“אלפיים שנות אמנות יהודית”    🔗

בתערוכה חשובה זו שהתקיימה זה לא מכבר ב"בצלאל" היו מוצגים שונים ורבים ותכונתם המשותפת האחת צביונם היהודי. עד היום חלוקות דעות החוקרים באשר למושג “אמנות יהודית”. בדרך כלל, נוהגים לכנות בשם זה כל חפץ אמנותי, המשמש את הפולחן הדתי היהודי, ואחת היא אם נעשה בידי יהודים או לא. רק בימים שעם ישראל ישב בארצו וחייו היו חיי עם נורמאלי הייתה יצירתו האמנותית עולה בכל אותם התחומים השונים של סדרי חיים ודפוסי תרבות של חברה רגילה ותקינה.

בתערוכה “אלפיים שנות אמנות יהוּדית”, היו שני מדורים. האחד הציג את דברי האמנות האפיינים לתקופה שקדמה לגלות, והיו בו דוגמאות של גלוסקמאות מקברי הסנהדריה (המאה הראשונה לספירת הנוצרים), מטבעות מימי מלחמת בר־כוכבא (132־135 לספירה), פרטים ארכיטקטוֹניים מבית־הכנסת מכורזין (המאה השלישית), קטע של ריצפת פסיפס מבית־הכנסת בנירים (המאה השישית), וכן כלים רבים אחרים, הנושאים סמלים עבריים טיפוסיים. אמנות תקופה זו, שהשתרעה על פני קרוב לאלף שנה, צביונה היהודי בא לה מן הסמלים היהודים שנקבעו בכלים השונים, הואיל ובלעדיהם היה אופייה קוֹסמוֹפּוֹליטי מובהק, ונתון בכל תקופה ותקופה להשפעות של תרבויות העמים השכנים והכובשים הרבים שכבשו את הארץ במרוצת העתים, לפיכך אין האמנות היהודית בפרק זמן זה אלא מעשה קישוט טהור.

המדור השני של התערוכה עיקרו מלאכת האמנות היהודית העממית. עם ראשית הגלות נפגם כוח היצירה האמנותית היהודית, כמותו נצטמצמה ואיכותו נפגעה. יש תהום גדולה בין בתי־הכנסת האחרונים שנבנו בארץ, בדומה לזה של יריחו שנבנה במאה השמינית, ובין בתי־הכנסת הראשונים שקמו באירופה (וורמיזא: המאה האחת־עשרה); חלל ריק זה אפשר בא מן העקירה הפתאומית ומן הפגישה עם תרבות אחרת זרה ושונה. ההשפעה הנוצרית עתידה הייתה למלא תפקיד מכריע בעיצוב הפולחן הדתי לפרטיו. אמנם כבר במאה האחת־עשרה החלו ליצור תשמישי קדושה; אבל רק בסופה של המאה השש־עשרה היה היקפה של אמנות זו גדול ורב. כלי קודש אלה, שהוצגו בתערוכה בדרך מיצוי, מעידים כמאה עדים על ההשפעה הרבה שהשפיע הסגנון האמנותי של ארץ הגולה על היוצר היהודי. השפעה זו ניכרת גם בכתבי היד המפוארים שהוצגו ב"בצלאל", כגון “הגדת בצלאל” והגדת “הציפורים”, שצוירה בגרמניה במאה השלוש־עשרה, ורוחה הנאיבית והעממית אפיינית לרוח התקופה, וכן המחזור על שם הרב מריזין וכתב היד המכוּנה “כתב יד רוטשילד 24”, שנכתבו במחצית השנייה של המאה החמש־עשרה, והם משקפים את השפעת אמנות המיניאטורה של הסביבה על ציירי כתבי־יד אלה.

מעשי האמנות, שנעשו בידי היהודים החל מתקופת האֵמאנסיפאציה ואילך, אבד להם, עקב התמורות שחלו בחיי העם, צביונם העממי המיוחד. אמנם קם באותם הימים דור של אמנים יהודים נודעים בעולם, שתרמו תרומה לא מעטה להתפתחות האמנות בכלל, אלא פרשה זו היא פרשה לעצמה וּודאי ראויה היא לתערוכה משלה.

שתי תערוכות־עשור    🔗

בחוברת “אורות” ל"ד סיפרנו על שתי תערוכות שערך איגוד המוזיאונים בישראל בימי חגיגות העשור, תערוכות של ציור, רישום וגראפיקה, שהוצגו במוזיאון תל־אביב וב"בצלאל" בירושלים. המשכן לאמנות בעין־חרוד והמוזיאון לאמנות חדישה בחיפה ערכו גם הם תערוכותיהם לכבוד העשור, הראשון בא והציג את הפיסול הישראלי, והשני אמר להביא לפנינו את אותן אמנויות קטנות, כביכול, בתערוכה שקרא לה “עשר שנות אמנות ישראלית בצילום, קיראמיקה ואריגה”.

התערוכה בעין־חרוד הדגימה והדגישה יפה כמה וכמה עובדות כלליות. אמנות הפיסול בארץ עוֹדה צעירה ומגששת, ודומה רק בשנים האחרונות מצאה לה דרכה. טבעי איפוא הדבר, שעד היום ניכרות בה השפעות רבות מן החוץ, והיא פתוחה להן הרבה יותר מאמנות הציור. בשל כך רמת הפיסול בארץ עודה נמוכה, ולבד מספר מצומצם של יוצרים בעלי העזה, אין בתוך עדת הפסלים שלנו ייחוד עצמי ופנים שהם כולם מיוחדים להם. אמנם, אין להפריד את תולדות ראשית הפיסול בארץ מתולדותיו הראשונים של הציור הישראלי. תופעה זו הידועה בשם “רגיוֹנאליזם”, שעיכבה את התפתחותן של שתי האמנויות, דומה הרבתה לפגוע בפיסול, באותה צורת ביטוי פלאסטית, הקשורה מאז ומתמיד בכל ערכיה ומסקנותיה בשלמות הצורה. העבר לא סייע לפסל בישראל שהיה מבקש לגלות אופי הפיסול היהודי בימי קדם. פיסול יהודי לא היה בנמצא, אפילו בשעה שנוצרו בארץ מוזאיקות ובניינים, שטבוע בהם חותם ארכיטקטוֹני מיוחד במקצת; ואילו מן הפיסול של העמים שסבבו אותנו כמעט שלא נותר שריד.

גם עכשיו אין התנאים האוֹבּייקטיביים מסייעים לפסלינו ביצירה אמנותית רצופה. המורים הוותיקים, ובעיקר בן־צבי המנוח, העמידו דור של אנשים מוכשרים, ללא הכוונה אמוֹציונאלית איתנה. לעומת זאת, גילתה לנו התערוכה בעין־חרוֹד את חשיבות פעולתו של הפסל והמורה הוותיק רוּדוֹלף להמן בקרב תלמידיו. הללו, רובם צעירים ומושפעים מן האֶכּספְּרסיוֹניזם הגרמני. אולם אחדים מביניהם כבר יודעים לפשט את הצורה, ותמיד מתוך זיקה עמוקה למהות החומר (לרוב עץ). קבוצה שנייה של פסלים, וזו נמצאת בקו עלייה מתמיד, היא קבוצת הפסלים המופשטים, דוגמת דנציגר ושמי, שחביב עליהם הברזל המולחם, ובו הם יוצרים פסליהם, וכן שטרנשוס, פלומבו, זהרה שץ, המפסלים בחמרים שונים. הללו יודעים יותר מחבריהם את הנעשה בעולם הגדול, והם ערים לתמורות החלות בו (ונכון הדבר גם לגבי דנציגר, השוטף לקרב יצירתו אל נופי הארץ), אלא שאין הם יודעים תמיד לקשור את יצירתם עם פניה המיוחדים של הארץ. מכל מקום אמנים אלה גילו לפחות את הדרך לשחרור הפיסול מן הרוח הרגיוֹנאליסטית, שהקפיאה שנים רבות התפתחותן בארץ.

התערוכה השנייה, “עשר שנות צילום, קיראמיקה ואריגה בישראל”, אי אפשר היה לה להצביע על התפתחות כלשהי, אף לא באחד משלושת המדורים שבה, השונים כל כך אחד מן השני. זו נערכה איפוא על טהרת הערכים האסתיטיים.

מכל מיני מלאכת האמנות, דומה, מלאכת האריגה היא האחת והיחידה, המבקשת להתחבר עם המיוחד שבאקלים ה"ישראלי". ניכר הדבר בצבע, וגם בחומר, שגסותו המכוּונת כאילו רוצה לילך בדרכי אמנות האריגה העממית, שהייתה כה מפותחת כאמנות שימושית טהורה אצל עמי ערב. וחבל שדווקא בתחום זה לא הצליחה התערוכה במוזיאון העירוני בחיפה לשקף אלא מעט מן הנעשה בארץ, והמוצגים המשובחים ביותר היו אלה של הגברת יוליה קיינר מירושלים, שעבודותיה מצטיינות ברוח אירופאית טיפוסית.

הקיראמיקה, שהתפתחה בצעדי ענק בשנים האחרונות, עדיין רחוקה מלתפוס משהו מאותו ייחוד שנתייחדה בו הארץ. רבים מאמני הקיראמיקה שלנו, ובעיקר הוותיקים שבהם, הביאו עמם את מסורת אירופה ובמיוחד זו של גרמניה, שעיקרה, טהרת הצורה. ואילו הצעירים, הנוהים יותר אחרי החומר, ונוהגים חירות רבה בצורה, מושפעים, בשל השתלשלות מסיבות מקרית, מהקיראמיקה האיטלקית המודרנית. כך אירע לו לצבי גלי, שעשה שנים באיטליה, וכך אירע לצעירים אחרים, שלמדו את מלאכת הקיראמיקה בעין־הוד, בהדרכתו של האמן האיטלקי לוצאטו, וחדלו לראות ביצירה הקיראמית מוּצר שימושי גרידא.

אשר לצילום, אפשר לציין שתי עובדות עיקריות: רמה נאה למדאי של צלמים רבים, העוסקים גם במונטאז’ים ובשאר מיני ניסיונות, שהיו אפייניים לדור שלם של אמנים צלמים באירופה ובאמריקה; וכן היעד מוחלט כמעט של דמות האדם כנושא מרכזי בצילום; עובדה זו מתמיהה, נוכח המסיבות המיוחדות של חיינו בארץ זו.

“אמנות המחר”    🔗

היה זה שם יומרני מעט לתערוכה, שערך המוזיאון העירוני בחיפה ובה שלושים ושבעה ציירים ופסלים, שדבר אחד בלבד משותף להם – גילם, שכולם כבני שלושים שנה. השם “אמני המחר” היה ללא ספק הולם יותר תערוכה זו, שכן בגיל כל כך צעיר, אין בכוח האמן אלא לסכם לעצמו את הישגי מוריו, האמנים הוותיקים והמנוסים, ויהיו אלה אמנים פיגוּראטיביים או אמנים מופשטים. אמנותם של הצעירים הללו פוֹרמאליסטית בעיקרה, ואין בכל ניצני חיפושיה כל גיבּוּש של ממש. עניין יש בה בתערוכה, שמזמנת היא אותך לתהות על מידת כשרונם של הצעירים והמגמות השונות, שהן אפייניות להם היום. מבחינה זו יש בצעירים אלה אותו ריבוי פנים שאתה מוצאו אצל הציירים והפסלים הוותיקים בישראל. ראוי עוד לציין, שכל הדיבורים והתיאוריות אודות גוון לוֹקאלי, שכה הטרידו את אמנינו לפני שנים, דומה, אינם מעסיקים הרבה את אחיהם הצעירים היום. הללו פניהם אל האמנות הבין־לאומית, ובה הם מבקשים ישועתם, בין ישועה ריאליסטית ובין ישועה מופשטת.

אמנות בקיבוץ    🔗

השנה נערכו שתי תערוכות כלליות של אמני קיבוצים. הראשונה, בבית־האמנים בתל־אביב, הציגה יצירותיהם של אמני הקיבוץ הארצי, והשנייה ב"בית ברל" בקיבוץ נען, ועניינה פרי עבודתם של אמני הקיבוץ המאוחד. אי אפשר שלא לראות, בשתי התערוכות גם יחד, אותה הליכה ברורה של אמני הקיבוץ אל האמנות המופשטת. אמנם, קשה לדבר על אמני הקיבוץ כעל קבוצות אמנים הוֹמוֹגניות, שהרי האמן בקיבוץ חי ויוצר לעתים בבדידות מוחלטת, ובתוך חטיבה חברתית מסוגרת, וכמעט בלא מגע של קבע עם המתרחש סביבו בעיר, ולא כל שכן בארצות־חוץ. אף־על־פי־כן נתגלתה אחידות מסוימת בכל אחת משתי הקבוצות הללו. אמני הקיבוץ הארצי מושפעים בחלקם (ובעיקר הצעירים שבהם) מִשני האמנים הוותיקים סטימצקי ושטרייכמן; ואילו אמני הקיבוץ המאוחד קשורים יותר ביוסף זריצקי. הסיבה לכך נעוצה בעובדה הפשוטה, שאמנים אלה הדריכו משך שנים מספר במסגרת הסמינריונים של התנועות הקיבוציות. הראשונים קשורים יותר לבעיות של צורה, הבאות לידי ביטוי בסגנון שאינו נקי ממאנייריזם. סממני מאנייריזם אינם חסרים גם בקבוצה השנייה, זו המתיימרת לדגול בחומר כבערך הבונה את התמונה.

אף־על־פי־כן מוכיחים אמנים אלה, שרובם צעירים לימים, בגרות מקצועית המניחה את הדעת, שקנו לעצמם בתנאי חיים קשים מאוד ליצירה. ועוד שתי הערות: אצל אנשי הקיבוץ הארצי דבק הפיסול בסגנון מסורתי־לוקאלי, ואילו בקיבוץ המאוחד מצויים כמה פסלים שהשכילו לעמוד על הניסיונות המודרניסטיים של אמנים כדנציגר ושמי, ואף עלה בידם ליצור יצירות פלאסטיות רעננות, שכבלי מסורת אינם מעיקים עליהן, ואין הם חוששים להשתמש בחמרים לא־מקובלים, כברזל המולחם. שני האמנים לוצ’אנסקי ושמי ניצבים בשני הקטבים של שני דרכי הפיסול בקיבוץ. בין אמני הקיבוץ הארצי יש לעומת זאת קבוצה חשובה של ציירים־גראפיקאים, שהשפיעו לא מעט בשנים האחרונות על סגנון הרישום והגראפיקה.

תערוכות יחיד    🔗

[נחום גוטמן] הצייר הוותיק נחום גוטמן הציג    🔗

בימים אלה תמונותיו בבית האמנים בירושלים לאחר הפסקה של שנים רבות. צבעי השמן שלו, ובייחוד צבעי המים, היטיבו להמחיש לנו את התפתחותו בשנים האחרונות, שעיקרה התפתחות אורגאנית של האֵלגאנטי והגראפי, המונח ביסוד הדרך האילוּסטראטיבית של עולמו הציורי. היסוד האילוּסטראטיבי עדיין שליט בו, אם כי עמד האמן וויתר אי־אלו ויתורים מאנייריסטיים לאמנות המודרניסטית.

קליר יניב    🔗

היא אמנית צעירה, הנמנית עם אנשי “קבוצת העשרה”. תערוכתה בגאלריית צ’מרינסקי בתל־אביב הוכיחה את נאמנותה לצייר סטימצקי, ויכולתה לבנות מן האלמנטים המסוגננים של המורה דבר קרוב יותר אל עצמה, ורענן יותר בגוֹני צבע עליזים וחמים. אמנם צבעיה רגישים פחות מאלה של סטימצקי, אלא דומה משמעות יש להם משלהם, ואין היא צמודה כל כך לצורה, ויש הרמוניה חפשית יותר בציוריה, ותוכנם לעיתים יותר אימפרסיוניסטי.

דוד כפתורי    🔗

הציג מציוריו בגאלרייה כץ בתל־אביב בתערוכת־יחיד ראשונה שלו. צייר זה, דומה, מבטיח הרבה, הואיל ועולה בידו להשתמש בתורת מוריו בשביל להקים עולמו שלו בצבע וברישום. עולם של אלמנטים פאנסטיים, המאכלסים את בדיו. דוד כפתורי בא אל הציור בהשפעת מוריה של קליר יניב, אלא שהוא עמד ופיתח לו אכּספרסיוֹניזם מובהק משלו.

קלמן הק    🔗

הציג אף הוא בגאלרייה כץ. צייר צעיר זה בא אלינו לפני שנים מספר מדרום־אפריקה, ובאמתחתו יצירות לא מבוטלות. עולמו הרוחני מאוד קוֹסמוֹפּוֹליטי, וציורו המופשט אינו נבדל מיצירות רבות, הנעשות ברוח דומה בעולם הגדול. הקוֹמפּוֹזיציות הגיאוֹמטריות שלו משובחות יותר מאלה שיש בהן אלמנטים צבעוניים מרובים, והמעידות על אימפּרוֹביזציה מזהירה אמנם, אך נטולת תוכן אמנותי משכנע.

יוסף הלוי    🔗

תערוכתו בגאלריית צ’מרינסקי הייתה הטובה בתערוכות יחיד של אמנים צעירים בחדשים האחרונים. אמן זה הצליח להשתחרר עד מהרה מסכנת המאנייריזם שארבה לו. ציורו מבוסס על אלמנטים ספרותיים מסוגננים ברישום ובקוֹמפּוֹזיציה. כוחו רב בעיקר בתחום הצבע, בו הוא יודע להביע את עצמו בגוונים מעטים. בתערוכה זו נתגלה כצייר, שהגיע לביטוי עולמו הרוחני בדרך שיש בה הרבה בלתי־אמצעיות וחירות במגע המכחול, אף־על־פי שעודה כבולה בעולם צורות ואלמנטים של ספרות.

מתוך תערוכת “תשמישי קדושה יהודים” שנערכה בבית הנכון “בצלאל”