הילדה היתה נעזבת לנפשה בכל יום בשעות הצהריים, עם תום הארוחה המהבילה והמסודרת, שהיתה מוגשת מנות מנות על שולחן המטבח הקטן מכוסה הפורמייקה. “צריך לאכול הרבה חלבונים כדי שהעצמות תהיינה חזקות, וגזר כדי שהעיניים תהינה חזקות” – היו המשפטים שחזרו וזרזו את הילדה בכל יום בצהריים, בין בליעה לבליעה, כאשר עיניה היו שטות רחוק רחוק, אל עץ הלבנה הגבוה, שהלך והקריח מול חלון המטבח, ואשר בין ענפיו המסוקסים היו מדלגות במשק כנפיים ובקול המולה יוני בר אפורות וכבדות. כאשר סוף קערת הלפתן היה מתגלה מתחת לחוטי הרברבר המתקתקים עד בחילה, היו הצלחות עוברות מעל לראשו של האב, אל הכיור, שהיה עטוף סחבה, כדי לעצור את הטפות, שטפטפו במרדנות על ארונות הכלים ועל הרצפה. ואז, בכל יום מחדש, היתה הילדה מופקרת לתהום שנפערה בבטנה, לשעתיים שבין שתיים וארבע, אשר יוקפאו, עד שיחזור העולם ויפשיר למסלולו הרגיל. עד שיצאו הילדים מאחורי דלתות הבתים, הנעולות והמריחות כל אחת מריח תבשילים אחרים, וירדו לחצר. עד שיתעוררו ההורים, ובקול זירוז יושיבו את הילדה במטבח ליד ארוחת המינחה. ועד שתעבור אותה מועקה, אותה צביטה חזקה בבטן, שהיתה אוחזת בה תמיד, בשעות אלה.
הרגעים הראשונים של הזמן ללא זמן מולאו עדיין בסדרת עיסוקים של אחרי הארוחה. האֵם טרודה בסידור הכלים האחד על גבי השני בפירמידות, שהוכיחו תמיד מחדש את חוקי שיווי המשקל הבלתי אפשריים ביותר, ובמילויים במים – “עד אחרי השינה”. והאב כבר מילא את המטבח הקטן, מלא ריחות הדלעת ומרק הירקות, בריח הסיגר הפשוט, שהתערבב בעשן מי הקומקום, שנמזגו, בהפיצם אדים לכל עבר, לתוך ספל התה המסורתי. ועד שגמר האב למצוץ את חתיכת הסוכר הקשה ואת קצה סיגרו לחליפין, בין גערותיה של האם נגד העישון, נגד התה, נגד הלכלוך, נגד, עוד יכלה הילדה לכווץ את רגליה על כסא המטבח, וללקק טבלית שוקולד, שחכתה לה מאחורי השמשה השבורה של ארון הכלים, מלא התבלינים ואבקות האפיה, או למצוץ סוכרית דבש, שהיתה מוצאת בתחתית תיק העור של האב, בין גרגרי הטבק וכרטיסי האוטובוס המשומשים, שרפדו אותו.
אולם, כשגם שעת רצון אחרונה זו נמוגה, כשהעתון צנח על משקפיו של האב, וקול נחרתו נענה ברטינותיה הממלמלות של האם הנרדמת, השתלטה על הבית כולו דממה ארוכה, מאיימת.
אז נסגרה דלת ההזזה בחד־משמעיות, וחדר הילדה טבע בשעמומו. ריח נפתלין התפתל בין חרכי הארונות, מבין הסוודרים, שהורדו זה לא מכבר, עם בהלת השוא של היורה הראשון, שאחריו הזיעו עוד ימים רבים של חמסין. הריח הלעגני, צבט בנחירי הילדה ופער עוד יותר את הזרות שבחלונות האפורים הקרועים, אשר כתמיד, עם בוא החורף, היו מבועתים כבפני אסון מתקרב. היא התישבה על הספה המרופדת שמיכה קוצנית, מבלי שתוכל להחליט במה תעסיק את עצמה בנצח המזדחל לעברה. תוך גרירת רגלה היחפה אל פיה, ונשיכה של צפרניה, שט ועלה מבטה אל החלון, ונתקע בו רחוק רחוק, בנקודה מטושטשת באחד הרקיעים העליונים. כשסיימו שיני הילדה לנגוס את צפרני שתי הרגליים, התנערה פתאום ממבטה, ובמצמצה בחזקה בעיניה, עדיין המשיכו החלון ומסגרתו לרטוט מתחת לעפעפיה בירוק שהפך סגול זרחני ונקווה לכתם אחד שחור.
המפלט היחיד היתה המרפסת, שמרצפותיה היו עדיין חמות מקרני שמש הבוקר החורפית. על מסעד הכסא השבור, שהועתק, עם הכנסת הריהוט החדש, ממקום הכבוד שלו בחדר האוכל אל המרפסת, התקפלה הילדה, כשראשה תחוב בין ברזלי המעקה החמים, ומבטה מרחף בין עלי הצמחים העלובים, שניסה אביה לגדל בעציצי האזבסט.
המראה החדש, שהוטבע בעיניה, שאב עמו המיית תורי בר, אוויר עמוס ריח דשא קצוץ ועלי שלכת אסופים, ואת דמותו של עץ הלבנה, המתחכך בחתולים שחורים וביונים, הקופצות מענפיו אל חוטי עמוד הטלפון הסמוך. האימה הסתומה, שהשרה עליה החדר, הלכה ונדחקה מריאותיה, הלכה והתפוגגה, בהחליפה את מקומה, עם גלי נשימותיה המתחככות פנימה, לשמחה כבושה, בלתי מוסברת, שחילחלה ונדחקה אל גרונה, וכמעט והתפרצה בצעקה. בנושכה בחזקה גוש סוודר, שדחקה לפיה כדי לחסום את הצעקה, התמכרה הילדה בכבדות לגלי האושר השוטפים את חזה, והסוחפים אתם תמונות קטועות מקריות. שבת בבוקר עם אבא בצריפי המשרדים שממול, בהרצאה בפני השכנים. חגיגה של פתאום, וכף היד הגדולה והחמה של אבא. או, מראהו של הנגר המשפחתי המחייך אל בנו השמן מעל ערמת פיגומי הארון החדש, שחיכו להתקנתם, כשהם מדיפים ריחות עץ, דבק ולכה מהממים. או צבעה הכחול המסמא של מכונית ארוכה, שחלפה באותו רגע חרישית בכביש שלמטה, בהותירה מאחוריה כתם כחול עמוס אור.
כמעט משותקת היתה הילדה מעומס המראות. אך, פתאום, כשם שקמה והתנתקה מאחיזת האימה של הספה והחדר, גם כעת, כאילו משהו בתוכה החליט שמספיק, ומיד מצאה את עצמה בלב סדרה מסובכת של פעולות חרישיות, שנועדו תחילה לפתיחת דלת ההזזה של חדרה והחזרתה המווסתת למקום, ובהמשך, לפתיחת דלת הכניסה, אשר למרות הלחיצה המאומנת על כל נימת סבוב שלה, ומריחת לשון מנעולה הקריר ברוק, עדיין העלתה קולות חריקה, שהקפיצו את לב הילדה, וסחררו בהלמותם את כל חדר המדרגות.
ריחות אבק דק וגבס נדפו מחדר המדרגות, ובישרו את הדרור המחכה בחצר. הטריקה הסופית בעד ריח החדר, שיוותה לחופש המתקרב בשעיטה, תחת דילוגי רגליה הארוכות של הילדה, נימה של הרפתקאת סתרים.
קרירות סתיו עמדה בחצר. השמש, המסתתרת מאחורי העננים הנחפזים, שלחה מידי פעם מרבצי אור, שהיו רצים על פני החצר, מטפסים ומאירים לרגע את קיר הבית, ונעלמים, בהשאירם כתם אור חיוור על גבעות הכורכר. בקצה ערוגת הדשא הקצוץ בקפידה כבסרגל, התנמנם חתול, אשר חמק בסירוב מתפנק מפני הושטת היד הקטנה והמהוססת של הילדה. עץ הליבנה הידידותי התרומם בין רגבי אדמה מדושני עלי שלכת, שילשולים ושרידים מרקיבים של מקלות ארטיק ובדלי סיגריות. ברפיון השמחה, שפיגג את גופה, לא יכלה אפילו הילדה להחליט, כהרגלה קמוץ השפתיים לעיני הילדים, לטפס על העץ. אך לבסוף, דחפה אותה החצר הריקה, והיא לפתה את הגזע הערום של העץ. החצאית המתלבטת בין ברכיה הפריעה לה, וכתמיד הבחינה בתמהון בפיסת הבד הזרה לה, שהיתה כרוכה בחשיבות סביב מתניה. כדי להצליח לטפס על הגזע החלקלק היה על הילדה להסיר את נעליה הכבדות, ואת גרבי־הצמר, המקופלים בקפידה על ידי אימה, וללפות באצבעות יחפות את עורקי העץ. אולם, כבדוּת השממון וחמימוּת אור השמש המקרית, ריפו את אבריה, והיא סיכלה את רגליה והתישבה, בפרישת החצאית סביב סביב על רגבי האדמה, לרגלי העץ. מבטה היה נעוץ בקנוקנת עלה מצהיב, אשר הלך והתרכך, ומוּלוֹ עלו עכשיו מראות עדנה בלתי משוערים. אך כעבור רגע חתך את המראה כאב חד בעיניים, שלא מצמצו כדי לא להפסיד דבר מהתמונה המשכרת. ואולי היה זה ריח הזבל הדשן, שעלה משקי הגנן, אשר הלך והתקרב אל מחסן הכלים, וגרף את הילדה מסערות חלומותיה חזרה אל תחת עץ הליבנה.
הגנן התקרב בין גבעולי הדשא הגבוהים. לבוש מכנסי עבודה כחולים עשויים בד גס, וחולצה מופשלת־שרוולים, שהיתה תחובה ברישול בחגורה הצרה של מכנסיו. נעליו הכבדות השיקו קצובות במרצפות השבילים, ועל גבו היו מונחים סלי גומי שחורים ממולאים כלי עבודה. פניו הכהים נהרו במבט רך, אשר הגביר את אפלת שפמו ותלתליו השחורים הכבדים.
תמיד בעוברו בשבילי־החצר על אופניו החלודים, היה הגנן תולה בילדה חיוך אילם, ועיניים שחורות. לאט ובשקט. כשהיתה נגררת בעלבון אחרי הילדים הגדולים המגחכים, היה הגנן, שהופיע פתאום חרישית עם מזמרתו מאחורי השיחים, כמו גל חום שריכך סביבה פתאום את מצבטות הרגע. היה ברור לה, שהחום הזה מופנה רק אליה, שהחיוך אליה, ושהוא עובר בדממה בפינת הגן רק כדי להסתכל בה. כשהיה מתקרב, השתדלה להראות יפה. לא להתרוצץ. לדאוג ששמלתה לא תתבדר. להפסיק לרגע את המשחק, לעמוד ולהסתכל עליו. חששה פן ישימו לב שאר הילדים למבטו הכהה של הגנן. היה ברור לה, מבלי שתישאל, מבלי שאיש יאמר לה, שהמבט יפסק אז. שהחום יתקרר פתאום. שזה אסור.
לכן, לאחר מעשה, בימים בהם התעוררה עוד לפני הפצרותיו של אביה מרעש מקצרת הדשא, וכשהריח המהמם של דשא קצוץ היה מסתבך בין רגליה המדשדשות בערימות הקצוּרוֹת בשובה הביתה, היתה הולכת סחור סחור, סביב לבניין, כדי לעקוף את מחסן הכלים ואת מבטו הכהה של הגנן, אשר התחייך בפתחו.
כשהתקרב הגנן, היו אברי הילדה רפויים מכדי שתסובב את ראשה, תקום ותלך. מפוגגים מכדי שתנתק את מבטה שריחף על הדמות הלבושה כחול גס, אשר התקדמה בנקישות נעליים קצובות לאורך השביל, בין שיחי הפרחים. גם כשהיה ברור שהפעם מתקרב הגנן ישירות לעברה, לא יכלה לנתק מבטה, שנשפך מתוכה מבלי שתוכל לחסום את שיטפו.
כשנעצר, היה מבטה תקוע בחגורתו, שכוסתה לפרקים בשולי החולצה, שעלתה וירדה לקצב נשימתו.
“כמה את שוקלת?”
השקט הסמיך, שצימג את הילדה, נוּפץ בקולו הכבד של הגנן, שהיה מחוספס כקול אדם שזה זמן רב לא הניע את לשונו. הילדה נסוגה קמעה לאחור. כאילו נתפסה ערוּמה, ונסתה בחיוך מהוסס לכסות את גופה.
“כמה את שוקלת?”
והפעם כבר חזר החיוך הכבד לעיניו של הגנן, וזרם מהם רק חום כהה ורך. לשוא התאמצה הילדה לקרוא לעזרה למראות מסויידים של משקלי בתי־מרקחת, ועליהם קופסת תרומה, או משקל חדר האחות המצופה שעוונית מבריקה. התמונות התנדפו מקופסת קודקודה עוד לפני שנולדו, ומבטה, שנשפך החוצה, כאילו רוקן את ראשה עד סחרחורת.
“אני.. אני לא יודעת.”
מחגורת הגנן, שהתקדמה צעד נוסף אל עיניה, שמעה:
“את רוצה שאני אשקול אותך?”
וכעת, היה מבטו של הגנן, שרבץ ברכות על ערפה, כמו מגלגל אותה בעל כורחה על הדשא. היא אספה את רגליה אל מתחת לחצאיתה הפרושה. רגבים שרטו את עור ברכיה, ופירורים קטנים וקשים נגרפו לגרביותיה. כשנעמדה לצידו של הגנן, עוד דאגה לישר את חצאיתה, כאילו לקראת נסיעה. כאילו הדשא המשועמם, שיחי הפרחים המעטים, שניסו בעייפות לצמוח בין קצף מי הכביסה ושלוליות הביוב שמתחת לעמודי הבטון, כאילו העץ, שהלך והתרחק, כאילו כולם נפרדים ממנה משום מה בחגיגיות. וברפיון, שאחז בה, לא הצליחה, גם אחרי כמה בליעות, לכעכע את גושי המועקה, שסכרו את גרונה.
מעולם לא נכנסה אל מחסן הכלים. גם מראהו מבחוץ לא היה יותר מזיכרון מטושטש ממעבריה המשתמטים ליד דלתו. עכשיו, כשמצאה עצמה לפתע בתוכו, הוקפה חשיכה סמיכה, וריח אדמה מפוררת מעורב בצחנת צואת עכברים ריכך עוד יותר את ברכיה הרפויות.
“חכי כאן, אני אדליק את האור.”
דלת הברזל המתנגנת עם כל תנועה, נסגרה. בחשכה שמעה הילדה רק קולות נקישת קורות ופיצפוץ קרשים קטנים, שכנראה נקרו בדרכו של הגנן אל הקיר השני, אל קופסת החשמל. במחסן החשוך כמעט לגמרי, המלא שברי רהיטים, עציצי בטון וספרים תלוּשי־דפים, הסתנן האור יותר מבעד לערימות־שקי החול, שנישארו בחלונותיו מהמלחמה האחרונה, מאשר מהמנורה הצבועה כחול־הסוואה, ואשר רק הדליחה צללים מירכתיו. לשאול איפה המשקל, או למה, לא עלה כלל על לב הילדה. וגם אם היתה מנסה, היה הגוש החלקלק והנוקשה, שהצטבר בגרונה, סותם את הדרך בפני ההברות. על אף החשיכה, הבינה, שעליה להיות נחמדה, כמו תמיד כשעובר לידה הגנן. למרות הקושי הרב להניע את גופה מרפיונו ניסתה למתוח אבריה. בעיניה, הקרועות במאמץ, לא קלטה יותר מאשר גושים אפלים חסרי צורה. הצחנה, החשיכה וקולות הפיצפוץ גאו סביב עד שכמעט ומעדה מחניקתם. היא קמצה את אגרופיה והתאמצה להמשיך ולהזדקף מבלי לשאול איפה המישקל, או למה.
פיצפוץ קרשים הביא את צעדי הגנן הכבדים מהצד השני של המחסן. בחשיכה חייכה הילדה לעברו את חיוכה הנחמד כדי שהכל יעבור, כדי שימשיך בדרכו על אופניו.
“אני ארים אותך אל המישקל”.
מגע קר מתחת לחצאיתה, והיא הורמה מהארץ. רגליה הרפויות כמו נתקו מגופה וראשה התמוסס. אחיזתו הסוגרת של הגנן הצמידה אותה אל ברכיו. קרירות מחוספסת צימררה את עמוד שדרתה ואת תלתליה.
“תכּף אני אדע כמה את שוקלת.”
המהם הגנן.
“… כמה שאת שוקלת.”
חזר וגהר מעל ראשה.
הילדה עוד חייכה את חיוכה הנחמד, שכאילו נתקע על שפתיה. גופה, שטולטל בידיו החזקות של הגנן, כאילו זרם זה כבר ונטש אותה. רק צביטות הקרירות עדיין התקיימו בו.
כשהעמיד אותה הגנן חזרה על הארץ, ורגליה, ולא כפותיו נשאו את מישקלה, לא התמוטטה, משום מה. גל פתאומי של ריח צואת עכברים וגומי רקוב היכּה בה. רגע עמדה מאובּנת על מקומה, כשהחיוך הנחמד עדיין מתוח בחשיכה על פניה.
את המילים – “את רוצה לדעת כמה את שוקלת?” – כבר שמעה הילדה מאחורי ראשה, כשהתחילה פתאום, כאילו נמתחה כבובת קפיץ מרקדת, לרוץ על הקרשים, סלי הגומי השחור, המגרפות, ופרצה את דלת הברזל, שנפתחה תחת ידה בחריקה מתנגנת. באור אחר הצהריים, שהתפרץ פתאום בחוץ, סומאו השיחים, שלוּליות הביוב וחורי מחילות העכברים לשאיפת אוויר אחת, שקפאה בבטנה שקופה וללא תחתית. ראיתה שבה אליה רק בקומה השניה, ליד דלת השכנים, שהדיפה כרגיל ריח קציצות מתטגנות וצנונים. היא סחבה את תחתוניה הקטנים, שהפריעו לה, כלפי מעלה, ובלב רועם, שטלטל את כל חדר המדרגות הסירה את המפתח התלוי בשרוך על צווארה. בכוונה את המפתח הרועד אל מול חור המנעול, שוב כוסה הכל חשיכה. כאילו כל גופה זרם והתרוקן דרך עיניה. פתאום, מבלי לזכור בדיוק כיצד, מצאה את עצמה בין כתליו המשועממים של חדרה.
כשהקיצו ההורים והבית, התמלא המטבח אדי מי קומקום וריח תפוזים נסחטים. דלתות חמורות־סבר נפרצו ללא השגחה, ואל חדרה התנפלו קולות הסירים המושלכים למקומם, ושיעוּלו הממושך ורווי הסיגריות של האב. אולם באותו יום, הרעשים מלאי הביטחון העצמי, שהיו תמיד ממיסים את המחנק החלול מביטנה, התנפצו ונסוגו מזגוגיות עיניה ומנקישות הצמרורים, אשר לא הרפו מערפה.
אל המטבח הובהלה הילדה לקול קריאות השמחה המוגזמות של האם, וכשהיא מתחבטת ומוצאת לרגע מסתור בין קירות המיסדרון הכּהה, שוב הושלכה אל חום המטבח ואדיו, והוצנחה אל כסאה בזווית השולחן, מול החלון הפעור אל שמי החורף האפורים.
כשהשוקולד ומיץ התפוזים, שנדחקו אל קרבה, ערבו עד בחילה חמוץ ומתוק בגרונה, עוד המשיכה הילדה מתחת לשולחן למשוך את תחתוניה, ומבטה, שבהה רחוק רחוק מעבר לזרועות הקרחות של העץ בחלון, נופץ, רק כשנוגב השולחן במטלית רטובה משיירי העוגה וכתמי הקפה, הרועדים על פניו.
מבלי משים נגררה הילדה אל החלון הגדול והפרוץ של חדר ההורים, שהזרים דרכו רוח פרצים וריח מזרונים ספוגי חמיצות סיגריות וזרות.
צעקות הילדים, שעלו אל מרומי החלון, צנחו מבלי לגעת במבטה הרפוי של הילדה, שהסתבך בזרועות העץ ובטיפות הגשם המתכחשות.
פריס, 1973.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות