לעתים קרובות אנו קוראים בעתונות ע"ד הבדואים והגמלים (את המלה זיפזיף כבר נמאס להזכיר) מאמרים, מכתבים וכרוניקה. לוּ יכולנו, או לוּ רצינו לאסוף יום אחד את פרטי המעשים הקשורים בעלית הבדואים הזו ולהצביע פעם אחת על תוצאותיה – אפשר כי דבר־מה היה משתנה. אפשר שהיינו בוחלים בישיבות ובועדות שהעסקנים הרבוּ בהן ללא תועלת. לוּ נתגלו כל העובדות, אפשר שהעיר כולה היתה מתעוררת ודורשת קץ לכל זה.

במקום 150 חברי הקואופרטיב “המוביל” אנו מונים עכשיו רק 76, מחברי “המספיק” נשמרו 20 איש, ומ־140 פועליו נותרו רק 60, וגם הם מתחלפים בעבודה. הגמלים נמכרים במחיר קטן. על כל אלה נמאס כבר לכתוב.

אולם הנה עוד משהו. בהתחלת תמוז כשהמדבר התחיל לעלות עלינו בהמונים ממש, נמצא פועל אחד טמון בחול, ועד היום הזה עוד אין אנו יודעים, מי טמן שם את אחינו. לא אחת קראנו בכרוניקה על דבר הכאות והתנפלויות על חוף הים. הנה נפצעו שני יהודים. הבדואים גוזלים את ערמות הזיפזיף של פועלינו, מאיימים בסכינים ומכים באלות. מי שם לב לידיעות כרוניקליות אלו? תושבי נורדיה ותל־נורדוי צועקים חמס על שנתם הנגזלת והם מתחננים: השיבו לנו את מנוחת הלילה. גמלים לעשרות עוברים על יד החלונות ומעוררים אותנו ואת טפנו. במכתבים למערכת מעירים, כי חוף הים הנועד לטיול ולמנוחה – אף הוא מזדהם ע"י הגמלים האלה. ומלבד אלה עוד כמה וכמה תופעות שהעתונות מעלימה: מי בתל־אביב פחד להשאיר בחוץ על החבלים את הכבסים המתיבשים? בזמן האחרון גם את החבל עצמו אי אפשר להשאיר. ידם של הללו סוחבת וגונבת ללא רתיעה. ואנו מחשים. עד מתי?