכריז שהחדר תפוס, וכשפתחו את הוו, ירד החץ הצִדה. עד היום משמשים הדלת והמתקן בבית נינו. המצאות שונות שפיתח מסר לידידו הפחח או לשרברב המקומי, והם יצרום והתקינום בבתים ובמטעים.

הנכד אליסף⁴⁰ סיפר שברחובות ב־1912 נבנה בית העם. סיימו לבנות את הקירות והניחו עליהם את הגג, ואז התברר שיש להניח שכבה של תמיכות נוספות בין הקירות לגג. לשם כך צריך ליצור רווח בין השניים. אך איך ליצור רווח זה? האם יש לפרק את כל הגג? קראו לפוחצ’בסקי. הוא בא, התבונן ומצא פתרון: הניח כמה קורות עץ עבות על רצפת האולם, ועל הקורות המונחות העמיד עמודי עץ שהגיעו עד הגג. אחר כך הרטיב את הקורות המונחות. הרטיבות חדרה גם לעמודים. הקורות והעמודים התנפחו קמעה קמעה, ראשי העמודים נעו לאט כלפי מעלה ודחפו את הגג כולו עד שנוצר הרווח הנדרש בין הקירות לגג.

בראשון לציון בנו בית כנסת של חסידים ולו כיפה עגולה. הכיפה דלפה. הנכד אלישיב מספר: “ניסו לאטום את הכיפה מבפנים, אך היא המשיכה לדלוף. פנו לסבא מיכל לעצה, והוא אמר שיש לעלות על הכיפה, לבדוק ולתקן כל סדק מלמעלה ולזפת. בעלי המלאכה חששו לעלות על הכיפה העגולה ולעבוד עליה. לקח סבא דלי זפת, טיפס, עלה על הגג, תיקן וזיפת, והגג לא דלף עוד”.

המילה הכתובה

ערב ערב קרא פרק בתנ“ך. פעם, כשהיה חולה ולא יכול היה לעבוד, כתב לבתו אפרת: “אני נכנסתי ראשי ורובי בתנ”ך לדלות פנינים מים שפתנו העתיקה, ובזה מוצא נוחם קצת”.⁴¹ הוא התעניין מאוד בקטעים העוסקים בתיאורי עבודה חקלאית וצמחייה בכלל, וניסה להבין לאשורם מונחים המופיעים בתנ"ך בהקשר לנושאים אלה. לדוגמה, במשל הכרם (ישעיהו ה ב) כתוב: “ויעזקהו ויסקלהו”, סיקול אנו מכירים, אך מה פירוש “ויעזקהו”? מיכל פוחצ’בסקי מצא שיש עשב רע מעמיק שורש הצומח בכרמים ונקרא בערבית עַזַק, ובכן “ויעזקהו” פירושו לעקור מהשורש את העזק.⁴²

בערבים קרא גם ספרות מקצועית בעברית ובצרפתית, וגם כתב מאמרים לעיתונות חקלאית: השדה, החקלאי והאכר.⁴³ פוחצ’בסקי השיב לשאלות הקוראים, ונתן הדרכה מפורטת כיצד לפעול. הוא פיתח שיטות חדשות בתחומים שונים של הטיפול בגפנים ובעצי פרי: בחירת השטח המתאים לכל גידול, סימון השטח, חריש, שתילה, השקיה, הרכבה, גיזום ועוד, ופרסמם במאמריו. הוא הקדיש תשומת לב גם למרכיבים לכאורה שוליים בעבודה – כמו אורך ידית המעדר, הזווית בינה לבין המעדר עצמו והתאמת שתיהן למבנה גופו של המשתמש – ופרסם מאמרי הדרכה בנושאים אלה.⁴⁴ כמו כן הביא בחשבון גורמים מעשיים כמו גודל השטח של האיכר, העובדה שהוא עובד בעצמו ללא שכירים ואמצעיו המוגבלים, ופיתח “פטנט” לחרישה עמוקה שאינה נזקקת אלא לזוג יחיד של סוסים ולכן מתאימה לתנאים האלה. הוא ניסה את השיטה בעצמו, וכשהניסיון עלה יפה פרסמו תחת הכותרת “חרישה עמוקה וזולה”.⁴⁵

כשנתקל בבעיה, חיפש לה פתרון, וכשנתקל בפתרון אפשרי ניסה אותו במטעיו. אם עלה יפה במטעיו מיהר לפרסם אותו ברבים, וגם הסביר תמיד מה ההיגיון שבשיטתו, מדוע היא עשויה להצליח ומה פסול בשיטה המקובלת. לעתים סירב פוחצ’בסקי לקבל פתרון שהיה מקובל אך נראה היה לו ששכרו יוצא בהפסדו.⁴⁶ לעתים הגיע במקרה לתגלית לא צפויה ואז טרח לנתחה וליישמה.⁴⁷

ויש שהתלבט בשאלה ולא מצא פתרון. היו שני מיני שקדים נפוצים בארץ: “יוני” ו“ויקטוריה”. ויקטוריה היה עץ חלש וחולני אך פריו יפה ויבולו בשפע, ואילו יוני היה מפותח, רענן וכולו אומר בריאות, אך יבולו זעום ודל. מדוע? פוחצ’בסקי העלה השערה מסוימת, והנה העצים של הזן יוני בחולדה סתרו את השערתו, והוא מודה “אינני יודע” וכדבריו “ושבה הקושיה לדוכתא, מה התם ומה הכא? [חזרה הקושיה למקומה, מה שם ומה פה?]”. והוא פונה לאנשי המדע ב“מכון לחקלאות ותחנת הניסיונות” ברחובות,⁴⁸ ומסב את תשומת לבם לבעיה כדי שאולי אפשר יהיה להציל את הענף שעשרות שנות עמל הושקע בו".⁴⁹ את מאמרו “על הרכבת השקד והטפול בו”⁵⁰ הוא פותח במילים: “אין דבר מסוים בטבע ולעולם חַיב האדם ללכת קדימה ולחפש תקונים והשבחה בעבודתו”.

תלמיד ומורה כאחד

הרצון להדריך ולהעניק לזולת כל מה שגילה ופיתח בער בעצמותיו, אלא שמיום שעזב את פקידות הברון והיה לאיכר עצמאי, עשה זאת בהתנדבות. הוא ענה לאנשים שבאו לשאול בעצתו, הדריך קבוצות מתיישבים ביישובים שונים, והרצה לקבוצות תלמידים מתחנת הניסיונות ברחובות. תוך כדי הדרכה ועבודה במשקו המשיך ללמוד מכל מקור אפשרי. תמיד היה פתוח ללמוד מאחרים. משה נלסון היה גדודאי מאנשי הגדוד העברי בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה ובן־בית בבית פוחצ’בסקי. כשהיה נלסון בן 93, סיפר לרות ארבל מזיכרונותיו:

בתקופה שבה ניהלתי חוה חקלאית בשרון, הגיע יום אחד פוחצ’בסקי לביקור, ובגאווה הסברתי לו שיטה חדשה לשתילת הדרים שנקטתי. הערב כבר ירד, והוא נשאר ללון. בבקר חיכיתי וחיכיתי ופוחצ’בסקי לא קם. התחלתי לדאוג והצצתי לחדרו – ואין איש. פתאום הופיע פוחצ’בסקי ברגל, מעבר לגבעה. “פוחצ’בסקי, איפה היית?”, וזה ענה: “אתמול לפני בואי לכאן ביקרתי אצל פלוני, והוא שאלני איך להכין משתלת הדרים. אני הסברתי לו לפי שיטתי. אולם בבואי אליך הסברת לי שיטה טובה ממנה. בבוקר מיהרתי לחזור אליו ולהסביר לו את שיטתך, בטרם יתחיל לשתול כפי שהסברתי לו אני”.

ליד שפך הירמוך ישבו כורמים מפרס שגידול גפנים מסורת אבות בידם. כששהה מיכל פוחצ’בסקי בעמק יזרעאל שמע על כך, לקח עמו בחורים מדגניה ב והלך אל הפרסים ללמוד את תורתם: איך הם משקים את גפניהם, איך הם מגינים על הגפנים השתולים בפני הרוחות, ובכלל איך הם עוזרים להשרשת הגפנים בעמק הירדן. מיד אחרי הלימוד בא תור ההוראה. הוא יצא עם הבחורות מעין חרוד ליער להכין סמוכות לגפנים, ואחר כך חזר לדגניה א ללמד גם אותם את שלמד מהפרסים.⁵¹

מיכל פוחצ’בסקי במטע עם פועלים צעירים

מדריך לצעירי העלייה השנייה והשלישית

בשנת 1903 החלה העלייה השנייה. רבים מהעולים היו לפועלים חקלאיים במושבות ובית פוחצ’בסקי היה פתוח לפניהם ונעשה ביתם.⁵² פוחצ’בסקי היה להם למורה דרך ונמנה עם האיכרים הראשונים שהעסיקו פועלים יהודים.⁵³ אך הוא היה קפדן ביותר, וכפי שדרש מעצמו דרש מאחרים, ורק לעתים רחוקות עמדו פועלים אלה ברמת דרישותיו. בעיקר ציער אותו יחסם לעבודה. הוא, שהיה בעצמו חרוץ מאוד ואהב את העבודה, התלונן על הפועל העברי ההולך לעבוד בדמעה וחוזר הביתה ברינה. באכזבתו הניח שכפי הנראה אין בררה, והיישוב ייבנה בידי זרים: “הקול קול יעקב והידים שתהינה ידי עשו”.⁵⁴ מה מאושר היה לגלות, כעשרים שנה אחר כך, בקרית ענבים ובעמק יזרעאל, פועלים עבריים מזן אחר – חקלאים העובדים את אדמתם בשמחה.⁵⁵

אחרי מלחמת העולם הראשונה השתתף פוחצ’בסקי בוועדה מטעם “קרן קימת לישראל” להערכת כל המשקים והמטעים בארץ. פוחצ’בסקי בן 60, לא בריא ביותר, עמד לפני ניתוח, סבל מכאבים ועייפות, והנה זימנו לו החיים תכלית חדשה: בעקבות עבודתו באותה ועדה החל להדריך מתיישבים חדשים במושבות, במושבים ובקיבוצים – בייחוד בקרית ענבים וביישובי הגליל התחתון והעמקים – תוך כדי פיתוח שיטות המתאימות לתנאי האקלים והקרקע בכל אזור.

את הסיפור הבא שמעה נכדתו רות ב־1947, ביום קבורתו של מיכל פוחצ’בסקי, מפי אברהם בן־נריה, חבר קיבוץ קרית ענבים. קרית ענבים יושבה מחדש ב־1920.⁵⁶ המתיישבים ניסו לנטוע מטעים למיניהם, אך המטעים לא עלו יפה באדמה הסלעית. היישוב נקלע לקשיים וביקש עזרה מהמוסדות. הגורמים המיישבים הביעו ספק באשר לעתיד היישוב, ואפילו התכוונו לפרקו ולהעביר את חבריו לקיבוצים באזורים אחרים. בשנת 1923, בטרם יוחלט סופית על גורלו, שיגרו למקום משלחת מומחים לבדוק אם יש סיכוי כלשהו להתיישבות יהודית בהר. המשלחת מנתה שלושה מומחים לחקלאות, ובהם פוחצ’בסקי. שניים סברו שהעניין אבוד, רק חקלאים ערבים מסוגלים לחיות בהר, שום עזרה לא תועיל והכול ירד לטמיון. ואילו פוחצ’בסקי, בדעת יחיד, טען שיש סיכוי. אם הערבים מצליחים לגדל מטעים בהר, גם יהודים יכולים. צריך רק לדעת איך לעשות את המלאכה, כלומר אילו זנים לנטוע ואילו שיטות עבודה מתאימות לתנאי המקום. כדי להוכיח את צדקת עמדתו בא ב־1924 לקרית ענבים לכמה חודשים, למד את תנאי המקום, ולימד את החברים כיצד לטפל במטעים.

עד אז הרכיבו שתילים במשתלה, ואחר כך העבירו אותם לשטח. פוחצ’בסקי למד את שיטת הערבים. הוא זרע בשטח עצמו שקד מר, זן עמיד בפני מחלות ומזיקים, ואחרי שנה הרכיב על השתילים שקדי מאכל וזנים משובחים של משמש ואפרסק.⁵⁷ כמו כן מצא זני ענבים ושיטות גיזום המתאימים להר. המטעים הללו שגשגו והניבו פרי בשפע במשך שנים רבות.

כמנהגו, ההדגמה לחברי המשק הייתה תוך כדי עבודה. לימים, כשבאה הנכדה רות לקרית ענבים באקראי, פגשה באחד הוותיקים שעבד עם סבהּ וזכר אותו. הוא סיפר כי פועלי המטע היו קמים השכם בבוקר ויוצאים לעבודה. בשעה זו עדיין היה טל על העצים ואין להתחיל בעבודה בעוד העלים רטובים. הפועלים היו מתבטלים שעה ארוכה ומחכים לשמש, שתעלה ותייבש את הטל. אחר כך עבדו כשעתיים, והפסיקו לארוחת בוקר. פוחצ’בסקי ראה בזה בזבוז שעות עבודה יקרות, ושינה את סדר היום: בעוד הטל על העצים, אכלו ארוחת בוקר, ובינתיים התייבש הטל והפועלים היו יכולים להתחיל מיד בעבודה, בלא הפסקה נוספת ובלא להתבטל. אם היו חברים שביקשו למחות על שינוי הסדר ועל הארכת שעות העבודה, הם התביישו בפני מדריכם המבוגר מהם בארבעים שנה ועובד אתם יחד שכם אחד ובהתנדבות.

באותה תקופה כתבה אשתו נחמה מקרית ענבים: “מצב אבא בין הצעירים מפליא אותם. הוא כל כך עליז ושמח, כה טוב מרגיש את עצמו ביניהם, כאילו זימן לו הקב”ה את גן העדן בעולם הזה […] אבא רואה את עבודת ‘ידי יעקב’ ומאמין בעתידם, ובכל שארית כוחו ומרצו רוצה לסייע להם בהתבצרותם בפינת שממה זו בין הסלעים הנצחיים".⁵⁸

מיכל פוחצ’בסקי עצמו כותב: “מה נעים […] להִמצא יחד עם החלוצים שוב פעם, ולטעום אותו הטעם שטעמתי בימי נעורי בארץ […] לא לחנם אמרו עלי הנואמים בנשף הפרידה כי זִקנתי לא ביישה את בחרותי […] מאושר הייתי ביום שהמקרה הביא לידי להוציא אל הפועל את חשקי הגדול: להוציא חוצה את ידיעותי שרכשתי לי והם כבר לא יכולים להביא יותר תועלת בשבילי […] לא אגזים שבכל הימים ששהיתי פה לא עברה אף שעה אחת בלי להביא תועלת”.⁵⁹ בבית החולים בצפת חיכו לו לצורך הניתוח, אך הוא היסס אם לעזוב את קרית ענבים: “כבר החלטתי לנסוע. והנה לא גמרו את הנטיעה של הגפנים החדשים, ולבי לא נותן לי לעזבם לנפשם, כי ברי לי שבלעדי יעשו משגה, ואם יזדמן לי עוד פעם לבוא הנה אז אנה אשא את החרפה שתלמידי שגו. ולכן החלטתי להשאר עוד איזה ימים ולהִוָכח בתורתם שנקלטה במִדה”.⁶⁰ לפני צאתו קיבל מיכל פוחצ’בסקי תמונה שלו ושל אשתו עם כל אנשי קרית ענבים. על גב התמונה כתוב: “למיכל פוחצ’בסקי, לאות הוקרה והכרה, בעד עזרתו החשובה בבנין משקנו ובעד אלפו אותנו מפי נסיונו של 40 שנות עבודה. תמיד נדע להעריך ולהוקיר את החלק הרב שתרם בעבודתו להציל את משקנו”, וכן חתימות כל החברים. ובאותו נשף פרדה שערכו לכבודו, ענה למשבחיו בדברים חמים: “שלא נידב פה כלום, אלא סילק חוב ישן נושן להברון ששלח אותו, בין יתר חבריו, ללמוד בארץ ישראל וללמד אחר כך אחרים. והוא שמח מאד שנזדמן לו לסלק את החוב הזה. הציע לרְשֹׁם אותו בתור חבר הקבוצה ובכל זמן ועידן שיהיה להם איזה צֹרך – לפנות ישר אל החבר הזקן שלהם”.⁶¹

בארכיון קרית ענבים נמצאים אזכורים רבים למיכל פוחצ’בסקי מהשנים שלאחר ביקורו הראשון: “זיבול הכרם לפנות גם לפוחצ’בסקי”; “להזמין את פוחצ’בסקי להרכבת הגפנים האמריקאיות”; “25.2.1925 הגיע מיכל פוחצ’בסקי עם אשתו לשם הכשרת העובדים בגפנים ובזיתים”; “29.9.1925 לפנות לפוחצ’בסקי ולשאול אותו אם יסכים בחורף להיות אצלנו בתור מדריך נטיעות”.

סוף־סוף נסע לצפת ונותח בהצלחה. “וכשהחלים ממחלתו, פרסם מודעה בהשדה כי הוא מוכן לסייע ל”כל דכפין" בבעיות העץ, שלא על מנת לקבל פרס… וטלגרמות ומכתבים הומטרו על ראשו מכל המשקים".⁶² פוחצ’בסקי נסע לעמק יזרעאל ועבד באזור כארבעה חדשים. “בתל־יוסף בחר את האדמה המתאימה לכרמים; בכפר יחזקאל לימד את הכורמים הצעירים להבחין בסוגי הגפנים; בדגניה א' לימד את הבחורים להרכיב זיתים; בדגניה ב' לימד כיצד להשקות את הגפנים, ובנהלל לימד כיצד לזמור אותן. בעין חרוד לימדם כיצד להגן על הגפנים בפני רוחות הגלבוע…”.⁶³

כפעם בפעם היה חוזר ל“קרית ענבים שלו”, וגם לעמק שב שוב ושוב. במכתב מבית אלפא באפריל 1926 כתב: “בערב שבת אחר הצהרים עזבתי את דגניה א אחרי שגמרתי בהצלחה מרובה את כל העבודה הנחוצה. סיפוח הצעירות לעבודת הנטיעות עלתה בידי על צד היותר טוב […] הסִבה שעזבתי […] היא המכתבים שקיבלתי מהעמק, שמחכים לי […] סבבתי שמה בין הקבוצות השכנות כמו כנרת ודגניה ב, ומה נעים היה לי שבהרבה מקומות מצאתי כבר פרי תורתי שהתקבלה מסיורי הראשון,⁶⁴ […] באתי לפנות ערב לבית אלפא […] סדרתי כבר היום קבוצה מעורבת לקשירת הגפנים, והן מצטינות בעבודתן מהגברים. מפה אעבור לתל יוסף, ומשם לגבעה⁶⁵ ולעין חרוד […] למחר הוזמנתי לבית הספר חצי חקלאי שבבית אלפא […] לתת להם את השעור בסימון, והיום סדרו את המכשיר […] גם הבטחתי להם ללמדם שעור טכני בהרכבות […] לפי שעה עלי לבקר בארבעה משקים […] אחרי זה בדעתי לבקר את גניגר, נהלל, ואולי גם מושב החסידים, אחרי כן זכרון ובנותיה”.⁶⁶

באותו מכתב מבית אלפא כותב מיכל לאשתו נחמה: “לעמול עד יומי האחרון […] רק בשביל עצמי, בעת שיכולים להנות מתורתי מאות משפחות, היכן ההגיון? […] הנה המצאתי אופן חדש בסימון. כעת אני נותן שעורים למעשה ומפיץ את תורת הסימון […] האם כל זה לא נותן סיפוק לנפש נכאה? […] הלא זה מצבת אלמָוֶת בשבילי”.⁶⁷ ואמנם אחרי שנים רבות פגשה נכדתו חברי משקים שזכרו את מיכל פוחצ’בסקי ואת עזרתו להתיישבות בעמק.

בית נחמה ומיכל פוחצ’בסקי בראשון לציון⁶⁸

מיכל פוחצ’בסקי עבד יום יום במטעים. נחמה פוחצ’בסקי⁶⁹ עבדה במשק הבית, בגן הירק, במשק החלב, התרנגולות וגינת הפרחים. נוסף על כך עסקה בעבודה ציבורית, ובכל רגע פנוי כתבה. שניהם עבדו מבוקר עד ערב, ובכל זאת היה הבית פתוח לכול והמה ממבקרים בכל שעות היום.

תקטן היריעה מלספר על כל באי הבית. היו שבאו לבקש מנחמה פוחצ’בסקי ייעוץ בענייני משפחה וזוגיות, היו שבאו לבקש ממיכל פוחצ’בסקי הדרכה בחקלאות או בעניינים טכניים, היו אנשים במצוקה שבאו לשפוך את לבם, והיו שביקשו עזרה. כסף לא היה, אך מפרי המשק נתנו ביד נדיבה. יהודי תימן, שעלו לארץ בשנת 1912–1913, התגוררו בסוכות מול הבית והיו נכנסים ויוצאים בכל שעות היום. הפועלים שהגיעו למושבה מצאו בבית פינה חמה ועזרה וגם עצה והדרכה מקצועית מפי מיכל פוחצ’בסקי. דוד בדר, אחד מאותם פועלים, הספיד את נחמה פוחצ’בסקי על קברה ואמר: “היא הייתה לנו כאם ואחות”.⁷⁰

חוץ מנחמה, ממיכל ומשני ילדיהם עשהאל ואפרת, גרו בבית במשך שנים עוד בני משפחה: סבתא בלומה, אימה של נחמה, האחיין מביירות שבא ללמוד בבית הספר העברי בראשון לציון ואחרים. אך בבית התגוררו תמיד עוד אנשים שלא מבני המשפחה – מהם ללילה, מהם לשבוע, מהם לחודש ומהם לשנים. היחידים ששילמו עבור מגוריהם היו צעירים בני משפחות ציוניות בגרמניה, שגרו בבית, קיבלו שיעורי חקלאות מפי פוחצ’בסקי, עבדו אתו בכרם ובמטע ולמדו עברית מפי נחמה או אפרת. היו ילדות יתומות שהג’וינט שלח מירושלים, והן גרו בבית כבנות המשפחה במשך שבועות או שנים. כמה מהבנות עברו לכפר הנוער שפיה והיו חוזרות בחופשות לבית פוחצ’בסקי. הנכדה רות ביקרה את בת־שבע רזניק, אחת הבנות האלה, כשזו הייתה כבת 95, והיא סיפרה: “לא היה לנו בית, לא הייתה לנו משפחה. בית פוחצ’בסקי היה ביתנו ומשפחת פוחצ’בסקי משפחתנו”.

הבית היה פינה חמה לרבים. במלחמת העולם הראשונה חנו יחידות של הגדוד העברי בסרפנד. במחנה עברה השמועה שיש בית בראשון לציון שפתוח לקבלם, והם באו – יחידים או חבורות – שוחחו, אכלו, שרו, תכננו תכניות ופעמים רבות נשארו ללון. הם לנו בכל החדרים – על מיטה, על ספסל, על שולחן, על הרצפה שפרשו עליה שמיכה או מחצלת. אפרת סיפרה שלא פעם לנו בבית כעשרים חיילים, והיא זוכרת את עצמה מציעה מיטות תמיד.

הקולונל של הגדוד אליעזר מרגולין היה ידיד ותיק של המשפחה ובא תכופות לבקר בלוויית רופא הגדוד ד"ר רדקליף נתן סלמן. בצבא הבריטי אסור היה לחיילים וקצינים לבלות בצוותא. משהיו החיילים שומעים את הלמות פרסות הסוסים של הקצינים, היו ממהרים להסתלק מהבית בדלת האחורית או דרך החלונות. פעם הקולונל מרגולין העניש את החיילים ואסר עליהם לצאת מהמחנה. הם החליטו להפר את האיסור, חמקו מפרצה צדדית ושמחים ועליזים הלכו לבית פוחצ’בסקי. הם לא הבחינו בסוסים הקשורים בגינה ופרצו הביתה בצהלה, והנה הקולונל לפניהם! החיילים קפאו על עמדם, אך הקולונל, אורח בבית, פנה אליהם בנימוס ושאל: “איך מזג האוויר? הפסק הגשם?”,⁷¹ והמשיך בשיחה.

היו גם סתם עוברי אורח שביקשו מקום לינה והפנו אותם לבית פוחצ’בסקי: “שם ילינו אתכם!”. באותה עת סברו שחילוף האוויר טוב לבריאות, ואנשים לאחר מחלה – מחוץ למושבה, ואפילו מהקצה השני של המושבה עצמה – באו להבריא כמה ימים בבית פוחצ’בסקי.

הבית היה מוקד תרבותי תוסס וחי שמשך “חברים מכל אפסי ארץ”. מיכל פוחצ’בסקי כתב על השנים הראשונות לנישואיהם: “המעון הצר שלנו נהפך לעתים קרובות לטרקלין שבו מצא הנוער […] הַכלל ארצישראלי [צעירים מכל הארץ] מקום לבלות איזה שעות בעלית נשמה. מעין קלוב תרבותי…”. וכך היה כל השנים. אנשים לא קיבלו הזמנה מיוחדת, אך כשבאו התקבלו במאור פנים. סופרים, משוררים, אנשי במה ואנשי רוח שעלו ארצה – הכול עלו לרגל לבית פוחצ’בסקי.⁷² אלה לביקור יחיד, ואלה נשארו ידידים כל ימי חייהם וביקרו שוב ושוב. לא פעם באו שליחי ציבור – רבנים, צירי אגודות שבאו לארץ לקנות אדמות ובאו להתייעצות בענייני התיישבות ואחרים.

לקראת סוף חייה סיפרה אסתר סמילנסקי, אשת הסופר משה סמילנסקי, לרות ארבל: “מדי פעם, אחר הצהרים, היו הצעירים ברחובות מחליטים: ‘הולכים לבית פוחצ’בסקי’. רותמים כמה עגלות ונוסעים. בתוך כמה דקות השולחן היה ערוך: לחם טרי מהתנור, ירקות מהגינה, חמאה וגבינה מהרפת, ביצים מהלול, זיתים ופרות טריים, מיובשים, משומרים ורקוחים, הכול תוצרת המטע, החצר והבית, והסעודה לכול. פתחו בשיחה, והיא קלחה במשך שעות. מיכל פוחצ’בסקי אהב לספר, ולא פעם סיפוריו המרתקים היו מוקד השיחה”.⁷³

היה זה בית עממי ואריסטוקרטי בעת ובעונה אחת. אנשי רוח ואנשי עמל, מורים ופועלים, אנשים נכבדים עם היתומות משפיה ועם בנות העדה התימנית שעבדו בבית. הכול ישבו בצוותא, והשיחה קלחה. דנו בענייני דיומא ובעניינים שברומו של עולם, בבעיות היישוב ובתכניות לעתיד. שוחחו בלשון נקייה, כי רכילות והשמצות היו טאבו, והשפה כמובן עברית! גם מי שהתקשה חייב היה להתאמץ לדבר עברית. נחמה פוחצ’בסקי אפילו לא הרשתה לתבל את השיחה במילים לועזיות!

עוד על תכונותיו

מיכל פוחצ’בסקי היה אדם ישר כסרגל. הוא שנא כל מעשה תרמית, ושנא “שנור”. אפילו על גנבת האפיקומן בסדר הפסח דילג כי בעיניו גנבה היא גנבה. סמילנסקי מספר שהיה: “אחד מן המעטים מאד, שעמד בתוך תוכה של ‘מלכות’ התמיכה⁷⁴ ורקבונה וטומאתה, ואף שמץ־מה מן הכיעור לא נדבק בטוהר נפשו”.⁷⁵

כשהחליט מיכל פוחצ’בסקי לעזוב את עבודתו במסגרת הפקידות: “בקשתי ממר שייד שיתן לי חלקת כרם לבד. איני דורש שום תקציבים, ובהמשך הזמן אשלם בעד הכרם שוויו לאט לאט, בתשלומים”. ובמקום אחר הוא כותב: “חפצי העז היה להתחיל תיכף לשלם להברון את חובי, ולהיות בן חורין אמיתי. גם החילותי כבר בתשלומים, למורת רוח לרבים”. סמילנסקי קובע כי פוחצ’בסקי “היה אחד הראשונים בין אכרי ראשון־לציון, אשר הכניס לפקידות של הברון את תשלומו הראשון ע”ח הכרם שניתן לו. והיום הזה היה יום־טוב בחייו. ואת המגרש שלו קנה ואת ביתו בנה בכספו הוא, אשר הרויח בעמל כפיו".⁷⁶

הוא היה דייקן מאין כמוהו אך גם בעל חוש הומור. אלישיב נכדו מספר שיום אחד ב־1932 עבד עם סבו בסימון שטח חדש המיועד לנטיעה, וזה סיפורו:

סבא הקפיד מאוד על שורות ישרות ועל מרחקים שווים בין הנטיעות וכהרגלו מדד ומדד, לאורך, לרוחב ובאלכסון, מתח חבל, ואף עצם עין בלתי מכוונת כדי לוודא שהשורה אכן ישרה, והורה לי לזוז קצת ימינה וקצת שמאלה, קצת קדימה וקצת אחורה, עד שהמקום היה מדויק. עבר שם ערבי, הבחין בנעשה, ניגש אל סבא ושאל: “חואג’ה סלימן, מדוע אתה נוטע עצים”?

“כדי שישאו פרי כמובן”, השיב סבא.

“ואם העץ יהיה נטוע קצת לכאן או קצת לכאן, האם לא ייתן פרי”?

“אמנם כן חביבי”, השיב סבא, והמשיך: “למה אתה נושא אישה”?

“כדי שיהיו לי ילדים”.

סבא כופף את אפו באצבעו ושאל: “ואם יהיה לה אף עקום תתחתן אתה”?

הנהן הערבי בראשו ואמר: “מזבוט [נכון, מסכים]”.

על אף חזותו הנוקשה היה אדם חם ורגיש, אם כי נמנע מלהראות זאת. אלישיב נכדו מספר: “באותה תקופה היו מאורעות בארץ, והיה מסוכן לשהות בפרדס יחידי בשעות הערב. תמיד חזרתי לפני השקיעה. באותו יום השתהיתי קצת יותר, והחל להחשיך. סבא דאג, והחל ללכת לקראתי. בראותו אותי מרחוק, הסתתר מאחורי עץ, כדי שלא אראה אותו ואדע שדאג”.

פוחצ’בסקי היה צנוע בהליכותיו וסלד מגינונים. נכדתו רות מספרת: “זכורני שבשנות השלושים היה נהוג, בהשפעת תרבויות אירופיות, לפנות לאדם מכובד בגוף שלישי, גם בעברית. כשמאן דהו שאל את סבא מיכל: ‘מה כבודו חושב?’ השיב סבא: ‘תשאל אותו’”.

הוא התרחק מחיי מותרות והסתפק במועט. לא עישן (וסירב לשבת בחדר עם מעשנים!), המעיט בשתייה, התרחק מהימורים ולא התיר צורת קלף בבית. אפילו ארבע כוסות בליל הסדר נראו בעיניו שתייה מופרזת, ואף על פי שהקפיד לקרוא את ההגדה כולה, היה מברך על כוס ראשונה במלמול מתחת לשפמו בלי שירגישו שאר המסובים, והנה הגיעו לכוס שנייה והנכדים מתלוננים: והראשונה איה?

במבט לאחור

בהשקיפו מחלון בית החולים בצפת לעבר הר כנען, שלמרגלותיו בילה כשנתיים בימי בחרותו, כתב מיכל פוחצ’בסקי: “ומה נעים לי כעת לעשות החזרה […] בהיותי בן ששים לעלעל ספר זכרונותי. אין לי שום חרטה. שמח אני בחלקי וגורלי שפר עלי, אין כלל מה להתלונן. חלמתי וגם לחמתי עד היום, מלאתי תפקיד בחיים ומקוה ללכת הלאה בדרכי זה […] מובן שחיי יום יום מלאים פגעים ויסורים, […] כי בשדה מערכה אנחנו נמצאים כל הזמן”.⁷⁷

בשנת 1926, בהיותו בן 63, התחיל מיכל פוחצ’בסקי, תוך כדי עבודה פעילה כחקלאי ומדריך חקלאי, לכתוב את זיכרונותיו. עיקר הזיכרונות הם על עשרים השנים הראשונות שלו בארץ – תקופת העלייה הראשונה, בעיקר במושבות הברון. הזיכרונות נכתבו במבט של שנים רבות אחורה (עד ששים שנה). מיכל פוחצ’בסקי זכר אירועים רבים לפרטי פרטים ותיאר אותם בנאמנות ובחיות. פרטים רבים, המוזכרים כמעט בדרך אגב, נותנים מבט קרוב ומפתיע על היבטים שונים של החיים בארץ ואף על מראה הארץ עצמה בזמן ההוא. בזיכרונות יש פרספקטיבה רחבה והבנה של תהליכים היסטוריים, כמו גם טעם מיוחד הנובע מאישיותו המעשית מאוד, אך גם הלירית, הנלהבת והצינית כאחד.

סוף הדרך

בהיותו בן 77 ויתר מיכל פוחצ’בסקי ומכר את האתון שעליה היה רוכב אל כרמו. לכבוד יובלו השמונים כתב סמילנסקי “ועד היום הזה […] עוד ער לבו וערה מחשבתו לכל בעיה חקלאית… ובחצר יסתובב, כשעוד הפטיש ומסמרים בידו, ועינו צופיה לכל מקום הצריך תקון… ועיניו […] צופות למרחקים: אולי עוד מאן־דהוא זקוק לו, אולי עוד יבואו לשאול ממנו עצה”.⁷⁸ ועוד כתב סמילנסקי: “איש העץ הוא, עקשן כעץ ורענן כעץ השתול על פלגי מים. ‘פלגי המים’ שלו – אהבתו לעמו, לארצו ולעץ”.⁷⁹

יחיאל מיכל שלמה זלמן פוחצ’בסקי נפטר בראשון לציון בט“ז בתמוז תש”ז (4.7.1947), בהיותו בן 84, שְׂבָע שנים ומעשים. הוא נקבר ליד רעייתו נחמה, ליד הברוש הזקן שנטע במו ידיו על הגבעה בבית הקברות בראשון לציון.

פתגם סיני אומר: “לעשות מה שאתה אוהב זה חופש. לאהוב את מה שאתה עושה זה אושר”. מיכל פוחצ’בסקי זכה לשניהם.

מסגרת הזמן של כתיבת הזיכרונות ושל תוכנם

בפתח המחברת הראשונה של זיכרונותיו מעיד מיכל פוחצ’בסקי על גילו: 63, ומכאן שהחל לכתוב את זיכרונותיו ב-1926. לפי עדויות פנימיות בגוף הזיכרונות נמשכה הכתיבה שנים אחדות¹ ובמהלכן גם ערך הכותב עצמו את זיכרונותיו פעמים אחדות². פרקים נרחבים מתוך הזיכרונות, בגרסתם האחרונה, הודפסו בשבועון בוסתנאי³ בשנים 1930–1929.

הכתבים מספרים על תקופה המשתרעת על פני כשישים שנה, מינקותו של פוחצ’בסקי בבריסק דליטא (פוחצ’בסקי נולד ב־1863) עד ייסוד האוניברסיטה העברית על הר הצופים (ב־1925), אך חלק הארי של הזיכרונות מתמקד בתקופת העלייה הראשונה (1903–1882).

שמירת כתבי היד

בעת מותו של מיכל פוחצ’בסקי (1947) היו מונחות בארון הספרים של אשתו המנוחה, הסופרת נחמה פוחצ’בסקי לבין פיינשטיין (נפ"ש), שלוש מחברות בכתב ידו. נוסף על אלה היו בביתו ערמות של דפים שנרשמו בהם זיכרונות בכתב ידו. חלק מהדפים האלה היו שייכים למחברות, אך המחברות התפרקו עם הזמן, וחלקם נכתבו מלכתחילה בדפים בודדים. ארון הספרים נשאר בבית פוחצ’בסקי, שבו חי הבן עשהאל עם משפחתו. לאחר פטירתו של עשהאל הועבר הארון למוזיאון ראשון לציון, ושלוש המחברות שהיו בו עברו לנכדו של עשהאל (נינו של יחיאל מיכל פוחצ’בסקי) עצמון יניב. את הדפים שהיו פזורים בבית אספה ושמרה נינתו של פוחצ’בסקי אורה נחמה זילברשטיין⁴. לפני כמה עשרות שנים מסר עצמון יניב להדפסה שתיים מהמחברות שהיו ברשותו. אחר כך מסר את כתבי היד ואת ההדפסה לאפרת בן־כהן, בתו של פוחצ’בסקי, ולרות ארבל בתה, כדי שיגיהו את ההדפסה וישלימו את המילים שלא פוענחו. להדפסה זו נודעה חשיבות רבה אחר כך, מכיוון שאחת מהמחברות המקוריות אבדה, ונשארה רק ההדפסה המתוקנת.

בשלהי המאה העשרים ביקשה רות ארבל, נכדתו של פוחצ’בסקי, לנסות לרכז את כל כתבי היד ולהכינם לדפוס. לזיכרונות נמצאו ארבעה סוגי מקורות:⁵

א. שתי מחברות נמצאו אצל עצמון יניב. המחברות כתובות ומתוקנות בכתב ידו של מיכל פוחצ’בסקי, ובאחת מהן ישנם פה ושם תיקונים בכתב ידה של אשתו הסופרת נחמה פוחצ’בסקי. המחברות נמסרו לנו לצורך סריקה.

ב. הדפסה של המחברת השלישית שהייתה שמורה אצל עצמון יניב. כאמור, לדאבון לב, המחברת המקורית אבדה, אך ההדפסה נמסרה לנו.

ג. אוסף של כ־250 דפים כתובים בכתב ידו של יחיאל מיכל פוחצ’בסקי ומתוקנים בכתב ידו ובכתב ידה של אשתו נחמה פוחצ’בסקי נמצאו אצל אורה נחמה זילברשטיין. צילומים של דפים אלה נמסרו לנו. הדפים היו ממוספרים, אך התברר שמדובר בתערובת של כמה רבדים של כתבי יד, שלכל אחד מהם מספור עוקב משלו. לעתים המספור של כתב יד אחד הוא על פי העמודים של גרסה קודמת ובעצם זוהי העתקה נקייה או עריכה של אותם העמודים. הדפים היו מסודרים חלקית. אחרי מיון וסידור הדפים נמצאו ארבעה כתבי יד רצופים ועוד כמה דפים בודדים שלא היו קשורים לזיכרונות.

ד. סדרה של פרקי זיכרונות שהודפסו תחת הכותרת “ראשונים” בשבועון בוסתנאי, חוברות ו-מד, בשנים 1930–1929. החוברות נמצאות בכמה ספריות ציבוריות וכן בבית הספרים הלאומי בירושלים.

כתבי היד, תוכנם וסדר כתיבתם

לרובם הגדול של הזיכרונות יש לפחות שתי גרסאות, אם לא שלוש או ארבע, אם כי על פי הנוסחים שבידינו (וכפי הנראה אבדו דפים ואף מחברות) נראה שפוחצ’בסקי לא ערך את כל מה שכתב, והשאיר אחריו גם חומר ראשוני לא ערוך. מתוך השוואת הגרסאות השונות, וכן השוואה בין הגרסאות של כתבי היד לבין הגרסה שהודפסה בבוסתנאי, אפשר לקבוע, במידה סבירה של ביטחון, את סדר כתיבת הגרסאות.

בסך הכול יש בידינו שמונה מקורות⁶.

מקור 1: מחברת 40 דף בכריכת קרטון חום. במחברת עמוד שער ועוד 76 עמודים כתובים. הזיכרונות במקור 1 עוסקים בתקופה המשתרעת מילדותו של פוחצ’בסקי בבריסק דליטא עד אירוסיו לנחמה פיינשטיין ב־1889. הכתיבה והתיקונים במחברת הם בכתב ידו של מיכל פוחצ’בסקי. מחברת זו מכילה את הגרסה הראשונית של רוב הזיכרונות.

המחברת נמצאת בידי עצמון יניב.

מקור 2: מחברת עשויה מדפי נייר גס, התפורים בצד ימין בתפירת יד. יש בה עמוד שער ועמוד הקדשה, ועוד 53 דפים כתובים. בראש מחברת זו מופיעה הכותרת “מהתם להכא” (בארמית: משם לפה) ובהמשכה: “חלק א'”.

הזיכרונות במקור 2 עוסקים בתקופה המשתרעת מילדותו של פוחצ’בסקי בבריסק דליטא עד עזיבתו את רוסיה בפעם הראשונה בדרכו לארץ באוגוסט 1885. מבחינת התקופה, כתב יד זה חופף את תחילת מקור 1, אך לפי תוכן הדברים וניסוחם הוא נכתב אחרי מקור 1 ומבוסס עליו, אם כי מופיעים בו תכנים נוספים. הכתיבה ורוב התיקונים הם בכתב ידו של יחיאל מיכל פוחצ’בסקי, לא מעט תיקונים הם בכתב ידה של אשתו נחמה פוחצ’בסקי. נראה שכתב היד הזה שימש בסיס לעריכה של סמילנסקי לקראת ההדפסה של הזיכרונות הראשונים שפורסמו בבוסתנאי.

המחברת נמצאת בידי עצמון יניב.

מקור 3: מקבץ עמודים ממוספרים (עמודים 80–36) בסך הכול 45 עמודים.

הזיכרונות במקור 3 עוסקים בתקופה המשתרעת מתחילת ההכשרה בזיכרון יעקב בספטמבר 1885 ועד החזרה לראשון לציון בתום תקופת ההכשרה בגליל במאי 1888⁷. כתב יד זה חופף את התקופה המתוארת באמצע מקור 1, ומהשוואת כתבי היד וסגנונות הכתיבה נראה שהוא מאוחר ממנו, וכן מוזכרים בו תכנים נוספים. הכתיבה ורוב התיקונים הם בכתב ידו של יחיאל מיכל פוחצ’בסקי, ויש גם תיקונים בכתב ידה של אשתו נחמה פוחצ’בסקי.

הדפים המקוריים נמצאים בידי אורה זילברשטיין.

מקור 4: מקבץ עמודים ממוספרים (21–20⁸ עד 88), בסך הכול 86 עמודים.

הזיכרונות במקור 4 עוסקים בתקופה המשתרעת מאמצע השבוע הראשון בארץ – מסיבת התה בבית משפחת יוסף פיינברג בראשון לציון, בספטמבר ⁹1885 – עד לחזרה לראשון לציון בתום תקופת ההכשרה, במאי ¹⁰1888.

כתב יד זה הוא ברובו העתק נקי של מקור 3 (תיקונים המופיעים במקור 3 מעל השורות, מתחתן או בצִדיהן נכנסו כאן לרצף הטקסט), אך נוספה כאן גם עריכה ועל הטקסט המקורי שנכתב בדפים אלה נוספו תיקונים, תוספות ומחיקות.

הדפים המקוריים נמצאים בידי אורה זילברשטיין.

מקור 5: הדפסת מכונה מתוקנת של כתב יד שאבד. כנראה שבכתב ידו היו 72 עמודים.

הזיכרונות במקור 5 מתחילים מקבלת האישור לנסיעת הנישואין ב־1889 ומסתיימים במפעל החשמל של רוטנברג בשנות העשרים של המאה העשרים. הזיכרונות הם המשך ישיר לזיכרונות שבמקור 1, ונראה לנו שזו הגרסה הראשונית של התקופה האחרונה בזיכרונות. בהדפסה זו תיקונים בעט (של אפרת בן־כהן ורות ארבל).

ההדפסה המקורית עם התיקונים בכתב יד נמצאת בידי טלי אבישי.

מקור 6: דפים שרובם היו תפורים למחברת (עמודים 1 עד 82) וכן עמודים לא ממוספרים שלפי התוכן מקומם בין העמודים הממוספרים. בסך הכול 94 עמודים.

הזיכרונות במקור 6 פותחים בחזרה לראשון לציון בתום תקופת ההכשרה, במאי 1888, ומגיעים עד לפולמוס על אוגנדה וניצחון אוסישקין ב־1905.

אף על פי שכתב יד זה ממוספר בנפרד, ייתכן שהוא המשך של מקור 4, שכן מבחינת התקופה הזיכרונות הם המשך ישיר של מקור 4, סגנון הכתיבה דומה, וכך גם הכתב (המשתנה ממקור למקור כנראה עקב הבדלים במצב בריאותו ורוחו של הכותב ואיכות הנייר והעט).

נראה שמקור זה הוא עריכה של סוף מקור 1 ותחילת מקור 5. יש בו תיקונים רבים בכתב ידה של נחמה פוחצ’בסקי.

הדפים המקוריים נמצאים בידי אורה נחמה זילברשטיין.

מקור 7: מקבץ עמודים ממוספרים (66–43), וכן עמודי ביניים שלא מוספרו או קיבלו את מספר העמוד הקודם בתוספת האות B. בסך הכול 33 עמודים.

הזיכרונות במקור 7 עוסקים בתקופה המשתרעת מהחזרה לראשון לציון עם נחמה פוחצ’בסקי (ספטמבר 1889) עד ל“תור הזהב” של מחירי היין והפרנקופיליה בראשון לציון, בשנות התשעים של המאה התשע עשרה.

מבחינת הזיכרונות מקור זה חופף לאמצע מקור 6, ועדות פנימית בכתב היד מלמדת שנכתב אחריו. נראה שמקור זה שימש בסיס לעריכה של סמילנסקי לקראת הפרסום של הקטעים המאוחרים של הזיכרונות בבוסתנאי.

הדפים המקוריים נמצאים בידי אורה נחמה זילברשטיין.

מקור 8: קטעי הזיכרונות שפורסמו בחוברות בוסתנאי, בשנים 1930–1929, תחת הכותרת “ראשונים”. זיכרונות אלה מתחילים מהקמת תנועת “חובבי ציון”, במחצית הראשונה של שנות השמונים של המאה התשע עשרה, ומגיעים עד הקמת “נוה צדק” ו“נוה שלום” בשנות התשעים של המאה התשע עשרה. את קטעי הזיכרונות המופיעים בבוסתנאי ערך משה סמילנסקי. מהשוואתם לכתבי היד המקוריים אפשר ללמוד שהעריכה הייתה בכמה מישורים: תיקון שיבושי לשון, שינוי השפה לשפה ה“רשמית” של כתיבה עיתונאית באותה תקופה, השמטת הערות ערכיות אישיות, ובייחוד הערות ביקורתיות, הכנסת עמדות ערכיות אידאולוגיות של העורך ובני דורו, וכן השמטה של אנקדוטות וסיפורים אישיים. השוואה של מקור זה לכתבי היד מראה שמקור זה קרוב ביותר למקורות 2 ו־7.

עותקים של העיתון נמצאים כאמור בכמה ספריות ציבוריות וכן בבית הספרים הלאומי.

לרשותנו עמדו אפוא שמונה מקורות, מתוכם שישה בכתב ידו של מיכל פוחצ’בסקי, ועוד אחד שהוא הדפסת כתב היד שאבד. על פי הבנתנו שניים מהם הם כתיבה ראשונית של הזיכרונות (מקורות 1, 5), שניים עריכה ראשונה של הכותב (מקורות 3,2), שניים כנראה עריכה שנייה של הכותב (מקורות 6,4), אחד (מקור 7) עריכה שלישית של הכותב, ואחד (מקור 8) הוא כאמור החומר שערך סמילנסקי ופורסם בבוסתנאי.

לצורך ההוצאה לאור של הזיכרונות הושאלו לנו מקורות 1 ו־2 (מחברות בכתב יד) ואנו סרקנו וצילמנו אותם. ממקורות 6,4,3 ו־7 (דפים פזורים בכתב יד) קיבלנו צילומים. מקור 5 כאמור הדפסה של מחברת שאבדה, נמצא בידינו, וכן נמצא ברשותנו צילום של מקור 8 (בוסתנאי). כל המקורות הוקלדו מחדש, כדי לאפשר לחקור את התכנים, לערוך ולשלב ביניהם וליצור את הטקסט הסופי.

הצורך בעריכת הזיכרונות לקראת הוצאתם לאור

כעדותו של פוחצ’בסקי בזיכרונותיו, בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים התנהל בארץ מאבק על תחיית השפה העברית והפיכתה לשפה המדוברת בארץ. בשנים הראשונות לנישואיו (שנות התשעים המוקדמות של המאה התשע עשרה) היה ביתו מהראשונים ומהיחידים במושבה ראשון לציון ששפת הדיבור בהם הייתה עברית¹¹. אלה היו השנים הראשונות (ודאי אצל יוצאי מזרח אירופה) שבהן העברית יצאה מתחום לימודי הקודש והפכה שפת היום־יום. בתקופת כתיבת הזיכרונות – שנות העשרים של המאה העשרים – הייתה העברית המודרנית מבוססת הרבה יותר אך עדיין בשלב של יציאה מחיתוליה. במקומות רבים בטקסט יש תחושה שהכותב מחפש וממציא דרכים לומר דברים שעדיין לא נאמרו בעברית. זהו ודאי חלק מהקסם שבזיכרונות הללו.

עם כל אהבתו של פוחצ’בסקי לשפה העברית, הכתיבה לא הייתה שליחותו בחיים ולא משלח ידו: “לא ספרא ולא בר ספרא אלא עובד וכורם פשוט אני”, כתב.

בקריאת הגרסה הראשונית של הזיכרונות יש הרגשה שהכתיבה נבעה באופן ישיר ומידי מתוך הזיכרונות, שהאיש כביכול “צלל” אל תוכם. הכתיבה ספונטנית, מחוספסת, אסוציאטיבית ולא פעם מדלגת מעניין לעניין, עסיסית ומלאת חיים, אך צמודה לעובדות ואמינה. התוכן כאילו קם לתחייה מעבר לתהום הדורות. לעומת זאת השפה לפעמים קשה להבנה, יש הרבה טעויות כתיב ותחביר, שימוש רב במילים זרות (ארמית, יידיש, ערבית ושפות אירופאיות), ולא פעם יש לחזור ולקרוא משפט עד שמתבהרת כוונתו (ולפעמים הכוונה אינה מתבררת אלא כשמשווים לגרסאות מאוחרות).

במחברות שבהן ערך הכותב את החומר – עריכה ראשונה שנייה ושלישית – השפה מהוקצעת ונכונה יותר ולא פעם ברורה יותר. יש תוספות ליריות יפהפיות, לפעמים תוך כדי היסחפות פואטית עד כדי פגיעה באמינות העובדות. לסיפור חודר איזה שמץ של יומרה ספרותית, כמו גם יומרה חינוכית־אידאולוגית.¹² העמדה החברתית־קהילתית־לאומית דומיננטית יותר, ומשהו מהחיות של הכתיבה הראשונית אבד. עם זאת ניכר סוג אחר של מעורבות רגשית: הרהורי האיש המבוגר, המביט על אירועים מהעבר הרחוק במבט ביקורתי ועם זאת משועשע ואירוני.

בקטעים שהופיעו בבוסתנאי השפה מהוקצעת, הסגנון “נאה” (על פי סגנון הכתיבה העיתונאית באותה תקופה) וצונזרו קטעים עוקצניים, ביקורתיים, ליריים וסתם אנושיים. ההגשה החינוכית־אידאולוגית־לאומית היא הדומיננטית, והקריאה מרתקת הרבה פחות. נציין שישנם קטעים שהופיעו בבוסתנאי אך אינם קיימים בכתבי היד שבידינו, ונראה שמקורם אבד.

חלק קטן מהחומר נמצא בגרסה אחת בלבד, רובו נמצא בשתיים, שלוש או ארבע גרסאות. לצורך הוצאת הזיכרונות השתמשנו בכל החומר שבידינו.¹³

מטרת עריכת הזיכרונות

לעריכת הזיכרונות שלוש מטרות. מבחינתנו כולן חשובות באותה המידה, אך לעתים הן סותרות זו את זו:

א. להביא לקורא את כל התוכן הקיים בזיכרונות.

ב. להנגיש את החומר לקורא בן ימינו ולאפשר לו קריאה שוטפת.

ג. להישאר נאמנים לכתיבה המקורית.

אפיוני העריכה

רצף הזמן ורצף הסיפור

הזיכרונות שומרים לעתים על רצף כרונולוגי, לעתים על רצף נרטיבי, ולעתים יש מעברים הנובעים מרצף אסוציאטיבי־חופשי המקשה על ההתמצאות בתוכנם. כדי להתגבר על המכשול הזה, ניסינו להביא את החומר ברצף כרונולוגי של האירועים המסופרים ועם זאת ברצף נרטיבי, וככל האפשר להימנע מדילוגים מעניין לעניין. לצורך זה, ומפאת הכתיבה האסוציאטיבית, פעמים רבות נאלצנו לשנות את סדר הבאת הדברים.

נציין שהרצף הכרונולוגי פוענח על פי שילוב של תאריכים המופיעים בזיכרונות (ישירות – כשצוין תאריך ממשי, ובעקיפין כשמצוין למשל משך הזמן שחלף בין אירועים) ושל תאריכים המופיעים בספרות ההיסטורית.

החלוקה לשערים ולפרקים היא חלק מהעריכה שלנו וכן גם רוב שמות השערים והפרקים (אם שם השער או הפרק נלקח מכותרת שנתן הכותב לקטע מסוים בזיכרונותיו, מופיע שֵׁם השער או הפרק במרכאות כפולות). בעיקרו סדר השערים כרונולוגי וכך גם סדר הפרקים שבתוכם. בתוך כל פרק נשמר רצף כרונולוגי ורצף נרטיבי. בין הפרקים אין בהכרח רצף נרטיבי, ופעמים רבות הרצף הנרטיבי בתוך פרק מחייב גלישה אל מעבר לזמן של תחילת הפרק הבא.

פוחצ’בסקי היה מודע לבעיית הרצף הכרונולוגי והנרטיבי בכתביו ואף כתב: “נשוב קצת לאחור, אי אפשר לזכרונותי ללכת בדרך הכרונולוגי בדיוק”, “נתתי חופש גמור למחשבותי והתרחקתי מ…” וכדומה. כאמור לא פעם המשכנו רצף תוכני מסוים בתוך פרק מעבר לרצף הכרונולוגי הכללי. במקרים כאלה, כשחזרנו לרצף הכרונולוגי הכללי בתחילת הפרק הבא, העתקנו לשם אחת מהערותיו של הכותב לעניין הרצף.

נציין כאן שיש קטעים לא מעטים המדברים אמנם על הזמן המתואר בזיכרונות, אך העמדה כלפי האירועים המתוארים, ולפעמים אף ידיעת העובדות עצמן, לא יכלו לבוא אלא מתוך פרספקטיבה היסטורית. כיוון שלא פעם הדברים מעניינים ונותנים מבט רחב יותר על התקופה או על האירוע המסוים, השארנו אותם על כנם למרות אי־נוחות מסוימת מבחינת ההיגיון הסיפורי.

בדרך כלל השמטנו את הביטוי “ז”ל" כשהכותב הוסיף אותו אחרי שם אדם שבשעת כתיבת הזיכרונות כבר הלך לעולמו אבל בתקופה שעליה מסופר היה בחיים. מצאנו שהדבר מבלבל וממילא הרי היום מכל המוזכרים בזיכרונות לא נשאר אלא זכרם המבורך.

ככלל הבאנו את הדברים בלשון כותבם, אלא שערכנו בהם כמה שינויים:

כשאותו תוכן הופיע ביותר ממקור אחד בדרך כלל שילבנו בין המקורות כדי ליהנות מהמעלות של כל אחת מהגרסאות ועם זאת להימנע מחסרונותיהן.

לא פעם, במקום שמיכל פוחצ’בסקי מחק טקסט וכתב אחר במקומו, או עשתה זאת נחמה אשתו (כפי שמעיד כתב היד), חזרנו לטקסט המקורי.

במשפטים שהיו קשים להבנה ודרשו קריאה חוזרת שינינו את סדר המילים.¹⁴

לעתים שינינו את סדר המשפטים כדי לקבל רצף הגיוני זורם ומובן.

השמטנו מילים בודדות ולפעמים חלקי משפטים שהכבידו על רצף הקריאה ולא הוסיפו עניין.

בזיכרונות מופיעים שמות אנשים בנוסחים שונים ומשונים. איחדנו את הכתיב של כל שם תוך התחשבות בנוסחים של כותב הזיכרונות. נציין שבמקרים מסוימים צורת כתיבת השמות בהערות השוליים, המקובלת בספרות המקצועית, אינה זהה לצורת הכתיבה בזיכרונות. זה המקום להעיר שגם באיות של שמות מקומות ישנה גמישות רבה בזיכרונות. את אלה לא שינינו.

הכנסנו ניקוד חלקי במקומות שהכתיב החסר הִקשה על ההבנה. יש להעיר שבכתבי היד אין עקביות בכתיב, בדרך כלל הכתיב חסר אך לעתים מלא.

לעתים תיקנו טעויות מגדר (זכר־נקבה) וכמות (יחיד־רבים), אך כשהטעות אינה מקשה על ההבנה, ובפרט אם היא עקבית, הותרנו אותה על כנה.

תיקנו שגיאות כתיב בודדות.

הכותב נטה למשפטים ארוכים וחילק אותם פעמים רבות בוי“ו החיבור. אנו הוספנו נקודות, ולא פעם השמטנו את וי”ו החיבור.

רוב סימני הפיסוק נוספו בעריכה, וסימני פיסוק לא מעטים שהיו במקור הושמטו.

במקרים הבאים הוספנו סוגריים מרובעים:

כשהכותב השתמש במילים לועזיות שאינן בשימוש רגיל בעברית היום או שמשמעותן היום אחרת.¹⁵

כשהכותב השתמש במשקלים ובבניינים של מילים (או של צירופי מילים) שאינם מקובלים היום ונראה לנו שהדבר מקשה על ההבנה.¹⁶

כשבזיכרונות מופיע תאריך עברי (והוספנו תאריך לועזי).

לעתים נדירות מאוד הוספנו בסוגריים מרובעים מילה למשפט שלא היה מובן בלעדיה, או מילת קישור שנדרשה לשם חיבור חלקי משפטים שנלקחו מגרסאות שונות.

במקרים רבים קיצר פוחצ’בסקי שמות מקומות וכתב “ראשון” במקום “ראשון לציון”, “יסוד” במקום “יסוד המעלה” וכדומה. כשחשבנו שיש חשש לאי־בהירות השלמנו את שם המקום בסוגריים מרובעים.

הערות שוליים

הכותב השתמש בביטויים מהמקורות וציטט פסוקים וחלקי פסוקים, לא פעם בשיבוש (לפעמים מכוון, מטעמי הומור או אירוניה). כדי לקרב את הקורא לעולם האסוציאציות של הכותב, כשהביטוי אינו בשימוש הרגיל היום הפנינו להערת שוליים, שבה מקור הביטוי ובמידת הצורך גם פירושו. אם הציטוט אינו מדויק הבאנו את הציטוט המדויק בהערה. כשלא הצלחנו לפענח את מקור הביטוי או את פירושו, הפנינו שאילתה לאנשי האקדמיה ללשון העברית והבאנו את תשובתם בהערת שוליים.

בהערות שוליים הוספנו מידע על אנשים ועל מאורעות הנזכרים בזיכרונות. המידע הזה מבוסס כולו על עבודתה הברוכה של ד"ר עינת עטייא. בסוף כל הערה מופיעה הפניה אל מקור המידע המשמש אסמכתה, ובסוף הספר מובאת רשימת המקורות. במקרים מסוימים המידע שהבאנו בהערות סותר את המסופר בזיכרונות, כדרכן של עדויות היסטוריות.

מכתבים

מהמכתבים המופיעים בנספח השמטנו קטעים ובמקומם הוספנו שלוש נקודות בסוגריים מרובעים […]. במקום מילה שאי אפשר היה לפענח בכתב היד, הוספנו שלושה מקפים – – –.

כמו כן הוספנו סימני פיסוק גם במכתבים.

אמירה אישית של עורכות כתב היד

זיכרונותיו של פוחצ’בסקי אינם מסמך היסטורי רשמי, אלא תיאור האירועים בראייתו הרעננה, השנונה והאישית של כותבם, שהיה עד ושותף להם. הסבא־רבא שלנו יחיאל מיכל שלמה זלמן פוחצ’בסקי היה מזוהה מאוד עם קבוצת הייחוס שלו, שכונו “השמנדריקים” ובעיקר “השישה”. אלה היו צעירים שבא ארצה בשנות השמונים של המאה התשע עשרה מקהילות יהודיות ברוסיה ונעשו לחקלאים ולמדריכי חקלאות מסורים, נתנו את לבם לעבודת אדמת “ארץ אבותינו” והעדיפו את צורכי העבודה על פני שמירת מצוות הדת. הם הרגישו אחריות ציבורית עמוקה לנעשה בארץ בכלל ובמושבות הברון בפרט, נלחמו על השפה העברית (בעיקר מול היידיש והצרפתית), ונחרדו מרעיון אוגנדה.

מיכל פוחצ’בסקי היה אדם הגון מאוד, ובייחוד ביחסו לעובדים אתו, אך גם ביקורתי וחסר פשרות. אולי מתוך הזדהותו עם קבוצת הייחוס שלו, צמצום שבמידה זו או אחרת רובנו לוקים בו, נדמה לפעמים שהוא מביט על אנשים מקבוצות אחרות – יהודים בני עדות אחרות, יהודים שלהם גישות אחרות משלו לדת, איכרים מקבלי תמיכה, ערבים, צרפתים, פרנקופילים, מתנגדי העברית, אוגנדיסטים וכיו"ב – בזרות מסוימת, ורואה בהם “הם” מול “אנחנו”. מבטו הוא אמנם מהוגן, לא פעם מתפעל, מביע הערכה עמוקה ומעתיר שבחים, אך בניסיון מוגבל בלבד להבין ולקבל את נקודת המבט של האחר וכך גם לא פעם במבט כועס וכואב, ביקורתי מאוד ואף מזלזל.

התלבטנו בשאלה אם כדאי “לעגל פינות” – לקצץ בביקורתיות, להשמיט אמירות פוגעות וכדומה. השארנו את הדברים כפי שהם (חוץ משמות של אנשים שעליהם שפך קיתונות של כעס ובוז וייתכן שצאציהם עוד חיים בינינו ועלולים להיפגע). עשינו זאת משום שהרגשנו שהעמדה שלו (ומן הסתם גם של רבים אחרים), גם אם הייתה מעט חד־ממדית מבחינת ההבנה וההערכה של ריבוי התרבויות והגישות, היא חלק מהתמונה של אותה תקופה בארץ, ואף עיצבה במידה לא מעטה את המשך החיים כאן.

אם נאהב זאת ואם לאו, אם מבחינה אישית אנו מזדהים עם דבריו ואם אנו מסתייגים מהם – אלו הם דבריו, והם נכתבו בזמן מסוים ומתוך נקודת מבט מסוימת. אנו מצאנו בהם עניין רב ואנו מקווים שכמונו ייהנה מהם גם הקורא.

סיפור חיים של עובד אחד

רשמי זכרונותי שנתרשמו במוחי במשך שישים שנה של ימי חיי והועתקו לרשם עט בשנת הששים ושלֹש.

דבר אל הקוראים הצעירים.

לאו ספרא ולא בר ספרא, אלא עובד וכורם פשוט אני. לבי צוַני לכתוב ספרי זה בעמדי כבר במורד ההר, לאסוף את גרגרי זכרונות חיי ולכנסם אל מסגרת אחת, בחשבי שזה יכל להביא תועלת למאן דהוא בהאירי לו את נתיב חיָו.

עלי לנער את כל הרשמים וזכרונות הימים הראשונים […] שהתרשמו עמוק עמוק במוחי מבלי אבֵד טִפה, למען ידעו החלוצים דהאידנא [של עכשיו] איך להעריך את החלוצים הראשונים, שמסרו נפשם על קדושת רעיון ישוב ארץ ישראל.

אמי היתה אשה קטנת קומה, אבל יפה, חכמה, שקטה וצנועה בכל דרכיה. רק בסתר לבה היתה מתגאה במוצאה מגדולי היחס – בת לאב תורני מפורסם. הכרתיו: תמיר, בעל צורה ונכבד בעיני הבריות. קלסתר פניו ושם משפחתו העידו עליו שהוא מיוצאי מערב אירופה, אשר נתגלגלו למזרח לבקש אכסניה של תורה בשעה שזו התחילה להִשָׁקע במערב.

אמי נתיתמה מאִמה בהיותה ילדה קטנה וגודלה על ברכי אם חורגת, אשה מפורסמה באדיקותה, מוצאה משלשלת רבנים וגאונים, שנִשאה להסבא שלי בתקוה לזכות בזיווגה זה בחלק הגון בעולם הבא. ואִשה זו, כגודל יחֻסה וצדקתה היתה בעלת תכונה קשה, ומפני שהיתה חשוכת בנים הציקה מאד ליתומי בעלה, עד שההכרח הביא את הסבא להשיא את אמי בהיותה ילדה צעירה, בת ארבע עשרי.

אבי היה בן לבעל־בית פשוט, אמיד ועסקן ציבורי. הסבא היה בעל בית חרושת, שיִסד אותו בלי אמצעים רק במרצו הרב וכשרונו. גם הוא היה נצר למשפחה תורנית, מגזע מחבר הפירוש “תפארת ישראל” על המשנה,¹ אך מפני שהתייתם בעודו ילד קטן, ומחויב היה לדאוג ללחם חוקו בעמל כפיו, לכן לא נפל גורלו בין התורנים.²

הסבתא שלי נשאת אליו בהיותו כבר אדם מבוסס קצת. והיא, גם כן נצר ממשפחה מיוחסת, היתה בעלת מידות תרומיות וכשרונות יוצאים מגדר הרגיל. כֻּלם ידעו [הכירו] את הסבתא בתור אשה חכמה ולב נדיב, אוהבת לכולם. את כל דכפין [רעב] האכילה על שֻׁלחנה, וסִדרה את חייה ככה שהיתה לו לעזר גם במסחר: היא ניהלה את העסק, למכור תוצרת הסבא, ביד רמה, ויצאו לה מוניטין בכל הסביבה. ועם זה היתה גם עקרת הבית למופת. היא חִנכה את ילדיה ושִדכה את בניה ובנותיה אך ורק עם בני משפחות מפורסמות.

השולחן שלה היה תמיד ערוך בפני כל זקוק ורעב: פועלי בית החרושת, בעלי עגלות, סבלים וכל מי שהיה לו איזה מגע עם העסק שלהם – כל האנשים האלה נחשבו אצל השולחן כבני הבית ממש. גם חוטבי עצים ושואבי מים מהסביבה באו תמידית לסעוד בצהרים כמו בביתם. חוץ מכל אלה היו תמידית קרובים עניים, וכל עני המחזר על הפתחים שנזדמן לזמן הסעודה קִבל ארוחתו בשלמות.

מצבם החומרי היה די איתן, והיא שמה לה לחוק כי כל צאצאיה, נכדיה וניניה, מחויבים להִמצא תמיד סביבה כסביב המלכה במכוֶרת [בכוורת]. ארבעת הבנים הנשואים ושתי הבנות הנשואות היו כֻּלם סמוכים על שולחנה.

פעם, בהיותי ילד קטן, פרצה שרֵפה גדולה ברחובנו ונשרף גם הבית הפטריארכלי הזה. אבל לא ארכו הימים ונִגשו לבנות במקומו בית לבנים בעל קומות. אז הציגה הסבתא לפני האדריכל את תוכניתה הנרצה [הרצוייה, ואולי הנחרצת], שהבית יתאים לחפצה – היינו שיהיה בנוי מדורים, מדורים, בצורת מכוֶרת אשר תכיל את כל יוצאי חלציה יחד. וכך הווה. כל בני המשפחה מצאו בו מדורם, ולסעוד סעדו כלם יחד בחדר האוכל המשותף שהיה סמוך לחדר הזקנים. עד היום הזה עוד לא נמחקו מזכרוני השבתות וימים הטובים, שהתאספנו בנים ובני בנים, עוללים ואנשים, אף אחד לא נעדר, סביב השולחן האוניברסלי – והמלכה בראש רווה נחת.

לאסוננו הגדול לא ארך ימים האושר הזה. חג הסוכות שנת תרכ"ז [1866] הגיע. הכַּורת רעשה מרוב ההכנות לקראת החג. המלכה נתנה פקודות, וידי כולם מלאו עבודה. אף אנחנו הפעוטים, הנכדים, מתעסקים בהכנת דגלים לשמחת תורה. והנה בעצם החג פשטה פתאום מגפת החלירע [כולרה] בעירנו ותפיל חללים לאלפים. פגעה גם בביתנו, והסבתא שלי נפלה לקרבן ממש ביום שמחת התורה.

זה היה האסון הראשון שנפגשתי אתו פנים אל פנים בימי חלדי הקט, וקשה היה לראות איך ערבה³ השמחה והעצבות השתררה בכל פינות המכוֶרת. הזקן חִפש אז נוחם באסונו בהתמסרו כֻּלו לעסקי צִבּור, ואת עסקיו הפרטיים מסר לבניו הגדולים, שנשארו עוד כלם לדור בצוְתא חדא⁴ כקודם. [אך] באין מלכה התרוקנה המכוֶרת מתוכנה והדבורים התפזרו, והדבר הראשון שנתן אותות חורבן הבית היה הסתלקות השולחן הכללי, עם כל הטרדציה [המסורת] הנהדרה שלו.

הראשון שפרש ויצא מהכורת היה אבי, שלא יכול לסבול יותר את הקומונה ששרר במשפחה והביא לידי עצלות גמורה של אחדים מבני המשפחה. כי לא כל הבנים ירשו מהזקנים את אהבת העבודה, ולא את העיקר “ואהבת לרעך כמוך” של עקרת הבית. ההתפרצות של אבי לשבור את המסורת, שנשארה קדושה בעיני זקֵנו כמו הסבתא עצמה, עשתה פעולה נחרצה עליו, והוא התפתה בעִדנא דרתחא [בשעת כעס] ליסר את אבי בעונש היותר חמור בימים ההם, היינו להעביר אותו מנחלתו. אך כעבור איזה שנים חמתו שככה, והתחיל להכיר בצדקת אבי, ובסוף ימיו תיקן את המעוות והחזיר לו את זכותו.

לא כל הבנים ירשו את אהבת העבודה מהסבא, אבל כשרון העבודה כמעט כולם ירשו. מעין זיק של כשרון למכניקה הוכנס לתוך עורקי המשפחה⁵ ואין דבר במקצוע זה שיכבד עליהם מלהבינו. לאהבתם ומסירותם לטכניקה לא היה גבול, ומקטנותנו היא השפיעה עלינו.

זכורני, בהיותי בן שנתיים וחצי עברה בעירנו מחלה מִדבקת והמון ילדים חלו בה. אף כי לא היתה מסוכנת אך תוצאותיה היו מרות, כי אחרי איזה ימים של חום חזק אמנם הבריאו, אך רוב הילדים נשארו בעלי מום, כי נלקח מהם כח הדיבור – אף כי חוש השמיעה נשאר כמו קודם. הרופאים אמנם לא אמרו נואש ונתנו תקוָה להורים שאיזה מקרה של הזדעזעות עצבים חזקה, התפעלות והתרגשות פנימית שיזעזע את מוחם, ועצב הממונה על הדיבור יתעורר מעצמו לפעולה, להשיב להם את כח הדיבור. ואני חליתי גם אני, ונאלמתי דומיה למשך תשעה ירחים. לסוף נזדמנה לי פעם ציפור מלאכותית, והציפור התחילה לצפצף. כל כך התפעלתי מהמנגנון שבתוך ציפור מלאכותית זו, עד שפרצתי בצפצוך דק: “אמי, הציפור מצפצפת”! ומאז קמעה קמעה שב אלי החוש המבדיל את האדם מן החיה. ורוב בני גילי המסכנים נשארו אִלמים כל ימי חייהם.

בן שלוש שנים ומחצה הייתי בשעה שזכתה עירנו בפעם הראשונה לקו של מסילת ברזל. כאשר הגיע הקו עד הנהר בוג, העובר במרחק כשמונה קילומטרים מהעיר, וידוע היה במרוצתו, העיקה על מוחותיהם של היהודים שאלה: היתכן שמסילת הברזל תעבור את הנהר החצוף הזה? אבי שמר את הדבר בלבו, וכאשר שמע שהתחילו לבנות גשר של ברזל על הבוג עשה את שבתו חול כי לא יכול להבליג על רוחו, ולמרות האיסור של תחום שבת, הלך בכל שבת בשבתו, בבקר השכם, לבקר את עבודת הגשר ולהתחקות על מהלך העבודה הטכנית החביבה עליו. ובלכתו “גנב” גם אותי, את בנו היחיד, מסינור אמי בכוָנה להשריש בי מעצם ילדותי את כח ההתסכלות הטכנית. וכמה דמעות שנשפכו מעיני אמי על עוללה הקט, המתענה כל היום בכתות רגליו הקטנות ועל העונג וקדושת השבת שנשבתו ממנו, לא הועילו כלום, כי הצורך הנפשי המכני של אבי גבר על הכל.

זרע זה שזרע אבי ז“ל על תלמי לבי הרך, המלא טל ילדות, עשה את שלו ואני רכשתי לי בכל מקרה ידיעה עמוקה והסתכלות בטכניקה בעצם ימי ילדותי, וכל מעיני בהקיץ ובחלום היתה המכניקה. אבל לאסוני עמדה הטרדציה היהודית לשטן על דרכי, ולא נתנה את כוחי זה להתפתח בדרך טבעי, כמו שעושים אומות העולם כי לגדולות נוצרתי. אמי, הקנאית למסורת, את חפצה שמרה למצוא בי יורש רוחני של אביה ז”ל, התורני המפורסם, כבשה את רוחי השואף ליצירה ולא נתנה לי להתעסק בגלוי בעניני דעלמא אף רגע. כי הרי אצל אמי ז"ל היתה קבלה שבעלי מלאכה ואֻמנות הם סוג נמוך של בני אדם שסופם לרשת גיהנום, לא נבראו אלא לשמש תלמידי חכמים.

ככה כִוונו את החִנוך שלי, וככה גודלתי ללא מטרת החיים שאליה נקראתי. בחזקת היד המיתו בי את מתנת אלוהים שחוננתי בה. וממילא עברו עלי הילדות והבחרות בדו־פרצופיות: בפרהסיה התעסקתי אמנם בלמודים, אבל בצנעה היה כל מַאֲוַיי בהמצאות טכניות.

ואמי הלא באמת היתה ראויה לאהבה ולכבוד, ולא היה בי העוז להתפרץ ולצאת נגד דעותיה וללכת בדרך שלא לפי רוחה, ביִחוד כשראיתי כי גם אבי חולק לה את הכבוד הכי גדול ודבריה הם כאורים ותומים בעיניו. ובכל זאת כשהגיעו ימי בגרותי, ונמאסו עלי חיי הרוח והבטלה של בני הנעורים בעירנו, תקפו אותי געגועים חזקים לאיזו פעולה ואמרתי לעזוב סוף סוף את סִנור אמי, לצאת אל העולם הגדול וללמד את ידי לשחות עם הזרם הכללי. אז התלקחה בבית מלחמה, ומדי פעם בפעם נפגשתי בעיני אמי הטובה, המוצפות דמעות של תחינה שלא אעז לדבר ולחשוב על צעד מסוכן כזה כי בנפשה הוא.

ובבוא פרקי למלאות את חובתי לצבא לא נתנה מנוחה לאבי עד שהוציא אל הפועל, ברוב עמל וכסף, איזה זכות ממדרגה ראשונה בכדי שלא אצטרך לעזוב את קן מולדתי, ונשארתי שוב בבית. וכל מגמתי – לעזוב את חיי הבטלה וללכת מהורי על מנת להשתלם – נשארה כמו תמיד מעל.

המקלט, הקלוב [המועדון], בית התענוגות שלי, כמו של כל בני גילי בימים ההם, היה בית המדרש. שם היתה לי ההזדמנות להסתכל וללמוד את דרכי בני אדם ולהתחקות על תכונותיהם. אביא כאן טִפוסים אחדים לדוגמא.

ר' ברוך הירש הנפח. זוכר אני את האיש הזה בהיותו כבר זקן כבן שבעים, והוא עדין חזק בגופו ובקולו. ובהשמע בעיר שברוך הירש יתפלל את “הסליחות”, היה זקן ונער מחכה בכליון עינים לחצות הלילה להתענג על נועם קולו. פעם נסחפתי עם הזרם, להיוכח במה כחו גדול. מצאתי שקול ערב בגיל כזה כבר אין לבקש – הרבה שִנים כבר חסרו לו ואי אפשר שיקסים בנועם קולו. אלא מאי? הוא לקח את לב הקהל בהיפנוז [בהיפנוט] שהיה במבטאו. כל מילה ומילה שהוציא מפיו היתה מעין אנחה קורעת לב שיצאה מפי כנסת ישראל השדודה והדוויה בגלות המרה והנמהרה זה אלפי שנים.

מענין איך התגלגל ברוך הירש זה לנפח. לפנים בישראל היו בעלי בתים הגונים פונים לראשי הישיבות, לבחור להם איזה בחור הגון בשביל בִּתם שהגיעה לפרקה. אחרי החתונה המשיכו הללו ללמוד תורה בבתי המדרש שבעיר חותנם עוד אי אילו שנים, וארוחת תמיד נִתנה לזוג – [ולחתן] ולאשתו ולבנים שנולדו על ברכי ההורים, וכל מחסורם על חשבון ההורים. רק כעבור ימי השלווה האלה, אשר לא היה קֶצֶב להם [הקצבה של משך הזמן], הוטל הגורל במה לאחוז בחיים. אי אלה מהם קבלו סמיכות לרבנות או לכלי קודש מסוג אחר, אך על פי רוב קפצו לים של פרקמטיה [מסחר].

על ברוך הירש זה שמעתי מספרים שהיה בחור טוב, בעל כשרונות, שלמד בישיבה בעירה הסמוכה. בעירנו נמצא חרש ברזל שכִּבד מאוד תלמידי חכמים, ולו בת יחידה שהגיעה לפרקה. מובן שהאב דנן התאמץ בכל יכולתו לשדך את בתו היחידה עם לומד תורה. וַימצא לו את ברוך הירש, בחור ישיבה עם כל המעלות, ובנוסף לזה גם יודע נגן [לשיר ניגונים]: קולו של ברוך הירש היה ערב מאד, וכשניגש לפעמים אל התיבה להתפלל הפליא ממש את כל שומעיו, והאריך בתפילתו, עד שנעשה לדבר רגיל שמבית המדרש [שבו] התפלל ברוך הירש היו יוצאים באי אלו שבתות או מועדים הרבה יותר מאוחר מאשר מבתי תפילה האחרים שבעיר.

לאברך הזה יצאו מוניטין, והרבה הורים התברכו בחתנים כמוהו, וניבאו לו עתידות. והנה הפתעה משונה: אברך משי זה התחיל לפעמים להפשיל שרווליו במין משחק ולעזור לחותנו במפחיה. עד שלאט לאט תפס את המקצוע כהוגן בידיו, והרתיע הצידה את חותנו מהסדנא, בקיימו עליו [על עצמו] את המימרא “שנא את הרבנות ואהב את המלאכה”.¹

אבל את החזנות לא עזב, ומהמפחיה ישר אל התיבה להתפלל לפני הציבור. ספרו עליו הזקנים שאף פעם לא הזיע בעמדו על יד הסדנא [הסדן], בעבדו קשה. וכאשר ירד לפני התיבה בימים הנוראים היה מתרגש ומתפעל עד שהתרחץ בים של זיעה. דבר רגיל היה לראות איך בתו מביאה לו איזה פעמים ביום כלֵי לבן להחליף בתא המיוחד שעשו בשבילו בבית המדרש שלו. לסוף ימיו אסרו עליו את התפילה, מפני שהיה מגיע לידי התעלפות מרוב התרגשותו.

אשתו ילדה לו רק בת אחת יחידה, והשיאהּ לצעיר ממשפחה הגונה. הדור הצעיר התנגד בכל מאודו להמפחיה, ולא ארכו הימים והמפחיה נסגרה, ובמקומה פתחו חנות של ממכר ספרים הידועה בכל העיר והסביבה. אך השם “ברוך הירש הנפח” נשאר לו עד זקנה ושיבה. ינעמו לו רגבי אדמתו!

ר' שמאי מוכר מליחים. על יד הכותל הצפוני בבית המדרש ישב לו שנים רבות איש צנוע, ר' שמאי מהדגים המלוחים. כשבאו בשעה הכי מוקדמה לבית המדרש כבר מצאו אותו יושב ומעין בספר, ומתי שעזבו את בית המדרש, אותו השאירו על מקומו. ולא קרה אף פעם, אפילו בימי גשם וסגריר, בסערות שלג וימי חום גדול, שר' שמאי יחסיר ח"ו [חס ושלום] תפילת צבור אחת משלוש הפעמים ביום. בפוליטיקה, בבחירת גבאים, בכל ריב וקטטה שיארע בבית הכנסת, לא לקח שום חלק, עומד תמיד מרחוק, אף כי לאחד מבעלי הבתים החשובים נחשב – היה סוחר גדול בדגים מלוחים.

מצבו היה איתן, וכל מרצו היה נתון לדברים שבצדקה. יום יום אחרי התפילה היה סובב בשקט וכלאחר יד בבית המדרש ומאסף איזה כספים לתמוך בקשי יום וביורדים מנכסיהם, שאך לפניו גילו את סודם. ובלכתו לקַבץ כמעט שלא הרגישו בו, [כאילו] סתם יש לו שיח ושיג עם אחדים מבאי בית הכנסת. ולא הלך כסדר, אלא בסירוגין תמיד, כדי שלא לבַיש אנשים שסוד מצבם הרעוע ידע רק הוא. ולא נפל לטורח אף פעם על איזה איש. כשפנה למאן דהוא לבקש נדבה, תמיד היו נענים לו בסבר פנים יפות, ונמצאו אנשים הרבה שסבלו מזה אם עבר על פניהם מבלי לבקש מהם תרומה.

ועוד עבודה מסורתית היתה לר' שמאי: עירנו היתה קרובה למבצר הגדול והמפורסם בכל ארץ רוסיה. במבצר הזה עבדו בצבא הרבה יהודים, שעל פי השתדלותם של נכבדי העדה היה שומה לתת להם חופש בערב שבת עד מוצאו, ללכת העירה ולבלות שם את יום השבת בין אחיהם. בליל השבת היו באים למאותיהם, ומתפזרים בין כל בתי הכנסיות היותר קרובים לצד המבצר. בית המדרש שלנו היה הראשון לקרבת המקום [הקרוב ביותר], לכן נפלה בחלקנו מנה כפולה ומכופלת. ר' שמאי היה אז עושה את תפילתו קצרה, וַיתפוס מקום על סף הפתח, ושם היה מעשהו לזוֵג זִווגים: לתת לכל בעל בית איש צבא בתור אורחו לשבת. על פי חכמת הפרצוף ידע תמיד את מי לתת למי. והיו ביניהם קבועים שאכלו על שולחן של בעל בית אחד. לפני אלה לא בא בהצעה. אף כי לא ראה את האורח שלהם בבית המדרש, ברי היה לו שכבר הלך ישר הביתה כבן בית ממש. וכמה אנשי צבא שנשארו בלי מקום היה מאסף אתו אל ביתו מבלי התחשב אף פעם עם אשתו, אולי לא הכינה סעודה מספקת.

ופעם בשנה היה האיש השקט והצנוע הזה נהפך לסמל של עליצות והוללות: זה היה בחג שמחת התורה. בזמן ההקפות היה מסובב עם כל הנערים את הבימה ויחד עמהם רקד ושר והשתובב. הילדים טִפסו עליו, ישבו על כתפיו, סחבו את שולי בגדו ויחשבוהו לדומה לאחד מהם. האנשים הזקנים לא יכלו לסבול את הזלזול בלי גבול שהשתמשו [שנהגו] הילדים ביחס אליו, והוא באחד: “צאן קדושים”! והם עונים לנגדו: “מֶההה”! ואש התלהבותו מתלקחת בשמעו התשובה הברורה של צאן קדישא, ונשמה עילאה מתדבקת בר' שמאי זה הזקן, והוא קופץ ומדלג עם הנערים עד גמר ההקפות.

חוק היה מימים ימימה שביום שמחת התורה היו רוב המתפללים מלוים אותו הביתה בהילולא וחינגא דרך הרחוב הרועש, והוא מפזז ומכרכר לפני המחנה. בבואו לביתו היה מלחש על אוזן אחד הצעירים, מגלה לפניו את המקום שהצפינה אשתו את הצפחיות בדבש המוכנות לכבוד החג. והגנב הזדרז, ובנצחון גדול פוגשים אותו עם הקדרות המלאות צפיחיות. אך השודד מורדף מאשת ר' שמאי ובנותיו, הרצות אחריו בצווחות וגדופים, ור' שמאי מעמיד פנים של כעס כביכול. בשעה זו כבר כל הידים מורמות למעלה לתפוס את הצפיחיות מתוך הקדרות. השודד שדוד – תופסים מידו את הקדרות ובורחים עמהן. כולם אצים רצים לתפוס מנה, ועשרות ידים נתחבות לתוך הקדרות ובינתים הדבש נוזל על פי מדיהם. ור' שמאי נהנה מהמחזה הנהדר הנאה מרובה ושוחק בכל פה. רק פעם אחת בשנה.

למחרת בבוקר, בעת התפילה, אתה רואה כבר את ר' שמאי מתהלך שפי ומקבץ נדבות וחותם של צער הגלות מוטבע עליו. הנך מסתכל בו ושואל את עצמך כיצד נעשה הפלא שהאיש ר' שמאי, הנושא בחובו את צער כל העולם, יכל כה לשמוח, ולהראות את הפלא של שמחת תורה?

ר' אליהו הירש. בנגוד לר' שמאי הוא טיפוסו של ר' אליהו הירש: כאִלו היה ממונה על חִפוש עוונות בקולי קולות. הוא היה אחד מאזרחי הכותל המזרחי.² זקן גבוה, זקוף קומה, כֻּלו שיבה, בעל זקן ארוך לבן כשלג. בהתהלכו בבית המדרש היו עיניו פקוחות על כֻּלם ועל כל הנעשה מסביב. לכאורה יושב לו ולומד בהתמדה איזה סוגיה בגמרה ומתעמק בה, אך עיניו הגדולות תרות ומשוטטות לכל עבר ופִנה לתפוס את הנעשה מסביב. ואוי לו לעבריין – על פי מושגו – שר' אליהו הירש הטיל בו מבטו: הוא כְּרגע מתנפל עליו ובקולי קולות מטיף לו מוסר ודרך ארץ.

על שם טבעו זה הכתירו אותו בבית מדרשנו בתואר “ראש הז’נדרמים [השוטרים] של פמליה דלמעלה”. ופליאה רבה היתה: איזה כח טמיר נמצא באיש הזה שכֻּלם יראים ממבט עיניו ולא מתקוממים נגדו? בין הנתונים למוסרו בבית מדרשנו היו אנשים בעלי צורה, עשירים, תקיפים, בעלי בתים חשובים, לומדים מופלגים ובעלי השכלה הגונה ואינטליגנציה נפוחה – ועל כלם השפעתו היתה ניכרת שהם משתעבדים לג’נדרם שלנו, לר' אליהו הירש, ומקבלים בהכנעה את נזיפתו בלי שום מחאה.

ובכל זאת לא קרה שאת ר' אליהו הירש העמידו אל הבחירות לאיזה אצטלה שבקדושה בבית מדרשנו או בעיר. ור' אליהו הירש לא היה נראה להוט אחרי כבוד. בעת שמכרו עליות שמנות במכירה פומבית לא נִסה אף פעם לעמוד על המקח, לכן גם מקבצי הנדבות בבית תפילתנו נִזהרו מלגשת אליו. והיו אנשים עומדים ותמהים על כח השפעתו הרבה של ר' אליהו הירש – מנין הוא?

יהודה ליב פיינשטין. יחד עם בית מדרשנו קשור בזכרוני תמונת אדם גדול, הדגול מרבבה, הוא מר יהודה ליב פיינשטין, הנחשב בין משכילי העיר. בחדרי חדריו הוא למד, חקר וארג את מסכת ההסטוריה של עיר התהילה – זהו ספרו, שהדפיס אחרי עמל רב, ושמו נודע לתהילה בתפוצות ישראל.³ והאיש הזה היה מורדף [נרדף] עבור השכלתו מכל הסביבה הקנאית, שאמרה להחרימו בזה שבכל שעת בחירות לראשי קהילה בעיר הם עמדו כֵנד [כחומת מים] נגדו, שלא יבָּחר לשום תפקיד צבורי. ואף על פי כן הספיק ר' ליב להכניס את מִרצו בהרבה תקונים צבוריים שעינו היתה פקוחה עליהם.

היה לנו בית עלמין רחוק מן העיר, במקום שקט בין שדות תבואה ושיחים, ואלוני סרק גדלו בו, וצפורי הדרור שמצאו שם את קנם היו היחידים שבשירתם העליזה הפריכו את דממת הקודש ששררה בנוה עולמים זה. והנה בא היום, ומסילת הברזל שהגיעה לעירנו סִדרה את תחנתה דוקא סמוך לגבול הקברים, ושריקות הקטרים הכניסו דיזהרמוניה [צרימה] בשקט המופתי ששרר עד כה. ומאז נעשה בית העלמין הפקר לכל עובר ושב. פקידי המסילה, שלא הצטינו באהבת ישראל, עשו להם קִצור דרך בין הקברים, וגם השתמשו במקום שכל כך קדוש לנו לכל צורכיהם שאין הפה יכול לבטא אותם. הגסות קשה היה מנשוא, לראות איך כבוד ישראל מתחלל באופן אכזרי כזה. ואך פליאה היתה שאף אחד מכל פרנסי העיר לא התעורר לעמוד בפרץ.

והדבר נגע דוקא בלב האפיקורס המוחרם ר' ליב פיינשטין, ולא נחה דעתו עליו עד שנִגש להקים כבוד ישראל המחולל. הוא פנה במכתבי בקשה ודרישה לשר הפלך, תאר לפניו את העלבון הלאומי שנגרם ע"י מעשה רשע זה, ובשם כל הקדוש למין האנושי דרש את הסכמת השר להרשות לנו להשתמש בסכומים הגדולים שהצטברו בקופת הממשלה ממכס הבשר הכשר שלנו.

לאשרנו מצא ר' ליב אזנים קשובות להשתדלותו, ואחרי משא ומתן ארוך, התאמצות מרובה ומרץ רב נתקבלה על ידו הסכמה בדבר הכסף, וגם רשיון ממשלתי על שמו לבנות גדר אבנים סביב לבית העלמין. מה רב היה התמהון כשראה הקהל פתאום עשרות בעלי עגלות יהודים נוהרים לבית הקברות ופורקים משאות לבנים אדומות סביב סביב.

מתנגדיו המושבעים חרקו שן, כי היטב חרה להם הדבר. אך להפריע לא קם בהם הרוח, ויתנחמו בלבם שודאי לעולם לא יוציא אדם יחידי דבר ענקי כזה מכֹח אל הפועל. וישתמשו בממרא השגורה “שבקא לרויה דממילא קא נפל”.⁴

ובינתים מאות ידים של פועלים יהודים כבר היו עסוקות בהנחת נדבך על גבי נדבך. ואחרי עבור איזה ירחי מספר היינו עדים איך כל הרוצה להכנס לבית הקברות צריך להדפק בשער נעול ולחכות עד ששומר בית הקברות הגר בפנים כמו במבצר, יבוא ויפתח לו.

מעשה רב זה מצא הֵדו בלב ההמון ושֵׁם ר' ליב פיינשטין יצא לתהילה בפי בני העיר הישרים. אז תקף פחד הבחירות הבאות את בעלי האגרופין, שמא ח"ו יאבדו לנצח את המונֹפולין מידיהם ויעברו לידי בעלי ההשכלה. והקנאים טכסו עצה לפגוע [בר' ליב] קשה והעלילו עליו עלילה שכפיו גועלו בכספי העדה [שמעל בכספי ציבור]! זממם של הרשעים עשה פרי, והרשות כמעט שפסקה דינו למאסר, ואך הודות להשתדלותם של אנשים ישרים נשלח מטעם שר הפלך שליח מיוחד לבקר את החשבונות, ור' ליב יצא זכאי ובר כפים.

והאיש הפלאי המורם הזה לא נרתע לאחור ולא מנע בכל זאת את חסדו מצרכי הרבים בהרבה תחנונים נחוצים.

והנה מאורע חדש: בית מדרשנו עלה על המוקד [נשרף], ונשאר ממנו גל אפר גדול בצד אחד הרחובות הסואנים מאדם. רוב המתפללים התפזרו פה ושם, היו שסִדרו להם מנינים, ואת הגל שכחו לימים רבים מבלי בקש גואל.

והנה במקרה עבר פעם ר' ליב באחד מימי הקיץ להתרחץ בנהר. עיניו נתקלו בגל האפר, גל־עד לבושתם של גבאֵי בית מדרשנו שטמנו את ידם בצלחת מבלי עשות שום התאמצות להשיב את כבוד בית מדרשם על תִלו. ר' ליב שלנו הזמין את אחד הקבלנים אליו וצווה עליו להציג איזה גלֵי לבנים על המגרש. כשראו פתאום, ביום בהיר אחד, כי מובילים לבנים למגרש בית התפילה, התחילו הגבאים לעשות חקירה ודרישה מאין באה להם הברכה. ומיד התעורר הקהל, ומכל פינות העם הביאו כל איש ואשה את תרומת לבם לר' ליב. והמצוה שהתחיל בה, לא עזב כבר עד גמירא. ומה נפלא היה לראות את הישיש המלומד, שָֹב בעל פנים עדינים ועינים טובות, חבוש צילינדר, מנצח בלי לאות על העבודות. לא ארכו הימים ובמקום בית התפילה העתיק, ישן נושן, נמוך הקומה ורקוב למחצה, התנוסס לתפארת בית אבנים גבוה, נהדר – בית התפילה הראשון בכל העיר בתוכנית מודרנית.

משפחת יודל אקדאר. אם פלא הדבר בעיני קוראי זכרונותי שאין בהם זכר לטפוסי החסידים, שכל עיר ואם בישראל היתה עשירה בהם, מחויב אני לספר עובדה, עד כמה סביבתי היתה מרוחקה מכת החסידים. אחד מקרובי אבי, ר' יודל אקדאר, איש נשוא פנים, עסקן ציבורי ממדרגה ראשונה, פרנס הקהל, דיקטאטור ממש שאחז את רסן הממשלה בידו בחזקה וכל העיר הרכינה את ראשה נגדו, ממש מושל בכיפה – היו לו שני בנים, בחורים נחמדים, האחד כבן שש עשרה והשני גדול ממנו בשנה. יומם ולילה הם ישבו בבית המדרש ועסקו בתורה.

האב, בהיותו טרוד תמיד בעסקיו הרבים ובעסקי הצבור, לא שם לבו לחִנוך בניו כלל, ומפני שאף פעם לא באו תלונות נגדם לפניו, חזקה שהולכים הם בדרך הישרה. הוא נפגש עם בניו האהובים רק בשבתות על יד השולחן ותו לא. והנה בשבת אחת נפקד מקום הבנים השנַיִם אצל השולחן. הדבר הפליא אותו מאד, ואחרי חקירה ודרישה נודע הדבר שהבנים הציצו בחסידות ונפגעו, והוא לא הרגיש בזה, וכעת נסעו אל הרבי המפורסם איש המופת מ“סֶחיוז”!

כרעם פגעה הידיעה הפתאומית והמוזרה את “הארי מאקדאר”. דומם הוא ישב כל השבת מבלי הוציא אף הגה מפיו. וכאשר הגיעה שעת ההבדלה, קם וקרע את דש מעילו בברכת “דַיָן אמת”, וישב אחרי כן שבעה ימים על הקרקע כדרך האבלים, ושום תנחומים לא קִבל על אבדתו הגדולה. לב האיש התקיף שנשבר הפעם לא נרפא יותר, וקודר התהלך מאז כל הימים, עד שבא המות בצורת שבץ וגאל אותו מיסורי נפשו.

אחרי שנים רבות הכרתי את בית האחים החסידים המפורסמים ואת בניהם, בני גילי, עם הפאות הצהובות עד החגורה, שנולדו בקדושה ונתחנכו על ברכי הרבייִם הצדיקים. אבל חסות הצדיקים לא שמרה עליהם, ונצר אחד מהחסידים הותיקים האלה יצא לתרבות רעה. בהגיעו לשנת השמונה עשרה התגנב מהוריו, שם בכליו כלי כסף וברח לעיר הבירה. שם נכנס לקונסרווטוריום [בית ספר למוזיקה], וזכרו נשכח במשפחה למשך שנים רבות.

עד שהגיעה לעירנו שמועה מפתיעה, כי זמר מפורסם באופרה הממלכתית, תחת פסוידונים ידוע, הוא הוא הנכד של ר' יודל אקדאר – יונה’לע הצהוב.

עמוד מתוך כתב היד של הזיכרונות

שלא לקפח שכר נשים צדקניות אוציא מציקלוני אי אלה נפשות עדינות שאמי עליה השלום היתה מספרת בשבחן.

אשה כבודה, אחת מני אלף, שכולם קראו לה בשמה הפרטי [בשם נעוריה] אסתרקה הרכבי, ולא על שם בעלה ששם משפחתו היה מינץ. בעסקיהם גם כן נפרדו ולא התערבו אחד בשני: לו היה בית חרושת גדול של סיגריות, ולה בית מסחר מהודר בכל מיני יינות משובחים. בית מסחרה זה שימש מעין קלוב לכל פקידי הממשלה הגבוהים.

האשה הזאת היתה יפת תואר ובעלת גוף נהדר, ומִדברָה [ודיבורה] כמרגליות לוקחות נפשות. רבֵּי המלוכה חשבו להם לכבוד לדבר עם היהודיה “אסתרקה”, כי כרוב יפיה כן חכמתה, וחן של חסד על שפתיה. בהכירי אותה היתה כבר אם לחמשה עשר בנים ובת אחת גדולה נשואה, ועוד לא אבד מחינה ויפיה כמלוא נימה.

בקסם שבה חוללה נפלאות ממש: כל גזרה רעה, עם כל תקלה או קטטה, עם כל מיני פרענויות – רצו לאסתרקה. אותה לא ראו אף פעם בבית, לרבות שבתות וימים טובים. גם בימי חול, בבית מסחרה לא תמיד מצאו אותה כי כל ימיה היתה מבלה בנסיעות מגנרל זה להשני, מקומנדנט אל שר העיר, מהקטגור אל הסנגור וכך הלאה. ולא קרה מקרה שיסרבו לבקשת אסתרקה להמתיק את הדין עד הקצה האפשרי.

אין מספר לנפשות שהצילה ממאסר עולם, עבודת פרך, או מות. כל אנשי הצבא היהודים שבמבצר קראו אותה “אמא”, והודות לה החזיקו מעמד בין הנכרים הרבים שחפצו לבלעם חיים. אסירי בתי הסוהר חיו חיים אוטונומיים, הודות למי? לאסתרקה הרכבי. וככה היו חייה הקצרים שלשלת אחת של “שכיב ופורקן” [צרה והצלה].

אבל פרק זה נקטף באבו בהשאירה אחריה שש עשרה נפשות רכות, שרובן אף לא הכירו את אמם הדגולה מרבבה. אציין כאן שאחד מבניה היה הראשון שנסע ארצה ישראל בתור מנהיג ה“ביל”ו".¹

מנשים תבֹרך אחת מנשי עירנו שהיתה ידועה בשם חנה’לע זלמנס, שזִכרה אי אפשר לשכֹח. אשה גוצה, צנומה, שחרחרת קצת, מהלכה שֶׁפי [אטי], מִדברה מעט ובנחת. בעלה נחשב בין עשירי העיר – סוחר גדול, סיטונאי [של] טבק, ביתו מהבתים שתפסו מקום חשוב בעיר. גם זוג ילדים־בובות לא חסרו בבית. לכאורה אפשר לחשוב כי מאושר הוא האיש, אבל טועים: בביתו חסרה האשה. מתי שתבואו אליו, לא תמצאו את חנה’לע שלו בבית.

כי בבקר השכם, עם השחר, מתחמקת חנה’לע ורצה לבקש חלב טרי מהמחלבה על מנת להובילו לחולים וליולדות עניות שדאגתן עליה.

משם רצה ישר לבית התפילה, מתפללת שחרית. ואחרי כן מצטרפת לחברתה “פרדל”, מזדינת במטפחת אדומה בידה, סובבת בין החנויות לקבץ על יד איזה כספים, שבעזרתם קונה מיני מזונות ומובילה ישר לבתי אלמנות ויתומים, שמחכים לבואה כאל גואלם היחידי.

אחר הצהרים הגיע התור לבקר בבתי האמידים. אז לובשת סנור רחב שולים על מתניה, ומכניסה בו מכל הבא ליד: ככרות לחם, חמאה, גבינה, כל מיני מרקחת וגם בגדים – להוביל ישר לנצרכים ולחולים, ואגב אורחא לתקן ולסדר את מיטותיהם ולהחליף תחבושותיהם.

אז שוב מזדמנת עם חברתה פרדל, ומסיירות יחדיו את בתי המלון שבעיר לנצל גם את האורחים. ומי יסרב בפני חנה’לע הצנועה ולא יתן נדבה הגונה בעין יפה?

והנה שעת המנחה הגיעה. נחפזת לאיזה בית תפילה שהוא, לשמוע “קדושה”. ומשם ממשיכה דרכה לסדר הביקורים בכל הסמטאות האפלות והמרופטות ביותר, עד חצות הלילה לבקר חולים ולדבר נחומים על לב הנדכאים. בבית החולים הרשמי, שרשות הכניסה אסורה לזרים, פוגשים את צל חנה’לע כמעט על יד כל מִטה. בהסתר היא תוחבת איזה דבר תחת הכר להשיב את נפש החולה.

מי שאינו מרוצה מחנה’לע, אחד ויחיד הוא המתלונן על חנה’לע – הוא הוא ר' זלמן בעלה המכובד.

ועוד שמעתי בבית מספרים ממאורעות חיים של אשה מופלאה אחת מדלת העם. קראו לה ביילה־רחל החבתנית, על שם בעלה שהיה פעם חבתן, בעל מקצוע בחשוקי עץ, וכשהשתנו הזמנים נעשה למחוסר עבודה לגמרי.

היא מפרנסת את בעלה וששת ילדיה הקטנים בסובבה עם סלים כבדים על ידיה כל היום, במכרה תופינים, גלוסקאות, תפוחים, אגסים ושאר מיני פֵּרות – הכל לפי העונה. בבקר השכם היתה עוזבת את פעוטיה בעודם ישנים ורצה לספק תופינים חמים לבתי הגבירים אל הקפה של שחרית. ותסובב רוב היום מבלי לטעום דבר במו פיה – כי באיזה רשות תמלא בטנה בעת שבטן פעוטיה ריקה?

ימים רבים עברו עליה בלי שיבוא איזה שנוי פורתא בחייה הדלים ומלאי סבל. והנה קרה לה מקרה. ביום סתיו אחד, אחרי שכבר איזה ימים דלף גשם בלי הרף, וחוצות עירנו הבלתי מרוצפות נהפכו לאגמי מים, הרפש עד המתניים מגיע, וביילה־רחל עם סליה הכבדים לשה, לשה בבוץ, וראשה עליה סחרחר: מה לעשות? הפעוטים שלי ערומים ויחפים, ואף אל החדר ללמוד תורה – שזה תכלית כל האדם – אין ביכולתם ללכת! וככה צועדת לה אט ומדברת בלבה עם הרִבונו של עולם, ואת שמלתה, סְחָבה בָּלה, שכחה להרים קצת, והיא נסחבת כסרח העודף בתוך הבוץ המרופש והמעופש.

והנה למולה מתנהגת בכבדות מרכבה עשירה רתומה לסוסים אבירים מכוסי קצף. מתוכה מציץ ומסתכל אל רחוב היהודים ואל חלאתו איש צעיר לימים, לבוש בגדי שרד בתואר גנרל. בנפול מבטו על ביילה־רחל התפלץ ופקד לרכבו לעמוד. מוציא את ראשו מהמרכבה ומתחיל לצעוק “בֶללַה, בֶללַה”! וביילה־רחל שלנו עסוקה בעִדנא זו עם מחשבותיה הנוגות, ולא שמה לב כלל לקריאתו אשר בלאו הכי מוזרה לה – מה לה, למשל, עם השם בֶללַה? אבל העוברים והשבים הבינו שהאדון הנכבד ודאי קורא לה, אולי חפץ לקנות דבר מה? והעירו לה שתחזור לעומת הקורא לה. בראותה את אותות הכבוד על מדיו נִגשה אליו ברטט ובהכנעה, ובעמדה לפניו שאל ברוסית: “האם אני טועה ששמך בללה?” פקפקה רגע וענתה בשפת עלגים: “כן, שמי באמת ביילה־רחל”. וכרגע הושיט את ידו ומשך אותה עם סלֶיהָ ועם סרח שמלתה, והושיבה במרכבה לימינו, והסוסים המשיכו דרכם הלאה, ואחריהם נשאר ברחוב היהודים אך סימן שאלה כפול על פני כל המסתכלים במאורע זה המוזר.

המרכבה זזה, וביילה־רחל מתכוצת בפִנת המרכבה ופחד פתאומי תקפה, ושִניה דא לדא נקשי [ושיניה נקשו זו לזו], ופניה הפכו לחיוָרון ויֵרָקון: מי יודע איזה עלילת דם העלילו עליה, אוי לעוללַי פעוטַי ולגורלכם! ואזניה אטמו משמוע היאך מספר לה כי בעברה לפני מרכבתו הכיר בה שהיא היא בת המלמד דרדקי שלמד תורתו הראשונה אצלו. וכי זוכר היטב היטב עד היום את התנהגותה ושֵׁירותה החביבה והמסורה אליו, הילד הקט, ואת יֹשרה וטוב ליבה שעשה רושם על לבו הרך. וכאשר נתקלו עיניו וראה אותה במצב מעורר רחמים זה, גמר בלבו לעזור לה במה שאפשר, בתור גמול לעדינותה אתו לפנים. אך תנאי אחד הוא מתנה עִמדה טרם יגלה לפניה את שמו ושם משפחתו: שזה ישאר סוד כמוס אִתה, מפני היחס שיוכל לפגוש בין בני אמונתו הנוכחית, אחרי שנשבה בין הגויים.²

הם נוסעים בדרך אל המבצר, והנה הגיעו עד ארמון הממשלה הבנוי שם לתפארה. והוא פנה אל ביילה: “פה נרד, כי פה ביתי שאני גר בו עם משפחתי. את תכנסי אתי ואני אציגך בפני אשתי וילדי!”. ביילה־רחל ירדה מהמרכבה, עדיין היא נדהמה ועומדת משתאה: מה לה לעשות? והנה יד חזקה אחזה תחת זרועה והגנרל מעלה אותה על המעלות ומכניסה ישר לחדר האורחים המרופד במרבדי פרס היקרים. כאן מציג אותה בפני אשתו החמודה באמרו: “הנה בללה שלי, בת המלמד הראשון שהשריש בקרבי את העיקרים האנושיים. קבלי נא אותה כמו אחות”. ואשת הגנרל, אשה צעירה ונחמדת, לא פקפקה כלל, התנפלה על צוארה של ביילה, חִבקה ונִשקה אותה באמרה: “הלא באמת אחות היא, כי גם אני בת ישראל כמוך!”, ודמעות גיל זלגו משלוש זוגות עינים בבת אחת.

אחרי עבור סערת הלבבות התחילו הגנרל ואשתו לטכס עצה, במה לשפר את חיי ביילה־רחל? הוחלט ביניהם שמהיום והלאה מוסרים לביילה את דאגת המשק שלהם, והיא תהיה המוציאה והמביאה היחידה, ומזה תרויח איזה פרוטות יום יום. ועוד דבר: כיון שהוא “גנרל דוקטור” בבית החולים הגדול שבמבצר, והרבה יהודים עשירים פונים שמה עם חוליהם הרציניים [מחלותיהם הקשות], לכן מהיום לא יתקבלו חולים בלתי אם בהמלצתה של ביילה־רחל.

מאז השתנה מצבה, ובבֹקר משתאים לקוחֹתיה: למה אחרו פעמי ביילה־רחל עם סלי התופינים שלה? גם בחדר מתפלאים על בניה, שבאו מלובשים בגדים הגונים וחמים, גם נעלים טובות על רגליהם, וחבריהם לא פוסקים מלמשש בידיהם את בגדי המאושרים. ומתפאר הבכור שלה בפני חבריו שזוג תפילין יקרים קנתה לו אמו, ומתכוננת לעשות סעודת מצווה עבור כל בני החדר ביום “בר מצוה” שלו שחל בקרוב. והרבי גם הוא קִבל מתנה הגונה בעד זה שיכין את ה“בר מצווה” לדרוש דרשה יפה.

יום יום פוגשים את ביילה־רחל בחנויות ובבתי מסחר גדולים שבעיר, קונה ואורזת חבילות חבילות ומאספת אותם למקום אחד, שמשם תעלם עם חבילותיה במרכבה המובילה אל המבצר. ודלתי בית ביילה־רחל נפתחים ונסגרים כל היום בלי הרף, הכל שואלים לביילה־רחל. קרה אסון ממש: הרופא המהולל שבמבצר, הוא המחיה מתים ממש, השתגע פתאום, ובלי השתדלותה של ביילה־רחל אינו מקבל שום חולה אפילו בעד כל הון דעלמא!

ושוב פעם פוגשים את ביילה־רחל עם פנות היום עיפה עד להתעלפות, כי עוד לא בא טעם מאכל אל פיה, איך אפשר – הרי פיקוח נפשות קודם לכל!

וביילה־רחל עבדה את עבודת פקוח נפשות לא על מנת לקבל פרס. היה לפעמים שהרופא קיבל מחולה עשיר כסף הגון, והיה תוחב בהסתר את הכסף הזה לידי ביילה־רחל. אבל היא מה עשתה? כִּתתה את רגליה ללכת מבית לבית, ולהחזיר את הכסף לבעליו, באמרה: “את חלקי בגן עדן אינני מוכרת בכל מחיר!”

בקלוב המבצר, כאשר התאספו המשפחות לשיחה, נעשתה ביילה־רחל לנושא של השיחה. היא היתה היחידה שהמציאה לנשי השרים כל מיני תכשיטים וקִשוטים יקרים לפי דרישותיהן. וסוחרי אבנים טובות ומרגליות וכל תכשיטי נשים, היו מעמיסים עליה בחזקת היד כל מיני סחורות יקרי ערך למכירה. ותמיד היתה עמוסה לעייפה בהון זרים של עשרות אלפים.

וככה נִהלה את משאה ומתנה, מבלי לדעת אפילו לכתוב אות אחת. ואף שפתה שדִברה עם בני מרום העם היתה מעין אספרנטו – שפה בלולה מכל השפות המתהלכות בעם. רק יֹשְרתה וצדקתה עמדו לה שכלם האמינו בה.

אבל מכל מרכולתה, היא יותר מלחם לאכל ובגד משומש ללבוש לא רצתה להנות מעולם הזה, כי העיקר היתה אצלה עבודה לשם שמים.

כאשר לאחר שנים העבירו את הדוקטר שלה למשרה יותר גבוהה בעיר הבירה, נשארה בכל זאת ביילה־רחל אזרחית נכבדה במבצר, והטרדיציה נמשכה: בלי ביילה־רחל לא נתקבלו חולים, ולפניה תמיד נפתחו השערים, ואת שכרה בעולם הבא לא קפחה!

אך לא לעולם חוסן. כי בבוא שִׁנוי במשטר הממשלה, ועל כסא המלוכה עלה מלך הרִשעה, ניטל זכותה של ביילה־רחל, ושערי המבצר נסגרו בפניה, וענִיותה חזרה לאכסניה שלה.

באו ימים קשים והתעכרו [נעכרו] יסודות עמנו בארץ שבטעות חשבו אותה אחדים לארץ מולדתם. ארץ מלאה דמים, ארץ הפרעות שהתחילו בזמן ההוא, בימי אלכסנדר השלישי יש"ו [ימח שמו וזכרו].¹

מתוך אפר התקוות הנכזבות הציץ פתאום רעיון של חִפוש מולדת אמיתית, והקסים לבבות בני עמנו. עם הופעת מחברתו של ד“ר פינסקר, אם אין אני לי מי לי,² שעזרה להפצת הרעיון של שיבת ציון, החרו והחזיקו בעוגן ההצלה היחידי הזה טובי סופרינו, כמו פרץ סמולנסקי בהשחר, דוד גורדון בהמגיד, ומ”ל לילנבלום בהמליץ, לעורר ולהקיץ את העם הנרדם, ולזרוק בו זֵרֵק של אמונה בעצמו.³ הרעיון של חִבת ציון התעורר במרץ.

והנה בא הפלא: העצמות היבשות התחילו להדבק עצם לעצם ובריה חדשה נולדה ברוסיה: “חובבי ציון”. מרכזים גדולים הוקמו, שיעמדו בראש התנועה בכרכים גדולים כמו וורשא, חרקוב, אודסה, קישינוב ועוד. בכל עיר ועיר נוסדו ועדים לתמוך באלה המעפילים שכבר נמצאים בציון ונבחרו מורשים. מכתבי חוזר נושאי טל התחיה חדרו לכל אתר ואתר. הצרות התכופות שעטו עלינו מכל צד גם הם הועילו להכשיר את הקרקע, ונחשונים לא חסרו בתוך עמינו ב"ה בכל זמן ועִדן, קפצו ועלו ארצה ישראל מבלי לחשוב חשבונות רבים, ומכתבי המעפילים שנתקבלו והתפרסמו בכל תפוצות עם ישראל היו כמו שמן יצוק בתוך אש ההתלהבות להגדיל את המדורה.⁴

ואנחנו היינו ילדים המקשיבים מן הצד לדברי הגדולים החוצבים להבות אש קודש, והפולמוס תקף אף אותנו. זה הכניס בנו, הנוער, איזה זיק חיים ותקוה בתוך הסביבה המונוטונית. מצאנו לנו פטרונים, איזה אברכים טובים, מורים צעירים שנהלו את צאן הקדושים אל נאות דשא, הקריאו לפנינו בהסברה כל מאמרי תעמולה בעתונות ומכתבי החוזר שנתקבלו אצל מורשה עירנו.

הדור הצעיר התקנא ליַסד במה בפני עצמו, והחלטנו לאגד אגודה בשם “פרחי ציון”⁵ ומטרתה כפולה: להתחנך ברעיון חיבה לארצנו, ועם זה לאסוף פרוטות ולשלוח ארצה ישראל להכשיר את הקרקע בשבילנו. מעין קק"ל.⁶

מצאתי גם אני מקום להפליט מעט אנרגיה שנצטברה בקרבי, והיִתי אחד העובדים האקטיביים לשמה. מדי פעם בפעם התאספנו לאספות, רעשנו, התוכחנו כמו הגדולים ממש, עד שלבסוף יצאה ההחלטה מאתנו לבחור במועצה כספית, ושהיא תדאג להכנסות.

והנה ימי חג הסוכות הגיעו ועם זה חג היובל של השר משה מונטיפיור, החובב ציון הראשון בפועל.⁷ לכבוד החג הזה סִדרנו לנו מניין לחוד, וכל אחד מאתנו עשה לו “מי שברך” ונדב איזה פרוטות לקופת “פרחי ציון”. ובחול המועוד יצא מנשר, שהנוער יכין “הושענות” ⁸ מערבי הנחל הקרוב לעירנו, ויסדרו זוגות זוגות למכרם בכל בתי ישראל החרדים. מי שלא ראה את בית החרושת של ההושענות שלנו טרם ראה דבר יפה בעולמו. האמהות באו להסתכל במעשי ידינו ונחל הדמעות, שזלגו בלי הפוגה מעיניהן, הרטיב את ערבי הנחל שלנו. תעמולתנו זו היתה מוצלחת. בכל בית ובית קבלו אותנו בעליצות ובחִבה רבה, והקופה שלנו התעשרה.

מִניסטר הפיננסי שלנו לא נח ולא שקט וחִפש עוד מקורות לכספים. בינתים ימי חנוכה ממשמשים ובאים, וידי אגודתינו מלאי עבודה: להכין קנקני שמן עם עֵטיקטים רעשנים [תוויות צעקניות]: “שמן זית זך למאור מארץ ישראל” לשמונת ימי חנוכה. וגם הפעם הצלחנו יפה.

את כספנו, הרב לפי מושגנו, מסרנו לידי המורשה בידים רועדות ועינים מלאות דמעות גיל, וקולנו נחנק בגרון. חרדת קודש שררה בחצר המורשה כאשר ספר ומנה את כספנו, תרומת התום. עברו איזה שבועות והמורשה שלח לקרוא את באי כח אגודתנו ומסר להם מכתב תהילה על שם “פרחי ציון”, שנתקבל מהמרכז האודֶסָאי. כברק עברה השמועה בעיר וכל חברי אגודתנו באו כל עוד רוח בפיהם לראות בעיניהם ממש את המכתב האודֶסָאי!

אגב אורחא התחיל לפעמני הרעיון לעזוב את ארץ רוסיה – האם לפלא יחשב אם על ידי עבודתנו זאת ספגנו בקרבנו געגועים חזקים לארץ חמדתנו, וכל אחד ואחד חשב את עצמו כאילו הוא מן הראשונים לעליה ארצה ישראל? באותם הימים נוסדה חברה חדשה, של צעירים מסוג אחר, תחת השם ביל"ו⁹ – אך הם כֻּלם היו תלמידי אוניברסטה ומי יוכל להדמות להם? ואנחנו “צעירי ציון” בני בעלי בתים פשוטים בולעים רוק.

אך כידוע דרכנו בכלל לא היתה אף פעם סוגה בשושנים, ובפרט דרכי ציון האבלות. עבדו איזה ימים ומא“י נתקבלו ידיעות מרעישות: המעפילים הכי נועזים, בני ביל”ו היקרים אשר ברכב אֵש התלהבות לבד עלו לארץ – עַבְּד אל־חמיד השוכן על מי הבוספורוס כִּבה במחי יד אחת את אִשָם.¹⁰ והמעפילים עמדו באמצע ההר ופסק כוחם לטפס הלאה בכוחות עצמם, וכל הירא ורך הלבב מבין המחנה שב כלעומת שבא.

אז גם ידי “פרחי ציון” כשלו, והתפזרו כל אחד לעברו, לחפש איזה עתיד להחזיק מעמד לפי שעה בגלות המר עד אשר ירחם השם את עמו.

אופיָני הוא הדבר שבזמן ההוא עמדו כצר לנו החרדים והקנאים, והביטו בעיני בוז על כל חובבי ציון בכלל, ובפרט על אלה שעלו כבר לארץ, כעל אחים נפשעים ואסור לרחם עליהם. ועָונם היה שמקרבים את הקץ לפני בוא עת לתקומה. ודוקא להגירה הגדולה שהתהוְתה בזמן ההוא לאמריקה נתנו את ידיהם, וכל מעיני הישועה¹¹ זרמו למועמדים של ההגירה האמריקאית!

האחים ה“נפשעים” סוף סוף נאחזו בקרקע.¹² אבל זה לא מההגיון שמתישבים חדשים יוכלו להחזיק מעמד בכוחות עצמם, מבלי תומך וסועד מבחוץ, ומצבם הורע מיום ליום. מעינות רוסיה נכזבו, וכוחותיהם של חובבי ציון דלו, ובצר להם פנו לארצות המערב, וצעקתם עד בירת צרפת הגיעה.¹³ הרב מוהליבר והרב צדוק הכהן והישיש הנכבד מר מיכאל ארלינגר הזדעזעו, ובחפשם עצה נפלו על המציאה, לנסות דבר על לב הברון אדמונד הצעיר.¹⁴ ולבו, הרך בלאו הכי, נמס כדונג לדברי הישישים, והתעורר לתמוך בישוב, ובשנת תרמ"ג הוכתר בעטרת שושנים נצח: “הנדיב הידוע”.¹⁵

לאשרי, לא ארכו הימים והישוב גדל בארץ, ועל פתח תקוה הראשונה נוסדו עוד אי אלה מושבות,¹⁶ והגעגועים לארץ אבות לא נותנים מנוחה.

עבודת הנדיב התפתחה במרץ על ידי גננים¹ נוצרים ומנהלים יהודים צרפתים, אשר לא הבינו לרוח המתישבים יוצאי מזרח אירופא ולשפתם, ולא התאימו ביותר למשלחתם [לשליחותם]. שררה אי הבנה תמידית, הריב התלקח, ובאו הרפתקאות אחרי הרפתקאות, וסִבות מסִבות שונות פעלו על לב הברון הצעיר המתלהב באופן שלילי, וכפסע היה שיְנַער חצנו מכל הישוב, לעזבם לגווע מרעב – לולא בא המלאך הטוב מיכאל, ידיד נפשו ויועצו הישיש מר מיכאל ארלינגר, ועמד בפרץ. עצתו של מר ארלינגר מצאה גם הפעם אוזן קשבת אצל הנדיב, ומצא שנחוץ לחנך מנהלי העבודה מתוך אחיהם גופא יוצאי מזרח אירופא, ושאיש יבין את שפת רעהו וקטטות ומריבות תִפסקנה.

למוּרשה עירנו היה בן צעיר, שריד מ“פרחי ציון” שנבלו, ונשאר נאמן לשמור על הדגל אף שכל הגדוד כבר התפזר. בצנעה שאב ידיעות מהנעשה והנשמע בציון, וליחידי סגולה היה מוסר בדחילו ורחימו. והנה ביום אחד בא אלי ופניו קורנות משמחה: “בֹּא ואגלה לך סודי”. “מה יש?”, עניתי בהתרגשות. הטה אותי הצדה, ומסר כי לאביו כתב אחד בסודי סודות, שנתקבל מכתב להמורשה הראשי מר ד“ר פינסקר² משר אחד גדול מפריז מר מיכאל ארלינגר, והציע לפני הד”ר פינסקר שיבחר בששה צעירים שישלחו לארץ ישראל על חשבון הנדיב המפורסם. שם ילמדו על המקום את הנהלת המשק, על ידי המורים הצרפתים הנוצרים שלפי שעה שלח לנהל את המשקים. לגדלם ולחנכם בארצנו, להיות למנהלי משק במושבות הצעירות הנתמכות על ידי הנדיב.

פצצה! אחרי שניות אחדות, כאשר שב רוחי, מצאתי את עצמי חבוק בזרועות רעַי ופיותינו מדובקים כאילו נצח עבר עלינו. “אחא”, אמרתי לו, “אם כבר החילות, ספר הלאה. מה הצנז [האפשרות] של הבחורים האלה?”. “כן”, אמר לי, “אבל מה בכך, עת רק ששה צעירים מכל רוסיה הגדולה, וכפי הנראה עד שגילו את הסוד לאבי כבר נבחרו מהמרכזים הגדולים”. “ולמה דוקא ששה?”, שאלתי בתומי, “מפני שמושבות גם כן רק שש.³ ואם מענין לך דוקא לדעת את הצנז הנני לספר לך: צעירים רַוקים, פטורים מחובת הצבא, שקבלו חנוך טוב, כל צעיר מפלך אחר”.

הד“ר פינסקר שלח חוזרים בסודי סודות לאיזה מורשים, שיִתנו עינם בצעירים שיכולים למלאות אחרי הפרוגרמא [התכנית] הנ”ל ויציעו לפניהם את הדבר. המורשה הותיק מעירנו הטיל עינו בי, גִלה לי את הסוד שחֶפצוֹ להעמיד אותי בתור קנדידט [מועמד], ומצא עלבון בדבר שלא גילו את אזנו בזמן. כפי שדרוש מכל רוסיה רק ששה נערים, לכן צריך לפי דעתי רחמים רבים שיפול הגורל עלי דוקא. בכל זאת שלח המורשה מכתב להרב שמואל מוהליבר בטרוניה, ולא חכה לתשובה ושלח שליח מיוחד להרב לביאליסטוק, ולמורשה הגליל [המחוז], לדרוש את עלבונו ולהשתדל [למעני]. אגב, עלי לציין בזה שהמורשה, בנו ושליחו המיוחד כולם חיים אתנו היום בארצנו.

שליחותו עשתה אמנם פרי, וזיק של תקוה נתגלה, כפי שבאחד הנבחרים נמצא פסול, היינו נודע הדבר שיש כבר אשה להלז וגם ילד. המשא ומתן התנהל בקושי רב מפני שהרבה קופצים היו שקדמו לי. מכתבים וטלגרמות עפו הלוך ושוב, והדברים יגעים. כל יום רצתי לחברי, בנו של המורשה, להִוָדע מהנעשה והנשמע. אני עוד זוכר עתה הימים ההם, אשר כצל התהלכתי בין תקוה ליאוש וראשי עלי כגלגל – היתכן שכל מאויי לבי יתמלאו?

וסוף סוף, באורח פלא, נִצחתי. ביום בהיר אחד, מאחד הימים של אביב שנת תרמ"ה, נקראתי אל המורשה, וגִלה לפני כי הקנדידטורה של מחוזו נִתן לי, ועכשו עלי להתחשב ולתת לו תשובה ברורה אם אני מקבל. “מה!”, צעקתי מתוך התרגשות, ותפשתי את ידו ללחוץ בחזקה, וקול מִלַי נחבאו.

נעשיתי להוזה וחוזה חזיונות בהקיץ מארץ אבותינו, ועל סדר חיי החדשים מלאי הענין, ועל עתידי המזהיר, והצִפור הראשון המבשר אביב לא ישאר לבדו, וכי על ידִי יתלקטו אחד אחד מכל מקומות פזוריהם כל “פרחי ציון” לארצנו האהובה, ועוד כאלה וכאלה מגדלים באויר. ופתאום קול מדבר מתוך לבי: “הוזה! הלא כל זה עוד חלום שאין לו פתרונים”.

צר נעשה לי להמצא בין אנשים וחפשתי לי מקום בודד בגן העיר, ושם בליתי רוב זמני, או בין השדרות העבותות מעצי “הליפה” המובילים בדרך המבצר. פקחתי עיני על כל צמח ועל כל עלה בעינים אחרות מאשר כל בני גילי ועירי. הלא גנן אהיה!

ענין נסיעתי יצא כבר מגדר הסודיות, נכנס לעולם ההויה, ולעירנו ניתן דבר חדש לענות בו. כאשר נודע הדבר בבית הורַי החרדים, שבנם נפל קרבן על מזבח “חובבי ציון”, אז רצו הורי תכף אל המורשה, שפכו עליו את כל חמתם, ולבסוף בקשו ממנו רחמים לבטל את גזר דינו: האין שעיר אחר לעזזאל מבלעדי בנם טפוחם מחמל נפשם? יבקש איזה קרבן אחר, המעט רקים ופוחזים ישנם? ישלח אותם לארץ גזרה, ארץ ישראל, הללו בין כה וכה לא יפסידו כלום. אך את בנם לא יתנו. בשום אופן לא יתנו!

עִנויים קשים סבלתי בימים ההם. ימים כלילות היה כתשעי באב בביתנו. מדי התבטאי על דבר חלומי התגלגלה דמעה גדולה מעיני אמי בהתמלאה רחמים על בר בטנה ועל חלומו המוזר, ללכת ולכתת רגליו לארץ ציה ושממה מאין יושב, אשר אך פראי אדם נמצאים שמה.⁴ מרוב תמימותם חשבו הורי את נסיעתי לאסון נורא להם. גם אנחות אבי שברו את לבי. בכיות ותחינות, ושדולים בכל מיני אופנים. הדבר הגיע עדי כך שאמי דרשה בתקפָּה מאבי שישתדל בממשלה שלא יתנו לי תעודת מסע חוצה־לארץ, ועוד תחבולות כאלה וכאלה זממו עלי. אבל כל הדרכים לא הועילו ולא הובילו לתכליתם הנרצה. כי אני הקשחתי את לבי הפעם, ולא חפצתי לשמוע לכל הפצרותיהם. התאכזרתי ולא שמתי לבי לכל התחנונים הנובעים ממקור תמים של אהבת הורים עִוֶרת.

והנה בא היום שקִבלתי הזמנה לבוא לורשה, להתיצב לפני מזכיר חובבי ציון מר שפ“ר⁵ ולפני המורשה המחוזי ד”ר יסינובסקי.⁶ נסיעה זו היתה בשבילי מעשה רב, כי זוהי הפעם הראשונה שדרכו רגלי על מרצפת עיר גדולה ורבתי. [זו] עשתה עלי רושם כביר על ידי המונה ושאונה, מנורות הגאז, הטְרָמים [אוטובוסים חשמליים], האומניבוסים [אוטובוסים], גני הטיול הנהדרים על כל מיני עצים בוטניים שלא חלמתי מעולם עליהם, עם סכרים ומפלי מים מלאכותיים וכו'. כל זה נתן תוקף לדעתי מאז – שחטא לא יכופר הוא לבנים להסרח מאחֹרי סִנור האם ולהשאר כל ימי חייהם בני כפר.

באיזה עינים הביטו עלי אלה שהתיצבתי לפניהם אינני יודע בדיוק. אולי הייתי די מוזר בעיניהם. אבל העיקר שמר יסינובסקי האמין לי [נתן בי אמון], למסור על ידי סכום כסף די הגון לצרכי נסיעתי, ולכל הדרוש לי לדרך עד יפו, וקִבלתי פקודה להכין את התעודה לנסיעה מיד. בשובי נדמה לי שבין לילה נהפכתי לבן כרך, ובלי הִסוסים נסעתי בעצמי לעיר הפלך גרודנה לסדר את הפספורט ולקבלו ישר לידי, כי פחדתי שלא יפול חס ושלום בידי מתנגדי.

כל ההכנות לנסיעה גמורים ומחכה אני לטלגרמה מהד"ר פינסקר, שבידו היה לקבוע את נסיעת כל החברים⁷ ביום אחד.

כדאי פה להזכיר איזה מאורע מגוחך שאירע לי דוקא בעמדי על סף הפרידה מעירי, ועד היום לא הוברר לי הדבר יד מי היתה באמצע. שוטר הרובע שלנו, שידע כל ילד וילד בשכונה, נכנס לביתנו יום לפני הנסיעה שלי, ופנה אלי בשאלה: איפה למצוא את פלוני אלמוני? זה היה אנוכי, וכרגע עניתי לו שיחכה ואני אלך לשלחהו אליו. בצאתי תפס תיכף את הענין – שהוא מרומה באופן מגוחך – והיטב חרה לו הדבר. הענין היה שלפני שנתיים בבוא תורי לחובת הצבא, אני, כבעל זכות ממדרגה הראשונה,⁸ לא מצאתי לי לנחוץ להתיצב בפני ועדת הביקורת ולסבול יסורים חִנם, וחכיתי עד גמר עונת ההתיצבות. בעד חטא זה הגיע לי לפי החוק קנס איזה פרוטות, ועד עבור שנתיים לא הספיק שופט השלום להטיל עלי את עונשי. על זה בא שוטר הרובע, שכל רז לא נעלם ממנו, לדרש שאתחיב בכתב למצות את גזר דיני ולאסור עלי הנסיעה מעירנו עד שלא אעמוד למשפט. העיקר היה לעכבני, אבל כיון שהתחמקתי מידו, כאמור, לכן נשאר הדבר עומד ותלוי.

בראש חודש מנחם אב תרמ"ה [13 ביולי 1885) הזדעזעו ספי דלתות ביתנו מקול דפיקותיו של שליח התחנה הטלגרפית. “טלגרמה!”. מספיקה היתה מילה זו להטיל סערה בלבבות שבלאו הכי היו די מוסערים. טרם פתחו את המעטפה כבר חַוְרו פני הורי, ולבם התחיל לדפוק בחזקה עד שאמי חִשבה להתעלף. אחיותי הקטנות מלמלו איזה תפילה בין שפתותיהן, ואני בידים רועדות קרעתי את סגור פסק דיני. וקראתי את המילים: “מר יבוא תיכף לאודסה⁹ – לילינבלום”.

בסדר הפרידה לקחו חלק כל ידידי. אחד מהם, חובב ציון ותיק, איש בעל צורה, פִּתני וָאֶפָּת ללכת עִמדו להרב דמתא, גאון מפורסם בזמנו, להפרד ממנו כנהוג לעולי ארץ ישראל מקדמת דנא. בחדר האורחים של הרב הציגני לפניו ידידי זה, שהיה מבאי ביתו של הרב, וסִפר לפניו את מקצת שבחי ואת זכות אבותי, שהנני נכד של התורני המפורסם ששמו היה מוכר היטב להרב. והנהו פונה אלי בדברי לטיפה: “בני! לו בקולי רצית לשמוע הייתי מיעץ לך להכבד ולהשאר במקומך, להמשיך חולית השרשרת של שומרי תורה ומצוה כאבותיך. ולא לנסוע ארצה ישראל, אשר בעוונותינו הרבים סדרו שם שקולֶס [בתי ספר], רחמנא לצלן, ללמוד עבודת אדמה כביכול, כמו ‘מקוה ישראל’¹⁰ – לבסוף יוצאים משם בעלי עגלות מוסמכים, שנוסעים בדרך יפו ירושלים ומחללים את השבת בפרהסיה. כמוהם ודאי תהיה גם אתה, בני, אם תתעקש דוקא לנסוע”.

מלכתחילה נפעם ידידי הטוב מדברי הרב, אך לבסוף התעודד ופנה אל הרב: “רבי, הלא תעניק בכל זאת את ברכתך, כי הלא בכל אופן כבר מאוחר לשנות את הדבר: הלא הכל מוכן ומזומן, מחר הוא יוצא לדרך. לכן נא ונא לתת לו ברכת רב, שלום לדרכו”. הרב נענה באנחה, קם, אחז את ידי, טלטל אותה ואמר: “תסע לשלום ותשוב בשלום!”. “תשוב!” דברים אלה של הרב הגאון, פאר עירנו, אף כי נאמרו בנעימה של נופת צופים, הדהימו אותי והרגשתי בהם טעם של בחילה רחמנא לצלן. בצאתי מאת פניו, שפכתי את כל חמתי על ידידי הטוב שהכריח אותי ללכת לקבל ברכה ויצא נזיפה.

אמנם נבואת הרב בכל זאת נתקימה, אבל בנוסחה אחרת קצת. כי למועד של ארבע שנים, בדיוק באותו יום, שבתי לעיר מולדתי לסדר חופה וקדושין עם בת ציון נאמנה, שהתרצתה לבנות אתי יחד את ביתי בארץ חמדתינו. אבל אז, ביום בקורי בבית הרב, ברכתו לשוב! היתה בעיני לקללה, שהכבידה על רגשות לבבי ועל רעיון התחיה שהתחולל בקרבי.

למחרת היה יום הנסיעה, המאושר כפלים – כי בו ביום גם הורי השלימו אתי וערכו לכבוד נסיעתי סעודת פרידה כיד המלך, לפי מושגם. אבל הרגעים האחרונים לפני צאתי את בית הורי היו קשים מאד, כי כלנו יחד התרחצנו בנחל של דמעות.

אל התחנה לִוו אותי כל חברי בני גילי, וכל ה“חובבים” שנמצאו בעיר, ואני נמצאתי ביניהם כמלך בגדוד. נודע לו לשוטר הרובע שלנו שאני נוסע, ובא לתחנת הרכבת וארב לי בכונה לתפוס אותי. אך חברי־מלוַי שמרו עליו היטב והדבר נודע לי בזמנו. הרכבת יצאה בעשר בלילה, והלילה ליל חושך. הסתדרנו אני עם כל מלוַי על יד הקרון היותר רחוק מהתחנה, ובלינו הרגעים בנעימות גדולה. ואחד ממלווי קפץ לתוך הקרון, סִדר לי מקום עם כל חפצי וכלנו ברכנו אותו בדרך צלחה… ופקיד הרובע מהלך ומחפש, ולא עוזב את אולם התחנה, ויחכה עד בוש, וחושב ודאי אחרתי את הזמן קצת ועוד חזון. והנה הצלצול הראשון, השני… ובצליל האחרון חברי קפץ מהקרון ואני תפשתי מקומו והרכבת זזה.

ועקרתי רגלי מבית אמי, ומעיר מולדתי, ועפתי לארץ המולדת התנכית שלי, ומפי התפרצה הצעקה: “שלום לכלכם מחמדי, חולמי חלומות על אדמת נכר! שלום לזכרונות נעורי, להתראות בארצנו”!

והימים, הימים הראשונים בירח אב תרמ"ה.

אנשי המושבה פגשו את בואנו בשמחה רבה. אכרי ראש פִּנה עמדו כמו מן הצד, וקִנאו במושבות אחרות, ראשון לציון וזכרון יעקב, שהם הבנים החביבים לנדיב וראש פנה בבחינת בת חורגת. הנה זה לבד שהעבירו אליהם כח צעיר נטע בלבם את האמונה שעל ידינו יתרומם המצב והחקלאות תצעד קדימה. כעין חג נצחון חגגו.

היחס הטוב אלינו, מהרגע הראשון, מצד הפקיד מר בן־שמאל,¹ ועוד יותר השמחה של הגנן הצרפתי מה דיהֶה על בואנו, היה בהם כדי לנחם אותנו. גם סביבת יהודי רומניה מסוג החסידים, אנשים בעלי מזג חם וידידותי, ועל כֻּלם המיסד מר דוד שו"ב הידוע, יהודי משכיל וחובב ציון נלהב.²

יותר מכֻּלם נדבק בנו טִפוס משונה מגרי שכונתנו, “אבו־יוסף”, אחד משרידי הקנטוניסטים³ שהתגלגל בכל המזרח הקרוב, עד שהתאזרח פה בין יהודי רומניה. גם בני ביתו שחונכו על ברכי אמם הספרדיה לא נתנו לו סיפוק, וכמאמר חז"ל: “זרוק חוטרא האוירא העקרא קאי”⁴ – ככה הריח בנו ריח המולדת הרוסית.

מהבתים הראשונים של ראש פינה

את המושבה מצאנו ישוב עלוב מאד, מעין גיטו ממש.⁵ שתי שורות של קסרקטינים [מגורים צבאיים] ארוכים, גג אחד מכסה את כל אורך השורה, בסגנון בניני צפת.⁶ מהם משתקפים מול פני הרחוב הצר חלון ודלת לכל מעון של אִכר. מאחרי הבית המשותף הזה, מעין מבצר משותף, היתה בנויה רפת לכל האורך, ולכל אחד הוקצע חלקו ברפת מול חלקו בבית. תכנית משונה כזו התאימה לשכונה צפתית ממקבלי “חלוקה”, ולא למושבה אשר תכליתה פלחה, גִדול בקר וצאן. חובבי עתיקות יכֹלים עוד כעת לראות את תמונת ראש פנה העתיקה שנשארה בלי שום שִׁנויים לזכרון עולם.⁷

גיטו זה, המכונה מושבה כביכֹל, נלחץ והצטמצם לצלע ההר, במדרגות [בטרסות] אחדות נמוך מהכפר הערבי ג’עוני, כאִלו התחבאו המתישבים היהודים הפחדנים תחת כנפיהם של הערביים השכנים.⁸ יום יום אחרי הצהרים שולטת רוח מערבית חזקה בערוץ זה שבין שני הרים, ומעבירה את האבק הדק מאפר המזבלות המעשנות, עם הסירחון של הטבונים הערביים, המוסקים בגללי בקר, לתוך הכפר העברי.

בבתים ובחדרים שלטו ממשלה בלתי מוגבלת היתושים, שפרו ורבו לאורך הפלג שנתברכה בו ראש פנה מאביר הטבע, העובר מהמעין החזק המפַכה מתוך ההר, ומשתפך למטה, אל העמק. ומפני שבחוץ שלט רוח תמידי, מחפשים היתושים מחסה בתוך הבתים פנימה ואין מפלט מהם. לכן לילה לילה אפשר היה לראות מחזה נהדר, איך מתהפך הרחוב הרִשמי של ראש פנה – הרחוב היחידי – לחדר מטות אוניורסלי: כל אכר זכה בחלקו לאורך כמה שחדריו נפגשו עם הרחוב, בלי שום הסגת גבול. מי שהיה מזדמן לעבור בלילה ברחוב היה עובר בין שני טורי כרים וכסתות שבהם מתגוללים זקן ונער, אשה ועוללה, צעירים וצעירות בלי הבדל מין – למרות שהמושב חסידי הוא מעִקרו.

ההרגל נעשה ליושבי המקום לטבע, ובכל רגעי החפש היו האכרים מתענגים להשתטח כנופיות כנופיות על קרקע הרחוב ולשוחח בעניני דיומא. באמצע היום יכלת למצוא איזה מניָנים סרוחים ליד איזה בית מתעסקים בפוליטיקא, וצופה עומד על המשמר ליתר בטחון להגנת [לשמירת] הרחוב של הפקידות שמא יצא משם מאן דהוא, לתת אות, שלא יראו אותם בקלקלתם, ויתחבאו עד עבור זעם.

חֹמר האנושי שהתישב בראש פנה היה דומה בכללו לאותו האלמנט שפוגשים בישוב של חסִדי יאבלאניה וקוזינוב. ברובו היה רחוק מעולם המעשה החקלאי. חִבת ציון היא לבדה עוררה אותם לעזוב את רומניה ולבוא ארצה ישראל, מבלי שיהיו מוכנים ומוכשרים לכך. ובראש פנה תנאי המקום היו קשים מאז,⁹ ודורשים התאמצות יוצאת מן הכלל מהמתישב. מורי דרך לא היו להם לגמרי ובלי מדריכים גִששו האנשים למצא דרכי קיום לרגלי הכנען [הר כנען]. גישוש ללא תועלת זה המית במשך הזמן את כל מרצם של המתישבים הראשונים. רק הודות למרצו, עקשנותו וכספו של הברון יחיה, מתלבטת עוד ראש פנה עד היום, מבלי לעמוד הכן על רגליה.

כאמור הגנן מר דיהה היה מרוצה מאד מבואנו. השעמום בראש פנה אכל אותו, וחיכה בכליון עינים להתחיל בעבודה יחד עם התלמידים הנִתנים לו לעזרה. עם בואנו התחיל לסדר גן מסביב לבית הפקידות שעמד קצת מחוץ לגיטו, וכיון שמר דיהה היה איש חרוץ וישר, היודע את עבודתו ואוהב אותה, לכן בזמן קצר התכסה כל המגרש בירק מכל המינים, פרחים, עצי פרי, עצי נוי ועוד מיני צמחים במשתלות שונות תחת מכסות של זכוכית. המקום הזה נהפך למעין תחנה נסיונית בזעיר אנפין.

מים לא חסר לנו, על ידי תעלות הבאנו את מי המעין לתוך הגינה. גם מזבלות עתיקות ענקיות הכינו לנו הערבים בכפר השכן, שעד בוא הגנן שִׁמשו רק באבקן המסוכן לסמא את עיני בני המושבה, וכעת היו מובלות על ידינו יום יום עשרות מריצות דשן לתשמיש תרבותי לצמחים. הכל השתשג [שגשג] הודות לעבודה השקדנית.

דיהה התמסר גם להדרכה טאורטית, ללמדינו פרק בגננות: נטיעת כרמי גפן ועצי פרי למיניהם, זמירה, גיזום, הרכבה, ועוד מיני עבודות שונות שהחקלאי זקוק להן באֹפן בלתי ישר וצריך לדעת אותם כמו תעשיַת יין, זיקוק כוהל,¹⁰ גם תעשית בושם מצמחי בר של הגליל העליון. והתורה הלכה תמיד יד ביד עם המעשה.

ידינו היו מלאות עבודה, ולא התחשבנו אף פעם עם שעות העבודה, עד מאוחר בלילה היינו עסוקים, ולפעמים מצאו אותנו על המשמר גם כל הלילה. אף בבית היה לנו די עבודה, לחזור על שעורים בצרפתית שנתנו לנו בבית הפקידות למען הבֵן סֵפר מקצועי, וגם ספרים מקצועיים המציאו לנו מכל המינים.

ובעדנא דרתחא¹¹ זו, חברנו יצחק אפשטיין לא חס על עמלו והתמסר ללמוד ערבית שגורה, והזמין את ה“כָּתִיבּ” [הכתבן, יודע הכתב] של הכפר ג’עוני שיִתן לו שעורים. ועל יסוד המבטא הערבי הנכון שרכש מרבו, פִתח במשך הזמן את המבטא העברי המדויק האפשטייני, שנתקבל בגליל עד היום.¹²

בתורה ועבודה, בהלולא וחנגא, בִּלינו את הזמן בראש פנה. מצב רוחנו היה מצוין ונָסו צִלְלי היאוש “הזכרוני”. ומבלי להביט לאחור והנה כבר עברה כמעט שנה מיום בֹּאנו לראש פנה.

במשך הזמן הזה הספיק המורה שלנו דיהה לשלוח הרבה רפורטים פריזה, ובכל פעם לא שכח מלספר בשבחנו ולהתפאר בתלמידיו החרוצים – אף כי כמו כל גוי, גם הוא לא נִקה לפעמים מגסות להשתמש בנו לדברים שלא היה כלל לפי כבודנו. למשל, אם אשתו התאוננה שבתוך הפחם שלה נמצא הרבה אבק, ומפריע לה לבִשול, אז מסר לנו, האסיסטנטים שלו, נפה גדולה, והעסיק אותנו כמה שעות בעבודה מענינת זו לנפות פחמים ולהפוך עורנו ככושי.¹³ פעם, אני זוכר, מסר לי, האוהב המיוחד שלו, איזה זוג מגפים שהביא עוד מספרד ופה במשך הזמן התקשו כאבן. צִוה עלי לחמם חֵלֶב מעופש, שסרחונו הרעיל את האויר, ובזה למשוח היטב היטב את מגפיו עד שיתרככו.

אבל כל העבודות ממין זה, עד כמה שהיו לבחילה, פה ראינו שזה הכל נובע ממקור אחר לגמרי. לא משִׂנאה כמו אצל דיגור, אלא פשוט הוא בעצמו היה איש המוני עמלני, שלא בז לשום עבודה שהיא. אין דבר בעולם שאיש יכול לאמר שזה חרפה לעשות, ועד היום הזה אני מודה לו בעד החִנוך המועיל הזה.

עם הִסטוריַת עברינו קשורה בקשר אמיץ עוד נקודה אחת מעניֵנת בגליל העליון, היא “יְסוּד המעלה”. נקודה זו נקנתה באותם הימים כמעט שקנו את אדמת ראשון לציון, זכרון יעקב וראש פנה, על ידי יהודים דתיים יוצאי פולניה מעיר מזריץ. אליהם נספח בן עירי, חסיד אחד מ“בעלי הקבלה”, פישל סלימן.¹

הצירים המזריטשים ופישל בראשם תרו את הארץ לארכה ולרחבה, ולא מצאו מקום יותר מתאים להתיַשבות מאשר על גדות “מי מרום” הוא “ים סומכוס”, הגובל עם אדמת החולה.² החולה מחוסרת כל כפרים נושבים באשר ארץ משַׁכֶּלת יושביה היא. בירחי החורף מתגוררים שם שבטים בדוִים נודדים. בקיץ, בגבור הקדחת, יעזבו את המקום והולכים להם עם עדריהם לבין ההרים. ואדוני רוב האדמות ההן יושבים בקביעות בכפריהם על ההרים מסביב לצפת, ואך לימי החריש והקציר יורדים אל אדמת ה“חֶת”³ המשמשת להם מעין מקור של תבואה.

אנשי פולניה אלה, הרגילים לראות בארצם שכל ישוב איתן נמצא על יד מים, נהר או אגם, התנפלו על המציאה וקנו את האדמה במקום העִקרי של המלריה בארץ ישראל. ובמה שנוגע לקדחת, בטוחים היו שהריבונו של עולם שולח את הקדחת להשמיד את הגוים בפני בני ישראל שיבואו לרשת את הארץ וישמור אותם מכל רע.

בגמר קנית האדמה על ידי הצירים, באו כל חברי האגודה מפולניה עם משפחותיהם מרובות האוכלסין על מנת להתישב תיכף על אדמתם.⁴ אך הממשלה הביטה בעין רעה על ענין הישוב, והניחה מכשולים רבים בעניָני הקוּשָׁנים,⁵ לכן היו מחויבים לפי שעה להתישב בצפת. עסקו איזה שנים עם הרשיונות האלה, ולעת עתה המשפחות אכלו ולא עשו כלום,⁶ עד שביום המאושר שקִבלו את הקושנים הידים היו ריקות ולא היתה להם שום יכולת לבנות בתים, או לרכוש איזה אינוונטר שהוא.⁷

התחילו לבקש סעד לצאת סוף סוף מצפת ולהתישב על אדמתם, ומכתבי בקשה לתמיכה עפו פריזה להתרפס לפני הנדיב שיסוכך את כנפיו גם עליהם. המשא והמתן ביניהם לבין הברון נמשך הרבה זמן, [ולבסוף] שלח את דברו ע"י מלאכו אליהו שייד, לאמור: “כל זמן שאתם בצפת אין לי שום שיח ושיג עמכם, נחשבים אתם בעיני אנשי ‘חלוקה’ מסוג השנוררים הידוע. עזבו את צפת, הניחו את היסוד למושבתכם”, ואם הברון ימצא אותם על אדמתם, אז יפרוש כנפיו עליהם.

ויסוד המעלה נבנתה, בלי כסף ובלי חֹמרי בנין. וכך היה הדבר: בבִצות החולה גדלים הרדופים⁸ ארוכי נוף, וגם פפירוסים [גומא הפפירוס] מגודלי עלים, ואלה שִׁמשו חמרי הבנין, והקימו להם “חושות” כמו שמוצאים עד היום בסביבת החולה אצל הבדוים. בחושות אלה מוצאים מָדור אנשים, בהמות דקות וגם עופות הבית, כולם חיים שם בכְפִפָה אחת – ככה מנהג המקום מקדמת דנא. ולא מֵיצֵר בעל בית כזה אם מפני הקדחת ניטל עליו לעזוב את ארמונו זה הפקר לאיזה ירחים. ואלה השבטים, הנודדים למחצה ועובדי אדמה למחצה, שהם משתמשים בחושות, בונים להם מאבנים בנין אחד חזק הנקרא בשם “בַּייקה”, המשמש לכל השבט בית האוצר לתבואה לכל ימות השנה. ובעזוב השבט את המקום לאיזה זמן, נשאר אחד לשמור על האוצר.

בית אוצר כזה נפל בירושה למתיַשבים היהודים מבעלי הקרקע הקודמים. על יד ה“בייקה” הזאת סִדרו שורות של חושות, שהוכתרו בשם המצלצל “יסוד המעלה”. בחושות האלה התיַשבו משפחות המיסדים מרובי האוכלסין, שרובם מיוצאי מזרטש. ובחושות האלה הקציעו מקום גם לכל נכסי המשק, ואפילו העגלים בכלל זה.

קוראי החביבים! המושג “חושה” מוזר לגמרי לאזננו, ועלי מוטל לתאר לפניכם את הארכיטקטורה שלה, שבודאי לא יזדמן לכם בחיים לראות כמו אלה, הלא עכשיו אנו חיים בתקופה של בטון. אני רוצה לנסות לתאר את הבנין הפרמטיבי, שאנו זכינו לשבת בו ישיבה ארעית ואזכור היטב את טעמה.

אתאר מה זה מעשה החושה: תחילה חופרים באדמה מעין חפירה, רחְבה כשני מטר וחצי, וארְכה עשרה מטרים, בעומק חצי מטר. משני צדדי החפירה, מחוצה לה, פותחים חריץ באדמה ונועצים בדים ארוכים מהרדופים, הגדלים למכביר בביצות מי מרום, מרוחקים כעשרים וחמשה סנטימטר אחד מהשני. כופפים את ראשיהם אחד מול חברו שבשורה מנגד בצורת קשת, וקושרים אותם יחד בעזרת חוטי הפפירוס, שנמצא שם לרוב. עליהם מסדרים הרדופים באורך, כעין משבצות משבצות, וככה נברא מעין שלד משְׁזר שתי וערב. על השלד הזה מכסים בחבילות של פפירוס, מהודקות היטב על ידי חבלים חזקים העשויים גם הם מפפירוס, שהיו כעין תריס בפני חום וקור וגם נגד גשמים בעִתם. ויש אמנם ארכיטקטונים שגם קורעים חלונות להאיר את האולם, גם דלת מסתובבת על צירה – הכל פפירוס. אך כפי שבֵּארתי, היה נטוי הגג הזה על גבי החפירה, שהיתה עמוקה מפני האדמה בחצי מטר, לכן בימי גשמים נחוץ היה לדאוג תמיד שלא תפרוצנה המים פנימה דרך הפתח.

ה“בייקה” – בנין עתיק ימים, אחד יחידי מאבן – עמדה על גבול אדמת היהודים ואדמת הבדוים. חציו שייך להיהודים וחציו השני לבדוים שכניהם, אנשי איזבֶד. רק קיר הבדיל ביניהם. היהודים מצד אחד של הבייקה, והבדוים מצד השני. ובזה נבדלו היהודים משכניהם, שהכניסו את הבקר והסוסים והפכו את בית האוצר לרפת ואורוה, וחלק קטן למחסן. הרי זה היה המקום היחידי שיכלו להתבצר נגד גנבים. משודדי דרכים לא פחדו כי ישבו בקרב השכנים הבדוים, אנשי אִזבֶד, שחיו עמהם בשלום והתיחסו להיהודים באופן יפה מאד, ולפעמים גם העניקו לילדי היהודים מטובם בעין יפה. אבל גנבה בלילה לחוד, זה עסק של פרנסה.

בהתחלה התישבו במושבה הגברים המוכשרים לעבודה לבד, והנשים והילדים נשארו בצפת. עבדו הגברים את אדמתם, זרעו בדמעה ובדמעה קצרו. שנים חלפו בתקוה ממושכת שסוף סוף הברון יבוא לעזרתם.

לאֹשרם, בהזדמנות זו שמר דיהה ותלמידיו הותיקין נמצאים בראש פנה, מצא הברון ענין חדש לפניו: לאסוף מיני זרעים מכל כדור הארץ, מכל מיני אזורים ואקלימים שונים, ולשלחם לראש פנה לנסיון כיצד יהיה גדולם בארץ, איזה מהם יוכשר פה, ואיזה מהם נוטה ביותר להתאקלם. וכפי שבין אוסף הזרעים האלה היו גם כאלה שדורשים אקלים חם ולח, לכן הציע מר דיהה לסדר מעין תחנת נסיונות שניה ביסוד המעלה, שאקלימה מתאים לצמחים טרופיים. ומאז שנתקבלה הצעתו התחיל לזרוח השמש ביְסוּד.

הנסיון נעשה בתוך הגן השקוף של בני המושבה, הנמצא על חופו של מי מרום. בלי שהות רבה חִלקו אותנו לשני מחנות: חלק עבד בראש פנה וחלק ביסוד המעלה, בסרוגין. החִלוף בתור דרוש היה מפני קושי החיים ביסוד המעלה. כפי שכל הענין עוד לא היה באופן רשמי אלא מעין נסיון גרידא, לא חפצה הפקידות להִכנס בהוצאות יתרות, והיינו מחויבים להתאכסן אצל אחד האכרים. גורלנו נפל להתאכסן בחושתו של פישל סלימן.

פישל זה זכה שכל בניו, חמִשה במספר, היו זכרים ואכרים. אף הקטן שבהם, כבן תשע, היה רועה את הבקר שרכשו להם לעבודה. אך הנשוי השאיר את אשתו ופעוטהּ בצפת, ואשת פישל, אשת החיל, היא היחידה שירדה מצפת ליסוד המעלה לטפל בבניה בוניה, עובדי האדמה החרוצים. אל המשפחה החלוצית המעניֵנת הזאת נסתפחנו גם אנחנו, ובאשר התענו הם התענינו גם אנו.

בין סִפורי המעשיות שהיו מספרים לנו בחושה זו התרשמה במוחי אחת ואני רוצה להשיחה כאן. הזכרתי קודם שמְיסדי יסוד המעלה ישבו בצפת זמן רב טרם ירדם להתישב על אדמתם. משפחת סלימן גרה אצל אחד מנכבדי הערבים, והתידדה היטב עם המשפחה המושְׂלמית הזאת. גם למשפחה זו היתה אדמת פלחה על החֶת, בשכנות עם אדמת יסוד המעלה, ונהירין היה להם טבע המקום. בשמעם כי בדעתם של הסלימנים לרדת ולהתישב שמה ישיבת קבע, נדו להם והתפרצו בתחנונים ובשידולים שירחמו על נפשם ונפש בניהם. קבלה בידיהם, מי ששותה מַיִם מִיַם סומכוס, יחלה בקדחת ממארת שסופה מות. והם, בעלי הקרקע, וכל בעלי הקרקעות מסביב שישבו בכפרים על ההרים, ברדתם לעבד את אדמתם מצטידים במים לכמה ימים, וכאשר אוזלים המים מכליהם שבים הביתה.

אבל לאזהרתם זו לא הושם לב, ובזה אפשר להבליט את מסירות נפשם ואמונתן התמה של המתישבים הראשונים של יסוד המעלה. למרות סִפורי המושְׂלמים, ירדו שתים שלוש משפחות בתור החלוץ לפני המחנה. הביאו עמהם כדי חרס שמחזיקים בהם מים, ומִדי ערב היו שואבים מים מהאגם המרופש מכל מיני צמחי בִּצות הנגרפים בתוכו, ממלאים את הכדים ומלינים את המים עד הבקר, ובאופן זה סר מעליהם מר המות – כאשר לָנו לילה בכדים, התהפכו למים טובים ובריאים. שתינו את המים המתוקים והטובים האלה בלי שום חשש, ואיש לא נִזק, אף פעם לא קרה שום מקרה מעציב על ידי המים. אולי זה הוא היסוד של המסורת שהאדוקים דורשים לאפית מצות דוקא “מים שלנו”.⁹

כיוָן דאתינו להכי [שהגענו לכאן] אספר מקצת מחיי אנשי החושות בזמן שהתאכסנו אצלם. בחושה זו של פישל ידידנו נמצאו הוא, אשתו וחמשת בניו. במעון הזה נמצאו גם שקי קמח לאפִַית לחם, מספוא עבור בהמות העבודה, ועוד צרכי משק אחרים. לזה עוד אי אלה עגלים יונקים שמחויבים להיות בדלים מאִמותיהן שבבית האוצר, ואיזה תרנגולות להטלה על אפרוחיהן שדורשים השגחה מעולה שלא תהיינה לברות [למאכל] לחיתו טרף. ועל כל המנגנון הזה מנצח כלב בעל שערות ארוכות, זנב מדובלל ואזנים קטומות לפי מנהג הבדוים. בידו מסרו את כל הרכוש בעת ששנת עובדים מתוקה תקפה את גָרי החושה, שומר היחידי על יד הפתח בלי דלת.

גרי החושות מיעטו בנוחיות האירופית, והתקרבו עד כמה שאפשר לחיי הבדואים שכניהם. מובן מאליו שב“סָלונים” כעין אלה אין מקום למזנון, ובמצב כזה הלא אי אפשר לשמור על כלי זכוכית או כלי חרס מיותרים, ומי מדבר על כלי אפיה ותנור ללחם? דברים של לוקסוס כמו חלה, לית מאן זכר [איש לא זכר] שמם. הרהיט היחידי, שֻׁלחן אחד ארוך, עמד על יד האצטבא הטבעית שנשארה אחרי החפירה, וזו שִׁמשה מקום מושב ליד השלחן.

חלק לא גדול מהחושה הוקצה למקום שֵׁנה. בחושה היתה אך אשה אחת, עקרת הבית. לכבודה השתמשו בלוקסוס של מִטת ברזל אחת שעמדה לאורך הקיר. ממולה, מהמִטה עד הקיר שמנגד, פרשו בלילה מחצלות על הקרקע, ושם מצאו מקום מנוחתם כל הגברים אנשי ביתה, וגם אנו האורחים ביניהם: כרים למראשותינו סמוכים על הקיר שמנגד, ורגלינו לחלל החדר. וכפי שמדת רוחב של החושה לא הספיק, יצא החשבון שחלק מרגלי הגברים היותר מגודלים מצאו מנוחתם מתחת למִטה. על ידי כך נסגרה הדרך בפני עוברים ושבים, ואוי וַאוי היה לנו אם אחד הישנים צריך היה באמצע הלילה לצאת מהחושה. לא היתה לו ברירה אחרת, אלא לדרוך על המנענעים של הפסנתר בצורת שוקי רגלים, וכל אחד הוציא איזה קול תלונה מתוך השֵׁנה בנעימה מיוחדת, וביחד אתה שומע גַמות [סולמות מוזיקליים] שונות. מנגינה כזו נשנית הרבה פעמים בלילה, לפעמים גם עגל שהתגעגע לאמו באמצע הלילה, או השתובב מעצמת הכאב שהסבו לו הפרעושים עזי הנפש, בִּקר אותנו בחֶשכת החושה בעברו במרוצה על גופותינו, והרגיז לא מעט את מנוחתינו.

נוסף על כל האמור למעלה היה ר' פישל דנן אחד מבעלי הקבלה, ולילה לילה היה קם אחרי חצות, מדליק איזה שביב אור קטן, ומזמזם בקול בוכים מספרי המקובלים עד אור הבֹּקר.

היו אורחים קבועים לאלפים ולרבבות, זה צבא הקומוניסטי, אף כי בצבע שחור, המכונה בשם “פרעוש”. בהיותינו נגועים במכה השחורה חשבנו תמיד איך שכח משה רבינו להביא על המצרים את המכה הזאת, מכת הפרעושים. בלי הגזמה אומר שלָשו את העיסה עם פרעושים, והחלב המבושל עם אורז גם כן היה מלא קרבנות שחורות. הודות לזה שמנורת לוקס לא היה לנו, קשה היה להבחין היטב, והתאבון גבר על כל האיסטניסטיות. אך בכל אופן זו היתה מכה הגונה.

סדר אכילה לא פחות מענין ממנוחת הלילה. בערב אחרי צאת הכוכבים התחילו להתאסף הביתה, זאת אומרת החושה, כל אחד ואחד מעבודתו. אז רק התחילו לחשוב על דבר אפית פִּתות. במרחק מסוים מהחושה מבעירים שתי מדורות אש של קוצים כסוחים או “שמיר” מיובש הנמצא בשפע בגליל העליון. מעל אחת המדורות מונח סג' – זה רִקוע פח ברזל עגול עם בליטה. כאשר התאדם הפח בהתחממו פרשו עליו בצק רך, בלתי מחומץ [ללא מחמצת או שמרים], שרִדדוהו באצבעות דק דק והושלך באומנות על גבי הפח המלובן. זה הלחם הקלוקל שאכלנו הרבה ימים ביסוד המעלה בתאבון יוצא מהכלל – מפני שלעונג זה זכינו רק פעם אחד במעת לעת [ביממה]. בכליון עינים ממש עומדים מסביב להאש ומצפים באי סבלנות לפת החמה, שמאתמול בערב לא הריחו את ריחה המגרה.

על המדורה השניה שפתו קדרה עם המאכל הזכרוני הותיק, תבשיל אחד ומיוחד, בכל יום אותו הדבר, וזה הוא אורז בחלב.

על השולחן מצטברות בערמה הפִּתות החמות, והן נבלעות בטרם מספיקים להגיש את התבשיל ללַפת בו את הפת. וקערה יחידה מהתבשיל החם עם כף אחת יחידה הנמצאת בכל המשק, ואנו שלשה עשר גברים, גדולים עם קטנים, סביב הקערה, מעין עִם כָּל הנערים בשמחת תורה. מי ידָחֶה מפני מי? מי יכל להתאפק בעידנא שהתבשיל החם עומד כבר על השלחן? לעזרתנו באה “הקומונה”, הַיְינו הכף היחידה עברה והסתובבה וכל אחד בתורו תקף את הכף וטבל אותה פעם אחת והביאה למו פיו, ותיכף, מפני הנימוס, הסיר את ידו ממנה, והשני בתור זכה בה, וחוזר חלילה. וככה ראינוה, את הקערה שלנו, בהִמלאה ובהתרוקנה פעמים אחדות בכל לילה. אחרי כן בא התור של בעלת הבית לבדה.

לעתים היו מהתבשיל הזה משאירים עד הבקר, ובבקר אכלנו שארי תבשיל קר ופת מן מהלילה. אף כי פג טעמו של הלחם, מספיק היה לרמות את התאבון, ובזה הצטיידנו לחכות כבר עד בוא הלילה – הלא כל בני המשפחה יוצאים עם אור הבקר לעבודתם ושבים רק עם צאת הכוכבים. מזלנו הטוב גרם שהגן, מקום עבודתנו הקבוע, היה סמוך להחושה. היו מקרים שהשכנים דגו בנחל החנדג¹⁰ הנופל לים סומכוס, ועשו חליפין עם בעלי הבית, נתנו דגים חיים, וקִבלו בעד זה אסוך [כד קטן] שמן. אז היתה לנו ארוחה שלא מן המנין – דגים צלוים, וטעמם כטעם המן!

ולמרות החיים האי נורמליים האלה, עבדנו מהבקר עד הערב בלי הפסקה, תחת קרני השמש הלוהטות בלי זכר של צל, ודוקא במכוש, מפני שאדמת יסוד המעלה הקשה לא במעדר תֵעדר.

כל הנאמר לעיל נכנס כבר למסלול החיים כעין טבע שני. עם בוא החורף קרה פעם מקרה יוצא מהכלל, הַיְינו באמצע הלילה נִתך ארצה גשם שוטף, וגָרי החושה שכחו לתקן לפני השֵׁנה את הסוללה שלפני הפתח. שטף מים כבירים התפרץ פנימה דרך הפתח, וכהרף עין היִינו בכל רע והחושה התמלאה מים כחצי מטר גובה כפי עומק החפירה. חושך, הרוח התפרץ פנימה, אי אפשר להדליק גפרור. ערומים, יחפים, כל הבגדים צפים במים, אי ההצלה היחידי היה השֻׁלחן, ועליו התבצרנו כל הלילה.

בעונה זו גופה באו לארץ שני צעירים מאונְגֶנִי אשר בבסרביה, בני עשירים, צרור כספם עמהם, לקנות נחלה בארץ להתישבות רחבה של אילו משפחות אמידות.¹¹ בבואם עלו ליפו, סבבו על כל המושבות שביהודה ולא מצאו חן בעיניהם. עברו את השומרון, באו לראש פנה וגם פה לא עמדו. הגיעו עד יסוד המעלה ופה צדו ה“חושות” את לבם. וצבי הירש הכהן ודוד ויסמן תקעו פה יתד, למרות המרחק ששרר בינם ובין חסידי יסוד המעלה בעניָני אמונה ודת.

אדמה קִבלו בחכירה ככל אַוַת נפשם. גם פִּנה הקציעו להם בתוך ה“בייקה”, מעל השקים המלאים בר, ואַמָתיים על אמה על יד מבוא הפתח עבור סוסם היחידי שרכשו לחרישה. מדי ערב, בשובם עייפים ושבורים מעמל היום, היה אחד מהם אופה ומבשל בתור, והיה מטפס עם התבשיל והפִּתות בחצי החשכה על גבי השקים עדי הגיעו למקום מרבץ חברו.

מה שמפליא ביותר, שבכל המצב הקשה הזה לא קרה אף מקרה של קדחת ביסוד המעלה. וכאשר סוֹפר אחד מראש פנה סִפר לפי תומו בעתון ירושלמי אחד על דבר יסוד המעלה, שהיא קרובה למקום בִּצות ושם קן של קדחת צהובה, יצאנו נגדו במחאה שאין לו כל רשות להוציא דִבה על יסוד המעלה.¹ כל כך היינו בטוחים כבר בטיב המקום.

אבל לא לעולם חוסן. אחרי זמן רב כבר התישבו הרבה משפחות אכרים, ופועלים יחידים [רווקים], ואף כי חיו בחושות, אך החושות היו כבר לגמרי אחרות: תרבותיות, מטויחות מבפנים, ומרוהטות לפי הערך לא רע. גם נקיון שרר בהן, וגם תנורים לאפית לחם ומיני מאפיות [מאפים], וכל סדר החיים קבל צורה של חיי אנשים פחות או יותר תרבותיים. רק אז התחילה הקדחת הממארת שחור² המים לחטוף מדי פעם קרבנות צעירים, מלאי חיים, מרץ ואמונה, ויסוד המעלה התהפכה לחצר מוֶת.

הסיבה פשוטה, ולעינינו קרה הדבר. בסוף שנת תרמ"ז [1887] באו מהנדסים מקושטה וחִפשו תחבולות כיצד להרחיב את אדמת הג’פטליק,³ השייכת להשולטן עבד־איל־חמיד, ולהגדיל את הכנסות השולטן. במשך הזמן נהפכו רוב האדמות לבִצות ואגמי מים בכל ימות השנה. המהנדסים חִפשו ומצאו שגשר הקשתות הבנוי על הירדן, “גשר בנות יעקב” על יד משמר הירדן, משמש גם כעין סכר, להרים את גובה פני המים.⁴ בכל השטח של ים סומכוס ואגפיו גאו המים ביותר ממטר ועל ידי כך עמדו אדמות של אלפי דונמים בחולה תחת המים תמיד, וביסוד המעלה היה אויר כמו בטבריה כעת.

המהנדסים מצאו שאם יפתחו את הסכר בגשר בנות יעקב, אז בנפול גובה האגם על מטר, יתגלו אלפי דונמים אדמה שנמצאים תחת המים כבר כמה מאות בשנים, אדמה אִדית, והג’פטליק יתעשר.

והדבר יצא אל הפועל. ניתן דין שכל כפר במחוז צפת יִתן מספר פועלים חנם אין כסף. שלוחי הממשלה התנפלו בשם השולטן על כל הכפרים סביב, וסחבו את האוכלסים בהצלפת המגלבים של הג’נדרמריה לעבוד אצל הגשר. ליהודים נִתנה חנינה, לשלם כופר נפשם, שחִלקו ביניהם המנצחים על העבודה.

באופן כזה אספו פועלים למאות, ותחת פקודת השוט הסיעו אבנים גדולות מתוך הירדן, מתחת לגשר ומעבר לגשר צפונה. נדלה גם תותח עתיק יומין שנפל המימה בעת שחילות נפוליון עברו את הגשר.⁵ זו היתה עבודה ענקית, ובמשך איזה חֹדשים נגמרה המלאכה. פני המים נמוֹכו מטר שלם מכפי שהיו מקודם, ועם זה נתגלו אלפי דונמים אדמה שהיו שקועים מתחת למים מאות בשנים. נחשפו גם תעלות עתיקות, בנויות אבן, שהשתמשו בהן משכבר הימים להשקאה במי הירדן טרם הגיעה לים סומכוס. סִדור השקאה זו מיחסים לימי המלך שלמה שהיה דואג לאדמות שלחין ומשבח אותן, כפי שנזכר בשירו “שלָחיך פרדס רמונים עם כל פרי מגדים”.⁶

עבדול חמיד התעשר באלפי דונמים של אדמה עידית והרבה קופצים היו עליה, לעבדה ולשלם לבעליה בשליש פריה. והנה האדמה שהתחילה להתגלות ולהתיבש נתנה תוצאות רעות מאד לכל הדרים בשכנות המקום: מאז שולטת שם מאֵרַת “המלריה” בכל תקפה, ואוכלת את האוכלסין, כיהודים כערבים, ואף הבדוים, גרי המקום משנים קדמוניות, נוויהם נָשמו. ועד היום לא שב מצב הבריאות כמו שהיה בימים הראשונים להִוסדה של יסוד.⁷

אגב אורחא אציין פה תולדות אחות יסוד המעלה שגורל אחד לשתיהן, זו היא המושבה “משמר הירדן”. באותו הזמן בערך שקנו את אדמת יסוד, בא יהודי אחד אמיד מאמריקה, חובב ציון ותיק, מרדכי לובובסקי,⁸ ובחפצוֹ ליסד לו פה מעין חוָה שהוא ובניו יעבדו בה בעצמם ובחוָתו לא ישב זר.⁹ מצא שכברת אדמה המכילה איזה אלפי דונם על יד גשר הירדן “בנת יעקב” מתאימה לתכנית שלו.¹⁰

המתַוֵך בקניה זו היה יהודי ספרדי אחד, יעקב־חי מצפת, ואחד לא הבין את שפת רעהו,¹¹ ובפרט את מחשבתו המוזרה של מר מרדכי, שהיתה מעין אוטופיה ממש בזמן ההוא. הקונה היה נתין זר, ואגב סִדור הקניה וקבלת קושנים על שמו נפגשו בכל הסיבוכים הנהוגים אז מצד הממשלה בקנית קרקעות. הבקשישים, עם הדִחויים של “מחר, מחר!”, אכלו את האיש עד שאִבד את דם התמצית שלו, את מרצו וכשרונו לעבודה, ונשאר בלי כסף.

עברו איזה שנים עד שהאדמה עברה לרשותו רשמית, ורק אז נפקחו עיניו לראות את אי ההגיון שבדבר כי משפחה יהודית אחת תתישב בין חצי פראים הדרים מסביב. לכן הסתפק לפי שעה בהחכרת אדמתו לערבים, כמו שעושים האפנדים, ובעצמו נשאר לגור בצפת.¹² אך במקום להיות מנצֵל כמו האפנדים נעשה למנוצל. מסים לממשלה שִׁלם הוא, ומהחוכרים לא יכל להוציא מאומה. אחרי גילגולים רבים, צרות ותלאות, הוכרח לבסוף להתנפל לרגלי הפקידות של הברון בבקשת רחמים שיקחו ממנו את האדמה, ולפטֹר אותו מזכות הבעלות. פקידי הברון רִחמו עליו ועשו עִמדו איזה חִלופים, נתנו לו חלק ביסוד [המעלה] ומעט כסף מזומן, ולקחו ממנו את אדמתו.¹³

ושם נולדה משמר הירדן, אחות לצרה ליסוד המעלה, עם מזל יותר גרוע ממנה.¹⁴ ומיום שנולדה עד היום כבר עברו שלושים ושמֹנה שנים שהיא גוססת. התקוה היחידית שנשארה: אולי יבוא יום שאדמת החולה, הג’פטליק, תִפול בידי יהודים, ויסודר בה יבוש רציונלי ע"י דרונג’ים.¹⁵ אז יִרוַח לשני הישובים העלובים עד כה, יסוד ומשמר, ששלמו כופר יותר מדי בעד עקשנותם.

הנה חברי אמיתי כבר יש לו בית קברות משפחתי משלו,¹⁶ והוא עדיין איתן עומד על הקרקע. כמעט גלמוד נשאר, ועד יומו האחרון לא יתואר לו לעזוב את עמדתו. ועוד אחד כמוהו, המיסד [פישל סלימן] בעצמו. זה רק כשנתים שמת זקן, בשנות הגבורות,¹⁷ ובחַיָו קבר ב“יסוד” בנים ובני בנים, משפחות שלמות. בסוף ימיו התפאר לפָני שעוד לא טעם טעם של כינין, וחִבַתו העזה לציון היתה לו תריס בפני הקדחת. על כגון אלה יאמר בצדק חולמים ולוחמים.

נשוב לאחור – אי אפשר לזכרונותי ללכת בדרך הכרונולוגי.

בימים ההם¹ נתקבלה פתאום ידיעה שהרעישה את כל הלבבות: הנדיב ואשתו הברונית מתעתדים לבקר ולסייר את ארץ ישראל בכלל, ובפרט את כל המושבות הנתמכות על ידו. השמועה עשתה לה כנפיים ובכל מקום התעוררו אנשים לקוות ולצפות לישועה הקרובה לבוא. בפרט הורמה הרוח במושבות שחשבו את עצמם לבניו אוכלי על שלחנו. פקידי הברון חפצו אז להצטיין. להראות את חפצם הטוב נכנסו להכיר את המצב, ולהועילל במה שאפשר מצדם. ידיהם היו מלאות עבודה לענות לכל שואל ודורש בכל אתר ואתר. בין אלה שהפקידים עמדו על צדם היו שתי הנקודות יסוד המעלה ומשמר הירדן, שכעת מצאו שעת כושר ואוזן קשבת, והפקידים השתדלו עבורן שהברון יקבל עליו את האנצייטבה [היזמה] של שכלולן ובניָנן.

הנה נפוצה שמועה שהברון כבר בראשון לציון, והנה בפתח תקוה, ירושלים, זכרון יעקב, חיפה, והתור של ראש פנה מתקרב. הצִפִּיה מתחדדת. כולם עסוקים ברעיון אחד, ומִלה אחת על לשונם של בני האדם: הברון, הברון! ידיעות ברורות על דבר יום בואו לראש פנה נשמרו בסוד, או באמת גם הפקידים העליונים עצמם לא ידעו בבֵרור. יום ולילה חכו להפתעה. הצפיה היתה פשוט מזעזעת את העצבים.

ביום בהיר אחד, יום שִשי לשבוע, עוד טרם בֹּקר והנה אורחה שלמה של פרדות עם מטען כבד באה לראש פנה. כעבור שעה קלה והנה על הגורן כבר הועמדו הרבה אֹהלים, ומְסַדרים סלונים וחדרי שנה וחדרי אוכל. עשן מתמר ועולה מן המטבח המסודר, מלצרים בבגדי לבן מתרוצצים הנה והנה, וכבר מורגשים מסביב ריחות ממיני מטעמים ומאפיות. הכל נוצר כהרף עין, מוכן ומזומן. כעת אנו כבר בטוחים כי הברון והברונית בוא יבואו, וישבְּתו בראש פנה!

בראש פנה הוכרז חג שלא מן המנין וביטול מלאכה. כֻּלם מִהרו ללבוש בגדי חג, והלב הומה ודופק משמחה והתרגשות לקבל את פני הנדיב, הדגול מכל היהודים שמסרו את נפשם ומאודם לרעיון ישוב ארץ ישראל. מכל הסביבה מתאספים אורחים. צפת התרוקנה מיושביה כביום הלולא דר' שמעון בר יוחאי, ועברה לראש פנה זו, שמיום הִוָסדה עוד לא ראתה כל כך הרבה אנשים. עמדו צפופים יחד, פני כֻּלם נטוים לעבר הדרך המובילה מטבריה, משם צריך להופיע האורח היקר. הסבלנות פקעה מהתאמצות.

השעה עשר. מרחוק, מאחורי הר כנען, התגלתה שיירה ונראו בגדי צבעונין, ערב רב של אנשים בתלבושת אירופית וערבית. בראש השיירה הברון, רוכב על סוסו ומְלויו על צידו. אחריהם נסעה הברונית בתַחתיוָן² – זה כעין עגלת צב בלי גלגלים, אך תלויה באויר על גבי שני מוטות ארוכים מחוברים על גבי אוכפי הפרדות, אחד לפנים והשני מאחור, ובתוֶך מושב נוח מאד לאיש אחד. תחתוָנים כאלה היו מוכנים לעת מצוא אם אחד מתעיֵף מרכיבה.

בהתקרב הברון לההמון שקבלהו בתרועת שמחה ירד מהסוס, הלך ברגל, הסתכל היטב בפני כל אחד, ושאל מאת מר בן־שמאל³ באריכות על כל הטיפוסים שראה מסביב. פה באמת היתה אנדרלמוסיה של פרצופים ותלבושות: ערביי הכפר ג’עוני, אפנדים מצפת והסביבה, יהודי צפת בתלבשתם, התלבושת הראש פִּנאית של הגברים, וביִחוד הטואלט של הנשים הראשפנאיות על פי מסורת החסידים הרומנים. והיו בין ההמון גם כאלה שהיו מלובשים אירופית לגמרי, אך צנוע מאד.

בין כל ההמון המגוון הזה התבלטה בתלבושתה המשונה, הצעקנית, צעירה אחת שבאה ממש באותו יום מאודסה ואיש במושבה עוד לא הכיר אותה. הברון הטיל בה עיניו בראותו איזה דיסגרמוניה היא בוראת פה בתלבשתה האודסאית. רמז עליה בשאלו ממר בן־שמאל מי זאת, מה פשר הדבר, והאדון בן־שמאל מביט על “המפלצת” ולא יודע מה לענות. הברון התחיל להתרעם, והתבטא: “מה עושה פרצוף כזה בראש פנה שלי?” אחרי איזה רגעים לחשו לו להאדון בן־שמאל מי היא, ואת יחסה למושבה, כי בזו השעה באה לראש פנה בתור אורחת לדודה האכר. מסר את הדברים להברון, ולא נח דעתו ואמר למר בן־שמאל שישתדל טפוסים כאלה להרחיק מפה. “לא מרודפי אחרי האפנה תבָּנה הארץ”.

תרועת ההמון לִוותה את האורחים עד אהליהם. הם לא שהו שם הרבה ואחרי שעה קלה עזבו הברון והגברת אשתו את אהליו, ועלו לראות את המושבה. הם נכנסו לתוך בתי האכרים פנימה, שאלו על כל פרט ופרט והתענינו בכל, ומאושרות היו המשפחות שזכו לכך שהזוג הזה עבר את מפתנם.

רחוב המייסדים בראש פינה (1990)

אחרי כן נכנסו לבית הפקידות, זה הבית ההגון היחידי שנמצא בצד הגיטו הראש פנאי. מהמרפסת הגדולה של בית הפקידות, הפתוחה לצד מזרח, השקיף הברון על הסביבה ונפתחה לפניו פנורמה שלמה: הרי גולן בבשן מול פניו, מימין הכנרת הכחולה כמו רובצת לרגלי הר כנען, ומשמאל מתבלט בהדר גאונו החרמון השָׂב עם כִּפתו השלגית, רוחץ רגליו במים הפושרים של ים סומכוס, וזמזום הירדן כאִלו מסַפר סודות ימים עברו.⁴ קסם המקום השפיע עליו, ומבלי יכולת לעצור ברוחו הרים את ימינו ובמחי יד מצפון לדרום צִוה במפגיע על האדון בן־שמאל להשתדל לקנות בשבילו את כל שטח האדמה המחבר בין שני האגמים, כנרת ו“מי מרום”.

לוא היתה לו אוזן שומעת בין הפקידים כי אז בזמן ההוא היה נקל להוציא אל הפועל את מאויו כלהוציא שַׂעַרֶה מחַלבֶא.⁵ אמנם טעה קצת במען, לא בידי הפקידים המקומיים היה תלוי דבר ענקי כזה. אפילו לו היו בעלי אנציטיבה ומסוגלים להוציא אל הפועל דברים טובים כאלה, גם אז היה עִקר אחד מעכב בידם, הלא היו תלויים באליהו שייד.⁶ וַי וַי על הזמן ההוא שעבר בלי מעשים נכבדים. החמיצו את השעה ותקופת אפשרויות גדולות של כִּבוש אדמה עבר, ובכסף שמשלמים עכשיו בעד מאה דונם אדמה יכלו אז לקנות עשרות אלפי דונמים. לולי המזיקים יכולנו כעת בנקל להיות אדוני הארץ.

אחרי ששבעו עיני הברון ממראה הקסמים הנפלא, התחיל הטכס של קבלת פני האורחים, יהודים ולא יהודים, מוסדות שונים ועוד. כדאי כעת לתאר את תכונתו, מרצו וזכרונו של הברון באותו יום הששי בראש פנה. הברון הצעיר, מלא חיים ותנועה והתלהבות נמרצה, כנראה לא רבי של חסדים שיושב ומחכה למבקריו ומגישי פתקאות. קבלת האורחים הרשמית, היבשה והממושכה, נמאסה לו מהר, ותפש את מר בן שמאל בידו ואמר לו: “אני חפץ לסַיֵר את הסביבה, ולראות מה בראתם פה במרצכם ובכספי”.⁷ התחילו להתגלש מצלע ההר, מקום מִרבץ המושבה, למטה אל העמק, מקום שהיו הגינות של האכרים, כרם הגפנים הכללי הראשון הנטוע בין סלעי מגור בסגנון ערבי בשם “שִרובִיק”,⁸ ושדות של פלחה פזורים בין מדרוני סלעים שעשו רושם מבהיל.

אנו הארבעה, “הצעירים שלו”, ידענו שגם תורנו יבוא להתיצב לפניו, באשר מורנו מר דיהה לא יתאפק מלהראות לפניו את רכושו החביב עליו. התלבשנו באוניפורם שלנו: חליפות בד כחול קשה, כותנות בד צבעוני וכובעים של קש רחבי שוליים, כל זה מהמתנות שקבלנו מידו הנדיבה לכבוד כל חג, ואנו הולכים מבלי הֵחפז ממעוננו, שהיה לרגלי הכנען מרוחק קצת מבתי המושבה.

מרחוק הִכרנוהו. והברון, בהתקרבו לפרשת הדרכים העיף עין אל המשעול המוביל למעוננו, ראה נגדו מרחוק ארבעה צעירים שוים כמעט בגדלם ובתלבשתם, עמד ושאל את מר בן־שמאל מי הם אלה. וכאשר קִבל תשובה כי אלה הם הצעירים הרוסים תלמידי מר דיהה, עזב כרגע את מר בן־שמאל ורץ לקראתינו. טרם הספקנו לאמור לו שלום, התחיל הוא תיכף, בגרמנית: “הה יא! זה אתם הצעירים שהיִתם קודם בזכרון יעקב, מתלמדי דיגור! כן, סבלתי די מכם בקבלי רפורטים על דבר הנהגתכם שמה! היִתם ילדים רעים, רעים מאד! הידעתם שכמעט החלטתי להשיב אתכם למקום שבאתם משם? כן, היתם ילדים רעים, רעים מאד! אך כעת שמעתי כבר אודותכם שאתם ילדים טובים. כעת אני אוהב אתכם. תודה לכם! תודה!”. אנו מצדנו הבאנו רֹב תודות, השתחינו בנמוס ונפרדנו ממנו בשלום.

המשכנו דרכנו למעלה, והוא ומלווֹ יורדים במשעול. והנה כעבור דקות אחדות שמענו קול קורא מאחרנו. הפנינו פנינו, והנה הברון רץ שוב אלינו. שבנו במהירות אליו, ומרחוק מנפנף בכובעו למולנו וצועק בגיל: “אתם ילדים טובים, אני אוהב אותכם!” וחוזר על המילים הללו איזה פעמים. וגם אנו מנפנפים לעומתו בכובעינו רחבי השוליים ועונים “תודה, תודה רבה!”. אחרי הִפרדנו ממנו בפעם השניה פנינו ללכת, והנה שוב קורא לנו וחוזר על אותו הפזמון. ואנחנו ביהירות ושביעת רצון, מנפנפים בכובעים לעומת הפלאי. עובדה זו מלמדנו עד כמה הלב היה טהור ויִצרו היה טוב.

יום בואו זה היה יום ששי. כפי שהיה אז אבֵל אחרי אמו בתיה נשמתה עדן (שעל שמה נקראת המושבה “מזכרת בתיה”), התפלל בשבת בבקר בבית הכנסת ושמר על הקדיש. אחרי כן כל יום השבת לא נח ולא נתן מנוחה לפקידיו. טִיֵל וסייר כל מקום והתענין בכל, והספקנו די להסתכל וללמוד דרכי האיש המורם הזה, ואת חבֵרתו בחיים.

ביום הראשון, יום נסיעתו, שוב התאסף המון עם רב מהסביבה. כל צפת הופיעה. הלחץ היה נורא, כֻּלם חפצו לראותו מקרוב טרם עזבוֹ את המושבה, ואי נעימות רבה היתה. ברגע האחרון, בהיותו כבר לבוש בבגדי דֶרך, דרש להבקיע לו דרך לבית הכנסת להתפלל מנחה. העיקר היה לו ה“קדיש” על אדמת הקודש טרם עברוֹ את הגבול לסוריה.

אחרי התפילה נפרד באופן חגיגי מאת כלם, ובכל כך אינטימיות וחמימות, כאחד הנפרד ממשפחתו החביבה עליו. גם הברונית, שרִננו אחריה שהיתה בין מתנגדיו בעניָני הישוב, הכזיבה את הדִבה והראתה שהיא בת נאמנה לרוטשילד הפרנקפורטי עם לבו היהודי החם והמסור לעמו. זה היה מורגש בכל תנועותיה, ובפרט בשעת הפרידה הלבבית שנגעה בנאד הדמעות שלה ושל כלנו.

לעולם לא ימח זכר הימים מלאי רגש ההם מלבי.

אחרי שהכרנו אותו יותר מקרוב, והשאיר עלינו רושם כביר, אלף פעם יגדל הכאב בראותינו שלהאיש הדגול הזה לא היה שום שליטה על כספו, ותלוי היה כֻּלו באחרים. ולא אחרים סתם אלא אותם האנשים שהוא בעצמו בחר בהם בתור קברניטים לנהל את ספינת הישוב שלו. לאן שחפצו הִטו את לבבו. הברון הִפקיד את ההוצאה לפועל לכל רחשי לבו בכל הנוגע לישוב ולהרחבת הישוב בידי אליהו שייד. והנה לדאובננו הרב שגה הברון באדם זה: מר שייד לא תפש במשוטים, או בהגה של אנית הישוב אלא בעוגן. עבודתו היתה לעגן ולעצור ברוחו הכביר של הברון, ולמעט במעשים.

במכתב לאחד ממקורביו, כשעמד על הפרק שיקבל את זכרון יעקב תחת חסותו, שפך הברון את לִבו ורואים כמה התלבט בחִפוש אנשים מהוגנים: “בלב ובנפש חפץ אני לעזור לאחי, אך הדבר תלוי באנשים. אם אמצא אנשים מתאימים שאוכל לסמוך עליהם להוציא את התכנית אל הפועל – מוטב, ואם לא, אז נגד רצוני אקפוץ את ידי”. הוא הרגיש היטב בדבר שאין לו אנשים כאלה במציאות. כמו בָּגד השטן והכשילו תמיד באנשים שאינם מהוגנים, ונפל דוקא בידי “השייד”, ומסביב לזה התלקטו כל פוחז וריק שתמיד סובבו את הגלגל לעבר הרוח שנשב מההנהלה המרכזית שבפריז, ובמעגל קסמים זה רקדו כלם מחול ה“שיידים”, ומי שלא למד לרקוד עמהם, נפל חלל במערכה.

פקודת הברון, שנִתנה מלב טהור על מרפסת בית הפקידות בראש פנה, לא נתמלאה. כמו כן היה גורל ההבטחה שהבטיח, בהשתדלות הברונית, לנשי ראש פנה: להוציאן מהקסרקטין, ששִמש מקור סבל ומחלה, ולבנות להם בתים במרחב מקום, לשבת כבני אדם. שנים עוד עברו עד שנגאלו מהגיטו, וראש פנה דהאדנא נבנתה רק אז, אחרי שהשפעת שייד ירדה מהפרק.

ההוצאה אל הפועל היתה תלויה לא בו אלא בכנופיה הידועה. אחרי שנים נודע לנו שהקוריספדנציה הארץ ישראלית, כל המכתבים הנשלחים מארץ ישראל על שם הנדיב, לא הגיעו לידו אלא אחרי שעברו בִּקורת של שליחיו עושי דברו, מר שייד והכנופיה שלו, ומה שלא מצא חן בעיניהם דָנו לגניזה.

הלב היה טהור ויִצרו היה טוב, אך נשבָּה בידי אנשי מרמה, וחופש האישי כמעט שגזלו ממנו, וכל ימיו היה מסובב בכַּחש. חבל על האי שופרא [זה המובחר] נכפש באפר.

מראש פנה יצא הברון לדמשק בדרך “פניַס”,⁹ מקור הירדן. עבר דרך יסוד המעלה, הסתכל היטב בחושות שלהם, ובעזבו את המקום השאיר להם את ברכתו, וגם הבטחתו לדאֹג לעתידם. וכאן עלי להודות במעשי נסים, כי הפעם נשאה דרישת הברון קצת פרי: מאז התחיל לזרום פלג קטן לפי ערך של זהב גם ליסוד המעלה העלובה. ו“משמר הירדן” נוסדה ע"י חברת “חובבי ציון”, על סמך המלים שהוציא מפיו באזני פקידיו בשעת השארת הנפש על המרפסת, שקנתה לה מוניטין בהִסטורית הישוב.

אחרי סיורו של הברון נתקבלה בפקידות החלטה להעביר חלק מאיתנו לעבודה קבועה ביסוד המעלה. החבורה שלנו נפלגה לשתי מחנות: על הורוויץ ואמיתי הוטל להיות מנצחים על העבודה ביסוד המעלה, ונשארו [שם] תמיד. אפשטיין גם שולח לפעמים לעזור להם, ואני נשארתי תמידי בראש פנה.

ביסוד המעלה סודרה אז משתלה גדולה בסגנון אירופי מכל מיני צמחים. פועלים הרבה היו דרושים לעבודה, חוץ מאנשי המקום שקִבלו עבודה תמידית. אז היתה הזדמנות, ונעשה לראשונה הצעד הנמרץ, שהרבה הצעירים מבני בעלי החלוקה עזבו את צפת ואת טבריה, ובאו ליסוד המעלה לעבוד עבודה חקלאית גוּפָנית.

יסוד המעלה עלתה לגדולה: תורה ועבודה במקום אחד. חושותיה צמחו כעשב השדה: כל משפחות המתישבים עזבו את צפת והתישבו על המקום, ואבות עם בנים מצאו עבודה תמידית במשתלת הברון. עליהם נִתוספו עוד תושבים סתם שמצאו את פרנסתם ברֶוח ביסוד. פני המיַסד פישל סלימן נוהרים מתקוה ומשמחה. לילה לילה אחר חצות מי שעובר בקרבת החושה של ר' פישל שומע זמזום, כעין תערובת שירה וקינה המזעזע את הלב. זהו קולו של ר' פישל העסוק בתִקון חצות. מתיחד עם הרבונו של עולם כביכל, ונותן בשעת פנאי זו מתחינות הנצרכים שבח והודיה על כל חסדיו הרבים.

גם על החושות עצמן עבר כמו נס. בעלות הברית הביאו בהן שכלול חדש: טִיְחו אותן מבפנים וסִיְדו ומרחו את הרצפה למשעי בחמר, ורהיטי בית יפים מלאו את האולמים. קשה היה לאמור שזאת היא החושה מטִפוס הקדמון שטעמנו בזמן הראשון.

שני חברי, הורוויץ ואמיתי, התחילו כבר בזעיר אנפין להיות מורי דרך לאחרים, והעבודה התנהלה יפה עד מאד. הם לא חסו על כל עמל, ותלמידיהם – פרחי כהונה של ישיבות צפת וטבריה האמונים עלי בטלה – קלטו בהתמסרות ובחשק נמרץ את תורת החקלאות המסורה להם מפי המורים הצעירים.

משתלת יסוד המעלה נהיתה לדִבת רבים.¹ השכנים הערביים התפעלו מהתרבות האירופית שהוכנסה בפִנה נידחת זו, וסִפרו איש לרעהו על שראו עיניהם במושב של ה“יהוד”. והנה אפיזודה: תושבי הכפר הקטן תְלֶל, הסמוך להמשתלה, היו מושְׂלמים אדוקים יוצאי טוניס. אנשים מרי נפש שעזבו את ארצם מפני הכִּבוש של הצרפתים הנוצרים, ובחרו להתיַשב פה בחשבם את המקום לגן האִסלם. ביניהם היו גם עשירים שהתישבו בצפת, ועם אחד מהנכבדים האלה חג' טהה קרה מקרה מעציב ביסוד המעלה, וכפסע היה לחורבנה בעצם צמיחתה.

וכך היה הדבר: חג' טהה התאבל על מות אחד מבני משפחתו, ובא אל הכפר תלל להפיג את צערו בין קרוביו. והנה בשמעו על דבר הנסים והנפלאות של המשתלה האגדית, לקח עמדו איזה נער והלך לבקר את עבודת היהודים. בהיותו זר לחקלאות, לא שם לב לזה שפוסע ודורך על אדמה שעָדרו, שִׁדְדו, וישרו את פניה במַגובים. סִדרו ערוגות, זרעו מכל מיני זרעונים, והעמידו אפילו ציונים עם כתובת המספרת מהו מין הזרע הטמון פה באדמה. ושבילים מיוחדים הובילו מחֶלקה לחלקה בסדר מופתי. יש דברים מסודרים וסִמנים על כל דבר ודבר, ומאַין לו לבן אפריקה לדעת את כל אלה? לא היה לו שום מושג להבין מִדת הזהירות, היכן מותר לדרוך ואיה אסור. הוא לתומו הלך לו באשר הלך, עבר באלכסון והחריב בצעדיו הגסים את כל עבודת חברי החרוץ והקפדן מר הורוויץ.

הלה, בראותו את חורבן מעשי ידיו רתח, ומרוב כעסו התבטא לפי המחריב הנכבד באיזה מִלים גסות בערבית, שבעצמו לא ידע היטב את פֵּרושן. החג' נעלב קשה, הרים את ידו ונתן מכת לחי מצלצלת לחבר הורוויץ. בזו הרגע קפצו פועלי הורוויץ הנרגזים לנקום כבוד רבם ומדריכם המכובד עליהם, ומהומה ומבוכה רבה נהיתה. אחד מהם, בחור גבוה, חסון, עם עינים טרוטות, הרים את המָרָא² שחפר בה באותה שעה, ונתן מכה אחת על ראש הנכבד ולא החטיא, ופצעהו קשה ונפל ארצה מתבוסס בדמו.

הנער משרתו, בראותו דם בעליו ברח והודיע בכפר על דבר האסון שקרה, וכעבור איזה רגעים בא כל הכפר מזוין בנשק, להשיב נקם! בינתים הספירו חברִי ואחדים מהפועלים, בהריחם מרחוק ריח המות, להתבצר בבנין העתיק, בית האוצר,³ שהיה כעין מבצר עם גרוטאות ברזל חזקות בחלונות ודלת די חזקה. הנער ששב עם אנשי הכפר סִפר להם מי הם האשמים היחידים, לכן לא התנפלו סתם על יהודים, רק בִּקשו את האשמים האמיתיים, ומי שהתבצר ודאי הם האשמים. כזאבי טרף הצמאים לדם נִגשו לשבור את דלת האוצר ולהכריע לטבח את כל הנמצא בתוכו.

אבל ה“חלל” לא מת, ועוד אפשר היה לו לדבר. פנה לאנשי שלומו ובִקש מהם שלא ישפכו דם נקי. הוא מצא את עצמו אשם ומאלהים יצא הדבר, והיהודים שהוציאו את גזר דינו לפועל לא אשמים, אל להאשים אדם באסונו.

באותו רגע גופו נשמע נפץ חזק: בכל זאת הספיקו לשבור איזה גרוטאות ברזל מהחלון, והצמאים לדם התפרצו פנימה והוציאן את האנשים לְהורג. אך אנשים מאחיהם, מאנשי כפרם גופא, הופיעו מזוינים היטב, והכריזו בשם “מחמד ראסול אללה” [שליח האל] ובשם השכיב מרע [הנוטה למות] כי מי שיִגע לרעה באנשים האלה דמו בראשו! כל החבריה שלנו הוכנסה לחושה אחת, אחרי שקִבלו סתם מכות ומהלומות כדבאי, ושומרים עם חרבות שלופות שמרו עליהם מפני הקנאים, עד בוא המשטרה מצפת.

אני וחברי יצחק אפשטיין היינו בראש פנה. באותו יום היה בִּטול עבודה מפני שמר שייד בא לראש פנה וכדרכו מימים ימימה העביר תחת שבט בִקֹרתו את כל דרי מעלה ודרי מטה, מי לחסד ומי לשבט. כל בני המושבה עומדים על רגליהם ומחכים לתורם. פתאום רץ מבַשר מתקרב מעבר יסוד המעלה בצעקה מרה קורעת לב: “הצילו, הצילו, קרה לנו אסון!”. כאשר שמענו אני ואפשטיין את המאורע המשונה הזה, ממש עלטה נפלה עלינו. בטרם הספקנו לטכס עצה והנה רץ שני מגיע ומספר כי השוטרים מצפת כבר לקחו את החשודים, והם שלמים וקיימים, אך מובלים למאסר לצפת, וטרם הגיעו לחצי הדרך.

הפקידות הראש פנאית התיחסה למאורע הזה בכל כובד הראש, וההזדמנות שמר שייד היה על המקום הועילה הרבה. אחרי התיַעצות נשלח לצפת מר יוסף פרידמן – אִכר ראש פנאי מילידי טבריה, לשונו למודה בשפה ערבית צחה, והוא מהיותר נכבדים בעיני הערביים בסביבה⁴ – דוהר על סוס אביר ומזוין בצרור כסף.

מר פרידמן פגש את השיירה בדרך: האסירים הולכים ברגל תחת שמירה מעולה של חיילים טורקים וזַבֶט⁵ בראשם. הוא נתקבל בסבר פנים יפות מהזבט, כאילו חִכה לבואו, וההתנהגות עם האסירים היה דוקא אנושי וג’נטלמני. מר פרידמן רמז לז’בט ללכת לאט לאט עד הזיתים שלפני העיר צפת ושם לעשות תחנה להִנפש, ולא להוביל את האסירים העירה טרם בוא פקודה, ודי לחכימא ברְמִיזה! הוא בעצמו דהר על סוסו העירה לפניהם, התרָאה תיכף עם פקידי הממשלה הגבוהים, ואחרי כן הלך להתראות עם החולה המסוכן, שהביאוהו כבר לביתו.

החולה חזר איזה פעמים בפני השופט שהוא מוחל וסולח, ואינו מאשים שום איש באסונו חוץ מעצמו, ומקבל עליו את יסוריו באהבה, לכפרה על עונותיו. קרוביו, בשמעם את דבריו אלה של השכיב מרע שככה חמתם, והסתפקו בקבלת פִּצוים הגונים על היד, ואף המשטרה קבלה אגב אורחא את חלקה, ועד הערב כבר נמחק כל האינצידנט, כאִלו שום דבר לא קרה. עם פְּנות היום זכינו להתנשק עם המשוחררים!

בדרך אגב כדאי להזכיר מקרה מעציב, דומה לזה קצת, שקרה עם אחד האכרים בראש פנה בראשית הִוסדה. מר קליסקר בא מאוקראינה ונספח לחבורה הרומנית. טרם הורק צרור כספו נִגש לבנות לו בית הגון, והביא לתכלית זו בנאים ערביים מצפת, בני משפחה מיוחסת.

לאכר הזה היה בן צעיר שהתגנדר בגבורה, ואקדח מבריק תלוי לו על אֲזֵינו [תלי, חגורה לנשק]. אחד הבנאים, צעיר כבן עשרים, התקנא בבן האכר והציק לו תמיד שיראה לו איך יורה האקדח המתנוצץ הלוקח את נפשו. יום אחד, בשחקם יחד עם הנשק המסוכן – ושניהם אינם בקיאים איך להזהר בו – והנה מתפרץ כדור מהאקדח ופולח את רקת הבנאי, והוא נופל שדוד על המקום.

כחץ מקשת הגיעה הידיעה לצפת. משפחת הנרצח העיזה [אספה] את כל העיר המושְׂלמית, וכשטף באו לראש פנה במאותיהם לנקום דם אחיהם. בן האכר קליסקר בתומו מסר את עצמו בידיהם מבלי בקש מפלט לו. בזה אמנם הציל את כל המושבה מכליה, אבל הוא עצמו ספג את שלו מִשָׁלֶם.⁶ המשטרה הספיקה לבֹא בזמן להציל אותו מלמות מות נבל, אך מבית האסורים אי אפשר היה להוציא אותו עד בֵּרור המשפט. הון גדול עלה המשפט וכריתת השלום עם משפחת הנרצח להישוב החדש ולכלל ישראל. ואחד מתנאי השלום היה, שנע ונד יהיה בן האכר בארץ, וזכרו ימחה מספרי ראש פנה.⁷

בעזוב מר שייד את ראש פנה, נודע לנו על דבר החדשות שנתהוו בישוב. בראשון לציון היתה מהפכה: האכרים התקוממו נגד מנהלם יהושע אוסוויצקי. התוצאה היתה חלופי גברא: את אוסוויצקי מעבירים לראש פנה, ובמקומו יבוא לראשון הדיקטטור מר בלוך. ואת בן־שמאל מעבירים לזכרון יעקב.

על דבר המרד הראשוני העשיר מאד באפיזודים שראויים בלי שום ספק להֵרשם בתור פרק בהִסטוריַת הישוב, אני מסלק את ידי מזה, מפני שאני לא היתי עד ראיה, אלא מה ששמעתי מרחוק, לכן לא התרשמו היטב במוחי המאורעות ואסור לי לטפל בזה. אני משאיר את המקום הזה פנוי לאחד הבקי בענין הזה יותר ממני.¹

בהזדעזע ארץ הוטל גם גורלנו אנו, שארבעתנו נתפזר לכל ארבע רוחות הארץ. וככה היתה החלוקה: אמיתי יִשאר ביסוד לנהל את המשתלה, אפשטיין ישאר בראש פנה, ואני והורוויץ – לראשון לציון ולבאר טוביה. אדמת קסטינה אך נקנתה אז על ידי אוסוויצקי,² ובינתים נעשתה המהפכה נגדו, ועבודתו הופרעה בטרם נִגשו ליסד את באר טוביה. המתישבים הבסרבים עבורם נקנתה האדמה, משפחות מרובות אוכלסין, הספיקו בינתים לבוא ארצה, ולפי שעה ישבו ביפו באפס מעשה וקִבלו תמִכה קצובה. החלו לדבר על דבר בניינה, וטרם נולדה, וכבר שוּלח אחד מאתנו בתור פקיד לקסטינה שעוד בעולם הדמיון יסודה. כמה מן הפזיזות הובלטה במעשה שייד זה!

החלוקה בין ארבעתינו היתה טבעית מאד. אחד משני החברים שנִהלו את המשתלה ביסוד המעלה מחוייב הלא להשאר על המקום. כפי שהחבר הורוויץ היה הסִבה במותו הטרגי של הטונסאי חג' טהה, מובן מאליו שתיכף אחרי המקרה היה צריך לעזוב את המקום. החבר אמיתי, שהאנצידנט הנזכר לא חל עליו, נשאר מנהל יחידי במשתלה. החבר אפשטיין הספיק בזמן שהותו בראש פנה לטוה [לטוות] חוט של חסד לאחת מתלמידותיו, בת אכר מראש פנה, וזכותו זו גרם לו שישאר במקומו – לבסוף נעשית באמת חברתו בחיים.³ וממילא יצא הגורל שאני והורוויץ נתגלגל ליהודה ונתחיל את הרפתקאות החיים שוב מבראשית.

אציין כאן לזכרון קמעה מהשתלשלות חייהם של חברי השנַיִם שנשארו בגליל.

משה אמיתי (ורהפטיג) התמסר כל כלו ליסוד המעלה, שרִתקה אותו אליה בעבותות שלא יִנתקו. למרות כל הפגעים הרעים שעזו עליו במקום מנוגע קדחת זה, וכמה נפשות יקרות לו טמן בעפרה – עד היום עומד איתן בדעתו, ולא זז כמלוא נימא מאהבתו הראשונה ליסוד המעלה ולנחלתו שהרטיבהּ בדמעותיו, בזיעתו ודמו, וקשר עמה ברית עולמים.

יצחק אפשטיין לא האריך זמן רב על עמדתו החקלאית שלא מצא בה אף פעם די סיפוק. כאשר נשאר יחידי בראש פנה, וכל אחריות העבודה נפלה רק עליו לבדו, אז התחיל להרגיש שלא לכך נוצר. נִסה את כֹּחו במקצוע מדידת האדמה, אך גם בזה לא מצא חפץ, והמקרה הביא לידו ענין אחר. בצפת גר אז הד"ר בלידן, רופא ראש פנה, והיה מהאוהבים להתקהל.⁴ ולו היתה עזר כנגדו, אשה רמת היחס, נכדת ר' בנימין הנוסע השלישי.⁵ זו היתה טפוס יוצא מן הכלל, שכדאי להציג לה מצבת זכרון בהסטוריַת הישוב העירוני. אשה בעלת מרץ גדול, כולה תנועה וחיים. היא התענינה מאד בחיי יהודי צפת ורצתה להרים אותם משפל מצבם, ובעקר נתנה את לבה לבער [את] הבערות של הבנות, ולחנכן על ברכי התרבות.⁶ היא החליטה למצוא איזה מקור של תמיכה ולפתוח בית ספר לבנות בצפת.

גב' בלידן עזבה את הארץ לזמן מה והלכה להתדפק על לב נדיבי עם בכל מקום שתמצא. בשובה הביאה איזה סכום כסף בידה, והבטחות מרובות לסיוע אם רק יעלה בידה הדבר לפתוח בית ספר לבנות בעיר החשכה צפת, שזה היה מהדברים הנמנעים. קשה היה להאמין בהצלחת מפעל מהפכני כזה. אבל מִרצה ועקשנותה עמדו לה, ועוד יותר ההתנדבות של המורה הראשון, חברנו יצחק אפשטיין, שנתן ידו והתמסר בכל רכושו הרוחני הרב להיות לעזר למפעל זה, וזכתה צפת, ובית ספר לבנות בהנהלת מר יצחק אפשטיין נעשה לעובדה.⁷

מצבו בצפת היה יותר מנורא. האדוקים הקִצונים השתמשו בכל מיני נשק להחריב את בית הספר לבנות, וכל הדרכים היו כשרות בעיניהם. להורי הילדות הפסיקו לתת קצבתם בחלוקה, חרמות ונידוים נגד ההורים והמורים, בפרט על משפחת הד"ר בלידן שהקציעו חדרים לבית הספר בדירתם הפרטית, ועל התלמִדות השליכו שִׁקוצים באמצע הרחוב בלכתן ובבואן מבית הספר. בכל הדרכים האלה לא מצאו עוד סִפוקם, עד שעשו פעם דבר מגונה מאד: באחד הלילות נכנסו לבית הספר הקיצוניים שבקצוניים ושפכו על הספסלים והשלחנות עביטים [סירי לילה] מלאי “בושם”…

אך במקום שיש צללים יש גם אורות. גם בצפת החשכה נמצאו אז אנשים שידעו להעריך חשיבות המפעל בכללו, ולהוקיר את מִזגו, ישרו וערכו של המורה הצעיר הזה, שעמד כסלע איתן בראש המוסד. הם עמדו על צִדו לעודד ולעזור, ולהמשיך את קיום המוסד על אפם וחמתם של מורדי אור. ולמרות כל הנגעים ופגעים הספיק בית ספר זה, הראשון, להעמיד דור של אִמהות עבריות אמיתיות שרישומן ניכר עד היום.⁸

זה היה ראשית דרכו של מר יצחק אפשטיין המפורסם, כאשר אך יצא לעולם הוראה.⁹

סמטה בצפת

עדיין אנו יושבים בגליל, עובדים ומחכים ליום ההגירה ליהודה.

טרם נתפרדה חבילתנו, החלטנו לחוג ארבעתנו ביחד את החג המסורתי ל"ג בעומר במירון, ולהיות נוכחים בהדלקה דרבי שמעון בר יוחאי. ההדלקה חלה בשנה ההיא במוצאי שבת. שָׁבתנו יחד בראש פנה, ובשבת אחרי הצהרים התלבשנו בבגדי בד לבן, שתפרנו לנו בפעם הראשונה על חשבוננו! ועלינו לצפת. היום היה נהדר, יום אביב ארצישראלי.

בצפת התאספנו עם כל הנוער מהסביבה אצל ידידים, ועם צאת הכוכבים יצאנו במחנה כבד של הולכי רגל ורוכבי סוסים, פרדות וחמורים. זקנות בלות וזקנים מופלגים נסחבים על מקלותיהם, גונחים בשאפם רוח בכבדות, וממשיכים את דרכם המלאה אבני נגף וצוּרי מכשול. רק רוח הקודש דהילולא דרבי שמעון מעודדת נפשות נדכאים להִסחב בלילה בשארית כחותיהם מהלך רב כזה, עד מירון.

בין רוכבי הסוסים היו עלמות ילידות צפת, הבישניות והצנועות, הנמצאות כל השנה תחת פִּקוח הוריהן האדוקים. ומי יכל להאמין שבין אלה נמצאות אמזונות נפלאות! ביום זה, יום ההלולא דרבי שמעון, הותרה הרצועה, ממש כביום שיצאו בתולות ישראל לחולל בכרמי שילוֹ באמרן: “בחור שא עיניך”![²⁴⁷] הכל מותר, ובנות צפת משתמשות בהילולא זו להתראות בפני בחורים, בדהרן בין המון ההולכים ברגל, בעזבן את רסן הסוס חפשי, ובשטפן תחצנה את גוש הנוער הגברי, שהיה ברגע זה למשחק בידיהן ולכל אשר תחפוצנה יִטו. וקול צחוקן, כקול צלצול פעמון זהב, יִשנה וישוּלש בהד ההרים הלוקחים גם הם חלק בהלולא דרשב"י, ידידם זה אשר לא עזבם ביום גלות עָמנו מהם.

במצב רוח מרומם כזה המצוי רק אצל בני עם חי החוגג את חגיו בעליצות שלמה, הגענו למירון. שם מצאנו כבר המון רב, מהזריזין שנחפזו ובאו לשבות את השבת על יד קברי הצדיקים. היו שם יהודים שבאו מבגדד, מחלֶבּ, מאורפה,¹ מפרס, ממרוקא, מטוניס, מאלג’יר, מתימן וממצרים. נפגשנו עם משפחות שהלכו ברגל חצי שנה עד הגיעם למירון. חוץ מהספרדים הארץ ישראלים, באו גם אשכנזים מ“ארבע הארצות”:² ירושלים, חברון, טבריה וצפת, ויהודים מדמשק, בירוט, צידון, חיפה, יפו, ומכל המושבות.

ערבוביה של לשונות שונות, דיאלקטים משונים ותלבושות משונות, וכֻלם רוקדים יחד, במעגל אחד, בהתלהבות ומסירות נפשית “דרוִישית” מול האש הקדושה שהודלקה בדחילא ורחימה לזכר נשמות הצדיקים שמצאו מנוחתם עולם בחצר זו בכפר מירון. אל קערת שמן זית בוער מושלכות גלימות משי יקרות וצעיפי משי מרוקמים זהב שמתקבלים על ידי הדואר מהודו, מסין, מעדן ועוד. האש הקדושה אוכלת הכל כהרף עין, וההתלהבות מתלקחת. נדמה שעירין קדושים³ התערבבו בין ההמון ולוקחים חלק בהלולא וחנגא דרשב"י.

בין החוגגים נמצאות הרבה משפחות שהביאו את בניהם הקטנים שהגיעו לשנתם השלִשית ושערם מגודל פרא, כי עוד לא עלה תער על ראש הנזירים הקטנים, וביום הילולא זה דרבי שמעון הם חוגגים ראשית הגֵז – “חלקין”! לכבוד מאורע חשוב זה מכינות האִמאות מאפיות מכל המינים כמו לחג בר מצוה, והאבות – כל מיני משקה מן המשובח. חביות מלאות כל טוב ניצבות כחצי גורן על יד כל משפחה מאושרת שזכתה לקיים מצוַת ראשית הגז, וההתחרות גדולה ביניהן ברכישת יותר נהנין מטובן. יין נשפך כמים, ובתוך הבִּצה של המשקאות מתחרים גברים בעלי עצמה אחד בשני, לחטוף את הילד “המחולק”, להרכיבו על שכמו ולרקוד עמדו עד אפיסת הכֹּחות.

המחול הכללי לאור ההדלקה, והמחולות המשפחתיים, כל אחת בחוגה לקול הזמרה והמצלתַיִם, לא פוסקים כל הלילה. באותה שעה הזקנים מתכנסים לתוך בית התפילה הבנוי על הקבר הקדוש גופו, מתפללים ומתמסרים לאמירת “הזוהר” בהתלהבות נפשית עד נשמתם בם. והזקנות מלטפות ומנשקות את המצבות של הצדיקים ופיהן ולא פוסק מאמירת תחינות ושפיכת דמעות חמות על השיש הקר. ובתוך כל הערבוביה הזאת מתעסקים בחורים ובחורות בפלירט, רחמנא ליצלן, שעל פי המסורת מותר בליל החג הקדוש.

יש מאמינים שמי שישן תחת כִּפת הגג בו נמצא הקבר דרבי שמעון בזה הלילה דוקא, מובטח הוא שימצא רפואה שלמה לכל תחלואי הגוף והנפש. החדר אמנם די גדול, אך בכל אופן לא יכל להכיל אפילו אחוז קטן מכל המאמינים הרבים. לכן כובשים את המקום באגרוף ומאן דאלים גבר – כובש לו מספר סנטמטרים, יושב על הארץ ומתנמנם. המון עָם זה, מין במין מתערב ואיש לא מכיר את שכנתו. החושך מכסה על פני כֻּלם, ונרדמים יחד, אלה מרוב עייפות ההילולא, אחרים משכרות, ויש שמהופנטים על ידי האמונה התמה. כגוש אחד יתלכדו, וכמו לב אחד דופק בעֲרמה חיה זו. ואֵדי רעל⁴ מתֻבלים בריחות של זיעה מתפשטים מסביב עד מחנק. והמאמין יאמין!

חברַי, עם ידידים מן המושבות והנוער הצפתי, לא נדחקנו כמובן תחת כפת הגג הנעכר לתוך הגוש המכווץ והמלוכד עצם אל עצם, ולא בין העוסקים באמירת “זוהר” כל הלילה. גם בממתקים ורִקודים כבר בחלה נפשנו. השתטחנו באהל בד שסדרנו בתוך החצר, ובִלינו יפה עם הצעירות בנות צפת, התמימות והצנועות.

עד שתים בלילה הכל אתא שפיר [היה טוב]. פתאום התקדרו השמים וזילוף דק מן הדק התחיל להרטיב את היקום. משעה לשעה הטיפות התעבו והרטיבות התגברה. ומפלט מהמטר הטורד, בשביל אלפי איש שהתאספו במקום הזה, אין למצוא! מה לעשות? כל השמחה הופרעה לפתע פתאם. כל אחד מבקש להציל את נפשו ואפשרות אַיִן! עוד תוספת לצרה היה שכֻּלם באו הנה במלבושים קלים, קיציים, וכבר נרטבנו עד עצמותינו. ברחנו לכפר הערבי הסמוך לבקש מחסה מגשם, ואלה בני דודינו רִחמו עלינו והשכירו לנו אוּרוָה, במיטב כספנו ששִׁלמנו למפרע – לפני הכניסה. זרם חי של בני אדם התפרץ פנימה, והנה אכזבה: הגג רעוע, מקולקל כֻּלו, והדילוף של המעזיבה העשויה טיט וחמר⁵ עוד יותר גרוע מהמטר הטבעי.

החלה התחרות לשכור בהמות לנסיעת בריחה, והן כמובן התיַקרו פי שבע. ואין למצוא בהמה כלל, בכל הון, אלא צריך לחכות לאלה שהלכו עם נוסעים, וישובו. אבל בשובן מתנפלים עליהם, מתחרים איש ברעהו ומעלים את המחיר, מריבות וקטטות, ומכות לא תחסרנה אף הן.

הזקנים והזקנות, שבלאו הכי אינם מסוגלים לרכיבה, שבים ברגל. הגשם מתגבר, הרוח מנשב בחזקה, וקור חֹרף בא בכל תקפו. אין מנוס ואין מפלט מהצרה. לנו רק אחר הצהרים נזדמן לתפוש פרדים – שעשו את הדרך הלוך ושוב כמה וכמה פעמים, ואין להם כבר כוח להרים רגל. וככה, בבגדי בד לבן שנשחר, התכַּוַצנו על הפרדים המתנהלים אט אט מרוב לאות. והגשם עדין אינו פוסק אף רגע. בדרך פגשנו זקנים מופלגים ההולכים ונסחבים במי בוץ עד מעל לברכיהם. הדרך המלאה אבני נגף התכסתה במי מדמנה מרוב דריסת הסוסים והפרדים, והולכי הרגל המסכנים נתקלים על כל צעד ושעל, נופלים וצוללים בטיט מרופש. הלב דאב לראות את סבלתם.

עם שקיעה הגענו לצפת. הורידו אותנו מעל הפרדות באין רוח חיים והכניסו אותנו בבית מכיר אחד. שם הסירו מעלינו בקושי את הבגדים הלחים שצפדו לעורנו, שפשפו את גופותינו בכֹהל חריף, והשקו אותנו בתה חם מהול ביין מבושל. פרשו על רצפת החדר מרבדים וכרים, וכִסו אותנו בכסתות עבות להחם את בשרנו. טִפלו בנו כמו בילדים קטנים, כי לא יכולנו לזוז ולנקוף אצבע.

הלילה עבר עלינו בשינה לטרגית [כבדה, ללא תנועה] מבלי לראות אפילו בחלום את ההמון החוגג או הצעירות התמימות, שבמאור עיניהן ראינו את הרפלקס מהדלקה [ההשתקפות מהמדורה] של רבי שמעון בר יוחאי.

הגשם של ל“ג בעומר ההוא ירד בלי הפסק במשך ארבעים וארבע שעות. התוצאה היתה דלקת הריאות: מספר זקנים וחלשים מהחוגגים את חג ההילולא דרשב”י בשנה ההיא, ראו את השמחה ואת התפארת בפעם האחרונה בחייהם.

עברו עלינו איזה שבועות של “בין הזמנים” בחצי עבודה וחצי בטלה, מוכנים בכל יום לפקודת ההגירה. בשתי שנות עבודתנו בראש פנה התקשרנו בקשר של ידידות עם הרבה מבני המושבה, והידיעה שאני והורוויץ צריכים בקרוב לעזוב אותם היתה להם כמחט בבשר החי. גם אנו מצדנו סבלנו לא מעט בזכרנו כי בעוד ימים מועטים נִפרד מאותו המקום שמצאנו שם מרגוע לרוחנו הנסער ורֵעות של אנשים אחים. גם השָׂב החרמון, שמדי פתחנו בֹּקר בקר את דלת ביתנו הקדים אותנו ב“צפרא טבא” [בוקר טוב], ואדרתו הירוקה מכסה את גופו עד רגליו הטבולים במי מנוחות, מי מרום, ובשקט האויר נשמעת שירת הירדן אשר מהמסת שלגיו יתהוה. איך אפשר לעזוב את כל זה וללכת למדבר החול שביהודה, אל הקוצים והברקנים ושדות חשוכי עץ מיצל, אשר טעמם לא פג, ועוד עמדו לנגד עיני מאותם הימים שבִּקרתי את ראשון לציון לאחר רדתי מהאניה.

והצמחים הצעירים שגִדלנו כאן בגליל, שטִפחנו ורִבִּינו אותם, והתחבבו עלינו כילדים יוצאי חלצנו. כמה קשה הדבר להנתק מהם, מאלה שיום יום משקים אותם, דואגים למזונם. יום יום זָלפת עליהם במשפכך כטל בֹּקר, כאם המניקה את פעוטה. התשכח אשה עולָהּ?¹ ואנו, איך נוכל לשכוח את האדמה שרָוְתה מזעתנו והופרתה מכֹּחנו! אבל כך הוטל הגורל מאת שייד השליט היחידי ומי ישיבנו?

הגיעה השעה ובאה הפקודה ומחר אנו הולכים. ידידים עורכים לנו נשף פרידה בלבביות רבה, גם נאומים לא חסרו, ובאויר רִחפה השתפכות הנפש. והמִלים החמות היו לנו כמו רסיסי טל בוקר היורדים לתוך כוס הפרחים ונותנים להם עצמה לעמוד נגד שרב היום. התרגשות חזקה שררה בשעה שמִפיות ידידים התפרצה הקריאה: חזקו ואמצו! למען עמנו וארצנו.

למחרת אחר הצהרים הופיע מר חסן “בוסתנאי” מצפת, החַמָר הידוע בהִסטורית הישוב הראש פנאי, והביא עמדו מבחירי פרדותיו להעבירנו בהקדם האפשרי עד חיפה, לפני צאת האניה האוסטרית משם ליפו למחר בחצות הלילה.

התחילה סדרת הפרידה מכל המושבה, ובינתים חשך היום והדרך לפנינו ארוכה וכבדה. מר חסן הציע לנסוע צפתה וללון בביתו, בכדי שעם שחר נצא לדרך ואז איך שהוא, בהתאמצות, נגיע עד הלילה לחיפה. וָלא, נאחר את האניה שמפליגה רק פעם בשבוע מחיפה [ליפו]. הצעתו ההגיונית נתקבלה, וכעבור שעה קלה נמצאנו בביתו.

חסן זה חי תמיד [התפרנס] על חשבון הפקידות הראש פנאית וכל החמרים הצפתים לא מעט קנאו בו. בביתו קִבלו אותנו כאורחים נכבדים מאד, למרות המקובל שבבית מוסלמי אין דריסת רגל לגבר זר בתוך חוג המשפחה. אך חסן שאני [שונה], כי בהיות לו שיח ושיג עם פקידי הברון התדבקה בו שמינית שבשמינית מתרבות האירופית.

לחסן זה היו שתי נשים בבית. חי עם אשתו הראשונה יותר מעשר שנים ולא ילדה לו בנים. אז נָטל ממנה רשות לקחת עוד אשה, אולי יִבנה ממנה. בהיותנו אורחיו היינו עדי ראיה לקוריוז משונה: האשה הראשונה במיטב שנותיה, בריאה ויפה, צרור המפתחות תחוב לה בסנִורה והיא עקרת הבית המוציאה והמביאה. בחדר מסתובבת הצעירה, כעין כלתה הסמוכה על שולחנה, מקבלת הכל מהמוכן, והזקנה אוהבת אותה כבת. כבר יש לה ילד, ואת הילד אָמנה הזקנה על ברכיה כבן לה. כל טיפולו מוטל על הבכירה, אך להניק אותו היה חובת האם הצעירה.

וחסן זה, שרוב ימיו מבלה בנסיעות רחוקות ואך לפרקים מבקר את ביתו, אינו חושש כלל על שלום ביתו שֶׁיֻשבת מזה שנשא עוד אשה על אשתו הראשונה. ומיום שאללה נתן לו בן עוד הוכפל השלום איל־חמד־איל אללה! אידליָה כזו לא פִּללנו לפגוש בחיים.

בבקר השכם יצאנו מצפת. התנינו עם חסן שלא יובילנו דרך ואדי למון, שנשבענו לא לעבור יותר בדרך זו. ויובילנו דרך מירון, פָרַדיָה, רַמֶיה – באותה הדרך שאחרי יותר מארבעים שנה סִדרה הממשלה האנגלית דרך למכוניות צפת־עכו. בצהרים עמדנו במג’ד־אל־כרום, ופה סעדנו נפשותינו ונפש הבהמות. המשכנו דרכנו הלאה, והדרך כאלו ירט² לפנינו, וכבר מרחוק רואים כעין מפה כחולה פרושה שם במערב, וממערבית דרומית בולט גוש עמום ירוק כהה, כנראה שזה הכרמל המיוער. מראה זה מעודד את נפש הנוסע העיף, עוד מעט וסֵבל הנסיעה הממושכה על גב הפרד יגמר.

כשעברנו את הנהר נעמן ועכו כבר היתה מאחורנו, היינו עדים למחזה נהדר, איך באופק מתאבּק כדור אש אדום גדול עם גלי הים. לעינינו נלחמו מלחמת תנופה שר האש ושר המים, וסוף סוף שר המים בלע את הכדור, והאש הלכה וכבתה לאט לאט. אך ניצוצות ניצוצות נראו במרום הרקיע, כעין שרידי פליטי הכדור הגדול, והם האירו את דרכנו הלאה בלִוְית ההמיה המונוטונית של הים, המשעשע אותנו ומתיז אגב אורחא רסיסי מים מהגלים המתפוצצים על רגלי פרדותינו השואפות במלוא רֵאָתן את האויר הימי הצח שלאחר השקיעה.

שלוש עשרה שעות רצופות רכבנו על גב הפרדות, ועם ערב הגענו לחיפה. בחיפה כבר היה אז מעין מלון קטן שפתחה אשה צפתית אחת ממכרותנו. המלון הראשון והיחיד בחיפה.³ הורידו אותנו מהפרדים כעין נטל משא, ושכבנו בחוץ על מצע של מחצלות מבלי להרגיש אף אבר חי בקרבנו. הלילה היה ליל קיץ, ומלאך השֵׁנה לִטפנו ונֵרדם. באמצע הלילה, בשעה אחת וחצי אחר חצות, באמצע השֵׁנה המתוקה, העיר אותנו קול מחריד – קול הכרוז שהולך בכל העיר, מעורר ישנים ומזרז ללכת אל האניה שתפליג אחרי חצי שעה ליפו. זה מתאר לנו איזה חוף צדדי בלתי חשוב זה היה, זה הזכיר לנו את השַׁמש בערי ליטא, המכה בפטיש ומעיר “לסליחות”.

אחרי הקול הזדעזעה העיר, ופנסים משוטטים פה ושם. נזדקרנו על רגלנו, והנה שני סבלים עומדים כבר הכן לשרתנו. העמסנו עליהם את כל המטען, וירדנו אל החוף עוד בטרם נפקחו היטב שמורות עינינו. וככה, חצי ערים, ירדנו אל הסירה ששטה לה בשקט בתוך המפרץ לאור הפנס הקלוש. בדרוך רגלנו על מכסה האניה התעוררנו בשמענו פתאום מדברים אלינו איטלקית וגרמנית, ושאלנו את עצמנו ההִננו שוב על אדמת נכר?

אגב עלי לציין פה שהיינו באותו הזמן מיוחסים קצת, וזה אִפשר לנו את הנסיעה באניה מחיפה ליפו. בזמן ההוא שלטה הגזרה האיומה שיצאה מהשולטן עבד איל חמיד, שהתנגד בכל תוקף להגירת זרים לארצו – בחופי ארצינו לא להוריד יהודים כלל![²⁵⁶] אנו לא פחדנו להפליג, מפני שבשבתנו בראש פנה באה לנו המחשבה שמן הראוי הוא לשרוף את הגשר, ולקצוץ לעולם את החבל המקשר אותנו עם רוסיה, ובהיותנו בצפת קִבלנו נתינות עות’מנית ונעשינו לאזרחים כשרים. לולא זאת מן הנמנע היה לנו, בתור יהודים ונתינים זרים, לרדת בחוף ארצישראלי ולהִכנס שוב לארץ בדרך הים.

בשתים אחרי חצות נשמעה שריקת האניה, שנדמתה לנחרה מתוך השֵׁנה. על פני המלחים והנוסעים מורגשת עצלות ובקשת מנוחה, העוגן הורם כלאחר יד, האניה זזה ויצאה מהמפרץ אל הים הפתוח. באותו לילה נדמה כי מלאך השינה השליך תרדמה גם על הים, והוא כל כך שקט, הוזה ומתנמנם. הדרך מחיפא ליפו באניה כמובן קלה יותר מאשר על אנית היבשה, הפרד. עם בֹּקר הכרנו מרחוק את רוכסי ההרים שעליהם שוכנת זכרון יעקב, וכספר פתוח כתוב שחור על גבי לבן נגלו לפני עֵיננו כל ההרפתקאות שעזו⁴ עלינו על רכס הר זה הנקרא “זכרון”. כן, לא לחינם קראו את המקום “זכרון” בשבילנו הוא מלא זכרונות.

האניה שטה הלאה ועִמדה נִטשטשו זכרונות העבר והורגשו געגועים לעתיד, לחיים קדימה, קדימה. בינתים פוזלות עיניך מנקודה אחת לשניה לכל אורך החוף השמם, המכוסה חולות ים בלתי פּוֹרים, ומחפשות את הנקודה הירוקה היחידה, חוף התקוה – פרדסי יפו. כבר אז באנו לידי מסקנה כי ליצור כאן עתיד אפשר אך ורק בעזרת המים.

ושוב, בפעם השניה, אנו על חוף יפו. הים הפעם שקט, נחמד, וכמו לפני שלוש שנים, הופיע שוב שליח מיוחד מהאדון חיים בקר, מַכָּרנו מאז, עם פתקה ממנו שנרד עמדו. היחס אלינו היה כאל ג’נטלמנים גמורים: פקידי החוף מביטים על הפספורטים שלנו, משתוממים, וממלמלים איש לרעהו: "אִבֵּן עַרַב![²⁵⁸]… גם המוכסים לא בדקו אפילו בכלינו, רק הביטו בנִמוס לבין אצבעותינו – ושליחו של חיים בקר רומז להם בדפקת אצבע על לבו, “על חשבוני”,⁵ והם עונים ביראת הכבוד: “מ־א־סלַמה!” [לכו בשלום].

הסבלים תופשים את חבילותנו והולכים לבדם לאכסניה שלנו, לבית ר' חיים בקר, ואנו חפשים ללכת ברחובות יפו בעצמנו דוקא, הרי נהירין לנו שביליה מאז. והנה טעינו קצת: בשלוש השנים האלה יפו השתנתה בהרבה. סִמני גידול מוכרים בעיר. במרכז, שהיה כֻּלו ריק וחרב, תוקנו כל החרבות ונבנו הרבה בתים וחנויות. גם מחוץ למרכז, ברחוב המוביל ירושלימה, נמצאו כבר בתים, אף כי במספר מצומצם. נמצאו אי אלה בתי מלון של יהודים, וגם שלמה גרוסמן לא יכל להתגאות כי חנוני יהודי יחידי הוא בעיר. נמצאו גם בעלי מלאכה שהתישבו פה, ורחוב הדגים הומה מטפוסים שונים של יהודים הולכי בטל – אלה הבסרבים העתידים להתישב בבאר טוביה.

ראשון לציון כבר היתה קשורה עם יפו על ידי עגלה, מעין “דיליז’נס”, קרי שבבקר היא מובילה הנוסעים העירה ובערב שבה לראשון. אל יטעה הקורא לחשוב חס ושלום כי זה היה מין אוטובוס, רק עגלת משא קטנה עם סוס אחד צנום וחלש כבעליו רַכבו.

העגלון, זָקֵן איש שֵׂבה, היה מפליטי רוסיה, בעל משפחה גדולה. התגלגלו הרבה זמן בירושלים ולא מצא במה לפרנס את ביתו וחיו בצער ובדוחק, עד שנפלו ברשת המיסיון שהיתה פרושה לגרוף בחכתה כל נדכא וכושל. להציל את נפשות ביתו מכליה, נִסה האיש הזה, שהיה לפנים שוחט ובודק בעירו, להתעסק בעגלונות. העביר נוסעים מדי בוקר מראשון לציון העירה,⁶ ובערב השיב אותם עם מקנת כספם – חבילות ושקים, ארגזים, חביות וכל שאר ירקות. כן אינו מסרב, חס ושלום, לקבל עליו להיות שליח להובלה. כל מה שמזדמן לידיו אינו מסרב. גם אינו מקפח פני כל בריה, מי שבא לפניו הוא מקבל בסבר פנים יפות ומזמינו לשבת על המקום היותר מכובד בעגלתו מבלי להתחשב כלל עם דעתו של שותפו – סוסו העלוב, הלבן כזֵקָנו. בעגלונוּת זו מצא פרנסתו, אף כי בצמצום רב, ובראשון לציון הרשה לו אחד האכרים להשעין על קיר אֻרוָתו אהל ממחצלות, ובו גרה כל המשפחה. ושם באהל זה סִדרו גם בית אוכל ליחידי סגולה שחפצו להנות מסעודה הגונה בורגנית.

כאשר באנו אל היהודי הזה לשאול אם יש מקום פנוי להעבירנו לראשון, נתן לנו “שלום עליכם” בקול רם ואחז את ידו בידינו, ותיכף הרגשנו שזוהי יד עדינה שלא מתאימה לבעל עגלה. הוא הציע לפנינו בנעימות רבה את שֵׁרותו להובילנו למחוז חפצנו, וכרגע הלך עם סבלים, הביא את חפצינו וסִדרם איך שהוא בעגלתו הגדושה. עם ערוב היום, כאשר גמרו כל הנוסעים את עניניהם בעיר, יצאה העגלה לדרך. העגלון, זה הזקן הנכבד, נשוא הפנים, הולך על צִדה – ואיך יהינו אנשים צעירים כמונו לטפס ולשבת על העגלה? אף כי ספסל אחד סִדר למעלה למושב כבוד לכל דצריך, אך מי יעיז הראשון לתפוס את המקום? וכך זזה העגלה עם המטען לבד, וה“נוסעים” ברגל צועדים, ומקשיבים לסִפורי הזקן הנמסרים כיד חכמתו עליו. שמו את כל מעיָנם בספוריו ושכחו לגמרי כי הולכים הם ברגל.

בבואנו לראשון בלילה, אחרי טיול מענין כזה של איזה שעות,⁷ כבר חיכו לנו מכירים שנודע להם בואנו, וקִבלו את פנינו באהבה ובשמחה גלויה. חוץ מהם פגשנו על יד “הדילזנס” המון רב שחכה וצִפה לדואר ותו הגעגועים מתוח להם על מצחם. בכלל זה היה מקובל שלילה לילה מחלקים לו לה“דיליז’נס” את הכבוד הזה, תמורת היותו הקשר היחידי עם העולם התרבותי.

תיכף לבואנו הלכנו להתיַצב לפני מורנו החדש הגנן מר קוולן,¹ שאליו שוּלחנו להיות עוזריו. מצאנו לפנינו צרפתי גבוה, רחב כתפים, מגושם קצת אך עינַים מחַיכות לו. נראה לנו שאינו איש רע ואפשר יהיה לחיות גם עִמדו בשלום. הצגנו את עצמנו, והוא קִבל אותנו בסבר פנים יפות, ותיכף גלה לנו את הסוד, שהוא יודע את הסִבה העקרית מפני מה ברחנו מדיגור – מפני שלא נתן לנו די עבודה. “אבל פה מחכה לכם עבודה רבה, מֻבטחני שמחוסר עבודה לא תסבלו ואני מקוה שמפה לא תברחו”.

תיכף נמסרו לנו שני חדרים קטנים שהכינו למעון לנו, וגם דאגו למפרע למִטות עץ עם מזרונים טובים. ולפי שעה הִזמִנו בעדנו ארוחת תמיד אצל בעל הדיליזנס, בבית האוכל של המחצלות המיוחד לבורגנים – שלא נתרועע עם הנוער העובד, שסעדו במסעדת האלמנה. אותו הלילה טעמתי שֵׁנה אזרחית על מִטתי, בד' אמותי, ונזכרתי בליל הנדודים לפני שלש שנים, על מדרגות האבן בצד הרחוב.

את ראשון מצאנו הפעם שהתקדמה. אמנם לא גדלה הרבה במשך שלש השנים האחרונות, אך בכל זאת שִׁנתה פניה. משפחות חשובות עזבו בעטיה של ההפיכה האוסוויצקית,² משפחות חדשות התישבו ותפסו את מקומן, ונוספו בתי מספר.³ אך באדמה התעשרה: קנו אדמה חדשה, אדמת עָיון, ועם קניה זו הוכפלה אדמת ראשון. אוסוויצקי, עם כל חסרונותיו, היה אחד הטובים שבפקידות הברון, ובכל מקום שנמצא הרחיב את גבולנו.

גם הספיקו לנטֹע חלק הגון מאדמת ראשון ואדמת עָיון כרמי גפנים, אף כי רובם מהמינים הערביים המקומיים. במינים שלטה איזו אנדרלמוסיה, עשרות זנים ביחד, ערביים וצרפתים.⁴ גם סדר הנטיעה בנוסח ערבי: שתיים שתיים בגומה אחת, ואי אפשר לחרוש בשני הכִּוונים. מצאנו שנָטעו פה לפי קו שסִמְנו על ידי שוָרים כמו שזורעים אבטיחים. הלבנטיניות בלטה בכל פִנה, ואחרי שקיבלנו את תורת הנטיעה המודרנית מפי מורנו מר דיהֶה בראש פנה, אנו, המלומדים להיות פדנטים בנטיעה ולהקפיד כחוט השערה – הכרמים הראשונים היו די מגוחכים בעיננו.

זמן בואנו לראשון הפעם חל, לפי סדר הכרונולגי, אחרי המהפכה. אוסוויצקי היה מחויב לבסוף לעזוב את ראשון, שחשדו בו שהוא לא די חזק לאחוז את רסן הממשלה, ושולח לראש פנה. במקומו שלחו את הדִקטטור הידוע מר בלוך, לרסן את רוח הרבלוציוני [המהפכני].

מצב הרוח של אכרי ראשון אחרי השקטת המרד היה מדוכא מאד. מר בלוך היה יהודי אלזסי, שרוב ימיו בִּלה בבירת הטורקים קושטה.¹ שם הספיק ללמוד היטב את שפתם, ורכש לו את מנהגיהם ואת אכזריותם, והוא יכל להחשב בלי ספק כתלמיד ותיק של עבדול חמיד העריץ! לא רק תכונתו של האיש הזה היתה אופְיָנית, אלא גם פרצופו: קטן קומה ורחב, ראשו, הגדול שלא לפי מִדת גופו, רובץ ישר על הכתפים מבלי להכיר שיש לו צואר. עינים ענקיות מפיקות זְועה, מבטו כעין מבט הנמר בהתנפלו על טרפו. קולו עב, חזק, ותמיד אתה שומע ממנו רק פקודה, צִווּי או גערה. אף פעם לא קִבל שום איש בפנים שוחקות או בסבר פנים יפות. כאשר אחד האכרים, או אפילו מהפקידים הנמוכים, פנו אליו באיזה שאלה, או בקשה, העמידו רגליהם באופן כזה שמוכנים בשעת הצורך לברוח בנקל אחרי גערתו הידועה: “פורכט! [עוף מפה!]”. ככה הטיל את מוראו על כל הסביבה. אף השכנים שלנו, הפלחים והבדווים, פחדו מפניו.

גם המשטרה הארצישראלית² חרדה נגדו, ובהופיעו בבית הממשלה ביפו הרימו אנשי המשטרה את הנשק לאות כבוד, כמו לפני איזה פשה. כֻּלם ידעו שהם ככלי משחק בידיו: אם קרה פעם שהפשה הירושלמי לא מצא חן בעיניו, לא ארך הזמן ומגבוה קראו אותו בחזרה לקושטה ואחר נשלח במקומו. מי יודע איזה כח טמיר היה באיש הזה? איש לא יכל לחדור למצפונו. בעיניו הגדולות ובמבטו החד היה כוח לא ישוער, ואיש לא יכול לעמוד נגד אִשן.

בכֹחו זה יכול היה באמת לברוא, אך כפי הידוע, הוא שולח הנה כעין מכניע מורדים. השעה שִׂחקה לו למצא חן בעיני ההנהלה הראשית בפריז, בהיותם זקוקים ליד חזקה בהנהלת המושבות המתפרצות. וליד זו נמסרו כח והרשאה בלתי מוגבלים [לעשות] כחפצו, מבלי שיהיה זקוק להסכמה מפריז, הן בדיני נפשות והן בדיני ממונות. נהר די דהב [של זהב] שטף מבין אצבעותיו, ללא ביקורת וללא דין וחשבון על הסכומים הענקיים שהוציא. סכומים גדולים רשמו כ“מתן בסתר”, ולמי זה נתן נשמר עד היום כדבר סתר.

מר בלוך אחז את המושבה ביד חזקה, ועל מעשה איש ואיש פקח שבע עינים. ביום סָקר מעל הגזוזטרא שבקומה השניה סביב ביתו את כל מה שנעשה במושבה, ובלילה התחפש והסתובב במושבה ולכל חלון ודלת נעץ את עיני הנץ שלו. ואם התאספו שנים שלושה אנשים בבית אחד לשם שיחה בטלה, עמד תחת החלון והתחקה לדעת את מהות השיחה. אורח שסר אל המושבה, ומאן דהוא [מי שהוא] חפץ לזַכותו בלינת לילה, צריך היה לקבל על זה רשיון מבלוך. פועל יהודי אם בא אל המושבה לבקש עבודה, היה מוטל עליו בראשונה להתיצב לפניו, ולקבל ממנו פתק לזכוּת ישיבה. ולא כל אחד זכה לכך. הוא, בחכמת הפרצוף שלו, שקל בפלס את המבקש, ואם נדמה לו על פי הדִבור, התלבושת או התסרוקת, כי המבקש שיך לכת המבקשים חירות, אז לא הועילו כבר שום המלצות או בקשות ותחנונים, והאיש הורחק מהמושבה במשך [בתוך] עשרים וארבע שעות.

עד ראיה [הייתי] כיצד בא לפניו צעיר לבקש פתק לעבודה. על פי פרצופו ניכר היה שהאיש מדוכא ובעל משפחה, ואין פחד [חשש] לספחהו לעבודה, וקִבל ממנו את הפתק. מאושר היה האיש, ובצאתו החוצה מולל בין אצבעותיו את הפתק. חדש היה בארץ, וכשקרני השמש הִכו על ראשו, פתח את שמשיָתו הגדולה למצא מחסה תחתיה. והנה ברגעים אלה עלה מר בלוך למעלה על הגזוסטרה, מגדל הצופים שלו, והכיר את הצעיר עם הפתק ביד מסוכך ראשו עם השמשיה. כרגע נשמע צלצול: מר בלוך קרא לרַכָּבו מחמד סלח, המדבר טורקית, שהיה יד ימינו ועמד תמיד נכון להוציא אל הפועל את משובתו. נתן לו סמנים ושלח אותו אל המושבה למצוא את הצעיר בעל השמשיה ולהבהילהו אליו. מחמד יצא לצוד את צידו ומצא את המבוקש, וכאחד האסירים הובל למר בלוך. בהכנסו התנפל עליו מר בלוך בשאגה – תן הפתק! הלז מסר לו בחלחלת מתנים את הפתק, ופקודה חדשה נִתנה למחמד שילך עִמדו וירחיקהו רחוק רחוק מהמושבה.

עם בואו של פקיד עריץ זה נפסקה התקופה של קנית אדמות, שבה הצטיין המנהל הקודם אוסיווצקי. אוסוויצקי אמנם חטא נגד חלק אחד של אכרי ראשון, אבל בכלל היה אחד מאתנו ילידי רוסיה, שידע את ארחנו ורבענו, גם הבין היטב את הצֹרך הגדול להרבות בקנית אדמות.¹ בזמן יהושע אוסוויצקי הוגדלה אדמת ראשון בכפלַים ונקנתה בשליש המחיר משקָנו המיַסדים הראשונים. בעת שהקניה הראשונה קנו בשמונה עשר פרנק הדונם, קנה אוסוויצקי בשבעה.²

אך בלוך מצא כי לא זה תפקידו, ועיקר מעשהו להכניע זדים ולענוש מורדים. אלמלי שלילי היה, יכל היה לרכוש הרבה אדמות, שאפשר היה אז לקנות בנקל, וליצור יִשוב חזק. בזמנו של בלוך לא נִתְוַסף אף שעל אדמה אחד לכל מושבות הברון שנמצאו בחוג שלטונו.³

כאשר הציעו לפניו למכירה חלק הגון מאדמת כפר בית דגון הגובל עם המושבה לצד החולות, שלח בלוך בתור מומחים את הגנן שלו קוולן, ואת האינספקטר החקלאי מר בַרְביֵה שבא אז בפעם הראשונה מפריז, להתחקות על טיב האדמה. אני נספחתי אליהם בתור נושא הכלים, והם על פי חפצו ענו, ומצאו שאדמה זו אינה כדאית לקנות אפילו במחיר הנמוך של עשרים פרנק הדונם – אדמה היותר מוכשרה לפרדסים, שכעת חפצים [מוכנים] לשלם עבורה עשרים וחמשה פונט הדונם.

בזמנו של בלוך בִּקש הכפר סרפנד איל חַרב לעזוב את מקומו לגמרי ויותר מעשרת אלפים דונם אדמה הציע למסור לידינו באיזה מחיר פעוט.⁴ אבל בלוך סֵרב: הוא לא מצא לנחוץ להוסיף עוד אדמה, בטענה: למי ובעד מי? להרבות עוד במורדים?

הבסרבים באו להתנחל על אדמת קסטינה שקנו עבורם,⁵ מקום רחוק ושמם מאין שום זכר לישוב, והממשלה עוד הוסיפה מכשולים ולא נתנה רשיון לבנות את המקום. כשנודע הדבר לאנשי סרפנד איל חַרב, באו לפני בלוך בהצעה חדשה: להחליף את אדמתם, כעשרת אלפים דונם, באלפיים הדונמים שבאדמת קסטינה, כי התגעגעו לאדמת חִטה ואדמתם לא היתה מסוגלת לזה. הצעה זו היתה נותנת את האפשרות להשאיר את יהודי בסרביה פה, במקום ישוב יהודי, ולא בדרום הרחוק, מעבר להרי החושך, שזה סוף סוף הביא את באר טוביה לידי חורבן.⁶ כיום רואים איך נס ציונה פורחת – מושבה קטנה זו, שרק חלק קטן מאדמת הכפר רכשה לה – כי אדמת סרפנד ברכה בה. סרובו של בלוך היה שגיאה נוראה. ואולי הבין את פשעו אבל חזקה בידו היתה: “הפרד ומשול” – פחד פן יתארגנו אנשי ישובים קרובים ולא יוכל להם.

ובדבר “סרפנד איל חַרב”, עוד עובדה אחת המראה על מסירותם של הפקידים הגבוהים לעניני הישוב וטובתו: לאחר שנים, בימי שלטון יק"א,⁷ שוב עלתה על שֻׁלחננו שאלת כפר סרפנד איל חַרב. בני הכפר בִּקשו להחליף [את אדמתם] עם אדמת הברון בעבר הירדן, בסאחֶת גולן. האדמה נקנתה שם מלכתחילה בתנאי משונה שלא להושיב עליה יהודים, ואך על ידי ערביים תֵעבד לנצח. עשו בכל זאת נסיונות ליַסד ישוב יהודי, אבל לא הצליח הדבר, ועד היום הזה נשארה האדמה ההיא שממה. אנשי כפר סרפנד בִּקשו גם כאן לעשות אִתם חלופין, אבל הפקיד אטם את אזניו משמוע.

והכפר נשאר לנו כספחת בבשר החי עד היום הזה. ראשון לציון, נס ציונה, באר יעקב ורחֹבות יכלו להוות שטח אחד, אלמלי סרפנד באמצע. זה היה כפר עני וחרב, אבל על ידי עבודה במושבותינו, ומכירת חלק מאדמתו במחירים גבוהים,⁸ קם לתחיה. אנשיו נוטעים עכשיו פרדסים, מתחזקים ומשתרשים.⁹

נשוב קצת לאחור – אי אפשר לזכרונותי ללכת בדרך הכרונולוגי בדיוק.¹ לרגל בואנו הפקיעה הפקידות הראשונית מהאכרים את החלקות הקטנות הסמוכות לבאר המושבה, שהוקצעו [בשעתו] לאדמת שלחין,² ופה נמסר לנו שדה נרחב של עבודה. מאז מתחיל פה פרק חדש של תרבות: משתלה של עצי פרי מכל המינים, פרדס, עצי נוי ואקליפטוסים בשביל כל המושבות. אגב אורחא גם גן ירקות לפקידים, ופרחים. עבודה מענינת ומלאת אחריות. לעוזרים מתלמדים אצלנו בחרנו אי אלו נערים מבני המושבה שנמסרו לידינו.

כשריד של עבודתנו מהימים ההם נשמר הפרדס עצמו בלב המושבה עם שדרת התמרים, שהיא כמעט היחידה בארץ עד היום, עצי התותים הישישים, הפיקוסים שפרשו את כנפיהם כנשרים ענקיים, הברוש והקזוארינה, שתילי החושחשים המגודלים מזרעונים בפעם הראשונה בארץ, ועצי האקליפטוסים כבדי נוף שהדרת הזקנה חופפת עליהם, בכל קצוֵי המושבה ובמושבות השכנות שנזונו ממשתלתינו. על יד גדר הפרדס מתנוססים בפרחיהם הנהדרים הגָ’קָרָנדָה, הגרֶוִיליה,³ הבנבוק, הפִיטלגה. וחבל על שדי הנסיונות מכמה מאות מינים, שהצליחו אז בידינו, ועכשו אין זכר למו.⁴

בינתים נִהל בלוך את הפוליטיקה שלו בנוגע לבאר טוביה.

בנין באר טוביה היה בשביל בלוך כעין ספורט, ובשביל זה לבד לא כדי היה לו להוציא את באר טוביה מתחת ידיו ולהחליפנה ב“סרפנד חרב”. מפני האמבִציון הנמרץ שלו הוא, בלוך, חפץ להראות בפני כל העולם כי למרות הפקודה הנמרצה שבאה מקושטה – לא לתת ליהודים לבנות מאומה חוץ מאורוות, או רפתות לבעלי חיים משקיים – הם בכל זאת יקימו מושב!

זה דרך הבנין בימים ההם: לכל בית שחפצו לבנות במושבות קִבלו רשיון לרפת. הממשלה נותנת רשיון לרפת, וכגמר הבנין, אחרי שכבר היה מכוסה בגג – הוא נהפך בן לילה לבית. באופן כזה נבנו בזמן הטורקים כל המושבות, בלי פרץ ובלי צְוָחה.

יוצא מן הכלל היה בנין בית הכנסת בראשון לציון בימי אוסוויצקי. כאן הוחלט מהתחלה שלא רפת נִגשים לבנות, ומיד עִכבה הממשלה את הבניה על זמן בלתי מוגבל ולא נתנה בעד כל הון להמשיכה. אך בבוא בלוך לראשון, עמד על דעתו בתקיפות וגמר את בנין בית הכנסת לתפארת למרות כל חוקי טורקיה.¹

גם בהזדמנת זו של בנין באר טוביה הוא חפץ להראות כי למרות כל האיסורים בנֹה תִבָּנה המושבה החדשה, במקום שאין אפילו זכר לאיזה בנין שהוא, גם בלי רשיון מגבוה. ולא רפתות יקימו כי אם בתים. ומי יאמר לו: “מה תעשה”? ואולי היה לו רעיון יפה להגדיל ולהרבות את הפרסטיג' [היוקרה] של הברון גם בדרום הארץ – מי יודע נסתרי לב?

בלוך ביקש תחבולות, ומצא שהקַימקאם מעזה² ברוב טפשותו לא הבין את חפצו הטוב להעשירו… ובעד עוון טפשותו הורד מכהונתו ואחר, חדש, בא במקומו. הלז ידע בזכות מי עלה לגדולה, וכבר תפס את הענין.

בינתים הביאו חמרי בנין לראשון, הוזמנו נגרים, והעבודה סודרה על מגרש אחד בראשון לציון, לפי חשבון המשפחות שנתקבלו בפריז להתישבות בבאר טוביה. בנו בתי עץ, פרקו את החלקים, סִמנו את החֻליות במספרים, והניחו כל בית לבד בגל [בערמה], על מנת להקימו כבנין קבוע בבאר טוביה.

ערמות ערמות של בתים מפורקים הצטברו בראשון וחכו להעברתם למקום תעודתם.

אנו, אני והורוויץ חברי, כבר זַחְנו את דעתנו מבאר טוביה, למרות שמלכתחילה הובאנו מן הגליל כדי לעזֹר ביִסוּד הנקודה הזאת. קוה קוינו ששנינו נשאר בראשון, ומצאנו פה די מקום להתגדר. והנה ביום בהיר אחד קבל בלוך תלונה מאת הקַימקאם היפואי שהבסרבים, ההולכים בטל בעיר ועומדים ברחובות כנופיות כנופיות, מפריעים לו את הסדר, ומיַעץ הנהו להוציא כמה שאפשר משפחות מן העיר טרם יארעו תגרות בחוצות. אז נזכרנו שיש איזה באר טוביה בעולם המחשבה, והתחילה העברה. חלק מן הבסרבים הושיבו לפי שעה בצריפים שהשאירו בלתי מפורקים בראשון [לציון], בשביל חלק אחר נשלח מטען קרשים [לבאר טוביה].

בבקר אחד, ביום שמִני בתשרי תרמ"ט, נקרא חברי לבית הפקידות, ובלוך פנה אליו במלים קצרות: “אסוף את חפציך וסע עם הטרנספורט [משלוח המטען] הראשון לבאר טוביה”. חברי לא ענה אף מִלה, הלך שחוח הביתה, אסף איזה דברים קלי ערך, וטִפס וישב על אחת העגלות הטעונות קרשים, לוחות, טפחות ועוד מיני חוליות מבתים מפורקים, וחֶבר נגרים.

העגלונים היו כֻּלם אכרי ראשון. הדרך עד גדרה היתה מוכרת להם במקצת, אבל משם והלאה אף אחד מהם לא נִסה אף פעם להתרחק. העקספדיציה [משלחת המסע] יצאה אל הדרום הרחוק מבלי שידעו את הדרך ואת האדמה הקנויה, ואך את השם לבד, “קסטינה”, שָׁגרו על פיהם.³ רק פקודת שליט עריץ כבלוך, שאסור לענות לו או ליעץ לו, ומה שיצא פעם מפיו לא ישונה, הכריחה עדה של יהודים לצאת לדרך רחוקה ואי סלולה, שכל מיני הרפתקאות אפשר למצא בה, בעצם הימים הנוראים. טעו כמובן בדרך הרבה זמן, ולמחרת בבקר, ערב יום הכפורים, אחרי תלאות וענוים קשים שסבלו בדרך לא סלולה, באו לכפר הערבי קסטיניה, שזה בערך שעה מזרחה מאדמת באר טוביה.

פנו מערבה לחפש את “באר טוביה”, ומצאו איזו גבעה קטנה שסִמני חורבות מישוב עתיק נראו עליה, וַיחליטו שזה בודאי המקום המיועד. מבלי להיות כלל בטוחים בזה פרקו את משא העגלות, השליכו את מטענם וברחו הביתה, כי העגלונים בעצמם הלא אכרי ראשון ומחויבים להגיע הביתה ליום כפור. אבל חברי הורוויץ וקִבוץ קטן של נגרים נשארו באופן מגוחך כזה בדרום הרחוק מישוב עברי, בלי מזון ובלי מים, עם ערמות עצים, תחת כיפת שמי הדרום, מבלי להיות בטוחים אם לא יבואו תיכף לגרש אותם מן המקום הזה, שלא היו בטוחים אם הוא שייך לבאר טוביה.

בחפזון סִדרו מאי־אלה קרשים מלונה כמו במִקשה.⁴ במקרה נמצאו עמהם איזה מחצלות, וכבר נעשה מעון. רק אז שמו עיניהם לסליהם ומצאו שהסלים ריקים – בלי שום מזון, ואף טיפת מים לרוות את צמאונם. כפי שיום כפור יום צום, לא היתה נחיצות מרובה לדאוג למזון, אבל אחדים מהנגרים היו יהודים חרדים לדת, והם רטנו שאכילה בערב יום כפור מצוה כיום כיפור גופו, ועל מא דה [זה] היו שרויים בצער ודאגה.

כאשר השמש סובבה את מהלכה לדרום השליכה את קרניה על ערמת העצים הגדולה, ואנשי הכפר בית דִרַאס⁵ הכירו מרחוק בשִׁנוי המוזר שנתהוה על גבעה ריקה זו הגובלת עם אדמתם. מרוב סקרנות באו לסַיֵר את המקום ומצאו הפתעה משונה שלא פִּללו: קומץ קטן של יהודים, וערמה גדולה של עצים, שאגב אורחה מצאה חן בעיניהם וכדאי יהיה לבקר גם בלילה, לתועלתם… אך לפי שעה החוש של סַחַר מֶכֶר הבינם שפֹּה גם מקום למכור מים ומִנֵי מזונות בכסף, והציעו את שרותם. והיהודים הכשרים שלנו הספיקו לקים את המצוה של אכילה בערב יום כפור ויִשְׂבעו ביצים ופת ערבית.

זוהי הִסטורית היום הראשון של באר טוביה,⁶ וככה התענה הקומץ הקטן הזה של המתישבים הראשונים, יהודים כשרים, ביום הנורא, יום כפור.

אמנם השכנים הטובים דאגו מאז לאורחים החדשים, ומהיום ההוא והלאה לא פסק המקח וממכר, והודות להם לא סבל הקומץ שלנו מחוסר מים או מזון. אך המים של כפרי הדרום נשאבים מהבאר על ידי אנטיליה,⁷ והחבל עשוי משרשי רותֶם הנותנים למים טעם וריח לפגם שאיש אירופא אי אפשר לו לסבול. אך ההכרח לא יגונה ולכל מתרגלים, עד אשר חפרו באר וסדרו משאבה בבאר טוביה גופה.

ממחרת יום כפור זה נקשרה באר טוביה [לראשון לציון] על ידי עגלות בקשר תמידי, מדי יום ביומו, וערמות ערמות עצים ורעפים כִּסו את פני הגבעה. כעבור שבועַים להתיַשבות החדשה הופיע בראשון חברי הורוויץ, שבא למסור בעל פה דין וחשבון לפקידות מכל הנעשה שם, ולקבל פקודות חדשות. בעמדו מדבר עם הגנן מר קוולן לא גרעתי עין ממנו. האמת נִתנה להאמר שקשה היה להכיר את האיש – עד כמה נשתנה במשך השבועיים האלה! מראיהו כחצי פראי. ומר קוולן בפנותו ממנו אמר אלי: “הלא חברים אתם, ואיך אפשר שכל הסבל יפול על שכמו לבד?”, והשאר כבר מובן מאליו, בלי אומר ודברים. באותו יום התכוננתי לדרך כמו לאי סָחַלין,⁸ לקחתי עמדי מכל דבר שיכול להביא לקצת נוחיות, והוגלתי מראשון לבאר טוביה.

באתי לבאר טוביה, אבל דוקא באר לא מצאתי, ואך חצי צריף שהספיקו כבר להעמיד על מקומו המיועד, וממנו פִנה ויתד⁹ לבנות את כל המושבה. אני, המאושר, נכנסתי כבר ישר תחת פנת גג של רעפים אדומים, הראשונים בכל הדרום, מעין דיזגרמוניה גמורה עם כל הסביבה, מובלטים באדמומתם הצעקנית על קילומטרים רבים מסביב.

עם בואי השתדלתי להכניס מרץ חדש, וסדרי המקום נשתנו קצת. הרגש הרגישו שיד סדרנית נחתה פה. את כל הנגרים שהיו אז בארץ אספו למקום, ושני הנגרים הקבלנים, ר' שמחה ומאיר, חִלקו ביניהם את העבודה: לקחו כל אחד צד אחד מהרחוב, לבנות בהתחרות בטֶמפו חזק. והד הפטישים המכים על ראשי המסמרים נשמע למרחוק בסביבה השקטה כהדרום אז.

ואני, ביום ידַי מלאות לְנַצח על העבודה, ובלילה על מטתי לא זזה ידי מהרובה. כל רשרוש קל בחוץ העמידני על רגלַי, וסבבתי עם הרובה את כל ערמות העצים ובתוך כל הצריפים הגמורים למחצה, שמא מתחבאים שם מי מן השכנים הטובים שניסו את מזלם לקחת מעשר מהערמות. ובלכתי כה וכה אני משנן לי את הפסוק “יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, ואליך לא יגש”.¹⁰

בינתים מוסיפים להגיע כסדרם משלוחים של חמרי בנין ועמהם גם צרכי בני אדם, והחיים בבאר טוביה הנבנית התחילו ללכת במסלול. השכנים כְּאִלו מעריצים את מפעלנו ואת מרצנו ולא מציקים לנו, למראית עין, בהתחשבות עם הרגישם טובת הנאה מאתנו. אך בסתר הלכו והלשינו בפני הממשלה בעָזָה שהיהודים באו ובונים “קומפניה” [כפר] חדשה על גבול אדמתם. להממשלה היה אוֹי לה מיוצרה ואֲבוי לה מיִצרה.¹¹ המושל העזתי, שעלה לגדולה על פי רמז של מר בלוך – המלשינות הזאת היתה למורת רוחו.

למען כסות עינים בפני תושבי המקום, שלחו איזה חיָל שוטר עם פקודה בכתב מהקַמיקאם על אִסור הבניה. כפי הנראה החיל הטורקי לא היה טפש כלל וידע מה לפניו, ובעיניו קראתי אחרת לגמרי מאשר בכתב. בכדי שלא יִשנו השכנים להלשין, צִוּו על החיל להִשאר על המקום לזמן בלתי מוגבל ושכל השכנים ירגישו בהַוַותו, ואז ממילא נופלת האחריות ממוכתרי הכפרים להודיע מכל מה שנעשה בסביבתם.

אני קִבלתי אותו בסבר פנים יפות, מסרתי לו ולסוסו צריף מיוחד, וגם הקצבתי לו מספוא עבור סוסו ביד רחבה, ולחיל גופו איזה סכום כסף יומי שכר בטלה. והג’נדרם לא ידע במה להודות לי בעד רוב טובה ואמר: “תַחְת אומרַק” – עבדך אני כל אשר תצוני אעשה. מאז כמובן לא היתה דרושה שמירתי בלילות. כאשר רק הריחו השכנים את הג’נדרם, פחדו לגשת בלילה לשם גנבה מאימתא דמלכותא. מנוחת הלילה שבה אלי ונתתי שבח לבורא.

בכדי שלא להיות חס ושלום כפוי טובה ולקבל כסף חנם, עמד החיל שלי עם שוטו בידו כל הימים וזֵרז את הנגרים למהר מלאכתם, שיגמרו את הבנין טרם שיחליפו אותו באחר. וככה צצו גגות אדומים בין לילה כפטריות וככמֵהין לאחר גשם, והישוב התחיל להתפתח.

הראשונים שהתישבו היו השוחט ומשפחתו, וכשלושים פועלים יהודים רוָקים. ואיך אפשר ישוב כזה לעזוב בלי מנהל, היתכן? הנה הופיע פקיד מנהל, יהודי אלזסי, מר אטינגר. הלה שכב כל היום פרקדן על מִטתו וסָפר את הרעפים, וידו מסלסלת בשפמיו מרוב שִעמום. אני גרתי עמדו בצריף אחד, רק קיר מבדיל בינינו. והנה נשמעה יריה בתוך החדר וכולו התמלא עשן של אבק שרפה. נדהמתי בעלות על לבי מחשבה שמרוב שעמום אִבד האדם את עצמו לדעת. אבל בהתפרצי לחדרו ראיתי שהוא יושב על מיטתו וצחוק תם על שפתיו, בהראותו באצבעו על קרבנו. זה היה עכבר גדול, שנפל שדוד בידו החרוצה של מי שהיה חיל בצבא הצרפתי.

בינתים התקדמה העבודה במושבה. הפועלים הקיפו את כל הנחלה בתעלה עמוקה, נָטעו עצים ברחוב וחִפשו את הבאר במקומות שרמזו עליהם השכנים במרמה – להאריך את זמן קנית המים אצלם. ועל ידי הערביים השכנים במרמה – להאריך את זמן קנית המים אצלם. ועל ידי הערבים השכנים עם בהמותיהם,¹² בתור שכירי יום, חרשנו וזרענו את השדות בתבואות חורף, והמקום קִבל צורה.

הנגרים עושים את שלהם, בהמשיכם את עבודת הבנין. פתאום מתיצב לפני הג’נדרם, ומספר כי לאשדוד באה איזה משלחת ממשלתית. משם רואים היטב את הבנינים החדשים, לכן כדאי ורצוי הדבר לסמא את עיניהם. מה עשיתי? מסרתי על ידו שלש לירות צרפתיות, והוא בעצמו היה שליח מצוה זו. כעבור איזה שעות בא והודיע בשמחה רבה כי נפטרנו מהנגע הזה, וכי לא שכחו לֵהָנות גם אותו בחלק מן הבקשיש.

משהגיע החורף נתכו ארצה גשמים בלתי שכיחים, והנחלים עוברים על גדותיהם ממי ההרים הנִגרים אל הים. באר טוביה נקרעה לגמרי מן הסביבה, באין שום אפשרות להגיע לאיזה מקום ישוב.

עברו כעשרה ימים ב“אין יוצא ואין בא”.¹³ כל המזון כבר אָפַס אצלינו ונאלצנו לבשל מן החִטה שהיתה מוכנה לזריעה. ופתאום היתה לנו הפתעה: ערבי מאשדוד, משכמו ומעלה גבוה מכל בני הכפר, הופיע בגבולנו עם חמור טעון שק קמח בשבילנו. אין באפשרותי לתאר את השמחה והתרועה בפגוש אנשי המושב את המלאך המושיע הזה, אותו ואת חמורו. באשדוד היה טוחן ערבי נוצרי שאצלו היינו קונים קמח מדי שבוע. כאשר נגרענו מן הישוב [נעדרנו מאשדוד] הרגיש הלז שהרעב בא אלינו, והוא לא נח ולא שקט בחפשו כל מיני תחבולות להעניק לנו שק קמח, אך כל הזמן ללא הועיל. אבל ביום העשירי, כאשר הוטהרו קצת השמים, בחר בענק זה וישלחהו סחור סחור עם החמור הטעון שק קמח. בבוא הערבי לשלולית לקח את השק על כתפיו הגבֹהות והעבירו אל היבשת, ואז שב ולקח את החמור על גבו והעבירו, וטען עליו שוב את משאו. והמרחק מאשדוד עד באר טוביה, שהוא בימים כתקונם כשלושה רבעי שעה הליכה,¹⁴ סבב יותר מחמש שעות. באותם הימים נטבעו [טבעו] כמה וכמה ערביים עם חמוריהם בסביבת יבנה, בלכתם מיפו אל הדרום.

אחרי רוב עמל ועינוים של חבלי לידה קשים, לברוא יש מאין במקום שמם ורחוק מישוב תרבותי, קִבלה סוף סוף המושבה צורה קבועה [צורת יישוב קבע]. חן המקום חדר ללבי עד שהתקשרתי בחבלי חִבה להיצירה החדשה שחוללה בעזרתי. חשבתי בתומתי כי הנה אנוכי אשאר בלי ספק להמשיך את העבודה, כי מי יהין להזיז את היוצר מיצירתו? והנה לתמהוני הופיע איזה צעיר, ומציג את עצמו בתור אגרונום לוסטגסטין אותו שלחו לבאר טוביה ישר מפריז. הצעיר הזה, יליד ירושלים, למד חקלאות בצרפת, ובשביל ששלט בשפה הצרפתית מצאוהו ראוי לקבל משרת מנהל עבודה בבאר טוביה – שעשוהָ מקלט לאוסף פקידים עוד בטרם דרכה [שם] רגל אכר מהבסרבים אשר עבורם נקנתה האדמה.

לוסטגסטין זה התנהג דוקא באדיבות ולא נכנס לד' אמותיהם של אחרים, להצר את צעדיהן בעבודה, והסתפק גם הוא בספירת הרעפים שמעל למטתו, ואנחנו ישבנו לנו בחדר אחד כשבת אחים גם יחד. אך ממילא מובן שבמקום קטן כזה בתחילת התהַוּתו, פקיד מנהל ואגרנום מדופלם, לא נשאר שם מקום בשבילי.

ביום בהיר אחד, משנכנס אדר, קבלתי הזמנה מהאדון קוולן לבוא לראשון לציון לאיזה ימים, כביכול הוא חפץ בעזרתי לסמן כרם גפנים שהפקידות ניגשת לנטוע על חשבונה, ממינים שצריכים לבוא באניה מאירופה. כרם ראשון ממינים משובחים ומבוררים, שישמש התחלה להכנסת גפנים מיוחסות לארץ ישראל, ומכירים במומחיותי לסימון. את כל חפצי אוכל להשאיר בבאר טוביה, אך בכל אופן מהראוי למסור את הנהלתי במשק לפי שעה לידיו של מר לוסטגרטין.

כדאי לציין פה את האכזריות של פקידי הברון. לכאורה הדבר בגדר הנמוס, אך אני לא נקראתי לזמן קט, אלא נקרעתי ביד אכזרית מאת יצירתי, ובזה חסל סדר עבודתי בבאר טוביה. ששה חדשים בִּליתי שם, בימים היותר קשים ומסוכנים, ואיזה חורף נורא ומלא תלאות וסבל אי אנושי שעבר עלינו, המיַסדים, שאפשר לכתוב על זה לבד ספר שלם. וכאשר רָוַח לנו קצת, וכמעט שהתקשרתי אל המקום לאהבה אותו, אז רימוני באופן מגוחך שאשוב לראשון על איזה ימים. התגלגלתי כמה זמן בראשון מבלי לדעת באיזה עולם אני נמצא. סִדרתי לי משכב על קתות של מגובים במקום מזרן – כל חפצַי בבאר טוביה ועצמותי בראשון – ולשאול ממר בלוך פתרון הדבר, הלא מסכן אתה את נפשך. רק אחרי שבועות מספר קִבלתי כלאחר יד רשיון ללכת ולהביא משם את רכושי, ולהגיד לבאר טוביה שלום לנצח.

אבל מהעז הזה יצא מתוק. עובדה זו הביאה עמדה החלטה גמורה וחלוטה, שכל זמן שאהיה רוָק יטלטלוני ככדור משחק ממקום למקום מבלי להתחשב כלל באישיותי. לאן שיחפצו: זכרון יעקב לראש פינה וליסוד המעלה, ומשם לראשון לציון, ומראשון לבאר טוביה, ושוב לראשון, ומי יודע את כף הקלע שעוד נועד לפני בעתיד. בכדי לעשות קץ לנדודי החלטתי להכביד ויהי מה את נטל משאי, והרעיון לחיי משפחה ולהתקשר למקום אחד נעשה לאידאל נשגב בחיי.

עקבתי מרחוק בשימת לב את מצב באר טוביה. שם לא היה הכל כשורה. עם התישבות האכרים הבסרבים התחילה תיכף פרשת פגעים ואכזבות. באר טוביה נהפכה לבאר מריבה. הם טרם התאזרחו בבתיהם, והנה החל כבר בלוך לסדר גרושים ודמעות העשוקים הרטיבו את אדמת באר טוביה.¹⁵ ואמנם בדיעבד לא היה לי כלל מה להתחרט על שעזבתי מושבה זו, כי בראשון לציון נפתח לפני מעיָן של עבודה מענינת במשתלות ובנטיעות.

איזו דמות היתה בימים ההם לחיי החברה בראשון לציון?

אַחוָה ורעות מצוינים שררו בין כל המתישבים, ולא הבדילו כלל מאיזה ארץ מוצאו, אם עולה פולין הוא או אוּקרַינה או ליטא, הבדלים כאלה לא היו מובנים כלל. והיה אז נוער מעניֵן במושבה, שהכניס חיים ועליצות. הליצן שבינינו היה ר' יהודה גרוזובסקי.¹ צעיר עליז, בהִכנסו לאיזו מסיבה לא היה אומר שלום מעולם ולא תוקע יד לחברו, אלא נוגח במצחו המפורזל בפדחת חברו עד זעזוע המוח.

הנוער הזה היה מאוחד בשמחות ויגונים של חבריו בכל תפוצות ארצנו.² הנה יחזקאל סוחובולסקי³ הולך להתחתן בירושלים. כלום אנחנו נסתפק בברכה טלגרפית גרידא, כמנהג הגולה? לא מיניהו ולא מקצתו! בערב חג הסוכות שנת תרמ“ט, באמצע הלילה, רתמו עגלות, וכאיש אחד כל הנוער הראשוני עזבו את ראשון בקול המון חוגג ועלו ירושלימה לחתונת יחזקאל סוחובולסקי (דנין), שנכנס לחופה בעיר הקדושה עם בת יהושע ילין.⁴ סרנו כלנו למרכז הפרולטרי של הימים ההם, הוא המלון של פינקלשטין החלבן, המלון היחידי מחוץ לחומת העיר. הוא נמצא באמצע השדה בין ירושלים המוקפת חומה ובין הישוב הפעוט, אי אלה בתים של השכונות החדשות “משכנות” ו”מחנה יהודה" בתחילת הִבנותם.⁵ מסביב היה שדה ריק זרוי אבנים וסלעי מגור.

היו בינינו כאלה שבִּקרו בפעם הראשונה בירושלים, וביום חג הסוכות בבוקר קמנו כאיש אחד ללכת אל הכותל. בדרך התלוצצנו על חשבון הירושלמים הצעירים, חבושי שטריימלין, שפאותיהם מגיעות להם עד לחגורתם, ועוד מיני בריות משונות שפגשנו בדרך והם זרים לנו, בני המערב. במצב רוח מרומם הגענו עד הכותל. פה מצאנו המון יהודים ויהודיות בכל מיני תלבושות, עומדים ומתפללים בלחש, מזמזמים פסוקי תהלים בנעימה מונוטונית. הזקנות לוחצות את מצחן אל אבני הקיר ומרטיבות אותן בדמעותיהן. חבילתנו התפרדה וכל אחד נדחק לפִנה אחרת, ונתן חלקו לקודשת ימי קדם.

הילינים סִדרו סוכה ענקית בטעם מזרחי, מקֻשטת בעשרות פרוכות שקִבצו מבתי הכנסת, כולן מרוקמות כסף וזהב, אנדרלמוסיה של צבעים ואֶרֶג יקר: משי, קטיפה, צמר ועוד. כֻּלה דמתה לאפריון שעשו למלך שלמה בשעתו. בשלשת הימים ששהינו בירושלים לא הורשה אף לאחד מן השושבינים שבאו מהמושבות לטעום איזה מאכל מחוץ לסוכתם. בקר, צהרים וערב ערכו לנו שולחן מלא כל טוב, ור' יהודה גרוזובסקי, הליצן של החבורה, מלא אמצאות כיצד לשמח חתן וכלה וכל המסובין.

באותה השנה [תרמ“ט] בא גם תורו של יעקב שלמה חזנוב הגְדרתי להִכנס לחופה ולמעשים טובים.⁶ אף צעיר אחד לא נשאר בראשון. כל העגלות רותמו, וכרוז יצא שכל דצריך יתי ויסע – ומי לא יקח חלק בשמחת הביל”ויי שלנו עם החלוצה הגוצה שחורת העינים![³⁰²] גדרה הפעוטה נהפכה בין לילה למטרפולין.

ויהי היום, בא אלינו רץ והודיע כי גדרה במצור: שתו עליהם סביב אנשי הכפרים השכנים, וכל הלילה לא פסקו יריות על הנצורים. מִהרו ורתמו שוב את העגלות, וכחתף נהרו לגדרה. התקרבותנו הפילה פחד על התוקפים, והתפזרו.

כדאי הדבר להזכיר עד כמה היה בין המתישבים הראשונים קשר האחים, שכל דבר נגע בלב כֻּלם. כעין משפחה אחת חיינו. היכן הם הימים ההם? אם נפגשים לפרקים כעת עם השרידים היחִדים מהזמן ההוא, פשוט געגועים תֹקְפים אותנו לימים הראשונים. אם להשוות הימים ההם להאידנה, כמו ימי האביב החמים מלאי פרחים ורֵחות עדינים לימי החורף מכוסי שלג קר, ואפילו אור השמש כאִלו דועכה.

בנוער הראשוני התקיים דבר מוזר שלא חזה הנביא מראש. כאן החזיקו יותר משבעה גברים בצעירה אחת. עלמה אחת כמעט יחידה היתה בכל המושבה, והבחורים הסתובבו סביבה כמו הדבורים העמלנים סביב המלכה, וחזון של נשואין רחק מראשון [לציון]. והנה קרה מקרה שגם ראשון נפקדה. לפונדקאית [לבעלת הפונדק] האלמנה נזדמן איזה בחור משונה, עוית עִותה את פניו, שהתרצה לשאת את בתה העלובה שלקתה בחטוטרת. ראשון צהלה ושמחה. כֻּלם מתכוננים ללילה – ליל הכנסת הזוג המאושר תחת החופה. באו אורחים מכל הסביבה, גם מיפו, ואף גדרה השיבה חובה להשתתף בשמחתנו. והנה הופיעו בהסח הדעת גם בנות הבסרבים היפיפיות, והנוער הראשוני המלא געגועים למין היפה הֻקסם באחת מיֹפיָן, ויצאו במחול שגעוני עד דלא ידעו. מרוב התלהבות שלח כל אחד בפני עצמו לקנות יין על חשבונו, והדִצָה והחדוה הגיעו למרום.

השעה כבר מאוחרת, והנה נכנס הסתת הידוע, ידיד הנוער, מר אהרון איזנברג שגר עם משפחתו בודי אל־חנין.⁷ לנגדו התפרצו כרגע מכל העברים עם בקבוקי יין וכוסות להעניקו מדם הענבים, ונרתעו לאחור בראותם על פניו עקבות של דמעות מהולות בדם לבו.

מה קרה! מה קרה?

נחוצה עזרה!

ונשתתקו פתאום ההלולא והחנגא, ואחד אחד התחמק בלי אומר ודברים. עברו אך רגעי מספר וברחוב הראשי כבר התאסף הנוער, מזוין בְּקתות של מעדרים ואלות והקיף את הסתת החביב עליו, שעמד בראש מורד, שותק ודמעות חונקות לו בגרונו. דממה כלפני הסער. והנה ניתן אות, והגדוד זז בבהלה לעבר ואדי איל חנין.

בכדי לתת תמונה בהירה, עלי לספר על דבר התהוות הישוב הפעוט הלז מראשית יצירתו. בשנת תרמ"ג בערך בא מאודיסה יהודי בעל נפש, בעל משפחה, מר ראובן לרר, על מנת להתישב.¹ נפל באיזה אופן בידי סרסורים, וקנו עבורו פרדס מיד איזה אפנדי, על יד דרך המלך הגדולה המובילה חברונה, מהלך שלשה רבעי שעה דרומה מראשון לציון.² בתוך הפרדס נמצאה חצר מלאה בניָנים עתיקים, באר ובריכות. עשה קפיצה נחשונית ויתישב בתוך פרדסו, עם משפחתו שכֻּלה מטפלי טליה,³ ואך באו מאודיסה.

אחרי ישבו שמה איזה זמן הכיר את טעותו, עד כמה זה מגוחך שמשפחה עברית אחת תשב גלמודה בין שכנים פראים, והתחיל ללקט אליו כל אומלל ומר נפש שברח בעור שיניו מארץ הפרעות.⁴ נתן להם דירות בחצרו חנם, והבטיח לדאוג להם ולמצא עבורם עבודה בראשון לציון הקרובה.⁵

הסתת איזנברג, מנהיג הנוער, לא יכל לגור בראשון לציון, במקום עבודתו, מפני השמירה המעולה של בלוך שלא אִפשר להנוער התוסס להתאסף סביב מנהיגם ה“תַסס”! בזה היה מסכן את לחמו ולחם העובדים האחרים⁶… לכן הוכרח איזנברג למצא לו דירה במקום אחר. מצא אצל לרר בואדי אל חנין חדר אפל, נשען לקיר ברֵכה סדוקה שלא משתמשים בה מכבר, ושם גר עם משפחתו. ותנאי הותנה מקודם שהברכה תשאר תמיד ריקה.

חצר זו של לרר בואדי אל חנין היתה איזה ישוב עלוב. גרו שם אי אלו משפחות שחייהם תלויים להם מנגד, גם אחדים מקרובי ר' לרר המשועבדים לו. העוני והמצוקה ששררו בחצר מקלט זו אין לתאר, ומבלי צדיה פגעו גרי החצר מרי הנפש איש ברעהו, או אשה ברעותה. ובפרט הילדים שלא חטאו נגעו לרעה אחד בשני. ואם קרה המקרה שאחד ממקורבי בעל החצר נפגע, אז קמו בעלי החצר לעזרת המשועבדים שלהם, ויענשו את הדרים בכל חומר הדין.

על פי מקרה נפל הגורל הפעם על אשת הסתת, החולה במחלת לב ומטופלת בילדים שלשה. הסתת – העמל קשה כל היום ולבסוף צריך עוד לכתת את רגליו איזה קילומטרים לבוא הביתה לאשתו ושלשת פעוטיו – אחרי אכלו ארוחת ערב גסה, נפל בזרועות מתיקת השֵׁנה של העובד. בלילה, אחרי חצות, התעורר אחד התינוקות והאם חפצה לגשת אליו. בהציגה את רגליה על הרצפה והנה אויה! המים בחדר מגיעים עד הברכים: נבִעה בקיר של הברכה, ומים מתפרצים בחזקה. מקול ענות חלושה: הצילו! הצילו! התעוררו בני הבית וכל השכנים סביב, והמהומה גדלה למעלה ראש. ובהעירם את בעלי החצר להעיר את אזנם על דבר המאורע – שחקו על מִשבתם. הסתת, נפעם וחדל עצות, עזב את משפחתו במצב טרגי כזה ורץ כמטורף באמצע הלילה לתנות על צרת נפשו ולבקש עזר מעיר. ובבואו מצא את כל ידידיו הרבים שהסתובבו בגיל ההורא בהאי שעתא [בזו השעה].

אמנם “מעז יצא מתוק”. עובדה זו לִמדה אותנו כי האיגוד והאירגון עומדים ברומו של ישוב, וכי בלעדיהם יכשל כל אחד [יחיד] ויפול ללא קום. בלילה הלז נולד הארגון הראשון של הנוער המושבתי העובד, המלא תסיסה, ומאז נועדו כל האספות דוקא בואדי חנין – על אדמת ר' לרר, שפחד הלילה ההוא שבר את גאונו ולא חרץ יותר את לשונו.⁷

יש הרבה מאד לספר על דבר הגיטו הזה בואדי איל חנין. לדוגמא אזכיר פה את נשמת אחד הגיבורים שנפל חלל ונשפך דמו על מזבח העקשנות של עם ישראל. בין המתלקטים בחצרו של לרר היה החלוץ מר ילובסקי.⁸ צעיר כבן שלושים, אב לשלשה ילדים פעוטים, נפח מקצועו. קנה ממר לרר איזה ד' אמות בקצה הפרדס מחוצה לו, על יד הדרך הגדולה המובילה לעקרון ולגדרה, בנה צריף לעבודה ופתח מפחיה, כנהוג ברוסיה מולדתו שהנפח עובד במפחיה הנמצאת על אם הדרך. צריף זה נמצא איזה מאות מטרים רחוק מהגיטו, ולילה לילה היה סוגר את בית מלאכתו ומבלה את הערב בקרב בני משפחתו.⁹

ביום חרפי אחד מימות הגשמים העזים שבאו בזעף וברעש, הביאו לו שק קמח מיפו, ונשאר השק בבית מלאכתו כי אי אפשר היה להעבירו אל הגיטו פנימה מפני הבִּצה הנוראה שהתהַוְתה סביבו. השק קמח הלז היה כל רכושו, ואיך ישאירהו הפקר וילך לִשון בגיטו?

הלילה היה ליל זְועה. סערה נוראה התחוללה וגשם שטף בלי הפסק. באמצע הלילה התנפלו עליו השכנים בחפצם לקחת ממנו את שק הקמח. כנמר קם נגדם עם פטישו הגדול בידו, אך הוא הלא היה יחידי, והם כנראה רבים, ויתגברו עליו, ובחרב חדה בקעו את קדקדו. נשמתו יצאה בטהרה והפטיש בידו.¹⁰ בבֹקר, כאשר הביאו לו [את] ארוחת הבקר מצאוהו מוטל על הסדן, פטישו בידו והבעה של כעס עצום על שפתיו. וככה נאלם לנצח. לפני הצהרים הביאו את גופתו לראשון בעגלה קטנה, בלִוְית אשתו האלמנה ושלושת פעוטיו. היום ההוא נחקק עמוק עמוק במוח, והלב דרש נקמה!

האלמנה החלשה והמדוכאה לא איבדה את עקשנותה, והמשפחה דוקא נשארה על המקום. ברבות הימים קנתה מאת לרר אחוזת קרקע זו שבלעה את דמי בעלה, ועל מקום זה בנתה לה בית חמר נחמד. ובאיזה אופן פלא גידלה באותו בית את שלשת יתומיה, ויהיו לאנשים. וכעת נמצאים בנס ציונה פרדסנים אמידים, הם בניה ובני בניה שירשו את אדמת השכנים רוצחי אביהם.

בירת הישוב בזמן ההוא [היתה] ראשון לציון, שהלא “החולש על גויים”¹ אִוה למושב לו דוקא בראשון. פתח תקוה, הבכירה, כידוע ליודע הסטורית הישוב, נחרבה לגמרי מפני הקדחת שתקפה את המתישבים הראשונים,² ועמדה בחורבנה כמה שנים. וכאשר נוסדה המושבה ראשון,³ אז התעורר שוב החשק בין מיסדי פתח תקוה. אחרי שנִתוַסף עליהם אלמנט חדש מיוצאי ביאליסטוק⁴ קנו חלקת אדמה מהכפר יהודיה, הידוע באקלימו הבריא, ובנו שם את יהודיה החדשה המֻבדלת מאדמת פתח תקוה כשעה הליכה.⁵ אחרי איזה שנים נמצאו אמיצי לב ששבו ובנו את חורבות פתח תקוה.⁶ ובין כה וכה שמה ראשון את עטרת הבירה על ראשה.

בהשתדלות רבה לפני הברון, לקח תחת חסותו עשרים ושמונה בתי האב בפתח תקוה, ובקצה אברותיו סכך כנף הנשר הגדול גם עליהם. הם נחשבו אז כעין סניף לראשון: הפקיד בלוך היה שליט גם עליהם. הגנן מר קוולן היה גם גננם, והרופא ד“ר מזי”א נסע פעמיים בשבוע לפתח תקוה לרפאות חוליהם.⁷ המותר היו חפשים מאפטרופסות.

גם מושבות בנות היו לה לראשון: מזכרת בתיה⁸ ובאר טוביה. גם בת חורגת אחת: גדרה⁹ שהיתה כולה ברשות “חובבי ציון”, אך ברופא ורפואות נִתנה גם להם רשות להשתמש בשעת הדחק. ואף אסופית עלובה אחת, ואדי אל חנין, התלבטה בין הרגלים ולפעמים השליכו גם לה עצם.

רחובות, נס ציונה ובאר יעקב טרם נולדו אז.

יחד עם העבודה המעניֵנת שקמה לפני בראשון לציון, עלתה על לבי המחשבה להתקשר בעבותות עוד יותר חזקים ולבנות כאן את ביתי. סודי זה גִליתי באחד ממכתבי לפני מורשה עירנו מר מרדכי פדובה,¹ שהשתדל עבורי לשַׁלחני ארצה, והתחקה תמיד לארחי ורבעי בארץ אבות. הלז התחיל לחשוב אודות זה בכובד ראש. באותה שעה היה מעונין בחיפוש דרך עבור בת עירי שנשבתה בין הגויים – בת ציון אחת מיני אלף, שכבר יצא לה מוניטין להיות סופרת בישראל, והשתוקקה בכל נפשה לארץ האבות.

המורשה התלבש באצטלא של שדכן והציע לפני להיות גואל נפש אחת מהגולה, ולקשור את חיי עם הנפ"ש.² הדבר כמובן מצא נתיב ללבבי, וכפי שמשפחתה לא היתה מוזרה לי, והכרתיה מימי הנוער טרם לכתי ארצה, לא חשבתי הרבה ושלחתי למורשה שלי כוח והרשאה לקרב את הרחוקים ולסייע לבנות בית בארץ ישראל.

והדבר המופלא הזה יצא אל הפועל. לא ארכו הימים והתחלפנו בתמונות ובמכתבים. הלבבות התקרבו, המרחק ביננו הלך ונאבד, וַתִתן בכל לב את הסכמתה ללכת אחרי ולבנות קן משותף בארץ מולדת האבות. מחוף הוולגה³ עד לבריסק דליטא עפו הטלגרמות ומשם לראשון לציון, ובאחד הימים באביב תרמ"ט קִבלתי טלגרמה: “מזל טוב, כתבנו תנאים. פלונית התארסה לפלוני”.

השמועה עשתה לה כנפים בראשון, והנוער, שהיה צמא מאד למאורעות כעין אלה, התנפל על המציאה לסדר איזה הלולה וחנגא. גיטל לובמן⁴ הטובה קִבלה עליה להיות המחותנת ולסדר חגיגה פומבית ו“תנאים” רשמיים בביתה. תמונות

נחמה פיינשטיין (לימים פוחצ’בסקי) בזמן לימודיה בגימנסיה בצריצין.

מיכל פוחצ’בסקי, תמונה ששלח לארוסתו נחמה פיינשטיין ברוסיה (צולם ביפו, תרמ"ט).

תמונה זו תהי ל—/להנפ“ש המלאה חן ותפארת/חלף תמונתך עדינה/נחמה בן החן/קבלי תמונת עורך ערכך/איש עובד אדמת קדשנו/בתור גנן עברי בהמושבה “ראשון לציון”/מיכל זלמן פאחאטשאווסק/אור ליום ה' כ' לירח אדר ראש' תרמ”ט

החתן והכלה הועמדו בראש השולחן, מעולפות בפרחים מרהיבי עין מתוצרתו של החתן דנן, ולחיי הזוג הזה שתו כלם לחיים! והוָתיקים הראו כיצד מרקדין לפני כלה צנועה ושקטה כזו. עד אור הבקר לא פסק הנוער משירים ורִקודים, וכל הלילה הרעישו את אויר המושבה – על אפו ועל חמתו של צאוס⁵ הזועם מתוך בית הפקידות הגבוהה, שאין לו במקרה כזה רשות להפריע.

לפי חוקי הדיקטטורה של בלוך, כל דבר הנעשה במושבה, מקטן ועד גדול, צריך היה להודיע להמנהל בלוך. אוי ואבוי אם לא סִפרו לו על איזה עובדה, או מקרה שהוא שהתהוָה במושבה. בלאו הכי לא נעלם ממנו דבר, ומה שלא הודיעו לו ידע בעצמו, ואוי ואֲבוי לאיש שלא מִלא את חובתו למסור מכל מה שאירע עמדו. ובכן גם אני מחויב הייתי למסור לו על דבר החגיגה שחגגו ברוב פאר ועליצות בבית מר לובמן לכבודי ולכבוד המאורע החשוב, שהתארסתי באופן מופלא!

הוא קיבל את הודעתי בקרירות רבה, בתור אינפורמציה, כמו שמכר מודיע לו שקנה סוס. אף מִלה אחת חמה או ברכה, מפני הנמוס גרידא, לא יכל האיש להוציא מפיו. אף כי הצטַיַנתי בעבודתי ובמסירותי, והגנן קוולן מסר לו את שביעת רצונו מאתנו וגם העלו לנו את משכורתינו החדשית מבלי שתבוא שום דרישה מצדנו.

כמעט בכל יום היה בלוך בא אל הגן. היה מסתכל מן הצד אל הסדר והקידמה [ההתקדמות, ההתפתחות] במשתלות – בעצי הצִטרוסים [ההדרים] ועצי הנוי, בירקות ובפרחים, ובכל העניָנים המסורים בידנו. חשבתי בלבי כי באחד הימים, לעת רצון, אם ימָצֵא על ידי בגן, אציע לפניו את בקשתי שישתדל להמציא עבורי רשיון מהמרכז הפריזאי לנסוע לחוץ לארץ לאיזה חודשיים, לעירי, לחוג את חג הנִשואין. אך במצאי פעם שעת כושר להביע לפניו את חפצי זה, פקח עלי זוג עינים איומות ובצעקה הדומה לנהם הכפיר ענה ואמר: “מה?? להתחתן!!!”. אני נרתעתי לאחור והמשכתי את עבודתי בלי הבט בפני אדם רשע זה.

עבר עוד איזה זמן, ואני מקבל מכתבים אחרי מכתבים לבוא הביתה ולגמור סוף סוף את העניָן, כי הבת מתגעגעת לציון! התאזרתי בעזות מצח ובאתי לפניו אל משרדו, לדרוש ממנו בתֹקפה את רשיון הנסיעה שלי ויהי מה. בעמדי ככה מתוח לפניו מדד אותי בעיניו, והפעם הרגיש שיש לו עסק עם עקשן שעומד איתן על דעתו. כנראה שזה דוקא מצא חן בעיניו, כידוע שאבירי הלב אינם אוהבים את מוגי הלב. הפעם ענה לי אחרת והסביר לי את הטעם לסֵרובו: כפי שכעת נגשו לבנין בית המשק הגדול “ארוות הברון”. על הבית הזה תהיה דיוטה עליונה ובה יסדרו דירות לפקידים, וגם אני בחשבון זה. לכן אני מחויב לחכות עד גמר הבנין ועד אז אין לי מה לדבר מזה. “וזה דבר הגיוני”, מפני שאין למצוא אף דירה אחת לשכור בראשון". דברים של טעם אלה השתיקוני לזמן מה.

אך האם יש דבר העומד בפני הרצון?

כעבור איזה זמן הופיע בראשון מר שייד, המפקח הראשי למושבות הברון, כדרכו. פניתי למר בלוך שירשה לי לדבר עם מר שייד אודות הרשיון. את בקשתי זאת לא נתנני, אך צִוה עלי לחכות בדיוטה התחתונה והוא בעצמו עלה למעלה למר שייד להביא לי תשובה. אני הייתי בטוח שיביא תשובה שלילית. התשובה היתה כזו: רשיון נִתן לי על ששה שבועות הלוך ושוב, גם להביא את אשתי! אך דירה לא אקבל עד גמר הבית החדש, והחדר שגרתי בו בתור רוַק, אני מחויב לסלק את ידי ממנו בתור קנס עבור זה שאני דוחק את השעה.

את המלים האחרונות כמעט שלא שמעתי מפני גל של שמחה שהציף אותי. טרם הספקתי להודות לו על חסדו הגדול, כבר ברח ועלה על המדרגות ונעלם ואֵינו. במושבה לא האמינו לי כי עלה דבר כזה בידי, לרכך את לב האביר הזה לאחר שקִבל פעם החלטה שלילית! להוציא ממנו במהירות רבה כזו את רשיוני לנסוע להתחתן, ולהביא גם את חברתי הנה. רובם אמרו שעד שלא יראו אותי על האניה לא יאמִנו.

בזריזות רבה סִדרתי את כל ההכנות לנסיעה למולדת החורגת שלי, וביום בהיר אחד בירח תמוז תרמ"ט ירדתי באניה רוסית בנמל יפו לנסוע לאודיסה.

מהדרך חזרה לרוסיה לא נשאר לי שום רֹשם. לא אדע מדוע זה נִטשטש הכל כנְיָר חלק. רק מאורע זה האחד נשאר בזכרוני: בנמל אודיסה נפגשתי שוב עם הג’נדרמריה הרוסית החביבה. בבקרם את הפספורט שלי, עמדו ותמהו “איך זה? הפספורט שלך אומר שהלכת להתפלל בארץ הקדושה, וכבר עברו ארבע שנים. מאז עד היום התפללת? אנחנו נלמד אותך איך להתפלל!” ורשמו על הפספורט פקודה ולא עלה כלל במוחות של הגוים האלה שאפשר לי במקום מולדתי להִמצא בלי פספורט, ובשובי אסדר לי פספורט חדש ואצפצף עליהם.

באודיסה פגשתי יום מעונן. גשם נִתך ארצה ושלוליות ברחובות, ובין רגע והשמש הציצה מבין העננים והחום מחניק. מה רב ההבדל בין אקלים זה לאקלים ארצנו! מקרון הרכבת אני מביט על הסביבה, עיני מחפשות הרים גבוהים ועמקים צרים. המישור החד גוני נמאס לעיני. היערות הנפגשים [עם המבט] עוד איך שהוא, אך האופל שבהם, באמצע היום, מפיל עלי תוגה בהִזכרי בשמש ארצינו המחדירה את זהרה אל תוך חורשות הכרמל ומבליטה כל ענף עץ לחוד. שם אתה מרגיש איך אור וצללים משמשים בערבוביה, ופה אתה רואה אך גוש אחד אפל. והלילות, הלילות! בהחיל הירח הצח בלי שמץ כתם על שמי ארצנו! ופה צִלתה מרובה מאורה. האם כבר חָפרה הלבנה ובושה החמה בארץ הפרעות?¹

הדרך הולכת ומתקצרת. עוד מעט עיר מולדתי, ערש ילדותי. זכרונות הילדות, הנַערות והבחרות מסתדרים ומתיַצבים לפני עיני. וגל חדש מציף מחשבות על דבר פגישת ההורים החביבים, המשפחה, ידידים, מכירים. הכל עובר בערבוביה במוחי, כמו שהחורשות עוברות במעוף עם מרוצת הרכבת. אך נקודה אחת עקשנית חוככת ומתרכזת במוחי, והיא מטרת נסיעתי, הפגישה הראשונה עם בחירת לבי, אשר חיבת ציון קשרתנו יחד. וכל מה שהתחנות נעשות יותר מוכרות לי, כן גדלים ומתרבים ההִסוסים שבלב.

הנה ממרחק אני מכיר כבר את פרוְרי עירנו. הלב מתחיל לדפוק בחזקה, והעינים ממצמצות ומזילות טִפות גסות לתוך ממחטתי. שריקה איומה מהקטר, ודגל ירוק מופיע בידי שומר הפסים. הקטר מתעצר ממרוצתו [בולם], הגלגלים חורקים ומשמיעים קול אנחות וגניחות. זעזוע חזק, כֻּלם נופלים הצידה והקטר נח מזעפו. אני מביט מתוך אשנב הקרון. לפני עיני עומד בית נתיבות, אחד המפורסמים, המקום לא מוכר לי כלל. עזבתי תחנה ממרדגה הרביעית, וכעת מצאתי בית נתיבות גדול ממדרגה הראשונה, עם כל הקומפורט האירופי. איזה שנוי נתהוָה בעיָרתי!

לא הודעתי את שעת בואי בכונה למעט בפרסום בזמן המשטר הצַרי, שחיק עצמותיו.² וטוב עשיתי, כי במשך ארבע השנים נשתנה מהלך מחשבות בני עירי על דבר ארץ האבות, וכלם התעניֵנו בבא יותר מבהולך.³ לבואי חיכו כאל מלקוש, ולוא ידעו שעת בואי, כי אז עשו לי פגישה פומבית יוצאת מן הכלל. בכל זאת מצאתי ידידים אחדים שחִכו לי על סמך ספקא, אבל את העיקר שחפצתי לפגוש… לא מצאתי.

בדרכי מהתחנה לבית הורי, שוב נפגשו עיני באותה העיָרה הסואנת, המסורה ראשה ורובה בסחר־מכר. ועִם זה, מביטים בעיני חשד ומפחדים לקול עלה נִדף. והיהודי כפוף, גם פוחז [ממהר], ופוחד ומטיל עיניו לצדדין. בשוותי [בהשוותי] אותם לאחי הנמצאים בציון, שם במושבות עם כל הסבל וההכנעה שלהם המעושה לפקידי הברון, הלא בפנים הלב בכל זאת מתרוצץ דם חפשי, והגב הולך ומתיַשר באופן אוטומטי. הלא סוף סוף רק עול אפוטרופסים עלינו, ולא עול עריצים רשעים הרוצים לכלות אותנו מן העולם.

הפגישה עם הורי היתה מעניֵנת מאד. הם כבר התפיסו עמדי על זה שנסעתי למרות רצונם, והרגישו בי כבן אובד הנמצא מחדש. האֵם לטפה אותי ולא האמינה למראה עיניה, שבארץ פראית אוכלת יושביה התפתחתי ונעשיתי לגבר, שאפשר לשוב עוד מארץ גזרה זו ופני אדם לי. כל הצער שהסיבותי בנסיעתי לארץ ישראל, ואולי חטאתי נגד כִּבוד הורים, הכל נסלח לי, הכל מחול לי, ושוב צדיק תמים אני בעיניהם. גם עם “המורשה” השלימו,⁴ כי הוא הועיל לזה שיזכו להובילני לחופה בעיר מולדתם, בחוג כל הקרובים שלנו.⁵

עם בואי לעיר מולדתי בתור השב מארץ אבות ארץ ישראל, על מנת לשוב במהרה, נעשיתי לעניני דיומי [עניין היום, שיחת היום]. שני אנשים שנפגשים היתה שיחתם ארץ ישראל. כל סוגי יהודים ויהודיות, מכל השכבות שבעם, באו בהמוניהם לשמוע ממני פריסת שלום מארצם החביבה – אשר הם ואבותיהם ואבות אבותיהם לא ראו אותה בעיני בשר. הקיפוני בשאלות, ממש כמו אחד שפגש את חברו מנוער שבא כעת מעיר מולדתו ממקום ערש ילדותו, וכל פרט קטן מענין לו וחשוב בשבילו. כמה מגוחך היה לי לשמוע שאלות תם על הארץ ופריה! וזה הבִנותי: לו שב למשל אחד מאוסטרליה או מאפריקא הדרומית לא היו מקיפים אותו בשאלות כאלה. אבל כיוָן שבאתי מארץ ישראל – הלא כל ישראל יש לו חלק בה, ואיך לא ישאל איזה שאלות על שלום ארצו?

ימים ולילות ישבתי במסִבות, ופי לא פסק מלספר על דבר הארץ ויופיה. על אקלימה, חמתה וצִלתה, על גשמיה ורוחותיה, על נהרותיה וימיה, על הריה ועמקיה, על תוצרת הארץ, על בריאות טבעית ויופי לא מעושה. על העסקנים והעסקניות [הפעילים והפעילות], על בני הארץ בכלל ואפוטרופסיהם. לוא חֳדשים ישבתי עמהם כי אז לא נמאס להם משמוע. חבל רק שקִבלתי חופש רק לששה שבועות וזמני בצמצום היה. לגזול את המעט הזה מהנפ"ש אשר קניתי לי ביִחוסי הגדול שבן ציון הנני, גם כן לא מן היושר היה, ולכן קִפחתי, למרות רצוני, את נפש העם השואף לחדשות מארצו.

חג כלולתנו הוחג כיוצא מגדר הרגיל ברוב פאר והדר,⁶ לא לכבודנו אלא לכבוד ארצינו. בעונג לקחו כֻּלם חלק בשמחתנו, הקשורה בזכר ארצינו האהובה. הנִים המקשר את היהודי לארצו התעורר לשמע כי צעיר שב מארץ העברים על מנת להתקשר פה עם עלמה צעירה בקשר אמיץ, על ידי חופה וקדושין, ולשוב תיכף לארצנו הקדושה, לעבדה ולשמרה ולבנות שם את ביתם העברי.⁷ כמה מן היופי והפיוט יש בזה לנשמת היהודי, הקשור במולדתו מקטנותו על ידי ספר הספרים, וגעגועים בלתי פוסקים טורדים אותו כל ימי חייו עד זקנה ושֵׂבה, ואשרי מי שזוכה בסוף ימיו לנסוע ארצה ישראל ולמצֹא מנוחתו על הר הזיתים. האם יש בזה פלא ששמחתנו נעשתה לשמחת העם?

בואי לעירנו היה ממש מעין תעמולה לארץ ישראל. בלתי ישִרה, כאילו בעקיפין, וזוהי אולי התעמולה היותר פוריה ותועלתית. פתחתי הדרך להרבה משפחות מעירנו שנסעו אחר כך לארצנו והתאזרחו בה. עודני זוכר מִלה במלה מה שאמר לי הרב הגאון ר' יוסף בר בלכתי ארצה ישראל: “בני מה תעשה בארץ ישראל? אני שמעתי שחפצך ללמוד עבודת אדמה, ואני אומר לך שתלמד להיות רכב על דרך יפו ירושלים ולנסוע בשבת…”. זוהי ברכת רב גאון בישראל לחלוץ הראשון מעירו ההולך ארצה ישראל בשנת תרמ“ה, לחונן עפרה, לחיות ולהחיות, ולא על מנת להוסיף קבר על קבר. ובשובי לעירי בשנת תרמ”ט, נשתנה לגמרי הפרזטיז' של ארץ־ישראל. לבם ונפשם נהו לארץ מולדת, והרבה יהודים דתיים התאגדו לאגֻדות ושלחו צירים לקנות אדמה ולסַדר התישבות רחבה בארץ ישראל. לא ארכו הימים ואנשי עֲירתינו התחברו לחברה “מנוחה ונחלה” שנוסדה בורשה,⁸ ואחדים, מאין סבלנות לחכות, אספו את רכושם ובני משפחתם ונסעו תיכף ארצה ישראל.

אך בעיני – להפך, כי במשך הזמן הקט ששהיתי בארצנו, אִבדה את חִנה לגמרי ארץ החורגת שלי. מיום דרכו רגלי על אדמתה ספרתי את השעות והימים, מתי כבר אראה שוב את עפר ארצנו ואתענג באוירה הצח אשר במלא רֵאָתי אוכל לשאוף, אחרי שאויר עירתנו שָׂם מחנק לצוָארי ושאפתי רוח אך בכבדות.

בימים האחרונים לירח מנחם אב תרמ"ט עזבנו את עירנו, הורינו, קרובינו, ידידינו ומכרינו, ונסענו לאודיסה על מנת לסדר שם את הפספורטים ולנסוע באניה הראשונה שתפליג ליפו. אך לדאבוננו נתקלנו באיזה קשיים טכניים בעניני התעודות, והיינו נאלצים לשבת כעשרה ימים באודיסה.

אז נודע לר' זלמן שלמה האלקיש אפשטיין⁹ כי חבר אחיו, עם אשתו הצעירה, הידועה בעולם הספרות העברית בתור מתחילה, נמצאים באודיסה בדרכם לארץ ישראל. וַיפרסם את זה ברבים, ובאחד הימים סִדרו לנו קבלת פנים על כוס תה במעון הקיץ של אשר גינסבורג – “אחד העם”.¹⁰ שם התאספו משמנה וסֹלתה האודסאית, כמו הלוברסקים, ז' אפשטיין, יהושע ברזילי, פרדפלד, ועוד הרבה מ“בני משה”.¹¹

בימים ההם היה זמן תסיסת הרעיון של אגודת ב“ם, והתפלפלו שם על דבר ארץ ישראל הצריכה להיות על פי קנה המִדה שלהם. “אחד העם”, צעיר עם עינים חולמות ומצח גבוה שהתפשט עד חצי ראשו, מתלהב והולך מעדנות בחדר הנה והנה, וטוען: “הישוב העברי בארץ ישראל מחויָב לחיות על פי המסורה. שמירת השבת, הנחת תפילין, הם העיקרים שישוב יהודי צריך להתבצר בהם”. כנראה זו היתה הסיסמה של הב”ם… ישבו להם בשקט ובשלווה בעיר הגדולה השוכנת על שפת הים השחור וחולמים חלום באספמיה, ובעליַת ר' אשר גנסבורג חפֵצים לתקן עולמות. היו כאלה שענו לעומתם: “נעים וקל מאוד לתת דירקטיבות [הנחיות] לאלה שיושבים על שפת הים התיכון, לחוק חוקים איך יתנהגו חלוצי העם בארצנו. באופן כזה, בבקשה לשלוח ארצה ישראל עם החלוצים הראשונים גם את הגוי של שבת וישמור את השדות פן יבואו גנבים לגנוב דוקא מעבר השני של תחום שבת”, ועוד כהנה מלי מעליותא [מילים מעולות, דברים נאים ומשובחים]. ור' אשר מרחיב צעדיו, כועס ומתקצף כביכול על הַאי חוצפה ורוטן: “כן, הבלוי”ם מקלקלים לנו את כל הפרסטיז’ה בהתנהגֻתם החפשית. היו לא תהיה כדבר הזה“, וה”ב“ם” מבמבמים אחריו, היו לא תהיה…

לתקופת השנה בא אחד העם בכבודו ובעצמו לסייר את ארצינו ולחפש בה את ה“אמת מארץ ישראל”.¹²

אחרי אשר בִּלינו כעשרה ימים באודיסה עלה בידינו, אחרי הרבה עמל, לקבל את הפספורטים לחוץ לארץ מידי הגרדֶא נציולניק [איש המשמר הלאומי] ז’ילוני, שנדמה לי כבן תאומים [כאח תאום], להבדיל, עם בלוך שלנו. הגיע היום המאושר שנפרדנו מכל המכרים והידידים שרכשנו לנו בזמן שהותינו באודיסה. הפעם היו לנו הרבה מלַוִים, ומורגש היה שלא נדים לנו חס ושלום, אך מקנאים בנו, המאושרים שזכו לפנות עורף לאמם חורגתם העלובה. הננו כבר באניה, ומחכים בקוצר רוח שהאניה כבר תזוז מיבשת רוסיה העקובה מדם אחינו, ושלא לראות אותה לעידן ועדנים.

אניתנו התרחקה מנמל אודיסה, ומהרגע הלז התחיל אצלנו ירח הדבש, והנסיעה שלנו קִבלה צורה של “נסִעת נשואין” [מסע כלולות]. הדרך עברה באופן חגיגי ונדמה שגם הים לוקח חלק בשמחתנו.

בכל נמל ונמל ירדנו לסַיֵר את ערי המזרח. בנסיעתי הראשונה באנו לאלכסנדריה של מצרים בימים שעוד עִשְׁנו האודים מהשרפה שחוללו התותחים האנגלים, בכבשם את מצרים בשנת תרמ"ב. וכעת, אך ארבע שנים מנו, וכבר מצאנו עיר בנויה על תִלה בסגנון אירופה, וחיים סואנים ורועשים. קשה היה לתאר שבאנו לעיר אפריקאית.

פה בילינו יפה איזה מעת לעת [יממה], עד שבאה אניה רוסית אחרת לקחת אותנו ליפו. בדרך סִיַרנו גם את פורט סעיד. העֲירה הקטנה החדשה עשתה קִדמה רבה. אוכלוסִן היה בה מעט, אבל היה כבר נִכר סִמנים של עיר יפה בעתיד. זה עורר שמחה בלבנו, ותקוה כי גם ארצנו אשר שממה בשעריה תתנער מאפרה, ועוד נזכה לראותה בהִבָּנותה.

עוד יום, ומחוז חפצינו מתקרב. בבקר השכם, בטרם אור, קמנו לסַדר את חפצינו, שהיו פזורים, ובכל רגע תופשים מבט אל החוף הארץ ישראלי. וכמו בערפל נדמה שנראית כבר יפו, והלב מתחיל לדפוק בחזקה.

מכל הנוסעים באניה, אני הייתי היחידי השב לארץ ישראל, וכל דרכי העלִיה נהירין לי, לכן כֻּלם הקיפו אותי בשאלות היאך להתנהג. שמעו מספרים שפה הספנים מתנפלים על הנוסעים ממש כשודדי ים, ובחזקת היד כל אחד תופש לו מן הבא ביד, נוסע או חבילה, משליך את הנוסעים לסירתו, ובינתים גונבים חפצים, או נופלים הימה ונאבדים. ועוד כהנה וכהנה מעשיות נוראות אשר לדאבוננו לא רחוקות מן האמת. ואני הֶאֱמצתי את לבם, כי “הפעם, בזכותי, לא יארע לכם שום רע. אני אהיה מגן עליכם, ועם הספן שאני אבחר תסעו כולכם”.

לכאורה פג פחדם, אך באזניהם מצלצלות המִלים ספן, ופקיד הנמל הטורקי ותו לא. בכל כמה שאניתנו קרבה לחוף, מתה בקרב הנוסעים כל האִלוסיה [האשליה, החזון] שהנה באו בשלום למחוז חפצם, מקום מאוַיֵהם וגעגועיהם. שהנה ארצם לפניהם, ארץ אבותיהם, אותה הארץ שגר אברהם אבינו וכל צאצאי צאצאיו עד המלכים והנביאים, ובעוד רגע ורגליהם תדרכנה על אדמת קודש. כל זה גז מפני פחד הירידה, הספנים, המשטרה הנמלית [משטרת הנמל] עם החוקים המעיקים והשוחד במכס, וכל שבעה מדורי גיהנום – הכל בשפת אילמים, ברמיזה בעלמא,¹ והכל בנוי על מִלה אחת: בקשיש. זה באמת יכל להפיג את כל החלומות הנעִמים שהנוסע לארץ ישראל חלם כל ימי חייו. לא לחינם אומרים המושלים [מושלי המשלים] כי כֵּיפי ים יפו עשויים לשבור את כל האילוזיות של השב לארצו.

מלאכי החבלה [מלחי הסירות] עלו על האניה עוד טרם הספיקה להשליך את עוגנה, בטפסם על החבלים ממש כמו חתולים. ועד שמלחי האניה הספיקו להוריד את הדרגה² כבר טרפם בידיהם: רכושֵׁי הנוסעים נסחבים לדרגה – הרכוש, וגם הנוסע שאוחז ברכושו ביתר מאמצי כוחותיו, וככה מושלכים יחד עם רכושם לתוך הסירות. ואוי ואבוֹי לזה שיש לו אי אלה חבילות, אז חבילותיו מתפזרות על שבע סירות, ואין מי שיאמר “השב”. הבכיות, הצעקות והתחנונים קורעים לב ממש, והפרסֹנל [הצוות] מהאניה עומד וצוחק.

קללת אלהים רובצת על אלה שגמרו את חשבונותיהם עם הגלות, וחֵלֶף שנרדפו על צוארם כל ימי חייהם הביאו את עצמותיהם היבשות לארץ אבות אבותיהם למצוא בה מנוחת עולמים. נִשׁבו בין בני ישמעאל, והמה מושלכים ומרוסקים, ובלי אונים, מרוב צעקות בכיות והתמרמרות, שוכבים למעצבה בסירה. והנה הפרק השני של סבל מתחיל: אך הרחיקו הספנים את הסירה שלהם מעל האניה, והמרחק אל החוף עוד די גדול, אז מעמידים את הסירה בלב ים ודורשים מהנוסעים כסף. הנוסע מבין שכסף דורשים ממנו אבל כמה? ועונה לתומו ברמיזה על החוף, שם ישלם בעזרת מתֻרגמן. על זה באה תשובה – מהלומה הגונה ישר אל החזה, שמביאה לידי התעלפות. הנוסעים האחרים, בראותם את מלאך המָוֶת לפני עיניהם, פותחים את ארנקיהם לפני החומסים, והם תופשים את כל הארנק וחסל. וככה מסתובבים החיות הטורפות עם טרפם איזה שעות בים, עד שמריקים את כיסיהם של בני העם העלוב, ורק אז משליכים אותם על החוף ככלי אין חפץ. ולבֹשתנו אנו מחויבים להודות על האמת, שיד אחינו “הסרסורים” היתה מחלקת את הביזה עם הספנים חלק כחלק.

ככה מתרוקן מכסה האניה מצאן אדם אשר בשם ישראל יכונה. והנה באותה אניה גופא נמצאו איזה מאות מתפללים [צליינים] רוסים. איזה שקט ומנוחה שררו על פניהם, ממש כמו מרים באה מבית לחם לקדם את פניהם במבֹא הארץ. פה אתה מרגיש סדר. לעיננו הופיעו סירות עם דגלי רוסיה, ושליחי הקונסוליה עלו על האניה ובידיהם רשימה מפורטת כמה אנשים וכמה חבילות, לקבל מידי הקברניט את הרכוש החי לפי מכסת הנפשות. בלי פזיזות הורידו את המתפללים עם רכושם בסירות, אין פרץ ואין צווחה, הכל מתנהל בהשגחה מעולה ואף פרוטה אחת לא משתלמת בידי המתפללים, אך על ידי המשרד המפקח.³ ויאנחו בני ישראל בקנאם במְגדלי חזירים אלה ובמזלם הטוב.

אי אלה המשפחות ההגונות שהתידדנו עמהם באניה במשך זמן נסיעתנו, השליכו את יהבם עלי, וסִלקו את ידיהם מכל רכושם. כאשר באו השדים החמסנים והסרסורים היהודים כביכול, אמרתי שכל חבורתנו נוסעים הלאה לחיפא, וכרגע נפטרנו מהם. בינתים לחשתי על אוזן אחד הספנים שהכרתיו מכבר שיחכה עד יעבור הרעש ואז יבוא לקחת אותנו, כל חבורתינו תרד עמדו. אך תנאי התניתי, שאני אשלם בעד כלם בהִמצְאֵנו בבית המלון של מ' כהן, ועוד תנאי אחד: אם לא תחסר לנו שום חבילה. “עַלי רַאסי” [על ראשי, באחריותי] ענה.

כעבור הרעש, מסרתי לו ולאנשיו בשקט גמור את כל עזבונינו, חבילות במספר, והם נסעו להם אל החוף. אנשי חבורתי עומדים משתאים ורועדים מפחד פנימי [חרדה] בהביטם איך מסרתי בידי ערבים, אשר פניהם כזאבי טרף, את כל רכושם. והיה באמת רכוש הגון כי בינֵהם היו משפחות אמידות. אבל אחת אמרתי: “מידי תבקשו”. אחרי כן הגישו לנו סירה מיוחדת עם ספסלים מרופדים לישיבה, כמו שנוסעים לטיול, וכשבעה מלחים נהגו במהירות רבה ובניגון מתאים את סירתנו אל החוף. בדרך עברנו את הסירות שעוד לא גמרו את חשבונותיהם עם החמסנים.

שוטרי החוף, בראותם איך הספנים עזרו בנימוס לכל הנוסעים לצאת מהסירה המתנועעת כמטולטלת, גם כן התנהגו בנו בכבוד, דרשו מאתנו את הפספורטים בנִמוס, כמו שמתנהגים עם נוסעי מחלקה הראשונה.

אנו כבר נמצאים בבית המכס. בפתח בית המכס עמד פקיד הממונה על חִפושים מתוך המלתחות והחבילות הקטנות, כי חבילות גדולות שהיו בבגאז' [במחסן האנייה] נשארים איזה זמן בבית המכס. הפקיד, בעברי על ידו נתתי לו צביטה קלה, והוא פקח עלי את עיניו ואמר “הא! מה שלומך!”, והספן הראשי קרץ לו בעין, והכל אתא שפיר [והכול טוב]. כל החבילות של כל החבורה עברו כבני מרון, ורק לשם כסות עינים, מפני עיני בישא,⁴ נגע נגיעה קלה בכל חבילה, ומכה ודחיפה לסבל בגבו שימהר דרכו ולא יתעכב חִנם. ובעוד רבע שעה היינו כבר בבית המלון מ' כהן.⁵

אחרי איזה שעות, שכבר נחנו היטב, אכלנו ושתינו והרגשנו את עצמנו כאזרחים גמורים, שבנו אל החוף לקבל בחזרה את הפספורטים ולהוציא את הבגאז'. בתוך הארגזים שלנו נמצאו הרבה דברי חפץ, כיאות לזוג צעיר, והיו דברים שיכֹלים בעצם על פי החוק לדרוש מכס. בימים ההם היה נהוג שבעת החפושים בבית המכס פקידי המכס, אפילו הגבוהים, משלשלים לתוך כיסיהם כל דבר חפץ שרק מצא חן בעיניהם, ולית דין ולית דיין [ואין דין ואין דיין]. לכן בעת החִפושים בארגזים או בסלים דרוש שמירה מעולה – עיני הבעלים צריכות להיות פקוחות על אצבעות המחפשים.

בכדי להכפיל את השמירה הבאתי את הצעירה שלי להיות לי לעזר בהשגחה. והנה את אשר לא פִללתי מצאתני: הארגז היותר גדול והיותר כבד מצאו לנחוץ לפתוח בראשונה. שם דוקא היו חפצים עתיקים מכל המינים וסִפרִיה הגונה. כאשר התנפלו בבת אחת כל הפקידים המחפשים וכפפו את ראשיהם לתוכו, מכסה הארגז נפתח לרוָחה ומתחת למכסה התהווה חלל ריק. וכאשר הפקידים היו עסוקים בחיפוש מה שנמצא בתוך תוכו של הארגז, אז רַעְיתי הצעירה הרימה אי אלה חפצים בכוָנה באופן כזה שפגעה בחזקה בפני הפקידים. הענין המוזר מצא חן בעיני הטורקים ועניֵן אותם, והתבלבלו, ובינתים העברתי מן הצד, מתחת ל“דלת”, את הסלים המלאים כל טוב, אשר הספקתי קודם לפתוח אותם שלא יפילו חשד שעברו בלי בקורת.⁶ ככה נִצל כל רכושינו מבלי שיגע בזה יד אכזרי, והעברתי הכל בלי פרוטה מכס, ואפילו בלי בקשיש.

ושוב דאג ראש הספנים שהכל יבוא בשלום לבית המלון. רק אחרי איזה שעות הופיע הספן, כג’נטלמן גמור, ועשה עמדי חשבון בעד כולם. ובלי שום מריבות, סכסוכים וגיבובי דברים, קִבל סכום הגון בבת אחת והוא כבר חלק מזה בעצמו לכל ה“כלי קודש”.⁷ ומדי פעם בפעם, כשנזדמן לי להיות בבית המכס, נפגשתי בנִמוס יוצא מהכלל מכל הספנים, כאחד מהחַוַדג’את [האדונים] הגדולים, והציעו לפני תמיד את שרותם.

הארכתי קצת בסִפורי זה בכָונה להראות עד כמה היו היהודים עצמם אשמים בסבל אחיהם הנדכאים, יורדי נמלי ארץ ישראל, שעל פי רוב לא האריכו ימים אחרי בואם ארצה מרוב התלאות שנפגשו בזמן הירידה. אני נגעתי בזה רק אגב אורחא, אך לו חפָץ סופר לתאר את כל הדברים כהוָיָתם אז יכול לכתוב ספר עב הכרס מרוב החומר שימצא מהמוכן לפניו. זה מראה לנו בעליל כי כל הסבל שסבלו אחינו על חופי ארצינו אך פרי אי הארגון, “שה פזורה ישראל”.⁸

באותו היום, לפנות ערב, סִדרתי את כל רכושי בעגלה ושלחתי לראשון לציון. ואנו, הננו נוסעים בדרך לראשון בדיליז’אנס מיוחד במינו, רתום כבר לזוג סוסים! אותו בעל העגלה השָׂב, שהיה פעם גם בעל המסעדה, וישב באהל המחצלות, כעת יש לו כבר בעזרת השם צריף עץ משלו וזוג סוסים, וסִדר לו לפי דרישת הזמן דילז’אנס, כעין ה“לינייקע” האודיסאית.

עלי מוטל להציג מצבת זכרון להדילז’אנס הזה. חבל שלא נשאר באיזה מוזיאום טִפוס הדילז’נס הראשוני לרָאוה לדור אחרון, למען יזכרו בני ראשון כיום הנוסעים באוטו.⁹ בעגלה זו היו מדורים שונים, למשא לחוד ולנוסעים לחוד. ולנוסעים גופו היה מדור עליון ומדור תחתון. מי שזכה לקבל שביתה בתוכו, היה מצטיד בכל מיני תרגימא [דברי מאכל] לסעוד בדרך בהרחבת הדעת. כי לפני ארבע שעות נסיעה מעולם לא באו לראשון, אפילו אם ירט הדרך לפניהם, ולא אִינָה שום הרפתקאות מיוחדות עם הסוסים, עם הגלגלים או עם העגלה גופא, שזה היה כמעט מעשים שבכל יום.

בכל שבוע קרה לא פעם ולא שתים שאחרי צִפִּיה עצבנית של המונים באמצע המושבה לפגוש את בוא “רכבת הפוסטא” ועִמָדָה החדשות שנתהוו בעולם הגדול שלנו יפו, והנה במקום הדיליז’נס מתקרבים ובאים ברגל איזה מניָן וחצי אנשים, נשים וטף, מסובלים בכל מיני חבילות בידיהם, וקללות מאלפות בפיהם על הדיליז’נס ובעליו וסוסיו יחד, שנשארו איזה תחומי שבת רחוק מהמושבה. וכמו להכעיס, קרו מקרים כאלו דוקא בימות הגשמים, בעת שהדרך מבית דגון לראשון היתה בִּצה אחת שהגלגלים נטבעו [בה] עד טבורם. גם הכביש, כביכול, מיפו עד ירושלים לא נִקה מכעין אלה, שטבעו עגלות על ה“כביש”, ואך אחרי איזה ימים הוציאו אותן בקושי.

אך כפי שיום בואנו חל בשבעה עשר באלול תרמ"ט, לא קרה שום מקרה יוצא מהכלל, ובלילה לאור הירח המלא נכנסנו לבירת היִשוב, ראשון לציון.

במעלה ההר, קרוב לבית התפילה, עמד הדלז’נס במקומו הקבוע מול המסעדה הידועה של מר מוגילבסקי.¹ הנוסעים תופשים בבהלה את חבילותיהם וממהרים הביתה, ואני עומד לי וחושב: “ואיה ביתי? לאן אפנה ואנה אכנס?”. הלא הדִקטטור מר בלוך שלל ממני את זכותי בדירתי הקודמת, ואני באתי הביתה ובית אין לי! מוחי פשוט מתהפך: מה עלי לעשות עכשיו?

והנה בעל המסעדה מזמזם על אזני שהוא כבר דאג למקום שינה עבורי: מר צבי הכהן־לבונטין² גמר באלו הימים את הקומה השניה של ביתו, והצריף בחצר, שגר בו קודם, התרוקן. במדור התחתון באותו הבית היתה המסעדה ששמה אכלתי ארוחת תמיד, ובעל המסעדה דאג לי וקִבלתי את מפתח הצריף ורשות ללילה אחד. לילה אחד, גם זו לטובה. הלילה כבר מצאנו מנוחה, ובכן מה חסר לנו? ליום המחרת לא רציתי לדאג.

בית משפחת היסמן ממייסדי המושבה ראשון לציון (1965)

ואמנם למחרת קִבלנו הצעה מאשה צעירה אחת גלמודה שגרה באיזה פינת גג פשוטו כמשמעו,³ והזמינה אותנו להִספח לפִנתה עד שנמצא לנו דירה קבועה. ההצעה נתקבלה בלי פקפוקים, והצעירה שלי – שאך זה יצאה מבית הורים בורגנים אמידים, שגרו בחדרים מרווחים ומרוהטים יפה – הסתפקה בזה שמצאה מיטת ברזל אחת שקניתי לפני נסיעתי, וסִדרה לה את גנה תחת הרעפים של גב' ד‘. גב’ ד' הפקירה את עצמה, את כֻּלה, וממנה למדה אשתי להתמסר לחולים ולסובלים. ופה, תחת כיפת רעפים אדומים, בִּלינו את ירח הדבש בעליצות רבה, ופה קִבלנו את כל האורחים שבאו לברך אותנו בהצעד הנמרץ שמצא הד בלב כלם.

לאחר עשרה ימים נזדמן לנו לשכור חדר אצל האכר צ',⁴ שבימים אלו גמר לבנות את ביתו. כאן העמידה לי הצעירה שלי שאלה חמורה: במה נרהט את החדר? והדאגה נפתרה: מִטת ברזל הלא הזכרתי, קניתי ממשפחה בסרבית שהספיקה כבר לחזור, שחן באר טוביה לא מצא הד בלבם. דרגש, או ספסל, קִבלתי בירושה, נדוניה מהפקידות. שולחן עץ עגול משומש נזדמן לי לקנות בארבעה פרנקים כסף מזומן, וכל השאר נסדר לנו מארגזי נפט וחסל! יהיה לנו היכל מלכים!

בערב ראש השנה תר"ן [25.9.1889] נכנסנו למזל לדירתנו, שזה היה בכלל חדר אחד בלי רצפה, ודלת ישר החוצה אל השמש ואל הרוח, ותו לא. ופה מתחיל כִּשרון האשה להראות פלאות: הרצפה כוסתה מחצלות של קנים, והחדר נחלק על ידי פרגודי בד לשלשה “חדרים” זעיר אנפינים: חדר מִטות, חדר בִּשולים, וחדר אורחים די הגון, מעין אולם כביכול, ותקופה חדשה מתחילה בחיינו.

בחדר הזה ההיסטורי קיבלנו את כל האורחים הנכבדים שהתחילו לסַיֵר את ארצנו בזמן ההוא. בהיכלנו בִּקר “אחד העם”, שהביט בחביבות על מחצלותינו הפרושות תחת רגליו, ומי יודע אם לא שם התחיל החפוש אחרי האמת מארץ ישראל.⁵ אחריו בא הרב יעקב מזא"ה ממוסקבה.⁶ מר לוין אפשטיין, מייסד “מנוחה ונחלה”, הופיע בצל קורתנו לשם התייעצות ממשית [מעשית].⁷ וכן רוב הצירים שבאו לקנות בארץ אדמה עבור חברות שונות, וסתם תיירים לעשרות, וחברים מכל אפסי ארץ. כֻּלם התפלאו על החיים המסודרים, ועל ההסתפקות בשכר חדשי שקִבלתי מהברון – אך ששים פרנק, ומהסכום הזה שִׁלמנו גם שכר דירה בעין יפה.

המעון הצר שלנו נהפך לעתים קרובות לטרקלין שבו מצא הנוער האינטליגנטי הראשוני או הכלל ארצישראלי מקום לבלות איזה שעות בעליַת נשמה. מעין קלוב תרבותי המשתמש בחופש יוצא מהכלל. ותמוה הדבר שלא קִבלתי אף נזיפה או רמז קל מ“הרואה ואינו נראה”,⁸ שסקר הכל ודבר לא נסתר ממנו. מי יכל לרדת לסוף דעתו? אולי סתם דן אותנו בבטול, הלא “שמנדריקים”⁹ אלה ולא אכרים, ועיקר שליחותו היה לדכא אכרים ולא פקידים נמוכים. או אולי ידו של הד“ר מזי”א היתה בזה, בידעו היטב את חוג המתאספים וטיב האסיפות בחדרנו, ולא נתן למשחית לפגוע בנו כמו שפגע בספריה שיסדו הצעירים.

עלי להזכיר אינצידנט מהימים ההם להשלים את האִלוסטרציה. צעירים אחדים מהמושבה התאספו והחליטו לסדר בית ספרים לקריאה. ה“פפירמייסטר”,¹⁰ שנמנה בין האִכרים החפשים, שלא ממקבלי התמיכה, נתן חִנם למוסד הזה חדר קטן בצריף שנמצא בתוך חצרו פנימה, רחוק מהרחוב. הצעירים סִדרו בעמל רב ספריה, וכל אחד מאתנו שחרר את ספריו, שהביא אִתו מארצות מגוּרו מקודם, לבית הקריאה. התחילו לֵהנות קצת תענוג רוחני בהתאסף הנוער אחרי עמל היום, ובִלו איזה זמן בקריאת ספר או עיתון, ועם זה כל באי הבית מתקשרים ואיזה חוש של אחוָה מתהוֶה ביניהם.

מקלט תרבותי זה של הנוער נסגר באחד הימים בעטיו של בלוך. ויבוא כדרכו תמיד לרַגל מה שנעשה במושבה, והנה פתאום מצאו אותו מתחת לחלון בחשכת הלילה. כעבור איזה ימים התחקה למצוא מי הם המיַסדים האשמים הגדולים! ולפי שעה פקד על בעל החדר במפגיע לסגור את בית הספרים. היו אמנם איזה צעירים נלהבים שחפצו להפיח מזה מעשי אוסוויצקי במהדורה שניה, אך המהפכה ההיא השאירה פצעים שלא הגלידו עדין, ולא נמצאו עזי נפש די לצאת למלחמה בעד דבר קל ערך כמו בית ספרים, די להם אם מקבלים שְׂעוֹרים ותבן בעד הסוסים… וביום בהיר אחד שלח מר בלוך “שליח מצוה” ושמו את כל הספרים בשקים, ויאסר אותם עד מות הכהן הגדול.¹¹

כאמור ב“קלוב” הצעיר שלי לא נגעה היד האכזרית, והחיים החברותיים התמשכו והתמתחו כעורו של הצבי.

ירח הדבש שלנו ארך הרבה זמן. נתקיֵם בנו הנס של יהושע שהירח עמד, לא בעמק אילון¹² אלא בראשון לציון. בכל מצאנו עניַן ונחת רוח. גם עבודתי בפרדס ובגן התחבבה עלי שבעתיים, בְּידְעי שבאותו הגן גופו, בין העצים שגִדלתי, מטיילת לה הצעירה שלי עם ספר בידה, אחרי שכבר הכינה לנו ארוחת צהרים טובה וגמרה את עבודותיה בבית. ובשעה הקבועה בחצות היום מצאתיה תמיד באיזה פִּנה בגן, קוראת בספר בצל אילן ומחכה לי. ושלובי זרוע שבנו לביתנו.

ועיני בלוך הרַוק במיטב שנותיו, נמקות מקנאה.

בימים ההם היינו אני וחברי הורוויץ הגננים הראשיים בגן הברון פה בראשון לציון. כסף לא נחשב לכלום, וחופש גמור היה לנו בעבודתנו. עבודות חשובות ונסיונות מדעיים למכביר, בכל מיני צמחים, נעשו אז על ידינו.¹ ועוזרים היו תחת ידינו חמִשה ילדים מבני האכרים. אחד מהם היה יתום אומלל, בן הנרצח מר ילובסקי הנפח מואדי חנין, אותו המקרה המעציב שהרעיש את הלבבות בזמנו.

בימינו התחילה פתח תקוה החרבה להתנער מעפרה, וכעשרים ושמונה בתי אב מאזרחיה נתקבלו להתמך מידי הנדיב, אבל להנהלה מיוחדת עבורם עוד לא זכו. למען לא לקפח שכר בריה עלובה זו הנקראת פקידות, שלחו להתם את חברי הורוויץ לפתח את העבודה בפתח תקוה. בו כללו את כל משרות הפקידות ביחד, והוא היה בא כח כֻּלם.

חברי הורוויץ חסר לי בחורף ההוא מכל חברינו. למלא את מקומו בראשון שלחו את הגנן בכור, ספרדי מבוגרי מקוה ישראל הראשונים, שמִלא את כרסו תורת עבד אל עזיז, פלאח מיעזור² שכִּהן אז בתור מדריך לגידול ירקות בבית הספר החקלאי העברי.³ בתקופת הגנן בכור עִבדו בפרדס חלקה הגונה של ירקות בהשקיה, והפקידות שלנו אכלה לשובע צנון וחזרת ושאר ירקות כל ימות השנה.

ישיבתו של חברי הורוויץ בפתח תקוה לא האריכה ימים. אברהם בריל חזר לארץ, הסנונית הראשונה מהמחזור שדיגור שָׁלח מזכרון יעקב פריזה לשם השתלמות. מיד מינו אותו פקיד מנהל לעניני פתח תקוה.

בינתים התיַשבו המשפחות בבאר טוביה, ואת חברי הורוויץ, אחרי שהביא את אמו ואחותו מרוסיה, העתיקו לבאר טוביה בתור מנהל המשק, אחרי שנמאסה המושבה על הגנן לוסטגרט ועזב את הארץ לחלוטין.

הורוויץ הספיק להיות מנהל המושבה באר טוביה איזה שנים. הוא הכניס בשכלול באר טוביה את כל מרצו, ונִהל את עניָני המושבה ביד נאמנה. השדוך בין הבסרבים ובין פקידי הברון לא עלה יפה, הפקידים חפצו לשעבדם, והם טענו שהכל קנו במיטב כספם ולא חפצו להרכין ראשם בפני האפטרופסות. אחד אחד השתמטו וברחו מהמערכה, עד שהגיע היום ובאר טוביה עברה לגמרי לרשות חובבי ציון והברון שלח ידיו ממנה.⁴

הורוויץ קִבל פקודה שישוב לראשון לציון להיות שוב עוזר גנן לקוולן הסבוי,⁵ כי כן גורלנו ומנת חלקנו. גורלות שנינו הלכו צמודים יחד, ולא חסרו עליות וירידות, תמורות וטלטולים, שנפשו השקטה סבלה מהם הרבה. אבל גם הוא לא התחרט: גם הוא בנה לו בית ויסד לו גן במקום הזה.⁶

בלעדי הפרק הזה אי אפשר לקבל שום מושג נכון בכמה קרבנות עלה להישוב התקדמות כל שהיא בתוך האטמוספרה שמלפני המבול ששררה בארצנו זו, הנרדמת והפרִמטיבית, טרם שעוררוה אחֵינו החלוצים הראשונים לתחיה. כמה טורח וכסף וקרבנות הוקרבו עד שהגיעה מארצות הודו לראשון לציון הרכבה ממינים המשובחים.

שליחי מצוה אינם נזוקין.

שבט תר"ן [ינואר-פברואר 1890]. באחד הימים נקראתי למר קוולן, והוא מסר לי שהוטל עלי לנסוע ליסוד המעלה להביא זמורות גפנים מהמשתלות דְשָׁם, זמורות שהוכנו מהמינים המשובחים כמו קברנֶה, אלבק, סוֹטֶרִין ועוד: כל אותם המינים שמר ארמנס הִבריח¹ מארץ הודו בכמויות קטנות, בחֵרוף נפש ממש, אחרי שהמשטרה הטורקית בחיפה שרפה כבר מטמון של גפנים אמריקאיות.² ביסוד המעלה טִפלו ברבויָן של המינים המשובחים ההם,³ ועכשו הגיעה השעה להביא משם זמורות הרכבה, לחלקן בין אכרי ראשון [לציון], ולהרכיב בהן את כל הכרמים הנטועים מלשעבר במינים מעורבים צרפתים רגילים. והגורל נפל עלי להיות שליח מצוָה זו ובעצם ידי לאספן, לסמנן, לארזן בזהירות רבה כל מין לחוד שלא יתחלפו מין בשאינו מינו, ולשמור על רטיבותם בדרך.

בעצם שמחתי על הכבוד והאמון שנתנו בי. אך מאידך גיסא, לנסוע מראשון עד יסוד המעלה וחזרה, הכל ברכיבה, ומכשולי הדרך ההיא הלא מוכרים לי מזמן… כשתארתי לעצמי את סכנת הדרכים, ביחוד בירח שבט בזמן קלקול הדרכים מרוב הגשמים, וביחוד כעת, שלא את נפשי לבד אני מסכן אלא חיי משפחה צעירה,⁴ חרדה נפשי לקראת נסיעה זו. אך אני חַיָל, וכשקוראים למלחמה מחויבים לציית.

בחרתי לי ממיטב הסוסים במשק הברון, הזדַיַנתי בכל הנחוץ לדרך, וקִבלתי מכתבים לפקידים בכל אתר ואתר שיגישו לי את עזרתם בכל הנחוץ לי בדרך. הלכתי הביתה ונפרדתי באומץ לב רופסת מאת רעיתי תמתי.

הגעתי לתחנה הראשונה פתח תקוה בצהרים. פניתי לפקיד הברון דהתם אברהם בריל, מכרי מאז,⁵ שידאג לי למלווה דרך עד זכרון יעקב, והוא נתן לי, ליתר הבטחון, את משרתו, ערבי יליד סביבת זכרון יעקב. בשעה הרביעית אחר הצהרים יצאנו לדרכנו.

הלילה היה ליל ירח בהיר, ובשעה העשירית הגענו לכפר קלנסוי, מול טול כרם.⁶ שם סִדרנו לנו חניה קצרה על בית הקברות, מקום בטוח מהתנפלויות, ואחרי שעה המשכנו דרכנו הלאה צפונה. לא בלי קושיים: אחרי הכפר הזה, בדרך ל“קקון”,⁷ מתחילה אדמה טיטית שחורה, ואי אפשר לנטות מהדרך אף שעל, והדרך גופה מכוסה מים, כמו מהוה אגם לאורך כמה מאות מטרים. ונפש חיה אין בשעת לילה לשאול אם אפשר בדרך זו לעבור או אַין. מאין מוצא אחר שמנו את נפשנו בכפנו ונכנסנו לתוך האגם הזה. והנה התברר לנו כי מתחת המים יש בוץ המדַבֵּק את רגלי הסוסים, מבלי יכולת להוציא משם רגל. בהתאמצות רבה אִלצנו את הסוסים להמשיך את דרכם, והמים כבר עד האוכף מגיעים. אבל הנה עמדו הסוסים וכל הצליפות על גבם לא הועילו, יותר אין באפשרותם להוציא את רגליהם מטיט היָוֵן, וחסל. חשבתי כי אבדנו, אבל אחרי שהסוסים בעצמם התחילו להרגיש בסכנה הקרובה, גבר בהם האינסטינקט להציל את נפשם, והעיר בהם מרץ יוצא מן הכלל להוציאנו לעבר השני של האגם.

אך הנה אסון חדש: הסוס שלי יצא בעל מום. נָקע רגל אחת ונשאר צולע על ירכו, בשעה שהדרך עד זכרון עוד רחוקה הינה. וסערה נוראה התחוללה מול פנינו ואין מפלט. בדלית ברירה המשכנו את דרכנו הלאה עד הגיענו לכפר הצ’רקסים.⁸

והנה כאן צרה חדשה באתני: המלווה שלי, בן הכפר אם אל עלק,⁹ בודאי היה לו איזה חשבון של דם עם הצ’רקסים. בעברנו את הכפר תקפוֹ מין פחד, עד שצנח מעל סוסו וצמרמורת עזה אחזה בעצמותיו. בקושי העלתיו על סוסו וקשרתיו אליו, וככה רכבתי על סוסי הצולע, מושך את השני עם החולה מאחרי. עכשיו אני מורה הדרך, והלב מהסס: מי יודע לאן נתגלגל ובאיזו בִּיצה נטבע הלילה? והנה מבלי לדעת איך, באיזה אופן פלא, ירט הדרך נגדנו ובאנו בשעה שתים אחר חצות הלילה לזכרון יעקב, והסוסים עמדו לפני שער המלון “גרף”.¹⁰

בבקר פניתי במכתב שבידי לפקידות, ומשם דאגו לי תיכף לנסיעה הלאה. בהזדמנות נמצאה אותה שעה בזכרון שיירה של חַמָרים ההולכת צְפָתָה. יצאתי עמהם לדרך, בהיותי כבר יותר בטוח, כי הלא הם מלאכתם בכך.

הנה הגענו עד ה“קישון”, והוא מלא על כל גדותיו וגשר אין לעבור. החמרים לא פקפקו אף רגע, נכנסו עם הפרדים עמוק לתוך הים עד הגיעם לאזור הנטרלי, ששם זרמות הקישון נבלמים וגלי הים נשטחים. באופן כזה עברנו בלי שום תקלה. משם אחזנו דרכנו לאושה, שפרעם, מג’ד אל כרום,¹¹ רָמיה, פרדיה, מירון, צפת, וראש פנה. פה דאגו להמציא לי את החַמר הידוע חסן בוסתנאי. הזמנתי אצלו כעשרה פרדים, שביום קבוע יבואו ליסוד [המעלה] לקחת את המטען שלי.

הופעתי ביסוד המעלה היתה הפתעה לכֻלם. לא פִללו לראות אותי בגבולם, ביחוד בתקופת הגשמים. המרחק מהגליל העליון עד יהודה נדמה בימים ההם כמו מהודו עד כוש. לא פלא הוא שהרבה אכרים ביהודה, אשר כבר נפטרו מהעולם שבעי ימים, את הגליל טרם ראו עיניהם.

מרוב חדוַת רעים ביסוד שכחתי את כל תלאות הדרך. תקף אותי חשק נמרץ לבלות איזה ימים על החוף השקט של ים סומכוס בחברת חברי הטוב אמיתי. אבל הרעיון שבראשון מלאים דאגה לנפשי לא נתן לי מנוחה, ומִהרתי לסדר את מטען הגפנים ולהתכונן שוב לדרך.

בחזרתי עברתי עם הפרדים את ראש פנה, שם שהינו קצת, ולפנות ערב היה עלינו לעלות לצפת ללון, ומשם להמשיך את דרכנו. בצאתנו מראש פנה פנינו לדרך החדשה שהיִתי אחד מסולליה. רק יצאנו מן המושבה, והנה ערפל עב כסה את כל היקום וגשם התחיל לרסס. החַמָרים, ילידי ההרים, לא נפחדו מתופעה זו והמשיכו את דרכם הלאה, בהיותם בטוחים באינסטינקט הפרד השומר את נפשו מכשלון. הפרדים הולכים להם חפשי, מגששים ומחפשים את הדרך, והמצלתים [מצילות, פעמונים] שעל צואריהם מבשרים על התקדמות השיירה.

ופתאם דרדור אבנים מעורב בהד מצלתים. הה! סִמן מובהק הוא שאחד הפרדים מעדו רגליו, ומתגלגל במדרון עם משאו המרותק אליו כשעיר המשתלח מצוק ההר.¹² על פי הקשב גלשו החמרים למקום. כרגע נפסק הרשרוש והדרדור. בגישוש, בעלטה שאין לתאר, ובמקום מסוכן כזה, פשטו כל החמרים בזחילה לחפש אחרי הנכשל, עד שאחד מהם נתקל ברגלי הפרד השוכב על גבו ורגליו מתנועעות באויר. לאשרי, עצרוהו חבילות הגפנים, שנתקעו בינות לאבנים מלהתגלגל תהומה.

התאספנו כולנו ובעמל רב הקימונו את הפרד. עד שמשכנוהו אל הדרך עבר זמן לא מעט, והגשם מתגבר. וכששבנו אל הדרך ועשינו מפקד הבהמות, נוכחנו שהחמור אשר רכבתי עליו עם כל כֵּלַי נפקד. החמורים לא זכו לפעמונים וכל החפושים והגישושים לא הועילו. מחויבים היינו להמשיך את הדרך צפתה, ובדלית ברירה התיאשנו ממנו.

החמרים רִחמו עלי ומסרו לי לרכיבה איזה סְיָח עלוב וחלש. השיירה נוהרת והגשם עושה את שלו וממשיך זִלופו, ומה שאנו מתקרבים יותר לצפת נהפכת הקרקע, בעזרת הגשם הטרדן, לטיט לבן שמתרכך ומתמסמס, ונעשה כמין בִּיצה של שמנת. אני מתעטף במעיל הגשם שלי כאחד מחנוטי מצרים, ומקשיב כיצד רגלי הפרדים בוססות בטיט במי מדמנה.

פתאם נתקל סיָחי ונפל, ואני צנחתי מעל ראשו ישר לתוך תמיסת הטיט. בקושי התנערתי עד שמצאתי את ידי ורגלי. התאמצתי והסתדרתי שוב על גב הסיח. חשבתי כי רק במקרה נכשל הסיח, והנה טרם עבור רגעים אחדים ואני מרגיש את ישותי שוב בתוך התמיסה. בשכבי בתמיסה בא לי רעיון להתחיל בסטטיסטיקה, כמה פעמים אפשר לנפול בלילה אחד… המספר הגיע קרוב לשתי עשרות! אך תמוה היה כי יצאתי בשלום בגופי באותו ליל הזעף.

בבקר השכם, בעצם הגשם, התפזרו החמרים לחפש אחר החמור האבוד. רק לפנות ערב נודע להם שערבי אחד מג’עוני מצא אותו תועה. את החמור השיב לבעליו – אחרי קבלו בקשיש כנהוג – אך את חפצַי השאיר לו לזכרון.

במשך חמִשה ימים נִסינו את מזלנו לצאת מצפת. חבשנו את הפרדים, יצאנו, ובבושת פנים שבנו אל החאן, כי ארובות השמים נפתחו וימי המבול שבו על הארץ. רק ביום הששי הִטהרו השמים ויצאנו לדרכנו, אף כי ידענו עד כמה מסתכנים אנו בעת שהשלוליות והנחלים עוברים על גדותיהם.

בקושי רב הגענו אחרי איזה ימים לחיפה.

בהִכנסי העירה שמעתי כי אניה מפליגה הלילה ליפו. רגשי לבי היו לאלה הדואגים לשלומי וסופרים את רגעי בואי – ואיזה אושר שלא אצטרך לעבור שוב ברכיבה את השומרון והשרון עם בִּצותיהם! שלחתי את כל המטען דרך היבשה, ואני בלי שהות רצתי אל החוף, קניתי כרטיס, קפצתי לתוך סירה וכעבור איזה רגעים והנני כבר על מכסה האניה, ומחר בבקר עם האניה ביפו! אבל מזלי הרע רדף אחרי, עוד לא הוגדשה הסאה די צרכה.

האניה היתה מלאה צאן אדם, ואין אף מקום פנוי אחד. בכל זאת אמרתי: גם זה לטובה, אעמוד לי לילה על מכסה האניה, אבל מחר אני בראשון! רק זזה האניה ויצאה לים החֹפשי והנה רוח זועף עם גשם זלעפות, ואין מפלט. חִפשתי, ומצאתי איזה כנף מפרש תלויה על יד המעקה ושם אמרתי להסתתר. לדאבוני הגדול קדמוני אחרים, בכל זאת נדחקתי אליהם בלי רשות. ככה עמדתי כל הלילה, ליל סער, מטרה לרוח הפרצים שמצא דרכו מתחת למפרש המפולש. הים סוער, האניה יורדת תהומה ועולה שחקים, אבל המחשבה שעם בוקר הנני ביפו עודדתני, וקִבלתי את יסורי באהבה.

הבוקר אור, וחופי יפו כבר מתבלטים. לכאורה קץ התלאות מתקרב ובא. והנה אכזבה אכזרִיָה: הקברניט מכריז ומודיע כי המצב דורש ממנו להמשיך את דרכו לפורט סעיד, כי הים כמרקחה ולסכן את אניתו בעמדו אצל יפו אינו מחויב. כרוזו [הכרזתו] פילח את לבי. הרגשתי את עצמי על סף השגעון. מה זאת אומרת להיות איזה מאות מטרים מיפו ולא לרדת? חרקתי שִׁנים וקִללתי את שר הים הזועף.

פתאום הציצה השמש מתוך חשרת העננים, וזיק של תקוה הבריק לפננו: אניה אחרת, שהקדימה לבוא משהו, השליכה את עוגנה, והנה כבר מסתובבות סביבה סירות שבאו מן החוף לקבל נוסעים. אז השליך גם הקברניט שלנו, בעל כרחו, את עֹגנו ובדעתו לשהות רק איזה רגעי מספר. אי אלו סירות נִגשו גם אל אניתנו, ונוסעי המחלקות תפסו את המקומות בהן. אמרתי לקפוץ לתוך סירה אבל הוחזרתי ממחשבה נועזה זו במכת משוט על ידִי, כי בים סוער כזה אסור לספנים לקחת יותר משלשה נוסעים בסירה אחת.

הסירות האחרונות עזבו כבר את האניה וברור כי בעוד רגעי מספר אניתנו עוזבת את חוף יפו וכל תקוָתי אבדה. והנה האיר לי המזל ברגע הקשה: סירה אחת נשארה פנויה מן האניה הקודמת, והיא מתאמצת בכל כֹּחותיה לחתור אלינו. בעת שמהחוף כבר נותנים סִמנים לסערה קרובה לבוא, עוד חותרת הסירה הנודדת ובקושי רב מגיעה עד אניתנו. התפרצתי כמתיאש וקפצתי לתוכה. יִשאוני הגלים ויהי מה!

המלחמה באיתנים החלה. גשם סוחף ניתך עלינו, והסערה אשר נִבאו לה באה. מן החוף עומדים ומביטים על סירתנו המטורפת [מיטרפת, נטרפת] בים זועף, וחושבים אותה לאבודה. הספנים פקדו עלי לשבת בתחתית הסירה, ובלי הפוגה קוראים את “אללה” לעזרה. הפחד הולך וגדל. הגענו ממש במסירות נפש הספנים אל מול הכֵּפים, ומן החוף נותנים לנו סימנים לסוב הצדה וללכת סחור סחור. ונחשול אדיר בא מאחורינו והשליך את הסירה, ובכוח איתנים קפצה אל תוך האזור הניטרלי הבטוח. בעוד רגעי מספר ואני על החוף, ורגלי מרגישות אדמה מוצקה תחתיהן אחרי שכמעט התיאשתי מזה לנצח.¹³

לאחר אי אלו ימים הגיע לראשון [לציון] מטען הזמורות מיסוד המעלה, ועם מיני הגפנים האלה התחילה תקופה חדשה בראשון. הכּוֹרת עלה על ראשי הגפנים הרגילות, והרכבנו בראשם מגפני היחוס. תורת ההרכבה, שעד היום ההוא היתה כעין סתרי תורה בארץ ישראל ושלטו בה רק יחידי סגולה, התפשטה במהירות בין הנוער. ויתאמנו בעבודה זו עד כדי כך שבבוא מר ארמנד מפריז לבקר את משק הברון התפעל מאד מהעבודה הזריזה של הצעירים, ועוד באותו היום נסע ליפו, קנה שעוני כסף ובעצמו חִלק לכל אחד את פרָסו במקום המעשה בכרם. ואת בעלי הסמיכה¹⁴ האלה שלחו להרכיב את הגפנים גם בזכרון יעקב ובראש פנה ולהרביץ תורתם ברבים.¹⁵

זרם של צירים מכל קצוי רוסיה הציף את הארץ כשמִלה אחת בפיהם: אדמה. אדמה! נחוץ לנו קרקע בשביל התיַשבות צפופה דוקא! נמצא מיד האדם המתאים למטרה זו. בעל השערות המגודלות, מלא תלתלים בהירים, הצעיר הנלהב מר יהושע חנקין. התעורר מסבכו כארי ויתפשט על פני הארץ.¹ ראשית קנייתו היתה אדמת דורן בשביל חברת “מנוחה ונחלה” הוַרשאית, ומאז לא פסק מרצו הרב, והלך מחיל אל חיל.²

בדפדפי בזכרוני בתולדות קנית אדמת דורן, מתיַצב נגד עיני כמו חי מה שראיתי אז מחַלון מְעוני הנשקף על פני דרך יפו־דורן. לא פעם ולא שתים נסעו הקונים להביט ולהסתכל בטיב האדמה, בגבולותיה ועוד, טרם גמרו את הקניה. בימים ההם לא ידעו עוד בארץ ישראל מלוקסוס. אם נסיעה סתם, ממילא מובן שבעגלה פשוטה עם שני לוחות באוכף ולוחות קטנים על גבם כשתי על גבי ערב, רתומה לסוס אחד. ואם בעניני צבור, כמו קנית אדמה, אז רתמו זוג סוסים!

הנה עברה דרך המושבה עגלה אחת ההולכת דורנה. ישבו בה על לוח אחד מר לוין אפשטיין ויהושע חנקין, ולפניהם, על הלוח הקדמי, איזה עגלון. על ידם נסרח הסתת הידוע מר איזנברג – שבטל באותו יום מעבודתו לשם מצוַת רכישת קרקע בארץ ישראל – הולך ברגל, יד אחת נשענת על העגלה, והשניה אוחזת את זוג נעליו. ומר לוין אפשטיין בעל כרחו התרגל לפרנציפ משונה זה של מר איזנברג שאין לשנות.³

פורים תר"ן הוכרז על חגיגה נוספת למסורתית: זה היום שנולדה מושבה חדשה, חפשית, בלי תמיכות, על האדמה שנקנתה על ידי חנקין בדורן, וצרכים לקרוא לה שם בישראל. מהבקר התחילו לנהור אנשים, נשים וטף, מי ברכב ומי ברגל, לכִּנוס על יד הבאר בדורן. [חוץ] מבאר עתיקה וסביבה קוצים גבוהים כסוסים, לא נמצא שמה שום דבר, ומעקרון עד ואדי־איל־חנין היה מדבר שָׁמֵם ריק מישוב. לכִּנוס נתנה הזכות לתת שם עברי מתאים למושבה החדשה העתידה להבנות פה.

התרוממות רוח של אותו היום אין ביכולתי לתאר. התאסף המון עם לפי מושג הימים ההם, הצפון והנגב נפגשו גם נשקו. פה לא אמר אדם צר לי המקום קום ואשבה. סביב סביב התפזרו על התלים הנשאים, לשאוף אויר צח שאין בו ריח של אפוטרופסות ושל תמיכה. חופש ודרור בכל עבר ופנה – המקום הראשון שאך ורק יוזמה פרטית עומדת ליצור!

עד חצות היום חִכִּינו לאורחים, עד התאסף גם הרחוקים והמפגרים. אז תקעו בשופר וכולם התלקטו לגוש אחד ורמסו ברגלים את הקוצים המכסים את כל הככר מסביב לבאר. התישבנו כולנו על הקרקע כעין גורן עגול, והאספה נפתחה. אספה מעורבת! אולי זו היא הפעם הראשונה בארץ ישראל שנִתנה זכות שוויון זו לאשה.⁴

אחרי איזה נאומים חמים, מלאי התלהבות ותקוָה, ניתנה הרשות להציע שם למושבה. יושבים ומטכסים עצה איזה שם יותר נאה ומתאים למקום נפלא כזה. הרבה שמות הוצעו, שונים ומשונים, על כֻּלם דנו בכובד ראש בעד וכנגד, ועל פי רוב דעות פסלו את השם. לבסוף הציע מר ישראל בלקינד את השם “רְחֹבוֹת” וקִבל את “פרס נובל”: אחרי משא ומתן הצביעו, והשם נתקבל כמעט פה אחד. בִּין רגע נהפכה “דורן” ל“רְחֹבוֹת”, והד הגבעות מסביב ענה: רְחֹבוֹת רְחֹבוֹת!!![³⁸⁷] כְּרגע הופיעו הבקבוקים וכל מני תרגימא, ובפינו הרגשנו בזה הרגע ממש את הטעם כאלו חִלקו לנו את המנות של הלויתן והשור הבר.⁵

וככח איתנים הזדקר ההמון פתאום כאיש אחד, ויד ביד השתלבה, וה“הורה” החלה, ורִקוד משכר נסוב על פני כל. העִגול גדל וגדל, והקוצים נרמסים, נופלים ללא קום, והשממה עוזבת את מקומה יחד עם מתי מעט מפראי המדבר שגרו בסירוגין במקום הזה. זכורני כמה וכמה פעמים שעברתי מראשון לעקרון בדרך החוֹצה את אדמת רְחֹבוֹת, ולא פגשתי אף פעם נפש חיה. רק אַיָה או דַיָה עמדה לה נוגה על הגבעה ליד הדרך, מעל למגרשי התֵמנים “שערים”.⁶

כאשר עָיְפו מהרִקודים ההתלהבותיים, הציעו שאלה: במה אנו בטוחים שמרגע זה והלאה ישכחו את השם הקודם דורן וישתמשו בהשם החדש רְחֹבוֹת? הרבה מושבות החליפו את השם – כמו מעקרון למזכרת בתיה, מזמרין לזכרון יעקב, אל מרח לגבעת עדה – ולא הצליח הדבר לעקור מהשורש את השם הקודם, ואחרי יוֹבֵל שנים עוד נסרח השם הקודם אחרי השם העברי, ושני השמות מתרוצצים יחד.

ואמצאה גאונית עמדה לנו באותו יום לבסס בפעם אחת את השם העברי רְחֹבוֹת ולגרש כָּלָה את השם הקודם, שפעולתה ניכרת לדורי דורות: הוחלט כי מהרגע הזה והלאה, מי שיבטא את השם “דורן” במקום “רְחֹבוֹת” צָבוט וצבט אחרי רגעי מספר הזכירו איזה צעירות באופן מכני את השם דורן, ועוד השם על דלתי שפתותיהן וכבר שולחו צביטות מכל העברים. הדבר מצא חן בעיני הנוער, והשתמשו בגזרה הלזו כעין משחק פילוסין [תחפושות] לרמות את הצעירות בכל מיני ערְמות, שתִפולנה בפח ותבענה את המלה דורן – למצוא שעת הכושר לתת צביטה כשרה. והיו אמנם ביניהן כאלה שבכוָנה ביטאו, למען קבל צביטות ולטעום טעם של פצעי אוהב. והמצב רוח היה כל כך טוב ומרומם שדי היה לשמוע מרחוק צעקת ענות מאחרי הצביטה, וכולם התגלגלו מצחוק.

אחרי כן התפזרו זוגות זוגות או משפחות משפחות על כל הגבעות מסביב, לנוח ולסעוד. כל אחד דאג להביא עמדו מזון סעודה אחת לכל הפחות. זו היתה תמונה, רבותי, שאין אפשרות לעטי הדלה לתאר את הפנֹרמה ופעולתה על הלב הנרגש המתפרץ בחזי. מספיק היה יום אחד כעין זה לתת לנו עצמה לסבול כל מיני נגעים ופגעים רעים ולחזק איש את רעהו לחכות לימים יותר טובים.

פסח שנת תר"ן הוחלט לחדש את המנהג הקדום לעלות לרגל ירושלימה. לתכלית זו שכרנו שתי עגלות גדולות המיוחדות בבנינן להובלת המתפללים הרוסים מיפו לירושלים. שלשה זוגות צעירים: דב לובמן,¹ דוד יודילוביץ ומשפחתי וכתריסר בחורים [רווקים]. ביום ראשון דחול המועד, טרם שחר, יצאנו לדרכנו בהתרוממות רוח חגיגית. כל זמן הנסיעה לא פסקה השירה מפיות הנוסעים, ושתי העגלות מתחרות בעליזות ובבדיחות הדעת.

ככה עברה עלינו חצי הדרך, עד בואנו לשער העמק.² והנה הפתעה: לפנֵנו איזה צעיר יהודי עולה ירושלימה לבדו, ברגל ממש. כשהדביקו אותו העגלות ראינו לתמהוננו שזה הוא מכרנו הסתת הידוע מר אהרון איזנברג, שיצא בתחילת הלילה מואדי אל חנין, והוא כבר עייף ויגע מן ההליכה. העמדנו את העגלות והרעשנו את האויר שבין ההרים בקריאות הידד לגבורת מר איזנברג, ועם זה הצענו לפניו מקום באחת העגלות. אך איזנברג מסרב בהחלט לקבל את הזמנתנו, מטעם זה שאין ביכלתו לשלם, ולמתנת חינם אינו מסכים. כל הפצרותנו נשארו מַעל. לבסוף חשבנו ואמרנו: “הלא תבין מר איזנברג, שאנו לא נוכל לעזבך יחידי בין ההרים ונבוא בלעדיך ירושלימה”. ובכן הִתְרָצַה לנסֹע עִמנו על תנאי מפורש: בעלית ההר, בעת שהסוסים מתנהלים לאִטם, ילך אחרי העגלה – הלא אז סתם צער בעלי חיים. ובמורד, שעה שהעגלה נדחפת מכח עצמה ויורדת במרוצה, יֵשב לו על גבי הכלונס הבולט מאחורי העגלה.

באין ברירה הסכמנו לו, ובשיָרה חדשה זזו העגלות קדימה והכל אתא שפיר. יורדים ועולים ושוב יורדים, ופתאום צוָחה קורעת לב נשמעת מאחורי העגלה. בקושי רב עצרו בסוסים במורד, והנה, אויה! רגל אחת של מר איזנברג תחובה לתוך הגלגל, והוא עצמו כמו מתעלף. בקושי הוצאנו את רגלו, מִשַשנוהָ היטב ומצאנו אותה שלמה, וגם יכל לעמוד הכן עליה. כל החבריה מחאה כף מרוב שמחה, ובקול תרועה הרימו הרבה ידים את איזנברג והושיבוהו במקום מכֻבד בעגלה. אבל כאן עלה בגורלנו להשתתף בצערו: המכנסים החדשות, שנרכשו לכבוד החג לא בלי קושי בתקציב הזעום, נקרעו תוך סחיבה בגלגל ותַקָנה בדרך כבר לא היתה אלא בירושלים.

הגענו לתחנה האחרונה טרם בואנו ירושלימה. זו היא תחנת קולוניה, מוצא דהאידנא,³ מקום חניַת הסוסים ומקום שתית מים לא במשורה [בלי הגבלה]. בירדנו מן העגלות על יד העין, והנה על מרפסת ביתו נצב לפננו הדוּר בלבושו המזרחי ידידנו ומכרנו מכבר מר יהושע ילין. זהו יהודי הראשון שהתישב כאן, יחידי, על חלקת אדמה. הוא קִבל אותנו בזרועות פתוחות והוביל אותנו בשמחה להראות את נחלתו עם כל המטעים הנחמדים, השתולים על יד פלגי מים. “הנה”, אמר, “לפני שנה וחצי⁴ קנֹא קנאתי בכם בהריחי מכם ריח האדמה. ועכשיו, כמוכם כמוני סמוכים בקרנות המולדת.⁵ הבה ילָדי, נשתה לחיי התפכחות עַמנו!” “הידד”! קראנו אחריו וקולותינו התגלגלו לעמק.⁶

בית יהושע ילין במוצא (לפני השיחזור)

אנו שוב בירושלים, במלון פינקלשטין. משם התפזרנו, מי לסַיֵר במקומות הקדושים, עתיקות מימי קדם, ומי שהתחקה על נִצני התחיה המתהוָה בעיר בירתנו. הצעירה שלי נזכרה שיש לה חוב לשלם למר אליעזר בן יהודה. לפני איזה זמן ביקר ברוסיה, וכשבא לעיר מולדתה התענין להכירה, וזכתה לבִקור פרטי ממנו.⁷

את בן יהודה מצאנו בביתו, מדוכא ונרגז. ידו היתה בכל ויד כל בו.⁸ יחסיו עם הקהל הירושלמי התחדדו, והיה כמעט מנודה ומוחרם מכל קהל אוכלי מַן ה“חלוקה”, אותה שם למטרה להכחידה מן העולם, שגלות בה. הוא שמח מאד לקראת בואנו, כי כאן אִנה לו המקרה הזדמנות לתנות את מר נפשו בפני ידידים, שהיה בטוח בהם כי הם לוקחים חלק בצערו.

נחמתו היחידה בחיי הבדידות והצער מצא בן יהודה בתעודה שקבע לו בחיים: להחיות את השפה העברית המאובנת, לקרב עצם אל עצם ולקרום עליהם עור, ולהפיח בה נשמת חיים. התחיל מעצמו ובשרו, וכדוגמה חיה הציג לפננו את בנו היחיד בן ציון הקטן, המתקרא בן אבי אתמר, שלא הבין ולא ידע לבטא אף מִלה בשפה אחרת חוץ מעברית, ובההברה הספרדית. הילד שאל מי אנחנו, ואביו ענה לו: “יהודים טובים”. “ולמה הם מדברים בשפה המובנת לי, ולא כמו כל היהודים?”

בזמן הבִּקור ישבה לה דבורה אשתו וחִבקה בזרועותיה את בתה היונקת, ולא לקחה שום חלק בשיחתנו.⁹ מזה באנו לידי מסקנה שאינה שולטת בשפה. כאשר הסתלק מר בן יהודה לאיזה רגעים לחדר השני לענות לאיזה איש, נכנסה אתנו בשיחה בשפה הרוסית – על זה היה לה הכשר להשתמש בשעת הדחק, אבל יהודית [יידיש] לית מאן דִבר שמה.

בהמשך דברה התלוננה על מר גורלה ברגש של טינה על קִצוניותו של בעלה: הוא דורש ממנה להוציא אל הפועל את האִדאולוגיה שלו, והיא נדונה לבדידות מדכאה. גם את בן ציון שלה, בנה מחמל נפשה, הוא מענה: לא נותן לו לצאת לרחוב לשחק עם ילדים, שזהו דרישה טבעית של ילד, שמא יפגש עם בני גילו המדברים יהודית. והילד מביט דרך החלון, מתגעגע לילדים ומקנא.

בהנמיכה את קולה סיפרה שגם בנוגע לתנוקת הקטנה שלהם עומד בן יהודה על המשמר: יש ששרה לבתה הפעוטה שיר ערש, כמובן לא בעברית, כי עוד לא דאגו משוררינו לסוג שירים זה – כדבר הזה היה עוד בעולם המתהוה. לפני איזה ימים, ביַשנה את הילדה שרה לה מבלי משים בשפה זרה. פתאם הופיע בעלה מהחדר השני כועס ומתמרמר וקצף יז מפיו. ויתנפל עליה בְּאַימו באגרופיו, ותובע רק עברית בכל חומר הדין, ולא נחה עליו דעתו עד שצבט את בשרה, ולזכרון נשמר לה כתם כחול כהה. אבל אנחנו נִחמנו אותה שזה לא אות קין: זה אות ברית נצח בינֵנו ובין שפתנו. ככה חלם ולחם בן יהודה בתור חייל בודד השומר על הדגל.¹⁰

ועוד פנינה יקרת ערך מצאנו בירושלים, שמשכה את לבנו להכירה מקרוב. הלא הוא החכם א' מ' לונץ.¹¹ דרך החלון, אשר לא גבוה ביותר מקרקע הרחוב, הצצנו לחדרו, והנה עומד לפננו איש צעיר מלובש בגדים אורטודוקסים, אבל נקיים ללא רבב, וצוארון לבן מגוהץ מחשק את צוארו. לכאורה עומד ומסתכל החוצה, עיניו פקוחות ומבטו כאילו ישר נגדנו, ואז נוכחנו שזה העומד נגדנו הוא מן הנראים ואינם רואים.

בית א"מ לונץ בשכונת אבן ישראל (הרישום משנת 1980)

נכנסנו הביתה ואשתו הציגה אותנו בפניו. באיזה הארה וחיבה קִבל אותנו קשה לתאר, אך אולי הבִּטוי הזה יתאים: יצק נפשו לתוך נפשנו. ואחרי רגעי מספר התקשר בנו כל כך עד שמצא לנחוץ לספר לנו איך איבד זה לא כבר את מאור עיניו, כי זה לא מכבר שב מאירופה ששם כבה הזיק האחרון. אבל הוא מתנחם בזה כי חזון רוחו לא הועם, וכל עוד דמו יִזל בשריריו את המערכה לא יעזוב ויעדור בשדי המדע על שדמות ישראל עד נשימתו האחרונה.¹²

באביב זה [תר"ן, 1890) חגגנו חג חנוכת ביתנו. פחות משנה ישבנו בדירה שכורה, ובהִגמר הבנין הענקי, בנין המשק, עמד בלוך בדִבורו וחִלק ארבע דירות לארבעה פקידים נמוכים. קִבלתי דירה נאה בדיוטה העליונה, מעל ארוות הסוסים.

עם גמר הבנין התחילה תקופה חדשה בראשון לחקלאות ולנטיעות. אז היה עצם הפולמוס הידוע של נטיעת כרמי גפנים על כל אדמות ראשון.¹ כל אכר ואכר קבל תקציב לנטוע את כל אדמתו גפנים.² חוץ מזה נשארו עוד הרבה חלקות אדמה בראשון אשר בעליהם הקודמים הורחקו מהמושבה בחזקת היד אחרי מהפכת אוסביצקי, ואת כל האדמות האלה קִבלה עליה הפקידות בעצמה לשכלל ולנטוע.

לתכלית זו נקנו כעשרים זוגות פרדים ועגלות משא, הביאו מצרפת מחרשות עם מנז’ים לחריש עמוק,³ ומחרשה גדולה העובדת בכח לוקומוביל,⁴ ואדמות ראשון מתהפכות. כל העבודה הרבה הזאת נעשית לפי פקודות של מר ארמנס, צרפתי מלומד, אגרונום, מהמפורסמים בצרפת במקצוע משקי הגפן.

האפטרופסות הולכת ומתחזקת ומקבלת צורה קבועה. האורוָה הגדולה נבנתה עם הדירות לפקידים, שגם אני מצאתי שם את מדורי. בנין ענקי זה הכיל מחסנים למספוא מכל המינים. קנו כמה סוסי רכיבה בשביל מנהלי המשק, וסוסים אבירים למרכבת האלוף בלוך ולמרכבתו של הד“ר מזי”א, שנתן עזרה רפואית בכל מושבות הנדיב ביהודה, וסוסֵי חִלוּף על כל צרה שלא תבוא. מי שראה את ארוות הברון בימים ההם יכול לקבל מושג מארוות שלמה המלך בשעתו. כמה עגלונים, רכבים, וסַיסים! והנה גם גַמֶלֶת שלמה להוביל את חמרי הבנין של היקבים הגדולים. בכל הורגשה יד רחבה “על חשבון הברון”.

האחשדרפן [סוכן משק הבית] סֹבב לילה לילה בין בתי הפקידים ואוסף רשימות מכל הנחוץ ליום המחרת וכל מה שיעלה על דעתם. ומדי יום ביומו נסע ליפו על רכב מיוחד מהיר להמציא משם את כל מאוָיי לבם של הפקידים ונשותיהם, לרבות גם שפחותיהם. ובכל שעות היום, אם נזכרה הטַבחה ששכחה איזה פרפראות או קינוח סעודה אז יצא ליפו דחוף סַיָס רכוב על סוס להזכיר נשכחות להאחשדרפן.

בלעדי הפרק הזה, שאולי משעמם קצת, אי אפשר לקבל מושג נכון בכמה קרבנות עלה לְהַישוב התקדמות כל שהיא. מחלונות חדרי הפונים לחצר אני משקיף ורואה דבר והפוכו. מצד אחד הבזבוז הענקי, ובאותו זמן גופו… אוסף אנשים נכבדים, בעלי צורה, שחיו קודם ברוסיה חיים ישרים והתפרנסו ברוָחה. פה קנו אדמה ובתים בנו, וצרכים לנטוע את האדמה. ועד שהאדמה תִתן את פריה, הקציבו להם שקל לגֻלגולת – כמה נפשות שהיה לבית אב, קִבל כמתכונתם מדי חודש בחדשו איזה שקלים לכל נפש. ומאושר היה האיש שנוסף לו עוד נפש. למי שנכנסה הברכה בנפשותיו, ממילא נכנסה הברכה בשקליו. ועשו מהם פושטי יד ממש.

בתוך חצר המשק סִדרו מחסנים לתבן ולשעורים, ואם יש לאחד סוס אז צריך לבוא פעם בכל שבוע עם שקים ריקים ויקבל כלכלת הסוס. כמה מכאיב היה לראות ביום קבוע בשבוע, יום המקובל לחלוקה, מתכנסים זקני המושבה ומיַסדיה, עומדים בראש מורד, שקיהם בידיהם, ומחכים לחסדי הרכב מחמד סלח, יד ימינו של בלוך, שיתפנה מכל עסקיו המרובים וילך לָמוֹד להם את קצבתם: שקי תבן אחדים ואיזה איפות שעורה, מזון לשבוע עבור סוסם, העוזר העיקרי במשקם.

אותו הסדר נשנה בכל חודש. שוב המתנה. מסביב לבית הפקידות מסתובבים כנזופים כל אזרחי המושבה לרבות גם ה“כלי קודש”, ואחד מסתיר את עיניו מלהביט בפני חברו, שלא לראותו בקלקלתו. לכאורה אפשר לחשוב שאיזה דבר אירע – לא מִנֵיה ולא מקצתה, שום דבר לא קרה. הראשון לחודש האזרחי היום, וכל אב המשפחה צריך לקבל את תמיכתו לפי מכסת נפשות ביתו. את הפרוצדורה הזאת לא מסר מר בלוך לשום פקיד מפקידיו. הנאה מיוחדת היתה לו לשלשל דוקא בידו ממש לתוך ידו של האכר את המטבעות, שהיו מוכנים לפניו במעטפות הרשומות על שם המקבל. וכל זה למה? שהמקבל ידע וירגיש בחסדו של מי הוא יחַיה את נפשות ביתו החודש.

כמה מן העלבון ודכאת הרוח היה באפטרופסות זו השפלה.

מה שנוגע לכרמים הקציב קוולן, היודע הכל, תקציבים שנתִיים, לכל כורם וכורם סך מסוים הנחוץ לו לעבודת כרמו במשך השנה. אבל כסף לא נָתן על ידי הכורם, אלא בכל יום ששי המְתנה על יד בית קוולן לקבל מכסת הכסף מול רשימת הפועלים שעבדו בכרמיו במשך השבוע.

המחירים של כל סוג פועל היו קבועים. בשביל שאף אחד מהאכרים לא יִשנה חס ושלום מצדקה לצדקה – עם הכסף שלו, התקציב שנרשם לו בחשבונו, שסוף סוף יצטרך לשלם¹ – מִנתה הפקידות ממונה נאמן לסבב בכל יום ויום בכל כרמי המושבה: רוכב על סוס מכרם לכרם ורושם כמה פועלים עבדו אצל כל כורם. פעם עד הצהרים ופעם אחר הצהרים, שמא יעבוד פועל רק חצי יום והכסף ישלשל הכורם לתוך כיסו. בסוף השבוע הגיש הפקיד את רשימתו ועל פיה נתן מר קוולן פתקה לקופה לשלם לאכר על חשבון תקציבו.

כפי שהממונה הרגיש בביקורו עלבון לאכרים, השתמט לפעמים מלהכנס פנימה, והסתפק במבט מרחוק. באדיבות זו השתמשו נבלים אחדים והעמידו מפלצות [בובות, דחלילים] בבגדי פועלים, וזה נכנס לחשבון הפועלים וקִבלו תמורתם כסף מזומן.

ובכן בכל יום ששי המתנה רשמית לפני ביתו של קוולן עד שיבוא, או עד שיתכונן מיינו [יתפכח משכרותו]. על כגון דא נאמר: “המצפה לשולחנם של אחרים, נהפך פניו כשולי קדרה”. בפרט לשולחנו של הגנן מר קוולן.

הרבה יש לי לספר ממה שראיתי מחלונות ביתי או ממרפסתי אשר בקומה העליונה, ממש מול דירותיהם של בלוך וקוולן, והודות למשְׂרתי, בהיותי למעשה מפקח ומפקד על כל עבודת המשק – אף כי תחת שלט שם המושאל “הגנן מר קוולן” – היתה לי הזדמנות לחדור לפעמים מאחורי הקלעים.

קנִית סוס לעבודה למשל, גם כן לא עבר חס ושלום בלי אפוטרופסות. פלוני האכר נחוץ לו סוס לעבודה. נוסע לו אל השוק ומצא את מבוקשו, אבל כסף – על הנגיד לשלם. מביא האכר את הסוס עם מוכרו לחצר המשק. עומדים ומחכים עד שיופיע מר קוולן, הבקיא בכל שבע החכמות וגם מבינות בסוסים לא נעדר.

מופיע קוולן, מביט ומסתכל מן הצד על הסוס, ומקציב את מחירו מבלי לשאול את פי הקונה או המוכר. לא פעם קרה שהקציב יותר מה שהשתוו הקונה והמוכר מקודם. הקניה נגמרת בכי טוב, האכר מקבל תיכף פתקא לקופה לשלם, ומותר הכסף, שהיה יותר ממה שדרש המוכר, התחלקו שני הצדדים.

ועֵד הייתי פעם למין המתנה מסוג אחר לגמרי. על יד בית בלוך התאסף המון בדוּיִם [בדווים], רובם זקנים מופלגים. עומדים ומחכים, ושאלתי את נפשי האם גם הבדויים מקבלים כבר תמיכה… מתוך סקרנות ניגשתי, וראיתי שהם מסובבים בשוטרים־חיילים טורקים. על הגזוזטרא למעלה עומד בלוך, על ידו זבט [נציג המשטרה] כורדי שנופל מרגליו מרוב שכרות, ומדברים ביניהם טורקית. כעבור איזה רגעים פקד הזבט לחייליו להלקות את הזקנים האלה אחד אחד, ואחרי המלקות לגבות מהם כסף עונשין סכום מסויָם.

אני, בשמעי את הפקודה ברחתי מהמקום, שלא לראות בקלונם. אך קולות המעונים רצו אחרי וידביקוני. את המלקות ספגו ואת כסף ענשם שִׁלמו, ובפניהם חִלקו את הכסף בין החיילים אשר לא מעלו בשליחותם. אמנם עוד פעם לא העיזו לשלוח את בעירם [צאנם] על אדמת ראשון, אבל לחולל בלב המושבה אכזריות אי אנושית כזו, רק בלוך, חניך טורקיה, היה מסוגל.

לירח הדבש שלנו בא סופו, ואחרי שקָמלו הפרחים התחיל להתבשל הפרי. הצעירה שלי התחילה להתרגש מזה שהיא עוד צעירה יותר מדי ולא מוכנה כלל מלהיות כבר לאם, ואין לה שום נסיון בזה, והתחילה להרגיש גלמודות [בדידות] וגעגועים לאם, שבזמנים כאלה מוצאים נוחם בחיקה.

כפי שהזכרתי, בהִגמר הבנין הענקי, בנין המשק, קִבלתי דירה. את המעון בנו באופן אדמניסטרטיבי בלי שום נוחיות. פה יש לציין “נדיבות לבו” של בלוך בדאגו לאחרים: היות שהוא בחור רוָק, סִדר לו בית גדול של שתי קומות עם כל הנוחיות שאין הפה יכול לבטא. הדירות שחִלק לפקידים הכילו שני חדרים קטנים ופרוזדור צר. אין זכר למטבח או ליתר הנוחיות שבני אדם חיים זקוקים לה, ובפרט בעלי משפחה. בכל רגע היו נאלצים לרדת ולעלות במדריגות הרבות. המצב פעל לרוע על בריאותה של חברתי, ושלשלת ארוכה של נגעים ופגעים העיבו את שמי חַיֵנו.

גם הקדחת התקוננה [קיננה] בביתנו. אני איך שהוא יכלתי ללחום עם הקדחת ע“י חינין, אבל להצעירה שלי לא הִרשה הרופא לתת חינין, והקדחת נשתרשה בקרבה באופן מבהיל. ביום אחד, זכורני, כאשר היתה כבר במצב קרוב לחשבון, בא לה התקפה כזו שהרופא מזי”א אמר נואש לחייה. בינתים, בעמדו על המשמר, קראו לו על ידי רץ מהיר לבאר טוביה. כאשר היה נאלץ ללון שם, התבטא: “חבל, ברי לי שבבואי כבר לא אמצא את הצעירה הנחמדה שהופיעה ככוכב מזהיר על שמי ארצנו לזמן כה קט”.

אך מן השמים רִחמו עלינו והרופא התבדה, ואחר זמן קצר בערך קִבלנו תארים חדשים: אם ואב לבן זכר! אך הרבה נחת לא הביא עמדו הבן. בבטן אמו סבל מהקדחת, ובהיותו ילד חלש לא האריך ימים. בחודש התשיעי לחייו שבק אותנו לאנחות.¹

לתקופת השנה פורים תרנ"א הייתי מוזמן עם משפחתי להאִכרה הידועה, אשת החיל, היא בת עירי בתיה מקוב, מראשוני המתישבים על אדמת רְחֹבוֹת. אם לעשרה ילדים, חמישה מהם נשואים עזבה בפולניה, וחמישה הביאה עִמדה. בתור בת עירי דרשה ממני לחוג עִמדה את חגה הראשון על אדמת האבות ברְחֹבוֹת, והֻזמנו אני ומשפחתי לצריפה. ברְחֹבוֹת נמצא אז רק בית אחד בנוי אבן, והמותר צריפים גדולים בשביל הפועלים היהודים שכבשו בהתחלה את כל העבודה – בעִדור העמוק והוצאת היבלית, בנטיעת כרמים וכו'. במרץ שאין דוגמתו נִגשה לעבודה, ובנתה לה צריף עץ שהכיל בקִרבו סוסי עבודה, מחסנים, גם שני חדרים קטנים בשבילה עם ילדיה.¹

באותם הימים הניח האידלוג [האידאולוג] הידוע מיכל הלפרין את היסוד למושב חדש בקנותו מאיזה אפנדי פרדס עזוב בקרבת ואדי חנין.² האידאה־פיקס שלו היתה לבנות לו טירה, לאחוז על חשבונו צבא מאורגן ולהיות אביר יהודי ביהודה. לתכלית דון קישוטית זו בנה שם בית קומות, קנה לו סוס לבן כשלג לרכיבה ובגדים לבנים צחורים כלשון הזהורית וסרט אדום רָחב כָּנף את גופו באלכסון.³ ובעל ההזיה הזה אסף סביבו עוד בעלי הזיה למחצה והזמין איזה עשרות רובי עץ, וחילקם בין הפועלים עובדי אדמת רְחֹבוֹת. את המקום כִּנה בשם “נס ציונה”.⁴

בשבתי בצריף של בתיה מקוב ביום “דלא ידע”,⁵ שמעו אזני קול תוף, המתופף בטקט [במקצב] צבאי רוסי. נרתעתי ממקומי. היתכן שהצבא הצארי כבש את רְחֹבוֹת? אצתי החוצה והנה הגנרל הלבן על סוסו החִוֵר, הולך לו מעדנות לפני המתופף, והסרט האדום מנצנץ מרחוק, ומחנה של עשרות צעירים חסונים, על כתפיהם רובי עץ, מסודרים בשורות ארבעה ארבעה. ואופיצר ליוטיננט [קצין בדרגת סגן] בחרבו השלופה (מעץ), מר אפרים חרל"פ, משגיח ברצינות לא מעושה על התמרונים…⁶

שאלתי אחד מידידי שאלה תמימה: וראש השטב [מטה הפיקוד] מר אהרון איזנברג איהו? הביט עלי בתמהון: היכן הייתי בזמן האחרון? הוא יושב לו באהלו, כך נאה וכך יאה לו. נשתנו העתים והתחלפו הזמנים. אגדה מספרת כי המלאך זרעאל בא באיזה לילה למר איזנברג ומסר לו את כל תורת האגרונומיה. ובבקר אחד נמסרה לידו מטעם “מנוחה ונחלה” ההנהלה הראשית של כל מטעי נחלתה שברְחֹבוֹת. במקום שראינו אותו לפנים נסרח אחרי העגלה, והוא הולך ברגל ונעליו בידיו – כרכרה רתומה לזוג סוסים עומדת כל הימים מוכנה לרשותו, ולאידאולוגיה נתן גט פִּטורין.⁷

גם הישוב היהודי ביפו גדל מיום ליום, וצר נעשה להם להסתופף בחצרות הערבים. ויבנו להם שכונה חדשה “נוה צדק”,¹ שהיא כולה יהודית טהורה, ואחריה “נוה שלום”² המעורבת עם הערביים. הקהילה העברית ביפו הלכה וגדלה, אך לדבר אחד אין דואג: לבית אולפנה, והילדים גדלו פרא. והנה גם כאן קם גואל מבית חנקין־בלקינד.³ ישראל בלקינד הידוע, מכרנו מכבר, ואביו, הישיש היקר מר מאיר בלקינד, שִׁינסו מתניהם, ובידים ריקות, רק בלב פתוח, פתחו בית ספר עברי ראשון ב“נוה שלום”.⁴ המורים היו ישראל בעצמו, אביו ר' מאיר בלקינד, איש תרומות ויקר רוח שזה גם היה מקצועו ברוסיה, ובשביל למשוך גם את ילדי הספרדים סִפחו להם איזה חכם ספרדי למורה.

בלי תשלום שכר למוד, ואין תומך בידם, באיזה קושי החזיקו מעמד. וכאשר כשל כבר כח סבל,⁵ בא מר “אחד העם” לעזרתם, ובהשתדלותו תמכו “חובבי ציון” באודיסה במוסד.⁶ יחד עמהם נתנו גם “כל ישראל חברים” את עזרתם. לא ארכו הימים ובית הספר כבר התחלק לשנים – בית ספר קטן לבנים ובית ספר גדול לבנות.⁷ יהודי עשיר מסבריאן, מר יצחק פיינברג, בשמעו שנמצא בית ספר לבנות ביפו נדב לבנין מפואר – הבנין הצבורי היותר יפה בכל יפו בזמנו, טרם שחלמו על דבר תל אביב.⁸ מהגרעין הצנום השתגשג ונעשה ברבות הימים האילן הענפי [מסועף] של רשת בתי ספר ביפו ובתל אביב, אשר תקציבם השנתי דהאידנא⁹ עולה פי שנים מאשר שכרו של כל הישוב בכל ארץ ישראל אז.

בימים ההם הופיע כוכב חדש על שמי ארצנו, הלא הוא מר טומקין, “אמיר אל יהוד”, אשר תואר פניו כאחד מבני המלך. ברוב פאר פתח את לשכת ועד הפועל – המשרד הארצישראלי, סניף לועד האודסאי.¹ על ידו התרכזו מיטב הכוחות הידועים בארץ בתור עסקנים צִבוריים, כמו מורנו ורבנו מר מיכל פינס, שהיה אב ופטרון לבני ביל"ו והושיב אותם על אדמתם בגדרה ועוד דרומה.²

המשרד הארץ־ישראלי נעשה לתלפיות. ישרותו של טומקין ובעלי צורה הגונים ששִׁמשו בתור סגניו, רכשו מהרה את אמון האוכלוסין. כל הצירים של האגודות בכל תפוצות ישראל פנו בדרישותיהם לרכישת קרקע אך ורק לועד פועל זה. המשרד הארץ־ישראלי קִבל הזמנות טלגרפיות על מאות אלפי רובלים לקנית קרקעות, ודמי קדימה המתקבלים מדי יום בהדואר שולמו על־ידי “אמיר איל יהוד”. בצאתו מלשכתו אשר ב“נוה שלום” עטוף, כדרכו, בשכמיה שחורה רחבת שוליים, מתנפלים הערבים לנשק את כנף בגדו מרוב אהדה לאיש המורם מעם הזה.

המכשיר הנפלא שהתגלה לפני זמן קט, חנקין שלנו, פתח את ארובות ידיו והתחיל לשחות בים של קניות. גמר בדורן³ והתחיל בחדרה,⁴ גמר בחדרה והתחיל בג’ידרה (עמק עכו).⁵ עשה חוזה עם סורסוק על כל אדמתו בעמק יזרעאל,⁶ ועוד ידו נטויה לקנות ולקנות. הודות לו התעשרנו בסכום הגון של מאות אלפי דונמים אדמה בכל תפוצות ארצנו.

בחוש ראינו את צעדי הגואל בשער ארצנו, ולב ה“שמנדריקים” הולם במהלומות פעם בהתאספם מדי לילה לשמוע חדשות, מה הביא לנו יום אתמול. את הימים ההם אי אפשר לסמן בתור עליָה סתם, אלא עליַת נשמת העם.

אך אין מזל לישראל. כאשר הגענו למרום הפסגה התהפך הגלגל, קִבלנו דחיפה לאחור והתגלגלנו במדרון. ימים רעים ומרים באו כחתף על אחינו בדרום רוסיה. משם החל נגף הפרעות, והלך והתפשט עד שהגיע לגירוש מוסקבה וגירושים מכל המקומות הקדושים בעיני צוררנו.⁷

אלפי משפחות שודדו ונהרסו, וחיצי הרעל נפלו משם והלאה ועד ארצנו הגיעו. הלשכה, עורק החיים, קִבלה שיתוק. הרבה אגודות לקנית קרקע התפזרו, ויותר לא שלחו כספים. רבים דרשו בתקפה את דמי הקדימה בחזרה ולא חפצו לדעת מזה שהכסף נִתן למוכרי האדמות, ועל פי החוזה, אם לא ישלמו להם בזמן את מותר הכסף – הלא דמי הקדימה אבודים וגם האדמה תִשאר בידיהם. הלשכה באה עד משבר ופשטה את הרגל. טומקין חביבנו היה אנוס לעזוב את הארץ במפח נפשו ונפש כל מכריו, ידידיו ומעריציו, מבלי שאיש ילווה אותו בברכת הדרך.⁸

חרב הפרעות שתי פיפיות לה, ובזמן ההוא חיינו היו שרויים בין פחד ותקוה. ברוסיה נחרבו קהִלות, ופה נתוַספו נקודות: בזמן ההוא גופא נוסדה המושבה רחֹבות, ואחריה חדרה, ופתח תקוה התחילה לגדול.

הפרעות בדרום רוסיה והגֵרוש ממוסקבה [גרמו] להריסת אלפי משפחות, וזרם פליטים הציף את יפו.⁹ אלפי אנשים עלו בחוף היחידי לקליטה, והתגלגלו ממש בחוצות. המצב נעשב קטסטרופלי, והקמיקם היפואי דרש בתקפה מפקידי הברון, שהם היו הפרזנטציה היחידה בארץ, להקל הסבל הזה מעל יפו.

על חשבון הנדיב נִבנו צריפים בואדי־אל־חנין, ובהם התיַשבו הרבה משפחות מרובי אוכלסין. משם התפשטו לחפש עבודה בראשון וברְחֹבוֹת. המושבה ראשון נהיתה מלאה ככַוֶרת עם מהגרים נודדים מבקשי עבודה.¹⁰ בהפקידות נתקבלה טלגרמה ובה פקודה מהנדיב יחיה לא לסרב לשום איש המבקש עבודה. לתת עבודה לכל שואל ודורש. גם חברת “מנוחה ונחלה” התחילה ממש בזמן הזה להכשיר את האדמה לנטיעות.

ידי יעקב תפשו במעדר, וידי הנפח ר' נתן ובניו מלאו עבודה. עבדו ביום ובלילה ויצרו מעדרים, וכמה מעדרים שהספיקו למסור למשק הברון עם השכמת הבקר התחלקו ליהודים במשך היום. ופִסקה אחת: “הב, הב”, לא פסקה מפינו. תחזקנה ידיך, ר' נתן, לבל תבוש זקנתך! הכן מעדר לכל אומלל הדורש עבודה.

קוולן, מנהל המשק שהכל צריך היה להעשות על ידו, מסר המושכות בידי, ואני הייתי הממונה לחפש ולהמציא עבודה. השתמשתי בעצתו של יתרו חותן משה, ומִניתי שרי עשרות, והם היו המפקחים והמוציאים לפועל כל תכניותי.¹¹ כשלוש מאות וחמישים פועלים גדולים [בוגרים] יהודים, וחלק גם ערבים, וכמאה ילדים [נערים] היו עובדים מדי יום תחת פקודתי, וכארבעים פרדים וסוסים, עגלות, מחרשות גדולות ומחרשות קִטור, פרות לחליבה ואיזה עשרות גמלים למשא. כל הממשלה היתה עמוסה עלי תחת השם המושאל קוולן, כי חברי הורוביץ שולָח לבאר טוביה להיות מנהל המשק. עבודתי והתמסרותי היו לא לפי כח אנוש, אך הסיפוק הרוחני עודדני בהרגישי כמה מהתועלת אני מביא מדי יום ביומו לאחי הנרדפים.

אבל לא על המעדר לבד יחיה האדם.¹² בני ישראל צריכים גם מקום להניח את הראש, ואין. ברְחֹבוֹת בנו צריפים גדולים, כעין קסרקטינים, ומטבח כללי.¹³ פקידות הברון ידעו רק תורה שבכתב: הטלגרמה אמרה “עבודה” – את זה נתנו, אבל נוחיות מאן דִבר שמיה. כל בתי האכרים בראשון כבר מלאו עד אפס מקום, ואנשים התגלגלו בלילות בלי מחסה, ממש בחוצות. תחת כל עץ תות סִדרו להם מנין אנשים מקלט לילה, וליד כל גדר, ומדרגות בית הכנסת נהפכו ל“גרנד הוטל”.

חרפת רעב לא סבלו מפני שתקפה עלינו פקודת הנדיב, לברוא עבודה ולתת. אך במקום הרעב באה פתאם, כחתף, הקדחת הממארת לראשון, מקום בריא מאד לפי ערך [יחסית] ליתר חלקי ארצנו. מצב חיים בלתי נורמלי זה הביא לידי התפרצות המגפה בכל נוראותיה. החפירות העמוקות והעידורים התקופתיים פתחו את מקום מגורם של המלריה ויצאו לחוג חַגם מול פני השמש, ואלה שהתגלגלו בחוצות פשוט בלעו אותם ישר עם אויר הנשימה.¹⁴ הקדחת קצרה את קצירה, ומבין שורות העובדים רבים נפלו, אחד אחר השני, ונחוץ היה בכח משבֵּר, כמו שמרגישים אלה הלוקחים חלק בשדי קטל, בראותם על ימין ועל שמאל חבריהם נופלים חללים, והם מתקדמים בתקות הניצחון.

כקטב [כּלָיה, מגפה] עבר במחנה ועשה שמות, ועמו הלכו שלובי זרוע כל מיני מחלות משונות. אין לך יום שלא הובילו איזה חולים מסכנים ליפו, ששם פתחו אז את בית החולים הראשון על ידי גיבורי הישוב העתיק שמעון רקח ובצלאל לפין.¹⁵ באותם הימים נגמר האגף הראשון מיקבי ראשון [לציון],¹⁶ ואחד האולמים הגדולים בקומה השניה נהפך לקסרקטין, או יותר נכון לבית חולים, ובמלים יותר ברורות לתחנת המעבר: מי לד' אמות קרקע בארץ ישראל,¹⁷ ומי לאמריקה, אפריקה הדרומית, אוסטרליה ועוד חלקי יבשת. זו היתה אולי העילה הראשונה לבריחה ההמונית שלִותה את העליה הפזיזית.

מה לכם אתם בעלי העליה הרביעית? מוגי לב אתם! רק הריחותם ריח משבר וכבר רגליכם בפולניה![⁴⁴¹] אל תחשבו כי רק אתם יודעים לברוח מהמערכה. גם אז היו הרבה חכמים כמוכם שקִבלו סיוע לנסוע לאמריקא, לאפריקה ולאוסטרליה, והיו ימים שנדמה לנו שהארץ מתרוקנת.

ולבסוף מה אנו רואים? ביום דרכה רגלי בפעם הראשונה על מדרכת החוף ביפו, לא היה מנין שלם יהודים ביפו, וכעת מונים יותר מארבעים אלף נפש. אך כי תמיד אתה שומע על דבר משבר ובריחה מהארץ, למרות זה יד הברכה “פרו ורבו ומלאו את הארץ”¹⁸ על העליונה.

עם קשי עורף אנחנו וזה סוד קיומנו.

כמה קשיות עורף הראו אנשי פתח תקוה בהאבקם עם הקדחת הממארת ששררה שמה, ולמרות כל זה גדלה והתרחבה עד שנהיתה אם כל המושבות.

אחרי החרו החדרתים: באו משפחות בעלי הון, מרובי אוכלסים וקנו את ביצות חדרה בשומרון. ערביי יהודה, בעת הביאם משם את צמחי הביצות, הסמר, המשמשים לקליעה, פחדו ללון שמה. אך איזה בדווים חצי פראים נפוחי בטן ומגודלי טחול¹⁹ נמצאו שמה לפרקים בתור נודדים, ולא ישבו קבע. והיהודים תיכף נִגשו לבניַת בתים היכלים והתישבו שמה, וההתחרות עם מלאך המָות החלה. וכאשר קפד פתיל חיי רוב בני המשפחה, גם אז לא אמרו הנותרים נואש. ככה התרגלו להביט ישר בפני מלאך המות עד השריד האחרון במשפחה. כמה בתים נָשַׁמו מבלי יושב ואפילו שריד אחד לא נשאר. ואיזו היא המשפחה אשר לא הקרִבה קרבן, מהיותר חביב והיותר יקר לה. ולמרות כל זה חדרה קַיֶמת וכעת היא אחת המושבות היותר עשירות, וגם אין כעת להתלונן ביותר על הבריאות.

אמת שיש הרבה מאד להודות להנדיב שעזר הרבה על הבראת המקום.²⁰ אך איפה הם הצ’רקסים השכנים שהתישבו לפני כחמישים שנה, כחמישים משפחה, בעזרת הממשלה הטורקית?²¹ ואיה הבוסנגים שהושיבו בקסריה והממשלה תמכה בהם ככל האפשר?²² הנמצא כיום עוד שריד מהם?

מר בלוך, הוא הכובש את כולם ואת הכל, לא יכל לכבוש את יצרו הוא. הטיל עיניו ביפיפיה הצרפתיה, אשת מר קוולן, ופרובלמה לגמרי לא קלה לקח עליו, לצוד נפש תמימה.

הגנן הראשי שלנו מר קוולן, כאשר קִבל משרה הגונה מידי הברון רוטשילד מצא בצרפת צעירה יפיפיה ועדינה, בת פקיד מסילת הברזל, שהתיתמה מאִמה וחִפשה באיזה אופן שהוא לצאת מבית אביה. ואף כי הוא [קוולן] היה איש המוני ואהב מאד את השתִיה שלא כדת [שתייה מופרזת] קִבלה את ידו והתרצתה לנסוע ולשבת בראשון [לציון].

הקטולית האדוקה, שהיה לה תמיד שיג ושיח עם האחים היזואיטים [הישועים] שהיו ממבקרי ביתם, התבטאה פעם לפנינו בתום לב שהיהודים משתמשים בדם הנוצרים לחג הפסח. נוצריה זו הביעה לפנינו את עלבונה וַתִקבול על דת ישראל בנוגע לכשרות: “מה מוזרים אתם היהודים”, אמרה לי פעם, “הנה הכלבלב השקט שלי, אם הוא מסתובב ביקב בין חביות היין אין פסול, ואם אני אגע חס ושלום בעץ החבית אז כל היין אסור לכם לשתיה”.

בתור קתולית וצרפתיה שלא ידעה שום שפה אחרת לא היה לה שום סיפוק בחייה בתוך מושבה עברית. גלמודה ישבה כל היום על המעקה, מול בית הפקיד בלוך.

באותם הימים סִדר לו מר בלוך בקומה העליונה שלו גזוסטרה לאורך כל הבית, מצדי שני הרחובות, בכַונה שמשם יהיה צופה על כל הנעשה במושבה. כל מי שעבר ברחוב סקר בשבע עינים, לחפש אם אין חס ושלום אורחים במושבה אשר לא לסוג דורשי עבודה חלקם¹ – אלה הלא עברו כלם דרך שבטו, הוא היה נותן פתק לכל מבקש עבודה וכבר הכיר אותו. אם אורח בא לראות את המושבה אז שמר צעדיו שלא יִשאר יותר משנים שלשה ימים. ואוי לו לאִכר שעבר דרך ביתו בזמן שעות העבודה הקבועות, כרגע נרשם אצלו בפנקס השחור.

בהסתובבו על הגזוסטרה נפגשו עיני הנמר אגב אורחה עם עיני הקתולית הצנועה, חניכת הישועים. עיני בלוך הגדולות נפגשו בחושניותה של הצרפתיה, וגיצת אש התמלטה ופִלחה את לבו. שיהודי ירכש לב קטולית – כגון דא לאו מלתא זוטרתא [אין זה דבר פעוט].

מר בלוך היה האיש היחידי במושבה שיכלה פעם להתחלף במִלה בצרפתית,² והנסיון הראשון להזמינה לנסוע במרכבת שלו, שאף אחד מכל הפקידים לא זכה לכך, הצליח. הנסיעות ההדדיות נעשו יותר ויותר תכופות, והרבה אנשים הספיקו לשאוף רוח קצת בראותם את המרכבה רתומה ופני הסוסים צפונה. על ידי הנסיעות גס לבה עם היהודי קטן הקומה, וַתשיח לפניו את צרת נפשה הסובלת מגסותו ושכרותו של בעליה, וכי רק ברגעים שאינו בבית לבה שלֵו ושקט. אני בתור עוזרו הראשי אוכל להעיד כמה סבלה האשה מגסותו בעת מסרו לי פקודות מדי יום ביומו, באיזה יחס התנהג עמדי עד שהרבה פעמים קמה מוּרגזה ולִותה אותי, בשדלה בדברים רכים שלא אקח על חשבוני הגסות הזאת: “הלא אתה מכיר אותו ואת שיחתו”.

להקל על צרת נפשה מצא מר בלוך תרופה בדוקה, ומתוך כוָנה ערמומית מסר [לגנן קוולן] הרבה עניָנים מאלה שלא היו שַׁיכים כלל להגנן, דברים אדמיניסטרטיבים נקיִם. אז היה הזמן היותר עשיר בבנִיה, ודרוש היה לסדר הזמנות וקניות מכל מיני חמרי בנין. האם ישנו איש יותר מסוגל לדברים כאלה ממר קוולן?

לא למותר יהיה להזכרי, אגב אורחא, שהיתה ביפו פירמה אחת צרפתית לחמרי בנין, שקמה בתור מתחרה לבית המסחר “הרצנשטין”. למרות שהיה אנטישמי מובהק בכל זאת הזמינו כל דבר אך ורק על ידו, באשר הצרפתי קוולן היה המזמין. מר הרצנשטין, שהיה אז היהודי היחידי שסחר בחומרי בנין ביפו, הגיע לידי כך שפשט את הרגל, ובית המסחר הצרפתי עלה כפורח והתעשר בעזרת הבניה במושבות היהודיות.

וכך היה הסדר. בכל יום ויום מצא מר בלוך איזה אמתלה ושלח את מורנו ורבנו העירה. לדידי לא אכפת היה דבר שִׁבתו של השף שלי ביפו. אדרבא, גם לנו העוזרים הגננים לא היה מפריע וכל החופש בעבודה הומצא לנו. אמצעים לא חסרו, והיה לנו שעת הכושר לנסות כל מיני נִסיונות ביד רחבה. אני הספקתי ללמוד הרבה מנסיוני בכל מיני עבודות בחקלאות ודרכים בכסף ואנשים עובדים. הודות לזמן המאושר הלז התעשרתי בידיעות חשובות פה על המקום יותר מאלה שלמדו בנכר.

ובכן הסתדר הדבר שרגלי קוולן הדירו את ביתו, ורוב ימיו בִּלה ביפו, שם שהה באכילה ובשתיה ושב תמידי כסדרו מבוסם. פעם שב לפנות ערב מהעיר על העגלה הקטנה שלו, בידו מטפחת גדולה מלאה מטבעות זהב שהוביל בשביל קופת הפקידות, ולפניו הרכב הערבי. בדרך נרדם והמטמון צנח מהמרכב בעִדנא דלא ידוע ואבד כל הזהב. אך בבואו הביתה נזכר בזהב, ואיננו. אמנם שב העגלון לחפש,³ אך הזהב נאבד לנצח. אף נזיפה קלה לא קִבל מבלוך. זה עבר בשקט גמור. מר בלוך רשם את הסכום בספרים בתור “מתן בסתר” לממשלה,⁴ ולמחרת שוב שלח אותו העירה, בכדי שלא יתערב בשמחתו להִשאר עם היפיפיה המלבבת בלי מפריע. הבעל השִׁכור לא הבין כלום מה שמתרקם מאחרי כתפיו.

לכבודה קנה לו מר בלוך עגלת צב כבדה, כאחד הגרפים בפולניה, שלא התאימה כלל לדרכי ציון, והעִקר בה שהיתה סגורה מכל הצדדים ועל השמשות וילונים. ובה נסע תמיד מר בלוך יחידי כארי בסוגר, והנפש היחידה שזכתה ללוות אותו לפרקים בדרכו, זאת היתה היפיפיה.

עם הכנסת המינים המשובחים של ענבי יין “בורדו” לראשון לציון על ידי מר ארמנס הצרפתי הגדול, אשר בו התפאר הברון שגרף לויָתן בחַכתו לשרתו בתור קברניט מנוסה לספינתו הארצישראלית, התחיל המלומד לנבאות במחנה כי עתיד מזהיר מוכן לפני הכורמים שלנו, וכי בעד כל בקבוק יין יקבל הכורם חמִשה פרנק זהב!

נבואתו זאת מצאה ברגע הד בלב הכורם. בעודנו מחזיק בידו את החבילה הקטנה של זמורות ההרכבה כבר מתיַשר הגב, והוא חושב ומונה כמה גפנים נטועות יש לו, וכמה בקבוקי יין יתנו, ומתחיל ללכת קוממיות ושחוק של הנאה תמימה מרחף על שפתיו. ובבא הראשון לחודש, יום השִׁלוּם, וכלם מתאספים כרגיל לקבל את תמיכתם, מביטים ישר איש בפני רעהו ולא יתבוששו יותר: הלא הלוָאות שזמן פרעונם יבוא בקרוב אנו מקבלים כעת! ומשרד הפקידות נהפך להם לעין “הלואה וחסכון”, ובקומה זקופה נִגש כל אחד אל הגזבר לקבל את חשבונו.

גם הפקידים הפכו קמעה קמעה את עורם, ומזאבים נעשו כבשים, והתחילו להתחנף קצת אל העתידים להתעשר. לאט לאט התגנבו לעשות ביקורים בבתי הכורמים, ובפרט באותם בתים שיש להם בת בפריז, או עתידה להשלח להָתם בעגלא [במהרה] ובזמן קרוב.

מהבִּקורים האלה, והיחסים החדשים, נוכחו האכרים עד כמה מגוחך הוא האיש שאינו יודע לפטפט צרפתית. אז התיעצו [נועצו] והתחילו לדרוש שכבר מן המחלקות הנמוכות בבית הספר ילמדו את השפה הצרפתית הקדושה, במקום לשון הקודש. בית הספר על מוריו, מורותיו ומשרתיו, כֻּלם פקידים של בלוך, והפקידים צריכים לצאת ידי חובתם רק נגדו, ואין לאיש זר להתערב בעניָני החִנוך. [אך] לדרישתם [זו] הטתה הפקידות ברצון אֹזן קשבת, וככה יָרשה השפחה את גבירתה העברית.¹

והקִדמה עד בית הכנסת הגיעה. בזמן שבלוך גמר את בנין בית הכנסת,² סִדר בתוך בית הכנסת פנימה שני מדורים: מדור עִלָאָה [עליון] ומדור תַחְתֵי [תחתון]. על הרצפה המורמה סִדר את ארון הקודש, שעמד כמו בכלוב וסורג, וחלק מקומות כפי חפצו הוא לכבד את משועבדיו. כארבעה שלבים צריך היה לעלות עד החצי העליון המזרחי, מקום קדוש מיוחד אך ורק לפקידים הפטריצים [אצילים]! החזן והשמש היו מעין פקידים המקבלים משכורתם מידו. למטה מהסורג המדור התחתון להמון העם, הפלבים [פשוטי העם]. והאכרים המשועבדים הרגישו גם בבית ד' את שעבודם.

ובתור הזהב, אותם הימים הטובים של תקוות חדשות, הורדה פתאום הרצפה, הקיר המבדיל נפל, וצצה במה בעלת שמונה צלעות באמצע. בזה נִתן האות הראשון לאכרים שיש תקוה לצאת מעבדות לחרות ומשעבוד לגאולה. גם בחלוקת המקומות בבית הכנסת הורגשה איזה רוח דמֹקרטיה חדשה: שלא לפי מספר דונמי הכרמים, אלא לפי הגיל. לקַים מה שנאמר: “והדרת פני זקן”.³

אודה ולא אבוש כי כל השפע הזה, והאושר המדומה, לא נתן דוּמָה [מנוחה] לנו, קומץ “השמנדריקים” כמו שקראו לנו אז. עם ערוב השמש שבתי עָיֵף ומזיע מעמל היום בכרמים, אבל מלא תקוה וגאוות היצירה שלנו. ובהִכנסי למושבה דרך הרחוב הראשי הפך רוחי בי. מחמשת החושים שבי סבלו ארבעה נוראות: האזניִם צרמו מקול הקופים המהגים צרפתית, ומחרִקות וגניחות הפסנתרים, אשר אחרי בלותם באה להם עדנה ונשמעו מכל חלון פתוח. העינים סבלו בראותן להקות להקות של טַיְלָנים מלובשים כפי המודה האחרונה הפריזאית, אשר הכניסו נשי הפקידים ובנות שְׁמד השבות מבירת צרפת ומושלות בכל – תמונה חיה מכל התלבֹּשות והעדיים שתֵאר לפננו נביא העם.⁴ אפי השתרבב מתכיפות הריחות החריפים שהתבשמו בהם יעלות החן שלנו. אף חוש המישוש לא נִקה מסבל: בעת שמאן דהוא מהטילָנים דחף לך את ידו לאות שלום, אז בחילה עברה בכל עצביך, בנגוע ידך בחציצה של עור חתול שעשו מזה כפיפות [כפפות], ולא ביד טבעית ממשית סתם.

ובהִכנסי לתוך חצר המשק למסור את סוסי שרכבתי עליו תמיד, רץ נגדי אחד הסייסים המרובים לקבל ממני את סוסי. אז בא רעיון של השוָאה בקרבי, ומסופקני אם לא עלתה אורוַת הברון ברוב סוסיה וסייסיה על אורוַת שלמה. הבה אספר לכם את גדולת האֻרוָה, שזה יתן מושג מה על הפזרנות שבימים ההם. מחוץ לארבעים ראש פרדים לעבודה ועגלוניהם, היו סוסים למרכבות וסוסים לרכיבה, וסוסים סתם שאוכלים ואינם עושים כלום. אלך ואמנה אותם כיכֹלתי.

זוג סוסים אבירים, אדומים כהים ועל מצחם כתם לבן, עליהם מנצח מחמד סלח, עמדו הכן תמיד בשביל בלוך לבדו. זוג סוסים ממדרגה שניה, עם עגלון מיוחד, למרכבתו של הד“ר מזי”א שנתן עזרה רפואית בכל מושבות הנדיב ביהודה. זוג עם כרכרה עבור הגנן מר קוולן. איזה זוגות סוסים עמדו הכן, למקרה אם יחלה איזה סוס מהנ“ל. סוס אחד מיוחד עם עגלת רכיבה קלה שימש בשביל האחשדרפן שנוסע ליפו בכל ימות השנה להמציא את כל מאוָיי הפקידים, נשותיהם ושפחותיהם. סוס עם חבית להספיק [לספק] מים לכל הפקידים, סוס מיוחד לרכיבה עבור קוולן, סוס מיוחד בשבילי וסוס בשביל הפקיד ה”בלש" הרושם את פועלי הכורמים העובדים מדי יום ביומו. פאר האורוָה היה זוג סוסים אפורים אמוצים שהביא בלוך מסוריה לתת אתנן [שוחד] להפֶשה בירושלים. כאשר שמע הפֶשה שמרננים במחנה על מוצא הזוג הזה ממקום לא טהור, נפחד והשיב את המתנה לראשון, והיחסנים האלה נמסרו לידי סייס מיוחד, להאכילם ולהשקותם ולתת להם את תמרוקיהם מבלי שאיש יהין לנגוע בהם.

והיה גם מלך הסוסים באורוַת שלמה זו: סוס אביר, רץ כצבי וחזק כארי, וסדר היוחסין שלו הגיע עד סוסתו של הנביא מחמד. מלכנו זה היה מתנת אפנדי אחד משכֵני זכרון יעקב, שנתן להברון בעת בִּקורו פעם בזכרון. והסטוריה שלמה יש לספר על כל שקרה עִמדו בעת המלחמה בין המצוקים והאראלים, בין פקידי הברון הגבוהים לבין המשטרה הטורקית, ששמרה על החוק הקדמון האוסר להוציא סוס אציל חוצה לארץ. כל הבקשישים והערמומיות לא הועילו להוציא את הסוס מן הארץ, והמתנה הזאת לא הוצאה אל הפועל. גם הוא עמד, מלך הסוסים שלנו, מרותק בשלשלאות ככפיר בסוגרו, וכמה סייסים קִבלו פיצויים על שיצאו ממנו בלי שן או בלי עין.

בכדי שהתמונה תהיה שלמה, עלי למנות את יתר בעלי החיים של אֻרוַת הברון: בבנין מיוחד בתוך החצר נמצאו כתריסר גמלים, שהביאו על דבשתם כל חמרי הבנין בשביל היקב. כתריסר פרות חולבות עמדו ברפת מיוחדת, ורפתן מיוחד דאג להמציא חלב טרי ותוצרת חלב לכל הפקידים.

ובכדי שהמשק יהיה שלם הביאו מצרפת להקה של תרנגולים ותרנגולות, תרנגולי הודו, אֲוזים ובַרוַזים משונים. ביחוד הצליח תִרבות השפנים, שמצאו קִברם בבטנו הרחבה של מורנו מר קוולן.

גם במשפחתי הקטנה חלו שינוים וכדאי לא להעלים עין ממנה. חברתי שבחרתי לי בחיים היתה צעירה שקִבלה חנוך בגימנסיה, ולזה [ונוסף על זה] למדה על בוריה את השפה העברית. הייה לה פְּרטֶנזיה [ציפיה, שאיפה] להיות סופרת בחסד עליון, ובהיותה ברוסיה כבר נודע שמה בתור מתחילה. אך הברק של ההזדמנות לנסוע ולהתיַשב בארץ ישראל שבה את לבה והחליטה להחליף עט באת. המציאות היא תמיד אחרת מאשר המחשבה, וכמו אותה שבת קודש, באו ימי חול והעיבו את האילוזיה של חיי חופש וחיי עבודה פרודוקטיבית בארצינו. משכורתי הקטנה לא הרשתה לנו לחיות חיי רְוָחים [רווחה], ועליה נפל העול לטפל אך ורק בענינים פעוטים ביתיים.

מצב כזה של חיים לא השביע אותה לחלוטין, והחליטה לשחד מכֹּחה להוראה. היה אז דוקא כר נרחב בשדה ההוראה שהיה לקוי בכל המובנים. כאשר הופיע המפקח הראשי מר שייד, בִּקשתי ממר בלוך כי יֹעיד לי ולחברתי ראיון עם שייד. ביום אחד קִבלתי הזמנה על ידי הרכב שלו הידוע בהיסטוריַת הישוב מחמד סלח, שבשעה קבועה נוכל לבוא לראותו.

כאשר נכנסנו אל מר שייד מצאנו אותו יושב על כורסא ורגליו מתוחות על כִּסא באיזה מין חופש וגנדרנות צינית. חברתי הצעירה התבישה אפילו לגשת אליו. בפוזה כזו אתה מרגיש את עצמך כמבוטל לגמרי. שיחתנו אמנם ארכה איזה זמן, אך מבוקשה לספחה להיות מורה בבית ספרינו לא מצא אֹזן קשבת: מקומות כאלה שמר בשביל הצעירות המחונכות על ברכיו…¹ מאז חִפשה חברתי את עוגן ההצלה בספרות, ונדמה לה שהמלאך עומד על גבה ומזרזה: “כתבי”.²

בינתים נולד לנו הבן השני,³ ילד בריא, ואחרי שהילד הראשון מת, חפצה להתמסר להשני ולמצוא בזה נוחם. לכתוב לא נָתן לה הילד, שדרש טפול רב בעת שאין לה שום עזר בבית, ואני הייתי כל כך טרוד בעניָני המשק, שבהִמצאי בבית הייתי עיֵף ויגע, ולא היה לה אפילו האפשרות לבלות אתי איזה שעה קלה בשיחה. חיים כאלה דִכאו את נפשה.

פינת “אורוות הברון” בראשון לציון, בקומה השנייה הייתה דירתם של נחמה ומיכל פוחצ’בסקי

הילד גדל באמת להפליא והביא קצת סִפוק בחיי המשפחה, וכאשר נמלאו לו שנה וחצי נולד לנו השלִשי.⁴ כמובן שהוא דרש טיפול הרבה, והקודם לו בהכרח היה כבר עומד ברשות עצמו. ילד גיבור, תמיד היה משתעשע בחצר המלך וכולם אהבוהו. ופתאום אסון קָרנוּ: הילד עלה על המדרגות ואמר “בטני, בטני”, שכב ונרדם וגופו התהפך לשחור. ואחרי יום מת ילדי השני, כבן שנתים, גִבור חיל, במיתה חטופה.⁵

בזמן אבלי ויגוני זה נהפך עלי הגלגל. זרע רוש ולענה שזרע האגגי מר דיגור, בשלחו את ילדי זכרון לצרפת ללמוד חקלאות, הבשיל ועשה פרי. התחילו לשוב, ואברהם בריל מצא מקומו בפתח תקוה, ופסקל – בזכרון. אהרונסון בגד ומצא משרה טובה באזמיר.¹ ואת א' שלחו לראשון לציון לחכות לשעת הכושר.

לקפח אותי באופן ישר ולהוציא מידי את רסן הממשלה קשה היה, קוולן עמד לי כתריס לפני הפרענויות. כי הלא באופן רשמי הכל מה שנעשה בראשון על שמו נקרא, ואת קוולן שמר מר בלוך מכל משמר, ובזכותו לא אונה לי כל רע. אך לא לעולם חוסן.

תחילה הלך עמדי א' בתור חבר מתלמד לכאורה, והבטיח לי כי מגמתו פה אך להשתלם בענף הכרמים עד שיִתנו לו מקום מיוחד. ירחים עברו, והפקיד הזה קִבל משכורתו בשלמות, וגם סוס מיוחד לרכיבה נִתן לו. אבל כל זה לא שוֶה לו, בעת שבאופן רשמי הכל בידים אחרות. הוא הרגיש את עצמו כאופַן החמישי בעגלה. בינתים הסתכל ולמד ממני את עבודת הכרמים ולכאורה הלך עמדי כרע וכידיד. לאט לאט, בדרכים אי־לגליות [חתרניות] התחיל לכבוש את מקומי, ולבסוף העליל עלי עלילת שקר: שידי היתה עם הפועלים ושבעת חלותם רשמתי להם את ימי עבודתם. ובעד עלילת שקר זו שללו ממני את עבודתי ומסרוה לידי פרזיט.

חברי הורוויץ שב בינתים מבאר טוביה לראשון לציון, והעבודה נחלקה בין שנינו: הוא קִבל עליו לנהל את עבודת הגן־הפרדס, ואני על הכרמים והמשק. נקודת המגע ביננו היה רק זה שפועליו עברו יום יום בבֹקר תחת המִפקד הכללי על ידִי, ביחד עם כל המון הפועלים שעבדו בכרמים ובמשק. מר קוולן היה בא בבקר השכם ומזרז אותי, ועומד על גבי לגמור את המפקד במהירות הכי גדולה. לתכלית זו התרגלתי כך להקריא שמות ולרשום קו או אפס על פי המענה שקלטו אזני. והיו מקרים שהפועל אך נכנס בשער ואחרים ענו עבורו “הן”, ועל כגון דא לא שמעתי שום מחאה ממר קוולן, לכן מנהג זה מוחזק ככשר.

בימים ההם אִנה לי המקרה עבודת התנדבות. [על] חברת “מנוחה ונחלה” עברו כבר איזה שנים, ועל רוב החלקים [החלקות] של החברים ניטעו כרמי גפנים, שקדים וזיתים.² והנה תסיסה חדשה. הרבה חברים התחילו לדרֹש הפרדת החלקות,³ חפצים לטעום טעם בעלות על הקרקע שלהם בארץ האבות. לתכלית ההפרדה דרוש הערכה ממומחים על כל חלק וחלק. המנהל מר לוין אפשטיין⁴ קבל דירקטיוָה [הוראה, הרשאה] מוורשא שבחרו בו לאחד המעריכים, ופנה בבקשה למר בלוך שיואיל להטיל עלי את התפקיד הזה. בלוך לא התנגד והתיַעץ עם מר קוולן, שאף הוא התרצה, במצאו סִפוקו בזה שהתפאר שאחד מתלמידיו רכש אמון בקהל. וכך יצא גזר דיני לסדר בֹּקר בֹּקר את כל עבודת משקנו, ואחרי כן לרכב לרחֹבות, ובערב לשוב לראשון ולהתיעץ עם המפקדים העומדים תחת פקודתי על עבודת המחר.

במשך איזה שבועות שהָיִתי נע ונד, הספיק תלמידו של דיגור לנעוץ את צפרניו בטרפו והתחיל יותר ויותר להתבלט ולקחת חלק אקטיבי בעבודה. וגם התחיל להיות נוכח בבֹּקר בשעת המפקד של רשימת הפועלים. בבקר אחד, ברגע שגמרתי לרשום בפנקסי את שמות הפועלים בנוכחות מר קוולן, הלבלר שלו, והברנש ההוא, נִגש אלי הלבלר החביב ובקש ממני את פנקסי שלא בעדנא [בזמן, בשעה] הקבועה. תמוה הדבר במקצת, אך לא שמתי לב לזה ביותר בחשבי אולי נפלה איזה טעות ברשימת התשלומים, וצריך איזה בִּקורת. עשיתי לי את תפקידי כמו בכל הימים ונסעתי לרחֹבות בלי הִסוס כלשהו.

אבל בערב יצא לקראתי חברי הורוויץ, להכין אותי נגד שואת פתאום. והנה מה שמספר לי, שנלכדתי בפח טמנו לי, והענין היה ככה: נודע הדבר ללבלר שאחד משני פועלים אחים, שעובדים תמיד תחת רשותו [של הורוויץ] בפרדס, ונמצאים במפקד אצלי בפנקסי, שוכב חולה זה כמה ימים, והאח השני עונה עבורו את ה“הן”, ואני רושם לו יום עבודה. אף כי זה לא כלום – הלא הוא, הורוויץ, כמו כל מפקדי העבודה, מחויב לתת רשימה משנית מכל השִׁנויִם שמתהוים במשך היום – אבל אין בכך כלום: אם מחפשים תואנה גם זה מספיק להכריע לחיוב [לחובה].

וכאן אמר חברי: “ובכן עליך תיכף להופיע לפני קוולן, שכבר אפס כח הסבל לחכות כל היום. כי מאז הבקר נגלה בפני העדים השלושה שרשמת את שם החולה”. ברִדתי מהסוס הרגשתי שרגלי כושלות. התאמצתי ונכנסתי למר קוולן, והנה גל של מבטאים [ביטויים] גסים, שלא פִּללתי לשמוע אף פעם, נִתכו על ראשי, והתנהג עמדי כמו עם גנב שנמצא במחתרת. יצאתי משם בפיק ברכים, ולא נשאר לפני רק לחכות לגזר דיני שיצא מפי השליט.

למחרת בבקר נמסר פנקסי להלז תלמיד של דיגור, ואני עומד מן הצד אִלם ונעלב. וכגמור המִפקד נִגש אלי מחמד סלח והודיעני בהכנעה ובלב נשבר שהוטל עליו לאסור את סוסי באֻרוָה עד פקודה חדשה. אחרי כל שנות החלוציות המסורה והנאמנה שלי הוצגתי ככלי אין חפץ.

כעת נמלאה הסאה. אמרתי, אם חפץ הברון להכין מאתנו, הששה, מנהלי ומדריכי המשקים בישוב, מוטב שמחמד יתקע בשופר. ובבוא הפעם מר שייד לראשון, החלטתי לעשות צעד נועז ולגמור עם משרתי לחלוטין. בִּקשתי ממר שייד שיתן לי חלקת כרם לבד. איני דורש שום תקציבים, ובהמשך הזמן אשלם בעד הכרם שוויו, לאט לאט, בתשלומים. לפי שעה אשאר במעוני, ובהמשך הזמן אסדר לי משק ואבנה בית בעצמי. יותר מזה אינני דורש כלום, רק אפשרות לחיות בתור אדם חפשי בארץ.

הדבר מצא חן בעיני שייד מטעם אחר לגמרי: במשך איזה שנים נִטעו כל האדמות שהיו שייכות להברון והוזנחו מבעליהם אשר יצאו מהמושבה אחרי מהפכת אוסוויצקי.⁵ אדמות אלה עמדו להפקידים כעצם בגרון, היה זה למורת רוחם לטפל בכרמים, וחפצו להפטר מהם. בַּקשתי באה בזמנה, ופקחה את עיניו לראות דרך סלולה לפניו. אחרי התיַעצות לא מרובה יצא מִנשר, שאני וחברי הורוויץ וכל הנערים העוזרים על ידינו שהיו כלם בני אכרים, כל אחד יקבל שִׁשים דונם כרמים נטועים.

המנשר הזה, שאני היִתי מחוללו, בא עליהם בחתף, בהסח הדעת. היו כאלה שהצטערו שהוטל עליהם לנפול פתאום מאגרא רמה לבירא עמיקתא, ללכת לאכרות היתה “ירידה” ולמורת רוח לנשותיהם, והתחילו למחות נגד זה בתקפה, אך היוצא מפי שייד אין להשיב. מאידך גיסא, השמועה שהפקידות מחלקת כרמים עשתה רושם כביר. הרבה פקידים זעירים, אף מורים ובני אכרים, שאפו להסיר מעליהם את אותות הכבוד ולאחוז באת. בשעת כושר זו תקפו את מר שייד בבקשותיהם, וכֻּלם נענו בחיוב. [כי] אחרי החלוקה הזעומה נשאר עוד כרמים, ואותה המנה שנָתנו לי ולחברִי, היחסנים כביכול, שעָבדו עשר שנים עבודת פרך, נָתנו אז לכל ארחי ופרחי שרק ידע להתחנף אל הפקידות. וככה נולד אלמנט חדש: אכרים זעירים.

מראשון לציון התפשטה השאיפה להתמורות בכל מושבות הנדיב, ואותו הגורל עבר אחרי שנה או שנתים על המוהיקני האחרון,⁶ חברי אמיתי ביסוד המעלה, שקִבל שם שלש מאות דונם אדמה ורפת, ונעשה לאכר פלאחי עד היום הזה.

בזה נגמר החלום הטוב והיפה של האיש הדגול מר מיכאל ארלינגר, וחפצו הנמרץ של הנדיב, שרכושנו הרוחני לא יִשאר רכוש פרטי, אלא ישתמש בזה הישוב העתידי. מחשבת החַמָר־דיגור גברה על היצר הטוב שבלב תמימים. שנאתו של דיגור אלינו, הצעירים הרוסים, והזריעה שזרע בשלחו את ילדי זכרון לצרפת, שגשגו ועשו פרי בהאטמוספרה הנאותה שברא סביבו מר שייד, אבי אבות השדים. וממילא בא השינוי בתעודתנו.⁷

התקופה ההיא יכולים לרשום בתור “מכת הפקידים”. המושבה נהפכה למושב פקידים, יותר מאשר היו אכרים היו פקידים.¹ בזמנו של בלוך הכל בשם פקיד יכונה, לרבות כלי הקודש: השוחט והחזן, מורים ומורות של בית הספר, שמש של בית הכנסת ולהבדיל הבלן בבית המרחץ. הכל בשם פקיד יקָרא, ואתה מחויב לכבדו. אם אלך למנות את כל הפקידים באותם הימים, תִלאה עטי מלספרם. דיִי אם אומר כי בין הפקידים המקבלים משכורת די הגונה עם כל השָׂריות² היו נפחים, חבתנים, בנאים וכולי. ומכת הפקידים לא היתה מכה מקומית גרידא, אלא בכל מקום שם נפוץ שלטונו של מר שייד: בזכרון [יעקב], ראש פנה, יסוד המעלה ופתח תקוה, עקרון ובאר טוביה. בכל אתר ואתר לא המשרה דרשה פקיד, אלא בשביל פקידים יצרו משרות.

והפקידים נוצרו. חלק, מאלה הבנים ששולחו חוצה לארץ להשתלם, ועוד יותר ראו ברכה אלה המשפחות שזכו למשלוח בת פריזה. בזכותה, מיום דרכה רגלה על אדמת הנכר, התעלו לגדולה וקִבלו משרות כל בני משפחתה, קרוביה וקרובי קרוביה. בצעד כזה נתעשרנו במורים ומורות לבתי הספר, לבלרים ומנהלי פנקסאות, וכל מיני עבודות משרדיות, ואפילו רבנים, מטיפים, מהנדסים, גזברים וכו' וכו'.

היקב כבר נבנה והתחיל לעבוד, וגם שמה פשה הנגע שבשם “פקידים” יכונה. האלמנט העקרי, הבסיסי – הכורם – בטל בשִׁשים, או כדין חמץ בפסח… פקידים על גבי פקידים, גוֹים, וחצי גוים, ויהודים מכל המינים. בהגיע התור שמאוהל המחצלות לוקחה הבת פריזה, נהפך בין לילה מיודענו בעל ה“לינייקע”³ למשגיח על כשרות היין ביקב, אחותה למורה וגיסה למנהל פנקסים ביקב.

הנה הרגיש אחד ממנהלי הפנקסים במשרדו של בלוך שהיקב הולך ומשתכלל, ודרוש יהיה יינַי ראשי או מנהל היקבים, ומשרה זו נותנת תקוה לבעליה לעלות על שלבי הגדולה. לא שהה הרבה ועזב את המושבה על איזה ירחים, עשה טיול במקומות תעשית היין בצרפת, רכש לו שם ספרים מקצועיים ושב. ואף כי כל כשרונו היה מסור בכל הזמנים למוזיקה, בכל זאת לא הפריע לו הדבר לנהל את כל המנגנון של היקבים. היינן הראשי, ראש התוצרת והגלגל העיקרי המסבב את כל “מעשי המרכבה” אשר פני אדם וחיה להן,⁴ לאשר יפנה יהלכון, ובחפצו ידודוּן ידודוּן,⁵ וכל אשר ישים בפיהם יאמרו קדוש, קדוש! מנהל היקבים הגדולים היה מוכשר מאד מטבעו לנהל תאטרון, וככה נעשו קירות היקב העבים מבצר ומפלט לכל מוקיונים וליצים מאחזי עינים, ככתוב: “לץ היין”. ואין כל פלא בזה שהזהמה והטִנופת, החנופה, מעשי תרמית והונאה ושקר מופתי קִננו שמה.

ומי ישים לב לדברים קלי ערך כאלה? הלא המנהל הראשי שבידו מסורים כספי הנדיב, מר בלוך, אינו חייב לתת דין וחשבון.

הדיקטטור המושל היחידי, אחרי איזה שנים ששהה בראשון צבר הון, וסִדר נסיעת מתנה לגברת קוולן אשת הגנן, עם בִּתה, לבקר את אביה, פקיד מסילת הברזל באיזו תחנה בצרפת.

ההכנות לנסיעתה הסבו תכופות ליפו, ולמד בלוך לא חסרה הזדמנות ללוות אותה מדי פעם בפעם. ודוקא לבתה היחידה הקטנטונת, ילדה נחמדת סמל היופי, לא הורשה אף פעם להתענג לנסוע עמהם יחד. מדי פעם, כשהאם נסעה, נשמעו הצוָחות האיומות של הילדה בעד זה שסֵרבה לקחתה עמדה. לא פעם הייתי עד לראות איך הִכתה אותה באכזריות בעד חפצה זה. רק ביום האחרון זכתה הילדה לנסוע עם האם, וזה היה ביום שהפליגו שתיהן באניה.

מר קוולן התחיל להתהלך כצל. כל הנסיעות התדירות שלו העירה, הלא היה להן מצע פוליטי ולא כלכלי, ומאותו יום שאשתו נסעה פריזה נפסק הצורך בנסיעותיו.

גם על המקום לא היה לו כמעט מה לעשות, כי מיום שהתחלקה האדמה להאכרים הזעירים בא שִׁתוּק במשק, וחִכה בקוצר רוח עד שיבוא מאן דהוא לבקש ממנו איזה דבר.

עבר איזה זמן וקִלוח דלא פסק נשמע שמר בלוך מתעתד לנסוע פריזה לתת דין וחשבון. הדבר הפליא קצת: מה זאת אומרת, הלא הִתנה מקודם שאין עליו לתת שום דין וחשבון על מעשיו? תיק“ו![⁴⁷²] כעבור איזה שבועות נסע. המלתחות והארגזים הכבדים שטענו על גבי העגלות העירו חשד: מה לו לסחוב עמדו בגז' כבד כזה? תיק”ו!

הגנן קוולן התגעגע לאשתו ולבתו היחידה ולא קִבל ממנה שום מכתבים. נמאס לו מהבדידות והשעמום, וכאילו להכעיס עוברת שמועה אחרי שמועה. התחיל להוציא את כל חמתו על בקבוקי הקוניָק ולילה ויום השתוו אצלו. ככה עברו עליו ירחי זעם. עד שביום אחד קם בהחלטה לעזב את הכל, ופתאום, בלי שום הכנות, ישב באניה ונסע לצרפת.

בבואו שמה נסע ישר לתחנה שם גר חותנו, ורק אז התפכח, במצאו את בתו גלמודה, שַׁכולה מאמה. כאשר בא המפתה פריזה, באמתלה למסור שם דין וחשבון, תיכף עזבה את בתה היחידה אצל אביה הזקן, ונסעו שניהם יחד לאמריקה הדרומית.¹

בהִוָדע לו המעל הנבזה הזה, בלי שהות רבה תפס קוולן אקדח וירה כדור בראשו, אך החטיא קצת את המטרה ורק עין אחת אִבד, ואת חייו המאוסים הצילו. הנדיב, ברחמו על פקידו המסכן שנִזק על ידי המורשה שלו, קנה בשבילו איזה אחוזה קטנה בקרבת פריז להחיות את נפשו, ושם בִּלה שארית חייו כדוב שכול.

באופן “מוצלח” כזה נפטר הישוב מבלוך העריץ, מהשכיר קוולן שהוריד את כספי הברון היהודי לטמיון בכוונה תחילה, ומהקטולית שפחדה כל ימיה שישתמשו בדמה לחג הפסח, ולבסוף נתקימה נבואתה שמסרה בעצמה את דמה בידי יהודי.²

החִלוף שעשיתי, מלהיות פקיד נמוך, שהפקידים הגבוהים השתדלו תמיד לא לתת לנו להרים ראש חס ושלום, להיות אכר חפשי כביכול, אף כי האכרים לא היו חפשים לגמרי אפילו במה שנוגע לדברים תרבותיים ודתיים – אחרי בריחתו של בלוך וחורבן בית קוולן אמרתי: “ברוך ד' שנאחזתי בזמנו בקרקע, ולא אַרפנה”.

אחרי שעבדתי עשר שנים כמו איש צבא, או כמו יעקב אבינו אצל לבן, כעת אני עושה לביתי. נהייתי בעל כרמים ובעל מרץ כפול לשכלל דבר הנקרא מעתה שלי. שנות לימודַי גם כן לא היו לי לבטלה ורכשתי אמנם הרבה מאד תורה ונִסיון. המצב החמרי שלי הוטב בהרבה. כרמַי לא הכזיבו את תקוָתי, וחפצי העז היה להתחיל תיכף לשלם להברון את חובי ולהיות בן חורין אמיתי. גם החילותי כבר בתשלומים, למורת רוח לרבים.¹

במקום בלוך הובא לראשון חזן. מר חזן, יליד מרוקו, היה מורה בבית ספר אליָנסי, ועל כתפיו הטילו את הנהלת ראשון לציון וכל מושבות יהודה של הברון, וגם את עסקי היין של היקבים ראשון לציון וזכרון יעקב.² כל זה נפל כמשא כבד על שכמו הצר מהכיל ולא ידע מה לעשות קודם, אז החליט לשמור על הסטטוס קוו בנוגע לחוקי בלוך שחָקק בעִדנא דרִתחא, בזמן כיבוש המורדים אחרי מהפכת אוסוויצקי. חוקים אלה, הזמניים, שכבר עבר עליהם כלח ומקומם במוזיאום, הוציא מבית גנזם שוב לשִׁמוש ונהיו לקדושים בעיני חזן.

באותם הימים יצאו ברוסיה אהובת נפשינו גזירות של גֵרוש מהערים הקדושות. בין הערים ההן נמנתה גם צריצין, השוכנת על גדות הולגא [הוולגה], ושם נמצאו אז הורי אשתי. גם עליהם יצא הגורל להגלות, ויבחרו את מקלטם על יד בתם היחידה בראשון [לציון] הנמצאת, אגב אורחא, בארץ ישראל. אשתי היתה עיפה וחולנית ובדִעבד שמחה על עזרת אמה שתשגיח על הבית ועל הילד – והרופאים הלא צִוו עליה להחליף את האויר קצת ולנסוע לבירוּת. הוריה התישבו עמנו במעוננו, שהיה מול בית הפקידות.

ויהי היום, וממרפסת ביתו ראה מר חזן שבבית אחד האכרים מסתובבים איזה זוג זקנים, פנים חדשות שלא ראה קודם. התחיל לחקור, ומצא שהזקנים הללו מקרוב באו, אלה הורי אשת האכר. חזן מצא בארכיב את החוקה ולפיה אסור לזר לגור באחת המושבות הנתמכות, ושלח את הרַכב מחמד סלח – שעבר בירושה ממר בלוך – לקרא אליו את הזקן. וישאלהו מה לך פה ומי לך פה. הזקן היה בעל נחלה בראשון, שרכש בטרם בואו באדמה החדשה שנקנתה בגבול המושבה ונקשרה בקשר אמיץ עם אדמת ראשון. כפי שאדמתו לא היתה שייכת לסוג “המשועבד” לפקידות, לכן אין לו רשות, לאב זה, להיות אצל בתו שהיא אשת “משועבד”. יצא גזר דינו שוב פעם לגֵרושים, ונִתנה לו ארכה ארבעים ושמֹנה שעה³ לחפש דירה ביפו.

בתור קבלן עָרֵב להוציא את פסק הדין לפועל בזמנו, העמיד את מחמד סלח, הגר בדיוטה התחתונה ממעוני. והוא, בתור ידיד שלי, אמר לי בחשאי: לאו דוקא ארבעים ושמֹנה, יחפשו להם לאט לאט דירה ביפו, אין דבר אם יעבור איזה פעמים ארבעים ושמונה. ככה חיו הזקנים עוד שבועות בראשון רק הודות לעדינותו של מחמד, וסוף סוף הוכרח אותו זוג הזקנים, שטעם טעם גֵרוש מרוסיה, לצאת מראשון לציון על פי גזרת פקידו של הנדיב מכונן הריסות ארצנו.

הא לכם, רבותי, תֵאור פוטוגרפי מהימים הראשונים, טרם התבסס הישוב והתחיל לעמוד על רגליו בלי אפוטרופסות.

ההורים הזקנים התיישבו בנוה שלום, אשר אך זה לא מכבר החלה להִבנות על יד יפו, מעוֹרבה עם ערביים מפחותי הערך, גנבים ושודדים. חייהם ורכושם היו תמיד בסכנה, ופעמים רבות סבלו מגנבות. הזקנים לא פסקו מלקלל את פקידי הברון, באשר הם שם, ביחד עם פקידי הצר ניקולַי, ולא ארכו הימים וקללותיהם עשו פרי ומגפת הפקידים החלה. נָוֶיהם הֵשַׁמו, ובראשון ובכל המושבות הנתמכות נשארו אך מפלצות בתי הפקידות, היכלי השדים.⁴

כבר החילותי לשלם את חובי להברון, והנה קפץ עלי רגזו של השטן בצורת מחלת אשתי וצריכה היתה לנסוע לאירופא להתרפא, וגם את הילד לקחה עִמדה.¹ וסכום הכסף שבחפצי הטוב היה לשלם בעד נחלתי רץ לאירופא.

כשנה וחצי עָרַך הגלמוּדות שלי.

בזמן הזה נולדה למזל המושבה הכי צפונית “מתולה”.² ובא לי רעיון: כפי שאני לבדי צריך להשתמש בהזדמנות זו. מבלי להוציא כספים מאחרים, לקחתי את חמורי וחבשתיו עם מעט בגדים וצרכי נסיעה ארוכה כזו, ונסעתי עד מתולה. אלי התלווה עוד צעיר יליד המושבה שלא ראה עוד את הארץ, ועל סמך זה שאני בקי בדרכים נספח לחברה עמדי.

לתור את הארץ אין דבר טוב מרכיבה על חמור לא שָׂכוּר. אתה חפשי לנסוע ולנוח כאוַת נפשך, ולהסתכל היטב היטב לכל מראה עינך. וכמה מין היופי בטיול כזה לכל רוחב ארצנו! מה רואים ומה יודעים בנסיעת חפזון דהאידנה שבמשך יום אחד אתה מגיע לבֵירות.

בדרך בִּקרתי את כל מקומות הישוב הקיים אז, ובכל מקום היו לי מכרים טובים. לאט לאט הגעתי עד צפת, שם מצאתי את חברי אפשטיין כבר בתור מנהל ומורה מכובד ובעל השפעה. את ראש פנה כמעט לא הכרתי: כבר עזבו את הגטו הידוע ויושבים להם בבתים הגונים כבני חורין, וכל רוכסי ההרים מסביב מכוסים גפנים מהמין המשובח מוסקט מלגה. האכרים מלאי תקוָה. אדמה רבה נקנתה, ופולמוס של נטיעת עצי פרי שונים על ידי פקידי הברון ועוזרים על עוזרים. רוכבי סוסים מבני המושבה נפגשו על כל שעל. גם בית חרושת לטוִיַת משי מסודר ועובד בעזרת ילדי המושבה. בקִצור, אחרי גלגולים שונים בא תור הזהב לראש פנה.

אחרי ראש פנה בִּקרתי את יסוד המעלה. את חברי מנוער אמיתי מצאתי שם הפעם בתור מתנחל בעל אחוזה ואב לבנים, וחפצי הנמרץ לבלות בטוב איזה ימים באותה יסוד שחיינו בה בחוסר כל ולטעום טעם הנוחיות. אך חוק היה שכל בני יהודה המבקרים את הגליל מחויבים לקבל קדחת. לַנתי לילה ביסוד ובבֹקר כבר הקדחת פקדתני, וברחתי תיכף למתולה, עם אש הקדחת הצורבת בעצמותי.

את מתולה מצאתי עוד בצביונה הקודם, כפר דרוזי. תִקנו קצת את בתי הדרוזים והושיבו יהודים בקרבם. ובכל זאת מורגש היה עד כמה המקום בריא. המתיַשבים, שאספום מסוג הפועלים מכל המושבות, הרגישו את עצמם נבראים מחדש. הילדים – תכלית הבריאות. טענות בפי התושבים כי כמה שלא יאכלו נדמה להם שהם עוד רעבים. עשינו חשבון שמתולה תשלם לנו בעד יסוד [המעלה], משמר הירדן, חדרה ועוד. זמן בִּקורי חל עוד טרם שהדרוזים התחילו לאיים על המושבה בכֹחם העשוי לבלי חת, ובפרט בחשבם שהצדק עמהם.³ זה היה בעצם פריחתה, ותקוות רבות תלו בה. וטרם שהספקתי לתהות על קנקנה היטב, שבה לי התקפה חזקה קדחתנית [של קדחת] ואִלצתני לברוח הביתה ליהודה.

למתולה באתי בדרך חיפא, עכו, מגדל כרמים,⁴ רמיה,⁵ פרדיה, מירון, עין זיתן, צפת. חזרה ממתולה עד ראשון, בחרתי לי דרך שבעתיד נבנו כל מושבות הגליל התחתון והעמק, אשר אז זה הכל היה פחות מחלום. הלכתי יחידי, ובכל הדרך אין איש שיפריע לי לחלום חלום העתיד: שעוד אזכה לעבור פעם אותו הדרך, זרוע מושבות יהודים.

נבואתי התקיימה, וכעת, אחרי הפסקה של יותר משלושים שנה,⁶ עברתי שוב כל אותם המקומות, ועוד מכיר כל שעל אדמה שעברתי אז עם חמורי: מנצרת נסעתי דרך העמק לבת שלמה.⁷ הכרתי את המשעול בנקיק הסלע שדרכו ירדתי מנצרת בכוָנה לחצות את העמק, ואז אמרו לי שפה מקום מושב של שודדים מפורסמים. כעת יושבים אחינו החלוצים תחת התאנים העתיקות, וסִדרו באותו מקום גופו קן של שלום ותקוה טובה. מה נעים היה לי להסתובב בכרמם, הנטוע על יד שביל זה שעברתי במסירות נפש מפני פחד תושבי המקום הידועים באכזריותם.

עלי להודות כמה מתוקה הנקמה, שזה האיש שפקידי הברון גֵרשוהו מראשון אחרי מהפכת אוסוויצקי, נקם מהם את נקמת העם ועל ידו נקנו כל האדמות הגליליות האלה⁸ – חלק בכסף הברון ותשעה חלקים בכספי העם על ידי הקק"ל.⁹ ככמהין ופטריות צצו מושבות, קרובות אחת על יד חברתה, ועוד השנה יתוַספו הרבה נקודות בעמק הזה אשר היה שָׁמֵם מאין יושב. אך שיירות גדולות לבד העזו לעבור דרך העמק הזה, מפני פחד השוד והרצח, שהיה דבר שכיח מאד בעמק יזרעאל. וכעת עלמות מתהלות יחידות בלילה ממושב למושב.

אמת שדם רב מאחינו “השומר” נשפך בהתחלת רכישת העמק, אבל שכנינו ראו ונוכחו סוף סוף שיש להם עסק עִם עם קשי עורף, אז הם פנו עורף לנו ושמו אל המדבר פניהם.

נתתי חופש גמור למחשבותי, נחזור אי אלה שנים לאחור. מבצר הקירות העבים של היקב עמד זמן רב מוגן נגד כל בִּקורת מן החוץ. הצרה התחוללה ובאה דוקא מבפנים.

היקב בראשון לציון

האכרים קִבלו מחירים קבועים בעד תוצרתם. מחירי הענבים היו אף נפוחים קצת.¹ לא השוק העמיד את המחיר, אלא “הפמליה של מעלה” הכריזה ואמרה: מין פלוני כך וכך ואלמוני כך וכך, בלי נתינת טעם ואמתלא. ומה לזרים, קרי הכורמים, להתערב במוסד שנוצר אך ורק בשביל פקידים? לפי המחירים הטובים שקִבלנו, ומחיר העבודה הזולה, כדאי היה לעבד היטב את הכרמים. והכְּרמים ענו באמת לבעליהם בעין יפה, בתנובה יוצאת מהכלל, שעכשיו חושבים את זה בין הגֻזמאות של רבה בר בר־חנה.²

[גם] המושבות החפשיות רחֹבות וגדרה וואדי אל חנין נָטעו כרמים, עבדו ושמרו, ושנת הערלה עברה וזכו בכל בציר ענביהם.³ ודאגת הפרי⁴ נקבה את מוחם, והנדיב יחיה, המצטער בצער של אחרים, נתן פקודה לקבל את ענביהם ביקב ראשון לציון,⁵ והיקב נעשה לדבר אונִברסלי בארץ.

קול ההד מדורכי בגת ראשון נשמע כל הלילה בדרך העולה ואדי־חנין, רחֹבותה וגדרתה, ודרכי ציון שוב אינן אבלות. ואפילו פתח תקוה מחוברת בשרשרת של עגלות וגמלים נושאי בִּכורים לאליל הזהב – היקב בראשון לציון.

היקבים הולכים ומתמלאים יינות ולאכֹּהולים מכל המינים. היקב מתנהל בידי פקידים מקבלי משכורת גבוהה עם כל הנוחיות שבחיים, וכספי הברון זורמים לתוכו כנהר בלתי פוסק. היין מציף את היקב על כל גדותיו באפס מקום לבצירים חדשים, ועל מכירת היין איש לא דואג ולא נוקף אצבעו, כי לא לכך נוצר: אף פקיד אחד לא היה שנמצא בתוכו קורטוב של סוחר־מוכר, אלא רובם מספסלי בית הספר לוקחו, מסוג המלמדים מורי אליאנס. והיקב נברא בשביל פקידים, ומהנעשה לפני ולפנים אין לאיש זר, זאת אומרת אכר, מה להתערב.

סוף סוף נמלאו היקבים יין, ואנה תִכנס כל התנובה הבאה עלינו לטובה? המעוף העשיר של הייני הראשי בא לו בשעת דחקו, בקראו שבאלג’יר בנו ברֵכות מלט מצופי זכוכית מבפנים, והם מכילים עשרות אלפים הֶקטוֹליטרים יין משומר. קפץ על המצאה זו, וזכינו לראות איך זרים צרפתים באו היכלם, והיין, שעל פי דת תורתנו אסור במגע לשאינו בן ברית, חוּלל ואין לו תקנה אלא לשֶפֶך הדֶשֶן. המצב אמנם הוקל, ומקום נרחב נברא, ופיות ה“אמפורים” תצווחנה: “הב, הב”.⁶

הברון עייף מהתסבוכת והביט בפנים זעומים בפני הגזברים ששולחים זהב וזהב ליקבים, שנִבאו עליהם המומחים שלו לעושר מופלג, ותמורה אין. בכדי לאחז את עיניו בראו מעין “פטה מורגנה” – סניף ליקב ראשון לציון וזכרון יעקב, מרתף בהמבורג.⁷ ושוב מעשה מרכבה: פקידים על גבי פקידים, העתקה נכונה [מדויקת] מהיקבים פה.

שלחו את היין הישן להמבורג למכירה. שרשרת בלתי פוסקת של עגלות מובילה יין אל נמל יפו ביום ובלילה, וטרנספורטים מחביות ריקות. סוסי ראשון לציון ורחֹבות צוהלים ושמחים על אבוסם המלא שעורה נקיה. בית חרושת מכנית לתעשית חביות סודר ביקב. יערות של עצי אלון מצטברים בחצר היקב, וכל הידים מלאי עבודה. איש העומד מן הצד ירוֶה נחת לראות כמה חיים מכניסים היקבים בארץ.

חביות היין במרתף היקב

אך גם להמִרַאג' [תעתוע, אשליה] הזה בא סופו: אחרי איזה זמן נתקבל הסך הכל ממכירת היין בהמבורג וטפח על פנינו. קִבלו תמורתו הון עצום, אבל זה היה רק חלק מהסכום שעלה המשלוח. ואמרו ליצני הדור כי לולא המשלוח הפזיז, לוא פשוט שפכו את היין לתוך באר בולעת [או] לתוך תעלת השופכין בראשון, כי אז התעשר הברון בסכום עצום.

עיני המרכז הפריסאי נפקחו. כנראה עַיְפו לשלוח זהב מבלי לקבל תמורה. במקום לחפש שוָקים למכירת התוצרת, מצאו במהרה התרופה: שהשעיר צריך להיות בעל התוצרת![⁴⁹⁵] וגזרו גזרות על מחירי הענבים, להוריד את המחירים עד לידי מינימום, וממילא יוקטן התוצרת. גם זה אמנם גאוניות, אך לא הואיל בהרבה, בזה עוד לא נפתרה שאלת המקום והכלים לבציר החדש.⁸

אחרי שנה ומחצה ששהתה אשת בריתי עם בני היחיד בחוץ לארץ תְקפוה געגועים לארץ הבחירה, ותוכן החיים הגלותיים היה לה לזרה. בשובה¹ מצאה תוכן חדש לפניה, והתמסרה בכל מאודה לעזור ללוחם היחידי מר אליעזר בן יהודה להחיות את השפה העברית שלנו ולעשותה לשפה מדוברת. בראשון לציון מצאה רק שני תומכים: המורה דוד יודילוביץ, וביתנו.²

הילד, הבן היחיד שלי, ידע היטב את השפה הז’רגונית [יידיש], הלא אך זה שב מאירופא. קשה היה כקריעת ים סוף לפעול עליו לעזוב ולשכוח את שפתו, שזה שפת כל הילדים בני גילו בראשון, ולדבר בשפה אשר כל מִלה ומלה צריכים עוד לברוא וליצור בשבילו. כל המונחים שמשתמשים כעת בדִבור עוד טרם נולדו אז, וכל רגע העמיד אותנו הילד לפני קיר אטום שלא ידענו לתת לו פתרונים.³

נוסף לזה סבלנו מהמכרים הטובים שלנו, באי ביתנו, שחֵרפו וגדפו אותנו על זה שקובעים [שמקבעים, שכובלים] את נפש הילד: “מה אתם חפצים מהילד שלכם, באיזה רשות אתם מעכבים את התפתחותו באין לו שום שפה”.⁴ הילד היה כבן ארבע וחצי והבין כבר את הלעג שזִקני הישוב לעגו על אבותיו בנוכחתו, בכוָנה להזיק. כמה יִסורי נפש טעמנו בזמן הראשון להחלטתנו, אך את נדרנו לא הפרנו.

ברחוב הראו עלינו באצבע: הנה ה“שָׁלומניקים”⁵ הולכים, כאילו המירוֹנו חס ושלום את דתנו.

אך הזמן עשה את שלו, וגן הילדים העברי הראשון בארץ ישראל מצא את מקומו דוקא בראשון לציון, במקום שנמצאו המון מתנגדים לשפה העברית. הבן שלנו היה אז מהמאושרים שבבואו הביתה לא צריך היה להחליף את שפתו כיתר ילדי הגן.⁶

בא הזמן למלאות אחרי הפרטיכול שנמצא בבית הפקידות, שלפי דרישתי אני צריך לקבל רק חלקת כרם לבד ותו לא, ואני עוד יושב בדירתי הקודמת באין מפריע.⁷ אף כי מחלקים לכל האכרים הזעירים דירות ורפתים, מעשה הגֵרושים של הורי אשתי לִמדני פרק של חֵרות “להיות כל איש שורר בביתו”.⁸ ובשביל להיות מרוחק קצת מהעדה המחזיקה בנושנות, קניתי לי מגרש מחוץ למושבה, בכסף מלא, מאהרן מרדכי פרימן – אותה החלקה שדרכו עליה רגלי אחרי סעודת השבת כשבקרתי את ראשון בפעם הראשונה. חפצינו היה לסדר לנו פִּנה אבטונומית [אוטונומית], שלא יפריעו לנו בחינוך בנינו בשפה של אבות אבותינו.

כל מרצנו מסרנו לבנין בית על חשבון עצמנו. גם המגרש, גם הבית, נקנה ונבנה בכסף שחסכנו מתבואת כרמנו לאט לאט. בניָן ביתנו ארך איזה שנים, לפי כוחנו הפיננסי. מעשה זה גם כן היה למורת רוח לאלה שעברו בית הספר של השנוררות, איך זה יוצא איש אחד מאכרי ראשון ומראה דוגמא כזאת שאפשר לבנות בית ומשק מבלי לבקש תמיכות, או לפחות הלוָאות לימים ארוכים. “הלא זה רק מעשה ‘שמנדריק’ ולא יותר. מדברים בשפה שאין אף אחד נזקק לה ומתנהגים בכל דבר לא כבני הישוב”. הבית הוקם והמשק השתכלל. ולא הסתפקתי בזה לבד, עד שלא בניתי על מגרשי אגף לחוד בשביל ההורים המגורשים, והשיבותי לב אבות על בנים.⁹

הבית שבנה מיכל פוחצ’בסקי על אדמתו, ובו חי כל ימיו. הבית נהרס ב־1969

אחרי מלחמה קשה עם הורים ידישיסטים, שהיו כמעט רוב מנין, התחיל גם בית הספר הראשוני “להתיַהד”, ועברית בעברית מצאה הֵדה בבית ספרנו.¹⁰ אז כבר נולדה לנו בת, על טהרת הקודש.¹¹ בִּתי היחידה לא שמעה אף צִלצול שפה אחרת.¹² בזמנה כבר דִברו כל ילדי בית הספר אך ורק עברית, אפילו ברחוב. והשפה כל כך התחבבה על הילדים עד שרובם, בבואם הביתה, לא חפצו להִכנע להוריהם ולענות להם בשפתם הבלולה.

ימי הגאות לפקידות הגיעו למרום פסגתם, ולאט לאט החלו ימי השפל. האילן הגדול על ענפיו המרובים ועליו העסיסיים, התחיל לקמול. תולעת קטנה התישבה בתוך תוכו, ובצפורן של פלדה גֵרדה וגרדה בלי עיֵפות ובלי הרף, עד שקול גֵרודה נשמע בכל תפוצות ישראל, וכל התריסים שהציבו מלחכי פנחא למנוע את אזני הברון מלשמוע לא הועילו. וכמה עמלו פקידי הברון ללחום נגד תולעת אדם זה ששמו משה סמילנסקי![¹³]

בית אסתר ומשה סמילנסקי ברחובות

איש אחד, שלא היה קשור בחומריתו בתמיכת הברון על ידי שליחו שייד, קשר עליו מלחמה, הוקיע לראוה בעתונים ובירחונים את כל תעלולי שייד, ויגל את קלונו. ותאוריו, שריח האמת נדף מהם, מצאו מסילות בלב העם. ומשה סמילנסקי זה, זכר גבורתו לברכה, נעשה מטרה לחיצי פקידי הברון שחפצו להשתיקהו בכל הדרכים. וטרם הצליחו להפיל אותו במכמֹרתם, פִּלסו להם אמירותיו סוף סוף נתיב גם ללב הברון המשוריָן, ויט אזנו לשמוע את ההאשמות המרובות נגד אבי אבות הטומאה.

הברון מסר את שייד הקדוש והנערץ לבִקורת. אז השתמשו המבקרים בחֹמר הרב שהצטבר במכתבי המאשימים על הפקידות,¹ ולדאבון נפשו העדינה [של הברון] נמצא האיש וטומאתו בשוליו. את המחולל העִקרי של הזֻהמה הרחיק הברון תיכף, ובחרפה ירד מהדוכן.² אך הזהמה גופא השתרשה כבר, והדמורלזציה פשטה בכל מושבות הנדיב. אנשים היו כבר אכולים כעס, ובתוך תוכם קִננה השנוררות הפחותה, תוצאות האפוטרופסות השיידית.

אחרי מפלתו של שייד ראה הברון ונוכח כי הדרך שהלך בה עד הנה מלאה מכשֹׁלים, ומצא שבכדי לרפאות את הישוב צריך להוציאו מידי דן יחידי, ובמקום המאה תהיה הדעה. התחיל לנהל משא ומתן עם היק“א,¹ שהיא תקבל את המושבות שהיו עד כה תחת ידו הנדיבה, ועם זה ימסור גם סכום כסף הגון בתור נדוניה.² התקופה של מסירת הברון את מושבותיו לידי היק”א זוהי תקופה מלאה ענין, וכדאי לאמץ את מוחי ולעלות מתוך הנשיה כמה אפיזודים.

על שמי ארצינו הופיע אז טִפוס חדש עם שירים חדשים, מר מאירסון פקיד היק“א, שבא למשש את העור כמו הקצב טרם קנותו את הבקר לשחיטה. אימת מוֶת תקפה את כל היקום, ועלטה פשטה על הישוב.³ קודם היו יוצאים הצעירים והצעירות על מנת לשוב בתור פקידים, מורים, רופאים ורבנים. בזמן הזה שהברון מסר את המושבות ליק”א, התחילה בריחה וכל אב השתדל להציל את בניו מלהשתקע חס ושלום בארץ. באזני שמעתי מפי אם דואגת: “בני היחיד שלי, ושתי בנותי בעזרת השם כבר הספקתי לשלוח חוצה לארץ, ואך יזכני ה' לראות את יתר פרי בטני כבר בחוץ, כי אז אהיה מאושרת ואודה לאל חסדו”!

חילופי גברא באו מהר. במקום שייד עלה על הדוכן בתור מפקח הראשי מר פרינטי שלא הכרנו. פריענטי זה היה חניך אליאנס והגיע למעלת מנהל בית ספר אליאנס. ממילא מובן שהוא יודע לסדר את המשקים ובודאי מוכשר לנהל ענין מסובך כזה כמו כל הישוב החקלאי בארץ ישראל.⁴ עִמדוֹ התחילה תקופה חדשה, תקופת הספרדים. אם צריך פקידים, הלא אז מצא אותם פרינטי בין מורי אליאנס די ספוקו, החליף את רוב הפקידים והביא במקומם ספרדים חניכי אליאנס. הביא לראשון את מר חזן יליד מרוקו את אחיו לזכרון, ויהודי בגדדי שחונך בפריס ונשא אשה צרפתיה קטולית, בודאי טיפוס כזה מתאים להיות מזכיר בראשון, וגם רב ומטיף שֻׁלח לנו מפריס.⁵

עמהם גברה כמובן השפה הצרפתית שהם חונכו עליה, והיא השפה היחידה שאפשר לבא אתם במשא ומתן. גם לבתי הספר נשלחו מורים ומחנכים מרֻבי השכלה צרפתית, ובני אכרים חונכו על טהרת לשון זו, הנותנת צ’נז [הזדמנות] של תרבות והתפתחות, להשיג משרות בתוך המושבות, וגם למצוא דרכם בחיים בארצות זרות. לא פלא שחניכי בית ספר כזה גדלו פרא, וכאשר רק עברו עליהם שנות הילדות בָּעטו בישוב כלו וברחו.

הרפורמה הראשונה של היק"א היתה לתת אבטנומיה לנהל את כל עניני הצבור על ידי ועד נבחר מבני המושבה, וההנהלה שלה העתיקה אל העיר המרכזית.

על חרות כעין דא [זו] מעטים היו שבֵּרכו שהחיינו. רוב הצבור בכה והתאונן על גזל משפט זה, שמוציאים את הפקידות מראשון ליפו. אומרים שגם התולעת הנמצאת בתוך שורש של חזרת קשה להרחיקה משם, והאפוטרופסות על כל מגרעותיה וכִעוּריה התאזרחה כל כך עד שקשה היה להאמין איך אפשר לחיות בלעדהָ. ההרגל נעשה טבע, שבכל יום היה חדר ההמתנה של הפקידות מלא אכרים, ובקשות ודרישות לא חסר אף פעם. ואם עשרות מונים [ברוב המקרים] הלכו לחינם, אין רע, הלא לכך נוצרת. אבל לנסוע ליפו, זה עסק ביש! היו ימים שהראשונים הרגישו את עצמם מאושרים בראותם עגלות מלאות אכרי פתח תקוה שבאו להתראות עם הדירקטור הראשי,⁶ שמקומו הקבוע היה בראשון – וכמה יסורים וטרדות היה להם עד שהגיעו לחפצם – ובני ראשון הביטו עליהם מגבוה.

הקדוש ברוך הוא הזמין רפואה לפני המכה, ויקב נבנה למזלם דוקא בראשון. כאשר נפגע מאן דהוא במחלת געגועים לחדר ההמתנה, אז יצא ידי חובתו במשרד היקב, שגם משם לפעמים לא יצאו ביָדָים ריקניות.

אך ההבדל הוא מרובה בין בית הפקידות למשרד היקב. שם היה הבסיס פילנטרופי, ופה על בסיס מסחרי כיבכול. לו זה היה מבוסס באמת באופן מסחרי נקי, שכל אחד מקבל בעד סחורתו, אז מתגבר היצר ליצור הרבה וממילא מתגבר החוש העמלני. אך פה מסודר אחרת: חיים על דמי קדימה, על סמך העתיד לבוא, ואך אחרי שלוש שנים מיום הגשת התוצרת אל היקב יכלו לקוות לקבלת חשבון. ולפי שעה, כל המרבה לקחת הרי זה משובח.

זה הביא שוב פעם דמורליזציה בכל סִדרי החיים. הישנם חיים אי נורמליים יותר מזו, שאתה חי על הכסף של אוואנסים [מקדמות]? כסף לוקחים בעת פריחת הכרמים, ואז אתה משער לך שהשנה תתעשר. ואם הבציר הכזיב את האילוזיה, אז חיים עם תקוָה שהמחירים השנה יהיו טובים, ולפי שעה דורשים מהיקב כסף בהקפה וחיים בלי חשבון.

ואם מנהל היקב מסרב לתת, בהרגישו היטב שיהיו דפיציטים [גרעונות], אז מתקהלים לאסיפות ומחליטים שהמנהל הזה לא בידי הברון או יק"א אלא שלנו הוא, ובידינו לעשות בו כטוב בעינינו.⁷

עברו איזה שנים בהתלבטות ועסקי היקבים בלעו עוד סכומים הגונים. כל מיני יועצים קמו לנו להמציא תרופה למכתנו הנואשה,¹ וההחלטה האחרונה היתה כי התוצרת מרובה מהדרישה, ובשביל זה שלא דאגו לשוּק לאט לאט, בהתאם עם רִבוי התוצרת, לכן אין דרך אחרת מאשר להתאים התוצרת אל השוק, זאת אומרת להקטין את התוצרת. ושוב באו לפני הברון שיתן עזר לכורמים שיַעקרו חלק מכרמיהם ויִטעו מיני מטעים אחרים במקומם.²

הניתוח האכזרי הזה, כאשר הופץ שִׁמעו במושבה פעל כעין רעם והָמם את טובי האכרים, אשר את כל לִשדם ומרצם השקיעו בכרמיהם. מחנוָנים וסוחר־מוכרים³ מארצות הגלות, שעברו כל מדורי גהינום תחת ידי מענֵיהם בחומריות וברוחניות, סוף סוף התחילו להרגיש קרקע תחת רגליהם והתמסרו בלב ונפש לעבודתם החקלאית – וגם חִדשו לא מעט במדע הענף הזה שהתחבב עליהם כנפשם. והנה בַּלָהה! נִתוח אכזרי כזה, לעקור עצי טיפוחם אלה, כרמים צעירים מרהיבי עין, ולזרות אותם הלאה. והטעם, מפני שנותנים תוצרת מרובה, יבולים טובים יותר מדי!

אנשים מן הצד תמהו עלינו, השכל הבריא מבין שזה אחת התרופות הרדיקליות להיטיב את המצב, ולמה כל הסנטימנטליות? גם אחד העם ז"ל היה מאלה שעשו תעמולה לעקירה.

אך הם לא טעמו טעם היצירה מה הוא, וגִדול כרמים בארץ ישראל. הם התחשבו עם זה כמו עם תוצרת אחרת. למשל אם יש פחות דרישה לכותנה אז ממילא מובן שאיזה שנה לא צריכים לזרוע כותנה אלא חִטה, או אַספסת ותלתן לפי דרישת השוק. אבל האם אפשר להשוות תוצרת כותנה ודכותיה [ושכמותה] לגפן? איך יכולים להתרצות להסיר יד או רגל אף שהרופאים מבטיחים בזה להציל את יתר הגוף?

זמן רב עבר עד שרוב הצבור התרצה אפילו לשמוע את נאומי המְפתים לדבר עברה זו. ואחרי האסיפות באו לילות איומים. דקירות נוראות הרגשת במוח כעין התקפה של שִׁגעון. שמורות העינַים לא נסגרות, ואתה רואה לפניך בחזיון את כרמך מעוטף ירק, זמורות רעננות, ומבין הירק המסובך [הסבוך] מבצבצים אשכולות ענבים גדולים, מלאי עסיס וצוף. ומֻחמד, חסן, או מוסטפה מרימים עליהם את הגרזן להכחידם, ובפניהם אתה רואה שובע נחת מעבודה זו, עבודת שטן, לעקור נטוע בכרמי ה“יהוד” הכופרים. הלב מתפלץ בקרבך ודמעות יציפו את עיניך.

והתמונה חולפת, ותמונה אחרת מתיַצבת לנגדך: ימי אדר. אתה יושב לך על אדמה לחה, מחוממת שמש, ומטפל בהרכבה.⁴ כל גפן יחידה בכרם עברה תחת ידך המנוסה בניתוח. התזת ממנה את הראש, פִּשַׁחת [פילגת, בקעת] אותה, והכנסת לתוך הפִּשחה רֶכֶב ממין המשובח והמיוחס. קשרת את הפצע ברחמים רבים, וכִסית בזהירות את ההרכבה הרכה עם תלולית עפר תחוח, ועל הגל העמדת צִיוּן. לִבך לא שקט בקרבך ואתה פוחד מכל שִׁנוי הבא באויר, אולי יזיק חס ושלום להרכבותיך.

אחרי עשרה ימים אתה לא פוסק מלבקר כל גפן וגפן, ובקוצר רוח אתה מסתכל, מצפה לראות את הנולד. ואיזה עושר כאשר אתה מכיר כבר בין הנִצנים המבצבצים מתוך העפר הצבור סִמני העלה מהרֶכֶב, השונה קצת מהעלה הפראי של הכַּנָה. הלב מתמלא על כל גדותיו, רוֶה נחת. אז מתחיל הטִפול, כעין טפול אם בבר בטנה בהימים הראשונים אחרי לֵדתו. מְעדרים סביבו בלי כל מכשיר, דוקא באצבעותיך ממש, כעין לִטוף. ואחרי איזה ימים מעמידים סמוכות ומְסעדים את היונק הרך, שלא יסבול מרוח או מנגיעה קלה מחיה ועוף.

וכמה מרה עליך נפשך אם על ידי איזה שגיאה או אי זהירות קלה שברת איזה הרכבה. אז באותו יום ניטל ממך תאבון האכילה ואינך מוצא מקום להתחבא מצרת נפשך.

והנה שוב נזכרת מהעבר הקרוב. יום חרישה, ואתה עומד ומסתכל בניר, קַוִים־קַוִים ישרים אשר צבע שוקולדה להם, וביניהם מבצבצים שורות ירוקות בהירות, כחוט מתוח על גבי מסכת [מסך]. עיניך נִזונות מן היופי, ואתה מקשיב לדפיקות לבך המכים בקצב. העגלון החורש מסלסל מניגונו ומתלהב עד כדי שכחה, ובהסח הדעת בא לידי אי זהירות, ובלי צדִיה שבר הרכבה אחת לעיניך. אתה רץ כעקוץ עקרב ותופס את ההרכבה השבורה ומבלי אפשרות לעצור ברוחך אתה ממטיר מלקות על ראש מֻחמד.

וכעת? מחמד זה יוציא לך לשון בלעג בהובילו הביתה להסקה את גפניך, טִפוחי ידיך. זעה קרה מכסה את כל גופך. השעה מאוחרת, השעון מצלצל כבר שלוש ותנומה לא נתת עוד לעיניך.

הידעו אנשי שלומנו את הסבל והיסורים שהתחוללו בקרב לב הכורמים בזמן העקירה?

עוד מלחמת השפה נטושה בארצנו, והלוחמים המעטים ידיהם מלאות עבודה, ולפי שעה נפלו בידיהם אך עמדות קלות ערך, והנה מהומה ואנדרלמוסיה חדשה באה כחתף על הישוב החדש וערבבה את התחומים.

מצפון עטו עלינו רוחות רעות. הופעת איזה ד"ר הרצל מוינה – המתיַמר לחולל איזה מקלט בטוח, או מקלט לילה עבור היהודים הנודדים – לא עשה רושם גדול בארץ ישראל. פה הביטו עליו בביטול גמור. גם הקונגרסים הראשונים¹ לא מצאו הדם בלב הישוב באותה המידה שמדדו אותם בחוץ לארץ.

אך הפצצה, שהתפוצצה באחד הקונגרסים ואוגנדה שמה,² זרקה איזה רסיסים למרחוק, ועד לב ארצנו הגיעו, ופִרצה חדשה נבעה לריב ומדנים בין אחים. ה“שָׁלומנקים” ירדו מהבמה ו“צ”צנקים“³ תפשו את שדי המערכה, ומלחמה נִטשה ועשתה ממש שמות בארץ. ותעש קרע נורא בין תושב לתושב, בין אח לאחיו, בין אבות לבנים, בין איש לאשתו. היו קוריוזים שהבעל נתן את ידו לאוגנדה ואשתו לצ”צים, הורים לאוגנדה והבנים לצ"צים.

הפֵּרוד בין אחים גדל כך שמשפחות רבות נפרדו והתרחקו איש מרעהו, ואנטגוניזם כזה שרר שהביטו אחד על השני בעיני בוז ומשטמה כאילו בני גזע או דת שונים הם. עד לידי קיצוניות הגיעו, שבהוחג איזה חג משפחה, אם נולד ילד לאחד השייך על פי הכרתו לצד ידוע, אז לא לקחו חלק בשמחתו, חוץ מאותם האנשים השיכים לאותו סוג שבעל החג שייך. אנשים ידידים פסקו לבקר אחד אצל השני, והשתדלו ככל האפשר לא להִפגש. החיים ההדדיים במושבות הופרו, והקרע הלך והתרחב מיום ליום, ופחד נמרץ הורגש במושבה.

מלחמה נִטשה בין הרוב והמִעוט: המתנגדים לאוגנדה היו לדאבוננו המִעוט דוקא בארץ ישראל, ולא רחוק היה הדבר שיחרימו אותנו. לבֹשתנו נכשלו אז באוגנדיזם טובי הלוחמים של גדוד מגיני השפה. כאבן כבדה מכביד על לבי בכתבי את זכרונות העבר, ולא אוכל לעבור מבלי להזכיר את הכתם השחור בהִסטורית הימים ההם. איזה צחוק הטבע, או צחוק השטן היה, שדוקא האיש הדגול מרבבות יהודים, אשר הקריב את נפשו ונפש משפחתו קרבן על מזבח השפה, הלוחם המפורסם והמהולל בעד שפתנו הגנוזה, היקרה, שקשורה בקשר בלתי נפרד בארצנו החביבה, מר בן יהודה נִשבה לתוך הגדוד האוגנדי. ככהן גדול בבגדי בד לבן עמד, ופתאום כתם דיו שחור נשפך על מדיו, ועד אחרית ימיו לא רוחץ. ואל דגלו נספחו מספר הגון מלוחמי שפתנו העלובה, שמזלה כמזל העברי בעצמו. עד היום הזה לא סולח לו פשע זה.

באותם הימים נמצא מר אוסישקין⁴ בארצנו וידיו עסוקות בלוחות הברית – בהשתדלו להביא את כל הישוב בברית של התאחדות אחת, ליצור גוש מוצק שיעמוד בפני כל פגעי הזמן.⁵ בהִמצאו על הר זכרון יעקב, פטישו בידו בתור מנהל אספת ההתאחדות הראשונה, שמע את קול העם בהריעו: אוגנדה, אוגנדה! אז התפרץ כשחל, ובטִסה אחת בא לבזל ויתנפל על טרפו וישסע את הגדי האוגנדי.⁶ ודמעות הבוכים בקונגרס ההוא כִּבאו את אש המרד והשנאה בארץ ישראל.

אם אני נזכר כעת על הנחשול שעבר עלינו אז, אני מתפרץ בשחוק על מעשי תעתועים אלה שעברו על הישוב בימים ההם.

אחרי מפלת אוגנדה הרימו ראש קומץ השָׁלומניקים,¹ בִּצרו את עמדתם, וכבשו עמדה אחרי עמדה. בתים רבים התחילו לדבר עברית, ומורים אידאֹלוגים כיוסף ויתקין² ודכותהו [ושכמותו] באו לחזק את מערכותינו. והנצחון בא, בא משלם, ועוד הרבה יותר מהר מאשר האידאלוגים עצמם חשבו, וכהינשופים עם זרִחת השמש התחבאו מורדי אור.

אותו הדבר היה עם האידאלוג מטמן־כהן:³ בהיותו מורה בראשון [לציון], התבטא פעם כי חפצו ליסד גמנסיה עברית ביפו. כלם נדו לו וחשבהו לחולה רוח, ורק אשתו הצעירה, שהיתה פעם תלמידתו, אִמצה את רוחו, ולמרות כל הצוחקים עליו הלך ופתח ביפו הגמנסיום [עם] תשעה ילדים.⁴ הידיעה על פתיחת גמנסיום עברי ביפו עשתה רושם בעולם הגדול, ולא עבר הרבה זמן וחלומו התבסס, והיה מחויב להחליף הדירה ביותר גדולה, ואחר זמן קט, שוב פעם להחליף.⁵

כאשר התבוננו בהצלחת החולמים האלה, באו מתחרים, מר דיזינגוף, מר וייס ועוד אחדים והתחילו לחלום על דבר בנין שכונה עברית נקיָה – וגם נקיה במובן ההיגיֵני – ועשו תעמולה “לאחוזת בית”, לקנות הרחק מהעיר [יפו] חלק מחולות הים לתכלית זו.⁶

הקומץ הקטן שהתלקט קנה בשנים וחצי גרוש הפיק⁷ שטח אדמה. בקושי רב אספו חברים להשתתף עמהם כי כֻּלם הִבטו עליהם כעל חולי רוח, ולולא הקה’ק [הקק“ל] בהלואתו הראשונה⁸ אפשר שחלומם נשאר עד היום חלום. לאשרם בא בינתים מר מוזר הנדבן לארץ ישראל ונדב כסף לבנות את הגמנסיום הרצליה בשכונה החדשה,⁹ ועל ידי זה לקחו חלק ב”אחוזת בית" כל המורים.

היוצא מזה, שכל מה שנעשה בארץ יכולים להעמיד על חשבון חולמים ולוחמים. החלום של שכונה קטנה זו נהפך לתל אביב הגדולה, המכילה כעת יותר מארבעים אלף נפש.¹⁰ כאשר בִּקר את הארץ הברון והגברת אשתו לפני כשתים עשרה שנה, אז לא היתה עוד תל אביב הגדולה, ולא בוש לאמור לאשתו הברונית: “נצחוני הציונים, מוטב שאתביש לפני מעשיהם”, והכיר היטב שבמפעלו הוא חסרו אנשים בעלי לב יהודי – לא חלמו ולא לחמו. ובפעם האחרונה, כאשר בִּקר את תל אביב הגדולה, לא התפעל מגדלה אלא משְׂפָתה, והתבטא בלעג על חשבון פקידיו שהם כבר עשרות בשנים בארץ ועוד לא מבינים מִלה עברית. על דבר הרגשתו, עד כמה זה נחוץ שהעם העברי בארצו ידבר בשפתו, מוכיחה העובדה: בעת שנסע לבקר את ארץ ישראל לפני שתים עשרי שנה ידעו כי בנו ג’ימס מלַוה אותו, וכאשר בא בלעדיו שאלוהו היכן הוא בנו, וענה: “השארתיו במצרים ואסרתי עליו לראות את הארץ טרם ידע לדבר עברית”. עם פרוץ המלחמה, כאשר בא הברון הצעיר ארצה בתור אופיצר [קצין], השתדל לנאום נאומים קצרים בעברית.

והעברית נִצחה נצחון גמור עם העליה השלִשית, בבוא החלוצים העקשנים, והשפה התקדשה בפיהם.¹¹

ומי יאמין כעת, בזמן שנמצאים בארץ עשרות אלפי איש מדברים בשפתנו ולא מרגישים שום חוסר במילים, כי אך לפני שתי עשיריות [עשרות] שנים היו בארץ אך איזה עקשנים מופרזים, שלא התחשבו עם הלעג ועם כל הקושיות שפגשו על כל צעד ושעל בחיי יום יום.

לדור המִדְבר הספיק ארבעים שנה. כנראה זה לא די, ועד היום עוד נמצאות משפחות מיוחסות שמתפארות שהם מהראשונים שבאו ארצה – ולא שינו את לשונם ושפות הגלות משתררות [שוררות] בבתיהם. עם קשי עורף מראה בכל את קשיותו.

מעניֵן לפעמים לראות איך הנכדים הקטנים, מיום הַחִלָם לבקר את גן הילדים נדבקים בשפה המדוברת בגן, ומשתדלים לשכוח את שפת אבותיהם. ומתנכרים לגמרי להסבא או הסבתא, ובעל כרחם מבטאים המוהיקָנים אי אלה מלים עבריות, לקנות את לב הנכד המתנכר.

מעשה המבורג¹ פקח לגמרי את עיני הברון וראה נכוחות עד כמה נפל בעסק ביש עם היקבים. מאידך גיסא האכרים חפשו עוגן הצלה, בידעם כי האסון בא אך ורק מידי הפקידים הביש־גדים שאינם סוחרים ולא ידעו לחזור אחרי שוָקים לייני ארץ ישראל בהדרגה, אלא חכו בשוְיון נפש עד שהיקבים גדשו ועברו, ואז מחויבים היו למכור את היין בלי מחיר.

המשא ומתן לקבל את היקבים בידי אגודת הכורמים עצמם התחיל. מועצת האכרים² שלחה פריזה את מר גלוסקין, חבר ב“מנוחה ונחלה” שהיה לו איזה פריטנציה [יומרה] לסוחר,³ להציע לפני הברון למסור את עסקי היקבים לידי אגודת כורמים שבה ישתתפו ראשון לציון, זכרון יעקב, פתח תקוה, רחֹבות, גדרה ונס ציונה.⁴

הברון נלאה כבר מכל הענין הביש הזה, והרעיון מצא נתיב בלבו. אחרי משא ומתן עם המשלחת הסכים ליסוד אגודה של כורמים. אבל הברון יחיה, שוב כמו תמיד הלך לפי שִׁטתו, והמושכל הראשון – מצא גלוסקין את חינו בעיניו, והעמיד תנאי אם מר גלוסקין יעמוד בראש בתור מנהל התוצרת וממכר היין, זאת אומרת דן יחיד.

הטלגרמה שנתקבלה על דבר ההסכם הכביר, שימים ולילות ציפו וקִווּ לו, לא עשה את הרושם הרצוי. בראש מורד ברך איש את רעהו בשמחת חג חרותנו. והיו גם כאלה שאמרו: עשו עלינו ראש להשיבנו מצרימה.

ברחֹבות קם חבר של נחשונים, פרשו מן הצבור ובנו להם יקב בפני עצמם בזעיר אנפין, כי פחד המכונות הגדולות והמעשנה הגבוהה כעוג מלך הבשן נפל עליהם. כן בנה לו איש פרטי ברחֹבות במה בפני עצמו, ועשה יין ומכרו בהצלחה. גם בפתח תקוה נוסדה חבורה לתעשית יין על המקום, ובכל מקום שרר עבודה עצמית וחסכונית. ורק היקב הראשוני, המטופל בטפילים מוצצי דם התמצית, אין לו סכויים להיות בר קיָמא.

בכדי להבריא את המוסד הציע מר גלוסקין להִפטר מכל השִׁטה הקודמת, הן בארץ והן בהמבורג, ודרש בתקפה מאת המרכז שיסירו ממנו את הנגע של הפקידים בטרם יקח את המושכות בידו. פרשת הפיצויים החלה, והון עתק שהוציאו על הפִּצויים שקִבל כל פקיד ופקיד היה מספיק ליִסוּד מושבה חדשה ושכלולה. לכאורה חשבו שעל ידי כך תבוא החלמה לעסק, וזה סוף סוף שווה בנזק. אך גם פה היתה אכזבה, כי נגע הצרעת שהשתרשה ביקבים העמיקה את שרשיה יותר מדי, ועד הטִפה האחרונה של יין שתִמָצא ביקבים לא תִפָּסק פעולת הטפילים ששרצו במקום טמא זה, כעין שרשי הסרטן שאין להפטר מהם.⁵

מועצות שנבחרו מכל המושבות התלויות בתוצרת היין מתאספות מדי פעם, להתיַעֵץ על עִניָני התוצרת ושִׁווּקָה, לחדור בדרך המסחר, ולפקוח עין על הבזבוז המיותר שאין לו מקום על גוף חולה, ירושת העבר. ובִמקום, מבלים הנבחרים את זמנם בטענות ותביעות וחשדים, כל מושבה נגד חברתה, ושנאה וקנאה בכל המועצות. כל מושבה באספה הכללית שלה מפטמת את נבחריה הנמצאים במועצה חומר מן המוכן – ארגומנטים [טיעונים] להתנפלות על המְנהל ועל המושבות החברות באגודה. החשדים שהיחס בין המושבות לא שווה בעיני המנהל⁶ עוד הוסיפו שמן על המדורה.

אנשים קטנים ונמוכי תרבות מצאו פה מקום לצוד דגים במים עכורים, ועל ידי גנבת דעת וחנופה עלו לגדולה. המריבות והמדנים גזלו מהמנהל גם כן את כשרונו, וירד למ"ט שערי טומאה של הסביבה המקֶפת אותו. אפילו לוּא היה המנהל מלאך אלוהים, כי גם אז היה גורלו בין הנפילים,⁷ ועל אחת כמה וכמה שהיה רק בשר ודם ככל בני אדם.

למזלו או מזלנו השתרגו ובאו בימיו מכות מצרים על היישוב.

המלחמה העולמית הגדולה¹ כרתה בבת אחת כל קשרי המסחר עם העולם, ונסתתמו כל צינורות ההשפעה [השפיעה, הזרימה]. והלא תוצרתנו היא רק תוצרת חוץ [מיועדת ליצוא], ואם נפסק החוט המקשר, נפסק פתיל החיים. אך לא אלמן ישראל. יש לנו דוד באמריקא, והדוד שלח כספים בתור הלוָאה להמשיך את קיומנו עד יעבור זעם.²

והנה באה עלינו כְּסוּפה המכה השניה, מכת הארבה עם בלהותיה, להכחידנו.

יהודי הגולה, בהִפגשם בליל הסדר של פסח עם הארבה, עוברים עליו בניגון טרדיציאני [מסורתי] ולא משאיר בלבם כלום [לא מטביע רושם], אבל אכר ארץ ישראלי, שכל משקו בנוי על מטעים לבד, וכמה דם וזֵעה שפך במשך שלושים שנה עד שטִפח וגִדל עציו האהובים עליו כנפשו. ולפתע פתאום רואה לפני עיניו עננים כבדים המכסים את פני השמש, וכל זה גוש חי של שרצי עוף [חרקים מעופפים] מלוכדים, שכוונה אחת איחדתם: להתנפל על כל הצומח ולהכחידו מארץ.

אני זוכר היטב את הרגע. שעת צהרים, ואני נח לי תחת אחד העצים ולועס את ארוחתי בהרוָחה רבה, בהביטי סבִבי בעצי הפרי השונים שגִדלתי, והם מרהיבים עין. כמו אדם הראשון בגן עדנו, ככה אני מרגיש את עצמי. פה מסביב לי מעין ערבוביה: זיתים, שקדים, משמשים ואפרסקים, שזיפים ואגסים ותאנים, וכל מין ומין מחולק להרבה זנים. הכל מעובד ומטופל על ידי באהבה ובחִבה רבה. והימים כחצי חודש אדר, מהימים הכי יפים ונעימים בארצנו.¹

והנה האויר כמו מעונן ומעורפל. אני מסתכל דרך שדרות עצי, ובמרחק איזה מאה צעדים ממני כעין פתיתי שלג נופלים על כרמי, כרם הגפנים שגובל בגן הפרי. הכרם היה חרוש מחדש, וכולו צבע קקאו, ומעניֵן שנראים פתאום כעין פסים צהובים מבריקים בתוך חריצי החריש. מרוב סקרנות הלכתי לראות במחזה המשונה הזה, ופלצות אחזתני כאשר נפגשתי פנים עם מלאך המוֶת הצהוב. אחרי איזה רגעים נהפך כל כרמי צהוב. הארבה, מרוב עיפות, כמו נפל ונדבק לארץ באין אונים, וכעין מכסה עב כִּסה את כרמי.

עזבתי את כרמי, את גן עדני שנהפך לזוָעה, וברחתי הביתה ונפלתי גם אני באין אונים, וכעין קדחת יקדה בעצמותי. התכסתי מעל לראשי ועצמתי בחזקה את עיני. אך התמונה הצהובה עמדה לפני מבלי זיע.

ימים על ימים עברו בלי שנוי: כִּסוי צהוב שטוח על גבי הכרמים, הדרכים, הגגות והעצים. אך להזיק לא הזיק בכלום, מגמתו לא לאכול, אלא להקים דור במקום שיש די מחיה בעבור הבאים אחריו. הגיע הזמן של הטלת ביצים.

כעת אספר על ההתפתחות המפורטת של שרץ העוף הזה.

הנקבה קדחה, בעוקץ החד שנמצא בקצה בטנה, באדמה תחוחה שמצאה מהמוכן בכרמים, נעצה את בטנה בתוך החור, והמליטה תרמיל מלא ביצים.

כעבור בערך ארבעים יום מתבקעים הביצים, וכעין נמלה לבנה יוצאת לאוִיר העולם. בהִפגשה עם קרני השמש, כרגע מתהפך הצבע לשחור. הזחל השחור אוכל מעט מאד. אחרי אי אלה ימים גדל קצת, ומקבל צבע מעורב, שחור עם נקודות לבנבנות וצהובות.

כאשר מגיע לגודל של זבוב רגיל, תולה את עצמו על איזה צמח שהוא פוגש בדרכו, ואחרי שנים שלשה ימים יוצא מעורו ומשאיר את כֻּתנתו תלויה [משיל את עורו]. צבעו משתנה, מנוקד בנקודות אדומות צהובות ולבנבנות. הוא חלש ורעב, מתנפל על כל דבר מאכל ומכרסם, וככה גדל עד הגיעו לגודל של דבורה.

בעלי החיים הפעוטים האלה כבר יודעים מה זה חיי חברה: מתקהלים ביחד, לאלפים ולרבבות ומחפשים מזון, וההבדל בין השלב הראשון להשני הוא בזה: בראשון הם בוראים כעין קבוצות קבוצות ולא עוזבים את מקום מולדתם, ובשלב השני הם כבר מסתדרים בגדודים ומנסים את כוחם לעשות איזה נדודים קלים.

אחרי שבועיים שלושה שוב אותו הענין של פשיטת העור.² הזחל הזה שעזב את כֻּתנתו, הוא מסוכן ביותר. הוא דורש מזון הרבה, וכפי שהטבע שלהם להתאסף בגדודים גדולים, לכן לא מספיק להם כל מה שנמצא בסביבה. מכלים הכל במהרה, והרעב מציק להם, ומתחילים בנדודים גדולים: כנהר שוטף זוחלים בלי הרף למיליָרְדים, לאותו הצד שמשם מריח להם באוִיר איזה ירק. בזמן נדידתם זה אין כוח בעולם שיכול לעמוד נגדם. בחוצפה יתרה לא מתחשבים עם שום דבר העומד על דרכם, ושום סכנה לחייהם אינה חשובה להם. באש ובמים עוברים בלי מעצור. כמה שנאבדים אין [בכך] כלום, אבל העִקר שהם בוראים תכף גשר לאחרים. קומוניסטים היותר מסוכנים שאפשר למצוא בעולם, שנותנים גם נפשם בעד הכלל.

וככה סדר המלחמה נגדו: בתחילת בואו של הארבה הגדול, הבוגר, פוגשים אותו ברעש תופים כי מטבעו אוהב שקט, ובורח מן הרעש ומתחבא בשדות ובכרמים. להשמידם אז קשה מאד. התימנים אמנם אספו מהם שקים, צלו אותם על האש ומלחו במלח והכינו להם למאכל. אך כל מה שאפשר לאבד [להשמיד] מהם זה ממש טִפה בים.

אחרי הטלת הביצים משתדלים לחרוש אותן האדמות, ולהרוס את הפקעות עם הביצים. מצד הממשלה יצאה גזרה שכל נפש, מעשר עד ששים וחמש שנים, מחויב להביא מִדה ידועה של פקעות ביצים למחסנים שסִדרה בכל אתר ואתר. אך גם זה הבל, ורק טיפה בים.³

המלחמה העִקרית היא עם הזחל הקטן הצעיר: חופרים חפירות עמוקות, מקיפים את הזחל הרבה אנשים עם מטאטאים, והוא הולך לאן שמראים לו את הדרך עד שנופל לתוך החפירה, ושם קבורתו. זה הוא אופן רציונלי [מושכל, יעיל] מאד, אך להשמידו אי אפשר, כפי שנמצאו בכרמים גפנים ירוקים עבותים מקום סתר בעדו, וכן גדרות מאקציה וצבר, משם להוציא אותו אי אפשר. בכל זאת המרץ והכסף שהוציאה ראשון על המלחמה עם הארבה הראו נפלאות.

בראשון לציון וביתר המושבות העבריות עבדו במרץ רב, וכמעט אמרנו כי נושענו, אך מקוצר רוח ועבודה קשה לא הספקנו אפילו להתענין מה שנעשה אצל שכננו הקרובים, ובפרט הרחוקים. בהקהל שלנו יומם ולילה לא הפסקנו מהמלחמה, ולבסוף גדלו אצל הערבים דור אחרי דור בלי מפריע.

ובאו בשלב הרביעי, שלב ההִסטריה, ובשדות הערבים הכל היה כבר ריק, אין אפילו עלה ירוק. הרעב מציק והם ממש כזאבי ערב המשחרים לטרף. בנשימה מרגישים ממרחקים היכן נמצאים מטעים שיהיו לברות למו [להם למאכל], ואז מתחילה התהלוכה. בדוִים סִפרו לנו אחרי כן, שמהלך שלושה או ארבעה ימים מראשון פגשו את הזרם, שזרם כשטף מים כבירים לעבר ראשון לציון ונס ציונה. אנחנו לא ידענו כלום.

בבקר אחד, בשעה תשע בערך, שומר הכרמים בקצה המושבה מערבית דרומית [הדרום־מערבי] שמע פתאום איזה שקשוק של מים שהולך ומתקרב, והוא עומד ומשתאה: היתכן שירד גשם באיזה מקום בסוף תמוז? והמים הולכים ומתקרבים. אחרי איזה רגעים נתגלה לפני עיניו החלוץ לפני המחנה, ומרוב בהלה התחיל לירות באקדחו כמה וכמה יריות תכופות. בזמן השמירה זה הלא סימן להתנפלות, לכן כל האנשים שנמצאו בחוג השמיעה התחילו לרוץ לשם. אני נמצאתי במקום קרוב והייתי מן הראשונים שבאו.

אם לא השתגעתי מן המחזה הזה אין זה אלא נס. נפגשתי עם שטף ממש, אם אומר מיליארדים איני אלא טועה. אין כלל מספרים, אלא כחול הים לרוב. רוחב התהלוכה היה אולי כקִלומטר, וכל שבר [מזון] שמצאו בדרך כהרף עין נאכל. גדרות ירוקות של צבר הפכו לבן בן רגע, וכל העצים חשפו מחשוף לבן.

בינתים הידיעה הגיעה אל המושבה, והצפירה הזעיקה את כל בני המושבה, ואלפי איש זרמו למקום התורפה.⁴ חפרו תעלות, ומִלאו אותם בחומרי שרפה. והארבה הולך דרכו לתוך התעלות הבוערות, האש נדעכת, והם ממשיכים דרכם ומתפשטים בכרמים. מי שלא ראה בעיניו את זרם הזחל הזה בשטפו, למרות כל התחבולות שבני אדם לקחו נגדו, לא יוכל בשום אופן לתאר לו בדמיון איזה כוחות נמצאים בטבע.

עד שכל בני המושבה מטפלים בהשמדה, והנה צלצול חדש: הצילו, הצילו! בא זחל ממזרח המושבה. ידינו לא רפו. בלי לאות ובלי הפסק עבדנו, יומם ולילה לָחמנו, והיתה אמנם כעין הרגשה שסוף סוף ישמד גם הזחל הזה, ואולי הצלה פורתא נציל מעבודת שלושים שנה רצופות.

והנה צרה חדשה באתנו. באיזה מקום רחוק מאתנו גמל הזחל, וכבר עשה לו כנפים. ושוב רעב והתנפל, כעוף, על יתר הפלטה של כרמינו. כעת יצאנו בתופים ובכל כלי רעש, ואחדים בדגלים על כלונסאות ארוכות להפחיד את המעופף. אבל כל זה היה ללא הועיל, והמרץ שלנו בא עד קִצו, והידים רפו, ועינינו נמקו לראות את חורבננו.

והחורבן בא משלם, ואנו נשארנו כדלים וריקים.⁵

וביום בהיר אחד היינו עדים לִראות: באה פקודה פתאומית שהארבה ישוב למדבר, וכֻלם התרוממו ועפו מזרחית צפונית [לצפון־מזרח]. אפילו הבעלי מומים שבינהם, שחסרה להם כנף, דִדו וקפצו לאותו הרוח שכולם עפו.

עובדה, שבכרמי התחבאו בבֹקר קריר אחד מאות מהארבה בחריץ עמוק של החריש, והספקתי להפיל עליהם גושי אדמה ולקברם חיים. ונמצאו בקברם כעשרה ימים, ובמשך הזמן הזה עפו [הגדודים] ולא נשאר אף זכר לארבה. יצאנו במקרה לחרוש באותו הכרם, וכאשר הכנף של המחרשה הפך את האדמה, גִלה את הארבה הקבור. והנה פלא! הארבה לא מת. ורק יצא לאויר העולם התנער מעפרו, ובגדוד אחד התרומם ועף ישר לאותו הכִּוון ממש שכולם עפו.

עם גמר הארבה תכפו על ראשנו צרות ממין אחר. אנוַר פשה חלם חלום יפה, לגרש את האנגלים ממצרים.¹ ארצנו הקטנה עומדת על גבול המדבר בו התווה לו דרכו מצרימה, לכן נפל עלינו תשעה קבין צרות.

בראש הצבא עמד ג’מל פשה, שהיה איש עריץ, תליָן, ומתנגד גמור לישוב היהודי בארץ, ואגב אורחא חשב למחות מתחת שמי ארצנו את הציונות, הטרפה בעיניו.² על ידו התלקטו בתור פקידים שונאי ישראל מכבר, כמו באהא איל דין בתור קמיקאם ביפו, והדיקטטור חסן בק, סמל של נמר בצורת אדם, השואף לשתות דם בני אדם ממש.³

פקודה יצאה לתת את הנפש – שכֻּלם מחויבים לעבוד בצבא.⁴ על ידי כך נתגלה שרוב האוכלֹסין [היהודים] הם נתינים זרים. באהא איל דין התנפל על המציאה ופרש רשתות לצוד בני אדם ולהשליכם לתוך האניות האחרונות שנִגשו לחוף יפו, באופן אכזרי כל כך שאי אפשר לתאר. תפשו ברחוב אב, השליכו אותו לאניה וכל המשפחה נשארה, באניה שניה תפשו את האם ושלחו אותה בלי הילדים, ולפעמים שלחו ילדים בלי אב ואם. ככה התפזרו משפחות, ועד היום ישנם כאלה שאיש לא יודע היכן נאבדו.⁵

הישוב הולך ומתרוקן, ומי שנשאר בארץ נשאר בתור עותמני ומחויב ללכת לצבא. אך נתנו אפשרות לתת כסף פדיון הנפש, ומי לא יפדה את נפשו משחת? חִבלו כל מיני תחבולות והכניסו כספים מחוץ לארצינו ופדו את הנפשות. אך כעבור איזה חדשים יצאה פקודה חדשה שזמן הפדיון הולך ונגמר, ומעתה חובת הצבא חלה על כל אחד ואין יותר פדיון.

בינתיים לקחו מאתנו חלק מהסוסים ומהפרות עבור הצבא, ומוֹתר הסוסים והעגלות אנסו לעבוד שוכרה במדבר באר שבע.⁶ הדלדול הלך וחזק, ומיום ליום הציגו אותנו פשוט ככלי ריק. בכל זאת הפילו עלינו מִסים כבדים, לתת מספוא לסוסי הצבא, ולא חפצו להתחשב עם זה שהארבה אכל הכל, ופדיון הנפשות שלקחו מאתנו, ומאין ניקח לתת?⁷

המצב הגיע עד ליאוש. התקוָה היחידה שנשארה לנו, שבראש הצבא [הטורקי] עומדים גנרלים גרמנים אנשי אירופה. הם באמת התחשבו אתנו כעם אנשים בעלי תרבות, וגם נודע כי בהשתדלות יהודי ממקום גבוה באירופה, גרמניה קִבלה פקודות להתנהג אתנו היהודים בנימוס.⁸

והנה נחלו מפלה גדולה על יד הסואץ, והאנגלים התחילו לזנב אחריהם במדבר.¹ בונים מסִלת ברזל במדבר ומתקרבים.² עוד מעט והם כבר בעזה ובבאר שבע.³ פקודה חדשה באה: כפי שעמדה אחרי עמדה נסוגה לאחור, לכן צריך כל הישוב שבערים ובמושבות לעזוב את מקומו ולנוע מזרחית־צפונית.⁴ הגזרה הזו דִכאה נפשנו עד שאול. העולם חשך עלינו. החילונו לחפש עצות, ומצאנו שוב שבעזרת הבקשיש אפשר להמתיק את הדין. נבראו מיני “ווסיקות” רחמנא ליצלן, שבזכותם אפשר לאכרים להִשאר לפי שעה על המקום.⁵ גם זה לטובה.

האנגלים הולכים ומתקרבים. הערים הדרומיות מתרוקנות,⁶ ועוד מעט תור יפו תל אביב יגיע. הבהלה גדולה, ופקודה נמרצה לגרש את יפו ותל אביב באה בתקפה [בתקיפות]. במשך ימים התרוקנו ולא נשארה נפש חיה. כל הרכוש נשאר בבתים, עזוב, רק הנפש הלכה בגולה.⁷ הלב נקרע לאכזריות כזו שפגשנו פנים אל פנים, אך הנחמה היחידה היתה שהגזרה לא פדות בין עם לעם ובין דת לדת.⁸ זוהי תורת חסן בק שלא הפלה בין אדם לאדם, הכל יפה לטרף לשיניו החדות.⁹ מהגֵרוש מיפו שבו רק ארבעים למאה, והמותר נאבדו ואין זכר למו.¹⁰

ראשון [לציון] בכל זאת נשארה על המקום, על סמך הווסיקות והודות לאומץ הלב של הנשים, שהחליטו שמוטב למות על המקום במלחמה מאשר למות בנדודים לצפון הארץ כמו כלבים.

המלחמה הגיעה לשערי הארץ. האויר מזדעדע מרעש התותחים ונפשנו תלויה לנו מנגד.¹¹ זמן הזמירה בכרמים הגיע וההרגל סחב אותנו לכרמים, אף כי בכרמים היה אימת מות. האוירונים האנגלים בִּקרו יום יום את הארץ, התותחים ירו עליהם להפילם, והניצוצות [הרסיסים] התפזרו לכל רוח ורבים נפלו חללים. אך הפחד מפני המות פג. זכורני כמה פעמים עפו מימיני ומשמאלי ניצוצי פצצות, ואני ישבתי ואכלתי את ארוחתי כאִלו לא קרה דבר. ובלילות עמדנו בחלונות כל הלילה והסתכלנו להאש הבלתי פוסקת בדרום הארץ, והאדמה רעדה תחתינו בלי הרף. המכולת הולכת ופוסקת,¹² העצבים מתוחים.

והנה פצצה, בדרום הארץ נתפסו שני צעירים יהודים שעסקו בריגול, ועל ידי מאסרם נתגלה הקשר של מוסד שלם של מרגלים לטובת האנגלים.¹ עוון הריגול הזה נמתח על כל הישוב היהודי, וכל הזכויות שלנו נמחו כעשן כלה.

בתור נקמה התנפל הפשה מירושלים בכבודו ובעצמו עם גדוד שלם של שוטרים וצבא על המושבות באופן פתאומי, וחטפו את כל הגברים [בני] פחות מששים שנה ושלחו אותם לעבוד בצבא.² כעת לא עזר שום דבר, אפילו כל הון, והמסכנים שנפלו בפח אבדו לנצח. מעטים מאוד מהם נשארו בחיים, כי היו טרף לשִׁנֵי המחלות, כל מיני טיפוּסים, ששררו בצבא מגודל הרעב והאי ניקיון ששלטו שליטה בלתי מוגבלה בצבא הטורקי. ובפרט התיחסו אליהם כאל בוגדים – כל יהודי בארץ היה נחשב למרגל.

באותו יום אסרו את טובי המושבה והושיבו אותם ברמלה, מבלי דעת מה פשעם. אחרי כן הוּבלו לירושלים, ושם ישבו במאסר.³ אחרי חקירות ודרישות הרבה, שוחררו ברגע שנשברה החזית בעזה.⁴ ואחד, היותר צעיר, הספיקו לשלוח לגדוד, והתגלגל בכל שבעת מדורי גהנום. עד גמר המלחמה עברו עליו כל מיני הרפתקאות, וזכִנו לראות אותו ששב – אחד מאלף. אך סוף סוף לא האריך ימים, ובמיטב שנותיו עזב אותנו והלך למנוחות.

ג’מל פשה נשא נאום באיזה מקום, והתבטא שידוע לו שהיהודים מחכים בכליון עינַים לבוא האנגלים כחתן המחכה לכלתו, “אך דעו לכם שעד שיספיקו האנגלים להִכנס לא אשאיר אף אבן על אבן מהישוב העברי בארץ”.⁵ והישוב הרגיש את עצמו כנידון למות בימיו האחרונים. התהלכנו כצללים. נלקח מאתנו כל המרץ, והחיים אִבדו לגמרי את ערכם.

והנה נשברה חזית עזה ובאר שבע¹ והתחילה מנוסה בלי סדר, מורדף על ידי אוירונים. חלק גדול של הדרום כבר בידי האנגלים, ואנו מחכים להגשמת “נבואתו” של ג’מל פשה. מתקבלות ידיעות שבאר טוביה בידי האנגלים, והטורקים לא הספיקו אפילו לקחת עמהם את רכושם, הכל מושלך בשדות, בקושי את נפשם הצילו ואת באר טוביה שכחו. וידיעה מגְדרה שהטורקים התבצרו שמה, לכן יש קרבנות באדם וגם בית הכנסת, שלפני זמן מֻעט נגמרה [בנייתו] לתפארת, הורעש על ידי האנגלים והפילוהו. בקְרָב על יד גדרה נפלו שני אפיצרים [קצינים] ממשפחת הרוטשילדים.²

והטורקים נָסים. הנה הם כבר ברחובות, והנה רואים כבר שהמלחמה נטושה על גבעות נס ציונה, והדרך מראשון דרומה הופסקה [נותקה].³ וביום רביעי אחד, שנשאר חקוק היטב בזכרוני, כבר נִטשה המלחמה על כרמי ראשון מערבית־דרומית.⁴

היום ההוא נרשם עמוק עמוק בזכרוני. קרבנות אדם נופלים משני הצדדים. ממקומות גבוהים אתה רואה איך הנפצעים מתרחקים ביתר [בשארית] כחותיהם משדי הקטל ומוצאים להם איזה מקום מנוחה תחת צל של עץ ושם שוכבים למעצבה. אין מי שיגיש להם איזה עזר מועט, או אפילו טיפת מים, או שיחבֹש את פצעיהם השותתים דם, וככה שוכבים הם עד שתיפח נשמתם. ביום הזה נפלו מצד הטורקים כתשע מאות איש ומהאנגלים כתשעים. ובמרחק איזה מאות מטרים שקט גמור במושבה ועולם כמנהגו נוהג, וכל אחד עובד עבודתו כבכל ימות השנה.

עם ערוב היום נשתתקו הקולות. פצועים הנראים לעין הובאו אל המושבה, וברגע סִדרנו את בית העם⁵ והפכנו אותו לבית חולים. בנות המושבה התנדבו להיות אחיות רחמניות, והצעירים פשטו עם עגלות לחפש אחר פצועים, כמה שאפשר היה למצוא בקרבת מקום.

כל הארטִלריה הטורקית נכנסה אל המושבה להשקות את הסוסים,⁶ לנוח קצת ולשאוף רוח עד אור הבוקר, שאז מתחיל מחדש הגהנום. במושבה הושלך הס. נפש חיה לא פגשו ברחוב, לא הדליקו אש בבתים, המושבה דמתה לבית קברות.

התותחים הסתדרו ברחוב ירושלים לכל ארכו, פיות התותחים מכוונים לצד דרומית־מערבית, למקום חניית האנגלים. כוָנתם היתה די גלויה לנו: שמצאו פה מקום טוב להתבצר, ואת המושבה מפקירים לחיצי האויב.

בשלוש בלילה התחילה תנועה, ועד היום אין מי שידע את הסִבה הנכונה. אומרים שבעת הבהלה לפנות ערב, החליפו שתי הבטריות [סוללות התותחים] שהיו מנוּמֶרים [מִקְטָרים] שונים את כדוריהם. אחת הלכה למקוה ישראל והשניה לראשון. אחד האֹפִצרים מצא את הטעות, ושלחו רץ מיוחד לרמלה, לפון־דר־גולץ המצביא הראשי,⁷ לשאול מה לעשות. באה תשובה נמרצת, שאת השגיאה אין לתקן, אלא שעד אור הבֹּקר לא תישאר אף פרסה [של סוס] בראשון, ויתאחדו שוב במקוה [ישראל]. התנועה או הבריחה התחילה, ובחשכת הלילה יצאו צפונה.

כמובן, איש לא שכב לישון בלילה ההוא, ליל שמורים. עם השחר ראינו את קצה המחנה המתרחק מראשון, אבל הלב עוד דאג. עוד לא האמנו כי כבר באה לנו פדות נפשינו, מי יודע אם הבטחת ג’מל פשה לא תתקיים? את הטורקים שברחו ראינו, אבל את האנגלים שיבואו לא רואים, ואנחנו על אדמה ניטרלית.

הבקר אור. לאט לאט פתחנו את הדלתות ומסתכלים בגנבה לכל רוח, ואיש לא מעיז לצאת אל הרחוב. שכנים שואלים חד אל חד בקול שקט: “מי אנחנו? טורקים־עותומנים, או…”, ופוחדים עוד לבטא את השם. עברה חצי שעה ושעה, ולא רואים ולא שומעים כלום. לאט לאט העזנו לצאת לרחֹבות, ואיש לרעהו מביט במבט שמחה, כעין המבט של איש שדָנו למִתה ופתאום, ברגע האחרון, קִבל חנינה.

לא יכולנו עצור ברוחנו, וטִפסנו על גג היקב, מקום היותר גבוה ממערבית־דרומית המושבה, אולי משם נראה איזה דבר במשקפת. גילִנו איזה צל של בני אדם איירופים שמטפלים בקבורת מתיהם.

אחרי כחצי שעה ראינו שיצאו רוכבים אחדים, והולכים בזהירות רבה, ומתקרבים אל כרמינו. בינתים יצאו אי אלה תֵמנים מגבול המושבה ונפגשו עם הרוכבים. על שאלתם “איפה הטורקים?” קִבלו תשובה ברמזים: “אין זכר למו, ברחו!”. בתחילה לא האמינו להם, חשבו שמרמים אותם, אך בכל פעם פגשו אחרים, וכולם מאשרים דבר אחד. אז התאוששו, ובצעדים יותר מהירים הגיעו עד קצה המושבה, ושם נפגשו כבר עם דוברי אנגלית. כרגע רשמו להם איזה רפורט ושבו אל המחנה.

אם כן בֵּרכנו שהחיינו: כבר ראינו את פני האוסטרלים, החלוץ לפני המחנה הפודה את ארץ ישראל מידי העריץ ג’מל פשה.

כעבור חצי שעה זָרם חיל הרוכבים הניו־זילאנדי ופניהם פני להבים, כאנשי המדבר פניהם, כלם מכוסי אבק. זה כמה ימים, מאז נשברה חזית עזה, לא באה טִפת מים על גופם, אבק וזיעה היו מנת חלקם. שמחנו מאד לקראתם, והבענו את אשרנו שכבר אנו נמצאים תחת חסותם, אך קִבלנו מהם תשובה מפוקפקת [מהוססת]. הם הבטיחו לנו שהמחנה האוונגרדי [החלוץ] יעמוד בקרבת המושבה, ושלחו להודיע לשטב [לַמַטֶה] הראשי מהמקרה המשונה, שהטורקים ברחו ועזבו את העמדה חפשית, ואם אפשר לשלוח להם את כל צרכם אז יעמדו פה לנוח איזה ימים, כי כבר עֲיפו יותר מדי.

בשעה עשר נתקבלה תשובה חיובית. אז ראינו שוב מחזה, כמחזה שראינו בבוא זרם הארבה, ממש כחול הים, אנשים, עגלות, סוסים, פרדות, גמלים, חמורים. איזה צבא מסודר, איזה עושר, איזה בזבוז – נגד [לעומת] הצבא הטורקי שפשטו במושבה לבקש חתיכת לחם להשתיק רעבונם. כֻּלם התנפלו על המים על יד הברֵכה להשקות את הסוסים ולרחץ את פניהם. אז נִגלו לפנינו פני אנשים ישרים.

והם הביאו לנו את הבשורה הבלפורית.⁸ מתחילה לא האמנתי להם, אך לבסוף אִשרו דבריהם מהעתונים שבידיהם, וראשון [לציון] יצאה מדעתה מרוב שמחה. הוציאו שולחנות לאמצע הרחֹבות והעמידו בקבוקי יין לכל דיכפין וכל מיני תרגימא והמושבה ראשון צהלה ושמחה.

האנגלית כל כך התפלאו מקבלת פנים כזו, שנשבעו שבועת אמון שלא יזוזו מפה יותר.

נבואתם נתקיימה. התכסיס האנגלי היה לא להתרחק ממסילת הברזל המצרית שהם הולכים ובונים בעורף המחנה. כמה שמספיקים לבנות המסילה הם כובשים. וכפי שהמסילה הגיעה רק עד עזה, לכן יש להם זמן ללכת [עד שילכו] הלאה. ובינתיים נתנו לטורקים ולגרמנים זמן להתבצר מהעבר השני של הירקון, וכאשר אחרי שלשה ארבעה ימים [באו] לכבוש את פתח תקוה היה כבר מאוחר. ומיום שבאו לראשון עד כִּבוש פתח תקוה עברו תשעה ירחים, כתשעת ירחי לידה, והחזית מפרדת בינינו ובין הגליל.

עם בוא האנגלים, נפתחה לפנינו דרך חֹפשית לאירופא ולאמריקא, ומשם זרמה עזרה מידית להציל את הישוב מכליה. כי הלא נותרנו, אחרי הארבה והחזית הטורקית, ממש בלי פרוסת לחם. בעלי הקרקעות קִבלו הלוָאות לשנים רבות לחזק את המשק שלהם, והמון העם קבלו תמיכות.

הצבא האנגלי הביא ברכה לרבים מדלת העם, וכל אחד שלא התעצל מצא כר נרחב להרויח. הסיבה היתה חיי הצבא האנגלי, אשר בחלק הארץ הכבוש חיו חיי בטלה, בזבוז ומותרות, והפונטים¹ התגלגלו מיד ליד במהירות רבה. החיים בארץ ישראל, שהלכו תמיד במסלול האקונומי, טעמו פתאום חיי פזרנות בלי כל חשבון.

במשך הזמן של תשעה הירחים היינו קרועים לגמרי מהשומרון והגליל, אחד מהשני לא ידע מאומה. ובעת שביהודה זרחה השמש ולא חסר לנו כלום – אפילו מדיצינה [רפואה] וסניטריה הביאה לנו “הדסה”,² ומצב הבריאות היה מצוין – בזמן הזה סבלו בגליל מכל מיני מחלות, וטִפוסים מכל המינים.

גורל פתח תקוה היה רע ומר, ומר שבעתיים היה גורל כפר סבא, מקום שהתכנסו מאות מהגרים [מגורשים] מיפו, ועליהם נתוַספו מגורשי פתח תקוה שהטורקים גֵרשו צפונה. רעב וכפן, מחלות ומגפות מכל המינים עשו בהם שמות. רק הודות לעסקנים אחדים שנמצאו גם הם מעבר ל“גבול” והיה להם קשר עם שומרון, חיפה, ועד קושטא, הצילו את יתר הפלטה. לאט לאט העבירו אותם עד טבריה, צפת וכל מושבות הגליל, וכלכלו אותם עד עבור הזעם.

הגעגועים גברו למעלה ראש לדעת מה נעשה מהעבר השני של החזית עם אחינו, שארינו ובשרנו. חשבנו שנקם הטורקים ואכזריות מנהיגם ג’מל פשה עושים בהם כליה, אך טעינו. הד"ר רופין, שנמצא אז בקושטה, השתדל באירופה שהגרמנים יתיחסו אל היהודים באופן אנושי, והם קִבלו את היהודים תחת חסותם ולא נתנו לטורקים לבצע מזִמתם.³

בכל תשעת הירחים לא זזו שני הצדדים אף שעל. החזית המפרדת: יפו, ראש אל עין, בן־שמן, ירושלים, יריחו. בחודש התשיעי¹ הרגשנו שמתחולל איזה דבר מסתורי. בראשון סִדרו את הספקת המים על מגרשים רֵקים: סִדרו הרבה ברזים ואלפי נאדות נחושת, מִלאו מים בנאדות, ובנו מהם קיר גבוה באמצע רחוב ירושלים. ובלילה אחד באו שיירות שיירות גמלים, וטענו עליהם את הנאדות, בלי שאף אחד יוציא הגה מפיו, וככה נעלמו מהמושבה, מבלי שאיש ידע אנה נעלמו.

באותו הלילה אחרי חצות התחיל הנגף. אלפי פיות של תותחים פתחו לועם בבת אחת לכל אורך החזית. הצבא הפרשי [יחידות הפרשים] התקדם לפני התותחים ועמוד האש הלך לפניהם. הרוכבים הספיקו להפסיק [לנתק] את כל קשרי הטלגרף והטלפון שבין החיִיל הטורקי ובין השטאב הגרמני, שנמצא בשכם, בנצרת ובחיפה, והחזית נשברה מבלי שיספיקו למצוא ידיהם ורגליהם ולברוח. רוב הנקודות נפלו בשבי. כאסוף ביצים אספו את חיל הטורקים, רק הגנרלים לבד ברחו, בקושי גדול. ככה, בלי התנגדות, הגיעו במשך שלושה ימים עד דמשק ואחרי כן גם לבירוט.²

בא הסוף למלחמת הדמים, ונשתתקו קולות התותחים. הגליל התמזג עם יהודה, וכל הפליטים שנשארו בחיים שבו איש איש למקומו. ופתח תקוה, שהתרוקנה מבני אדם, מלאה בצאן אדם, ובכל המושבות התחיל לפכות עורק החיים. ארץ ישראל הסירה את צעיף אלמנותה ושמחה על בניה שהתאספו בחיקה מכל קצות הארץ.

ארצנו נעשתה למרכז ההגירה,¹ ונקודות חדשות צצו בעמק ובהר. החקלאות צעדה צעדים ענקיים, ואדמות נרכשו בקנה מידה רחב אשר לא פִּללו הראשונים.

גם את הערים שטף זרם חי ומלא מרץ. תל אביב גדלה מיום ליום, אלפי איש נתוַספו מדי חודש בחדשו והבניָנים צצו ככמהין ופטריות. השאלה מי יבנה, שעד אחרי המלחמה העולמית היה זה מונופול של הערבים, נפתרה בנקל בהתחלף חומרי הבניה באחרים, ותכנית הבניה בכלל קִבלה צורה אירופית, הזרה לרוח הערבי,² וממילא יצאה הבניה מידיהם ונשתרשה בידי החלוצים. ובזמן קט הגיע מספר הפועלים העוסקים בבנין לששת אלפים איש בתל אביב לבד.

כן גדלה והתרחבה עיר המלוכה ירושלים, עיר קדשנו, ובעינינו זכינו לראות את חורבן הצר הרוסי, שעמד כמפלצת או כצלם בהיכל.³ וכתגמול בעד כל החרפה שהעטו עלינו שונאנו ומנדנו בעיר ההיסטורית שלנו, זכינו לבנין האוניברסיטה על מרום הר הצופים.⁴ גם חיפה התנערה משִׁפלותה והעיר כפורחת, והכרמל עוטה הוד. ובכל פִּנה שאתה פונה נבנו כבישים ורחובות והיכלי תפארה.

וכמה בתי חרושת מכל הסוגים נבנו בהרבה פינות הארץ! ומסילת ברזל פרושה לארכה ולרחבה, והרחוקים נעשו קרובים, ובמקום שבעמל ותלאה רבה הגיעו לגליל העליון בחמִשה ימים, דרוש כיום איזה שעות.⁵ וחלום שלא חלמנו אף פעם נפתר על ידי רשת של אוטומובילים, שבמשך שנָתַים מִלאו את כל הארץ.⁶ ואנחנו, ראשוני הישוב כִּבדי התנועה, עומדים ומשתאים על קפיצות הדרך דהאידנא, מול נסיעותינו מלפני ארבעים שנה.

והטלגרף והטלפון הממלאים כל חלל ארצנו. והפוסטה המסודרת, שבמקום שמונה ימים או יותר, מכתב מיהודה לגליל נתקבל באותו יום.

וגולת הכותרת: המפעל של רוטנברג שהולך ומתהוֶה, ועוד אנחנו עומדים לפני ראשית פעולתו.⁷ אך אפס קצהו אנו רואים לאור שביב אישו, והעתיד המזהיר עוד ממנו והלאה. מי ינבא לנו עתידות, איזה תמורות יעשה בארץ כח הקסם החשמלי, אשר מַכָּרנו מאז, הירדן, מסוגל לחולל!