אנו מביאים כאן שישה מתוך מעל עשרים מאמרים שפרסם מיכל פוחצ’בסקי בעיתונים חקלאיים בשנים 1927–1913, וכן מאמר אחד מתוך שניים שהודפסו בספר ראשון לציון התרמ“ב-התש”א שבעריכת דוד יודילוביץ. רשימה מלאה של פרסומיו של פוחצ’בסקי מופיע כחלק מרשימת פרסומיו להלן.

במאמרים “נסיונותינו ע”פ יזמת הברון אדמונד", “לתולדות התפתחות הגפן בישובנו החדש” מובא מידע רב ויש בהם תוספת חשובה להקדמה שהקדמנו לזיכרונות פוחצ’בסקי, על ראשית החקלאות העברית.

במאמר: “נסיונותינו ע”פ יזמת הברון אדמונד" מובאת רשימה מפורטת של הניסיונות שנעשו ביזמת הברון רוטשילד ומומחיו לפיתוח ענפי גידול שונים, ובה מידע על מה שנעשה בכל ענף, הצלחות, כישלונות וכיו"ב. במאמר זה יש פירוט של הניסיונות החקלאיים המוזכרים בזיכרונות רק באופן כללי. המאמר “לתולדות התפתחות הגפן בישובנו החדש” הוא סקירה היסטורית מפורטת על התפתחות הענף תוך כדי פירוט ההתפתחות של רכיבים שונים בעבודת הכרם במהלך שלושים שנה – מראשית העלייה הראשונה עד זמן כתיבת המאמר (1913). זהו נושא מרכזי לתקופה שמסופר עליה בזיכרונות, והוא חשוב ומהותי לחייו של בעל הזיכרונות.

המאמרים: “שאלות ותשובות אודות הגפן, שאלה י”ח" ו“שאלות ותשובות לגידול השקדים” הם תשובות אחדות מתוך סדרה של תשובות שנתן מיכל פוחצ’בסקי לשאלות הקוראים. תשובות אלה מדגימות את הצטברות הידע והניסיון החקלאי ומרחיבות את המבט על תרומת אנשי העלייה הראשונה לחקלאות בארץ.

ב“שאלות ותשובות אודות הגפן, שאלה י”ט" מתואר הנזק שנגרם לכורמים ממוראות הארבה וממלחמת העולם הראשונה (המסופרים בשער שנים עשר של הזיכרונות).

המאמר “מסיקת הזיתים, כִּבושם, ואופן עצירת השמן” נראה לנו מעניין ואף שימושי לרבים שעדיין כובשים זיתים בעצמם לשימוש ביתי.

במאמר “החזזיות על העצים” מובא פתרון “אורגני” (“ירוק”) להדברה, ובמאמר “על הקרציות ומזיקים אחרים” מובא פתרון של הדברה ביולוגית לבעיות הקיימות גם היום. היום הפתרונות האורגניים הם הנחשבים חדשניים ונראה לנו שקוראים בני זמננו ימצאו עניין ברעיונות שמביא פוחצ’בסקי. מאמרים אלה מעידים על האופן שהתפתחו שיטות העבודה ונאגר הידע.

¹

אחרי עבודתי בארץ כחמישים ושתים שנה אך ורק בחקלאות, ארשה לעצמי כעת לתת רשימה מכל מיני הצמחים שעברו בכור הנסיון פה במושבתנו ראשון־לציון:

א. החושחש

פרדסי יפו נוטעו ע"י דליות: היינו, נטעו ענפי עץ הלימון המתוק, ואחרי שהשרישו אותם במשתלות כשנתים, הועברו למקום המטע, וכעבור עוד שנתים הורכבו. ועל פי האיניציטיבה [היזמה] של הברון, קִבלנו פקודה לעשות את הנסיון הראשון לסדר מִנבָּטָה מזרעוני חושחש, ואני בעצמי אספתי עגלה מלאה פרי תפוחי “חושחש” מפרדסו של הצרפתי פורטליס אשר בכפר סומל ליד הפרדס היהודי הראשון בארץ של משפחת המזריצים, פלמן, הידועה.

הפרדס במושבה ראשון־לציון הוא הוא הראשון הנטוע משתילים של חושחש והורכב בידי ממש.

ב. ולנסיה

נוסף לזה המין ולנסיה שהוכנס בראשונה בפרדס זה, ובזמנו עורר צחוק בין תושבי הארץ בחשבם שזה איזה מין צמח פראי מעין הבלדי, וכעת עלה ערכו ונחשב למיוחס גדול.

ג. תות. מוריס אלבה

היה זמן שהברון חפץ להעסיק את הנשים והילדים בגידול תולעת המשי מעין ענף עזר במשק, וכדי להבטיח את יציבות עץ התות, הביאו זרעוני תות פראי, מהרי הימליה אשר בהודו, ומהם עשינו משתלות בהצלחה מרובה, והורכבו במינים מוריס־אלבא, אשר עליהם גדולים וטעימים ועסיסיים, ומיוחדים הם במינם לגידול תולעת המשי; ועד היום, מי שיפגוש עץ תות פראי בראשון־לציון, ידע שמוצאו מהרי הימליה, והסנדק שלו הוא הברון.

ד. אקליפטוס

1. תקופה נהדרה היתה בקבלנו אוסף (קולקציה) עשיר של זרעוני אקליפטוסים. חבל שאין לי כעת רשימתם, אבל לא כלם התאקלמו בארץ. ובראשון לציון סודרה משתלה־אם שגִדלה עצים בשביל כל המושבות, ואף הערבים נהנו ממנה לא מעט, ומפה נפוץ העץ על פני כל הארץ.

2. מול בית־העם גִדלנו שני עצי אקליפטוס שהם היום בגודל ענקי, בגובה 30 מטר ובקוטר של 5 מטר.

3. נסיון נועז מצדנו ומרץ לא מעט הקדשנו למלחמה נגד הגֵזל שחולות הים בִּצעו באופן מבהיל בכסותם את אדמות ראשון־לציון הפוריות והפכו אותן לשממת נצח. ראשית סדרנו בתוך החולות שממערב המושבה גדר של עץ ששנתה את התנודה; ונטענו אלפי עצי אקליפטוס, והזכות לנו להחליט: שחלק הגון מאדמות ראשון־לציון הצלנו מכליה. נסיוננו הוכתר בהצלחה.

ה. הקזרינה ²

בעונה זו גופה הוכנסה מאוסטרליה גם הקזרינה (עץ מחטי) לנסיון, והיא התאקלמה והתאזרחה בארצנו.

ו. אקציה פַרנֶיסיַנָה ³

משתלות לאלפים נסדרו בראשון־לציון בתורת מרכז של אקציה־פרניסינה בתורת צמחי גדר חי ומאות עגלות מכל המושבות הצטידו פה בצמח זה שקנה שביתה בזמן קט ברוב תועלתו כתריס בפני פורצי גדר.

ז. אקציות שונות

עם זה קִבלנו קולקציה מרובת מינים של מיני אקציות נוי, כמה עשרות מינים שחסר לי כעת הרשימה. ועמהם רוביניה [שיטה מזויפת],⁴ מיליה, ג’קרנדה, גרביליה ביגונויליה; ברושים למיניהם, אורנים, ועץ הפלאי פיטילקה⁵ שבתקופת תמוז טוב ונוח לשבת בצל העץ הזה, ספוג לחות ורטיבות.⁶

ח. פיקוס אלסטיקה הענקית

שני העצים הענקיים היחידים בארץ, פיקוסאלסטיקה, שתולים בתוך פרדס המושבה, גידלנום מזרעים, והיום חופפת עליהם הדרת הזקנה. צל הפיקוס סוכך שטח של כאלף מטר מרובע.

ט. הדקל

וגולת הכותרת, השדרות של דקלי קנריאנזיס שהכניסו נוי ויופי מיוחד בארצנו בכלל ובפרדס ראשון־לציון בפרט. קִבלנו את התמרים לזריעה על ידי הברון גופא, והתענינות מיוחדת מסר לענף הזה. זכורני כמה עמל, טִפול ולִטוף מסרנו לאורח זה שבא מאיי הקנריים לארצנו; ובימים ולילות שמרנו עליו, ולא ידענו אז שהוא כל כך מסוגל לאקלים ארצנו, ואשר בכל מקום שגרעין נטמן ממנו, יוצא עץ בלי אומנים ומפקחים.

י. האנונה – השסק (נֶפֶל יפוני)

גם השסק (בערבית אסקדיניה) והאנונה, מצאו את האכסניה שלהם בפרדס המושבה, ומפה העברו למושבות אחרות.

יא. הבמבוק

הבמבוק, קבלנו שרשים משני המינים לנטיעה: לבן ושחור. הלבן נשאר עד היום כאזרח רענן, והשחור לא האריך ימים.

יב. יבלית לחציר

באותו זמן קבלנו יבלית המשמשת מספוא או מרעה לבהמה סדרנו מנבטות והעברנון אל החולות ליד מעין שמשון – “עין הקורא”, ושם השתרשה היבלית היטב וקימת עד היום וסמניה: עלים שעירים.

יג. הסוּף

הקנה, הסוף או הגומא, הנמצא למכביר כעת בארץ. הובא לראשונה למושבתנו ראשון־לציון, בדמות תבות עם שרשים. וגם הם התאקלמו בארצנו וכעלוקות הם מוצצים את לשד אדמתנו, אבל תועלתם לא מעטה. לעתים יוצרים הם מגיני רוח, ועוצרים בעד שטפי מים.

יד. זמורות אמריקאיות

בין הנסיונות, יש להזכיר את ענבי אמריקה ממינים שונים ששלח לנו הברון, אחרי המקרה העגום ששרפו מטען אניה שלמה של זמורות אמריקאיות שהגיעה לנמל חיפה, מפני אי־ידיעה של פקידי הממשלה הטורקית, הצלחנו אחרי טִפול ומרץ לקבל מהם אלפי זמורות לנטיעה (בלי תותחים נצחנו את התורקים).

יה. 75 מינים גפנים

לא נם ולא ישן “נדיב ישראל”. בעמל לא מעט עלה בידו להמציא לנו בדרך פלא קולקציה של שבעים וחמשה מינים ממינים שונים של גפנים שהורכבו על ידי; עד היום נמצאת הרשימה בידי לזכרון, לאשר פעל האב הרחמן!

יו. עצי זית מורכבים

אוסף של עצי זית מורכבים שונים ומשובחים, קבלנו וטפלנו בהם זמן ידוע עד שמצאה ידנו להרכיב אלפי עצי זית במושבות שונות.

יז. השקד (פרינצס)

להשבחת המין השקדי קבלנו הרכבות מצרפת מהמין המשובח: פרינצס, ומפה התפשט בכל מושבות הדרום אך בא קצו על ידי המזיק “קפנודיס” שהכריעהו לטבח.

יח. צמחי בושם; ג’רניום

הברון לא נח ולא שקט והון רב פיזר על צמחי בושם וצמחי מסחר שונים, וכל מעייניו שם בהם בכדי להעשיר את ארצנו בצמחים מעין אלה. ובגורל ראשון־לציון עלה הג’רניום. עד שהגיע הצמח הזה לארצנו עדו הרפתקאות לא מעטות ומענינות בתולדות הישוב שאין כאן המקום לדבר עליהם, אבל סוף סוף הצלחנו והגענו לשטחים גדולים נטועים ג’רניום, וגם לקצירים פעמים אחדות בשנה, וגם לאלמביקים לזיקוק שעבדו יומם ולילה. ריח הבושם שכר את כל המושבה ולבקבוקי שמן־התורק, ארצ־ישראלי, יצאו מוניטין בעולם הגדול.

יט. כרכום (Croquis)

הכרכום־קרוקיס (זפרן). עשינו הכרה גם עמדו. גדלנו את הצמח ועלה יפה. אספנוהו, ויבשנו את פרחיו וריחו הנודף לא פג מאפי ימים רבים.

כ. הפשתה

הנסיון הראשון לזרוע פשתה נעשה בראשון־לציון על ידי האגרונום חיים כהן. הפשתה עשתה גבעולים מצוינים, ואחרי האסיף סידרתי ברכות מים על יד מעין עין־הקורא, בכדי לשרות את אניצי הפשתן והתוצאות היו מוצלחות.

כא. הכותון (Coton)

גם הצמח הזה הופיע כחלק הנסיונות בתוך פרדס המושבה ועלה יפה מאד. עשה פקועות של מוך. אך מחוסר ידיעה הגונה בטיפולו, ובטרם שהספקנו לאסוף את יבולו הבאיש וירום תולעים. והמוך התלכלך מריר הזוחלים ומצואתם.

כב. הבטנים. פיסטש די־טֶרה (פרי אדמה)

הבטנים לא חסרו גם הם בשדה נסיונותינו בראשון־לציון, ועקבנו בהתמדה אחרי טבע גידולם המשונה שבהרכינם ראש כעין שרשי אויר מלמעלה למטה, ובהחדירם לתוך בטן האדמה, מפתחים שם תרמילים מלאים בטנים.

כג. האספרגוס (Asperges)

האספרגוס בתור צמח מסחרי גידלנו אותו בהצלחה מרובה. אספרגוס שולחו מפה גם לירושלים ויפו וכל הקונסולים הזמינו את הצמח הזה.

כד. תות־השדה (Fraise)

לפני חמישים שנה בשנות השמונים למאה שעברה לא היה תות השדה מן הדברים השכיחים בארצנו. ראשון־לציון שלחה שי לשרים ולפקידי הממשלה הגבוהים מתוצרתה החכלילית והעסיסית הזאת המחיה נפשות.

כה. הפרג (Pavot. Mohn)

גם הפרג לא נעדר בין הנסיונות. הספקנו ללמוד את התורה איזה הדרך מקבלים את האופיום המשכר, והמביא לידי הזיה על ידי פציעת התרמיל באיזמל חד. מהפצע יצא שרף המתקרש וזהו אופיום.

* * *

ובמקום הזה רואה אני חובה לעצמי לא לקפח שכר האנשים הפרטיים שהכניסו עמל ומרץ בנסיונות נועזים על אדמת ראשון־לציון.

כו. השרדון (Chardon)

זהו צמח מסחרי ידוע המשמש כמכשיר בבתי אריגה של צמר לסרוק בו, כמו במברשות, את האריגים. השרדון שייך למרצו של בנימין פין שעמל בו והצליח לשלוח מטען הגון ממנו לאירופה.

כז. בטנים (פרי־עץ) פיסטציה וֶרָה⁷

זהו עץ הנפוץ בסוריה הצפונית. אליעזר שליט הקדיש לו כח ומרץ. נטעהו על שטח הגון. כהיום נשאר עץ יחידי לזכרון, בדרך לבית הקברות.

כח. מירטוס אוסטרלוס⁸

זהו גדר חי היחידי בארץ שהוכנס במרצו של יוסף כהנר מאפריקה הדרומית. הגודר את פרדס גרינברג. טבע הצמח לספוג לתוכו אבק דרכים, ובזה שומר הוא על מטעי תרבות מכליון, ובעצמו הוא מסתפק במועט. שרשיו אינם מנצלים כל כח של צמח שכן.

מיכל זלמן פוחצ’בסקי

¹

פרק א

כבוא האכרים הראשונים לפני שלשים שנה להתישב בארץ, לא חלמו כלל ע“ד [על דבר] נטיעות, כי הלא מארץ רוסיה ורומניה מוצאם, ארצות אשר הזריעות הן העיקר שמה ועצי פרי טפלים להן. הנסיונות של זריעה שעשו על אדמת ראשון לציון המתישבים הראשונים לא הצליחו. האדמה לא היתה מוכשרת לתבואה בכלל, ובפרט לפי סוג העבודה שהנהיגו האכרים החדשים. היאוש החל לתקף את החלוצים, ויתחילו לחפש אחרי איזה ענף או מקצוע חקלאי המתאים לאדמה הכחושה והיבשה. כשהתבוננו בסביבה, ראו שעל אדמת החול שבין יפו וראשון, נטועים זעיר שם כרמי גפן, ובמקוה ישראל גם כן כבר מצאו איזה כרמים. הכרמים ההם נתנו דחיפה קלה למתישבים ויחליטו לנסות את כֹּחם בנטיעת גפנים, וכאשר שלח הנדיב את עזרתו להישוב הקטן ושאל את ה”ראשונים" במה יכול לתמוך בהם, הראו המה על הענף הזה והדבר מצא חן גם בעיני הנדיב, כי הלא צרפתי הנהו וצרפת היא אם הגפן!

במשך זמן קצר כבר נִכר היה בולמוס של נטיעת גפנים על אדמת ראשון, ואחרי ראשון החרו החזיקו גם בני זכרון, וכעבור איזה שנים נאחזו בו גם גדרה, פ"ת, ואחרונה אחרונה – רחֹבות.

הנוטעים הראשונים כידוע גִששו כעִורים קיר, לקחו מכל הבא לידם אם רק בשם גפן נקרא, ונטעו. אחדים לקחו מהערבים השכנים. אחרים מחברון הביאו מינים מקומיים מעורבים, אשר רק לאכילה המה טובים ואופן הטפול בהם משונה, מפני שצריכים הם להיות נשענים על כלונסאות ונטועים במרחקים גדולים אחד מהשני, ו“הראשונים” לקחו להם לדוגמא את כרמי מקוה ישראל הנטועים על פי נוסחה צרפתית – צפופים, עשו כמוהם ולא הצליחו, ובלעדי זה לא התאימו המינים האלו למטרה העִקרית – לתעשית יין. אם כי אחדים הביאו לנטיעה זמורות ממקוה מהמינים הצרפתים, אבל גם פה לא עשו תושיה, כי המינים היו כל כך מעורבים בלי סדר, וכל כך שונים – לבן, שחור, אדֹם, מבכירים עם מעפילים, וגם ריחם היה משונה ממין למין, והכל יחד בערבוביה, עד שגם מאלה אי־אפשר היה להתחיל בתעשית היין.

המורים ששלח הנדיב, צרפתים מלידה, היו מאלה שגמרו חוק לִמודם בתור גננים של פרחים, עצי קישוט, וגני נוי לאצילים, אבל את עבודת הגפן לא ידעו.

ולכן משונים היו פני הכרמים הראשונים! לחרוש בסוסים כמעט אי־אפשר היה, מפני שלא השגיחו בנטיעה ליַשר השורה, לא מתחו קו, אך נהגו בשוָרים והם עשו חריץ כפי חפצם ולפי החריץ הזה חפרו בורות, ובבורות גופא, כדי היות יותר בטוחים, נטעו שתי זמורות לשני עברי הבור, ועל פי רוב יצא שהן היו בנות מינים שונים. נוסף לכל זה כאמור, לא היה שום מורה דרך לזמירה, וכל אחד זמר את כרמו לפי השיטה שברא בעצמו, היוצא מזה “שקִוו לעשות ענבים ויעשו באושים”,² וככה עברו שש שנים רצופות, וכאשר שלח הנדיב אנשים מומחים לעשות את היין במרתפו אשר בנה בראשון, מצאו שצריכים לברוא מחדש כרמים המתאימים לתעשית היין.

והתחילה התקופה השניה להגפן. כבר ידעו האכרים והרגישו היטב בעצמם שעבודתם פסולה, ורק אז התחילו להכין את האדמה לפני הנטיעה – לחרוש אותה עמוק במחרשה מכנית, או לעדור במעדרים להוציא היבלית שעשתה שמות בכרמים הקודמים, לנטות קו ולסמן לאורך ולרחב בדַיקנות נמרצת, בחשבון שאפשר יהיה לחרוש לכל הרוחות. התחילו לבחור עוד בקיץ את המינים הדרושים לנטיעה ולסמנם, בכדי שידעו בחורף הבא מה לקרב ומה להרחיק, ובהגיע תור רחֹבות, כבר מצאו הנוטעים דרך כבושה במקצת לפניהם והתחילו שם בנטיעות על פי הנוסחה החדשה.

והנדיב אמר לרפאות את הכרמים הישנים עד כמה שאפשר, כי צר היה לו לעקור את כלם אחרי יגיעה של כמה שנים, ולכן חִפש ומצא איש כלבבו, צרפתי מלומד ובעל מרץ והוא הציע להרכיב את כל הכרמים במינים צרפתים משובחים. אבל בזמן ההוא כבר פשטה מחלת הפילקסרה על כל כרמי אירופה ואי אפשר היה להכניס משם זמורות לארץ שבה עוד לא שלטה המחלה, אבל נזכר הברון שלפני שנים רבות היה בהודו אצל נסיך אחד, שהביא זמורות מצרפת, עוד טרם בוא המחלה להודו ויסעו מטעם הנדיב וימצאו באמת כי המינים ההם חיים וקַימים שמה, ויזמרו זמורות ויארזו ויחבשו בכל מיני תחבולות של שמירה ויביאו מכל המינים: קברנה סוביניון, קברנה פראנק, אַלבֶק, וֶרדו, סֶמִיון, סויבנין, ואחרי כל הרפתקאות ותלאות שסבלו בדרך הרחוקה הובאו הזמורות חצי מתות לארצנו. אבל בין כך אֵחרו את מועד הנטיעה, ולפיכך שלחו אותן ליסוד המעלה, ששם היה בית שלחין להנדיב על שפת ים החולה, ועל ידי מרצו הגדול של אחד מחלוצי הישוב (מר ו')³ הצליחו להפיח רוח חיים בהדָלִיות היבשות, הצילו אחדים מכל מין, ובמשך שנה אחת הצליחו להרבותם במִדה כזו, שבשנה שאחריה הובאו כבר מיסוד המעלה לראשון עשר פרדות טעונות משא זמורות מהיחסניות ההן. הימים היו ימי שבט, ימי גשמים תכופים ואורחת הפרדות אֵחרה בדרך ימים רבים. וכשהביאו אותן לראשון היו הזמורות כמעט יבשות ושם התחילו לטפל בהן ולהחיותן.

על הזמורות האלו התנפלו כורמי פתח תקוה, ראשון לציון, רחובות, ואדי־חנין, גדרה, ויגשו תיכף להרכבת גפניהם, ותקותם שעל ידי ההרכבות ההן לא תשלט הפילוקסרה בכרמינו. התיזו את ראשי הגפנים הזקנים, הרכיבום, חָבשום וחִתלום ויכסום באדמה. אבל גם איש מהכורמים לא ידע את המלאכה הזאת על בוריה, ולכן לא קלטו רוכבים רבים מאד, וגם אלה שעשו את מלאכתם באֹפן טוב לא הצליחו, כי הלא היו הזמורות חצי מתות, והכַּנות היו כבר מגודלות יותר מדי, ובכל זאת אחרי שנתים נמצאו כבר במושבות כרמים כאלו שמומחים רבים העידו עליהם שאינם נופלים מכרמי אירופה המשֻׁבחים.

פרק ב

א) הגפן האמרקאית

על הישוב הצעיר נחו צלָלים. נפוצה שמועה, כי על כרמי הגרמנים שבחיפה נראו עקבות ה“פלקסירה”. את האכרים תקפה מבוכה – מה לעשות? באיזה אמצעים לאחוז נגד צרה זו?

ולעזרה בא המדע, שהמציא תרופה נגד המחלה הזאת – זמורות אמריקאיות! הברון מִהר לשלֹח מצרפת הרבה אלפים מזמורות הללו, אבל הממשלה התורכית לא נתנה להכניסם, כי לפי חוקי תוגרמה אסור להכניס אל הארץ זמורות מארץ זרה, ולא רצתה הממשלה להבין, שבזמורות האמרקאיות רב טוב צפון למדינה מהם. מה עשתה? שרפה על חוף חיפה את אלפי הזמורות ורק איזו עשרות מהן נצלו באופן פלא מתחת ידי הפקידים.

בשארית הפלטה הזאת נמצאו המינים “ארמון רפסטריס”, “ז’קה”, ריפַּריה“, בראשון־לציון הרכיבו איזו מאות גפנים עתיקות, ומהן התפשט המין האמריקאי בארץ מתחילה ואח”כ נתקבלו גם חרצנים מהמינים האמריקאים. החרצנים נזרעו במשתלה בערוגות על מים, ובמשך שנתים הגיעו לידי כך, שאפשר היה לקחת מהם אלפי זמורות לנטיעת כרמים חדשים המובטחים נגד הפלקסרה. בראשון נברא שטח גדול של גפנים אמריקאיות, שזקוקים היו להרכבה. אבל באיזה מינים? שאלה זו פתרה הפקידות ע"פ צו מגבוה…

כמובן שגם כאן לא נִקה הישוב הרך משגיאות. לא כל המינים האמרקאים מתאימים לאדמתנו ולאקלימנו והא ראיה, שכל כרמי “ריפַּריה” התנַונו במשך שנים אחדות, עד שמחויבים היו לעקרם. התפתח יפה “הז’קה”, וגם פריו מרובה, אבל יש מהרהרים עליו שאינו כל כך חזק נגד הפלקסרה. ל“ארמון רפסטריס” יש הרבה מעלות טובות, אבל גם חסרון יש בו, שהוא אינו מסתפק בהרכבתו ושולח שנה, שנה זמורות זר מתחת להרכבה. מרחיקים אותן, מקצצים והן שוב צומחות ומתרבות עד שנמאסת על הכורם עבודה זו.

שאלת המינים לא נפתרה עוד בבֵרור עד היום הזה, אבל מכל הערבוביה הגדולה של המינים הרבים בין בני שם ובין בני בלי שם, קבעו לבסוף למינים החשובים האלה: א) “קברנה סוויניון”, ב) “קברנה פרן”, ג) “מלבק”, ד) סמיון וסוויניון, ה) “קֵרִינְיַן”, ו) “בורדלו”, ז) “אליקנט”, ח) שני מיני מוסקט – לבן ואדֹם, ט) “פטי בושה”, י) שריד לא חשוב ממינים צרפתים לבנים מעֹרבים בלי שם. המינים האלו גדלים במושבות ותעשית היין מחזקת בהם מפני חשיבותם.

ב) ההרכבה

מלאכת ההרכבה נעשתה ביהודה לדבר רגיל, פשוט וקל לפי הערך. אך לא כן היה בזכרון־יעקב. שם האדמה היא מסוג אחר ואינה מסגלת לכסות בה את ההרכבות, לכן ההרכבה על המקום ההוא כבדה מאד ורק אחוז קטן נקלט מהן. ודוקא שמה באה המחלה תחילה ותשם את הכרמים היותר פוריים, שנוטעו מזמורות הארץ

מִכְּבר.

בזכרון נעשה הנסיון החדיש – להרכיב זמורות אמריקאיות בבית לפני הנטיעה “greffe de table” ואחרי כן לשתל אותם סמוכים במשתלה. באפן זה גדלו במשך שנה המון נטיעות מֻשרשות ומורכבות מכל המינים, די נטיעת מאות דונמים של כרמים.

ביהודה, מפני שבה יותר קל להרכיב על המקום ומפני ששום עקבות של פלקסרה לא נראו בה, הסיחו הכורמים את דעתם לגמרי מהמחלה הזאת, ורבים התחילו גם לנטוע שוב כרמים צרפתים ולהעמיד בסכנה את מטה לחמם.

באמת יש הרבה מגרעות גם באופן ההרכבה על המקום. אם, למשל, לא נקלט הרוכב תיכף, הגפן מתעבה ומתחזקת יותר מדי ואיננה מקבלת עוד הרכבה חדשה בנקל. מטעם זה פוגשים הרבה גפנים אִי מורכבות בכרמים לא צעירים. ועוד זאת: אם גם נקלטה ההרכבה, אבל מפני שהרוכב אינו בן גילו של הגזע וההבדל ביניהם גדול – לא מצליח חִבורים והגפן עומדת תדיר בחזקת סכנה – נגיעה קלה במחרשה והיא תשבר. או יש צעד אחד של הגזע יבש וזה מביא את הגפן למות פתאומי ע"י השבץ.

ואף על פי כן אין אנו בני חורין משעבוד אמריקאי זה, אבל עלינו להשתדל שגם פה, ביהודה, ינהיגו משתלות של זמורות אמריקאיות, המורכבות בבית ע"פ השטה של “greff anglaise”, שהרוכב והמורכב מתאימים בעביָם זה לזה, וכשהם מתחברים יחד החבור הוא תמידי, ואין למצוא אפילו את מקום חבורם. ואפשר מאד שזוהי תרופה נגד היונקים שמוצאת הגפן האמריקאית מתחת להרכבה, כמו שנזכר למעלה, כי מדוע צצים היונקים, אם לא מפני זה שהרוכב איננו יכל לקבל את כל השפעת הכַּנה? והתוצאה היא שהרבה מן הגפנים ממעטות בפריָן. ראיה לדבר היא זכרון יעקב – שם המורכבים נותנים הרבה פרי, ולכן יש לקוות שבקרוב יאחזו גם ביהודה בשִׁטה זו של המשתלות הנזכרות, בכדי להבטיח את קיום הגפן בארץ.

ג) המרחק בין גפן לגפן

חִלוקי דעות הרבה היו בנידון זה: אחדים החזיקו בשטה להרחיק כשלשה מטרים בין גפן לגפן לכל הצדדים, ואחרים השאירו רק מטר וחצי וגם פחות מזה.

הרבה התלבטו בשאלה זו עד שבאו לידי החלטה, כי הרוח היותר רצוי לפי עבודתנו – הוא שני מטר וכה מקובל כעת בכל מקום בארצנו.

ד) הגובה

גם פתרון השאלה – באיזה גֹבה נחוץ לגזֹם ולקצץ את ראשי הגפנים מעל לאדמה, הסֵבה זמן רב דאגה רבה. עד שנמצאה הדרך הישרה – לא לגזם את הגפן פחות מעשרים וחמשה סנטימטר מעל פני האדמה.

נוסף לזה הנהיגו הרבה כורמים לפתח באביב עוגיות [גומות] מתחת ראש הגפן, בכדי להמציא יותר אויר יבש לענבים, העלולים לחלות מכל נגיעה קרובה לאדמה רטובה מטל וכדי להציל את האשכולות מפטריות, המזיקות לפרי הרך.

ה) החרישה

אופן החרישה בכרמים השתנה במשך הזמן. בראשונה היו נוהגים לפתח בתחילת החֹרף גומות סביב לגפנים, לאסוף בהן מים עד כמה שאפשר ואת החרישה דחו עד אחרי הזמירה. כעת נוהגים לאגד יחד ולקשור למעלה את דָליות הגפן, כדי שיהיה די מקום לעבר במחרשה וחורשים חרישה מוקדמת, לא סמיכה ביותר, במחרשה הצרפתית.

אחרי הזמירה חורשים שוב במחרשה זו, אבל חרישה סמיכה עד שתֶלם מכסה תלם.

את הפעם השלישית חורשים באביב במחרשה ערבית קלה כדי שהאדמה תִשאר לכל ימי הקיץ החרבים תחוחה ומסֻגלה לשמר את לחותה. אחרי חרישה זו גומרים במעדרים את המקומות שנשארו בין השורות לא חרושים. ואז הוא זמן הכשר לפתיחת העוגיות מתחת לגפן.

ו) טיוב האדמה

איזו אדמה היא יותר מוכשרת לנטיעת גפנים בא"י? גם בשאלה זו התלבטו הרבה עד שבאו לאיזו מסקנה. ביהודה בחרו מתחילה בכל המקומות הגבוהים, שהם, כמובן, הכי כחושים, וכל חלקה טובה בבקעה השאירו, ולבסוף נוכחו לדעת, שאמנם אדמה כבדה, אדמת שֶׁלח, אינה מוכשרת לגפנים, אבל אדמת מישור ובקעות היא היותר טובה בשביל גפנים. רק יוצאת מן הכלל היא אדמה המגדלת חִלפָה מצרית,⁴ היא האדמה הנקראת נזז בערבית והממיטה אסון על הגפנים.

ז) הזמירה

שאלת הזמירה בשעתה העירה תשומת לב רבה בין הכורמים. נִסיונות מכל הסוגים המקֻבלים בעולם הכרמים, נעשו כאן, ואחרי שנים רבות נמנו וגמרו כי הזמירה היותר מתאימה לאקלימנו היא – זמירת ה“נָבלֶה”, הידועה והמקובלת כעת בכל המושבות – רק שתי עינים מפֻתחות להשאיר על הזמורה, אומרת שִׁטה זו, ולה מצַיתים.

לכאורה דרך סלולה ופשוטה, ואף על פי כן הזמירה נשארה ותִשאר עיקר העִקרים בעבודת הגפן, ואי אפשר למסור אותה לידי זרים.

בזמירה תלוי – קיומה, פֹּריותה ורעננותה של הגפן. עינו של בעל הכרם צריכה ללוֹת את ידי הפועלים המזמרים, כי שגיאה בזמירה, כיון שנעשתה אין לה תִקון.

ח) הזבל

שאלת הזִבול התפתחה רק בשנים האחרונות. בתחילה נמצאו בכל כפר ערבי מזבלות צבורות משנים רבות. הפלחים לא השתמשו בהן והאכרים באו בעגלותיהם ויקחו מן הזבל באין מפריע. כעת אין למצוא בכפרים זבל בכסף מלא. והשאלה מתחדדת יותר ויותר.

לפני שנה התחילו בנסיון של זֵבול בזבל ירוק יחד עם זבל חימי וכפי הנראה מהתוצאות, יש תקוה לטַיב את הכרמים בדרך זו, אפילו לבעלי אמצעים קטנים.

בזבל אֻרוה נוהגים לזבל בשני אופנים: יש שעושים גומות עגולות בעומק של 15 סנ“ט סביב לגפן, שמים בגומה בערך קופה אחת זבל ומכסים בעפר תכף, ויש שמשתמשים בעזרת המחרשה האירופית – פותחים תלמים עמוקים בערך עשרים סנ”ט בין שורה לשורה, מפזרים בתלמים את הזבל ומכסים אותם תכף ע"י מחרשה יותר קלה.

¹

שאלה י"ח: הֲרכשו להם האכרים עד עכשיו נסיון בגדול גפנים והאם השביחו ע"י כך את הכרמים, ומה הן התוצאות של ההשבחה?

תשובה: הזמן הורה לנו הרבה, הספקנו להסתכל בכל מיני הרפתקאות, והנסיון לִמדנו, כי לא כל האדמות, אפילו היותר טובות מסוגלות לנטיעת הגפן. צריך להִזהר מאדמה הנסדקת בקיץ, מאדמה שלא סופגת היטב את המים בחורף, מחלקה המצמיחה חִלפָה מצרית, גם האדמה שבה יגדל הצמח “סירה”,² אינה מוצלחת ביותר. הכרמים המוצלחים ביותר הם באדמת השפלה במקום שהאדמה נוחה לחרישה, ובעומק של שלשים ארבעים ס“מ נמצא קרקע דשן ומחלחל. בהרים – צריך להזהר: מאדמה המכילה סיד יותר מהמדה, ומצדי ההר הזקוף היורד לצד צפון, הסובל מקרני השמש. בחירת המינים לפי האדמה והאקלים זהו אחד העקרים. כמו כן להמנע מלנטוע כרם ממין אחד לבד, אלא לערבב שורות שורות ממינים אחדים ביחד. בשפלה – דרושה דוקא שִׁטת “הגביע” בזמירה. בהרים – אפשר להשתמש גם בזמירה ארוכה. בנוגע לזִבול הכרמים מוטב לעשות זה מוקדם למען שיספיקו הגשמים לפעול על הזבל ונחוץ לדַיק שבשנת הזִבול יַחרשו היטב היטב בתחילת הקיץ, כדי לשמור על לחלוחית הזבל הנִתן, ואם הזבל נמצא באדמה יבשה, אז שרשני הגפן שהתרבו ע”י פעולת הזבל, נשרפים ומביאים נזק רב לגפן. בנוגע לשרשים – ידוע כי השרשים השטחיים מביאים כליה על הגפן, ולכן צריך לשים לב, שבמשך שלש ארבע שנים להסיר את השרשים בדיקנות. לשמור על שלמות הכותרת ולא להסיר שום נִצן ירוק, וכמה שלא תִתן הגפן נִצנים – להשאירם עד הזמירה הבאה, מפני שהם מביאים תועלת רבה לגפן בהרבה מובנים. אל לִקטום את ראשי הדליות בצִפרנים באביב, כפי שמיעצים אי אלו מומחים שלא נִסו באקלימנו. להשתדל לחרוש עד כמה שאפשר פחות במחרשה צרפתית בעלת כנף, ולהרבות בחרישה ערבית, ובפרט החרישות האחרונות. כַּנות מורכבות נותנות תמיד יותר פרי מאשר זמורות נטועות ישר, בלתי מורכבות, ועם זה צריכים להזהר מכנות האמריקאיות מפני שלא כל המינים מתאימים לאדמתנו. בשני מיני כנות כבר נכוֵינו: אֵרמון־ריפֶסטְריס, חסרונו שאינו מסתפק בכותרת שלו ושולח סביבו זוללים מתוך האדמה בכל שנות קיומו ובזה יביא נזק שאין לשער. רִפֵּריה. אינה יכולה להתקים בראשון לציון. הזַקֶט, טוב פה באיזה מובנים. במקום שאין חשש לפילוקסירה טוב להשתמש במין “חברוני” לכנות, המין הזה מוכשר מאד להרכבה.

מכל השִׁבוחים אנו מוצאים כי במדרגה העליונה עומדת הזמירה, וכדאי לדבר אודותיה בהרחבה.³ מתוך השיטות המרובות והנסיונות המשונים באנו סוף סוף לידי מסקנה כי פה בארצנו שיטת “הגביע” היא היותר טובה, והנִמוק הוא: הכותרת הנבראה ע“י זמירה זו מצילה על גזע הגפן ומצילה אותו ממכת שמש שזה עלול לקבל. גם האשכולות מוצאים להם מחסה בפְנים הכותרת העבותה ואין השרב שולט בהם, מה שמשמש תריס בפני פורענֻיות החמסין המצוי בארצנו, והיו מקרים כאלה שהאשכולות נשדפו ונאבדו לגמרי. גם בשיטה זו, “הגביע”, ישנם מקילים ומחמירים במספר העינים שצריך לתת לכל אצבע. ואנו חלקנו עם המחמירים ביותר ומשאירים בצמצום שתי עינים על כל אצבע, משני טעמים: ראשית – לשמור על כותרת מרוכזת, שכפי הנזכר זה הוא תריס מפני השרב, ושנית – כי כל עין מיותרת מרחיקה את הזרוע מדי שנה בשנה מהמרכז ובמשך השנים אין כבר מקום לחרישה ועִדור, ובעל כרחו מחויב הכורם לחשוב ע”ד עקירת הכרם. הופעה כזו כבר ראיתי ביבנאל במקום שהכרמים עודם צעירים מאד.

בהרים במקום שנוטעים גפנים על המדרונות, נופלים ברובם הטעמים האלו, ושם אפשר לתת שני מיני זמירות: במקום שאפשר לחרוש ולעדֹר, מובן ש“הגביע” זוהי השִׁטה היותר טובה, אך על הגדרים ועל הסלעים מוטב לבחור במינים הדורשים זמירה ארוכה, היינו משאירים מלכתחילה דליה אחת ארוכה, מניחים אותה על הגדר ובסופה נותנים להתפתח לשתי זמורות. בשנה השניה משאירים מהן שתי אצבעות אחת משתי עינים והשניה משמונה עינים, ומובן שהאצבע הקצרה צריכה להיות יותר קרובה לגזע, כי היא היא היורשת את המקום לשנה הבאה, והארוכה נזמרת לגמרי אחרי הנִצול, ועל ידי זמירה כעין זו בשִׁטה נכונה, אפשר להפוך הר שמם לגן עדן.

שאלה י"ט: איך הוא מצב הכרמים כעת?

תשובה: מצב הכרמים כיום הזה משונה מאד, תהפוכי הזמן פגעו בהם לרעה. שנות המלחמה העולמית שללו מרוב האכרים את האפשרות לעבד את הכרמים כהוגן, נוסף לזה הארבה, שהתנפל וכרסם את הדליות בעודן באבן, השאיר מעין קֶטֶב⁴ בכרמים והם ירדו פלאים, ובכל זאת אם נמצאים כאלה שמשקיעים את הונם בכרמים – הריהם מוציאים גם כעת עד ארבעה וחצי קנטר מדונם, ויש מהאכרים שהמשבר הנוכחי שבר אותם לגמרי וכרמיהם עזובים וקוץ ודרדר עלו בהם.

¹

(תשובות על שאלה 24. החקלאי אב צד 174–173)

על השאלה – אם אפשר להרכיב השזיף על השקד? אענה בחיוב. אני הרכבתי הרבה מהם ועלו יפה מאד וכבר נותנים העצים פריָם. ומה שנוגע להחִבור גם הוא מצליח. אף עץ אחד לא סבל מזה. וכן הדין במשמש ובחוח – כלם עלו יפה על השקד המר!

אבל שאלה אחת חסרה פה והיא לפי דעתי העקרית: באיזו הרכבה להרכיב? אף כי זו נכללת במקצת בשאלת הזמן – הרכבת חֹרף או קיץ.

כשמרכיבים שקדים על שקדים בחרף, אז ישנן מיני אדמות כאלה, ולפעמים שנים אי מוצלחות, שההרכבות סובלות בהן מאד. ואם מרכיבים על השקדים המינים המרוחקים קצת במשפחה כמו השזיף, המשמיש והחוח, אז הם סובלים מחולשת החִבור, ואין להן תקומה נגד רוח שאינה מצויה.

אבל אחרת היא אם ההרכבות קיציות הן. אחרי חרישות תכופות בקיץ, מרכיבים השקדים בירחי אייר, סיון, ותמוז בעינים ישנות תחת העור. אבל צריך להִזהר מן המנהג הרע, לפצֹע, לקַצץ או לכרות ענפים או ראש האילן המורכב, לא בזמן ההרכבה ולא לאחריה בעת שמכירים שההרכבה נקלטה. רק את זה מצאתי טוב ומועיל: כעשרים יום אחרי הקליטה לעשות כשני סנטימטר מעל ההרכבה שני חתכים בסכין כמו X. בתחילת הגשמים כורתים את העץ המורכב עד כעשרה סנטימטר מעל להרכבה, וממרחים את הפצע בשעוה. אחרי איזה זמן מתחילים לגדֹל זלזלים מהגזע. כמובן צריך להסיר רובם ביד, אבל תמיד לשמור על אחדים שישארו מתחת להרכבה, ולגדלם עם הרֶכב יחדו, ואך בזמנים תכופים לצבוט ראשי הזלזלים. בכדי לעורר את העין או הרכב לעבודתו, נחוץ מאד להשאיר איזה זלזלים עם ההרכבה יחד, אף בזמן שההרכבה מפותחה יפה, כי הנסיון הראה לי שבזה שהקפדתי לנקות יותר מדי ולהבריא את הרכב, החלשתי את השרשים והעץ נשאר חלש כל ימיו. ולפעמים ההזנה המיותרת פעלה על היונק שגידולו היה אי טבעי ונשבר מפני כל רוח מצויה. ובנוגע לשאלת הגִזום הורה לי הנסיון, שעצי פרי, מעין המדובר למעלה, טוב מאד לגדם בצִפֹּרן, לאמור: באביב ובימי הקיץ הראשונים בעת שהרכב עודנו באבו לתת לו גיזום בצפרן. יש לי כבר הרבה עצים לדוגמא, שהם קבלו גיזום יפה ואין עליהם שום סימן של פצע ולהפך גיזום חרפי משאיר עקבות המזמרה שאינם מתרפאים במשך כמה שנים.

לשאלה איזה אדמה מוכשרת לשקדים אני מוסיף עוד שאלה: איזה גרעין מוכשר יותר לזריעה? ישנם הרבה מיני־שקדים מרים לנטיעה. רוב הנוטעים מחפשים אחרי המין הגדול, וממאסים בהקטן, וזו שגיאה מצדם. הנסיון מראה כי הקטן הוא היותר משובח לזריעה ושרשיו הם היותר חזקים, מפני שהוא הכי פראי בארץ בין השקדים.

ובנוגע לאדמה – נראה לי כי בכל מקום שנמצא במעבה האדמה שכבה של חֵמר מוצק, המעכב בעד המים מלחדור לתוכה – שם גזע השקד בסכנה, ורובם מתים אחרי ההרכבה. טוב להשתמש במקרה זה בקרַסְיַה – מין שזיף פראי הנמצא פה למכביר וקַים הוא במקום שמיני שקדים אחרים סובלים. מהנכון שלפני נטיעת כרמי שקדים חדשים יבקרו היטב כל חלקה ובכל מקום המוטל בספק לנטוע קרסיה: והלא ידוע, שאצלנו אין כרם אפילו בן עשרים דונם שלא יהיו בו חלקים משונים מסוגלים ואינם מסוגלים לגדול מינים ידועים. העיקר שהחקלאי ידע את טיב אדמתו ולא יטע לפי האופנה והפולמוס, כי אם ישתדל לזרוע ולנטוע על כל חלקה מה שמתאים לה, ואז יראה ברכה בעמלו.

מ. פוחצ’בסקי.

¹

המסיקה

בעת שהזיתים בָּשלו כבר עד כדי שלשה רבעים בערך (ע"י סחיטת הפרי בין האצבעות מרגישים את מדרגת בִּשולו), אז הגיע זמן המסיקה, הן לכִבושים והן לשמן מובחר. את הזיתים הנושרים בעצמם אסור לערבב עם הזיתים שמסקו, מפני שהנשירה באה לא מסִבת רוב בִּשולו של הפרי אלא מפני איזו מחלה או תולעת, ואם עוד נשאר קורטוב של שמן באלה שנשרו הרי הוא ממין גרוע ואפשר להשתמש בו רק לתעשית סבון, אבל לא למאכל.

מוסקים את הזיתים בידים במקומות שנקל להגיע אליהם, והמותר נוקפים במקלות דקים וקלים שלא יפצעו את ענפי הפרי העתידים. כדי שהזיתים לא יפלו ישר על האדמה, פורשים, טרם שנגשים אל מסיקת העץ, יריעה שרחבה בערך חמשה על חמשה מטרים. היריעה פרומה מצדה האחד עד אמצעיתה כדי שיקיפו בה את גזע העץ ולסגרו אחרי כן מכל העברים. כדאי גם לרכֹס אותה שתהיה כעין יריעה אחת שלמה. את קצות היריעה רצוי להרים קצת לבל יתגלגל הפרי ארצה. בגמר המסיקה כֻּלה מהעץ הזה מקפלים את היריעה וכל הזיתים נערמים בין רגע ונותנים אותם לתוך קופות. ואם בזה הרגע ישנה רוח מתאימה, כי אז פורשים בד ומרימים את הקופה גבוה ומנערים ממנה את הזיתים וזורים אותם ברוח (כמו שזורים את התבואה) וכל העלים נִדפים מפני הרוח והזיתים נופלים על מקומם נקיים וברורים.

אם המין שמסקו הוא מין יפה לכִּבוש, כי אז שולחים אותו תיכף הביתה כדי שלא יתחמם בשק, כי ע"י ההתחממות מתהוים כתמים שחורים על פני הפרי. בבית שמים אותם תיכף לתוך חבית מים נקיים, ובכל מעת־לעת [יממה] מחליפים את המים. ככה נוהגים במשך חמשה או ששה ימים. אחרי גמר השרִיה ישנן דרכים אחדות לכבוש: א) להכינם לאכילה בזמן קרוב, ב) להכינם לתשמיש לאחר חדשים, ג) להכינם באופן כזה שיוכלו להשתמר לזמן רב, אפילו לשנים.

התעשיה

דרך ראשונה: מוציאים את הזיתים מהמים ומניחים אותם על גבי לוח עץ וחובטים אותם בפטיש של עץ או באבן חלקה. אחרי זה שמים שכבות זיתים בתוך קופה ועליהם שכבה של מלח, וככה חוזרים חלילה עד מלוא הקופה, ועליהם מניחים מכבש. ופעם ביום מערבבים ביד את הזיתים, מוסיפים מעט מלח ושוב שמים את המכבש. כעבור חמשה, ששה ימים שמים את הזיתים לתוך כלי חרס ושופכים עליהם מי מלח קלים ואיזה פלפלים חריפים אדומים, ואחרי ימים מעטים מוכשרים הזיתים כבר לאכילה.

הדרך השניה גם כן מעבירה את הזיתים “בין הסדן לפטיש”, אך מכניסים אותם ישר לתוך כלי־חרס בלִוית מספר פלפלים, לפי הטעם. אחרי מלוא הכלי עושים תמיסה של מי מלח באופן שביצה טריה תצוף בהם ויראה עגול קטן של הביצה מעל פני המים. אחרי חדשים² נאכלת מרירות הזיתים על ידי המלח וכבר מוכשרים הם לאכילה.

הדרך השלישית: שמים זיתים שלמים בלתי כתושים לתוך כלי עם פלפלים חריפים ואותם מי־המלח הנזכרים. הכלי – או של חרס, כאמור, או חבית סגורה לגמרי. הזיתים הללו משתמרים במשך שנים ובכל זמן שחפצים להכין מהם לאכילה, לוקחים חלק וכותשים אותם, משאירים אותם יבשים שלשה ימים ואחרי כך שמים אותם באיזה כלי חרס עם מי מלח חדשים, ואחרי ימים אחדים הם נאכלים וטעמם הטרי משתמר במשך זמן רב.

הכנת הזיתים לעצירת השמן

את כל הזיתים שמוסקים לשמן, צריכים לנקות מהעלים, ומערמים אותם בערמה בתוך איזה חדר ובכל יום מהפכים אותם במרדה לבל יתחממו יותר מדי. אם הזיתים מונחים זמן מה במקומם ואין מהפכים אותם הרי הם מתעפשים והשמן שבהם מקבל טעם בלתי נעים, מלא מרירות. לערמה יכולים להוסיף יום, יום את הזיתים החדשים המובאים מהכרם והם מתערבבים יחד ועל ידי זה החום ממוצע תמיד, ובעת שמהפכים צריך להרגיש ריח נעים ולא עפוש. בגמר המסיקה מובילים את הזיתים בשקים לבית הבד.

אחרי תעשית השמן בבית הבד טוב להשהות את השמן במשך שעות אחדות בתוך חבית פתוחה, ואחר כך למלא בשמן פחים של נפט. את הפחים סוגרים היטב, ומובילים הביתה. בבית פותחים איזה נקב קטן בפחים ומעמידים אותם על רצפה של עץ, או על לוחות עץ מורמים מעט מעל הקרקע. אחרי עבור ימים אחדים מתחילים בהעברת השמן מכלי אל כלי. השמן העליון מכל פח שמים לחוד כי זהו שמן מובחר, והמותר שמים לתוך חבית שיצטלל וע"י ברז של עץ שנמצא בגובה של חמישים סנטימטר מעל תחתית החבית מסתנן השמן השני מעל השמרים. אגב יש פה להעיר שצריכים להזהר מאד מאד מלנגוע בשמן באיזה כלי של מתכת, חוץ משל פח לבן, כי נחושת, פליז, פועלים על השמן באופן כזה שהוא מקבל צבע ירוק. בשמן העכור קצת אין כדאי לטפל, מוטב למכרו לתעשית סבון ולא לקלקל בו את השמן הנקי הטוב לאכילה. פחי השמן לאכילה צריכים להשמר במקום שאין אור מרובה חודר שמה ושאין רוח פרצים שולט באותו המקום. ככה משתמר השמן כל השנה מבלי לשנות את טעמו וצבעו.

מ. פוחצ’בסקי.

¹

רובם של עצי־הפרי ביהודה סובלים מהטפיל הזה, המְכסה מתחִלה את הגזע ולאט לאט מטפס הוא ועולה על הענפים, עד שמביא את העץ לידי חולשה וזִקנה לפני זמנו, ואף על פי כן אינם עורכים מלחמה נגדו בשום מקום אצלנו.

באירופה משתמשים במיני בתי יד מפלדה, שבהם משפשפים ומגרדים מפרק לפרק את החזזיות. אני נסיתי הרבה פעמים במיני מכשירים שונים לנקות את הטפיל. זה עלה בידי במקומות היותר חלקים שבעץ, אבל במקומות שישנם גומות בקלִפת העץ אי אפשר לנצח והחזזית מתפשטת שוב ומכסה כל חלקה טובה בעץ. הרבה טִפלתי במחלה הזאת, ביִחוד על זיתי, והנה מה שלמדני המקרה: כנהוג מובילים את הזיתים אל בית־הבד לעצור את שמנם ומהבד מביאים שמן מעורב עם מים – מי הפרי, אשר מרירות חריפה נמצאת בם, ומרירות זו נמסרת לתוך השמן הצף על המים. זוהי הסבה ששמן טפחי (תעשיה ביתית שמסירים את השמן מעל מים חמים בטפחיים) יותר משובח משמן בית־הבד. אחרי הסתכלותי באתי לידי מסקנה שמחויבים תיכף להפריד את השמן ממי הפרי המרים. למטרה זו סדרתי כלי עם ברזים אחדים (בברזים וכל מיני כלים מנחשת פליז – אסור להשתמש בתעשית השמן, הם מהפכים את השמן לצבע ירוק שאין לו תקנה יותר), ברז אחד גבוה מעל הברז בעשרה סנטימטר בערך ומכל ברז יוצא מן נוזל אחר: התחתון מוציא רק מים נקיים, השני שמן מעורב עם שמרים, השלישי שמן נקי כמעט, שצריך אך איזה זמן להצטלל. באֹפן כזה הוצאתי איזה פחים מים מהשמן, ובמים החריפים האלה נסיתי לרחץ את החזזית מעל גזע הזיתים. רק עברתי על החזזית במברשת הטבולה במים הנ"ל והנה הטפיל נמס כרגע והמקום שישב עליו זמן רב נעשה נקי ומבריק.

הנסיון הראשון הביא עדיין ספק בלבי, פן בהרגי את הטפיל אביא איזה רעות לגוף העץ. חכיתי איזה זמן והסתכלתי היטב בעצים המרוחצים, ואחרי שלא היה שום פקפוק בתועלת הדבר רחצתי את כל הכרם, והתוצאות מפליאות: ליד כרם זה בשכנותו נטוע כרם זיתים, בן גילו מכוסה בחזזיות. עליו רובצת ליאות וזקנה, והכרם המרוחץ – עציו מבריקים כאלו חִדשו נעוריהם. איזה פעולה תביא התרופה לפוריות – אראה ביבול של השנה.

מ. פוחצ’בסקי.

¹

בחוברת ג, ט' של השדה ש“ז [שנה זו] נדפס מאמר גדול של הד”ר ז. פרינד, המדבר על המלחמה בטפיל הבקר, הקרצית, ואופני מלחמה שונים הקשים להוציא לפועל. הוברר לנו שהטפיל אוניוֶורסלי הוא ולאו דוקא מקומי, כפי ששערנו מקודם – כי קשור הוא בסִבת האויר החם של ארצנו. בכל אופן הקרצית צרה גדולה היא, אם מזניחים אותה בלי התנגדות מצדנו, כי יש שפרות ועגלים מתים מרוב התנפלות של קרציות עליהם, ויש אשר קרצית עוברת גם על יתר בעלי־החיים - על סוסים, פרדים, חמורים, ואפילו על חתולים וכלבים, אם הם נמצאים בקרבת מקום עם הפרות.²

כותב הטורים האלה לוחם זה שלשים וחמש שנים בטפיל הזה, השתמש בכמה וכמה תרופות נגדו ומצא כי שמן־זית הוא התרופה היותר בדוקה. בתכונת השמן יש דבר והפוכו: - שקוי ומרפא לבני אדם וסם מות לצמחים וגם לרמשים למיניהם. די לחרק היותר מפותח להמשח במעט שמן־זית וכרגע ימות. הנסיון בנפט הצליח למחצה, זאת אומרת שהקרצית מתה, אבל הפרה סובלת מזה, ביחוד עגלים קטנים שעורם דק.

התרופה הטבעית נגד הקרצית הופיעה במשקי בעצמה, עם סדור חדש באופן כזה, שהתרנגולות באות במגע תמידי עם הפרות. מרשה אני לעצמי לתאר חצר מוקפת חומה, שבתוכה גרים בכפיפה אחת כל חיות הבית. גם בור הזבל נמצא באחת הפִּנות. שנים רבות שמשה חצר זו קן לזבובים, פרעושים, יתושים, ועל כֻּלם – קרציות. לחמנו בכל מיני תחבולות נגד המזיקין וללא הועיל. הסוסים סבלו נוראות ביִחוד בשבתות ומועדים שנהפכו להם לחגה. והנה בזמן שנוספו למשק שלי גם תרנגולות במספר הגון, והכל גדל ומתפתח בחצר אחת בערבוביה – קרה הפלא שנפטרנו מהרבה מכות בבת אחת. בראשונה התיצבה השאלה: הפרעושים היכן הם? אחרי כן הופחתו הזבובים בכמות נִכרת. והנה העקיצות של היתושים בעונת חליבת הערב פסקו. בסוסים הורגשה מנוחה שלמה בעמדם בארוה, ואחרון אחרון – אין סִמן של קרצית על הפרות ואף על העגלים הנמצאים כל הימים בחצר.

מענין לראות: כשרק מופיעות הפרות מהמרעה, איך באות התרנגולות לעשות להן בקור, ואם הביאו מהשדה איזה קרציות הרי הן מנקות ומעבירות אותן תיכף מהעולם. אמנם יש טורח גדול לשמור על האבוסים מבעלי־הטובות האלו, המתנפלות בחוצפה ומדריכות מנוחה את בהמות־החצר בשעת אכילתן, אך לזה יש תרופה: – לא לפתוח בבקר את הלולים עד שהבהמות גומרות את סעודתן, ובערב להפך – להחזיק את האבוסים מכוסים עד כניסת התרנגולות ללוליהן. אבל הסבל הזה מתן שכרו בצדו, כי כל גרי החצר השמינו מיום שנפטרו מהפגעים הרעים ושמחים בחלקם, וכל זה רק הודות לבעלי הכנף האלו.

התעניַנתי למצֹא הסבה – מדוע זה לפנות ערב, עת התרנגולות כבר התכנסו בלוליהן לישון, משתמטים האפרוחים בכל מיני נגודים להכנס אל הלולים ונשארים בחצר זמן רב אחרי שקיעת החמה, וזהו מה שמצאתי: בעונה זו יוצאים היתושים לעבודתם ואז מתנפלים האפרוחים על המציאה, קופצים באויר וצדים יתושים עד שיחשך.

כונתי בשיחה זו להעיר את אלה, שחפצים לסדר משק ביתי, שישימו לב להכין את בניניהם באופן “אסטרטגי” כזה, שיוכשרו למלחמת המזיקין ע"י גדוד של תרנגולות.

מ. פוחצ’בסקי.