ימים על ימים הלכו העננים על פני העיר, ירדו אל רחובותיה ממש, ליווּ את האזרחים אל מחוז חפצם, עזבו ושבו אל ההרים משם באו, הורידו גשמים דקים חרישים, נשפכו בזרמי־זעף אשר איש לא הבין. האזרחים, יושבי העיר ההררית, רגילים היו להלכי העננים, למעטה הגשמי שפוקד אותם לעתים קרובות בימות־הקיץ: מתונים כתמיד, מעשיים, שולטים ברוחם, לבושי מעילי־גשם, מצוידים במטריות, הולכי־רגל לא מרובים שנותרו עוד בעיר, צעדו את צעדיהם המדודים בודדים, שומרי מרחק זה מזה גם כשנראים הולכים בצפיפות, וזאת על אף הערפילוּת, העננוּת המנמיכה שטישטשה וקירבה מרחקים.

קטנו ההרים, נתעממו ועמם נשתבשה הפּרספּקטיבה הרגילה על דרגותיה. קווי ריחוק, קווי גבולות מוטלים בספק. והאגם המוטל באמצע העיר נתכנס ונתמעט אפרורי.

התיירים חדלו לתייר, ספינות הטיול לא הפליגו. במסבאות נראו שתויים יותר מתמיד, והעיתון הדיף ריח חריף יותר של דפוס ולחוּת. הרדיו הודיע כל שעה על מזג־האוויר והבטיח ליום הראשון הקרוב התבהרות ואפשרות יציאה אל ההרים. אהבתי פעם מזג זה, מעוננוּת זאת, אפרוריוּת, נכון יותר ערפיליוּת מורכבת, במיוחד בקיץ, המחזירה אותנו אל סוד האימהי, אל טרום־בראשיתי, אל ברכת הברכיים המקבלות באהבה את הראש העייף החוטא.

עיר זרה, אנשים זרים. עננים מעליהם, ההולכים עמם. בעלת־הבית האלמנה השווייצית המכינה בבוקר ספל קפה עם עיתון־בוקר ליד החלון הפונה אל השלווה המאוחרת הטובה. תלונות בפי האשה על אשליות הדימוקראטיה השווייצית, אך בימים אלה שומרים עליה עננים וגשם דקיק וצללי ההרים מסביב.

תוסיף אל אפרוריות הרקע את כתמי הכחוֹל הטהור שלפרקים נבקע בין העננים, כחול טהור שבעתיים מן־הרגיל – כחול על־גבי האפור. מה יכולתי עוד לדרוש מעיר שכאב זכרונות וכאב העבר אינו מעיק ואינו ממתיק. השירים אינם באים.

מכונת־כתיבה נענית לאצבעות ונרשמים דברים אחרים למשלוח, לקוראים רחוקים, שאין כל שייכות ביניהם ובין העננים הללו, ביניהם ובין כותב ‘עננים’ עצמו. עד שאמר האיש סוף־סוף: עשה משהו למענך אתה, קרא, זעק, בכה כאוות נפשך. אמור את דברך, שתוק את שתיקתך במלואה. דבר אל העננים, אל ההרים. חיה את חייך כאן, זכור, גם כאן היית כפי שהיית בכל מקום. לא רחוק מכאן יש עיירה דוֹרנאַך. שמה קשור בתולדות המחשבה האנתרופוֹסוֹפית האירופית.

אך לא בזאת נטוע השם בזכרוני. כאן חי והטיף רוּדוֹלף שטיינר, ואסף סביבו חסידים בעולם כולו, לבנות יחד עדה אחת, כעין היכל, ‘מקדש’ לאמונה. לקבוצה זאת נצטרפו גם הסופר הרוסי אנדרי ביילי – משורר, רומאניסטן, פילוסוף, מראשי הסימבּוֹליזם הרוסי, יוצרם של ‘סימפוניות’ והרומאן ‘פטרבורג’, רומאן רוסי חדש במאה העשרים. הוא בא לדורנאך ב־1911 עם כלתו־אשתו אסיה טורגנייבה, אהבתו הגדולה, לה הקדיש את מיטב שירתו. עם פרוץ המלחמה חזר אנדרי ביילי אל מולדתו, ואילו אסיה מיאנה לחזור, נשארה במחיצתו של שטיינר, שנהפך ברבות הימים, בעיני ביילי, לכעין ‘סטרא־אחרא’. את מסעו לרוסיה עם פרוץ המלחמה תיאר ביילי ב’רשימותיו של תמהוני,' מסעו של איש רוסי רדוף פחדים, בלשים. דרך סערות־צפון ותוגת־קרחים, מוכה אהבה, אהבתו אל מולדתו העלובה־השנואה־האומללה ואהבתו אל אסיה, אל אור עיניה, שבהן הוא נכסף לטבוע, כפי שכתב בשירוֹ.

אנדריי ביילי נתגלגל לזמן קצר אל אירופה בשנות העשרים, ניסה לחדש קשר עם אסיה, אך לשווא. הוא חזר לרוסיה ומת בשנת 1934, לאחר הרבה שריפות ומעוּפים, מבשר טיסות בינ־כוכביוֹת, מבשר הפיכות, בודד, לעתים נכלא במוסד לחולי־נפש, ושוב נסער בסערה של הרוח במסלול הגאון השבוי. בנעורי היה ביילי הסופר, משורר־פרוזה האהוב ביותר, הנערץ ביותר עלי. ושירי אהבתו לאַסיה – הטובים בשירתו כשיא אהבה בלתי אפשרית, היחידה הראויה לשירה. הדראמה שלו עם האשה, עזיבתה, פרידתם, שיבתו אל מולדתו, אל המלחמה, אל המהפכה, אל הרעב, אל שגעון הארצי, אל עמק־היסורים, כשהיא, האהבה, שבויה בין הרי שווייץ, שבויה לאיזה שטיינר שבחשבון אחרון הוא מלאך־חבלה, משיח־שקר – חייתי פעם את הדראמה הזאת ברגישות אישית, כאבתי עלבונו של ביילי, שנאתי את שטיינר, הוכחתי את אסיה. לפני שנים בבקרי בשווייץ קראתי על הצגת־מסתורין לזכרו של שטיינר בדוֹר־נאך, ורציתי אפילו לבקר בה. בעיקר אולי כדי לראות את אסיה, אהובתו של ביילי, שהמשיכה לחיות במקום. עלתה על לבי שוב דוֹרנאך. עתה עשיתי חשבון האורות הארציים והנפשות לפני התגלגלותם לעננים הללו. לפני חמישים שנה היו שניהם בדורנאך. בת כמה היתה אז המוּזה של ביילי, עמוקת העין הבהירה? אם היא חיה, הרי זקנה זו זוכרת את העבר הרחוק ונזהרת בוודאי משיחה עם זר אשר זכרו של ביילי יקר לו וידועים לו מכתביו אליה מרוסיה, צרובי עלבון… אין טעם לחפש את דורנאך. הלכו עננים על העיר כגלגול נשמות מאובכות, מרוחפות, כבדות, מנמיכות אל־פני האדמה, כמעטה אפרפר, התעננות הנערכת מחדש, המשנה את צורותיה תמיד. בעננים הללו ריחפה מעלי כנפו של אנדרי ביילי, כנף אהבתו: ידידי האחרון, ידידי הנצחי / על שתיקתי אל תוכיחני / בה עצב: פחד בו ביישני / דעת אהבה בלתי מוּבעת'.

אסיה לקחה חלק כציירת בבניין היכלו של שטיינר: ציירה סמלים – יונים, כנפיים, נחשים, אגנים. ביילי שר אותם. הכול כיסו העננים.

אולי אני אחרון החי כאן אותם כנפיים ונחשים של השניים. לילה עם צעדים בודדים ברחוב, עם צעדי גשם הנשנים, החוזרים. מגעים ודחיות. הצטברות כאילו של צללים לאור חיווריין של פנסים בחוץ. זרוּת, בדידות, שיממון, אין מענה. האוויר מחניק, אם כי נושא קרירות. מה לילה זה מליל.

נזכרתי בנסיך מישקין של דוסטוייבסקי (‘האידיוט’), המספר בטרקלין, באוזני השומעים, על בדידות ושיממון שתקפוהו בשוויץ, אליה נסע להתרפא. ופתאום בליל בדידות שמע נעירת החמור בסביבה. והכל השתנה, המועקה כאילו נזוזה, נעירת החמור הלילי השיבה אותו אל עצמו, אל ארצו, אל החיים. חשבתי על נעירת חמורו של מישקין בלילה השווייצי, שמעתי בעליל נעירת־החמור שלי באה מרחוק. שמעתי נעירת חמורי הזקן שלי, שרכבתי עליו בדרכי אל הפרדס ובשובי ממנו. לא נהגתי בו מידת רחמים, ולא־אחת שפכתי עליו מזעמי שצריך הייתי לשפוך על עצמי, על ארצי. חמורי המסכן שנשא בעול כשלונותי, סרבני לעיתים, חדל ללכת. וכשזקן ורזה שבק חיים, קברתיו בין העצים ליד עץ־הפרי, והעץ הניב פירות למכביר. שמעתי נעירתו בליל השווייצי.

שמעתי חמורו של הנסיך מישקין בלילי. תודה לך, הנסיך, שבאת הנה לשם ריפוי, אך מה המרפא ללב תמהוני, חולה אלוהים, אהבה וטוב?

והלכו עננים ליליים חרישים על־פני העיר, על שנת אזרחים ועלי, הנקלע בין העננים, אשר שינה נדדה מעפעפיו, ברוכי נדודי שינה עם מרזב הדולף.

חי חמורי, שאולי יהיה בגן־עדן של המשורר ז’אם. אם הוא ישכון בגן־עדן, הרי לי נועד הגיהנום. ועל כך הריע החמור תרועת צהלה בלי ל העננים, והגשם בלבו של הלילה שנתגעש פתאום וחמרמר.

*

למחרת נקרעו העננים במקרע התכלת. המרחקים הרגילים המקובלים נמתחו וקוויהם הגבילו את התחומים. קווי־הרכס נתבהרו, המדרונים, הגבעות, הבתים הבהיקו באורות שבים והולכים. החלל נעשה בהיר יותר, בנוי יותר, החלל החיצוני שאנו נעים בו ומבקשים בו סימנים וממדים וחוקים נסתרים של החלחל הפנימי – הבקיעים שבעננוּת עם קרעי התכלת ורוח רעננה. באזל קיבלה אותי בסבר פנים יפות, שקט חגיגי ואור זרוע. באתי אליה כדי לבקר בתערוכתו־ביתו של הפסל־הצייר ג’אקומטי.

תכלת נקייה יותר ואיזו חגיגיות שקטה של מישור וכיכרות עתיקות יותר מבציריך. אוויר צלול יותר עמד בו כעין הד הלובש צורה של כיפה.

הנצרות השווייצית הפרוטסטאנטית הקימה כאן כנסיות, סגורות בימות־חול, עם פאטינה חוּמה אפורה מבחוץ, שביום זה הגיהה בריכוך אווירים. כך נפלו עלי צללי העצים והבניינים של הצוהריים. שעת גאלריות סגורות. אכלתי סעודתי בין תיירים, השארתי שם את כובעי. משהרגשתי בכך מאוחר יותר לא חזרתי לחפשו. ברחוב מוצל מאוד מצאתי את הגאלריה של ג’אקומטי. טיילתי לאורך הרחוב והסתכלתי במוצגי הציור בחלונות הגאלריות – אמנות צרפתית פּוֹסט־אימפּרסיוֹניסטית – די פי, אוטרילו, ומעט האמנות האבּסטראקטית. הרחוב היה שומם ועברתי הלוך ושוב בלי שפגשתי איש. עד שהעזתי ולחצתי על מצילת הנחושת של הגאלריה.

פתחה לי אשה בשנות־עמידה. הסברתי לה כי באתי במיוחד לבאזל כדי לראות את ג’אקומטי. בחוץ, בפתח, עמדו שני ההולכים הגדולים של הפסל, הולכי הסף. הליכה ועמידה כאחד. בעצם עשיית הצעד, בין צעד לצעד, בין צעדיים תוך הליכה, הם איבדו ממשקל גופם וכל משקלם ירד אל כפות הרגליים. כה גדלו כפות רגליהם, כמעט נטועות בקרקע, וכך הם גם עמדו בהליכתם בחלליוּת גופם ובפרוֹפיל פניהם ובמשיכת הכובד למטה – הנפילים ההולכים, העומדים. הולכים ורזים, הולכים ונדקים, כמעט חלולים, והרוח עשויה לנגן בהם כבכלי הליכה. ראשם, הקטן יחסית לגופם, מורם גבוה, ועצום המרחק בין העיניים ובין כפות־הרגליים, צמודות, או פסוקות, בזווית חדה שלהולך. כאן ראיתים ליד ביתו, הלָכים שהגיעו אל הסף. בפנים הבית, גלויים וכן תחת זכוכית, ניצבו ההולכים בגדלים שונים בפוזיציות שונות של הליכה או תנוחה. אך תמיד אותה התחוללות החלל השקערוריות בחומר; תוך ההליכה אובד החומר, נוצרים רווחים ריקים, אגני שלדים. יצוקי ברונזה נראים הם עמידים יותר נגד החידלון. אור־חוץ עבר הנה בלי מחיצות ומילא את החלל הריק. סארטר, דומני, ראה בפסליו של ג’אקומאטי חתירה הגיונית ועמוקה אל הריק, האין, מן המלאוּת הפיסולית הקלאסית. לראשונה הרי היו צורותיו מלאות, תקופת דאדא, דבר־מה שבדמיון הגיאומטרי או צירוף של מקבילות וכדורי־משקל. אך משהתעורר אל הריאליוּת של הגוף, הקיום האנושי שלו, החל לבקש את החלל האנושי כביכול, חלל של הבודדים ההולכים.

ענקי הצעד, כשגופם הולך ודל, הם לא יכלו להחזיק מעמד הן בהליכה או בעמידה. הלכי־ריק הקשורים לחוטי נתיבות סמויים. לא, אין נתיבות להולכים, אך יש חלל פתוח וריק בלי פרספקטיבה, כשהם הולכים וקטנים ונסגרים מעבר לזכוכית, אסירי הליכה בכלובי־זכוכית, שמורים מהתפוררות שבגדולת יצורי קדמוניות.

ומשעליתי אל הקומה השנייה (כאן הצטרף אלי צעיר בהיר־שער), נתאחה כאילו החלל הבקוע הבודד, חלל הבודדים ההולכים, הנעצרים, ההוגים, הצועדים אי־לאן, אי־מאין. בציוריו החל להירקם איזה פְּנים־ביתי ארוג קוּרי־אהבה דקים שבדקים. מיתווה־חוטים שעכבישון לילי התווה לאור שמקורו לעתים סמוי, בסמיות העין, כחצי הצל הנופל על הפנים. במקום חלל הבודדים ההולכים, חלל הזמן האובד, שכל אחד ואחד פוסע בו את פסיעותיו הגדולות וברגע העמידה כל כובד הגוף יורד אל כפות-הרגליים, – חלל פְּנים המתחולל, חלל פָּנים. בציוריו ורישומיו – סביב אביו ואמו ואנאיט. יושבת ליד השולחן האם הסורגת לאור המנורה התלויה תחת האהיל הגדול ופניה מוארות באור של מעלה, והחדר עטוי סביבה, מקוּוה קווים־קווים דקים, קוּרים־קוּרים דקים, מקוּוה־מקורה. והיא אורגת־סורגת־רוקמת חלל אמהי. הבן פוסע עם הפוסעים בחוץ, בבדידות המרחבים האינסופיים, באיזה אַין עולמי, והיא האם, מחכה באורך־רוח לבואו, תופרת את תפירתה, מקשרת לולאות, חוט שתי וערב, עד היותם לנפש המסכת של חדר הערב. הקווים־הקוּרים־החוטים מתכנסים אל היושבת לאור המנורה, אל פניה מעין כסף. אימהית מסתירה את עיניה תחת המשקפיים, אין להעז ולהרים פנים, את המבט, כי יש מבט אחר בכול, העוקב באהבה אחר עבודתה הלילית.

בחוץ הלך האור והעריב, ואשת הגאלריה הדליקה אור חשמלי בחלל החדר של ז’אקומטי.

הגעתי לקצה הספיגה, לקצה הרוויון. עלי לעזוב. עלי לשוב. עלי לעבור על פני שני פסלי ענקי ההליכה, שני הלכים שניצבו בפתח, עלי לעבור בין צעד לצעד, בין צעדיים, ללכת הלאה דרך העיר, ללכת אל תחנת הרכבת, לעלות על קרון הרכבת ציריך־באזל, לשבת בין נוסעים זרים, פקעת חוטי ערב, פקעת דמעות לא בכויות, לשבת בחלל הנוסעים לקצב המרגיע המונוטורי של הנסיעה, ולהמשיך לחיות חלל, החלל ההוא, האימהי עם המנורה התלויה ועבודת הידיים הזקנות והעיניים המורכנות אל סוד הסריגה. צער ותוכחה וקנאה קמים בי, קמים עלי. לא יכולתי, לא ידעתי לעשות מה שעשה הפסל־הצייר. לא יכולתי לסגור את החלל העוין שבחוץ ולארוג כמוהו סביב אמי היושבת בחדר ליד השולחן ומתקנת את הלבנים, קמט אחר קמט, רשת סביב העין, סביב הרשתית, ניע אחר ניע, ריטוט אחר ריטוט, קווים־קווים, חלל מקוּוקו, קורים קורים, כמו עכבישון לילי האורג מארג אהבה, ויחד עם זאת להיות בחוץ, לכת עם ההולכים הבודדים, לכת ולאַבד עם כל צעד מן הכובד, מן החומר, ותוֹך אבידות אלה גדל המרחק. לשאת את החלל הריק בשקערוריות הגוף הפתוחות לרוח בהליכה, להיות חלוּל – לרוח. להיות הבן ההולך והבן המתווה מיתווה של אהבה אימהית. להיות בן אובד ובן החוזר ולא להיות. נזכרתי בשורה אחת בלבד משירי על האם המדליקה את הפתילייה עם בוקר כדי לשפות קומקום מים. עברנו רכס הרים ולא הרגשתי את ענקי ההרים הניצבים לצידנו, וחצינו את המרחב ההררי. החצוי על ידנו לא יהיה שלנו שלם לעולם. מה מודדים צעדי הצועדים. מה נאמד בצעדים הליליים הסמויים מאתנו. ואין אנו יודעים מי הולך, הצועד עתה וחוצה אותנו בהליכתו. אך המארג הארוג פנימה, האימהי הבניי, נמשך וחולף ונמשך ובוכה, נמשך דק יותר, לילי יותר.

לאחר ארבע שנים, עם מותו של ג’אקומטי, כתבתי לזכרו:

ההלך    🔗

לג’אקומטי

מַה בִּקְשׁוּ לִשְׁאֹל שְׁעָלֶיךָ

מִמֶּרְחָק לֵילִי וְשׁוֹמֵם?

אָמְרָה: ‘שְׁמֹר רַגְלֶיךָ מִלֶּכֶד’,

לַבֵּן שֶׁהָלַךְ – הָאֵם

עִם הוֹלְכֵי הַשַּׁלֶּכֶת.

כָּךְ הָלֹךְ וְקָטֹן הַחֹמֶר

הַפְּרוֹפִיל הָלֹךְ וָדַק.

הֲלִיכָה תָמִיד כְּחֹמֶר

הַדִּין שֶׁל נְדוּדֵי מֶרְחָק,

פִּסּוּל הֲלִיכָה בַלַּיִל

וְזֶה סוֹד הֲלִיכָתוֹ

כֹּבֶד כָּל כַּפּוֹת רַגְלַיִם

הַהֵלֶךְ נוֹשֵׂא אִתּוֹ.

אֵין מְתוֹם בַּגּוּף הַטָּבוּעַ

טְבִיעוֹת זְמָן קְעוּרוֹת

בֵּין עֲנָקֵי טֶרֶף הִלְּכָה הָרוּחַ

רְזוֹן עַנְפֵי הַזְּרוֹעוֹת.

עִם רְבוֹת בַּמַּסָּע הַצַּעַד

עִם כְּלוֹת כּוֹחוֹתָיו שֶׁל הַגּוּף

הַקְרִיאָה אַחֲרֶיהָ נִקְרֵאת

אֶל הַחֹמֶר גַּבָּם סָגוּף.

דַּקּוּת הַהֵלֶךְ נֶחֱרֶדֶת

וְהָלְכָה וְגָדְלָה הַקְּרִיאָה.

שְׁלֵוָה הִיא יוֹשֶׁבֶת בַּחֶדֶר

לְאוֹר מַעְגַּל הַמְּנוֹרָה.

הָאֵם לְיַד שֻׁלְחָן יוֹשֶׁבֶת

סוֹרֶגֶת וְרוֹאָה עַד הֵיכָן

הִרְחִיק בַּלַיְלָה לָלֶכֶת

הַבֵּן שֶׁאָבַד בַּזְמָן.

‘בְּנִי, שְׁמֹר רַגְלֶיךָ מִלֶּכֶד’

צַעֲדֵי עֲנָקִים יֵאָסְפוּ אֵלֶיהָ

יְקַנְאוּ בִתְנוּעַת יָדָהּ –

וְסוֹף סוֹף יִשְׁלוּ לְרַגְלֶיהָ

הַדַקּוֹת שֶׁל יַלְדָהּ.