(לתולדותיו)
נולד בסאווראן, פלך פודוליה, אוקראינה, כ"ו כסלו תרל"ו (1875) לאביו יצחק, מחובבי ציון, ולאמו גולדה (לפי מסורת המשפחה השם בדר הוא ראשי תיבות בני דוד רפפורט). למד ב"חדר", ובגיל רך נאלץ לעזור לאביו בפרנסת הבית. נמנה עם הנוער היהודי המתקדם ונתן ידו לייסוד אגודות “פת לעניים”, “עזרה לחולים” וכדומה. שלוש שנים ושמונה חדשים שירת בצבא הרוסי, והשתתף במלחמת יפאן ובהגנה העצמית (1905). באותו פרק זמן החליט לעלות לארץ.
באחת מרשימותיו מספר ד. בדר: "עברתי את גבול רוסיה–אוסטריה. לא סתם “עברתי”, אלא הבריחוני בחשאי קצין וחיל רוסי. העיר הראשונה, שבה לנתי מחוץ לתחומי רוסיה, היתה הוסיאטין, ומשם הגעתי לצ’רנוביץ.
שמעתי את שמעו של הסופר ר' בנימין, כעסקן ציוני וכאחד מאנשי “המעורר”. לשם זה נסעתי ללבוב, חפשתיו ומצאתיו ושאלתי בעצתו. לתמהוני, יעץ לי לנסוע לארגנטינה. לא נשמעתי לו. נסעתי לסטאניסלאב, אל עורך ה"וועקער" הציוני, מר אליעזר רוקח, והוא אמר לי: “סע לאמריקה”!“. גם לעצתו לא שמעתי. פניתי בכתב ל”לשכת המודיעין ביפו", שהתנהלה ע"י המנוח שיינקין וד"ר חיסין, וקיבלתי תשובה זו בקירוב: אם יש לך כך וכך פרנקים תוכל לבוא, ואם לא – אל תסע. העבודה קשה ולא תמיד היא מצויה".
אימצו אותי בהחלטתי לנסוע הח' שטיינמץ בצ’רנוביץ והח' קפלנסקי בווינא. וביום י"ב ניסן תרס"ו, הגעתי לחוף יפו.
יצאתי כ"שהפתקה האדומה" בכיסי. לקחתי מקל בידי, תרמילי ונעלי על שכמי, והלכתי לראשון לציון. שם כבר מצאתי שנים מחברי “פועלי ציון”. ובבואי התפארו: “יהיה לנו מזומן”. ומה השתוממתי כשאלי אחד מהם למקום לינתו, והוא עונה לי (באידיש): “איך וואוין ניט אין ערגיץ (איני גר בשום מקום): בחצר בית הכנסת או על אחת הגזוזטרות”.
ובא' חול המועד פסח, השגתי עבודה בקציר שעורים אצל הביל"ואי מראשון־לציון צלוליחין, בחלקתו בין רחובות לנס ציונה. עד היום אני מרגיש חיבה וכבוד לאדם זה. בקצרי בחרמש נתגלתה לפני פרשת “ממחרת הפסח”. ענין “העומר” רחף לעיני. אחרי הלכו מאלמי האלומות, ונשים מלקטות “לקט”. יכול להיות שעד היום אני ממשיך את קיומי כאן מן המתיקות של אותם הימים הראשונים המאושרים".
הוא המשיך לעבוד כפועל חקלאי ונתחבב על האכרים. אך בהיותו עֵר למצב חבריו הבטלים, שהיאוש התחיל מכרסמם, ראה חובה לעצמו לבוא לעזרתם. ולשם כך התנדב לתפקיד, שלאחר שנים רבות נעשה לענף שירות חשוב בציבור הפועלים והוא מרכז העבודה. ד. ב. נהג לקדם פני עולים חדשים וסייע בידם כמיטב יכולתו. כן דאג בשעתו לקליטת שיירות עולי תימן. תמיד היה שש לקראת מעשים טובים.
כשעבר לפתח־תקוה השתתף בייסוד קבוצת הפועלים “אחוה”, שמטרתה היתה לקבל עבודת פרדסים בקבלנות. קבוצה זו היתה אז כעין יכין" בזעיר אנפין.
בימי המצוקה של ראשית מלחמת העולם הראשונה נתן ידו למיסדי “הקומונה” של פועלי פתח־תקוה – חברה בלתי רשמית לאספקה שיתופית.
עם כיבוש החלק הדרומי של הארץ בידי צבאות הברית התנדב לגדוד העברי הארצישראלי, ראשון ליהודה, ואחרי שחרורו מן הצבא עבד כשכיר־יום והמשיך לעסוק בפעולה ארגונית בקרב ציבור הפועלים. עשה הרבה למען החדרת העבודה העברית בעיר ובכפר.
במאורעות תרפ"ט נאסר בבית החרושת “שמן” בחיפה והיה עצור חודש ימים כחשוד ביריות על ערבים. אחר כך עבד בבנימינה בתור בא־כוח “קופת חולים”, ומשנת תרצ"ד במרכז העליה של הסתדרות העובדים.
ד. ב. היה ממיסדי הארכיון והמוזיאון של תנועת העבודה. מן היוזמים והטורחים להקמת “בתי אבות” – כעין מושב זקנים בצורה מודרנית. אף השתדל לטובת ילדי רחוב עזובים להחזירם לחיים תקינים. רבות עשה לגילוי מקום קבורתם של חללי השמירה וההגנה ופועלים שנפטרו כאלמונים. לתכלית זו הקים את “ועדת ציוּן”, שהציבה מאות מצבות לנשכחים, לאלה שמסרו חייהם באין להם גואל ומודע. ראשית מפעלו זה חלה בי"ז תמוז ת"ש עם הקמת המצבה על קברו העזוב של החולם־הלוחם מיכאל הלפרין במחנים.
דוד בדר ליווה את פעילותו הציבורית בתגובות שבכתב. אין לך מאורע בתנועת העבודה ובחיי האומה שלא נגע אל לבו. הוא פירסם הרבה מאמרים ורשימות ב"קונטרס" “הארץ” דבר" וכו', על נושאים מחיי העבודה והחברה. חביב היה ומקובל על חבריו בתנועת הפועלים, וחוגים רחבים בישוב הגוּ לו חיבה ויקר.
בעוד ידידיו מתכוננים לחוג את יום מלאות לו שבעים וחמש שנה, נפל למשכב ואחרי מחלה קצרה נפטר בבית החולים הדסה" בתל־אביב, כ"א בחשון, תשי"א. הניח אחריו בן ונכדים. תנצב"ה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות