בגיל 19, בחדרהּ שבעיר קובנה, עורכת את עצמה לאה גולדברג לפני המצלמה בתנוחה חזיתית וגלויה; זהו תצלום של אמון גמור. כך מתבוננים ומחייכים אל מי שמאחורי המצלמה: בן משפחה או ידיד, והתצלום, לפיכך, הוא ברית בין שניים, המצלם והמצולם, לטובת מישהו שלישי: הדיוקן הנכסף, הרצוי.
המשוררת יושבת, כמעט מצטמצמת, בכורסה גבוהת מסעד, רגליה משׂוכלות תחתיה, ועל ברכיה מונח, במקרה או לצורך התצלום, ספר.
החפצים בחדר אופפים את הדמות היושבת בכורסה וכאילו מרפדים אותה, סביב־סביב: מדפי הספרים הצפופים לשמאלהּ, וילונות התחרה שדרכם נשקפת במעומעם מסגרת של חלון, שולחן ההסבה העגול לימינהּ, עליו מונחים ספרים ואגרטל קטן שנעוצים בו כמה פרחים, השטיח העשיר למרגלותיה.
חזותה של הנערה היושבת מקיימת תואַם עם הסביבה הגדושה: צווארון תחרים לבן, דמוי צעיף גדול, מקיף את צווארה ומשַווה לשִמלה הכהה שהיא לובשת חגיגיות מסוימת, לא מוגזמת, והשוקיים הבהירות, המציצות מתחת לשמלה, מגוּלות בדיוק בשיעור המעיד על נינוחות ביתית.
בניגוד לגוף המכוסה בבדים, שכמעט מאַיֵן את נוכחותו בתצלום והופך להיות בעצמו חפץ, ניבטות מן התצלום הפָנים, פניה של הנערה היושבת, בדומה לכתם בהיר, ייחודי, של ניקיון וריכוז.
עיניה הגדולות, שבתצלומים אחרים נדמות כגדולות מדי, פקוחות כאן לרווחה במין מאור פנים ושִמחה כבושה, ונעדרת מהן העכרוריות הקלה, השפלת המבט החשדנית והמבוכה שבתצלומים המאוחרים.
אבל המופלא מכל, הפרט שמקנה בעיני לתצלום הז’אנרי השגור הזה את ייחודו, הוא בעצם פגם, פגם בתצלום, בריטוש, או בהעתק המסוים שיש בידי: על מִצחהּ הגדול והלבן של המשוררת, מעט מעל לעין הימנית, מונחת נקודת חן שחורה שבאחת הופכת את הפורטרט על פיו: לאה גולדברג, עם שערותיה השחורות המפולגות באמצען והשומה השחורה במצח, נראית כילדה הודית, מבוגרת קצת לגילהּ, אבל עדיין ילדה.
הפרט הזה מקנה לדמות היושבת ולסביבת החפצים המקיפה אותה ממד של זרוּת: זאת הזרות המחלצת את הפנימיות של הבית משִגרתיותה הצפויה, שותלת בה דבר אחֵר, חיצוני, וכאילו ממחיזה אותה: לרגעים, אבל רק לרגעים, נדמה הכל כתפאורה, מסכה שהצופה מכיר את המסתתר מאחוריה ובכל זאת בוחר באשליה – לאה גולדברג, נסיכת בומביי.
התצלום הזה הוא אולי תעודת הזיהוי של לאה גולדברג כמשוררת צעירה: לא רק הספרים ותנוחת הישיבה – שיש בה הרבה כובד ראש ומעט שובבוּת – אלא התחושה שיש לצופה, שהכל בתצלום הזה הוא בר־שליטה: כך בחרה המשוררת שיִראו אותה, כך בחרה אולי לראות את עצמה: נטועה בתוך הפנימיוּת, ובה בעת מתרפקת ומכריזה עליה.
משקלה של הרטוריקה בתצלום מכריע את משקלו של המקרה: כאן הבית שלי, מודיעה המשוררת.
כעשר שנים מאוחר יותר, בתצלום קבוצתי בקפה “כסית” ברחוב בן־יהודה בתל־אביב, נתפסת לאה גולדברג כשהיא מסִבה לשולחן בחברת יוכבד בת־מרים, אברהם שלונסקי, ליובה בעלת המקום, ישראל זמורה ומשה ליפשיץ.
התצלום הזה פועל כמין תשליל של התצלום ההוא, בחדר, על כל פרטיו ודקדוקיו: לעומת הרגע המוקפא בזמן של הפורטרט, זה שאין בו עבר ואין בו עתיד, מלא התצלום הקבוצתי בתנועה ובחיים, הנמשכים הלאה כביכול, מעֵבר לפרֵיים, בדמות השערות המתבדרות מעט ברוח של ליובה והכּרזה התלויה מאחוריה: “האחים אשכנזי”.
מפת השולחן הסתמית, המשובצת, גביעי היין המלאים למחצה ושִׂבכת הברזל מאחורי היושבים – כל אלה תומכים ברושם החזק של אמצע מתמשך שיש בתצלום: אמצע השיחה, אמצע יחסי הגומלין, אמצע מקרִי שיש לו המשך, לא מונומנטליוּת של תעודת זיהוי. הכל יושבים סמוכים מאוד לשולחן, ממש נשענים עליו, קרובים זה לזה, להוציא שתיים: לאה גולדברג, ולצִדהּ המשוררת יוכבד בת־מרים, עם קלסתרה המיתי, המרוֹמָם.
עיון מדוקדק באופנים השונים שמהם מוציאות השתיים את עצמן מן הכלל, לפחות באמצעות מחוות גוּפן, הוא מאלף: השתיים יושבות בערך באותו מרחק מן השולחן, לאה גולדברג אולי מעט מרוחקת יותר, אלא שבת־מרים, כמדומה, מפויסת יותר עם המרחק הזה וכמעט שוות נפש כלפיו. זרועותיה הארוכות מונחות ישר על רגליה הארוכות והישרות, וצדודיתה הנהדרת מופנית אל היושבים בחיוך רפה של ידידוּת, אבל לא של השתתפות. גופהּ יציב על הכיסא, כמעט כבד, וצווארון שמלתה הלבן והעגול מונח על חזהּ ההדור בדומה לסינר של תינוק. למרבה הפלא, אין שמץ של גיחוך בצירוף הזה שבין הצווארון־הסינר לבין החומרה של הקלסתר: גם הוא מושפע מאותה מוצקוּת שיש בישיבתה של בת־מרים ומארשת הפנים של מישהו שאיננו זקוק לכלום מן העולם.
לאה גולדברג הצעירה, לצִדה, יוצאת מגִדרה כמעט מרוב השתדלות: גופהּ הכחוש נרכן קדימה, כמעט נדחף לעבר השולחן, כאילו החוותה קידה לעברו, כשזרוֹעה הגרומה נשענת עליו אבל לא נתמכת בו. בלחייה השקועות, במבטה המופנה הצִדה, כביכול לא מבחין במצלמה, בחיוכה המאולץ, ניכרים עצבנות רבה ומתח. הכל שם לא נכון: כובעה השמוט הצִדה, לא בקוקטיות אלא במגושם, השערות הדלילות סמוך לאוזן, השִניים העקומות עם הרווחים השחורים ביניהן, שרוול השמלה המחורר, הסרוג, הדריכוּת של שריר הצוואר.
כך נראה תצלום־החוץ התל־אביבי של לאה גולדברג, שלאחריו הלכה אל ה"פְנים" הירושלמי; זהו דיוקן של אובדן שליטה, אובדן הרטוריקה וניצחון המקרה – פַטרונם של הצלמים.
זהו כמובן תצלום טוב יותר מזה המוקדם: יש בו יותר ספונטניוּת ותנופה, יותר אשליה של לפיתת הממשות, אבל לא יותר אמת, כפי שאולי היינו רוצים לחשוב. אחרי ככלות הכל, האתוס הרומנטי של ה"קרביים", ה"מחשכים", של הפְנים ה"אותנטי" המשווע להתגלוֹת, איננו יותר או פחות מדויק מהנִגלה לעין, מפני השטח, מהאשליה המתחרה שלו – מה שנתפס במצלמה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות