אנו מביאים כאן שישה מתוך מעל עשרים מאמרים שפרסם מיכל פוחצ’בסקי בעיתונים חקלאיים בשנים 1927–1913, וכן מאמר אחד מתוך שניים שהודפסו בספר ראשון לציון התרמ"ב-התש"א שבעריכת דוד יודילוביץ. רשימה מלאה של פרסומיו של פוחצ’בסקי מופיע כחלק מרשימת פרסומיו להלן.

במאמרים “נסיונותינו ע”פ יזמת הברון אדמונד", “לתולדות התפתחות הגפן בישובנו החדש” מובא מידע רב ויש בהם תוספת חשובה להקדמה שהקדמנו לזיכרונות פוחצ’בסקי, על ראשית החקלאות העברית.

במאמר: “נסיונותינו ע”פ יזמת הברון אדמונד" מובאת רשימה מפורטת של הניסיונות שנעשו ביזמת הברון רוטשילד ומומחיו לפיתוח ענפי גידול שונים, ובה מידע על מה שנעשה בכל ענף, הצלחות, כישלונות וכיו"ב. במאמר זה יש פירוט של הניסיונות החקלאיים המוזכרים בזיכרונות רק באופן כללי. המאמר “לתולדות התפתחות הגפן בישובנו החדש” הוא סקירה היסטורית מפורטת על התפתחות הענף תוך כדי פירוט ההתפתחות של רכיבים שונים בעבודת הכרם במהלך שלושים שנה – מראשית העלייה הראשונה עד זמן כתיבת המאמר (1913). זהו נושא מרכזי לתקופה שמסופר עליה בזיכרונות, והוא חשוב ומהותי לחייו של בעל הזיכרונות.

המאמרים: “שאלות ותשובות אודות הגפן, שאלה י”ח" ו"שאלות ותשובות לגידול השקדים" הם תשובות אחדות מתוך סדרה של תשובות שנתן מיכל פוחצ’בסקי לשאלות הקוראים. תשובות אלה מדגימות את הצטברות הידע והניסיון החקלאי ומרחיבות את המבט על תרומת אנשי העלייה הראשונה לחקלאות בארץ.

ב"שאלות ותשובות אודות הגפן, שאלה י"ט" מתואר הנזק שנגרם לכורמים ממוראות הארבה וממלחמת העולם הראשונה (המסופרים בשער שנים עשר של הזיכרונות).

המאמר “מסיקת הזיתים, כִּבושם, ואופן עצירת השמן” נראה לנו מעניין ואף שימושי לרבים שעדיין כובשים זיתים בעצמם לשימוש ביתי.

במאמר “החזזיות על העצים” מובא פתרון “אורגני” (“ירוק”) להדברה, ובמאמר “על הקרציות ומזיקים אחרים” מובא פתרון של הדברה ביולוגית לבעיות הקיימות גם היום. היום הפתרונות האורגניים הם הנחשבים חדשניים ונראה לנו שקוראים בני זמננו ימצאו עניין ברעיונות שמביא פוחצ’בסקי. מאמרים אלה מעידים על האופן שהתפתחו שיטות העבודה ונאגר הידע.

¹

אחרי עבודתי בארץ כחמישים ושתים שנה אך ורק בחקלאות, ארשה לעצמי כעת לתת רשימה מכל מיני הצמחים שעברו בכור הנסיון פה במושבתנו ראשון־לציון:

א. החושחש

פרדסי יפו נוטעו ע"י דליות: היינו, נטעו ענפי עץ הלימון המתוק, ואחרי שהשרישו אותם במשתלות כשנתים, הועברו למקום המטע, וכעבור עוד שנתים הורכבו. ועל פי האיניציטיבה [היזמה] של הברון, קִבלנו פקודה לעשות את הנסיון הראשון לסדר מִנבָּטָה מזרעוני חושחש, ואני בעצמי אספתי עגלה מלאה פרי תפוחי “חושחש” מפרדסו של הצרפתי פורטליס אשר בכפר סומל ליד הפרדס היהודי הראשון בארץ של משפחת המזריצים, פלמן, הידועה.

הפרדס במושבה ראשון־לציון הוא הוא הראשון הנטוע משתילים של חושחש והורכב בידי ממש.

ב. ולנסיה

נוסף לזה המין ולנסיה שהוכנס בראשונה בפרדס זה, ובזמנו עורר צחוק בין תושבי הארץ בחשבם שזה איזה מין צמח פראי מעין הבלדי, וכעת עלה ערכו ונחשב למיוחס גדול.

ג. תות. מוריס אלבה

היה זמן שהברון חפץ להעסיק את הנשים והילדים בגידול תולעת המשי מעין ענף עזר במשק, וכדי להבטיח את יציבות עץ התות, הביאו זרעוני תות פראי, מהרי הימליה אשר בהודו, ומהם עשינו משתלות בהצלחה מרובה, והורכבו במינים מוריס־אלבא, אשר עליהם גדולים וטעימים ועסיסיים, ומיוחדים הם במינם לגידול תולעת המשי; ועד היום, מי שיפגוש עץ תות פראי בראשון־לציון, ידע שמוצאו מהרי הימליה, והסנדק שלו הוא הברון.

ד. אקליפטוס

1. תקופה נהדרה היתה בקבלנו אוסף (קולקציה) עשיר של זרעוני אקליפטוסים. חבל שאין לי כעת רשימתם, אבל לא כלם התאקלמו בארץ. ובראשון לציון סודרה משתלה־אם שגִדלה עצים בשביל כל המושבות, ואף הערבים נהנו ממנה לא מעט, ומפה נפוץ העץ על פני כל הארץ.

2. מול בית־העם גִדלנו שני עצי אקליפטוס שהם היום בגודל ענקי, בגובה 30 מטר ובקוטר של 5 מטר.

3. נסיון נועז מצדנו ומרץ לא מעט הקדשנו למלחמה נגד הגֵזל שחולות הים בִּצעו באופן מבהיל בכסותם את אדמות ראשון־לציון הפוריות והפכו אותן לשממת נצח. ראשית סדרנו בתוך החולות שממערב המושבה גדר של עץ ששנתה את התנודה; ונטענו אלפי עצי אקליפטוס, והזכות לנו להחליט: שחלק הגון מאדמות ראשון־לציון הצלנו מכליה. נסיוננו הוכתר בהצלחה.

ה. הקזרינה ²

בעונה זו גופה הוכנסה מאוסטרליה גם הקזרינה (עץ מחטי) לנסיון, והיא התאקלמה והתאזרחה בארצנו.

ו. אקציה פַרנֶיסיַנָה ³

משתלות לאלפים נסדרו בראשון־לציון בתורת מרכז של אקציה־פרניסינה בתורת צמחי גדר חי ומאות עגלות מכל המושבות הצטידו פה בצמח זה שקנה שביתה בזמן קט ברוב תועלתו כתריס בפני פורצי גדר.

ז. אקציות שונות

עם זה קִבלנו קולקציה מרובת מינים של מיני אקציות נוי, כמה עשרות מינים שחסר לי כעת הרשימה. ועמהם רוביניה [שיטה מזויפת],⁴ מיליה, ג’קרנדה, גרביליה ביגונויליה; ברושים למיניהם, אורנים, ועץ הפלאי פיטילקה⁵ שבתקופת תמוז טוב ונוח לשבת בצל העץ הזה, ספוג לחות ורטיבות.⁶

ח. פיקוס אלסטיקה הענקית

שני העצים הענקיים היחידים בארץ, פיקוסאלסטיקה, שתולים בתוך פרדס המושבה, גידלנום מזרעים, והיום חופפת עליהם הדרת הזקנה. צל הפיקוס סוכך שטח של כאלף מטר מרובע.

ט. הדקל

וגולת הכותרת, השדרות של דקלי קנריאנזיס שהכניסו נוי ויופי מיוחד בארצנו בכלל ובפרדס ראשון־לציון בפרט. קִבלנו את התמרים לזריעה על ידי הברון גופא, והתענינות מיוחדת מסר לענף הזה. זכורני כמה עמל, טִפול ולִטוף מסרנו לאורח זה שבא מאיי הקנריים לארצנו; ובימים ולילות שמרנו עליו, ולא ידענו אז שהוא כל כך מסוגל לאקלים ארצנו, ואשר בכל מקום שגרעין נטמן ממנו, יוצא עץ בלי אומנים ומפקחים.

י. האנונה – השסק (נֶפֶל יפוני)

גם השסק (בערבית אסקדיניה) והאנונה, מצאו את האכסניה שלהם בפרדס המושבה, ומפה העברו למושבות אחרות.

יא. הבמבוק

הבמבוק, קבלנו שרשים משני המינים לנטיעה: לבן ושחור. הלבן נשאר עד היום כאזרח רענן, והשחור לא האריך ימים.

יב. יבלית לחציר

באותו זמן קבלנו יבלית המשמשת מספוא או מרעה לבהמה סדרנו מנבטות והעברנון אל החולות ליד מעין שמשון – “עין הקורא”, ושם השתרשה היבלית היטב וקימת עד היום וסמניה: עלים שעירים.

יג. הסוּף

הקנה, הסוף או הגומא, הנמצא למכביר כעת בארץ. הובא לראשונה למושבתנו ראשון־לציון, בדמות תבות עם שרשים. וגם הם התאקלמו בארצנו וכעלוקות הם מוצצים את לשד אדמתנו, אבל תועלתם לא מעטה. לעתים יוצרים הם מגיני רוח, ועוצרים בעד שטפי מים.

יד. זמורות אמריקאיות

בין הנסיונות, יש להזכיר את ענבי אמריקה ממינים שונים ששלח לנו הברון, אחרי המקרה העגום ששרפו מטען אניה שלמה של זמורות אמריקאיות שהגיעה לנמל חיפה, מפני אי־ידיעה של פקידי הממשלה הטורקית, הצלחנו אחרי טִפול ומרץ לקבל מהם אלפי זמורות לנטיעה (בלי תותחים נצחנו את התורקים).

יה. 75 מינים גפנים

לא נם ולא ישן “נדיב ישראל”. בעמל לא מעט עלה בידו להמציא לנו בדרך פלא קולקציה של שבעים וחמשה מינים ממינים שונים של גפנים שהורכבו על ידי; עד היום נמצאת הרשימה בידי לזכרון, לאשר פעל האב הרחמן!

יו. עצי זית מורכבים

אוסף של עצי זית מורכבים שונים ומשובחים, קבלנו וטפלנו בהם זמן ידוע עד שמצאה ידנו להרכיב אלפי עצי זית במושבות שונות.

יז. השקד (פרינצס)

להשבחת המין השקדי קבלנו הרכבות מצרפת מהמין המשובח: פרינצס, ומפה התפשט בכל מושבות הדרום אך בא קצו על ידי המזיק “קפנודיס” שהכריעהו לטבח.

יח. צמחי בושם; ג’רניום

הברון לא נח ולא שקט והון רב פיזר על צמחי בושם וצמחי מסחר שונים, וכל מעייניו שם בהם בכדי להעשיר את ארצנו בצמחים מעין אלה. ובגורל ראשון־לציון עלה הג’רניום. עד שהגיע הצמח הזה לארצנו עדו הרפתקאות לא מעטות ומענינות בתולדות הישוב שאין כאן המקום לדבר עליהם, אבל סוף סוף הצלחנו והגענו לשטחים גדולים נטועים ג’רניום, וגם לקצירים פעמים אחדות בשנה, וגם לאלמביקים לזיקוק שעבדו יומם ולילה. ריח הבושם שכר את כל המושבה ולבקבוקי שמן־התורק, ארצ־ישראלי, יצאו מוניטין בעולם הגדול.

יט. כרכום (Croquis)

הכרכום־קרוקיס (זפרן). עשינו הכרה גם עמדו. גדלנו את הצמח ועלה יפה. אספנוהו, ויבשנו את פרחיו וריחו הנודף לא פג מאפי ימים רבים.

כ. הפשתה

הנסיון הראשון לזרוע פשתה נעשה בראשון־לציון על ידי האגרונום חיים כהן. הפשתה עשתה גבעולים מצוינים, ואחרי האסיף סידרתי ברכות מים על יד מעין עין־הקורא, בכדי לשרות את אניצי הפשתן והתוצאות היו מוצלחות.

כא. הכותון (Coton)

גם הצמח הזה הופיע כחלק הנסיונות בתוך פרדס המושבה ועלה יפה מאד. עשה פקועות של מוך. אך מחוסר ידיעה הגונה בטיפולו, ובטרם שהספקנו לאסוף את יבולו הבאיש וירום תולעים. והמוך התלכלך מריר הזוחלים ומצואתם.

כב. הבטנים. פיסטש די־טֶרה (פרי אדמה)

הבטנים לא חסרו גם הם בשדה נסיונותינו בראשון־לציון, ועקבנו בהתמדה אחרי טבע גידולם המשונה שבהרכינם ראש כעין שרשי אויר מלמעלה למטה, ובהחדירם לתוך בטן האדמה, מפתחים שם תרמילים מלאים בטנים.

כג. האספרגוס (Asperges)

האספרגוס בתור צמח מסחרי גידלנו אותו בהצלחה מרובה. אספרגוס שולחו מפה גם לירושלים ויפו וכל הקונסולים הזמינו את הצמח הזה.

כד. תות־השדה (Fraise)

לפני חמישים שנה בשנות השמונים למאה שעברה לא היה תות השדה מן הדברים השכיחים בארצנו. ראשון־לציון שלחה שי לשרים ולפקידי הממשלה הגבוהים מתוצרתה החכלילית והעסיסית הזאת המחיה נפשות.

כה. הפרג (Pavot. Mohn)

גם הפרג לא נעדר בין הנסיונות. הספקנו ללמוד את התורה איזה הדרך מקבלים את האופיום המשכר, והמביא לידי הזיה על ידי פציעת התרמיל באיזמל חד. מהפצע יצא שרף המתקרש וזהו אופיום.

* * *

ובמקום הזה רואה אני חובה לעצמי לא לקפח שכר האנשים הפרטיים שהכניסו עמל ומרץ בנסיונות נועזים על אדמת ראשון־לציון.

כו. השרדון (Chardon)

זהו צמח מסחרי ידוע המשמש כמכשיר בבתי אריגה של צמר לסרוק בו, כמו במברשות, את האריגים. השרדון שייך למרצו של בנימין פין שעמל בו והצליח לשלוח מטען הגון ממנו לאירופה.

כז. בטנים (פרי־עץ) פיסטציה וֶרָה⁷

זהו עץ הנפוץ בסוריה הצפונית. אליעזר שליט הקדיש לו כח ומרץ. נטעהו על שטח הגון. כהיום נשאר עץ יחידי לזכרון, בדרך לבית הקברות.

כח. מירטוס אוסטרלוס⁸

זהו גדר חי היחידי בארץ שהוכנס במרצו של יוסף כהנר מאפריקה הדרומית. הגודר את פרדס גרינברג. טבע הצמח לספוג לתוכו אבק דרכים, ובזה שומר הוא על מטעי תרבות מכליון, ובעצמו הוא מסתפק במועט. שרשיו אינם מנצלים כל כח של צמח שכן.

מיכל זלמן פוחצ’בסקי

¹

פרק א

כבוא האכרים הראשונים לפני שלשים שנה להתישב בארץ, לא חלמו כלל ע"ד [על דבר] נטיעות, כי הלא מארץ רוסיה ורומניה מוצאם, ארצות אשר הזריעות הן העיקר שמה ועצי פרי טפלים להן. הנסיונות של זריעה שעשו על אדמת ראשון לציון המתישבים הראשונים לא הצליחו. האדמה לא היתה מוכשרת לתבואה בכלל, ובפרט לפי סוג העבודה שהנהיגו האכרים החדשים. היאוש החל לתקף את החלוצים, ויתחילו לחפש אחרי איזה ענף או מקצוע חקלאי המתאים לאדמה הכחושה והיבשה. כשהתבוננו בסביבה, ראו שעל אדמת החול שבין יפו וראשון, נטועים זעיר שם כרמי גפן, ובמקוה ישראל גם כן כבר מצאו איזה כרמים. הכרמים ההם נתנו דחיפה קלה למתישבים ויחליטו לנסות את כֹּחם בנטיעת גפנים, וכאשר שלח הנדיב את עזרתו להישוב הקטן ושאל את ה"ראשונים" במה יכול לתמוך בהם, הראו המה על הענף הזה והדבר מצא חן גם בעיני הנדיב, כי הלא צרפתי הנהו וצרפת היא אם הגפן!

במשך זמן קצר כבר נִכר היה בולמוס של נטיעת גפנים על אדמת ראשון, ואחרי ראשון החרו החזיקו גם בני זכרון, וכעבור איזה שנים נאחזו בו גם גדרה, פ"ת, ואחרונה אחרונה – רחֹבות.

הנוטעים הראשונים כידוע גִששו כעִורים קיר, לקחו מכל הבא לידם אם רק בשם גפן נקרא, ונטעו. אחדים לקחו מהערבים השכנים. אחרים מחברון הביאו מינים מקומיים מעורבים, אשר רק לאכילה המה טובים ואופן הטפול בהם משונה, מפני שצריכים הם להיות נשענים על כלונסאות ונטועים במרחקים גדולים אחד מהשני, ו"הראשונים" לקחו להם לדוגמא את כרמי מקוה ישראל הנטועים על פי נוסחה צרפתית – צפופים, עשו כמוהם ולא הצליחו, ובלעדי זה לא התאימו המינים האלו למטרה העִקרית – לתעשית יין. אם כי אחדים הביאו לנטיעה זמורות ממקוה מהמינים הצרפתים, אבל גם פה לא עשו תושיה, כי המינים היו כל כך מעורבים בלי סדר, וכל כך שונים – לבן, שחור, אדֹם, מבכירים עם מעפילים, וגם ריחם היה משונה ממין למין, והכל יחד בערבוביה, עד שגם מאלה אי־אפשר היה להתחיל בתעשית היין.

המורים ששלח הנדיב, צרפתים מלידה, היו מאלה שגמרו חוק לִמודם בתור גננים של פרחים, עצי קישוט, וגני נוי לאצילים, אבל את עבודת הגפן לא ידעו.

ולכן משונים היו פני הכרמים הראשונים! לחרוש בסוסים כמעט אי־אפשר היה, מפני שלא השגיחו בנטיעה ליַשר השורה, לא מתחו קו, אך נהגו בשוָרים והם עשו חריץ כפי חפצם ולפי החריץ הזה חפרו בורות, ובבורות גופא, כדי היות יותר בטוחים, נטעו שתי זמורות לשני עברי הבור, ועל פי רוב יצא שהן היו בנות מינים שונים. נוסף לכל זה כאמור, לא היה שום מורה דרך לזמירה, וכל אחד זמר את כרמו לפי השיטה שברא בעצמו, היוצא מזה “שקִוו לעשות ענבים ויעשו באושים”,² וככה עברו שש שנים רצופות, וכאשר שלח הנדיב אנשים מומחים לעשות את היין במרתפו אשר בנה בראשון, מצאו שצריכים לברוא מחדש כרמים המתאימים לתעשית היין.

והתחילה התקופה השניה להגפן. כבר ידעו האכרים והרגישו היטב בעצמם שעבודתם פסולה, ורק אז התחילו להכין את האדמה לפני הנטיעה – לחרוש אותה עמוק במחרשה מכנית, או לעדור במעדרים להוציא היבלית שעשתה שמות בכרמים הקודמים, לנטות קו ולסמן לאורך ולרחב בדַיקנות נמרצת, בחשבון שאפשר יהיה לחרוש לכל הרוחות. התחילו לבחור עוד בקיץ את המינים הדרושים לנטיעה ולסמנם, בכדי שידעו בחורף הבא מה לקרב ומה להרחיק, ובהגיע תור רחֹבות, כבר מצאו הנוטעים דרך כבושה במקצת לפניהם והתחילו שם בנטיעות על פי הנוסחה החדשה.

והנדיב אמר לרפאות את הכרמים הישנים עד כמה שאפשר, כי צר היה לו לעקור את כלם אחרי יגיעה של כמה שנים, ולכן חִפש ומצא איש כלבבו, צרפתי מלומד ובעל מרץ והוא הציע להרכיב את כל הכרמים במינים צרפתים משובחים. אבל בזמן ההוא כבר פשטה מחלת הפילקסרה על כל כרמי אירופה ואי אפשר היה להכניס משם זמורות לארץ שבה עוד לא שלטה המחלה, אבל נזכר הברון שלפני שנים רבות היה בהודו אצל נסיך אחד, שהביא זמורות מצרפת, עוד טרם בוא המחלה להודו ויסעו מטעם הנדיב וימצאו באמת כי המינים ההם חיים וקַימים שמה, ויזמרו זמורות ויארזו ויחבשו בכל מיני תחבולות של שמירה ויביאו מכל המינים: קברנה סוביניון, קברנה פראנק, אַלבֶק, וֶרדו, סֶמִיון, סויבנין, ואחרי כל הרפתקאות ותלאות שסבלו בדרך הרחוקה הובאו הזמורות חצי מתות לארצנו. אבל בין כך אֵחרו את מועד הנטיעה, ולפיכך שלחו אותן ליסוד המעלה, ששם היה בית שלחין להנדיב על שפת ים החולה, ועל ידי מרצו הגדול של אחד מחלוצי הישוב (מר ו')³ הצליחו להפיח רוח חיים בהדָלִיות היבשות, הצילו אחדים מכל מין, ובמשך שנה אחת הצליחו להרבותם במִדה כזו, שבשנה שאחריה הובאו כבר מיסוד המעלה לראשון עשר פרדות טעונות משא זמורות מהיחסניות ההן. הימים היו ימי שבט, ימי גשמים תכופים ואורחת הפרדות אֵחרה בדרך ימים רבים. וכשהביאו אותן לראשון היו הזמורות כמעט יבשות ושם התחילו לטפל בהן ולהחיותן.

על הזמורות האלו התנפלו כורמי פתח תקוה, ראשון לציון, רחובות, ואדי־חנין, גדרה, ויגשו תיכף להרכבת גפניהם, ותקותם שעל ידי ההרכבות ההן לא תשלט הפילוקסרה בכרמינו. התיזו את ראשי הגפנים הזקנים, הרכיבום, חָבשום וחִתלום ויכסום באדמה. אבל גם איש מהכורמים לא ידע את המלאכה הזאת על בוריה, ולכן לא קלטו רוכבים רבים מאד, וגם אלה שעשו את מלאכתם באֹפן טוב לא הצליחו, כי הלא היו הזמורות חצי מתות, והכַּנות היו כבר מגודלות יותר מדי, ובכל זאת אחרי שנתים נמצאו כבר במושבות כרמים כאלו שמומחים רבים העידו עליהם שאינם נופלים מכרמי אירופה המשֻׁבחים.

פרק ב

א) הגפן האמרקאית

על הישוב הצעיר נחו צלָלים. נפוצה שמועה, כי על כרמי הגרמנים שבחיפה נראו עקבות ה"פלקסירה". את האכרים תקפה מבוכה – מה לעשות? באיזה אמצעים לאחוז נגד צרה זו?

ולעזרה בא המדע, שהמציא תרופה נגד המחלה הזאת – זמורות אמריקאיות! הברון מִהר לשלֹח מצרפת הרבה אלפים מזמורות הללו, אבל הממשלה התורכית לא נתנה להכניסם, כי לפי חוקי תוגרמה אסור להכניס אל הארץ זמורות מארץ זרה, ולא רצתה הממשלה להבין, שבזמורות האמרקאיות רב טוב צפון למדינה מהם. מה עשתה? שרפה על חוף חיפה את אלפי הזמורות ורק איזו עשרות מהן נצלו באופן פלא מתחת ידי הפקידים.

בשארית הפלטה הזאת נמצאו המינים “ארמון רפסטריס”, “ז’קה”, ריפַּריה", בראשון־לציון הרכיבו איזו מאות גפנים עתיקות, ומהן התפשט המין האמריקאי בארץ מתחילה ואח"כ נתקבלו גם חרצנים מהמינים האמריקאים. החרצנים נזרעו במשתלה בערוגות על מים, ובמשך שנתים הגיעו לידי כך, שאפשר היה לקחת מהם אלפי זמורות לנטיעת כרמים חדשים המובטחים נגד הפלקסרה. בראשון נברא שטח גדול של גפנים אמריקאיות, שזקוקים היו להרכבה. אבל באיזה מינים? שאלה זו פתרה הפקידות ע"פ צו מגבוה…

כמובן שגם כאן לא נִקה הישוב הרך משגיאות. לא כל המינים האמרקאים מתאימים לאדמתנו ולאקלימנו והא ראיה, שכל כרמי “ריפַּריה” התנַונו במשך שנים אחדות, עד שמחויבים היו לעקרם. התפתח יפה “הז’קה”, וגם פריו מרובה, אבל יש מהרהרים עליו שאינו כל כך חזק נגד הפלקסרה. ל"ארמון רפסטריס" יש הרבה מעלות טובות, אבל גם חסרון יש בו, שהוא אינו מסתפק בהרכבתו ושולח שנה, שנה זמורות זר מתחת להרכבה. מרחיקים אותן, מקצצים והן שוב צומחות ומתרבות עד שנמאסת על הכורם עבודה זו.

שאלת המינים לא נפתרה עוד בבֵרור עד היום הזה, אבל מכל הערבוביה הגדולה של המינים הרבים בין בני שם ובין בני בלי שם, קבעו לבסוף למינים החשובים האלה: א) “קברנה סוויניון”, ב) “קברנה פרן”, ג) “מלבק”, ד) סמיון וסוויניון, ה) “קֵרִינְיַן”, ו) “בורדלו”, ז) “אליקנט”, ח) שני מיני מוסקט – לבן ואדֹם, ט) “פטי בושה”, י) שריד לא חשוב ממינים צרפתים לבנים מעֹרבים בלי שם. המינים האלו גדלים במושבות ותעשית היין מחזקת בהם מפני חשיבותם.

ב) ההרכבה

מלאכת ההרכבה נעשתה ביהודה לדבר רגיל, פשוט וקל לפי הערך. אך לא כן היה בזכרון־יעקב. שם האדמה היא מסוג אחר ואינה מסגלת לכסות בה את ההרכבות, לכן ההרכבה על המקום ההוא כבדה מאד ורק אחוז קטן נקלט מהן. ודוקא שמה באה המחלה תחילה ותשם את הכרמים היותר פוריים, שנוטעו מזמורות הארץ

מִכְּבר.

בזכרון נעשה הנסיון החדיש – להרכיב זמורות אמריקאיות בבית לפני הנטיעה “greffe de table” ואחרי כן לשתל אותם סמוכים במשתלה. באפן זה גדלו במשך שנה המון נטיעות מֻשרשות ומורכבות מכל המינים, די נטיעת מאות דונמים של כרמים.

ביהודה, מפני שבה יותר קל להרכיב על המקום ומפני ששום עקבות של פלקסרה לא נראו בה, הסיחו הכורמים את דעתם לגמרי מהמחלה הזאת, ורבים התחילו גם לנטוע שוב כרמים צרפתים ולהעמיד בסכנה את מטה לחמם.

באמת יש הרבה מגרעות גם באופן ההרכבה על המקום. אם, למשל, לא נקלט הרוכב תיכף, הגפן מתעבה ומתחזקת יותר מדי ואיננה מקבלת עוד הרכבה חדשה בנקל. מטעם זה פוגשים הרבה גפנים אִי מורכבות בכרמים לא צעירים. ועוד זאת: אם גם נקלטה ההרכבה, אבל מפני שהרוכב אינו בן גילו של הגזע וההבדל ביניהם גדול – לא מצליח חִבורים והגפן עומדת תדיר בחזקת סכנה – נגיעה קלה במחרשה והיא תשבר. או יש צעד אחד של הגזע יבש וזה מביא את הגפן למות פתאומי ע"י השבץ.

ואף על פי כן אין אנו בני חורין משעבוד אמריקאי זה, אבל עלינו להשתדל שגם פה, ביהודה, ינהיגו משתלות של זמורות אמריקאיות, המורכבות בבית ע"פ השטה של “greff anglaise”, שהרוכב והמורכב מתאימים בעביָם זה לזה, וכשהם מתחברים יחד החבור הוא תמידי, ואין למצוא אפילו את מקום חבורם. ואפשר מאד שזוהי תרופה נגד היונקים שמוצאת הגפן האמריקאית מתחת להרכבה, כמו שנזכר למעלה, כי מדוע צצים היונקים, אם לא מפני זה שהרוכב איננו יכל לקבל את כל השפעת הכַּנה? והתוצאה היא שהרבה מן הגפנים ממעטות בפריָן. ראיה לדבר היא זכרון יעקב – שם המורכבים נותנים הרבה פרי, ולכן יש לקוות שבקרוב יאחזו גם ביהודה בשִׁטה זו של המשתלות הנזכרות, בכדי להבטיח את קיום הגפן בארץ.

ג) המרחק בין גפן לגפן

חִלוקי דעות הרבה היו בנידון זה: אחדים החזיקו בשטה להרחיק כשלשה מטרים בין גפן לגפן לכל הצדדים, ואחרים השאירו רק מטר וחצי וגם פחות מזה.

הרבה התלבטו בשאלה זו עד שבאו לידי החלטה, כי הרוח היותר רצוי לפי עבודתנו – הוא שני מטר וכה מקובל כעת בכל מקום בארצנו.

ד) הגובה

גם פתרון השאלה – באיזה גֹבה נחוץ לגזֹם ולקצץ את ראשי הגפנים מעל לאדמה, הסֵבה זמן רב דאגה רבה. עד שנמצאה הדרך הישרה – לא לגזם את הגפן פחות מעשרים וחמשה סנטימטר מעל פני האדמה.

נוסף לזה הנהיגו הרבה כורמים לפתח באביב עוגיות [גומות] מתחת ראש הגפן, בכדי להמציא יותר אויר יבש לענבים, העלולים לחלות מכל נגיעה קרובה לאדמה רטובה מטל וכדי להציל את האשכולות מפטריות, המזיקות לפרי הרך.

ה) החרישה

אופן החרישה בכרמים השתנה במשך הזמן. בראשונה היו נוהגים לפתח בתחילת החֹרף גומות סביב לגפנים, לאסוף בהן מים עד כמה שאפשר ואת החרישה דחו עד אחרי הזמירה. כעת נוהגים לאגד יחד ולקשור למעלה את דָליות הגפן, כדי שיהיה די מקום לעבר במחרשה וחורשים חרישה מוקדמת, לא סמיכה ביותר, במחרשה הצרפתית.

אחרי הזמירה חורשים שוב במחרשה זו, אבל חרישה סמיכה עד שתֶלם מכסה תלם.

את הפעם השלישית חורשים באביב במחרשה ערבית קלה כדי שהאדמה תִשאר לכל ימי הקיץ החרבים תחוחה ומסֻגלה לשמר את לחותה. אחרי חרישה זו גומרים במעדרים את המקומות שנשארו בין השורות לא חרושים. ואז הוא זמן הכשר לפתיחת העוגיות מתחת לגפן.

ו) טיוב האדמה

איזו אדמה היא יותר מוכשרת לנטיעת גפנים בא"י? גם בשאלה זו התלבטו הרבה עד שבאו לאיזו מסקנה. ביהודה בחרו מתחילה בכל המקומות הגבוהים, שהם, כמובן, הכי כחושים, וכל חלקה טובה בבקעה השאירו, ולבסוף נוכחו לדעת, שאמנם אדמה כבדה, אדמת שֶׁלח, אינה מוכשרת לגפנים, אבל אדמת מישור ובקעות היא היותר טובה בשביל גפנים. רק יוצאת מן הכלל היא אדמה המגדלת חִלפָה מצרית,⁴ היא האדמה הנקראת נזז בערבית והממיטה אסון על הגפנים.

ז) הזמירה

שאלת הזמירה בשעתה העירה תשומת לב רבה בין הכורמים. נִסיונות מכל הסוגים המקֻבלים בעולם הכרמים, נעשו כאן, ואחרי שנים רבות נמנו וגמרו כי הזמירה היותר מתאימה לאקלימנו היא – זמירת ה"נָבלֶה", הידועה והמקובלת כעת בכל המושבות – רק שתי עינים מפֻתחות להשאיר על הזמורה, אומרת שִׁטה זו, ולה מצַיתים.

לכאורה דרך סלולה ופשוטה, ואף על פי כן הזמירה נשארה ותִשאר עיקר העִקרים בעבודת הגפן, ואי אפשר למסור אותה לידי זרים.

בזמירה תלוי – קיומה, פֹּריותה ורעננותה של הגפן. עינו של בעל הכרם צריכה ללוֹת את ידי הפועלים המזמרים, כי שגיאה בזמירה, כיון שנעשתה אין לה תִקון.

ח) הזבל

שאלת הזִבול התפתחה רק בשנים האחרונות. בתחילה נמצאו בכל כפר ערבי מזבלות צבורות משנים רבות. הפלחים לא השתמשו בהן והאכרים באו בעגלותיהם ויקחו מן הזבל באין מפריע. כעת אין למצוא בכפרים זבל בכסף מלא. והשאלה מתחדדת יותר ויותר.

לפני שנה התחילו בנסיון של זֵבול בזבל ירוק יחד עם זבל חימי וכפי הנראה מהתוצאות, יש תקוה לטַיב את הכרמים בדרך זו, אפילו לבעלי אמצעים קטנים.

בזבל אֻרוה נוהגים לזבל בשני אופנים: יש שעושים גומות עגולות בעומק של 15 סנ"ט סביב לגפן, שמים בגומה בערך קופה אחת זבל ומכסים בעפר תכף, ויש שמשתמשים בעזרת המחרשה האירופית – פותחים תלמים עמוקים בערך עשרים סנ"ט בין שורה לשורה, מפזרים בתלמים את הזבל ומכסים אותם תכף ע"י מחרשה יותר קלה.

¹

שאלה י"ח: הֲרכשו להם האכרים עד עכשיו נסיון בגדול גפנים והאם השביחו ע"י כך את הכרמים, ומה הן התוצאות של ההשבחה?

תשובה: הזמן הורה לנו הרבה, הספקנו להסתכל בכל מיני הרפתקאות, והנסיון לִמדנו, כי לא כל האדמות, אפילו היותר טובות מסוגלות לנטיעת הגפן. צריך להִזהר מאדמה הנסדקת בקיץ, מאדמה שלא סופגת היטב את המים בחורף, מחלקה המצמיחה חִלפָה מצרית, גם האדמה שבה יגדל הצמח “סירה”,² אינה מוצלחת ביותר. הכרמים המוצלחים ביותר הם באדמת השפלה במקום שהאדמה נוחה לחרישה, ובעומק של שלשים ארבעים ס"מ נמצא קרקע דשן ומחלחל. בהרים – צריך להזהר: מאדמה המכילה סיד יותר מהמדה, ומצדי ההר הזקוף היורד לצד צפון, הסובל מקרני השמש. בחירת המינים לפי האדמה והאקלים זהו אחד העקרים. כמו כן להמנע מלנטוע כרם ממין אחד לבד, אלא לערבב שורות שורות ממינים אחדים ביחד. בשפלה – דרושה דוקא שִׁטת “הגביע” בזמירה. בהרים – אפשר להשתמש גם בזמירה ארוכה. בנוגע לזִבול הכרמים מוטב לעשות זה מוקדם למען שיספיקו הגשמים לפעול על הזבל ונחוץ לדַיק שבשנת הזִבול יַחרשו היטב היטב בתחילת הקיץ, כדי לשמור על לחלוחית הזבל הנִתן, ואם הזבל נמצא באדמה יבשה, אז שרשני הגפן שהתרבו ע"י פעולת הזבל, נשרפים ומביאים נזק רב לגפן. בנוגע לשרשים – ידוע כי השרשים השטחיים מביאים כליה על הגפן, ולכן צריך לשים לב, שבמשך שלש ארבע שנים להסיר את השרשים בדיקנות. לשמור על שלמות הכותרת ולא להסיר שום נִצן ירוק, וכמה שלא תִתן הגפן נִצנים – להשאירם עד הזמירה הבאה, מפני שהם מביאים תועלת רבה לגפן בהרבה מובנים. אל לִקטום את ראשי הדליות בצִפרנים באביב, כפי שמיעצים אי אלו מומחים שלא נִסו באקלימנו. להשתדל לחרוש עד כמה שאפשר פחות במחרשה צרפתית בעלת כנף, ולהרבות בחרישה ערבית, ובפרט החרישות האחרונות. כַּנות מורכבות נותנות תמיד יותר פרי מאשר זמורות נטועות ישר, בלתי מורכבות, ועם זה צריכים להזהר מכנות האמריקאיות מפני שלא כל המינים מתאימים לאדמתנו. בשני מיני כנות כבר נכוֵינו: אֵרמון־ריפֶסטְריס, חסרונו שאינו מסתפק בכותרת שלו ושולח סביבו זוללים מתוך האדמה בכל שנות קיומו ובזה יביא נזק שאין לשער. רִפֵּריה. אינה יכולה להתקים בראשון לציון. הזַקֶט, טוב פה באיזה מובנים. במקום שאין חשש לפילוקסירה טוב להשתמש במין “חברוני” לכנות, המין הזה מוכשר מאד להרכבה.

מכל השִׁבוחים אנו מוצאים כי במדרגה העליונה עומדת הזמירה, וכדאי לדבר אודותיה בהרחבה.³ מתוך השיטות המרובות והנסיונות המשונים באנו סוף סוף לידי מסקנה כי פה בארצנו שיטת “הגביע” היא היותר טובה, והנִמוק הוא: הכותרת הנבראה ע"י זמירה זו מצילה על גזע הגפן ומצילה אותו ממכת שמש שזה עלול לקבל. גם האשכולות מוצאים להם מחסה בפְנים הכותרת העבותה ואין השרב שולט בהם, מה שמשמש תריס בפני פורענֻיות החמסין המצוי בארצנו, והיו מקרים כאלה שהאשכולות נשדפו ונאבדו לגמרי. גם בשיטה זו, “הגביע”, ישנם מקילים ומחמירים במספר העינים שצריך לתת לכל אצבע. ואנו חלקנו עם המחמירים ביותר ומשאירים בצמצום שתי עינים על כל אצבע, משני טעמים: ראשית – לשמור על כותרת מרוכזת, שכפי הנזכר זה הוא תריס מפני השרב, ושנית – כי כל עין מיותרת מרחיקה את הזרוע מדי שנה בשנה מהמרכז ובמשך השנים אין כבר מקום לחרישה ועִדור, ובעל כרחו מחויב הכורם לחשוב ע"ד עקירת הכרם. הופעה כזו כבר ראיתי ביבנאל במקום שהכרמים עודם צעירים מאד.

בהרים במקום שנוטעים גפנים על המדרונות, נופלים ברובם הטעמים האלו, ושם אפשר לתת שני מיני זמירות: במקום שאפשר לחרוש ולעדֹר, מובן ש"הגביע" זוהי השִׁטה היותר טובה, אך על הגדרים ועל הסלעים מוטב לבחור במינים הדורשים זמירה ארוכה, היינו משאירים מלכתחילה דליה אחת ארוכה, מניחים אותה על הגדר ובסופה נותנים להתפתח לשתי זמורות. בשנה השניה משאירים מהן שתי אצבעות אחת משתי עינים והשניה משמונה עינים, ומובן שהאצבע הקצרה צריכה להיות יותר קרובה לגזע, כי היא היא היורשת את המקום לשנה הבאה, והארוכה נזמרת לגמרי אחרי הנִצול, ועל ידי זמירה כעין זו בשִׁטה נכונה, אפשר להפוך הר שמם לגן עדן.

שאלה י"ט: איך הוא מצב הכרמים כעת?

תשובה: מצב הכרמים כיום הזה משונה מאד, תהפוכי הזמן פגעו בהם לרעה. שנות המלחמה העולמית שללו מרוב האכרים את האפשרות לעבד את הכרמים כהוגן, נוסף לזה הארבה, שהתנפל וכרסם את הדליות בעודן באבן, השאיר מעין קֶטֶב⁴ בכרמים והם ירדו פלאים, ובכל זאת אם נמצאים כאלה שמשקיעים את הונם בכרמים – הריהם מוציאים גם כעת עד ארבעה וחצי קנטר מדונם, ויש מהאכרים שהמשבר הנוכחי שבר אותם לגמרי וכרמיהם עזובים וקוץ ודרדר עלו בהם.

¹

(תשובות על שאלה 24. החקלאי אב צד 174–173)

על השאלה – אם אפשר להרכיב השזיף על השקד? אענה בחיוב. אני הרכבתי הרבה מהם ועלו יפה מאד וכבר נותנים העצים פריָם. ומה שנוגע להחִבור גם הוא מצליח. אף עץ אחד לא סבל מזה. וכן הדין במשמש ובחוח – כלם עלו יפה על השקד המר!

אבל שאלה אחת חסרה פה והיא לפי דעתי העקרית: באיזו הרכבה להרכיב? אף כי זו נכללת במקצת בשאלת הזמן – הרכבת חֹרף או קיץ.

כשמרכיבים שקדים על שקדים בחרף, אז ישנן מיני אדמות כאלה, ולפעמים שנים אי מוצלחות, שההרכבות סובלות בהן מאד. ואם מרכיבים על השקדים המינים המרוחקים קצת במשפחה כמו השזיף, המשמיש והחוח, אז הם סובלים מחולשת החִבור, ואין להן תקומה נגד רוח שאינה מצויה.

אבל אחרת היא אם ההרכבות קיציות הן. אחרי חרישות תכופות בקיץ, מרכיבים השקדים בירחי אייר, סיון, ותמוז בעינים ישנות תחת העור. אבל צריך להִזהר מן המנהג הרע, לפצֹע, לקַצץ או לכרות ענפים או ראש האילן המורכב, לא בזמן ההרכבה ולא לאחריה בעת שמכירים שההרכבה נקלטה. רק את זה מצאתי טוב ומועיל: כעשרים יום אחרי הקליטה לעשות כשני סנטימטר מעל ההרכבה שני חתכים בסכין כמו X. בתחילת הגשמים כורתים את העץ המורכב עד כעשרה סנטימטר מעל להרכבה, וממרחים את הפצע בשעוה. אחרי איזה זמן מתחילים לגדֹל זלזלים מהגזע. כמובן צריך להסיר רובם ביד, אבל תמיד לשמור על אחדים שישארו מתחת להרכבה, ולגדלם עם הרֶכב יחדו, ואך בזמנים תכופים לצבוט ראשי הזלזלים. בכדי לעורר את העין או הרכב לעבודתו, נחוץ מאד להשאיר איזה זלזלים עם ההרכבה יחד, אף בזמן שההרכבה מפותחה יפה, כי הנסיון הראה לי שבזה שהקפדתי לנקות יותר מדי ולהבריא את הרכב, החלשתי את השרשים והעץ נשאר חלש כל ימיו. ולפעמים ההזנה המיותרת פעלה על היונק שגידולו היה אי טבעי ונשבר מפני כל רוח מצויה. ובנוגע לשאלת הגִזום הורה לי הנסיון, שעצי פרי, מעין המדובר למעלה, טוב מאד לגדם בצִפֹּרן, לאמור: באביב ובימי הקיץ הראשונים בעת שהרכב עודנו באבו לתת לו גיזום בצפרן. יש לי כבר הרבה עצים לדוגמא, שהם קבלו גיזום יפה ואין עליהם שום סימן של פצע ולהפך גיזום חרפי משאיר עקבות המזמרה שאינם מתרפאים במשך כמה שנים.

לשאלה איזה אדמה מוכשרת לשקדים אני מוסיף עוד שאלה: איזה גרעין מוכשר יותר לזריעה? ישנם הרבה מיני־שקדים מרים לנטיעה. רוב הנוטעים מחפשים אחרי המין הגדול, וממאסים בהקטן, וזו שגיאה מצדם. הנסיון מראה כי הקטן הוא היותר משובח לזריעה ושרשיו הם היותר חזקים, מפני שהוא הכי פראי בארץ בין השקדים.

ובנוגע לאדמה – נראה לי כי בכל מקום שנמצא במעבה האדמה שכבה של חֵמר מוצק, המעכב בעד המים מלחדור לתוכה – שם גזע השקד בסכנה, ורובם מתים אחרי ההרכבה. טוב להשתמש במקרה זה בקרַסְיַה – מין שזיף פראי הנמצא פה למכביר וקַים הוא במקום שמיני שקדים אחרים סובלים. מהנכון שלפני נטיעת כרמי שקדים חדשים יבקרו היטב כל חלקה ובכל מקום המוטל בספק לנטוע קרסיה: והלא ידוע, שאצלנו אין כרם אפילו בן עשרים דונם שלא יהיו בו חלקים משונים מסוגלים ואינם מסוגלים לגדול מינים ידועים. העיקר שהחקלאי ידע את טיב אדמתו ולא יטע לפי האופנה והפולמוס, כי אם ישתדל לזרוע ולנטוע על כל חלקה מה שמתאים לה, ואז יראה ברכה בעמלו.

מ. פוחצ’בסקי.

¹

המסיקה

בעת שהזיתים בָּשלו כבר עד כדי שלשה רבעים בערך (ע"י סחיטת הפרי בין האצבעות מרגישים את מדרגת בִּשולו), אז הגיע זמן המסיקה, הן לכִבושים והן לשמן מובחר. את הזיתים הנושרים בעצמם אסור לערבב עם הזיתים שמסקו, מפני שהנשירה באה לא מסִבת רוב בִּשולו של הפרי אלא מפני איזו מחלה או תולעת, ואם עוד נשאר קורטוב של שמן באלה שנשרו הרי הוא ממין גרוע ואפשר להשתמש בו רק לתעשית סבון, אבל לא למאכל.

מוסקים את הזיתים בידים במקומות שנקל להגיע אליהם, והמותר נוקפים במקלות דקים וקלים שלא יפצעו את ענפי הפרי העתידים. כדי שהזיתים לא יפלו ישר על האדמה, פורשים, טרם שנגשים אל מסיקת העץ, יריעה שרחבה בערך חמשה על חמשה מטרים. היריעה פרומה מצדה האחד עד אמצעיתה כדי שיקיפו בה את גזע העץ ולסגרו אחרי כן מכל העברים. כדאי גם לרכֹס אותה שתהיה כעין יריעה אחת שלמה. את קצות היריעה רצוי להרים קצת לבל יתגלגל הפרי ארצה. בגמר המסיקה כֻּלה מהעץ הזה מקפלים את היריעה וכל הזיתים נערמים בין רגע ונותנים אותם לתוך קופות. ואם בזה הרגע ישנה רוח מתאימה, כי אז פורשים בד ומרימים את הקופה גבוה ומנערים ממנה את הזיתים וזורים אותם ברוח (כמו שזורים את התבואה) וכל העלים נִדפים מפני הרוח והזיתים נופלים על מקומם נקיים וברורים.

אם המין שמסקו הוא מין יפה לכִּבוש, כי אז שולחים אותו תיכף הביתה כדי שלא יתחמם בשק, כי ע"י ההתחממות מתהוים כתמים שחורים על פני הפרי. בבית שמים אותם תיכף לתוך חבית מים נקיים, ובכל מעת־לעת [יממה] מחליפים את המים. ככה נוהגים במשך חמשה או ששה ימים. אחרי גמר השרִיה ישנן דרכים אחדות לכבוש: א) להכינם לאכילה בזמן קרוב, ב) להכינם לתשמיש לאחר חדשים, ג) להכינם באופן כזה שיוכלו להשתמר לזמן רב, אפילו לשנים.

התעשיה

דרך ראשונה: מוציאים את הזיתים מהמים ומניחים אותם על גבי לוח עץ וחובטים אותם בפטיש של עץ או באבן חלקה. אחרי זה שמים שכבות זיתים בתוך קופה ועליהם שכבה של מלח, וככה חוזרים חלילה עד מלוא הקופה, ועליהם מניחים מכבש. ופעם ביום מערבבים ביד את הזיתים, מוסיפים מעט מלח ושוב שמים את המכבש. כעבור חמשה, ששה ימים שמים את הזיתים לתוך כלי חרס ושופכים עליהם מי מלח קלים ואיזה פלפלים חריפים אדומים, ואחרי ימים מעטים מוכשרים הזיתים כבר לאכילה.

הדרך השניה גם כן מעבירה את הזיתים “בין הסדן לפטיש”, אך מכניסים אותם ישר לתוך כלי־חרס בלִוית מספר פלפלים, לפי הטעם. אחרי מלוא הכלי עושים תמיסה של מי מלח באופן שביצה טריה תצוף בהם ויראה עגול קטן של הביצה מעל פני המים. אחרי חדשים² נאכלת מרירות הזיתים על ידי המלח וכבר מוכשרים הם לאכילה.

הדרך השלישית: שמים זיתים שלמים בלתי כתושים לתוך כלי עם פלפלים חריפים ואותם מי־המלח הנזכרים. הכלי – או של חרס, כאמור, או חבית סגורה לגמרי. הזיתים הללו משתמרים במשך שנים ובכל זמן שחפצים להכין מהם לאכילה, לוקחים חלק וכותשים אותם, משאירים אותם יבשים שלשה ימים ואחרי כך שמים אותם באיזה כלי חרס עם מי מלח חדשים, ואחרי ימים אחדים הם נאכלים וטעמם הטרי משתמר במשך זמן רב.

הכנת הזיתים לעצירת השמן

את כל הזיתים שמוסקים לשמן, צריכים לנקות מהעלים, ומערמים אותם בערמה בתוך איזה חדר ובכל יום מהפכים אותם במרדה לבל יתחממו יותר מדי. אם הזיתים מונחים זמן מה במקומם ואין מהפכים אותם הרי הם מתעפשים והשמן שבהם מקבל טעם בלתי נעים, מלא מרירות. לערמה יכולים להוסיף יום, יום את הזיתים החדשים המובאים מהכרם והם מתערבבים יחד ועל ידי זה החום ממוצע תמיד, ובעת שמהפכים צריך להרגיש ריח נעים ולא עפוש. בגמר המסיקה מובילים את הזיתים בשקים לבית הבד.

אחרי תעשית השמן בבית הבד טוב להשהות את השמן במשך שעות אחדות בתוך חבית פתוחה, ואחר כך למלא בשמן פחים של נפט. את הפחים סוגרים היטב, ומובילים הביתה. בבית פותחים איזה נקב קטן בפחים ומעמידים אותם על רצפה של עץ, או על לוחות עץ מורמים מעט מעל הקרקע. אחרי עבור ימים אחדים מתחילים בהעברת השמן מכלי אל כלי. השמן העליון מכל פח שמים לחוד כי זהו שמן מובחר, והמותר שמים לתוך חבית שיצטלל וע"י ברז של עץ שנמצא בגובה של חמישים סנטימטר מעל תחתית החבית מסתנן השמן השני מעל השמרים. אגב יש פה להעיר שצריכים להזהר מאד מאד מלנגוע בשמן באיזה כלי של מתכת, חוץ משל פח לבן, כי נחושת, פליז, פועלים על השמן באופן כזה שהוא מקבל צבע ירוק. בשמן העכור קצת אין כדאי לטפל, מוטב למכרו לתעשית סבון ולא לקלקל בו את השמן הנקי הטוב לאכילה. פחי השמן לאכילה צריכים להשמר במקום שאין אור מרובה חודר שמה ושאין רוח פרצים שולט באותו המקום. ככה משתמר השמן כל השנה מבלי לשנות את טעמו וצבעו.

מ. פוחצ’בסקי.

¹

רובם של עצי־הפרי ביהודה סובלים מהטפיל הזה, המְכסה מתחִלה את הגזע ולאט לאט מטפס הוא ועולה על הענפים, עד שמביא את העץ לידי חולשה וזִקנה לפני זמנו, ואף על פי כן אינם עורכים מלחמה נגדו בשום מקום אצלנו.

באירופה משתמשים במיני בתי יד מפלדה, שבהם משפשפים ומגרדים מפרק לפרק את החזזיות. אני נסיתי הרבה פעמים במיני מכשירים שונים לנקות את הטפיל. זה עלה בידי במקומות היותר חלקים שבעץ, אבל במקומות שישנם גומות בקלִפת העץ אי אפשר לנצח והחזזית מתפשטת שוב ומכסה כל חלקה טובה בעץ. הרבה טִפלתי במחלה הזאת, ביִחוד על זיתי, והנה מה שלמדני המקרה: כנהוג מובילים את הזיתים אל בית־הבד לעצור את שמנם ומהבד מביאים שמן מעורב עם מים – מי הפרי, אשר מרירות חריפה נמצאת בם, ומרירות זו נמסרת לתוך השמן הצף על המים. זוהי הסבה ששמן טפחי (תעשיה ביתית שמסירים את השמן מעל מים חמים בטפחיים) יותר משובח משמן בית־הבד. אחרי הסתכלותי באתי לידי מסקנה שמחויבים תיכף להפריד את השמן ממי הפרי המרים. למטרה זו סדרתי כלי עם ברזים אחדים (בברזים וכל מיני כלים מנחשת פליז – אסור להשתמש בתעשית השמן, הם מהפכים את השמן לצבע ירוק שאין לו תקנה יותר), ברז אחד גבוה מעל הברז בעשרה סנטימטר בערך ומכל ברז יוצא מן נוזל אחר: התחתון מוציא רק מים נקיים, השני שמן מעורב עם שמרים, השלישי שמן נקי כמעט, שצריך אך איזה זמן להצטלל. באֹפן כזה הוצאתי איזה פחים מים מהשמן, ובמים החריפים האלה נסיתי לרחץ את החזזית מעל גזע הזיתים. רק עברתי על החזזית במברשת הטבולה במים הנ"ל והנה הטפיל נמס כרגע והמקום שישב עליו זמן רב נעשה נקי ומבריק.

הנסיון הראשון הביא עדיין ספק בלבי, פן בהרגי את הטפיל אביא איזה רעות לגוף העץ. חכיתי איזה זמן והסתכלתי היטב בעצים המרוחצים, ואחרי שלא היה שום פקפוק בתועלת הדבר רחצתי את כל הכרם, והתוצאות מפליאות: ליד כרם זה בשכנותו נטוע כרם זיתים, בן גילו מכוסה בחזזיות. עליו רובצת ליאות וזקנה, והכרם המרוחץ – עציו מבריקים כאלו חִדשו נעוריהם. איזה פעולה תביא התרופה לפוריות – אראה ביבול של השנה.

מ. פוחצ’בסקי.

¹

בחוברת ג, ט' של השדה ש"ז [שנה זו] נדפס מאמר גדול של הד"ר ז. פרינד, המדבר על המלחמה בטפיל הבקר, הקרצית, ואופני מלחמה שונים הקשים להוציא לפועל. הוברר לנו שהטפיל אוניוֶורסלי הוא ולאו דוקא מקומי, כפי ששערנו מקודם – כי קשור הוא בסִבת האויר החם של ארצנו. בכל אופן הקרצית צרה גדולה היא, אם מזניחים אותה בלי התנגדות מצדנו, כי יש שפרות ועגלים מתים מרוב התנפלות של קרציות עליהם, ויש אשר קרצית עוברת גם על יתר בעלי־החיים - על סוסים, פרדים, חמורים, ואפילו על חתולים וכלבים, אם הם נמצאים בקרבת מקום עם הפרות.²

כותב הטורים האלה לוחם זה שלשים וחמש שנים בטפיל הזה, השתמש בכמה וכמה תרופות נגדו ומצא כי שמן־זית הוא התרופה היותר בדוקה. בתכונת השמן יש דבר והפוכו: - שקוי ומרפא לבני אדם וסם מות לצמחים וגם לרמשים למיניהם. די לחרק היותר מפותח להמשח במעט שמן־זית וכרגע ימות. הנסיון בנפט הצליח למחצה, זאת אומרת שהקרצית מתה, אבל הפרה סובלת מזה, ביחוד עגלים קטנים שעורם דק.

התרופה הטבעית נגד הקרצית הופיעה במשקי בעצמה, עם סדור חדש באופן כזה, שהתרנגולות באות במגע תמידי עם הפרות. מרשה אני לעצמי לתאר חצר מוקפת חומה, שבתוכה גרים בכפיפה אחת כל חיות הבית. גם בור הזבל נמצא באחת הפִּנות. שנים רבות שמשה חצר זו קן לזבובים, פרעושים, יתושים, ועל כֻּלם – קרציות. לחמנו בכל מיני תחבולות נגד המזיקין וללא הועיל. הסוסים סבלו נוראות ביִחוד בשבתות ומועדים שנהפכו להם לחגה. והנה בזמן שנוספו למשק שלי גם תרנגולות במספר הגון, והכל גדל ומתפתח בחצר אחת בערבוביה – קרה הפלא שנפטרנו מהרבה מכות בבת אחת. בראשונה התיצבה השאלה: הפרעושים היכן הם? אחרי כן הופחתו הזבובים בכמות נִכרת. והנה העקיצות של היתושים בעונת חליבת הערב פסקו. בסוסים הורגשה מנוחה שלמה בעמדם בארוה, ואחרון אחרון – אין סִמן של קרצית על הפרות ואף על העגלים הנמצאים כל הימים בחצר.

מענין לראות: כשרק מופיעות הפרות מהמרעה, איך באות התרנגולות לעשות להן בקור, ואם הביאו מהשדה איזה קרציות הרי הן מנקות ומעבירות אותן תיכף מהעולם. אמנם יש טורח גדול לשמור על האבוסים מבעלי־הטובות האלו, המתנפלות בחוצפה ומדריכות מנוחה את בהמות־החצר בשעת אכילתן, אך לזה יש תרופה: – לא לפתוח בבקר את הלולים עד שהבהמות גומרות את סעודתן, ובערב להפך – להחזיק את האבוסים מכוסים עד כניסת התרנגולות ללוליהן. אבל הסבל הזה מתן שכרו בצדו, כי כל גרי החצר השמינו מיום שנפטרו מהפגעים הרעים ושמחים בחלקם, וכל זה רק הודות לבעלי הכנף האלו.

התעניַנתי למצֹא הסבה – מדוע זה לפנות ערב, עת התרנגולות כבר התכנסו בלוליהן לישון, משתמטים האפרוחים בכל מיני נגודים להכנס אל הלולים ונשארים בחצר זמן רב אחרי שקיעת החמה, וזהו מה שמצאתי: בעונה זו יוצאים היתושים לעבודתם ואז מתנפלים האפרוחים על המציאה, קופצים באויר וצדים יתושים עד שיחשך.

כונתי בשיחה זו להעיר את אלה, שחפצים לסדר משק ביתי, שישימו לב להכין את בניניהם באופן “אסטרטגי” כזה, שיוכשרו למלחמת המזיקין ע"י גדוד של תרנגולות.

מ. פוחצ’בסקי.

גרשון לייב הורוויץ בוורשה אל לאון פינסקר באודסה (אפריל 1885)

כפי הנראה מכתב זה היה חלק מתהליך הקבלה ל"שישה" ששלח הברון לארץ. אנו מביאים אותו בשלמותו משום שהוא שופך אור על ההתחבטויות של צעירים יהודים באותה תקופה, וכן בגלל המקום החשוב של גרשון הורוויץ בחייו ובזיכרונותיו של מיכל פוחצ’בסקי. המכתב נכתב במקורו ברוסית ופורסם בספר כתבים לתולדות חיבת־ציון וישוב ארץ־ישראל, בעריכת אלתר דרויאנוב.¹ הגרסה העברית המובאת כאן נלקחה מהוצאה חדשה של אותו הספר, בהדירת שולמית לסקוב.²

קיצור תולדות חיים

נולדתי להורים עניים וחסרי השכלה. כנהוג הועיד אותי אבי ללימוד התלמוד ובשנתי החמישית הִכניסני לחדר. אולם כשמלאו לי שתים עשרה החליטו הורי, שמספר ילדיהם גדול גם בלעדי, ועלי, כמבוגר, לדאוג בעצמי לפרנסתי, אך בלי להפסיק את לימוד התורה הקדושה. לשם כך שלחוני הורי ללמוד בישיבות, מתוך בטחון מלא, שאנשים טובים לא יתנוני למות ברעב. ואמנם ברעב לא מתי, אם כי סבלתי לעתים קרובות מחסור בכל צורותיו. בעברי מעט מעט מישיבות קטנות לישיבות גבוהות עברתי מעיר לעיר לשם השתלמות בחכמת התלמוד. וכך עשיתי בליאחוביץ, קוידאנוב (פלך מינסק), מיר ומינסק. בעיר זו נזדמנה לי האפשרות לקרוא ספרים עבריים בעלי תוכן חילוני. עד־כדי־כך דבקה נפשי בענף זה של הספרות העברית, שהרדיפות הקשות מצד משגיחי הישיבה בגלל הספרים האסורים לא הפריעוני מלהמשיך בקריאתם. עם התקדמות התפתחותי הרוחנית נשתכנעתי לבסוף שעלי ללמוד שפה אירופית, ויהי מה, ובשנה ה־17 להולדתי התחלתי ללמוד בלהט את האלפון הרוסי. בהעדר הדרכת מורים למדתי רק בעזרת המילון והשפה הרוסית לא נענתה לי על נקלה. בהיותי חייב לעסוק כל היום בלימוד התלמוד לא נשארו לי ללימודים ה"חיצוניים" אלא שעות הלילה, וגם זה רק כשהכול כבר ישנו, שלא לעורר את מורת רוחם של המורה ועוזריו. אך לימודי הלילי לא נשאר סוד ועל שקידתי היתרה בלימודי חול גירשוני לבסוף מן הישיבה.

לעת ההיא התקדמתי ברוסית, בגרמנית ובמתמטיקה במידה כזאת, שכבר יכולתי לתת שיעורים. על כן, משגורשתי שכרתי לי פינה בבית משפחה אחת, והתחלתי לחיות כעצמאי, תוך התמסרותי אז ללא שיור ללימודים ולקריאה, האהובים עלי. למדתי בזמן הראשון בלי מטרה מוגדרת, מתוך סקרנות ותשוקת הדעת בלבד, אולם אחרי כן החלה בנפשי תסיסה ורצון להגיע למטרה כל שהיא, ולהכין את עצמי לחיים נאצלים, פוריים ועצמאיים. בחרתי בקריירה של מורה, אף־על־פי שידעתי, שקריירה זו אין רווח בצידה, אך רציתי להיות מועיל לנוער היהודי ולחנכו על יסודות תכליתיים.

התכוננתי ללמוד במכון היהודי למורים, אך לא יכולתי להיכנס גם אליו מסיבות שונות. אז החלטתי להיכנס לכיתות העליונות של הגימנסיה, ולמטרה זו למדתי את המקצועות הנלמדים שם. אלא גם על חלום יקר זה נגזר שלא יתקיים, והנה מדוע: אני הייתי מקבל שכר מועט בעד שיעורים, וכדי להשתכר 15 רובל ההכרחיים למחיה הייתי צריך לתת 8–10 שיעורים בכל יום. זה היה מעייף מאד, וכשלא היו לי שיעורים בכמות כזאת סבלתי רעב ומחסור. משתי סיבות אלה לא יכולתי איפוא לעסוק בלימודים באורח נורמלי אלא רק למקוטעין ובלי כל סדר.

הזמן עבר בינתיים, ובגרתי מלהתקבל לגימנסיה. משנוכחתי, כי במינסק לא אשיג דבר, החלטתי לעבור לעיר אוניברסיטאית. קיוויתי, כי שם אמצא סטודנטים, שיסכימו להדריכני בלימודים ובהכנה לאוניברסיטה. בתחילת שנת 1881 באתי לווארשה, ואמנם מצאתי כאן שלושה סטודנטים, שנתנו לי שיעורים במקצועות שונים בלא תשלום. תחילה נדמה היה כי לימודי ההכנה שלי לבית־ספר גבוה מתקדמים יפה למדי, וניבאו לי, כי בעוד שנתיים־שלוש אהיה מוכשר להיכנס לאוניברסיטה… אך אז באה שנת 1882 על צרותיה ליהודים. הפרעות הדהימוני כל כך, עד שהכול בעולם, אפילו העתיד שלי עצמי, חדל לעניין אותי. הייתי שקוע כולי בפרעות האומללות ובפתרונות של השאלה היהודית שנידונו בספירות העליונות. אחרי הפרעות בווארשה, שהייתי עד ראיה להן, נוכחתי כרבים אחרים, שאין מקום ליהודים ברוסיה, שעליהם לעקור לארץ אשר יש בה יותר אור, יותר חופש, ועל כן שמחתי מאוד כאשר התחילו היהודים להגר בהמוניהם לאמריקה. התלהבתי מן הרעיון של ריכוז יהודים במספר ניכר במושבה עצמאית נרחבה, במקום שם יוכלו לפתח את כישוריהם הגופניים והרוחניים בחופשיות.³ גם אני עצמי גמרתי בלבי לצאת לאמריקה וחיכיתי לשעת כושר. עד־כדי־כך נתמלאתי שאט נפש מרוסיה, שגם לאחר המפנה האומלל שפקד את הגירת היהודים לאמריקה⁴ לא נטשתי את הרעיון הזה. קיוויתי, שאצטרף לאחת המושבות החקלאיות שכבר נוסדו שם כדי לחיות בה חיי עובד אדמה. אבל אז הופיע הרעיון הנעלה של יישוב ארץ־ישראל. ואני, אחרי היסוס מה, הצטרפתי אל המצדדים בו. מאז התחלתי לעקוב אחרי התפתחות רעיון זה בעמנו ולקרוא את כל הנוגע לארצנו הקדושה.

באותם ימים עברו דרך וארשה שליחי אגודת ביל"ו.⁵ נרשמתי כחבר באגודה זו, שהחליטה לצאת מיד לדרך. לאחר נסיעתם התחילה להציק לי השאלה הארורה: באיזה אופן אוכל אני להשתתף בתכניות האגודה הזאת. כסף אין לי, מלאכה איני יודע, ולעבוד כל החיים כפועל שכיר בשדות של אחרים אין זה מנחם ביותר, ומבחינת מטרות אגודתנו אין בזה תועלת. על כן החלטתי לא לנסוע לארץ־ישראל, עד שאלמד איזה שהוא מקצוע. מכל העיסוקים הידועים לי בחרתי בגידול עצי פרי. בארץ ברוכה כארצנו יכול איכר טוב להוציא מאדמתו לא רק די צורכו, אלא יש ביכולתו במשך הזמן ובתנאים נוחים גם לשלוח לשוקי אירופה זני פירות עדינים ואולי גם זרעים. בלי להרבות מחשבות נכנסתי לבית־הספר לגידול עצי פרי שעל־יד הגן הפומולוגי בווארשה.⁶ כעבור שלושה חדשים של עבודה מאומצת והצלחה בלימודים התחלתי לקבל מלגה של 11 רובל לחודש, ומזה התפרנסתי כל זמן לימודי בבית־הספר. בספטמבר אשתקד סיימתי את בית־הספר עם הפרס השלישי. כדי לקבל תעודה של גנן הייתי חייב, לפי תקנות בית־הספר, להשתלם עוד שנה אחת בעבודה מעשית בחממה לגידול פרחים באיזה מכון לגננות. בהתאם לכך נכנסתי לעבודה במפעל פרטי לגננות, שם אני מקבל 15 רובל לחודש בעד עבודה קשה מכח הסבל משעה 5 בבוקר עד הערב. עם גמר שנת השתלמות זו אמרתי לצאת לחוץ לארץ, לארצות חמות יותר, להתמחות בגידול פירות מזנים עדינים, פרחים טרופיים וכרמים ומשם לארץ־ישראל. אולם עתה, הואיל והנסיבות השתנו, החלטתי שלא להמתין כאן עד סוף השנה אלא לנסוע מיד למקום המיועד. ומשום כך הנני מתכבד לשלוח לך את הבקשה הזאת.

גרשון לייב הורביץ.

מיכל פוחצ’בסקי באודסה אל מרדכי פאדבה בבריסק דליטא (19.7.1885)

מרדכי פאדבה היה מורשה העיר בריסק דליטא מטעם “חובבי ציון”, והביא לבחירתו של פוחצ’בסקי לקבוצת “השישה”. פוחצ’בסקי התעכב באודסה בדרכו ארצה. המכתב פורסם בספר כתבים לתולדות חיבת־ציון וישוב ארץ־ישראל, בעריכת אלתר דרויאנוב ובהדרת שולמית לסקוב.⁷ כאן השמטנו קטעים אישיים שאינם נוגעים לזיכרונות.

אודסה, 7 ביולי 1885, 1816 לחורבן הבית

להאדון הכי נכבד ובעל בעמו יקר הערך וגדל המעשה ה' מרדכי פאדוואה נ"י, לרגשות תודתי אליכם אין קץ […]

[…] ובבואי לאדעסע מצאתי את ה' איגלי מפאטערסבורג יושב פה מיום ב' העבר […] כפי הנראה עוד נתמהמה פה עד יום השבת או ליום הבא, כי הנותרים עוד לא באו הלום […] ביום ה' כאשר באתי הלום מצאתי ה' שמעון ובנו משה ווארהאפטיג מחכים לי […] הלא למותר לי עוד לספר כי היותי באדעסע הוא כמו בביתי […]

[…] כשלשה פעמים הלכתי אליו [להאדון לילענבלום] טרם מצאתיו, וכאשר מצאתיו ואמרתי אליו תעודתי, אז קִבלנו ברוב כבוד ואהבה וידבר עמנו בערך חצי שעה, אף אז שלח מכתב לה' שפ"ר, וגם קִבל בו ביום תלגראמה על זמן בא הנותרים […]

ביום ו' בשעה 5 הלכתי לה' פינסקער […] כאשר באתי למסדרונו דמִתי כי לבית אחד השרים היֹשבים ראשונה במלכות הובילוני רגלי […] התחזקתי והלכתי מהֵכל להֵכל עדי באתי לחדר ושם עמדנו רגעים אחדים עדי בא איש אחד, ויפתח לנו פתח האולם אשר בו ימָצא האיש רם המעלה הלזה. ואל נכון מצאנוהו יושב לפני השלחן ומכתבים הנוגעים אל הרעיון מונחים עליו, הכתובים בשלשה שפות: עברית, רוסית, אשכנזית, ויהגה בם. וכאשר הניף מבטו עלינו שאל לשלומנו, והתיצבתי לפניו בתור איש אחד מהששה הנבחרים מבריסק וישאלני לשמי ולמשפחתי ובמה בִּליתי עתותי, והאם למדתי בבית ספר המדעים ועוד שאלות כהנה, ואנכי השיבותי לו על ראשון ועל אחרון במתינות כיאות. וגם אם הֻרגלתי לעבודה, ואם אדע איזה מלאכה על בוריה. וגָלה אזני למוסָר כי אהיה רצוי לשולחי ולא אהיה כאחד הפולנים העצלים האוכלים רק לחם חסד. ובדברו דִבר עמדי כדַבר אב אל בנו, וכאשר ידע מכל אשר עמדי, אמר: “דע איש צעיר לימים כי בראשית בואך אל המקום המיועד עליך לעבוד שדה וכרם, וכאשר יראו את כשרונותיכם בעבודה, אז יעשו מכם אנשי שם ידועים, ודעו וראו כי מכם יקחו משל על כל בני רוסיה ופולין, ובידכם עִתותי [עתיד] אחיכם נתנו לשבט או לחסד”. ואני השיבותיו כי בכל נפשי ומאודי הנני מקבל עלי דבריו הישרים והנאמנים האלה, וכי זאת רק זאת מגמתי מיום באתי לדעתי. “לכן אם כדבריך כן הוא, אומר לך כי איש מֻצלח [בר מזל] הנך עתה, בעת כי תחסה תחת צל הנשר הגדול [הברון רוטשילד] מֻבטחני כי תהיו מאושרים ולא תדעו חס ושלום חרפת רעב”. וגם שאלני אם סִפַּרתי לאנשים פרטים מזה, ויבט עלי בעינים בוחנות בשאלו זאת, ויבקשני כי הדבר תהיה לַאַט [לחש] עִמי, כי יעשו זאת בהסתר ואין לזר לידע עד מה. שָׁנה ושִׁלש כי לא אספר לזר מעל הדבר […] ולסוף עמד ממקומו ויצא מתחת השלחן⁸ אלינו, וגם דִבר נחומים על […] משה ידידי החובב ציון באמת ובתמים, ויברכנו בברכת הפרידה בחִבה ובאהבה וחמלה, כיאות לאיש מורם כערכו.

[…]

ידידך הנאמן אליך בכל לבבו ונפשו,

מיכל

[כאן מובאים קטעים המופיעים בהמשך אותו מכתב ומופנים לחבריו של הכותב, חובבי ציון בבריסק ד’ליטא]

את שמחת ה' משה ווארהאפטיג בראותו אותי אין לספר ולתאר לפניכם, ויאמר כי יאחז בבגדי ולא יניחני לעזבו על ארץ טמאה כזאת […] פרסו נא בשלום כל הנותרים אשר על דגלינו יתחשבו […]

[תוספת של משה ורהפטיג]

גם אנוכי דורש שלום כל ידידי. אחים יקרים במה אוכל לתאר לפניכם כל רגשנותי מידידנו מיכל נ"י, ד' יצליח דרכו. הוא אצלי כריע, כאח. לא ידעתי איך עוזבו. אקוה לד' כי לא יפרדינו, ואים לא עתה עוד חזון לעתיד […]

ידידכם באמת,

משה ווארהאפטיג

יצחק אפשטיין אל לאון פינסקר באודסה (כנראה כסלו תרמ"ו 11.1885)

המכתב נכתב במקורו ברוסית, ופורסם בספר כתבים לתולדות חיבת־ציון וישוב ארץ־ישראל, בעריכת אלתר דרויאנוב.¹ הנוסח העברי המובא כאן פורסם במהדורה החדשה של הספר, בהדרת שולמית לסקוב.²

מר פינסקר הנכבד מאד,

על החודש השני של שהותנו בזכרון יעקב אנו יכולים בקורת־רוח מרובה למסור לך עלינו ידיעות משמחות קצת יותר מאלו שמסרנו על החודש הראשון. לקראת ראשית חודש חשוון כבר נגמרה בנייתם של כל בנייני העץ במושבה ועמם גם עבודתנו בהם – הרכבת פיגומים. איננו יודעים מה העבודה שעמדו למסור לנו אחרי כן – עד עונת הגשמים אין כל עבודות חקלאיות. אולם אנחנו בעצמנו הצענו את שירותנו בסלילת קטע דרך באורך 150 מטר העוברת בסמוך למושבה ושעד כה כיסו אותה כמויות גדולות של אבנים כבדות שקועות עמוק באדמה ועשבי בר. נִגשנו לעבודה זו בשקידה ונגמור אותה בקרוב ולא בלי הצלחה. הממלא את תפקיד המנהל הרעיף עלינו פעמים רבות דברי שבח והביע את שביעות רצונו מאתנו. את הדרך אי־אפשר להכיר עתה והיא משווה מראה נאה לכניסה למושבה. רוחבה 10 מטר, כך ששלוש עגלות יכולות לנסוע בה זו בצד זו בחופשיות, דבר נדיר מאד בדרכי ארץ־ישראל. עבודה זו תועלתה מרובה מאוד, ומשום כך מילאנו אותה בחשק רב, בזכרנו את דברי הנביא הגדול: “ושמתי כל הרי לדרך, ומסלתי ירֻמון. הנה אלה מרחוק יבואו, והנה אלה מצפון ומִים, ואלה מארץ סינים” (ישעיהו מ"ט).³

עתה לא נשאר לנו אלא ליישר את הדרך ולכסותה באבנים קטנות. ליד אותו הבית שאנו גרים בו הקצו לנו מקום ניכר בגודלו לגן ירק. כאן נזרע ירקות ממינים שונים לשם אימון. השבוע כבר התחלנו בשעות העבודה שלאחר הצהריים לנקות את גן הירק מאבנים ולבנות גדר אבנים. בשעה טובה החדר השני שקיווינו לקבלו נמצא כבר ברשותנו. שני החדרים גדולים ויש בהם די אור. עובדים אנו לא הרבה – חמש שעות, לעתים רחוקות – שש שעות ביום, 3 שעות לפני הצהריים ושעתיים אחרי הצהרים. כולנו כבר התרגלנו לחלוטין לעבודה ולתנאים החדשים. אנו נהנים בעבודה מחופש גמור – באים והולכים כרצוננו. בכלל, ניתן לומר שחיינו נוחים למדי. עובדים אנו במתינות וביעילות, מקבלים כל הנחוץ לחיים, ובהווה אשר כזה מצפים לעתיד.

אנו מחכים לבואו של וורמסר בעוד זמן קצר. לפי השמועה הוא יתמנה למנהל לכל מושבות הברון. בשבוע שעבר חולקו בין המתיישבים תשעה־עשר צמדי שוורים צעירים מאוד מגזע ערבי קטן, כך שעדיין אין לחרוש בהם בשנה זו. נבנים בתי אבן חדשים ויפים מאוד למראה. את הגגות מתקינים המתיישבים ומקבלים בשכרם פראנק אחד עד שניים ביום.

קבל נא וכו',

בשם כולנו,

יצחק אפשטיין

זכרון יעקב, ג' בכסלו תרמ"ז

ארבעה מהחמישה שנותרו בזכרון יעקב אל לאון פינסקר

באודסה י"ד באדר א תרמ"ו (19.2.1886)⁴

המכתב נכתב במקורו ברוסית, ופורסם בספר כתבים לתולדות חיבת־ציון וישוב ארץ־ישראל, בעריכת אלתר דרויאנוב.⁵ הנוסח העברי המובא כאן פורסם במהדורה החדשה של הספר, בהדרת שולמית לסקוב.⁶

מר פינסקר הנכבד מאוד,

אצלנו אין חדש. אנו עובדים כמקודם בגינות הירק של הפקידות, אלא שלצערנו אין לעבודתנו אותו אופי לימודי־מעשי שצריך היה לצפות לו, כי בשעת העבודה אין מסבירים ואין מבהירים לנו דבר. שוכנע בכך אישית מר וורמסר שנכח פעמים רבות בשעת עבודתנו. כתוצאה מזה הציע לנו שנכתוב אליו מכתב, שבו נרצה על מצבנו הנוכחי, עד כמה אין הוא מתאים למטרה שלשמה נשלחנו הנה, מבחינת הנסיון הלימודי, והוא, וורמסר, יעביר את המכתב עם הערותיו לפאריס. כתבנו מכתב כזה, שעמד להישלח בשבוע שעבר לפאריס. לפי דעתו של וורמסר נוכל להגיע למטרה הרצויה באופן טוב יותר ב־Mikwe Israel [במקוה ישראל] ביפו.

מצבנו הכלכלי לא הוטב. 30 הפראנק הניתנים לנו בחודש אינם מספיקים להנעלה ולהלבשה אחרת, כיוון שהפקידות נותנת לנו רק חליפת עבודה אחת, קיצית. דיברנו על כך עם וורמסר, שאמר כי יכתוב לפאריס […] אולם לפי שעה אנו נתונים במצב דחוק מאוד, וכתוצאה מכך אנו נאלצים לבקש ממך להעניק לנו תמיכה חד־פעמית בסך 40 פראנק לכל אחד מאתנו. רבות הִססנו עד שהחלטנו לפנות אליך בבקשה זו: יודעים אנו גם יודעים את מחירן של פרוטות העם הנאספות בשביל עניין העם, אך ההכרח מאלצנו לעשות זאת. אין ספק כי עם האפשרות הראשונה שתינתן לנו להחזיר את הכסף הזה, נחזירו בשמחה.

בשבוע שעבר נטענו יחד עם הגנן למעלה מאלף עצים, מחציתם עצי תות, ברחוב הראשי של המושבה וכן בדרכים המקשרות את כל חלקי המושבה.

Leon Igly

Moses Warhaftig

איסק אפשטיין

גרשון הורוביץ

נ"ב: מבקשים תמיכה רק החתומים על המכתב. מר פוחצ’בסקי אינו זקוק לתמיכה.

גרשון הורוויץ אל שפ"ר (שאול פנחס רבינוביץ) בוורשה, י"ח באדר א התרמ"ו (23.2.1886)

המכתב פורסם בספר כתבים לתולדות חיבת־ציון וישוב ארץ־ישראל, בעריכת אלתר דרויאנוב ובהדירת שולמית לסקוב,⁷ וכן בספר העלייה הראשונה, בעריכת מרדכי אליאב.⁸ המכתב נכתב ברוסית אך בשני המקורות הוא מובא בעברית.

ידיד נכבד מאוד, מר פ' רבינוביץ,

אנו מודים לך מאוד על דברי הניחומים בנוגע לעתידנו, אך לצערנו לא יכולנו להסיק משהו בדומה לזה ממכתבו של מר ארלאנגר. אנו מבינים רק את המשפט הראשון Der edle Wohlthäter hat seine besondere Absicht auf Sie⁹ (ז"א כלפינו); המשמעות של שאר המכתב היא בשבילנו כספר החתום. אולם, אפילו נסכים למסקנותיך, הנני מבטיחך שגורלנו אינו תלוי לא בבארון, לא בארלאנגר או בשייד, אלא בוורמסר ובדיגור, ומהם קשה מאד לקוות למשהו. דיגור (איכר־מדריך מעשי) הוא שונא מושבע ליהודים, מפריע למתיישבים בכל האמצעים בדרכם להתנחלות תקינה, מבטל אותם ומתעלל בהם בכל מקום ובכל הזדמנות. ולבסוף כותב מכתב מלשינות נוסח המן לבארון ושייד, וראו זה פלא! לו מאמינים. ואילו וורמסר הוא איש תם, יושב אוהלים, בהבלי העולם הזה אינו מבין דבר. בתחילה מסר את הנהלת המושבה כל כולה לידי דיגור היודע את השפה הערבית, הערמומי והנמרץ, לפחות בהשוואה אליו. ועתה, משתפס כבר מה שהלה עולל… הוא מבקש ומשתדל להיעשות עצמאי, אבל השד שאחז בשערה אחת כבר סחב אחריה את הראש כולו. במכתב רשמי אנו מודיעים לך על מכתבנו לוורמסר, לפי עצתו שלו עצמו, אך דומה שתמרון זה אינו מכוון כל כך לטובתנו כשם שהוא “יריה מאחורי הפינה” לעברו של דיגור. זהו כבר המכתב השני; את הראשון שנכתב – גם הוא על פי רצונו – לא שלח – – –

אין דבר מצחיק יותר, אם להשוות את מצבנו כיום, עם מה שנאמר עליו במכתבו של ארלנגר: “… אשר יכירו את הארץ, את הלשון, את המנהגים, את דרכי העבודה”. אולם האפשר ללמוד כל זאת בשבתך כאן ככלוא? אין לנו שום יחסים עם הערבים, לא היינו אפילו בכפר הקרוב ביותר, והאמינו, עדיין לא ראינו כרם, לא פרדס, ואם כי איננו עובדים לפי שעה יותר משמונה שעות ביום, בכל זאת אין אנו רואים אור העולם לפנינו, כי אנו יוצאים בבוקר בשעה 7 וחוזרים בשעה 7–8 עם ערב. ובמה היא עבודתנו? בסחיבת קורות, בסלילת דרכים, בסילוק אבנים בנות מאה פּוּד,¹⁰ והרבה הרבה בחפירת בורות ובהעברת עפר! האם זה מוליך אותנו אל מטרתנו? ומצבנו החומרי? איני יודע אפילו מה שם אקרא לזה. אנו נדונים להתהלך בלי נעלים, בלי לבנים, אחד ישן על קרשים ערומים בלי מזרן, אחד בלי כר, בלי שמיכה – – – אנחנו ביקשנו שיתנו לנו מגפים. ענו לנו: אתם באתם למטרה נעלה מזה – – – והיות שאי אפשר ללכת בלי מגפים, שקענו בחובות אצל המתיישבים. ואם חובבי ציון לא יענו לבקשתנו, יהיו לנו גם עגמת נפש, גם חרפה. – – –

מתוך הסתכלות בסדרים, ביתר דיוק – באי הסדרים המקומיים, אשר עליהם אודיעך בפעם אחרת, ויתרנו כמעט על כל אותו עתיד מזהיר, שתארנו לעצמנו בנסיעתנו לכאן, ונוכחנו לדעת, כי המוצא הבטוח ביותר והטוב ביותר בשבילנו הוא להסתדר כמתיישבים פשוטים. רק יגלי לבדו לא יהיה אולי מרוצה מעתיד צנוע כזה. האחרים היו מסכימים בשמחה. – – –

עבדך הנאמן,

ג' הורוביץ

מיכל פוחצ’בסקי אל הוריו בבריסק דליטא, ט' באדר ב תרמ"ו (16.3.1886)

המכתב המובא כאן פורסם בעיתון המליץ בכ"ח בניסן תרמ"ו.¹¹ הוא מובא שם בעברית, אך איננו יודעים באיזו שפה נכתב. ממכתב זה השמטנו קטע הנוגע לקרוב משפחה שחזר מירושלים לרוסיה.

אור ליום ג', ט' אדר שני תרמ"ו, זכרון יעקב

הורי האהובים והיקרים!

היום בא אלי מכתבכם היקר מיום ח"י אדר א'. בעוד המכתב חתום בידי שמחתי עליו באמרי כי מלא הוא בשורות טובות מאתכם ודברים משמחי לב. בפתחי אותו ואקרא בו, התעצבתי אל לבי בראותי כי עודכם מחזיקים בשגגתכם ודואגים לי פן אעבוד בזה עבודת פרך שמפרכת את הגוף. מבטיח אני אתכם כי מעולם לא היו לי ימים טובים כימים מעת אשר באתי הלום, כי מה אנחנו חסרים בזה? אין אנחנו עושים בעבודה יותר מכפי כחנו, והידיעה הפנימית כי כל עמלנו הוא לטובתנו ולתועלתנו היא תחזק את ידינו ותשנס את מתנינו. מטרתנו להעשות גננים טובים ואל המטרה הזאת נגיע בע"ה. מבקשים אתם שאשלח לכם את תמונתי למען תראו אם אין פני רעים. חבל כי לא אוכל למלאת בקשתכם, כי אין פוטוגרף בזה אתנו, וצריך לעלות בשביל זה לירושלים וזה אי אפשר לי. אבל תאמינו לי כי פני עתה טובים מאשר בהיותי יושב בטל בביתי, כי העבודה תחליץ עצמותינו ותחדש את כחנו.

אבי שיחי' כותב אלי: “מכיון שר. ל. א. עוזב את ירושלים ושב לארצו אות הוא שא”י היא ארץ אוכלת יושביה וכל אשר יקרה נפשו בעיניו ימלט ממנה" […] אבל אחת אבטיחכם כי גם האיש הזה, לו בא לשבת אתנו במושבנו כי אז לא הלך לבו לשוב לרוסיא, כי אף הוא היה רואה כי טובה הארץ מאד והמנוחה בה נעמה, ובעבותות אהבה היה נקשר אל המקום הטוב הזה ולא שב את ארצו ואל מולדתו.

אין בכחי לתאר לכם את הדר הטבע ויפעת הארץ בזה על כל פסיעה שאנחנו פוסעים. לא פִּללתי מעודי לראות כזאת! ועתה הורי היקרים למה תמררו את חייכם במשאות שוא ומדוחים? ולמה תדאגו לי ותִמנו לכם מִלות עמל בעוד אשר אני שמח בחלקי וטוב לב תמיד?

ע"ד תעודת המסע אשר אתם שואלים, אין בפי נכונה להשיב לכם. מיום בואי הלום התעודה מונחת בחיקי ואין דורש ואין מבקש, זולתי בעלותי מן האניה חתמו עליה. ואם אחפוץ לשבת בזה בתור יליד רוסיא, אז עלי ללכת לחיפא אל הקונסול ולהחליף את תעודתי שנה בשנה ולשלם בעד זה עשרה ר"כ [רובל כסף] בכל פעם. האם ידי משגת לשלם עשרה רו"כ בשנה? ויוכל היות שכבר נמניתי לעבד תורגמה [טורקיה], כי כל הקולוניא עומדת תחת חסות ממשלת תורגמה.

ביום השבת העבר היה אצלנו אורח הגון ר' פישל סאלאמאן.¹² דיברתי עמו על אֹדות עסקו ואמר לי כי כל עיקר רעתו ואסונו הוא פֵּרוד הדעות והמחלוקת השוררת אצלם, כי לולא זאת אז חיו חיים חיי אושר והצלחה. כי בשנה הזאת כבר זרע את שדותיו, ולוּ היה לו על חלקת שדהו בית לשבת כי אז לא הצטרך עוד לבריות.

הקולוניא [המושבה] שלנו הולכת מיום ליום הלוך וטוב. רוב הקולוניסתים סותרים את בתיהם בתי העץ, ובונים בתי אבנים תחתיהם. הבהמות היו גרועות, כי קנו אותם מאת הערביים והבדואינים, והנה באה הפקודה מפאריז למכור את הבהמות הרעות ולקנות תחתיהן טובות מ"בארות“. אחדים מבני המושבה שולחו לבארות לקנות שם בקר וצאן, וכבר באו הנה שני עדרים נחמדים למראה ותאוה לעינים. בשבוע העבר החלו הקולוניסתים לעבוד את חלקת האדמה הקנויה מחדש. כל הנטיעות אשר נטענו בשנה הזאת, אנחנו והקולוניסתים, שורשו וגם נִטעו בעז”ה, כי ידענו לכוון את השעה בה, ונקוה כי השנה הזאת תהיה שנת שובע; והערביאים אומרים כי תבואת “זכרון יעקב” טובה מתבואתם.

מלאכתנו היא, כמו שכתבתי לכם מכבר, מלאכת הגננים: זריעה ונטיעה. ביחוד נוטעים אנחנו אילנות ופרחים בעציצים. בזמן האחרון נטענו פרחים הרבה. היום נטענו גן פרחים יפה מאד סביב בית המנהל. לצדי כל הרחוב העוברת בתוך הקולוניא נעשה מעקה ומִסְעָדות. את כל הדרכים בתוך הקולוניא וחוצה לה סביב יעזקו ויסקלו ערביאים שכירי יום זה כמה שבועות, ויסולו בם מסִלות (שאססעע). על כל זה יוציאו כסף רב, אבל אין כסף נחשב בעיני הנדיב למאומה לעשות את הכל יפה וטוב.

לחג הפסח הבא תִשלם מלאכת בנין בית מקדש מעט, אשר כמהו לא תמצאו בארץ רוסיא. בכסף אשר ישלמו בעד הציורים לבדם הייתם יכולים לבנות ביהכ"נ בעיר בריסק. הרואה לא יאמין בשום אופן כי “זכרון יעקב” הוא כפר, כי מראהו כמראה עיר קטנה. יום ביומו פנים חדשות באות ויוצאות. שתי פעמים בשבוע הולכת שיירה מכאן לצפת ולחיפא.

בימים האלה התענגו הקולוניסטים ראשונה מיום צאתם מרומניא לבוא בבית מרחץ להזיע, ואנכי התרחצתי בשבוע העבר באמבטי. לחג הפסח יחכו כי בוא יבאו מפאריז לבקר את הקולוניא ואז בלי ספק תיעשנה בה חדשות גדולות.

אני, כשאני לעצמי, מברך על שעבר ומבקש רחמים על להבא, כי רואה אנכי שמנהיגים אותי בדרך טובה ואינני חסר לנפשי מאומה. על כן במטותא מנייכו הורי היקרים, אל תחטאו בילדכם ואל תדאגו לי. כי יקרה לפעמים אשר יארכו הימים ולא אכתוב לכם, אל תדמו בנפשותיכם ח"ו כי מרוע לב אנכי עושה זאת. אבל הדבר פשוט: כל היום ידי מלאות עבודה בגן, ובערב נשב כשתי שעות ונשתה טהעע [תה] בבית חברנו עפשטיין, ובשובי הביתה אנכי יושב ועוסק בתורה עד אשר שמורות עיני נאחזות בנפול עליהן חבלי שֵׁנה. ככה יחלופו הימים ואני שוכח כי עיניכם כלות למכתבי, עד אשר יבוא מכתב מאתכם ואז אקח לי מועד וזמן לענותכם ולשוחח אתכם כנפשי שבעי. ואולם כל זה היה עד היום, לפי שהיה עת לטעת וידינו מלאות עבודה, ועתה בעוד ימים אחדים תכלה המלאכה ואז תהיה כל מלאכתנו לראות בגנים ולטייל בין הכרמים אשר להקולוניסתים, לנַכש ולזמר את הנטיעות ולְיַפותן, והמלאכה הקלה בגִנות שלנו. גן הירק אשר לנו יִתן מעדנים לנפשי, כי הוא מוציא צמחיו ומצמיח זרועיו ומלא ברכת ה'. זה הפעם השניה אשר זרענוהו בשנה הזאת; כי גני הירק צומחים בזה ונותנים את פִּריָם מראשית השנה ועד אחרית שנה, אפס כי בימי החמה צריך להשקותם שלא ייבשו התלמים.

ועתה הורי היקרים, היו שלום וברכה; הגיע זמן לישון. כל חברי ישנים זה כשתי שעות, ואני יושב ועורך דברים אליכם ואינני מפריע אותם משנתם, כי יש לי שלחן וכסא ומנורה בפני עצמי. היום העבר היה יום חם כימי תקופת תמוז אצלנו, ועתה הירח יקר הולך, האויר צח וטהור ומלא ריח טוב. היום בשובי ממלאכתי לפנות ערב סרתי לרגעים אחדים לביהכ"נ ואמצא שם את הרב יושב וקורא שעור גמרא במנין אנשים וה' ווארמסר יושב בתוכם.

היום באו להקולוניסתים בגדים חדשים לימי החג. מלבד חליפות שמלות ינתן להם לאיש שמונה ולאישה עשרה פראנק לשאר צרכי הגוף, ושמונה פראנק לכל נפש לצרכי החג. הפנויים שאין להם אשה ויש להם בית דירה לעצמם יקבלו כל אחד ששה עשר פראנק.

גם מכונת הקצירה באה מפאריז ובקרוב יבאו ריחים של קיטור. בשבוע העבר באו כלי בית לביתו של המנהל. חדר אחד בבית ההוא יכללו ויפארו לשם הנדיב. אתמול בא מכתב מפאריז והיום הוא נדבק אל הכותל במסדרון בית המנהל למען יקראוהו כל אנשי המושב. במכתב ההוא נאמר: כי נודע להנדיב מכה"ע [מכתב העת] כי יש בין הקולוניסתים אחדים שאינם שמחים בחלקם ומתאוננים, וע"ז [ועל זה] ידאב לבו, כי משתדל הוא לעשות כל מה דאפשר להיטיב להם ורוחם איננה נוחה בזה. על כן הוא מבקש להודיע לו מי ומי הם המתאוננים, כי אז יצוה לתת להם כסף להוצאות הדרך ושבו רומניאה.

זולת זאת אין כל חדש, מי יתן ואזכה לשמוע בשורות טובות מכם ומכל ישראל.

מיכל פאחאצעווסקי.

מיכל פוחצ’בסקי אל הוריו בבריסק דליטא, ט"ו באדר ב תרמ"ו (22.3.1886)

נוסח המכתב המובא כאן פורסם בספר העלייה הראשונה, בעריכת מרדכי אליאב¹³, אך איננו יודעים באיזה שפה נכתב במקורו.

זכרון יעקב, יום ב' פורים בשושן תרמ"ו

הורי היקרים!

בשבוע העבר כתבתי אליכם מכתב ארוך אשר אמרתי כי ישפוק [יספיק] לשבועות אחדים והיום אני שב וכותב אליכם, כי יום בטול מלאכה אצלנו היום, וגם דבר טוב קרה פה אשר אני ממהר להודיעכם כדי לשמחכם.

ביום אשר שלחתי אליכם את מכתבי האחרון מִלא ה' ווארמסר את ידינו לברור את הבגדים אשר באו מפאריז “משלוח מנות” להקולוניסטים, לפי מדת גדלם וארכם, ולהבדיל מהם את הבגדים שהיו עתידים להשלח להקולוניא “ראש פנה”.

ביום הששי אחר חצות נתן לנו ה' ווארמסר רשימת הקולוניסטים, וצוה אותנו לחלק להם את הבגדים אשר בררנו: על ה' ווארהפטיג, הצעיר מאודיסא, שם לתת לכל אחד ואחד מהקולוניסטים הגדולים [הבוגרים] לאיש שני צמדים מכנסי בד לבן, ועל ה' עפשטיין – לתת לאיש שני מעילי פשתים תכלת ושתי כתנות; ולהילדים – לאיש צמד מכנסים, מעיל אחד וכתונת אחת; ויהיו הם מחלקים, והגנן ה' הורוויץ רושם את שמות המקבלים.¹⁴ במשך שתי שעות היתה כל הקולוניא לבושה חדשים, איש על פי מדתו. המקבלים את המתנות בֵּרכו בכל לבם את הנדיב הידוע ואת ה' ווארמסר. ה"משלוח מנות" בעד הקולוניא “זכרון יעקב” לבדה עולה למחיר ארבעת אלפים פראנק.

במו"ש נאספה כל בני הקולוניא, אנשים ונשים וטף, לביהכ"נ לשמוע את המגלה. ה' ווארמסר בִּקש את הנאספים לבלי יתנו להילדים להקים שאון בהכאת המן; ושמעו בקולו. וכן היה גם ממחרת בשעת תפלת שחרית. רק מצוה אחת לא יכלנו לקיים ביום ההוא, והיא – “מתנות לאביונים”; לפי שכלנו שוים ואין אביון בינינו. – – –

הקולוניסטים שלחו “מנות” לה' ווארמסר: יינות וממתקים, ואנחנו אשר אין ידנו משגת, שלחנו לו מעשה אצבעותינו תמורה פירמידע של פרחים בנויה לתלפיות. וישמח ה' ווארמסר מאד על מתנתנו כי היתה התמורה באמת יפה עד להלל. לא בשביל שאנחנו אמנים גדולים בקליעת פרחים אלא לפי שהפרחים באה"ק [בארץ הקודש] יפים ונחמדים מאד, אשר אין כמותם בכל אירופא זולתי הולנד. אבל בעת אשר בהולנד פרחים כאלה יעלו לכמה פראנק, פה הם צומחים על תלמי שדי ואנחנו דשים אותם בעקבינו.

בשעה אחת לפני שקיעת החמה נאספנו אל הסעודה. אולם הבית היה מלא אורה; באמצע החדר עמד שלחן גדול ועגול ונשב סביבו על הכסאות ויהי לנו באמת – “אורה ושמחה וששון ויקר”. מצות “להשמיד ולאבד” קיימנו בדגים מבושלים ובאוזות צלויים; וכן קיימנו גם מצות “השתיה – כדת”. השוחט, שהוא גם החזן, שר פיוטים שונים וכלנו היינו שכורים – ולא מיין כי אם משמחה וטוב לב. זה הוא בפעם הראשונה אשר חגונו את ימי הפורים ב"זכרון יעקב" מיום הבנותה. קולוניסט אחד יודע נגן בכנור בא וינגן ביד ואנחנו שוררנו בפה. חברנו ה' עפשטיין ברך את הנדיב וכל בני ביתו והקרובים אליו, ואנחנו עמדנו על רגלנו בכובד ראש וענינו אמן בכל כחנו; אח"כ ברכהו גם החזן בברכת “מי שבירך”. כאשר נאספו קולוניסתים רבים בפרוזדור הבית פתח ה' ווארמסר ודבר אליהם במעלת יִשוב א"י, וסִפר להם את חסדי הנדיב. השומעים שמחו על דבריו ומחאו כפים; וה' ווארמסר צוה להביא להם יין ומגדנות. אח"כ דִבר הרופא על לב הקולוניסתים לחיות באהבה ואחוה ושלום וריעות, ושתה כוס לשלום הנדיב. אחריו דבר הרוקח ויציע את מעמד הקולוניא לפני שנתים נגד מעמדה עתה. וכי מה הנדיב הסוכך לראשנו דורש מעִמנו, בלתי אם להיות יהודים כשרים ואנשים טובים בעיני אלהים ואדם. גם ה' עפשטיין דבר דברים של טעם, ויודה להנדיב חסדו בשם כל הקולוניא, ולכל העוסקים עמו בעבודת הקודש. אחרי כן דרש הרב מעניני דיומא ויספר מעלותיו של השר ר' יעקב המנוח ז"ל¹⁵ אשר לשמו ולזכרו נוסדה הקולוניא. – גם דברי תורה לא היו חסרים על השלחן, כי ה' ווארמסר הוא גם למדן גדול. ה' ווארמסר בירך בהמ"ז [ברכת המזון] על הכוס ויתן לכל המסובין לשתות. אחר הסעודה התפללנו תפלת מעריב וקראנו את המגִלה, כי כן המנהג בא"י. ככה ששנו ועלזנו בלילה ההוא בכל לב עד השעה השלישית; ועוד נוספו עלינו מן הקולוניסטים כמה עשרות איש ונפצה קולנו יחד בשיר במקהלה. ואח"כ נפרדנו מאת ה' ווארמסר ונלך, המקהלה אתנו, ונשב לבית משכננו, שהוא רחוק מעט מן הכפר, ושם ישבנו והשקינו את הנאספים יין ושוררנו ויצאנו במחולות עד השעה השביעית בבקר.

בשעה שאני עורך אליכם את מכתבי זה חברי עודם ישנים. האויר צח וממוזג, הלילות בהירים ויפים; הטל יורד בשפע ומשוקק את הארץ, וגם אנחנו נשאף חיים ונשבע שמחות בראותנו את שדותינו ביפים ובטובם…

בנכם מיכל פאחיצעווסקי

כל המכתבים מכאן והלאה נכתבו בעברית. בידי המשפחה נמצאים המכתבים עצמם, צילומי המכתבים או סריקות שלהם. כמה מהמכתבים המקוריים נמסרו לארכיון הציוני המרכזי.

נראה שנסיעתה של נחמה לא נבעה רק ממצב בריאותה, כפי שכותב פוחצ’בסקי בזיכרונותיו. מתוכן המכתבים עולה שגם למשבר בחייהם המשותפים הייתה יד בנסיעתה. בכל אופן יש לזכור שבשבע השנים שחלפו מאז נישואיהם שכל הזוג שני ילדים וייתכן שהנסיעה הייתה גם ניסיון של האם לשמור על הילד השלישי, להגן עליו מפני הקדחת. ממכתבים אלה השמטנו קטעים רבים, ארוכים ומייגעים, שעניינם סערת נפשו וייסורי נפשו הקשים של הכותב,¹ וכן פרטים על הסכסוך המשפחתי (שנראה שגם להורי נחמה היה בו חלק לא מבוטל).

ט' בסיון תרנ"ו (21.5.1896)

ב"ה ראשון לציון, יום ה

נחמתי, נחמתי!.. השלום לך? השלום לעשהאל יקירי ומחמדי אחרית אֹשרי בתבל? איך פעל עליכם מחמדי נפשי הטלטול הארוך הזה? והגעגועים, האם ינכרו אותותם עליכם? ורוחך! האם נתחדש בקרבך? הבא בך אותות לחיים חדשים. היש תקוה?

נורא נורא היה מעת בואי מהאניה עד קבלי ערב חג השבועות לפנות ערב את מכתבך הראשונה מפארט סעיד, אשר היה בכוחו להפיח רוח חיים בהעצמות היבשות. אף גם המקרה הביאה לי מרפא לפי שעה, כי הופיע אצלי ידידי מכירי משה וורהאפטיג,² וישאר עמדי עד אתמול אחרי הצהריים, גם ביקרתי עִמדו בבית הוריך. הלכתי עִמדו עקרונה וכן עבר עלי הזמן בלי התרגשות יתר מדי.

[…] במוצאי החג הָיִנו הוריך עם אליעזר נאמן ואני עם ווארהאפטיג בבית מרים,³ והיא עשתה לנו מטעמי חלב ושם בילינו העת עד חצי הלילה […]

התולעת עשתה היזק הרבה מאוד בכרמים אחדים. הצד המערבי מראשון [לציון] נתנזק יתר מכל הצדדים ובכל זאת כרם אביך יצא בכי טוב. כרמינו גם כן לא חסר הרבה, אך במקומות הקרובים לדרובין נִכר מעט ההיזק. עד עתה לא נדע עוד תוצאות התולעת כי הפאפיון [הפרפר] עומד להתפתח בימים אלה מן הקראזאלידים [הגלמים] הישנים תחת הגפנים ותחת כל רגבי העפר הנמצאים בכל הכרמים. עתה מחפשים את הקראזאלידים ומי יודע כמה מליָנים טמונים במקום אין רואה?

[…]

מצבי לעת עתה איננו בְּרע כי עבודה רבה עלי, ואין רגעי פנאי לשבת דומם ולחשוב חשבונות של הבל. אף קִבלתי עלי להחזיק בבית נקיון תמידי וכל דבר במשטר וסדר יהיה כמו את בבית, ולא תתעורר בקרבי בכל רגע רעיון ההתבודות והשממון, וזה באמת יפעל עלי הרבה ויקל מעלי הגעגועים כמעט. בבקר ובערב אסעד בביתנו וסעודת הצהרים אצל מרים ואני שבע רצון לפי שעה. (אך לא בכל שעה). נא נחמה יחידתי רוח ונשמתי. אל תוסיף עוד עתה להכיל רוחך תמיד בקרבך מבלי לספר על לב שֵׁני את פגעי הזמן הנוגעים בך. נא ונא בשם הפרי הנחמד האוגד ואוסר אותנו יחד, כי לא תעלימי ממני דבר ממצבך ומצב פריֵנו זה אשר נתתיו על ידך לשמרו מכל משמר כי זה⁴ כל נחמתי (דמעות). לא אוכל עוד יותר לכתוב כי אתרגש יתר מדי. חיו בטוב חביבי נפשי ותמצאו מנוחה לנפשכם היגיעה מעמל הדרך. ותרופה ומרפא לנפשך ולגופך את נשמתי ונחמתי!

אלופך, המכבדך ומוקירך כנפשו

מיכל זלמן פאחאטשאווסקי

ברכה ושלום לראש דודינו ודודתינו ובניהם היקרים והנחמדים. אין די מלים בפי עטי לתאר לפניכם רחשי לבבי […] באספכם לביתכם את כל טובי אשר רכשתי לי בחלדי על תבל […]

ט"ז בסיון תרנ"ו (28.5.1896)

ב"ה פה ראשון לציון, יום ה' ט"ז סיון תרנ"ו

שלום שלום לרעיתי נחמתי ולבני מחמלי ומחמדי עשהאל היקר. מה ואיך שלומכם יקירי נפשי? לו יכולתי בזו הרגע לדעת כי אז כל אשר לי נתתי בעד העונג הזה […] בלילה העברה אמרתי הנה קץ חייתי בא באה. כי אחזו התכוצות נוראה בבטני ועם זה בא התכוצויות – – – גופי רעדה כערך שתי שעות בלי הרף וכפשע היה לבוא הקאפנולסית הארורה. אך ידיד ביתינו נעמן עשה לי קאמפריס והודיע לחיים ולמרים את המאורע. והם בחצי הלילה היו אצל הדאקטר עם הרוקחים והביאו לי סממנים והצילו את חיי מרדת דוּמה. אומרים כי המחלה הזאת מתהלכת עתה בארץ […]

סלחי לי נחמתי על כי דברתי אליך דברים כאלה המעוררים אך נוגה. וזאת לא יאות לגבר. אך הלא תדעי אותי כי כזה לא אוכל. נפשי ערומה נגדך.

[…] גם בן־יהודה בִּקש ב"ה ודורוירוויץ את אדרסך [כתובתך] לא אדע למה עד כה לא הביא דבריך בהצבי.

התולעת כבר אינה והשמיטירלינג [פרפר] היוצא ממנה כבר נראה בהכרמים. הוא כנראה לא יעשה רעה וגם אֵננו בהמון כי הרבה הרבה משחיתים על הקריזאלידים [הגלמים] שלהם.

על כרמינו ההֵזק איננו נחשב למאומה וכנראה יבוא פרי הרבה בשנה זו אם לא יבואו עליו עוד תחלואים רעים.

תולעת המשי הנה שתי ימים החלו לעשות הקאקאני [גולם] שלהם ועתה הנני חפשי מעט מהם.

חדשות המושבה: למאראויץ נולד בן זה שמונה ימים.⁵ אתמול היתה חתונת בן נפתלי הלל⁶ והחופה היתה כידוע לפני בית הכנסת והארקיסטרא [התזמורת] עמד על המעקה וכמעט כל המושבה היתה שמה. ואחר החופה הביא הפאטאגראף [הצלם] את כל הכבוּדה בסדר נכון ויעש תמונה. אם תעלה בידו התמונה הזאת אז הרבה הרבה מחובבי ציון מחוץ לארץ ישתגעו עליה. אני נהיתי היום לחבר בארקיסטור אחרי כי ה' מאירוויץ בִּקש בעצמו ממני לעשות זאת. כי מצאו עתה את הארק' עומד על בסיס אי־נכון טרם יהיו כל חבריו קאלאניסוים [מתיישבים] אמיתים, כי כעת כבר נמצאים אחדים מהם העוזבים את המושבה. בת שליט הצעירה תסע בקרוב ב"ה שוייץ לגמור שמה דקטאר על חשבון פרי עשרים דונאם מכרמיו. הפרי הזה יהיה לה עד גמרה חוק למודה.

בבית הוריך שקט ושלוה […] היא תבוא בכל יום אלי לקחת את החלב כשעבר, ומותר החלב יקח נעמן על חשבון האדמיניסט' ואני אך כפית אחת בכל בוקר אקח לשתות עם הטייה [תה] כנראה אהיה לעושר מופלג.

האדון שייד נסע מזה שבוע – – – והנחת אבן הפִּנה על בית הספרים לא נהיתה. סבת הדבר לא אדע.

בקשה יש לי אליך נחמתי הואילי למלאותה בהקדם האפשר. עשי לך שמה תמונה ממך ומעשהאל יקירי מהפארתאראט קאבינט [משרד לצילום פורטרטים], אדמֶה כי בזאת אמצא מעט נוחם.

[…] כתבי לי מכתבים המשיבים רוח ונפש ונְיחל כי בא יבוא יום והשלום והחיים ישוב למעוננו מאז כחפץ אוהבך נצח מיכל זלמן פאחאטשאוסקי.

נשקי נחמתי את בני עשהאל הנחמד ואמרי: “את הנשיקה הזאת שלח לך אביך בהמכתב הזה”. גם תני לו איזה דבר טוב ויאמר בנפשו כי זאת שלחתיו במתנה. ולא ישכח כי יש לו אוהב־עד […]

הנ"ל

כ"ג בסיון תרנ"ו (4.6.1896)

לאשתי נחמה,

…אך אחרית שמחה תוגה. בקראי דבריך האחרונים איך יַמר חייך עשהאל הילד, וכמה תלאות ומצוקות מצאוך בדרך הזה, ואת חולה וקשת רוח, אז כמעט נפלתי אחורנית מעל הכסא בבית טריוויש […]

[…] יוכל היות גם בלי דעת הוצאת חיצי רעל האלה ולא אַת קלעת אל לבי, אך לבי העומדת הכן נגדך תמיד לא נתנה אל החיצים האלה להימין או להשמיל, אך ישר ישר ירדו בלבבי פנימה ולא החטיאו […] אך מי לי פה ומה לי פה, ערער בערבה הנני וערער בערבה אִותר עוד זמן רב […]

גם טרם הלכתם חביבי נפשי ממני, ידעתי כי נפשי ולבי מלאים ומרגישים אהבה אליכם, אך לא ידעתי האיכות והכמות. אך עתה הנה נודעתי כי גם לבי לב בשר הינהו, וגם בו נמצאים חדרים מרווחים הממולאים אך אהבה ורגש, וכנראה גם רבים המה באשר ארגיש את לבי הפצוע מכל עבריו. אהבה וחובה! הם הם רעי הטובים אשר נותרו עמדי באמונה והם ינחמוני ביגוני באמרם: “קַוֵה מיכל קַוֵה” […] הנה עוד ימים אחדים תעבורנה ומכתב מלא תקוה בא יבוא, ויפיח רוח חיים בעצמותיך היבשות, ויעורר בך תשוקה לחיים, תשוקה לעבודה, ותשוקה ללחֹם עוד את מלחמת החיים בעד אנשי ביתך ויוצאי חלציך. […]

ביום השלישי אחר הצהרים חגגו חג הנחת אבן הפִּנה לבית הספרים, הוא גם בית העם, גם בית להתזמורת. והנה אספר לפניך כמו כל תהלוכות [מהלכי, אירועי] החג. באמצע הבולוארד על הדרך, עשו את החריץ העמוק סביב סביב להנחת האבנים, – אבני היסוד. ובתוך החריץ עמד האורקעסטר במלואו, ולצד דרומה מהאורקעסטר עמדה בימה אחת, ועל הבימה עמד ה' רוזין⁷ ומגילת קלף בידו. וכל אחד ואחד חתם שמו עליה. וכלי נחושת העשוי לדבר עמד על השלחן, ובהַכלי הזאת יטמינו את המגילה עד עולם ועד. לצד דרום עמדו ספסלים הרבה בעד הקרואים, וכל בני המושבה. גם מהמושבות ומיָפו באו קרואים הרבה. ויזמר התזמורת איזה נגונים.

ויבוא אדון פרימן,⁸ המיסד הראשון של המושבה, ובידיו איזה גליונות, ויעמוד על הבימה וידבר באזני הנאספים מתוך הגליונות דברים טובים על דבר הסטוריָתה של ראשון לציון בפרט ותהלוכות הישוב בכלל, בכל החמש עשרה שנה הֶעברו. וכשעה שלמה נאם נאומו ויסיים בכי טוב, וכל העם הריע בחרדת קודש. אחריו ניגן האורקעסטר תפילת הנדיב בעזרת ילדים קטנים בני המחלקה השניה. אחר עלה חזן המושבה ויעש “מישברך” להסולטאן, הנדיב, לכל הפקידים, לכלל חובבי ציון ולכל המושבות וכי"ב, ובכל פעם ענה האורקעסטר אחריו אמן. נפלא היתה המראה הזאת. עתה קם האדון חזן פקיד המושבה,⁹ ויניח האבן הראשה. וכל זקני המושבה ישבו כסאות בצד החריץ, ולרגליהם הניח את האבן עם המגילה, ויריעו נגדו כל זקני המושבה: מזל טוב מזל טוב! והאורקעסטר ענה אחריהם. אז קם האדון שארקין ויעמוד על הבמה וידבר מעיניָני דיומי, בהתלהבות אשר מעולם לא ראיתי כזאת. וקולו היה קול עז אשר בכל הפינות היה נשמע קולו. ודבריו היו יוצאים מהלב, לב יהודי, לב מלא רגש קודש, וידבר על התקדמות הישוב נגד רצון אויבי הישוב. דבריו מצאו לבבות, והעם עמד משתאה משתומם, וחרדת קודש חופף על המקום הזה. דבריו ארכו כחצי שעה. אחריו ענה העם תרועה תרועה, והאורקעסטר אחריהם. אחר עלה הדוקטור מאזיה,¹⁰ ויחל לדבר מענין הבית ותפקידו, ועל דבר שלושת הדברים אשר בעדם נוסד הבית הזה. מתחילה פחד מעט בדברו לפני קהל גדול כזה, אבל אחרי רגעים התאמץ [אזר אומץ], וידבר בטוב טעם ודעת, ונאומו התארך יותר משעה תמימה, ודבריו היו נמלצים ונמרצים, והוא פֵּאר את נאומו בפסוקי תנ"ך ויביא חיים חדשים בלב העם והעדה. ודבריו פעלו הרבה על כל הנועדים פה. אחריו הריע העם בלי הרף הרבה הרבה פעמים, ואחריהם גם האורקעסטר ענה בגבורות. וינועו הלבבות מרוב הרגש, רגש קודש, רגש חיים רוחני. ובהרגע הזה עמד בפינה אחת במקום גבוה הפאטאגראף, ויעש תמונה מכל היפה והנעים הלז.

אך אני, אני האומלל שוטטתי מפינה לפינה, אולי אמצא בין כל הנאספים האלה את חביבי נפשי, את רַעֲיָתי ובני. למה גרוע חלקי מגורל כל בני המושבה […] שכחתי כי גם אייזענשטאדט¹¹ בתור שלוח חובבי ציון נאם נאומו, אך אחרי הדאקטר לא מצא כמעט מה לדבר. אך איזה דברים של רגש בלבד.

[…] על יום השלישי הבא אחכה בכליון עינים, אולי אמצא פתח תקוה לגרש ממני את המעלאנחוליע [העצבות] בטרם תשתרש בקרבי עמוק עמוק, אם תאמרי מה היה עמדך […]

י"ד בתמוז תרנ"ו (25.6.1896)

ב"ה פה ראשון לציון, יום ה' י"ד תמוז תרנ"ו

שלום לך נחמתי יקרתי ושלום לבני יקירי מחמד נפשי עשהאל!

נחמתי, אחרי קבלי מכתבך הגלוי [גלוית דואר] […] נצטערנו הרבה על צערך כי עד היות הלז לא קבלת עוד מכתב מהוריך […] הם נתנו מכתבם בארגז המכתבים, ואני מסרתיו על ידי מֻחמד¹² ישר ליפו.

צר לי עליך יקרתי כי הדאבתי רוחך הרבה במכתבי החמִשי אשר כתבתי לך ברגש נורא. […] מזאת נראה יפה כי מכתב נקרא לא רק שחור על גבי לבן, היינו דברים שכתבת ממש, אך את הרגש אשר שרר אז על הכותב. והרגש הנכנס בהמעטפה ומרחף על פני המכתב עדי יבוא לידי בעליו. ואך יעתיק מושבו בקרב לבו פנימה, והוא הוא יפקח עיני בעליו לראות להבין ולשמוע מה בלב הכותב ולא את אשר אך – – – הכתב בלבד. מכתב, זה מכונה – – – אשר תאחד שתי הלבבות ובקחת המכתב ביד אך תעבוד הספיריטיזים את שלה, להבין מחשבות איש לרעיהו […]

שבוע עברה ביום ב' החל חיים לאמור כי יש לו קדחת, וכן עברו עליו שלשה ימים ותֹארו שחר משחור ונהפך כולו לאיש אחר. ובסוף קמה סערה בלב מרים ותאמר כי נגמר בדעתה ללכת יפו עמדו, ושם תשאל ברופאים. וכל זאת גִלתה לי ביום הששי אחר הצהרים. נתתי להם את העגלה, ואני לא חפצתי ללכת עמהם על יום השבת ליפו, ונשארתי אצל הוריך כאורח הגוף.

דב חביב לובמן, מיכל פוחצ'בסקי ומנשה מאירוביץ'. כנראה סוף שנות השלושים של המאה העשרים

עתה אודיע לך חדשות. דעי לך כי נוסדה חברה ספרותית בראשון, והעומדים בראשה הם האדונים האחים פאפירמייסטיר,¹³ מאיראוויץ¹⁴ ראובן וד"ל לירמיץ רוזין בריס לובמאהן¹⁵ גורוויץ ועוד. ועליהם נטו רבים מכל צעירי המושבה. ובכל מוצאי שבת מתאספים כל החברים (וכל החפץ בא עם אשתו) לבית אחד מהחברים. ושם לא יוגש דבר, אך בקבוק מים קרים ולא יותר. ואחד יובחר להיות יושב ראש בהערב הזה, ועל ידו דוד יודעלאויץ¹⁶ סופר ומזכיר החברה, והם יסדרו את הערב, היינו מי יקרא, מי יספר, ומי ידבר. ואחדים מראשי החברה לקחו עליהם הטורח, כל אחד בסעיף [בענף] אחד המדעים. לקבץ חומר במשך ימי השבוע ולעשות ממנו דבר שלם בשפתינו המדוברת, ולמסרו לאוזן השומעים. למשל אחד לקח עליו את הפאליטין [פוליטיקה] בכלל, ואחד עניני היהודים בכל מקום גלותם. והשלישי סניף בחכמה כמו חימי [כימיה] ועוד אחד מהבאטאניק [בוטניקה]. ואחד יקבץ ידיעות הנמצאות ב"הפראגרעס אגריקאל" [התקדמות חקלאית] השיכים להגפן, – – – ועוד ועוד. ואין רשות לאיש זר אשר לא מהחברה לבוא אל הערב. אך אם ישנו אצל אחד החברים אורח ממושבה אחרת יש לו הזכות לקחתו עמדו.

שעה בחודש מתאספים החברים (בלא חברות) ביום הרביעי, לדבר על דבר איזה תִקונים וחוקים בחברה. ואז יתנו כל החברים פתקאות מקופלים לידי המזכיר ובהם ישנם פתקאות חלקות, ויש פתקאות אשר נכתב עליהם שם חבר חדש אשר אחד החברים חפץ לספחו אל החברה. המזכיר כותב שמות האנשים החדשים על ספר ויודיע בגלוי שמותיהם. וארכה תנתן לכל החברים עד האסיפה השניה להתחקות על דרכי האיש הנועד להיות חבר, אם ראוי הוא או לא. ואם יהיה לו להחבר החדש הודָיה מכל החברים, הן. ואם שלשה לאו, אז יצא חבר, ואם ארבעה קולות לאו, אז מרחיקים אותו עד שני חדשים. ואז עוד פעם נותנים שמו בהקֻפָּא. וכן עד שלוש פעמים. הרבה הרבה יצאו וידיהם על ראשיהם. אך החברים החדשים לא ידעו מזה דבר, כי כל הנעשה בסוד החברים אסור להוציא דבר החוצה.

וגורלי אני יצא זכאי, ואז גִלה לי מזכיר החברה כי נספחתי בתור חבר, ובמוצאי שבת היתי פעם ראשונה על הערב הספרותי בבית סעמולאנסקי.¹⁷ ומה פחד ורחב לבי בראותי איך מכל העלמנטים [אלמנטים] אשר בהמושבה נתאגדו כשלשים חברים והא כגוף אחד, כולם עיניהם ולבם אך ורק על השלחן הקטן אשר משם תצא תורה וחכמה, דעת החיים ומִקרֶיהָ.

בפעם הזה אשר היתי ראשונה היו פנים חדשות. חמדה אשת בן־יהודא עם אחיה אשר בא על איזה ימים להתארח. איש נאור אשר גמר חוקי יוריסט [משפט] בשנה זו, והוא פֵּאר את הערב הנזכר במנאמו הארוך על דבר תהלוכות החכמה והמדע בשני [בשנים] האחרונות בכל אירופא, ועתה ברוסיה. איך מצאו הנאורים כי הגימענאזיות והאיניווערזיטות [הגימנסיות והאוניברסיטאות] יפעלו לרוע נגד הישוב הכללי. כי לא אנשים המסוגלים באמת ישארו על ספסל החכמה באוניווערסיטה או גימענאזיום, אלא מי אשר אין לו סניף אחר להחיות נפשו. או אשר יש ביכלתו להוציא הדבר אל הפועל בכספו הרב, ולא בכשרונותיו הטובים. הם הם אנשים אשר יתלוננו [יסתופפו] בצל החכמה רבות בשנים. ואחרי קבלת את הדִפלום ילכו ויעבדו בתור שומרי הסף בבתי אלי הכסף.

לכן נגמר עתה וכבר יצא לפועל במֹסקבה ענין חדש. כי הפראפעסאריסין [הפרופסורים] מכל סניף וסניף יכתבו דבריהם בספר, כמו דִברו בפיהם לפני קהל התלמידים באי הבית. וזה יודפס על הרבה עקזמפלארים [עותקים]. וכל איש צעיר לימים בכל תפוצות הארץ הרוצה להיות תלמיד יכתוב מכתב אל הדירקטאר [המנהל] בצירוף עשרה רובל לשנה. ומעתה הוא תלמיד האוניברסיטות וכל אשר יכול לשמוע תלמיד מפי הפרופעסאר, זאת ימצא מוכן לפניו בביתו. הוא יכל לעבוד עבודתו בשדה אצל אביו בכפרו או בעירו, ואין לו כל צורך להיות תלמיד חכם. יהיה בעל מלאכה וירויח מחיתו ברֶוח, ואיזה שעות ביום ילמוד. ודי לו להיות אחר איזה שנים לאיש המלא בכל חכמות, ואז יראה באמת אם בעל כשרונות הוא. אז יכול להשליך אחר גיוו מלאכתו או שדיהו ולעבוד בשדה האחר. ואם לא, אז ישאר בעל מלאכה נאור, או איכר נאור – ולא שומדבר נאור, או פאראזיט נאור! – – – כמה שאלות באים בכל יום מהתלמידים מכל תפוצות רוסיה, אף גם מארחאנגילסק, והפרופיסערים יעבדו בכל יום להֹשִב לשאלות תלמידיהם באהבה ובשקידה יתירה.

ומקוים כי הדבר החדש הזה יביא פרי הרבה למין האנושי בכלל, ולהחכמה בפרט. ובכן הוא מיעץ את החברה הנוסדה אצלינו לשום עינם אל הדבר הטוב והמועיל הזה, ולעשות כמתכונתה. היינו אם ישנו באיזה מקום שיהיה איש אבטוריטוטו [בעל אוטוריטה, מוסמך] באיזה סניף [ענף, תחום] שיהיה. אז יתאחדו כל האבטוריטיטים והיו לאגודה אחת. והם ירביצו תורה בין תלמידיהם הנמצאים בכל תפוצות המושבות. ומזה תבוא טובה כפולה להַישוב, כי בניה הטובים לא ילכו לשבור צמאונם מבורות זרים – ובשובם גם אז לא יביאו טובה רבה להישוב. הלא תשיבי לי דעתך על דבר מנאמו זה?

אחריו סִפר ידעלאוויץ את אשר מצא חדשות בהעיתונים. ומאיראוויץ ספר מהחדשות הנוגעים לנו ישראל, הרעים והטובים. הציע פראיעקט [פרויקט] חדש כי יחפוץ לדבר בכל שבוע על דבר החימי־הביתית [הכימיה הביתית] אשר תפקח עיני ההמון להבין מעט את הטבע סביבו. ועל זה קִבל במתנה מה"בראצינער" טרם לכתו איזה כלים הנצרכים להראות בהם ניפלאות הטבע. גם רוז’ין העתיק מספר אשכנזי אחד “יודען שטאדט” איזה פרקים אשר הם כעיניני דיומא, וכך נגמר הערב בנעימים.

את פי חמדה שאלתי על דבר מאמרך בהצבי למה לא נדפס.¹⁸ והנה נתנה לי תשובה ברורה: בעת קבלה הפאסט [דואר] מיפו ומצפת, ומעוד מקומות, מצאה מכתבך ותקרא אותו ואחרי כן […] לקחה וטמנה בידה ממש במקום בטוח כי לא יאבד באשר יקר הוא בעיניה יותר מכל הנותרים. וכאשר באה הרגע לקחת את מאמרך לסדרו והנה נאבד ואיננו, וכל אשר חִפשה וחִפשה ולא עלתה בידה למצוא אותו. ועתה טרם לכתה הנה מצאה אותו באחת הארגזים הקטנים אשר בהשלחן, ועתה הנה כבר עבר זמנו. והם מצאו כי יש לך כשרון נעלה.

אחרי פרדנו איש מרעיהו הלכתי […] לראות את שלום בית האלמנה – – –. היא גרה עתה בבית שמחה הנגר ושִׁנוי המקום פעל עליהם לרעה והילד הקטן נחלה מאוד במחלת אביו הידועה. וכאשר באתי שמה בחצות הלילה ראיתי כי הילד כבר אין לו כל תקוה. והם, גיטל ומאני, זה כמה לילות לא סגרו את עיניהם. לכן קִבלתי עלי את הטורח לשבת כל הלילה והם הלכו להשיב רוח מעט. וכצאת השמש בבוקר יצאה נשמתו למנוחת עולמים. והיא גיטל נפלה במחלה ועד היום היא חולה. אני היתי שמה בכל הימים, עשיתי כל אשר ביכלתי, ועתה הלכה לה לעקרון עם בניה.¹⁹

עתה נשוב לחיים ומרים, הלא הלכו ליפו, ושם הלכו לרופא. והרופא מצא כי חיים חולה מאוד, ולא יוכל לשוב ראשונה. קִבלתי את עגלתי עם פתקא כזאת. מה נפל עלי לבי בקראי אותה. אחרי כן קבלתי ידיעה כי אשלח את העגלה לקחתם. הלכתי אני עם אביך ליפו ביום השלישי, ואביך חפץ לראות את לעווין אפשטיין ברדתו מהאניה. […] שַׁבנו עם חיים הביתה, ואיננו עוזב מטתו כי קדחת־תְמִדי לו, ומרים עומדת על המשמר יום ולילה. ואני עומד לעזרה בכל מה האפשרי […] הנני יושב בביתם וכותב המכתב הזה כי לא אוכל לעזבם. הדאקטר בוא יבוא שתי פעמים בכל יום וכנראה עובד עבודתו באמונה.

התראֵתי פנים לפני שעה עם לעוין עפשטיין²⁰ ובקצרה אמר לי השקפתו על חיי היהודים ברוסיה ונפשי – – – בשמעי מר גורלם עתה. ואת עתידם הנורא […]

לי לעצמי שלום בגופי הנני בריא באמת, ומאחרי המכתב הסגור שלך נהיתי לאיש אחר לגַמרָא. שב בי רוחי כמעט. וחֵפץ החיים שב בחזקת היד לקחת מקום בלבבי […]

בעוד כמה ימים נמצא ענבים לאכול. בכלל האויר טוב מאוד, היו ימים אחדים עם חום נורא. אך יתר הימים נעימים מאוד. מאיר עם דוד הרוקחים שאלו היום עם קִיַמת את דבריך וקנית את הספר אשר רשמת בפינקסך. נשקי את בני הנחמד. הִשארי בטוב וראי לחיות חיים שלוים ושקטים ושובי לבראותך.

כחפץ אוהבך נצח ומצפה לשמוע ממך אך טוב,

מיכל זלמן פוחאטשווסקי

כ"א בתמוז תרנ"ו (2.7.1896)

ב"ה פה ראשון לציון, יום ה' כ"א תמוז תרנ"ו

נחמתי יקרתי, ולבני מחמד נפשי, שלום עדי נצח!

[…] אחי היחיד לי פה נפל למשכב והרופא הכיר בו כי נמצאים בו שתי מחלות כאחת, וכל אחת מהנה תוכל להוריד שאולה […] וכבר ראינו כי כמעט עמלנו עולה בתוהו כי אין כל שנוי לטוב בכל הימים וכמעט אמרנו נואש. אך תודה לאחותינו היקרה והנאמנה מרים, היא היא לא נתנה טרף לשִׁני בכור שטן את אישה אשר אהבה. שנים עשר יום לא סרה בגדיה מעליה וישנה רגעים אחדים על הכסא אצל מטתו, ולילה כימים לא פסקה בכל חצי שעה להמציא לו איזה דבש – – –. נפלא היה איך שכחה את עצמה לגמרא במצבה הנוכחי, והקריבה את עצמה על מזבח אהבה־וחובה. ואני בכל העת הזאת עמדתי על המשמר לעזור על ידה בכל דבר בכל הימים והלילות. גם הרופא פקד אותו פעמים בכל יום ויום ובכל פעם חשב מעשיהו בכובד ראש ואף אני עזרתי הרבה על ידו בעשותי ליסטות [רשימות] מכל שעה וכתבתי את הטמפעראטור עם כל שנוי ועם כל סִמני המחלה, ובכל עת בואו לקח את הליסטות וממנה ידע איך להתנהג. ובאמת יכל עתה לאמור כי בדרך זה נוכל להציל אנשים רבים ממחלות היותר מסֻכנות […] דברתי עם הרופא אם אוכל לשלחם בירוטה [לבירות] ביום השלשי, והרופא חשב ומצא כי מאוד יוכל היות כי בזאת נביא טובה הרבה למחלתו. וחיים כאשר שמע כי התיר לו הרופא ללכת בירוטה הוטב מרגש [הוטבה הרגשתו] לרגע. והנה ביום השלשי הוטב מצבו הרבה באמת וכמעט יצא עתה מסכנה והלכו בשלום ביירוטה. אקוה לקבל היום תלג' [טלגרמה] מהם ואז אדע מה שלומם עתה […]

אתמול בבוקר ראיתי את עצמי, אחרי העמל ותלאה אשר עבר עלי במשך הזמן, כאיש היוצא מבית האסורים אחרי ישבו שמה ימים רבים. שמתי פני לרחובות אולי משם אשיב רוח, גם שמעתי כי אסתר²¹ קִבלה ממך מכתב ומאד חפצתי לדעת מה כתוב בו. באתי שמה בשעה העשירית ובליתי שמה עד החמשית ובאמת יפעל עלי רחובות לטוב וכמעט נגמר בדעתי ללכת שמה בכל פעם אשר אהיה עצוב רוח מעט. […]

נִדרֵך נחמה מצאתי לדבר טוב ומועיל לך בכל ימי חייך ומאוד מאוד שבעתי רצון מזה. אך אחת נשאר לי לחשוב, מאין נקח לנו הוצאות המפעל היקר הזה? לפי חשבונך צריכה את אלף פראנקים חוץ הוצאותיך את, והלא תדעי כי אך עד שִׁשִם פראנקים אוכל לתת לך בחודש ואיה תקחי את המותר? אם באמת יש לך חשבון אז אנוכי מצדי אעזור לך בכל יכלתי. דעי נחמה כי מרגלית קאלוירייסקי²² קבל משרה על עשרה נאפליען לחודש במקוה ישראל, ורעיתו תבוא בקרוב והיא רופא שנים דיפלאמיטט [מדופלמת] והיא תעשה לה מכון ביפו לקבל חולים.

[…] ועל יום השבת חפצי ללכת לפ"ת [לפתח תקוה]. לזאת טבחתי זוג יונים ובכבודי ובעצמי השתדלתי ועשיתי ארוחה מליאה דשן, ואחרי הארוחה ישנתי מעט. קמתי “מאבסוט”, והנני כותב מכתבך זה.

בעוד שבועות שלשה תחל הואנדאנז²³ בראשון. הענבים החלו להתבשל מעט מעט. צר לי בזכרי כי אינכם פה מחמדי לעת כזאת […]

הלא ידוע לך כי כבר אספו מכל מושבה ומושבה איזה אנשים לעשותם קאלוניסטים באמטולא [מתיישבים במטולה] ועתה בא עוד פעם ידיעה מפאריז להוסיף עוד לשלוח מכל מקום. ונותנים תקוה לכל העובדים הנמצאים בארץ כי כמעט כולם ימצאו מנוחה בקרוב, אדמה […] פרסי נחמה בשלום אחיך יעקב וחינה, ולכל מכירנו, ובשלום הורי ואחיותי היקרים לי. לא אוכל לכתוב להם טרם קבלי מכתב ממך מבריסק. נשקי את עשהאל הרבה פעמים בשמי, ואמרי לו אם יהיה ילד טוב אז אשלח לו ענבים מכרמו והוא יתן לכל הילדים חלק. צמא אנוכי למכתב גדול לדעת מכל אשר עמדך שמה, מכתב מלא חומר כאשר חננך הטבע. בזאת אמצא כל אשרי לעת כזאת.

חיי בטוב ובנעימים כברכת אוהבך מיכל זלמן פאחאטשווסקי

כ"ח בתמוז תרנ"ו (9.7.1896)

ב"ה פה ראשון לציון, יום ה' כ"א לירח תמוז תרנ"ו

נחמתי יקירתי, ובני מחמל נפשי עשהאל הנחמד שלום!

[…] אבל שתי אלה הם בעוכרי: חיים האייראפים [הארופים] המלאים תמיד בהבל וריק ולא יתנו לאיש לשבת במנוחה איזה רגעים ולהתעסק בעסקי המוח. וגם המלחמה הכבדה אשר תתחולל בקרבך על דבר העבר והעתיד שלך. […] עד כה החילותי מעט מעט להתרגל לחיי צער והתבודדת, איזה שעות בכל יום היתי בבית חיים ומרים ובחברתם שכחתי מעט יגוני, ועתה הנם בבירוט. קִבלתי מהם מכתב כי מצבו הולך וטוב ובכל זאת לא אדע מתי יבוא הוא. והיא בודאי תִשאר שם עד אחר החג, ועתה מוטל עלי להתעסק בעצמי במזונות […] יוכל היות כי גם במצבי זה אתרגל גם כן, כי במה לא יתרגל איש? אך לגרש כליל את הרגש מלבי, זאת נחמתי לא אוכל בכל אופן. כי הרגש מעורב בדמי. ועד טפת דמי האחרון ישאר בי נטף רגש גם כן.

[…]

אני משתדל להתראות כמעט בכל יום עם הוריך. הלכתי לחזן ודברתי עמדו על דבר קבלת הענבים מכרמם.²⁴ וַיען, כי בשנה זו יקבל, אך בשנה הבאה לא ידע. כי עליו לשאול את פי הבאראן. כי נודע לו עתה אשר האדמה של אסטיושינסקי נקנתה למורת רוח האדמיניסט' והוא לא ידע מזה דבר […]

ויתר החדשות מהמושבה לא אוכל עתה לכתוב, כי רוחי עתה חובלה. חיי בטוב כחפץ אוהבך ומכבדך נצח מכל זלמן פאחאטשאווסקי

נא נחמה לִתֵן מכתב הורי על ידם

פרסי בשלום בית אחיך יעקב נ"י ולכל מכירינו שלום

הקטע הבא נכתב בדף נפרד, ולא ברור לאיזה מכתב שייך.

[…]

אתמול בבוקר לקחתי מכתבך והלכתי לרחובות למארגלין להתראות עם אסתר. מצאתיה ברחובות, אבל בבית יולדת אחת אשר תקש בלדתה זה כעשרים שעות ומי יודע עוד כמה תשאר במצב כזה. צר היה לי מאוד כי לא אוכל לראותה. אך קודם סעודת הצהרים באה להשב רוח מעט אז מצאתי את הרגעים לדבר עמדה מעט, היא ספרה לי כי קבלה בשבוע עברה גלוי ממך […] ועל דבר הלימוד אשר בדעתך אמרה כי זה דבר אי אפשר עתה ברוסיה, כי אין לך דפלום גימנאזיות שלם. ועצתה היא כי לא תחשוב עתה דבר, אך בימי החורף תלך לווארשא על שלושה ירחים, ושם תשמעי לקח על דבר המאסאז', וזה דבר נחוץ מאוד מאוד ובפרט למחלות נשים, וזה יביא פה הרבה וטובה רבה כי אין עוד מאסאשיסטים פה. אך ורק עליך להיות בריאה טרם תבואי לשמוע בלמודים כי חכמת המאסאז לומדים טעאריע ופראקטיק [תאוריה ופרקטיקה] כאחת […]

בדאבון לב ובמפח נפש קראתי דבריך במכתביך אלו: “עתה אגלה לך כי נגמר בדעתי ללמוד”. האם דבר חדש הוא לפני? האם לא דברתי עמדך אודות זאת ואת אמרת כי יש את נפשך ללמוד דאנטומטריסט [רפואת שיניים], והאם יש לי דבר נגד זה? למה לא, אם אך יש ביכולתך ובריאותך תִתן לך ללמוד, ואיך אתנגד לדבר טוב? […]

ו' באב תרנ"ו (16.7.1896)

ב"ה פה ראשון לציון, יום ה' ו' לירח מנחם־אב תרנ"ו

נחמתי יקרתי ובני עשהאל הנחמד שלום!

[…] רוחי כהה ונפשי נכאה. בנפשי אשביעך כי לא אדע איך עוד נשמתי בי, כי העָקַת [מועקה] גדולה כל כך עד אשר אי נשוא. לעת כזאת אשר אמרתי כי אלך לאטי על שביל הזהב באין מכלים ומפריע, יצאתי מעבדות לחרות,²⁵ ועתותי בידי נתונים עתה לעשות בהם הטוב והמועיל לנפשי, לרוחי, לבני ביתי, לבני עירי, למין האנושי בכלל. כי בהשנים האלו יצא האיש משחרותו, ודמו יתקרר, ורעיונו יתברר, הלא אז יבואו ימי הבינה.²⁶ הימים היותר נעימים, היותר מועילים, היותר נחוצים בעד הכלל. ומה בינתי אני, כי אדמה אבין לשברי כי גדול ולצרת נפשי כי אנושה […] הנני סגור ומסוגר בביתי כל הימים, זה שמונה ימים כמעט לא יצאתי חוצה (אך ביום השלישי הלכתי יפו על איזה שעות לקנות לי בד לעשות כתנות אשר כמעט אין לי [– – –] כי גמרתי בנפשי עתה כי אין לי שום תועלת בחברת אנשים, כי לא אוכל בכל אופן לרדת לעמקי לבם […] גם את הארקיסטר מאסתי, אין לי עתה לשיר בשירים.

אך ראי נא איך “מלחמת החיים”, היינו מלחמת החיים על האדם, כי בעל כרחך אתה חי, ולא בהעת אשר יש לך חפץ בחיים. ובהמלחמה הזאת לקח החיים את נזר הנצחון עלי וינצחני, בתתו לפני מטרה אחרת בחיים. והמטרה הזאת אולי באמת תביא מרפא בכנפיה.

[…] כבר קצתי בחיים מָרים, חיי נצר נתעב, חיי ערער בערבה, חיי נעזב ומשולח. אך לפנות ערב בא מכתבך הסגור, פתחתיו בלי אונים כי ידי רעדו ממגור. קראתיו אך לא מצאתי בו כל נוחם. עוד נתרבה עלי צרת נפשך ומצבך אשר אין פתרונים גם לו […]

[…] הנה במכתבך מה מצאתי? מצאתי כי מצבך רע, אין לך דרך לצאת מהמבוכה. ובכל זאת גמרת בנפשך חרף כל המעצורים הכסף, העת, הילד, האויר, הבריאות, ועוד… כי תלמדי ותשגשגי בלמודים. ובקראי כדברים האלה אמרתי: הנה מצאתי מטרה בחיים! הלא אני ואת הננו עתה טובעים בים של צרה אחת, ומה! אם את תוכלי נגד כל המעצורים למצוא תרופה בהלימוד, להשקיע את עצמך ולשכוח העולם עם תורה, הלא אנוכי אין לי כל מפריע. ולמה לזה אבקש מרגוע לרוחי בדברי הבל אשר לא יועילו אך על רגע קטן, ואחרי כן יוסיפו לדאבה עוד יותר. גמרתי לבקש תשועתי ותרופה למחלתי אך ורק בהלימוד. ומיום השבת עד היום כבר למדתי על בוריו 62 עמודים מהספר הצרפתי – – – ומהיום והלאה אדמה כי עבודתי זאת תתן אומץ לחיות ואולי גם איזה תקוה בחיים […]

תשאלִני מה עם – – – הנה נודעתי ממנו בסוד כי אשתו חולה במחלת מעלאנקאלית ביותר בעת ההריון ויש לה חפץ נמרץ לקחת את נפשה, הרבה הרבה פעמים הביא המקרה כי הצילוה […] ועתה כבר יש לה שלשה ילדים. אומלל תמיד יעמוד על המשמר. והורבץ,²⁷ גם גורלו כגורל היותר האומללים. אשתו חולה מאוד מאוד, הכאב הראש לא ירף ממנה אף יום. וכפעם בפעם יבואו הקרעמפין [התכווצויות, עוויתות], היא כמעט לא תצא מפתח ביתה. זה גורל אחי אשר עבדנו עמדו יחד עשר שנים, וזה משכורתי […]

מחיים וממרים קבלתי מכתב. מצבו הוטב הרבה בהימים האחרונים […]

נשקי את בני עשהאל אשר בדמעות ודם כתבתי את שמו

[…]

הִשארי בטוב כחפץ אוהבך מכבדך ומוקירך בלב ונפש,

מיכל זלמן פוחאטשאוסקי

שלום לכל החפצים לשמוע ממני דברי שלום.

י"ג באב תרנ"ו (23.7.1896)

ב"ה פה ראשון לציון יום ה' י"ג מנחם־אב תרנ"ו

שבע שנים ושעות אחדות מיום נתקשרנו בקשר אמיץ²⁸ עברו חלפו עלינו עד הרגע אשר הננו בזה! כמה טיפות דם מדמי לבבי מהולים היום בהדיו אשר כתבתי הטורים האלו. מה נוראים לי הימים האלה בהציגי אותם, מחזה מול מחזה, נגד הימים הראשונים.

[…] חרפה שברה לבי וכרקב היה בעצמותי בזכרי כי על מכתבי הלז אין לי ממך כל תשובה, אך מפני הכבוד מלים אחדים, זאת כדי חובתך לפי שעה. אמרתי אני בלבי גם לי לב בשר, וגם בלבי נמצא מעט אהבת עצמי. לא אוכל שאת עוד לתן את נפשי למִדרך. די די לי עד כה וכבר נתמלאה סאתי, ומהיום גם אני אעשה כמוך, ומפני הכבוד אשיב לך אמרים אחדים על מכתב גלוי. אך המקרה הביא לידי איזה דברים אשר לא אוכל לעבור עליהם בשתיקה, ובעל כרחי עלי לערוך מכתב סגור […] ביום השני לפנות ערב באו אלי אורחים נכבדים, בתיה אשת מיכל גורויץ ושתי אחיותיה. והם מתאכסנים אצלי עד עתה. אני נהיתי לקאוואלער [אביר] איום ונורא, אינם הולכים בלעדי אף פסיעה אחת. לא ניכר כי אין בעלת הבית בבית, גם לא יחסר להם לאכול ולשתות. אך ורק הסעודות אשר הם קרואים, היינו ביום השלישי אצל הוריך, ביום הרבעי אצל טייביל, ביום החמישי אצל הוריך עוד פעם. והיום אחשוב להובילם על עגלתי ליפו. הם כבר מכרו כל כלי הבית ובעוד שלשה שבועות ישימו לדרך פעמיהם.

חדשה נעשהו והוריך יצאו על זמן מה ליפו לגור שמה. לפני איזה שבועות הלא כתבתי לך כי האדון חזן ביקש את אביך כי יצא מבית סגל […] ובשבוע העברה באה אשת “החיט” לבקש את כספה מה" סגל ערך עשרים נאפאליון, והם ענו לה עזות, ותעש שמה פראות בבית. והם שחדו לה מהלומות מאלופות. […] וביום הששי קראו אותי לבוא לבית הפקידות ומפני מחלתי לא הלכתי, והלכתי ביום השני, ויען ויאמר לי האדון חזן: “הנה כי כן כאשר בא חותנך הנה הלא זכור נזכור כלנו, כי האדון שביד לא נתן רשיונו בכל אופן. וכל הבקשות, גם הדמעות, לא הועילו מאומה”. וגם איזה פעמים התרה בי, ולא שמעתי בקולו. הלא אז היה בידו לעשות עמדי רעה, אך כאשר חס עלי ועל כבודי, והוא היה תמיד שבע רצון ממני. לכן אמר אעשה את עצמי כאינני יודע. ומה אם יהיה עוד איזה איש ישר בהמושבה, ועתה כאשר נודע לי על ברור כי איש נרגן הוא לכן אבקשך לקים את הפסק דין הישן. כי לא ישב עוד פה בלי רשיון אף יום אחד. כי האשמה עליו נגד האדון שביד באשר לא מלא את תפקידו. אך כאשר עתה נשתנה הדבר והוא עתה אב לקאלניסט, לכן כאשר יצא מהמושבה אז עליו לכתוב בקשה, כי יתנו לו רשיון לשבת בהמושבה אצל בניו, ואני אשלח את דבריו ישר לפריז ואקוה כי לא יחטיא את המטרה. ואחרי כן יתן לי חתימתו כי יהיה איש מתון ומתנהג לפי חוקי האדמיניסטראציע. (כל זאת דבריו ממש). והיום הלך אביך ליפו, לבקש אחרי דירה קרובה להים. […] אדמה כי לא לרעה תהי הדבר להם, אף כי לפי שעה מצטערים הם הרבה, כי קשה להם “הטלטול”.²⁹ […] בקשנו ממנו הרבה פעמים כי לא יכניס את עצמו בגוף העינין בין האחים סגל, כי זה נגד כל המושבה ונגד הפקידות ונגד דרכי המוסר. אך הוא התרועע עם שליט וגינזבורג אשר הם בעצמם מכל המושבה כולה עומדים מצד דוד סגל.

יום ו' אחר הצהרים עתה, הנני בא מיפו. הלכתי אתמול ליפו עם בית עדעלמאהן ובתיה גורוויץ. לנתי אצל חנה אחותי. ושם נתודעתי משלום חיים ומרים אחותינו. מצב חיים הוטב. והוא בעוד שבוע ימים יבוא הנה. ומרים עודנה בתומתה [בהריונה], חושבים כי בשבוע זו יבוא יומה… ישבתי עם אביך אשר כבר גמר עם דירתו. הוא שכר דירה אצל איש ישר אחד אשר אדעיהו. […]

הוואנדאנז כבר זה שלשה ימים פה בראשון ואך מלבך מקבלים. וקאבערנות³⁰ יהיה כנראה ביום השלשי […]

אני משביעך כי תקחי כל מכתבי ותשימי מהם צרור כי לא יאבדו כי יקרים הם למאוד. אני בעצמי אהיה לך אסיר תודה אם בזמן מן הזמנים אוכל לראותם עוד פעם. שמעי נחמה, קחי לך מועד וקראי כל מכתבי. וכתבי לי מכתב גדול ובו תכתבי כל אשר בלבבך בלי מפריע כי אדע מה עמדך […]

חיי בטוב ובנעימים כחפץ מכבדך לנצח, מיכל זלמן פאחאטשאווסקי

[…]

כ"ז באב תרנ"ו (6.8.1896)

ב"ה פה ראשון לציון, יום ה כ"ז לירח מנחם אב תרנ"ו

לנחמתי יקרתי, ולבני מחמלי שלום עדי נצח!

[…] אף כי כבר הוריך יושבים ביפו כידוע לך, אך אביך בא לבצור ענביו הקאבערנע, לכן ישב אצלי כל ימי השבוע, ואך היום בבוקר הלך יפו. וכן היה לאל ידי לדבר עמדו ארוכות וקצרות, והוא בהעת האחרונה נשתנה מהקצה אל הקצה בדברים הנוגעים לנו, […] דברי יעקב יטפחו על פני אביך את רשעתו נגדי, אך הוא יצטדק בזה כי בהיותך תמיד כלואת הרוח ולא יוכל לדעת מה בחובך לכן גמר אומר כי זאת הוא חפצך היותר נעלה בחיים לעשות הצעד הארור […]

אך דבריך על דבר בריאֻתך העציבו במאוד את רוחי כי שמעתי אשר כמעט אין לך עוד תקוה להיות בריא לגמרא. היתכן כי גם שם אין מזור למכתך? צר לי מאוד! על דבר הלימוד הלא כבר גלותי לך את דעתי כי אֵנֵני מתנגד לזה מעיקרא. אך מצאתי כי זה דבר לפני זמנו. כי טרם תהי בריאה, לפחות עד כי תוכלי להתעסק בלמודים, והילד יהי מורגל בהאויר הקר והמוזר לו, עליך להמתין עוד. אך אם את תמצאי כי אין לדברי שחר, ותביני עליך לעשות הצעד הזה דוקא בהחורף הזה, אז היכולת בידך לעשות וגם אתן הסכמתי לדעתך. גם על דבר הכסף כל אשר ביכלתי אעשה. אך שמעי נא בקול יעקב אחיך ואת אשר ישפוט הוא כן תהי, כי מצאתיו לאיש ישר ונאמן ובית השופט שלו יותר טוב משלך. ואת אשר תאמרי להֵטיב מצבנו החומרי במלאכתך זאת אין לך כל תקוה. כי ביפו היו הרבה פעמים רופאי שינים והלכו להם בנקיון שינים אף עתה תבוא הנה אשת מרגלית קראמארינסקי בדיפלאם מאושר עם פראקטיק, ותפתח לה מכון ביפו לקבל חולים הלא אין כל תקוה לך. אף גם לא אוכל בשום אופן להאמין כי את תוכלי לעקור שינים מאיזה איש או אישה או ילד […] עד עתה לא היו עתותי בידי כי טרוד היתי עם הענבים, זה תמול בלילה גמרתי ענבי. וענבי אביך כנראה יהיה כמו בשנה העברה לא יותר ענבים כי הסיבות היו רבות כידוע לך. טוב עשתה אחותי חנה כי באה אלי על ימי הואנדיונז. עתה היתי בעל הבית, וחיים עם אביך אכלו על שלחני, ואני גם כן עבדתי הרבה מאוד ולוא לא היתה חנה כי אז נפלתי חלל. היום כמעט ישנתי כל היום כי זמן קבלת הענבים³¹ כל הלילה. לכן לא ראיתי איש […]

חיים בא והנהו בריא ועובד עבודתו בהמרתף, וממרים עוד אין לנו שום ידיעה והיא כבר עברה את הזמן לפי חשבונה […] תחפצי לדעת מִשלומי, היינו מבריאותי, אומר לך כי מהמחלות השוררות לא אסבול מכל וכל, אך אסבול מאוד מהנערבין [מהעצבים] שלי והם יפילוני לערש דוי מדי פעם […] אני עובד הרבה על השפה הצרפתית גם אעשה חיל בה יותר מאשר חשבתי. ואם אקבל ממך מכתבים טובים אשר לא יפעלו לרעה על העצבים אז אהיה בריא ושלם ואעשה צעדים לפנים בהשפה וספרותה.

אשמח מאוד על הבשורה כי עשהאל נעשה לילד אחר, ושמח עם הילדים ומוצא את עצמו מאושר בחברתם, מתי תשלחי לי את תמונתו? או עם תמונתך? הלא תקני לו איזה דבר חפץ בשמי, אינני חפץ כי ישכח אשר יש לו אב כואב.

חיו בטוב והיו שלום כחפץ החי בעדכם

בעל הנפ"ש³²