תמונה 1 בקובץ 3

דוד בדר

כ"ו כסלו תרל"ז (1875) – כ"א חשון תשי"א (1950)

עם צאת הספר לאור נתקיים, חלומו של המנוח דוד בדר, שלא זכה לכך בעודו מהלך אתנו. זכורני איך הפציר בי לעסוק בעריכת “כתביו”. ואני היססתי להיענות להצעתו. לא מצאתי אחיזה בפירורי החומר, בפזורי רשימותיו. עתה, באיחור זמן. נתמלא רצון הנפטר. הנה כונסו קטעי־העיזבון, שנצטרפו להפתעתי המשמחת, למסכת אחת לתורת חיים שלימה.

ד. ב. קנה עולמו ב"פכים קטנים", שבהם ראה יסוד לקיום אדם ועלייתו. חלקו לא היה עם ממריאים ומסתערים. הוא ניכר בצעדו המתון, בחושיו החיוניים, בכוח הסבלנות והבטחון. בעל מסורת ונימה ריליגיוזית, וגם ־ חילוני ומתקדם בדעותיו. יהודי ואנושי בשרשי מהותו. השכיל להתהלך עם הבריות וארח כסבא נלבב לחברת ילדים ונוער.

מטבעו היה איש־רעים ונהנה מישיבה בצוותא. נדיב־עין ונוח לרצות. אך לא ויתר לשררה, למחוצף, למנצל. תמיד הגיב לפי דרכו, על מעשי עוול וביקש צד זכות לחלש, לעשוק. במלוא אונו ויכלתו עמד לימין צעירינו גואלי שממת־המכורה ודאג להם ברחמי־אב. הוא השיג גמ"ח לחלוצים רעבים והוטל לבית־הכלא בעוון פיגור בתשלום חובו לפרנסי המושבה (עיין “ממעמקים” עמ' 37). ולעת משבר הוכה בידי אחים מרי־נפש ומשוסים. בצער, במכאוב ובאהבה קידש תפקידו (עיין “זכיתי” עמ' 46). לחם בעקשנות לכיבוש עבודה לפועל העברי ועשה הרבה כדי להאחיזו באדמת פרדס, כרם ושדה. הוא נשא יסורי קליטה ומרד בעצלות ובבטלה מאונס. אך קשי התנאים, שבהם נתקל, לא פגעו במדותיו הנאות, בנאמנותו לנתיבו האחד.

במסגרת פעלו הצנוע שימש מדריך ומסביר ומאמץ יד רפה ויגעה. הוא היה סוציאליסט עברי, שדבק בארץ ונשם אויר מציאותה. במגעו הקרוב והמתמיד עם קהל פועלים לא נזקק לכרזות, לכרטיס זיהוי אידיאולוגי. יעודו האישי הואר מבפנים ועיסוקו בצרכי ציבור נתבסס על מערכי נפשו הישרה. ניחן בסגולה שלא להפסיד את הלב הטוב והער בתהפוכות הזמנים.

דוד בדר החברותי, העממי, ראה, כנראה, צורך לחזק ולהשלים בכתב את שיחו ודאגתו שהשמיע בעל־פה. וכאן, בעמודים אלה, נאספו נסיונות־עטו בתקופות שונות. ואף כי נקבעו להם כמה מדורות הרי התחומים מעורבים וענין בענין נוגע וחוזר חליפות.

הספר, שהוגש לקוראים־ידידים, לא יומד במידת־הדין של יצירה לשמה. אין כוונת הדברים לעמוד במבחן ספרותי. לא נעלמו מעיני רישולי־סגנון וליקויים אחרים. אך נמנעתי מתוספות גיהוץ ושיכלול. “בלי מכלולים ופאר” נתחברו תג לתג וקו לקו כל אותן התגובות וההערות שנרשמו לשעתן. פה ושם זרועים ניצנוצי הומור, פולקלור, סיפורים ופרטי עובדות, שיש בהם כדי להאיר שבילים נשכחים בתולדות הישוב ברי לי: הדורשים למקורותיה של תנועת־העבודה־העברית, נפתולי ארגונה וראשית בנינה יסתייעו בעדות הפשוטה של דוד בדר, איש השורה, כפי שראה, הרגיש, השיג וביטא.

לסיום הספר מצאתי לנכון להוסיף גם מה שנאמר ונכתב, בהזדמנויות שונות. על דוד בדר החי והפעיל, וכן דברי פרידה וזכרון עם לכתו מאתנו בדרכו האחרונה.

לבסוף אביע תודתי לח' חנן ציוני על טרחו בשקידה להביא את “ספר דוד בדר” לידי הרבים.

אברהם ברוידס