כאשר הופיע בשנת 1969 ספרו הראשון של מישל חדאד הנקרא “המדרגות המוליכות אל מעמקינו”, היווה הדבר הפתעה לא־קטנה לכל מי שעקב אחר חיי הספרות הערבית בישראל.

כי־על־כן, היתה זאת הופעת־בכורה מקובצת לאו דווקא של משורר צעיר ובלתי נודע, אלא של סופר ותיק ורב פעלים, איש שהיה למעשה אחד המשכילים הערבים המעטים שנותרו לפליטה בישראל לאחר קום המדינה. ועוד זאת: איש שכבר בתקופת המנדאט נהג לפרסם מפרי עטו.

למען האמת, גם בעשרים השנים שבין 1948 והופעת ספר־הביכורים של חדאד היה המשורר פעיל בחיי הרוח של עיר הולדתו, נצרת. הוא כתב, באותן שנים, שירים בפרוזה, עודד משוררים וסופרים צעירים, ואף פירסם ירחון פרטי צנוע בשם אל־מוג’תמע (“החברה”). אולם איש לא ציפה, שמורה נעים־הליכות ואבהי זה יופיע באיחור רב כל־כך ובאמתחתו ספר־שירים כה בלתי־שגרתי, כה צעיר, כה שונה.

כאמור, חדאד הוא בן העיר נצרת. הוא נולד שם בשנת 1919, ושם הוא משמש בהוראה עד היום. שירתו המוקדמת הלכה, במידה רבה, בתלם, וסיגלה את הנוסח הערבי־אמריקאי של ג’בראן ח’ליל ג’בראן ובני אסכולתו – שירה רוחנית, אינטימית, הכתובה בפרוזה גבוהה ובלשון מנופה, סנטימנטאלית. שירה זו מרבה, בדרך כלל, לדוש במישרין ובשקיפות בנושאים כגון האדם וגורלו, אכזבות האהבה, אימת המוות, המיסתורין, האל. קשה לומר שחדאד הצטיין בשלבי־כתיבתו המוקדמים בעצמיות בולטת לעין. והנה מופיע הוא בסוף שנות ה־60, ומביא עמו שירה חדשה לחלוטין, שירה מודרנית, שלא נותר בה, כמעט, זכר לנוסח הרומנטי השחוק, שירה הבוחלת בהיגד התמים, החד־משמעי, ומנסה לחדור לנבכי החוויה לאו דווקא ע"י “הכללות”, אלא באמצעות צירופי־לשון ואסוציאציות חד־פעמיות, וזאת בסגנון ובטכניקה שהשירה הערבית המסורתית לא הכירה אותם.

אחד משירי הקובץ הנזכר, “המדרגות המוליכות אל מעמקינו”, שיר הנקרא “נמלים וכנפיים להן”, עשה לו כנפיים ותורגם לכמה שפות, וביניהן עברית. שורותיו הראשונות של השיר די בהן כדי לתת מושג־מה על סיגנונו החדש של המשורר:

קשה לומר שנוסח זה יש בו מן המדהים ועוקר ההרים לגבי מי שרגיל בקריאת שירה מודרנית, אבל בעיני קוראים רבים ברחוב הערבי היתה שירה זו בבחינת חילול הקודש. היא נכתבה בלי משקל, בלי חריזה, בלי היזקקות למשחקי הרטוריקה החביבים על המשוררים הערבים זה מאות בשנים. יתר־על־כן, הקורא הערבי הורגל לא רק במיבנה ריתמי ברור ומחייב, אלא גם בתימאטיקה נהירה וחד־משמעית, תימאטיקה המסוווגת – מכאנית כמעט – לפי נושאים ותת־נושאים, שהמשורר והקורא מהלכים בשביליהם ללא צורך במאמץ רוחני רב מדי.

אולם לא רק הבלתי־שגרתי שבסגנון ובגישה הביאו עליו, על המשורר, קיתונות של התנכּרות ושל זעם. הוא אף גונה, לעיתים דווקא ע"י קוראים צעירים, על כך שהוא כותב שירה “מיסטית” ואזוטרית, ומזניח, כביכול מתוך נוחות והתפשרות עם השלטון, את הנושא הלאומי, הפלשתינאי. וכל זאת, יש לזכור היטב, בימים שבהם עלתה יוקרתם של “משוררי ההתנגדות”, שמעם הגיע אל קצות העולם הערבי ואף מעבר לו.

אבל המעיין היטב בשירתו של חדאד ימצא, ששירה זו אינה מרחפת כה רחוק מן המציאות, ובוודאי אינה מסתגרת במיגדל־של־שן. המציאות העכשווית, ואפילו התימה הלאומית, מסתתרות בין שיטי השירים, ולעיתים אף צפות על פני השטח ותופסות את מרכזו של השיר. בדרך כלל נחבאת המציאות, (וכאן עיקר החידוש אצל חדאד) בתוך הדימויים שלו, וביתר־שאת בביטויים אקראיים, בבחינת מסיח לפי תומו, כפי שיעיד הקטע הבא מתוך שיר הנקרא “הנס הראשון”:

שיר זה מופיע בספר שיריו הרביעי – והאחרון עד־כה – של מישל חדאד, “אם תשאל”, אשר ראה אור בשנת 1975. וכאן המקום לשוב אל המקום שפתחתי בו את רשימתי ולספר, שעם הופעת ספרו הראשון של חדאד לא תמו ההפתעות. המשורר כמו מצא את עצמו, והחל מרעיף שירים וקובצי־שירה בתדירות האופיינית עד מאוד לפריחה מאוחרת. בשנת 1972, למשל, הופיעו שני ספרי־שירה משלו:

“אלף לילה של ימינו” ו"התקרבות השעות והמחוגים" (אגב, שם הספר האחרון יכול להתפרש אף כ"התקרבות השעונים והמילים", וגם זו דוגמה טובה לסגנונו החדש, המורכב והרב משמעי, של חדאד).

יצויין, שבאחד מספרים אלה ניסה המשורר לעבור לחריזה ולמשקל, כאילו להוכיח למבקריו השמרנים, שאין הוא מוותר על הפרוזודיה הקלאסית מחוסר יכולת, אלא דווקא ביודעין, וכי כוחו הפרוזודי בהחלט במותניו. ניסיונותיו הממוקצבים הניבו, כמדומה, את אחת הקלושות שבחטיבות־שירתו של חדאד, ולא ייפלא, איפוא, שהוא חזר אל הנוסח של שיר־בפרוזה, וסגנונו הלך ונעשה אישי יותר, אזוטרי יותר.

לשונו של חדאד בכללותה נושאת תווי־היכר נוצריים מובהקים, ורבים בשירתו הסמלים ושימושי־הלשון המזכירים את הברית החדשה ואת המקרא. בכך הוא דומה לכמה משוררים חדשנים הפועלים בלבנון של ימינו, כגון אונסי אל־חאג' ו־שוקי אבי־שקרא (שאחדים משיריהם הופיעו בתרגום עברי בקובץ “נהר פרפר” הוצאת ספרית פועלים 1973). למען האמת, חדאד חב למשוררים אלה ולרעיהם מאנשי קבוצת “שער” בביירות חוב גדול, וייתכן שאלמלי השפעתם המכרעת לא היתה מתחוללת בשירתו אותה תמורה מפתיעה שעשאתו (יראה זה פאראדוקס) ליוצר מקורי.

אסיים בשיר קצר מאוד של חדאד, אף הוא מקובץ שיריו האחרון, ושמו “המפתחות”: