במשך שנים רבות הגה אבינו את רעיון הוצאתו לאור של ספר זה. רצונו היה להקדישו
לאמנו. נוהג היה לומר: ‘זהו הספר שלך’, וכך היינו מזכירים את הספר בחוג המשפחה
: ‘הספר של אמא’. עכשיו,
שהספר מופיע אחרי פטירתו של אבינו, ראינו צורך להזכיר את דברים אלה בפיתחו.
ארנה זוסמן שבלת
יוחנן זוסמן

בצדי הכביש הזרוע אור דוקר של מלח, זכוכית וסיד, בצל העץ העגול ישבו ארבעה סביב הכדור הגדול והירקרק של האבטיח. אחד חשוף־ברכיים וגלוי־ראש; שלושה בבגדי ‘חאקי’ ארוכים וסרוחים, כדרך פועלים ערביים של הממשלה. רגעים אחדים קודם תלו, מרוחקים איש מרעהו, על עמודי טלפון חוטים, ונראו גבוהים ובדודים ובשרב המתערפל היו נטולי ממשות חומרית. עתה ישבו בעיגול הצל הרוגע, ארציים בעייפותם, נהנים ממנוחת־הצהריים, מקירבה מרעננת של הפרי הגדול. האחד, שנראה גם בישיבתו זקוף וגבה־קומה, שלף סכין עקומה ובנחת ובאמנות התנועה הקלה פלח פלחי אבטיח רחבים ושווים להפליא. בגופי חשתי את רעד הפרי הבשל, רעד ההנאה.

ראיתי שפתיים טבולות באודם הרווּי של הפלח. נשמע איזה צחוק קל, כתרועה קלה של ניצחון. נער בן שש עבר על פניהם ובידו תיק לתווי מוסיקה. היושבים קראוהו לגשת ולקחת מהאבטיח. הנער היסס, חמד ופחד, קרב ורחק, קרץ עין ילדותית־ערמומית, עמד במרחק־מה ובקול לא בטוח קרא, אי־לאן ואי־לאן: הם רוצים לתת לי אבטיח! היתה בקריאה זו בקשת סליחה ובקשת עצה כאחת.

אולם בכול היה אֶלם, נסוך יחד עם השרב על הכרמים המעולפים הגפריתיים, על הגבעות הדהות, על הכביש המלובן, האילם, הנמתח בחריקת־שיניים יבשה של קוצי צידי הדרך. הידיים שפלחו את הפרי הבשל פלחו גם את האדם ללא עווֹן, שפכו את האודם התם. השפתיים הללו…

הרי הבחור הזה, חשוף־הברכיים וגלוי־הראש, כרע לעיניהם תחת הכדורים והסכינים, ומתבוסס בדמו זעק אליהם: הצילו! הצילו! ואלה עמדו מנגד, מחייכים לפרפוריו האחרונים, עד תוּמם…

עתה הוא קם – הנרצח – להוכיח, אולי לסלוח, לשבת בצל העץ הירוק, לטעוֹם מחדש מעייפות הארצית היקרה מכל נרדי השמים, למחות נטפי זיעה מהמלח, לטבול את פיו בחומר נמוג ודמיוני של האבטיח. הוא השעין את ראשו אל גזע העץ; צללי עלים כיסו את פניו; עיניו עצומות – כדי להיזכר בכל שעבר עליו. אולם מה חושבים השלושה האחרים, היושבים מנגד ומתלחשים כמתפללים; מה חושבים הם, האויבים, הרוצחים – נשאל, נזעק באלם הצהריים הבוער.

9.8.38

לזכרו של ברל כ.

החתום בשתיקת אדמה ומים חי בנשמות רבות ושונות, בהרכבים שונים של סגולותיו, בצירופים רבים של קולות ודממה, אורות ואופל – דיוקנאות של מהות רבת־פנים. דיוקנאותיו גלופים במעשים, מוסדות, מפעלות־דור, טבועים בספריו, נישאים עם נהר־הזיכרון של כלל. אך נפש יחידה תאסוף לה אחד מדיוקנאותיו הרבים במחבואיה המצלים במסתורין האור והצל, במסתורין הקול והדממה.

עוד באולמות האסיפות עצור קולו על סולם החרדות והמכאובים, אך הזיכרון הבודד מוביל משם בדרך הטיול, שסופו ביטול כל הלבטים, קץ לכל המכאובים.

כך אראך נשען על גדר־קיץ ארעית, ושמש רבה מטילה על ראשך מיטב זהבה. מצחיית כובעך מאהילה על עיניך ומאצילה ברכת צל.

מבהיק כסף שערך. הנך שותק. כי דיברנו רב בהליכה ובתחנות־העמידה על שירה וחיים, עשינו באמונה את כל הדרך מן הוויכוח ועד לשתיקה רבת־אורה זו שלפני־פרידה; נטשנו שיטת הכיבושין של הכללי, נאחזנו באישי, עליו אין לוותר, אותו אין להחליף או לסלף. אך אם ידעת להשיג ולתבוע, הרי ידעת גם להקשיב רב־קשב לווידויי השירה הסתומים. וכילד חכם הבנת אז לסתום ולרמוז בלבד, ולא תבעת את המנוסה.

לא ידעתי ביום ההוא כי שתיקתך ההיא – שתיקת כינרת היא, המוטלת היום למראשותיך.

קרני השמש מחפשוֹת את ראשך באותו הרחוב ליד אותו הבית. אך זיכרון ידוע־אבידות מוצא תמיד את הכל: תעלומת האור והשתיקה, ואותך, הנשען בהיסח־הדעת על הגדר הארעית, השמשית, הקוצית. ‘צנח לו זלזל…’

3.8.1945

שוב קול החזן מקהיל בפינת הרחוב את מאזיניו: הגבר המנוּון, צבוע השפם, הזקן השב והעני, מוכרי־העיתונים, נהגים החונים בקירבת ילדי בית־הספר, קהל עירוני חילוני עטוי עתה נוגה שליו ואיטי של שמש טבת.

משהו עתיק־ימים, כבד־גורל שנידון פעם לכליה שב לחיות במסגרת הרחוב הרופפת. הזקן המאזין הגביה את פניו, ונוזלות דמעות ישישות ונוטפות על המרצפת ונשרפות בן־רגע בחמה. תקופות עברו, נתרגשו מהפכות באמנות ובטכניקה – הקול עולה מפּאטיפון – אך הנה ניגרים התחנונים כקדם, בוכה הזקן, קשובים הילדים, ומסביב כאז כתמיד סכנה ואבדון.

וכשהחזן סיים וקמה רגע הדממה, התחיל קול אחד קורא מן העבר השני של הרחוב, כמעבר ממוֹנוֹתאיזם אל עבודת־האלילים, מן הדת הצרופה אל המגיוּת.

אשף־הרחוב מכריז על תמצית פלאיו. באצבעות גרומות, מצולקות מכוויה, באצבעות גרומות ומעוקמות הפרקים, באצבעות אמלות ומושחתות עד לצעקה, הוא מראה את אמצאתו לענוב עניבה. אצבעותיו אינן נשמעות לו, והוא מאריך בדיבור ומעודד את עצמו, עד שהעניבה הירוקה והבורקת סוף־סוף תקועה והנה שמוטה מעט הצדה. הוא מתחייך על כך חיוך מוכה ומבקש רחמים כקרבן לפני מעניו.

הקהל קשוח־הלב אינו מאמין בכשפיו. אז הוא מכריז על כוחו להעביר כל כתם, ואפילו עתיק־ימים. ‘בבקשה, תנו לי כתם שמן. לא, אין זה כתם בשבילי, זה קל יותר מדי’ – והוא דוחה ביד מלכותית איזה רבב המוגש לו.

‘תנו לי כתם דם!’ הוא מכריז חגיגית, ‘תנו לי דם, זפת, שמן’.

והוא עושה בכשפים, משביע את הקהל, ושופך נוזל מצלוחיתו.

וכשקהל מקיפיו ממשיכים בהתנכרות, יורדים על פניו החולניות של האשף עייפות ושוויון נפש, והוא מוותר על הפלא האחרון.

אשף־הרחוב האומלל הקדוש, איש המגיוּת העתיקה והעזובה, המעונה בתוך מעגל של לא־מאמינים, רודפי נפשו – ראיתיך ברחובות הקרת ובחלום. אצבעותיך שותתות דם, עניבתך המבהיקה קשורה לצווארך, ואתה מדבר לא־ברורות על כתמים ועל דם. בתוך הבריאה הבלתי־פוסקת של הכרך, בתוך ההתרחשות, המתחדשת תמיד, של תנועות, גישושים ושכיחה, עמדת על דרכי להזכירני את אמת הלב השסוע, המוצג לראווה. ובלא־יודעים, ובכליון־נפש לא־שכיח, חיכיתי לרגע, שמעבר השני של הרחוב יבקע שוב הקול הגראמופוני ויבקש רחמים ויבקיע דמעה.

1945

שנתיים למותו של שאול טשרניחובסקי

שנתיים עברו מאז עצם את עיניו בלילה אל אור הכוכבים הארציים, אל האור הארצי, אותו אהב מכל האורות המיוחלות שמעבר לחיים. זכרון העם, אהבת הבודדים, יפסלו את פסלו לעתיד הסמוי מן העין. אך לא עובדי פסלים אנו. אדרבא, בני־זמנו, שנוכחותו הטבעית בינינו לעתים הסיחה את הדעת משירתו, חשים היום יותר מקודם בסגולה נדיבה זו לצרור חייו בצרור שיריו, וגם נהפוך. עטרת עלומים ואורה, בלורית השיבה המבודרת הפרוחה ברחובות העיר. בימים שנוֹי העלומים נרמס בעצם פריחתו ושמחת החיים הפכה לנו עורף, הופעתו זו בינינו נראית לנו כאגדת השיר בין המון טרודי היום, בימי אסונות והרג. ערכו אינו תלוי בהיאבקות הכוחות הנוגדים, טראגיים לעיתים, כדרך משוררים רבים, אלא בשימת פדוּת חדה בין שירה ללא־שירה, בין שירה לפרוזה על גילוייה השונים. כי רק בשיר הוא עובר לרשות איתנים, והקשיב להם, דיבר אתם, נכנע להם ושר להם ועליהם – שר אותם. מדובב דוממים, מדובב אבנים, מינראלים, פרחים וכלים על איבריהם. חובק בזרועות השיר עולם של חומר המתגלגל בתבניות, בצבעים, בריחות. אליו נתגעגעה בסתר לבה, ובאיסור, הרוח היהודית. העור הקרום ואור הקליפות הארציות נושאים אתם את מגעי האצבעות של האלוהי. מתיר אסירי עולם, משיב המשורר לשפה, ועל ידה לעם, אילנות למיניהם, זני משפחות פרחים שלא ידעם מימיו, יערות עצי־מחט ועצים בשלכת, סיעות ציפרים במעופן, מכרות ומחצבים, ועד למוּנחים אנאטומיים רפואיים, מגלה חדש בישן, משיב עושר נשכח, מרחיב מושגי התקומה על שטחים עזובים ורחוקים. מן המינראלים במעבה האדמה ועד למזלות שמים נד גל האהבה והחירות, לובש לפרקים דימוי קדמוני תנכ"י, מתגרה לפעמים במסורת החוזרת על עצמה. בתמימות לב של משורר בא לתקן את המעוות ההיסטורי, בא להשיב את הגזל, מעלה מול פרישות, הינזרות וסיגוף אילן נאה בעיצומי פריחתו. שירתו אינה דורשת מושג חדש של המשורר, הרכב חדש של סגולות המתקיימות לאורך ימים. היא מחדשת מושג־קדומים של סימני הכוח הראשונים.

אכן, מעבר להגדרת המומחים, מעבר לפירושים טרדניים על יהודה ויוון, מהלכת לה שירתו, אזרחית ארץ יהודה ועולם, בת־חורין ורבת־נגוהות. האמנות הקרויה מודרנית עברה על ידו בלי להדביקו ובלי להמעיטו. אולי בסתר לבה עברה מקנאה. כי הוא היחיד, דומני, מבין דורו, אשר טעם של כוח רומאנטי אפּוֹס וקלאסיות אין בהם סרח־עודף של אפּיגוֹניוּת והעמדת־פנים, או אינרציה. אולי משום כך כוחו לא בשורה בודדת, בתואם מבורר של מלות למהדרין, לא בתמצית שירית לירית שיש בה מן היין או מן הסם, אלא באותן תנועות רחבות־צעד ורחבות־הינף הגורפות אתן מרחבים, חיים, זמנים, אגדות ומציאות. דביקות בפירוטים פּרוזאיים, הנאה וחסד בה, ומ’דקדוקי העניות' עולה עליזות־רוח; מגעיו בכלי מטבח, בחומרי גלם, בדוממים למיניהם הם ככלי שיר של הבריאה בסגולתם לשבח את בוראם. צריך רק לדעת לדובבם, לעוררם מדוממותם, מגולמיותם – והוא יודע זאת. כובד המתכת וקלות העננה, אנו נושאים אותם בקרבנו, והוא נשא אותם ברנן הצעד, בחיר האור והכוכבים והים.

נכון היה תמיד ללכת שבי אחרי התפארה שבטבע, שבאדם, שבבריאת אלוהים וביצירת האדם. וכך הלך שולל אחרי ציפור תועה אחת, שירדה על סיפון האונייה, ישבה עליה בדד שלושה ימים קבל עולם־הנוסעים המשעממים – משחקי ברידג' ושותי ויסקי־סודה, וביום הרביעי נעלמה כלעומת שבאה. רק הוא, מוקסם ‘הצב הדרומי השמימי’, היה בא אל מול הציפור ומביט אתה יחד אל הנקודה הרחוקה הסמויה מן העין:

אחותי ציפור, עינך חדה,

אולי עתה, דווקא עתה,

ואת רואה את עולמך באפלה הנפלאה

אולי גם עולמי שלי.

האם לא היה הוא עצמו כציפור תועה זו על סיפוננו, ציפור שנקלעה בנסיעה זו בין הנוסעים המקריים? עוד תוהים המומחים־לציפרים על משפחתה, עוד טורדים למיינה:

זה בא נותן בה סימנים

וזה חוקר מאין היא

ואם כך ואם כך והיא אינה…

אינה בתכלית הפשטות, בתכלית הגדלות.

1945

כניסתו לקרון האוֹטוֹבוּס הלילי, מלא נוסעים שותקים, ככניסת פרודה כימית פעילה ומפעילה – קאטאליזאטור בלע"ז – לתערובת חומרים אדישים נטולי אנרגיה. אמנם, כניסתו היתה בדרך של היסוס כעמידה על הסף. עמד ותהה: הכדאי לו להיכנס, הכדאי לו לנסוע באוטובוס זה, הכדאי לו לנסוע בכלל? האם זהו הקרון? אך משהציץ פנימה, משראה את גוש הנוסעים השותק המחכה, השומם, נכנס ברוח עליזה, שובבנית, לקרון האפלולי הדומה למערה. בתנועה של עשיר פזרן, הנוהג להעיף כסף־תועפות בקלות, שקל לכף־ידו של הנהג את דמי־הנסיעה. מנעימת דיבורו, צלצולי קולו הלא רגילים לעצמו, עם עצמו, עמידתו בין העומדים בקרון, שעל־אף הדחקות קבע לעצמו מיד כעין ‘מרחב תנועה’, גופו הנטוי אלכסונית ונראה כאילו נטול משיכת משקל, נטוי כמטוטלת, ואותו ריח ייני – למדנו כולנו מיד כי הנוסע־החייל שיכור הוא. מבוסם הוא. מימי הילדות דבק בנו הפחד מפני שיכרות הנוכרים, מבשרת רעות. יין, בעיקר יין־שרף, עורר מתרדמה את המשחית והשורף, התיר מה שהפיכחון אסר כביכול – שנאת־זרים קדומה. דרוכת כרמים זרים, הגדישה הטיפה המרה תמיד את הכוס בחג הדמים. נחותי קומה ורוח עמדנו בפני חזיון השיכרות הגדולה המגבירה את המשחית עד לרציחה. החייל הזה הביא עמו שיכרון אחר, כתמצית ארצית כה שונה משכרון הזרים, פרי הגפן שחידשה את חייה באדמה זו, שיכרות המשחררת מגולמנות אטומה. עירנותו הלילית של היחיד. שיכרון־כישרון בחילוף־אותיות קל.

באור הפנסון הדל לא נראו פניו אלא למקוטעין־לסירוגין. אך נוכחותו עוררה את הרדומים והמצפים, גופו המתנועע לקצב הנעימה שהוא משמיע בקולו, העולה ויורד להנאתו, בליווי ידו המהבהבת מדי פעם בחיתוך מפתיע, לבושו השחוק משהו שהוריק, ריאלי ולא־ריאלי במידה אחת, ואיזו קרן־אור שנדלקה פתאום ובה הואר כולו חייל בודד מעוצב יחידי, שלבש צורה בין נטולי צורה, שכניו לנסיעה.

כניסתו ביטלה במפגיע את יתרונו של הנהג. לא נותר לו לזה אלא להיכנע לכוח החיים העולה על שלו, לא נותר לו אלא לסמוך על ההגה ולהסיע את החייל. אך אם הנהג הובילנו בקו גיאומטרי ישר על פני השטח המוכר, המדוד, הרי החייל העליז הטילנו לסדר תנועה לא מוכר, שלגביו תנועת הקרון לא היתה אלא תנועת־לואי, תנועה בתוך תנועה, כבדוגמת התקבולת של תנועה בתוך הרכבת הנוסעת, שבהסבר תורת־היחסות.

גם כבדי התנועה ביותר שבין יושבי הקרון ועומדיו נמשכו אל התנועה שקבע החייל, שנועדה לו שליחוּת המפגיש. באיחור־זמן הוא הביא בשורת הניצחון אשר לחמו המר בוצעים אנו יום יום. שנתיים הוא עשה באיטליה. על כך זימר לכולנו ושר זמר איטלקי. הוא רגיל לשירה במקהלה, ואנו בעיניו כלים אפלים המחכים למגעו והוא פונה כמנצח מנוסה כדי לעורר בנו חוש התזמורת או המקהלה. איטליה הארץ של ‘בֶּל קאַנטו’, והוא הספיק ללמוד חוקי תיזמור בנסיעה. עינו נתונה במיוחד לכלי־הבנוֹת שביננו. ‘מה אתן שותקות הבנות? שנתיים לא הייתי בארץ. שירו משירי הארץ החדשים!’ מבקש הוא לעוררן לשירה כבנות־השיר השותקות ומצפות. אך אין לו פנאי לחכות לתשובתן המתמהמהת. דיה לו מבוכתן, דיה לו נוכחותן. את השאר נותן הוא עצמו. כסיגריות הללו שהוא מחלק בין הנוסעים, מגיש הוא שכרון חושיו ללא תמורה וחליפין, בגילופין שלו. ופתאום דבור ברור וצלול, ויש בו מן התוקף ומן התוכחה: ‘מה אתם שותקים, יהודים? מה אתם עצובים? יהיה טוב, יהודים! כל שעל אדמה שאנו עוברים עכשיו, שלנו הוא, שלנו הוא.’ דברים משונים היורדים עלינו במפגיע. ואיש לא הציץ בחלון כדי להיווכח בשעלים ההם. השעלים כנוסים פנימה.

… ומשירדתי מן הקרון, בלי שמוע את סוף בדיחתו (ולא אשמע אותה לעולם) משדרכתי והלכתי על פני האדמה המוכרה הלילית הרטובה אחר הגשם, נדפה ממנה רעננות משכרת, האדמה תחתי נתנה ריח יין. כרמי הגפן קרובים ותחת שעלי דורכים בגת קדומה, ואדמה זו שעל־שעל, רכה ורטובה, אדמת תמרורים ואדמת ישע, אדמה לילית, יינית, ניחוחית מבוסמת משכרונו של החייל האלמוני.

כל כתיבה אוֹטוֹבּיוֹגראפית היא, אם רובה ואם קצתה, כל־אימת שהיא באה לקשור קשרים ריאליים עם מאורעות החיים והספרות, ולא רק לחזור על כמה אמיתות מוסכמות שכבר היו לנחלת הכלל. כשרונו של הכותב יודע להסתיר את היסוד האוטוביוגראפי, או לשוות לו צביון כללי, המצדיקו בעיני הקוראים.

האוטוביוגראפי – פניו ופירושיו רבים. – בשירה לירית נוהג הוא כברשותו החוקית, ובכתבי הפילוסוֹפים מסתתר הוא מאחורי גדרי השיטות, שלכאורה הן חסרות ביוגראפיה בתכלית.

פתיחה זו אינה אלא הצטדקות לדברים, שלאמיתם אינם אלא מבוא לדיון על ספרות, על ספרות־הדור, דיון מסובך, מטריד, הנושא בחובו סכנות לרוב.

ואולי באה הקדמה זו לדחוק לזמן־מה דיון מטריד זה ולהחליף כוח בנוף ארצישראלי אחד, שבשבילו הפלגתי לי בנושא זה ובשוליו רשמתי את קטעי הפתיחה.

הננו מבקשים תמיד להסתייע בהרים, בשדות, באילנות, במרחבי־הים; הננו מבקשים להוציא מפיהם את הדברים שנבצר מאתנו להביעם. הם, אלה המדובבים הגדולים, מרבי־השתיקה, על כל הזרוּת שבגדולה, מסייעים לנו להכיר את גופנו – את רוחנו, לפענח את חידת גורלנו הטבועה באבן, במים, באדמה, ובעננים. דרך זו של הכרת־נוף כמוה כהכרת עצמנו; והרי עוד שבילים רבים נרמזו במרחב, עוד שבילים רבים חבויים במרחב, עוד הרבה מחבואי־אור־וצל צפויים לו, להלך, עוד נהרה וזוך נכונו לנפש זו, שעדיין לא רצחוה המרצחים.

המצוי הזה צופה פני הרים ומים כאחד. צירוף זה של ים והר – צירוף יקר הוא, מאציל הוד שבסמיכות זו של איתני הטבע הנפלים כל־כך איש מרעהו. הוא אומר דרשני, היינו: אהבני אהבה ראשונה. אכן, ארץ זו מיטיבה להטעותנו במוּכר, כביכול, במצוי אי־שם עמוק בזכרוננו הפרטי והלאומי, אך התערותנו האטית בתוך הנוף הנמצא, כהתערותנו בקרקע המכוֹרה, שחדלה להיות כרם המליצה, אלא מניבה גפן, שידיים חרוצות זומרות אותה כל אביב ואביב.

הוא הדין בכרמל זה, אשר עוצמתו, ניחוחיו וצליליו פרושים על פרקי־עבר מרובים, ועתה הוא בא לנסותנו בריאליוּת ההררית שלו, על חליפות האור והצל שלו, על הנסתר והנגלה שבמראהו. התגלות ההר היא איטית, עקב בצד אגודל עולים בו.

לא לשווא נשלח זרטוסטרה אל ההרים לעשר שנים ללמוד שם את תורת האדם, מורדותיו ועליותיו. ומשום כך תורת־הרים זו היא כה אכזרית לפעמים ליושבי השפלה. כיבוש הר הוא ככיבוש האדם עצמו. אך מן הרמה הכבושה נשקפות רמות אחרות, פסגות גבוהות יותר, ערפילים ואור, מחשוֹפי סלעים, כמחשופי תקופות רחוקות, וצוק בודד – גאון ונשר הוגה. זהו נוף רומאנטי, בּיירוני.

אך הנוף אשר נפל בחלקי היה פחות מלכותי. קוויו הגיאומטריים לא נשתבחו בטוהר מובהק, לפי שניטעו אורנים באי־סדר של טבע; משרטוטי תווים אלה נעדר כוח האבסטראקציה, והאדמה שבתווי הרי־ירושלים, הנמתחים לעתים כקווי רישום אידיאלי, כשרטוט גראפי מובהק של גוף, גופו של אדם. הגיאולוגיה של כל הר היא כעין סיפור תולדותיו הקדמוניות והאיטיות של המספר. זרמי חיים עתיקים ערמו גושים זה על גבי זה, ריבּדו שכבות, טמנו עמוק בחוּבם איזו תאוות־סתרים, ולפתע נחשפו, עד כאב־עין, כמחשוף עורקים במפלת אבן.

חיי־הרים מסוגלים לזרוע ייאוש באיזו נפש סוערה, אם זו לא תיכנע לו מרצונה. כל־כך שונים ממדי הזמן של הנפש ושל ההר. מה הן שמונים הפעימות שלי שפועם לבי בדקה בין ענקי השתיקה. וזה הצדע הרוטט – כמה גלגולים של שתיקה ומנוחה עברו עליו, עד שגילה עקבותיו באבן הוורודה־חלקה, אשר מגע ידך עוררה משנתה.

כה איטי זמנם של ההרים, וכה איטי קצב סיפורם. הצעד מעלה הד נבלע בתוך רפידת מחטי־האורן שנשרו, או, אדרבה, מצטלל כקול בדידותו של אדם. ההר שומע את הצעד ושותק. המונולוג שלו – שתיקתו. זר ומוזר הוא הזמן ההררי! אך הצמחייה – האילנות ושיחי־הפרא הדוקרניים – היא המקשרת בינינו, היא גשר־הזמן הירוק, שגופנו כבר למד למותחו. ידינו כבר השכילו לזרוע באדמת המכוֹרה אותו פירור מיסטי, שבו מקופלים כוחות־צמיחה של ענקים ואברי־גופם הבוקעים אל־על. נאמנים אנו לברית זו המדליקה כאן נרות ירקרקים בראשי האורנים. והאורנים – כה שונים מראיהם וגורלם, אף כי גזר־דין אחד כינסם לכאן.

שניים אלה חבוקים כשני נאהבים, שנגזרה עליהם פרידה, משל לרוֹמיאו ויוליה למשפחת האורנים. והללו, המתנשאים גבוה־גבוה, על כובדם וירקותם, כפרקי תהילים אל השמים וכמעט מכסים אותם מעין החוסים בצלם. ואלה, שגופם חוזר על דרך היסורים של איזו נפש רבת־נפתולים, דרך של קשרים, עוויתות־הגזע, פיתולי העץ מוכה סער ושרב, ובכל זאת נאמן לחוק הפנימי של העלייה, המשיכה אל האור. אלה הם פסלי רוֹדן הררי, שנטעם ההר כמצבת־הזמן לחייו הוא. ולו סרת למעבי החורש, באין שמש, ואפפתך אפלולית־המחבואים כבאיזור־קסמים של נפש קשובה ומוּצלת, ועמדת ליד עריסת השירה, התלויה באין־רואים בינות לגזעי האורנים. ולו הוספת לעלות, ונתגלה לפניך כעין אמפיתיאטרון חצוב בהר וראית על במתו איזו עלילה דראמאטית אשר רק צוקי־האלם, האורנים ושמיים יודעים מה פשרה. עוד כמה צעדים, ונתגלתה לעיניך גורן־אבן שטוחה, חשופה, כשולחן־כתיבה ענקי אל מול שמים, עננים ורוחות. אך היכן הם השירים והפרוזה, שנשרו משולחן־אלים זה? עובדה היא, שכל ספרות־הדור – ספרות העמקים היא, ולו גם מבחינת נופיה בלבד. אחד המעטים – ראמיז (הסופר השווייצי, הכותב צרפתית), המיטיב לעקוב אחרי הוּלדת האור בהרים, אחרי צעדי האדם בין צוקי הרכז, וחתימת אור על כל דבריו.

ולא מקרה הוא, אולי, שהרומאן האירופי הגדול שבין שתי המלחמות – אולי הגדול ביותר – ‘הר הקסמים’ לתומאס מאן, רומאן אחרון במסורת האירופית, עם האדם והזמן שעודם שלמים: שחיים ומוות, גורל האנשים ומחשבותיהם ניתנו כאן כבתוך אספקלריה של ההר בחליפות השמש, הערפילים והשלג. 20

תאמר: יצירה גאונית היא עצמה פסגת־הרים, שממנה נשקפים עמקי אדם והיסטוריה לרוב, והיא גופה קובעת נוף רוחני בספרות? אך האין אלה שוב ממדים גדולים מדי בשביל ספרות זמננו? האם לא מוטב לרדת – ובעמק, בתוך משחק הפרספקטיבוֹת שלו, למצוא את המידות הנכונות?

בשעת השקיעה שמש כתומה־תרוגה, שתקנית להפליא, טובלת באיזור כחלחל־אפרפר של ערפלי־ים. בדרך זו עברה אסטדיות אופטיות מוזרות של כדור על כל תמורותיו, המזכירות ציורים סוריאליסטיים כבחלום. עד ששקעה, טבלה באמצע הים והניחה מאחוריה פס־אופק כחלחל, פנוי. דראמה מיסטית עם גוויעת האור הגבירה דממה ובדידות, המכופלת בכפל־הרים. נשוב אל העמק, אל בתי המגורים, אל מנורותיהם.

מסע אחד קטן בא לידי סיום. ועם בוא הלילה, הודלק הים, הרדום מאחורי ההרים, בשרשרת אורות, וזרקורים החלו לבלוש על פני יבשה וים ואוויר.

נתעורר ימה של עתלית. החלו האורות לספר מסיפורי־האימים־והדווי, ופעם בפעם פרס זרקור גוש חושך, ואחר עזבוֹ, בלש בגובה אחרי יהודי־מעפיל. הרקיע, הלילה, ולבנה עגולה בלב, מחזות התקופה הממשיכה לייסרנו, לייסר את האדמה בתיל דוקרני ולפצוע לילה שקט זה. כאן מתחילה ספרות הדור, הספרות הלילית של זמננו. ומן הבית המואר בקעו אל אפלת הלילה צלילים של ה’סונאטה אפּאסיוֹנאטה.'

הדברים עתיקים. זו המועקה, וזה הפורקן שבמוסיקה – ובשירה, אחותה, – הזוכרת ומשכחת ומסרבת לשקוע בדומן ובדם, אלא חותרת אל הזוהר עד שאדם מסוגל לעמוד מולו, ומלה אנושית מסוגלת להכילו. אך מצוּוה אני על סיום אחר עם בוקר מעורפל סתווי בין ההרים, שהצעיף את האופקים והאורנים הרחוקים וגילה רק את הדברים הקרובים, והללו הפיקו אורה שקטה של מגע־אהבה. באור נמוך, ארצי זה נבדלה קבוצת נערים, שעסקו בסיקול חלקת־אדמה שבין הרים. כה בודדים היו המסקלים, כה זעירים, והאבנים כה רבות, והידיים כה ילדותיות עד לעורר רחמים. שעה ארוכה הסתכלתי בעבודתם, כשאחד, ה’מנהיג', מראה דוגמה יפה לגמישות, לזריזות־ידיים ומשמעת, וחבריו הסרים לפקודתו חוזרים אחריו.

לאט־לאט נערמו אבנים לרוב בצד דרך. אחר שכבו המסקלים הקטנים לנוח על גבי השדה שסוקל. עצבות וקדושה ירדה על התמונה, כבתמונותיו של מילֶה, צייר העבודה הצרפתי. כאן ראשיתה הפרימיטיבית של הספרות הארצישראלית, וסיומה של ההקדמה ההררית.

1946

למשה שרת

כשדלתות הבית־ביתנו פתוחות זו מול זו נראית הבוגנוויליה שלנו במסגרת החלון־הדלת כאורח בפתח הדלת בתמונה של וילסאקז. פתוח הבית לפניה, מהססת ניצבת בפתחו, אך מבטיה ינוחו על רצפת המרפסת. בשעת לפנות־ערב היא תכבד על שני גוניה – ורוד כהה־נחושתי וּורוד־בהיר־לילכי, תעצום את עינה־פרחה בין שלוש כפות־יד קטנות, ועייפה, שבעת יום ואור, תצנח על אדן החלון. בוודאי היתה כאן כבר קודם, אך לא ראינוה. מה שתיקתך כבדת־הדים מול שתיקתי בכבות היום, בהיאסף האור? מה צניחתך אלי, מה ציפייתך על ידי?

פרחה יוֹקרנדה כחולה־סגולה כים. כים קרעה את האופק והציפה את החוף בכחולה, תשיר תפארתה ארצה. דרכתי עליה, על פרחה הבודד הדומה לדוּגית, ועל המון תפארתה הנפול. כאֵב אביב קדמוני עבר לרגע את חיי.

שירה לא נאמרה, לא יצאנו לשבח בשער את גדולתה של יוקרנדה המאחרת לפרוח בשרב. על סוד הפריחה והנשירה דָרך האדם, קומתו שחוחה ולבו סדוק. וכמו ים בסדקי הסלע, תטיל בו באביב כעין גרגירי מלח.

פָרח בלילות הצבר הגבוה, ‘מלכת הלילה’, אֶרוֹס פרחים סהרוריים מרטטים. צוואריהם כצווארי ברבורים או של ציפורי־דמון. לועיהם נפתחים עם ערב כמערות אהבה נטועי ריסים ריסים, עירנות תאווה שלא עצרה ריטוטה. לא הספקנו לרדת לעומקם, והנה נסגרו לעד, נשרו בן־לילה. פרחו כאילו מבעד לחומה, מבעד למצור.

ואנו, הנצורים תמיד, הסחנו דעתנו מהם. דחינו אותם למאוחר יותר, דחינו את פריחתם אל אחרית הימים, אך הם דחקו ביתר שיגעון ועוז. אביב זה הקדים לבוא. העולם עדיין כולו שברי־שברים, משרפות־אש, מחנות־הסגר, תאי־גז שלא נהרסו עדיין ורצח של ימי שלום.

הרוח נשאה אפר היהודים, בשדות אירופה הזהיבו שיבולי תבואה מדושנת דם.

גם שדה שיבולים ביהודה ברוח כשדה טבוחים הנעים בתפילה. ומה ביקשת בסתר לבך אחר עמל ופרך ועלבונות? לנוח בראש הגדיש הרענן, לכבוש את פניך בשחת זה ושכוח עולם, לכבוש את הפנים בערימת השדה, לנשום את כל הריחות הגנוזים של האדמה, לנשום עמוקות את השיכרון הארצי, ולהפוך את הפנים אל מול השמים ובבת אחת, – הו האושר – לראות את כל צבא הכוכבים והמזלות שהובטחו לך משחר חייך, להכירם שוב בזוהר־בראשית, ובלי־משים לתת את הקול בבכי או בשיר לילי חרישי, או לידום, להחריש, להקשיב ולשמוע שירת הדומייה, שירת מרים בהירפאה מצרעתה.

לא הושר השיר, והדומייה אטומה ורעה. בעולם של כוחות וכוחות־נגד לאין ספור, לנו רק מתים אין־ספור.

ללא קבורה ללא אדמה תחתם. בעולם האנרגיות המחריבות, הממיתות, מה כוחך אתה לחוּש תפילה קדומה, חוזה פריחות ואימים, מריח פרחי בר וזוכר את מטר הכוכבים הראשון שירד על ראשך. שירת ישראל גדלה אנחות־נאקות, קינות־שיר תמיד, זעם ותוכחה, ובין אבניה וסלעיה, במדברה, עלה גם פלא־דשא רך עם ציפור אדומת כף־הרגל וצהובת־המקור. אך תמיד היא קמה ברוך הירקרק.

מלכות הרשעה, או בוגנוויליה השקטה, האהובה, היא אוכלת עינינו בדם, בעשן, באפר, מרעילה לחם ומים, מתירה מפלצות־טרף, מקימה עמודי־אש מלב הים אל לב השמים.

קראו לה אפוקאליפסה, שבחרה ביהודים, בחירי נביאיה. חיוכה דורס את גוזל השיר. פרץ הדם בעינו תחת ידה.

היא מנסה אותנו באימפריה עתירת תככים המרעילה דשאים ושדות וכחול־הים, המשירה בן־לילה את יוקרנדה ואותך, בוגנוויליה, הנחה בחלון על שני גוניה־קולותיה, עד שיקרה הנס ואחד מחייליה, למוד סבל ונדודים, יבכה למראה רשעתה.

והנס קרה. כאן מסתיימת האימפריה העולמית, האפוקאליפסה, ונולד האדם עם דמעותיו, טהור־לב, ועמו הבוגנוויליה שלו.

1946

מימי ילדותנו נותרה לזיכרון ולעדות ירושת חרדה מעורבת בתענוג עריץ בהתגלות קן ציפרים נחבא: רחמים ורוע־לב למראה גוזלים חסרי־מגן, ושאיפה לשלטון, נכון יותר, שאיפה סתומה להרס. הנה הוא בידינו קן זה, בנוי בכל־כך הרבה עמל וחרדה, חפשי מכל בצע־הנאה, הוא לפנינו, גלוי למזימות לבנו, מחכה לרחמים, ואולי גם נכון לכול. כמה קנים הרסה או בקשה להרוס הילדות. כמה אבני־קלע שלחה אל צמרת עץ. כמה דמעות שפכה או בלעה בגרונה על קרבנותיה המוטלים ללא רוח־חיים באפם. בצוק העתים ציפור קטנה ירקרקת־זנב, אורחת ברוכה תמיד בבית־כלאנו, הופכת הפוך וערבב בשלכת־הימים, משתיקה בציוצה צעקות שומרינו־נוגשינו, גוזרת במספרי־כנפיה את קפאון האוויר הדחוס.

ציפור קטנה מבקרת אצל נענים־נאבקים, ולה כל מה שחסר להם, וקודם־כול חופש וכשרון הרינה ומתן הריחוף האווירי. לו האכלנו אותה מפירורי שולחן עצבותנו, לו השקינו אותה מרורי אסוננו, ודאי היתה נופלת מורעלת, כאותה אשר הרגנוה בילדותנו באבן. אולם הציפרים מחוסנות בפני כל מגפותינו בנסיוב אלוהי.

הן פורחות בתוך חדר־אבלנו בלי להיפגע בכתליו, ומוצאות את מותן במלחמת הכנפיים והמקורים, או בשובע חיים קצרי־המועד. אך לא על הציפור הקטנה הפשוטה באתי לספר, אלא על קן־ציפרים אחד, אשר מבט לא זהיר של אדם גילה במחבואי העץ. אם קטנה, אדריכל תמים מדי, בנתה את הקן בקומת איש, ורק עתה הבינה את הסכנה שבשגיאתה. היא פרחה חיש מהר, בהפקירה את קנה ליצרי לבי. אותו רעד עתיק של רחמים והרס עברני, אולם רק לרגע.

שלושה הגוזלים האומללים, עירומים מנוצה, מסוּנוורי־עיניים, כגורי כלבלבים ביום היוולדם, אמרו רחמים. אילו יכלו, היו ודאי מצמיחים לגופם כנפים כדי לעוף בעקבות האם המבוהלת. (האווירון הרועש, אשר עבר באותם הרגעים על ראשינו, לא עף לחפש את הבורחת).

מראה הקן על גוזליו, הפתוח לכל פורענות הטבע והאדם, מילא את הלב כאב ישן־חדש. הוא לא ביקש משל והשוואה אל קנים בנויים בגובה אדם בימים של הריסת קנים המזכירים ימי ילדות רעת־לב.

אולם לו ידעה הציפור־האם קרוא באותיות מרובעות של הכתב הישראלי, בטוחני שלא היתה פורחת בעוזבה את גוזליה בחולשתם. ואולי למענה – אשר לעולם לא תקרא – מסופר כאן הסיפור הילדותי, המתחמק – אולי לשוא – ממוסר וממשל.

1947

הקרע זועק בנשמות רגישות. תיבשנה שפתיים להשיח עם לב הטבע כבימי קדם. בן להריסות, הממציא חורבנות לבקרים, הגוזל את סודו האחרון של החומר – בן־אדם מול הטבע הנכנע, כביכול, המוסר את עצמו לידיו ללא תלונה, ללא מרי – האין בהכנעה זו מתחבולות־סתר, מעורמת הקושרים הנעלמים, שתתפרש אי־פעם, אולי במאוחר מדי? טעם של חשד ואי־אמון נתלווה לפגישות אביב עם האדמה, ופרח ניסן נכווה לא בחמסין בלבד אלא באש זרה, אש הכליה של הדור.

מאז היתה לנפש הסגולה לראות את העולם בתבניתה, בצלם חוקיה, בדמות כוחותיה־סתירותיה, בשֶלם אחדותה. לתקופות היתה סגולה זו לנחלת ליריקנים בעיקר, שהמשיכו בדימאטריאליזאציה של הטבע, לפשוט לנפש את החומר, או לעשות את הנפש חומרית יותר כדי לחוש מחדש את אחדות העולם והאדם בתעיות הרגש. אחדות זו הושגה בכוח הדת, השירה האמנות, בימי־קדם גם בעזרת הפילוסופיה־ נאטורפילוסופיה. מים־אויר־אש כיסודי הכללוּת – כוללות המדע והליריקה. כדברי המיסטיקן הליריקן נובאליס: ‘פיסיקה אינה אלא ליריקה’. בתקופת המדע המודרני מבקשת הנפש את היסוד האבוד באורח המורכב של האנרגיות הקוסמיות.

אך נשארה לה כקדם הסגולה לכבוש את עולם־חוץ באהבה. להאציל מרוחה על עצמים וחזיונות רחוקים וזרים לה, לעשותם רסיסים בזרם הכללי הנפשי, העושה דרכו אל הים האינסופי.

כאז מחוללת האהבה פלאות. יום יום נארגים חוטי רגשים, חוטי קשר בין האדם והעצמים, בין הנפש ובין הצומח והדומם. חזיונות בעַתה, נבואות כליה, גורל סדום העולה תמיד לקראתנו, שואה שחיינו, כל אלה לא יכלו לסגולתו של האוהב. ומשום כך פרח ניסן לא בלבד נכווה באש חרדתנו, אלא מבורך בברכת אהבתנו העשויה ללא חת.

התמורות התכופות בנוף סביבנו מעמידות מפעם לפעם את הנפש במבחן, בוחנות אותה בכוחה לעמוד מנגד. והרי עוד לא הספקנו להתחיות עם הנוף, לא הספקנו להידבר עמו פנים אל פנים, שפה אל שפה. הנה נבנה ונסגר האופק האהוב. נכלא המרחב בין הבניינים שקמו כאילו בלי־משים. הופרע הקצב הישן, קצב אחר הוטבע, והוא עוין וזר. לימים, לשנים יוחוורו אולי טיבה וייעודה של התמורה. לגלות ב’פיגורה' גיאומטרית ‘פיגורה’ לירית, להזרים בקוו המשולש והריבוע אנרגיה לירית נפשית עד היות המשולש והריבוע תבניות הנפש – זו התעודה שממלאה האמנות הגיאומטרית האבסטראקטית.

הגיע הרגע לומר את הדברים בשמי האישי בגוף ראשון. בן יום כאילו התרומם מול ביתי ספק מגדל ספק ארובה, מעין נחושת קלל. נתון בתוך שלד־עץ לצורך הבנייה, הוא השליט בבת־אחת את עצמו, במפתיע, על הסביבה, על המוני גפני הכרם שנצטופפו עדיין למרגלותיו.

הבא הוא להוסיף עוד חיץ בין העין ובין האופק הנכסף, עוד סמל לתקופה מטשטשת, אנדרטה מכוערת מודרנית במסגרת מוריקה עדיין של גבעות וכרמים? העין בת־בריתה של הנפש דוחה את הגוף החדש, כבדיית הראייה. אופק העין הפנימית, עין הרוח, רחב מאופק העין החיצונית. אך זה האחרון מפריע. הופרע שדה הראייה החיצוני ועמה הופרע גם שדה־ראייה שבנפש. כסימן־שאלה אדום תקוע הוא ממולי.

התחלתי לבקש, דרך אסוציאציות, את הקשר עם הזר. נזכרתי ברישום בספר לאנאטומיה עם עמוד־דם או עמוד המוח מצבע אדום, הסגור בתוך שדרה של שלד. אסוציאציה זו הוסיפה אי־מנוחה. בוקר בוקר נמשכת התנגשות אילמת זו בין העין, שליחה של הנפש, ובין המוזר, הזר. עד שביום בהיר אחד קרנו הנס הפשוט. ירד גשם נדבות, חגיגי, מתרונן, התרעם הרעם, נפוגה חשרת העננים, נתפרחה הקשת ברקיע, לא ראיתי, דומני, כמוה מעודי. למראיתה של זו נפל בן־אדם קדמון על פניו. שער השמיים המקושת הפתוח, הפרוח, שער־ענקים ההולך ורם, נישא ונפתח לקראתנו.

עמדנו על המרפסת מולו. מבוגרים ועולי־ימים, עמדנו משפחה עצורת־נשימה, הלומי לב בפני הפלא, שהגיענו בחטף. ואף הכלב הלום הגשם והרעם תלה עמנו יחד את עיניו הטובות בחוג־השמיים הפורח.

העולם כולו לבש זהרים. עמוד־הארובה הנוכרי לבש שני, כחתן גבה־קומה הנישא בראש ההמון הירוק לקראת הכלה שבשער. אור נאצל נדלק בכול, עד שהתחילו דולקים בו פח ישן בחצר, מכיתת־פלדה עזובה, כלי־עבודה, חרמש ליד הקיר. לאט לאט החלה הקשת לכבות עד שנמוגה כרגיל בים של תכלת. נשאר הניסיון הפלאי, וארובת איבה, שנדלקה כעמוד האש, בנשימה אחת של צמאי אחדות הכול.

מה שקרה לנפש־יחיד מפגרת – אולי משום היותה מוקסמת בקסמי קדם – קרה לעם־הנער המוּבל בידי אמן כבד־הפה, כשהוא עדיין כחומר פלאסטי בידי היוצר, בידי רצון הרעם והברק וקול הדממה ודבר אלוהים. עם של שותי מי צור, אוכלי מן־השמים ועולה הרה אל קשת בעננים.

ליל הלבנה ללא פגם. אין פגם בדממה, המיתמרת פה בעמודי הדקלים אל הכוכבים. אין ליקוי בנהרה. וריח הטוברוזה עז עד שהיד מוציאה את הפרח מאחורי הדלת. צוהרי לילה. צוהרי דממה. עד שבקעו יריות וקול־זמרה מתגלגל מרחוק עם גלגל הלבנה. כה הגיעתני בשורת הפירצה שנפרצה בתוך הלילה העברי הקדמון. מבעד הפירצה באו האור הזה, הדממה, הלבנה הברה כחמה. משם גם קול זמר. גם היריות. קום ועמודבפירצה. קום וברך על הלילה העברי שהושלם. עמוד בפירצה הרעננה ושתה מלא הברוש את הזמן. הרח ריח־ניחוח של כסלו!

*

השמש כלבנה ואורה שבעתיים. חזיון לילה לאור היום. שמחת קריה ועם־ילדים מילא את הרחובות לחוג את חגו. אזרחי העתיד נהנים מן הבוקר ללא עול וחובה, אשר המדינה תטיל עליהם בעתיד. עם זה יצא לשחק משחקו בעיר בסיסמות הגדולות ממנה, בתכלת שמעל ראשיהם. בים הרובץ בצדי החג בהמשכו הכחול. בחלום דורות הניתן היום לידיים ילדותיות. ומיד מתחיל הדם העברי מקלח מן הגוף על אדמת כסלו רווּיית גשמי עוז.

*

והדברים הם בתכלית הפשטות. בעיני זר מפונק אולי גם בּאנאליים, מפגרים. בּאנאליים… וחגיגיים. שיגרת החיים אשר אליה הגיעו עמים מכבר ואנו נותקנו ממנה אלפי שנים, משום כך נשמרה בה רעננות־בראשית. ‘עצמאות’, ‘מדינה’ – בכולם נשמע צליל של חירות אבודה, צליל של חירות שהושבה. בהינתק קשרי רוח, בהסתלף תורות חדשות, אנו מבקשים לחזק את רוחנו בנסיונות צמיחה חדשים. רבים שיבחונו שהכול הבא לידינו – כל טובות החומר – הופך לרוח או נשבר לפני כך. אנו עושים את העולם לרוח, לאַין. ובינתיים עולם זה משמיד את גופנו, כורת את הידיים העבריות. וידי יעקב מבקשות עוד לקחת ולתת. כדי לשאת ולתת גם בספירות העליונות. הדברים הם פשוטים בתכלית. והלוואי שיישארו פשוטים. ומשם כך רקדו זקני ירושלים בלילה זה עם צעירי־הנגב.

ואל ניחלק עתה לעולזי החלוקה ואבלי ציון וירושלים. הגאולה השלמה עדיין רחוקה. אך כל מי שמבין שאין זה תגמול מיטאפיסי שניתן לנו ואנו דחינוהו במו ידינו, אלא מעט צדק בעולם הניגודים, הסתירות והמזימות כעולמנו – אל ייתפס כעווית של נגועי נבואה. הנבואה העברית ידעה תמיד להבדיל בין המאקסימאליזם המוסרי־הרוחני ובין ההיגיון הפוליטי, ראיית מעמדנו בין הגויים. סלעי ירושלים, קבריה, הרוגיה, מבינים זאת. ועוד יבואו הימים האחרים, ימי הצדק והשלום החברתי־בינלאומי על אדמות, הסוציאליזם. לאיוב הוּשב הכול, לאחר המסה הגדולה. לנו הושב קימעה. והלוואי שנוכל לשמור על כך.

*

מה שניתק לחלוטין הרי היא ברית הסלף בין השיחרור העברי ובין האימפריאליזם, אשר רבים קיווּ להיטיבו או לסגל אותנו אליו. ולאמיתו של דבר ברית זו מלכתחילה היתה ברית ללא אהבה. מהפכתנו גילתה מדי את ניגודה לענייני האימפריה הבריטית. ברית־אונס זו העיקה והפריעה לראות נכוחה. מעתה נוכל לבדנו לבחור לנו אוהבים ואויבים. אמנם, סילוק ‘המתווך’ מעמידנו לפתע מול סכנות לרוב. אך כל הסכנות האלה היו קיימות בכוח גם קודם. בא מה שצריך היה לבוא. נקבל את הבא באומץ־לב ובאומץ־ראייה, באהבת־חירות.

*

רבים נושאים אתם את שרטוט המדינה העברית כשרטוט החלום בהקיץ. שפתם נמלצה ורוממה. אחרים, מיטיבי לראות, יודעים ששנים רבות תהא מדינת היהודים עסוקה בשמירה על הביטחון, בבנייה, בסידורי־חולין משעממים כבדרך כל חברה אל חברה מדינית. ודאי אכזבות לרוב נועדו לקלי־האמונה. והלוואי שנדע לתחוֹם תחום נכון בין האינטרס המדיני לפרטי ולא נטפח פולחן־אלילות בסמלי שררה. יישאר במרכז החברה העברית האדם הריאלי, במיטב סגולותיו של אדם מישראל. יאציל הוא מרוחו על משטר, מוסדות כלכלה ופוליטיקה.

*

הנפש שנתווספה – הנפש היתירה – תיזקף על חשבון האומה. ובכל זאת משתעשעת המחשבה בחלומות־עתיד: המדינה והמשורר.

לא כדוגמת המדינה האפּלטונית, המגרשת מקרבה את משורריה על עווֹן הסחת דעתם של האזרחים ממצוות המדינה אל ההנאה האסתיטית. תהא מדינה יהודית חזקה מבפנים ולא תחרד משירה, ולא תדרוש מהם להקריב לה את כשרונם ולכתוב שירים גרועים לכבודה. סופרי ישראל נתנו רב לה מגופם ומכוחם. לא מעט ייסרו את עצמם כדי להיות ראויים לה. אולי תגיע סוף־סוף השעה והם יחליפו כוח.

*

גודל השטח הגיאוגראפי של העם קובע גם ערך תרבותו וספרותו – דעה ידועה היא. אך ארץ קטנה זו הוכיחה בעברה שמסוגלת היא לגדל תרבות עמוקה ומקורית, אם גם לא עשירה ברבגוֹניוּתה. וכזאת נשארה גם היום.

*

הדם הנשפך אל יעבירנו על הדעת. ועיניים הנקורות של צעיר ישראלי אל יכּוּנוּ בסנוורים. העיניים הנקורות הללו ממשיכות לחזות ולראות.

בם במותנו עינינו רואות.

המלך האחרון בישראל הלך נקור־עיניים לערוך גלות אלפיים. הנה נקור־עיניים אחר, מראשוני הרוגי התקווה. אך עיניו תראינה שבעתיים והיו לעיניים לנו.

עיניו הנקורות היקרות.

8.12.1947

לבי לך, הבבונג השזור בצרור התיל שבראש הטאנק. לבי לך, פרחי הלבן־הזהוב המוּסע על פני בשאון מתכת והרס. מן הטל אל התיל – אל הגיהנום הארצי הנוסע בקולי־קולות של התקופה. אי־אנה יובילוך במפלצת זו עשויה עשת, אסיר האביב והשדה בידי החייל מחללך. מה אנסוּך לקשט, איזה אבלים לנחם, לב מי לרכך, מרירות מי להמתיק? ללעג הוקיעוך בראש הטאנק, להוציא את נשימתך האחרונה בין התיל.

מה בינך ובין שררה זו, הלובשת שריונים ופלד, מה בין תומך הסוגר את העולם בשני עיגולים – לבן וזהוב, אחד בתוך חברו, מה בין תומך ובין העורמה ושפת־הכזבים המאומנת. מה בין המצור הלוטש כידונים ובין צמאונך הטהור למלקוש שבושש לבוא. איזה תהומות נשלחת לגשר, וחוגך, כחוג שעון־האביב שלא יצלח לשאת את העריצות והחמס, לא יצלח לאיד. הוקיעוך ללעג בראש הטאנק בצוהרי־יום אל מול רוח־הקדם.

לא זכית למות בקהל עמך תחת להב החרמש של קוצר. לא זכית ליד־השלום השקטה כי תשימך בכד על אדן החלון או על שולחן־עץ ליד תמונה במסגרת.

לא זכית למות על גבעה בודדה צופה אל חוג השמים והאפקים, צופה עין אלוהיך ושרוף־אהבה, והאביב פוקד את ימות חייך…

עד היותך לזרעים ברוח. לא זכית להיאסף אל עמך, עם קהל אחים ואחיות.

על ערש־ברזל, על ערש־דווי של התיל דנוך לגווע. דקה אחת בלבד ראיתיך שבוי, עלוף בחלחלת־היום הנמהרת.

לא קראוך לקחת חלק בקרב במחנה של לוחמי הצדק, שומרי אדמתך. שבוך בוני מכלאות ומלכודת.

אתה, כחלום הקלוע בזרם הברזל של התקופה המחוללת אמונים לאמרות אהבה ותפארת.

אתה, התלוי בפריחתך האחרונה – בגולגותא זו הנוסעת. זו זחיחות־הדעת מול הזריחה שלא תדע לפשוע, הזורמת עדיין בישותך. איזה דין השורף בהבל־פיו את שדות פרחי־הבר, נחרץ עליך להיקלע לגורל כליה של פרחי־האדם.

והנה הוא הפרח בין דורשי שעריך, אלוהים, אם עדיין יציבים שעריך.

נבואת החוזים והמשוררים תלויה באוויר: ירקב הברזל ויישכח ויימחה שמו מעל האדמות ויקום אבי־האביב, הפרח הלבן־הזהוב מעומק הקבר, ותמיד תזרח ההילה מעל ראשו הקדוש.

שזור אתה בצרור התיל, וצרור זה כזר־הקוצים לציון – כי הנוצרים אוהבים את זר־הקוצים על ראשו של יהודי – אתה המנחם, המעוּנה בין המעונים, התלוי בין התלויים: דינך הצודק יקוב את ההר. בבונג אחי.

1947

ננסים הנחבאים אל קוציהם, מכודרים, עניי־אדמה, החיים בחסד ובנס – וסטואיקנים תמיד; ענקים פושטי זרוע וכתף, קשי־עורף עזים. ביניהם חסידי החיים הסוציאליים, חסידי חברה, הצובאים בצוותא על דרכים, ביניהם בודדי עולם ללא־רחם. שופכי תחינה ודברי־עתק. שומרי שלום ופורצי גדר, כורעי ברך ונטויי גרון, אוחזי חרב מתהפכת ופאציפיסטים מובהקים, שכלי־נשקם שמור להם להגנה בלבד. עליזים ועצובים, נזירים ושיכורי־חיים, פילוסופים וליצנים – משפחת הצברים רבת־הבנים עד לדור בני־הארץ מגדלי קומה ובלורית, גסי־דיבור בטוחים ומגרים, אשר כל הרע וכל הטוב, שגידלה הארץ והתקופה, ניתן להם, וראו, הם חזקים כדי לשאתו.

ננסים וענקים, עליזים ועצובים, צומחי־יחד וצומחי־בדד בכולם ביקש הטבע פתרונות, שיעשע את דמיונו היוצר ונהג בדרך של אמנות, צר צורות עד אינסוף, ואריאציות תואמות לחוקי האקלים והקרקע, תוך שמירה על יסוד של המשפחה ועל אינדיבידואליות של היחיד.

זה, אשר לו מוקדשים הדברים, שייך לענקים. רק לפני שנה כינוהו ‘יגמנזיסט’, המתגנדר בבגרותו המוקדמת, ושערו הדוקר, שגידל עדות לכך.

והשנה ניצב בחצרנו רציני ומבוגר, בנימה של זלזול קל. כל פאמיליאריות לא יאה לו. ובגרותו מטילה עליו את ייעודו, שהוטבע בעצם הבריאה, והוטל עליו להזדקר מעלה, כעמוּד מלוכסן משהו, לשלוח זרועותיו לצדדין, כזרועות מחשבה אחת, ולהפריח בלילות פרחים דקי־צוואר, ירקרקים־זהבהבים בראשיתם, פתוחים לרווחה וחיוורים בחצות הלילה.

פנסים התלויים לצדי עמוד־החג. ראיתים והם כגוזלים עקומי־גרון הפוערים את פיותיהם ברעב ובחשק וברנן אילם ללא ריח ניחוח, מאות אבקנים דקיקים על פי שחלה החבויה, והפרח מערת־קסמים הנסגרת עם בוקר, כולו אֶרוס מאגי, כימהון וחשק שאינו נושא פרי. ראיתיו, והוא פרח־המים המביט בתוך דיוקנו. ‘צבר הנרקיסי’ – לא. הוא גדול ממנו. אשתקד הוא פרח כמתוך סנוֹבּיזם, אך השנה דחה כל סדר־נימוסין, כל דעת הקהל רודף האפתעות. בעקשנות, בהתמדה של קנאים, הוא מעלה פרחים ברווחי־זמן קצרים, ותמיד בלילה, ותמיד ללא פרי. רק קוצים נוספים במקום הפירות. עבודת הבורא שלו, מלאכת־הקודש של הצבר האוהב. הוא עושה את שלו כפילוסוף ההוגה את הגותו האחת. כנביא הנידון לגדולה וליסורים, כמשורר שהגיע להכרת־חייו. עליו לפרוח ולדעת את סוד הגידול וסוד הפריחה והנבילה, המקופלים בתוכו.

בלילה ארד אליו, להסתכל ולגעת בפרחיו האווריריים, הדולקים בפתח ביתי, אל מול הדראמה הארצית. כה נעמוד ונביט איש בפני חברו, הפרח הלילי והאדם הלילי. ונבין איש את רעהו, עד תום התבונה.

1947

לדבורה אחותי

חצוצרה צבאית מקיצה את צפת מתרדמה ההררית. היא הקיצה גם אותי. ‘שופר בגבעה, חצוצרה ברמה’. העיר שקועה היתה עדיין בדמדומי טרם־שחר. שבריר הירח הנמיך־הזהיב והיה כשופר־קדם־ילדות המקודש לבשורות, ארוּס־הגאולה, המצפה לשפתי המבשר. אך היתה זו חצוצרה צבאית צעירה, שנישאה ברמה ובישרה את עוז התמורות שנתרגשו בחיי הרים ועמקים הללו. ומיד אחריה באה פקודה צלולת־ההברות: ‘להתעמלות הבוקר’. תקיעת החצוצרה, והפקודה שבאה כאילו מגובה, החווירו לאט־לאט את ההר שמנגד. בנייני־אבן לבנים וכחולים ועץ־האורן החווירו דיוֹקן של מציאות, ילידת המקום והזמן.

אך גם לאור היום מעורבים בעיר זאת קול החצוצרה הצבאית וקול השופר המיוחל, ופני העיר ידברו על גאולתם כעל מעשה נס מן־השמים, הנעלה מכל השגה, אות ומופת להשגחה עליונה ולזכותם הם. כי אמנם ‘איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה אם לא כי צורם מכרם וה’ הסגירם'. על הנס הזה כבר נכתב לא מעט, והסיפורים שבעל־פה מתרקמים מאליהם, בחדרי הבתים ויהודיה חכמה מאמהות צפת, יודעת לשלב באורח טבעי את סיפורה בסיפור מימי הרעש שפקד את צפת לפני מאה ועשר שנים.

ואמנם, פני העיר לאור הבוקר כפני העיר לאחר הרעש. עקבותיו־רישומיו בכול, ובעיקר בדממת־מוות שבאזורים המורעשים. תוארו כה לפנים בספרי־הלימוד שלנו פני הערים והכפרים אשר תושביהם עזבום בן־לילה בהחל הר הגעש פולט את תימרות עשנו. כה התנבאו נביאי התוכחה, הזעם והגמול. מופלת־אבן היא העד. ההר הזה הוא העד. כאותה אבן אשר שם יהושע לעד.

‘שמעה את כל אמרי ה’ אשר דיבר עמנו'. הרעש עקר בתים, מחסומים, קרע חלונות אל האופק. ואם הלכת בעקבותיו וגילית צפת חדשה. לא־מוכרת; זו שפרצה דרומה ומערבה; אם פסחת על כל המחסומים לשעבר וסרת לאיזור שהיה כספר חתום לפניך – וטעמת את הדממה הזאת, את העזובה הגדולה, ועברת בין השדרות של בתי־אבל וספגת, כמוני, יחד עם טעם הניצחון גם טעם מר של הבל העמל האנושי, והיית מחַדש הפסוק: ‘בנפול אויבך אל תשמח’.

‘קשה להיות יהודי מנצח’. ‘אין זה קשה כלל’, משיב לי זה שהלך לידי. 'העם נכנס לתוך הניצחון כלתוך ביתו הוא, כך הוא נכנס לתוך הבתים העזובים האלה. ומגינים עליו פסוקים לרוב. יש שהוא שוכח אותם, אך גם בלעדיהם הוא נוהג בביטחה ובעוז. את המפנה ההיסטורי הזה הוא עשה בתנועה טבעית וקלה, כחייל הנשמע לפיקוד ומפנה את גופו בזריזות ורגילות.

‘בתי־אלם, אתה אומר, בתי־מוות, הבט, הנה מתנוססים כבר ברוח הכבסים, מונפים כמפרשים בים’.

'שמע, הנה בחצר זו כבר מפצפץ פטפוט אידי של עולה עול־ימים, בחצר זו הוא למד כבר עברית, שא ראשך: על המרפסת נחה עריסת תינוק, אולי מנמנם שם גאון־ישראל, אשר יקדש את שמה של צפת בעולם כולו. ההיסטוריה אינה אשה צדקנית, רבת ענווה וחסד, שומרת מצווֹת ועיניה כשרות ותמות כעיני רחלה. זוהי אשה – איך אומר עליה נביאה: “לביאה; עיניה אש אהבה ונקם. אל תפחד” '.

בו ברגע עברו על פנינו שתי נשים, כריסן בין שיניהן. הן גררו מאחוריהן שולחן ישן מבית ערבי. זיעה כיסתה את פניהן התפוחות. אלה היו עולות חדשות, שלא הסכינו עדיין להליכה בין הרים אלה.

‘הנה היסטוריה שלך, אשה הרה, שטופת זיעה הגוררת שלל אל ביתה חדש. אך איפה עיניה הבוערות שהבטחת, עיני האהבה והנקם?’

הצטחק מלווי ומשכני הלאה, הלאה על פני הבתים העזובים; על פני הרחוב שעלה וירד חליפות; עד שהביאני אל המירווח שם נטועה היתה הדממה, עצי־זית מכסיפי־נוף. ובתי אבן ורודה־כתומה. העצים והבתים חוללו שם – לרגע – את מחולם השקט, של רעות ואהבה. שם מתוח היה חבל עבה בין שני עצי־הזית, וצעיר חשוף־חזה אימן את גופו בטיפוס. הוא חזר על התרגיל ללא כל אימוץ, רגליו וידיו אחזו בחבל הישועה, כאילו פעורה היתה תחתיו תהום רבה. לבסוף קפץ מן הגובה שלו על האדמה הקשה, האבנית, ועמד כנושע ומושיע.

כאן לא היה זכר לרעש. מן הבית הקיצוני עלה קולו של פסנתר. הדממה עצמה ניגנה כאן אחד הפּרליוּדים האהובים שלה. עם מנגינה זאת נסתיימה כאן העיר, רצו כבהולים עצי־הזית האחרונים, כדי להציץ למרחוק אל כינרת המעולפת המעורפלת – כמו אז – בין חמוקי הרים.

‘נשום לרווחה’ יד הנצחון הובילתני הלום על פני בתי־אבל, על פני ההריסות והשלל הנגרר, ביד הנצחון הוציאני אל המרחב הזה, ללא מורא, לחבק את האופק, את ההר ואת הים – במבט אחד.

1948

שוממות מדרגות־אבן צוננות של העיר העתיקה. אי־פעם הדביקני כאן המון־עזים עליז ועז, שחור־עשר וטרוף־עיניים, שגלש כזרם רותח על פני האבנים הללו. חדלו אותן עזים עליזות ומטורפות. שבת השוק. עומדות החנויות ומסכי־ברזל על פניהן. קומץ יהודים זקנים מדיין בענייני לוויה שנתאחרה. דיבורם אידיש והם מוכיחים זה את זה על האיחור. אלה ענייני הקבורה הנצחיים! המוות מקיים את אחדות הזמנים ואחדות המקום! מקפץ־מדלג לפני יהודי זקן צולע עם מקלו. בקטע הרחוב השומם הוא גדל לאין שיעור, וקפיצותיו כעין קפיצות־דרך על ענק. לאן הוא מושך אחריו את הרחוב העקום ואותי? לפתע הוא נעלם, נבלע באחד הבתים הקטנים. פסקו קפיצותיו ופסק גם הרחוב, נפתח ‘מעבר’, שם פרפרו־רפרפו קטעי השקיעה ובנשימה אחת באו בית־הקברות, בית־המטבחיים ובית־הכנסת.

באה רוח והביאה אתה ריחות נבלה, ביבין ואשפתות. הדרך נידרדרה במדרון. נפתחה לרגלי הבקעה, ועל פיה שני נערים קטנים שקבעו כאן את פגישתם הערבית, על־מנת להמתיק את פגישתם הערבית, על מנת להמתיק את סודם אל מול השקיעה וההר. היה אחד בהיר שער ועין. רחוץ היה למשעי, ומסורק ולבוש סודר אדום חגיגי, נכון לקבל את שבת המלכה. היה חברו עדיין לבוש־חולין, שערו מדובלל. אך לכלכן זה דוקא היה בעל הסוד, הוא שקבע את הראיון, אליו מיהר שחור־העין מן העיר העילית. דיבורם היה במרומז, מוסכם, בהפסקות. ניסיתי להשיחם. איני מומחה לכך. אך כששאלתי על מהלך הקרבות במקום הזה, עזבו השניים את שפתם הסודית, שפת הרמז, והחלו מספרים בבת אחת, בנגלה, מתוך ויכוח והפלגה בבקיאוּת ובפירוט. הנער בהיר־השער ידע לשרטט בידו הקטנה את כל מפת הקרבות שבסביבה, ובטחונו כשל מצביא. פרשת בית־הכנסת ופגזים ורימונים ומקלעי בּראֶן. לא הבנתי יפה. אך לא ביקשתי להבין. גדולים מהסיפור היו המספרים עצמם, יורשיו האמיתיים של הניצחון של המרחב הזה, של מחזה השקיעה המגיע לשיאו, שליחי העתיד שנפגשו כאן כדי לפקוד את ירושתם הגדולה, את אוצרם, שאין הם יודעים מה לעשות בו. עם גווני־יקר של השמיים, ריחות אשפתות וביבין ורוח הררית שנשבה בפניהם, עמדו הם על־פי הבקעה כעל־פי עתידם – חתני השבת שקרבה והניפה את סודרה בהרים.

שאלתי אחד, שלן בבית ערבי במיטה ערבית על מזרון ערבי:

האם לא יבואו אליך בלילה צללי־הערבים שגרו כאן, האם לא יפריעוך משנתך.

לא, שנתי ערבה עלי. הם ברחו ואתם ברחו גם צלליהם. זהו הנס הגדול. מי שבורח כך, נוטש את ביתו, חצרו, גפנו בלי להגן עליהם, מי שנוטש כך עירו – מפר הוא את בריתו עם הבית והחצר והגפן והעיר. באים אנו, היורשים, נאמני הברית הקדומה שלא נפירנה עוד. כן, שבנו כאויבים וכובשים, כיוון שלא ניתן לנו אחרת. עתה עומדים הבתים ומצפים לגזר דינם: מי לחיים ומי למוות. מי ליישוב ומי להרס. אך צללים אין. ומי שנשאר ולא הספיק לברוח עם בעליהם גורש על־ידי די.־די. טי. לא, אני מבכר חדרי הקטן בבית־מלון, שדומני לנתי בו לפני הרבה שנים. ואולי בכל זאת כדאי לך לנסות את הצללים ההם. דומני, הם יבואו אליך ותוכל לשוחח אתם כעם חיים, אולי זו הפעם הראשונה.

עם ערב מילאו החיילים את הרחוב הראשי עד בלי עבור. הם טיילו קבוצות־קבוצות, לפעמים בשורה ארוכה כבשעת התקפה. וכשהשורה הגיעה עד לאחר בית־החיילים נשמעה הפקודה: ‘אחורה פנה’, והשורה שבה על עקבותיה.

החיילים שותים סודה פושרת, מלקקים גלידה שלא הגלידה, מחזרים אחרי הבנות המעטות של המקום, המעיזות לצאת לבדן בשעה זו לרחוב; הם שרים שיר הנגב, מחליפים ‘צ’יזבאת’ תוך הליכה. יש והם סרים למזנון של ‘תנובה’. שם יושבים גם בערב שני ציירים אהובי צפת. אחד, שהתגורר כאן שנים על שנים במערה ליד בית־הקברות, יצא עכשיו לאור העולם וזכותו וזכות מלאכיו לא קטנה בעיניו מזכותם של יתר מחוללי הפלא. בשיחה מעורבים: פיקאסו, בראק שאגאל. אמנות איטלקית, פרימיטיביסטים ואחרים. גם חייל אשר אתנו לוקח חלק בדיון על האמנות הפלאסטית. אך החיילת שבמחיצתנו נזהרת מדיבור. היא כעין ‘מוּזה’ שנתגייסה ולבשה חאקי, וכדרך המוזות אין היא משתתפת בוויכוח על אמנות.

שיחתנו נפסקת עם כניסת שלושה חיילים למזנון. עם עצובים, חגיגיים ורעבים. רעבי אהבה. רעבי אשה. איש איש ויופיו. איש איש והתבגרותו. איש איש ועוצבו. זה היושב בקרבתי עיניים לו כעין הים הכחול: כולו בן־הים. זקנו כקצף גלים בהיר על לחייו ויד אמן חתכה בפניו אי־האלמוגים של הפה. לשני – שפם עשוי שתי קשתות שחורות מדויקות בתכלית, קשיות־עורף של חבלן וחיוך עצוב של נער. השלישי ויתר על זקן ושפם, גלוי פנים מול החיים והמוות, גלוי עיניים ומצח, המבוגר שבחבורה והעצוב שבהם.

עצבות־נעורים זו כיצד תמצא את גאולתה? הלילה היא מבקשת לשקוע באשה, לשקוע בכל כובדה, כי רק בה תוכל לסעור ולשקוט, לשרוף במכווה אש ולכבות בכליון־נשיקה. מעטות הבנות בצפת, וכשנכנסות למזנון שתי אחיות רחמניות מבית־החולים קופץ כחול־העיניים בשמחה: ‘חי נפשי, אני הולך לשכב בבית החולים.’

אך מיד הוא שב כמרחם על עצמו.

הם אוכלים סאנדביצ’ים צמחוניים, שותים סודה, מעשנים סיגריות – מלכי־ישראל עצובים.

לאחר־מכן הם יושבים בג’יפ וברעש עוזבים את בירת הגליל. סוף־סוף אני בצפת של מעלה, זו הבנויה חושך, כוכבים, הרים ורוח. בחסד אהבתי הראשונה אליה, בחסד הדו־שיח הראשון היא ירדה אלי הלילה כאז במטר כוכביה.

באה רוח גדולה ממערב ונענעה בעוז את אמיר האורן הסמוך אלי.

כאן בגובה אני יושב בין האמירים. באה רוח גדולה ועברתני כולי, על כל סימטאותי, על כל קברי, על כל עזובתי. ‘והיתה נפשם כגן רוה ולא יוסיפו לדאבה עוד.’

עליך מדובר, נפשי. על גן הייסורים שלך.

באה רוח הררית להרימני מעפרי, להזכירני גדולות שלא עשיתי, להדליק תבערות שבהן לא בערתי; באה רוח הררית והחלה הופכת במדורה הלוחשת, באפר, בעפר, בדם, בדמעות – בבליל כאוב זה הקרוי אדם, כדי לברוא בריאה חדשה.

בלילה כזה חזו משורריך ‘גלגול הנשמות’ ‘עיבור הנשמות’. לילה זה שלהם. רוח זו השטה־השחה במרחב מעל העיר – היא הנשמה ארוסת חירות ואהבה. נפש החוגגת את אלמוֹתה. אקבלנה בשלהבתי, בפריחתי. בייסורים קניתי את הלילה, ליל הגאולה. שלהבי־נא, הרוח, את נפשי, שחקי בה הלילה כחפצך.

העלי אשי המשואות שהיו משיאין בהרים אלה לראש החודש. עד יבוא השחר ויכבני בקול החצוצרה הצבאית.

1948

אל נדודי השינה שפוקדים אותנו מכניסה המחשבה על מותו שקט ויראת־כבוד של חלל־תפילה, עוזרת לחיות ולעבור שעות קשות של עירוּתנו. כולנו חיינו את מותו בדרך של צופים מפונקים, מאוכזבים מסיום ההצגה, שאולי לא הבינו את משמעותה. כולנו ייחלנו דרך אחרת ליצאתו מעולם החיים, על כל פנים לא בדרך של איזו הפרעה בכיס המרה. ראויה היתה לו תאונה קוסמית. פגישה עם גרם־שמים לא נודע, יציאה שיש בה משום הוראה חדשה לאמיתות מחשבתו, או יציאה בדרך של קול הכינור, שאהב לנגנו בין המצרים, יציאה שפירושה – אל תפריעוהו לנגן!

לאט־לאט יצטרפו בנשמת רבים חייו, תורתו; אד גופו הנשרף, אפרו שפוזר לארבעה רוחות שמים – יצטרפו לוודאות חדשה, שאינה מושגת עדיין במושגים ובאסוֹציאציות שאנו רגילים להם. השאלה נשמעת עתה ודאי כחסרת־שחר: האם עשוי מותו לחוור משהו את משנתו – לכל אלה שהנוסחה המאתימאטית הקצרה החובקת זרועות עולם נבצרת מבינתם והם מבקשים להבין את משמעותה בעזרת סמלים ודימויים ויחסים הלקוחים מעולם האסוֹציאציות והניסיון הפסיכו־פיסי? טעותם היא, משנתו הרי באה לשחרר מירושת המושגים, שמקורם בתחושות ובניסיון היום־יומי. גם המרחק האוקלידי שונה היה מהמושגים על המרחב שאדם בן־זמננו קנה לעצמו בחושיו. עולם פיסיקאלי–גיאומטרי חדש זה – היכרו בשביל הרוב העצום של האנושות הוא בתמורות הגסות הגמלוניות ביותר המתרחשות היום במציאות. אין אנו רואים את פרח־התפארת הצומח בנקיק האפל של המשוואה. רק פטריות הכליה שהוא הוריש לנו בקצה האופק – היא לבדה מבשרת חילוף העידנים.

הוא שעשה הכול כדי לשחררנו מעולם המושגים והתחושות והדעות הקדומות שבאסוציאציות ולהוציאנו אל דיוק המחשבה הגיאומטרית, הוא שהחזירנו בלי משים אל גוף החרדות, אל נשמת האימים הפרימיטיבית. פטריה רדיואקטיבית זו הנעה בכיוון אלינו היא המבלבלת עלינו את מושג הזמן: הזמן היחסי האיינשטייני היה לזמן האַבּסוֹלוּטי – זמן כליוננו. פּאראדוכס הזמן – היה לשעות של פצצה. התוצאות המעשיות של משנתו עשויות ודאי לשנות את ההכרה ביתר שאת, מאשר המסקנות הפילוסופיות הקוסמולוגיות שתורה זאת מחייבת. אך גם כאן הפיגור הוא פאטאלי. אם המוות אינו יכול להיות כעין מורה־דרך לסבך העבות של תורתו – הרי הוא מעמיד אותנו בפני העולם שהוא בנה, אולי זו הפעם הראשונה, כלפני מעמד של יוצר ויצירה. יצירה שאין לה כל סגולה ביוגראפית במובנה הרגיל.

עולם גיאומטרי זה, שהוא בנה כריאליות של ארבעה ממדים, ריאליות בלתי משתנה זאת – האם היא בחזקת בדידות חסרת־שחר או שהיא לוחשת שיר תהילה לבורא? ריאליות בלתי־משתנה וסופית, כיצד להשיגה בלי ריאליות אחרת, כיצד לחיותה? המשוואה המאתימאטית קובעת רק יחסים של דברים ולא דברים עצמם. אלוהי הקו הישר יכול להיות גם אלוהי הקו העקום. אין הוא המרחק הקווי הקצר ביותר. הוא יכול להיות גם בצורה ספירית. איחוד הקול והאור, מדדים אחרונים של מדידה אפשרית, נעשים פסלים לסופיות אמצעינו.

במו עיניו ראה, כיצד משוואת המהפכה שהוא ליטש כיהלום מייצרת אנרגיית־רצח שהאדם חסר־אונים לרסן ולאלף אותה. זה גורל תורת מהפכה של גדולי־מוסר וטהורי־לב שמתגשמת בטירור ורצח חסר־היגיון. אל מול הכוחות ‘הגרעיניים’ הדימוניים הללו הוא קידם ‘גרעינים’ זכים כ’מצפון', ‘חירות’, ‘אמת’, – גן הגרעינים – זה האבסולוט שלו בשממה. מול ערכים משתנים של יחסים התלויים זה בזה נראים לפתע חיי אדם כאבסולוט שנוגד ביותר למדידה המדויקת, לניסוח מאתימאטי – הוא האבסולוט.

מעט אד של שריפת גופו, מעט מאפרו הזרוי בקוסמוס, הד צליל כינורו, כינור החובבים אל מול העקמומיות העולמית שהוא חזה, נישאים בעולם הלילי שלאחר מותו. אך הנשמה מנחשת כאן גדוּלה, שאין היא מעיזה להביע. מול קברי החנוטים, שליטי העולם בעבר ובהווה, השוכנים בבשמים וברקחים מול קברים־פיראמידות־וקאתדראלות שולט בנו שבעתיים אין־קבר זה אשר כל שם־תואר עשוי לחללו.

כי עננים מטיילים בחורף בצפת, בסימטאותיה ובחצרותיה, כברקיע, שטים כה לאיטם; מהורהרים, הרהורים לעצמם, זכרונות רחוקים שהוצאו לחופשי, נשמות ערטילאיות המבקשות מגע ארצי – ונשמתי ביניהן. או לפרקים, בולעים העננים, בבת־אחת, בחטף, את העיר הקטנה, עד שלא נמצאנה שוב, והעולם חוזר אל ערפל־בראשית, ומהבהבים בו מעט עצי־זית בלבד, מנורות מעורפלות שבדרכנו, עד אשר שוב, במפתיע, בחטף, חוזר הכול בברק של אור, בנוי בתכלית־הדיוק של תחריט־פלא; כי בחורף, בצפת תשט"ז מתרחשות ללא הפוגה תהפוכות של אור גנוז וצל נגוֹז וערפל צמרי רך־ידיים – כל זאת ידעו לפני, כל זאת היה לפני ויהיה אחרי. כל זה סיפרתי כבר. חורף תשט"ז לא שונה במאום. תמיד שטו בסימטאות אלה עננים ובני־עננים למיניהם השונים. ומה תובע מבטי, החובק צורות שטות וחולפות אלה שעל פני? ומה הגאווה הזאת המורידה על העיניים, כעל מחזות שאני בלבד צפיתי ואני לבד מצוּוה לשמרם?

כך הנמיכו לכת ענני־גליל לפני ארבע מאות שנה לעיניו של האר"י הקדוש, ולתהפוכות אין־סוף אלה של אור וחושך, של חומר ורוח, חשב אולי את מחשבת האין־סוף ומחשבת הצמצום והפרצופים – הו, כמה פרצופים לצפת בשעת טרם־שקיעה. בחורף כזה פרח כאן גן הגנוֹסטיקה העברית וטיילו בו נוסעיו־גנניו, בני לוויה לענני־השמים. והנשמה כמהה־בנתה מתוך התבוננות פנימית את התבנית ליצירה אלוהית, מלאה יראת־שמחה למראה משחק־רזים זה של דרגות האור הנאצל והמאציל, למראה התהוות בלתי־נלאית זו של תמונות ודמויות, בדרך של התגלות והתכסות, בדרך של כתיבה וחריטה וגליפה ומחיקה, הכול בהבל־פה אחד, בעפעוף פראגמנטים של תבניות־בראשית המתחדשות באוויר, פראגמנטים של מחזור שירה המתעלה, כאד ממש, בדרך הטבע מכל העצמים כאן עם שחר. שאר־רוח זה שבתנועה בלתי -פוסקת זאת המתרחשת באוויר, תנועה מיטוֹאוֹרוֹלוֹגית זאת, שסיבותיה פשוטות ומוסברות היטב – היא כדמות התרחשותנו שבפנים, התרחשות חושינו היודעים אל־נכון על מותם, כשהכול בא לנחמנו ניחומי־קדם. אך נפילות אלה לתוך הערפילים – כנפילות לתוך הרכוּת האימהית. אדים, ערפילים, עשנים העוטים כאן את העולם המיניראלי – ראיתיכם כצורות החיים העוברים עלינו, כחיים שעברו, עקבתי אחריכם מן החלון שעות על שעות.

במסגרת החלון החצוב, בהרחק, בצל הכתלים, נעו, נצטופפו ונתבדלו לסירוגין שרטוטי־אדם, גופם, שערי־גופם, שיעורי־גופם – הצטברויות זעירות של חומר הנידון לכליה – יוצאי־פליטי עננים. יש והם עצמם נראו ברואי ענן בגלגוליו. כבתוך זכוכית מקטנת נעו הם, באוֹבּייקטיביוּת שנגזרה מלמעלה – גיצי־חשמל בשדה מאגנטי, כל זאת, תאמר, אשליה אוֹפּטית, תעתועי המרחק שבחרתי תוך שינוי מוקדי־האור.

מפקידה לפקידה מצלצל אי־משם פעמון, טבוע גם הוא, וקורא ילדים אל הלימודים. קולו דק וצעיר מן־הסתם, אך בהגיעו אלי דרך מעבה־הערפל נשמע בו כבר שברון־לוואי של שנים. אין לי אלא לעיין לקולו בתורת־הקול של הפיסיקה. אדמה חורפית רטובה זו, אדים המתעופפים עליה, דמויי־אדם, דיוקנאות של דמיון החוגג את חירותו – לאן תובילוני אתם, אל איזה שיר של אֵלם? בכוח־היצר של התגוננות עצמית ביקשתי חסותו של מלאך־הפּרוֹזה – שהוליכני למטה, במדרגות־אבן, מדרגות רכות של ירידה אל הכרת המציאות. כל עוד טבעתי בעננים, כל עוד הקשבתי לדממת העצמים, ולדממתי אני, עשו החיים את שלהם. אנשים הדליקו אור בחוצות ובחנויות, וראו־נא – הם מסבירים פנים יותר מתמיד, הם אדיבים לא כרגיל, דיבורם בנחת, כמעט בלחש, הליכתם מתונה, רפודה, והם דורכים בקדושה על־פני האבנים, והאבנים מתפללות לצעדם. הם נראים כמפויסים לאחר משא־ומתן, משוחררים לאחר חקירה מייגעת. כאילו הבינו כולם שהמוות קרוב וההרים הסוגרים עליהם יאריכו ימים מהם, וערב זה, שליחם, בא לנחם בכל מה שבידיו, בא להשקיט את דמם, להנמיך את קולם, לרכך את צעדם, לאַגדם אגודה חרדה אחת של בני־המקום. האושר אולי כאן, בהבהוב־האורות הזה, בפני הירקות והפירות מעל דוכני־החנויות, כה מאירי־פנים וטובי־עיניים, בפנים הפורחים של ילדים, הלבושים חורפית. אך בכוח האינרציה הם מחפשים עוד את האושר – אצל הקיוסק הקטן עם מנורת־נפט שברחוב, עד שעה מאוחרת צובאים על פתחו דורשי־המזל בהגרלה. יהודי בא בימים, עצוב עד מאוד, שומר על שלהבת קטנה זאת, הרוטטת עד למאוחר בערפל־הערב, כדי שהמזל הנתעה בדרכים יראה אותה מרחוק ויטה ללון בצפת.

1956

תכלת המפרידה בינינו בסינווּר צהריים. אפרפרה, זרויית אפר של שריפה רחוקה. מקמירה על ראשנו עליונותו האדישה של הקיץ. תכלת הפירוד, שסוּמים אנו לגווניה.

והיא משוּכה ימים ארוכים ללא ניע כמסכה על פני זו, שאליה ביקשת לדבר שנים על שנים בלשון אהבה המצפה בעיניים יבשות להתגלות במלוא הקיץ. לדבר לא בלשון חזיונות ונבואות, ללא לווי של מליצות העבר והעתיד, אלא פנים אל פנים, בראיית הקול, באספקלריה של קולות, כשקולך מתאדה מפניה. והנהו – שתיקתך שזכתה למענה. אמרת, כל אחד ואחד יכול להגיע לכך בכוח הציפייה וההקשבה והשמיעה, משמע, שתקוותה תלויה בקוויה. המקשיבים באורך רוחם, תכלת זו, המשוכה ביניהם כסירוב עקשני, סופה להתרצות, להנמיך לכת, להכיר בזכותך לדבר אל זו שאת פניה היא מסתירה.

כדבר בן אל אמו, ואין מעצמה שתערער על זכותך בפני בית דין כלשהו.

זכותך זו קנית לעצמך בלי המלצות אחרים, בלי אשרות לווידוי או לדו־שיח, בזכות הפרידה, השיכחה והזכירה והסתר־הפנים. בזכות הליכה סחור־סחור ולשון־מבטים בין אשה ואהוב, בין אם ובן, בין מלה ושתיקה, ושמחת השותקים. ואחד הוא נבוך תמיד וקרוב לדמעות ואמירתו כלחש העשבים בעבור אותם הרוח שלפני הגשם.

שנים על שנים מקשיב אתה אל קולותיה הבאים מהרחק, הנשמעים לעתים כתוהו וכערב־רב לשונות של שביה, כדי להכיר בו את המיית השובך לפני השחר ובנהמת עוּגבה שגבה להבדיל את הצליל האחד, שרק אתה מסוגל לחיות עליו, האחד שהוא צלילו של הים.

ועל כך גאוותך הנסתרת.

בשברון מראותיה ביקשת דיוקנו של אהוב בסובך צילם של עלים וגזעים קיציים, דיוקנו של ארוֹס עני קרוע־בגד, בן אביון לאב עתיר־נכסים.

בצחיח השדות המתחלפים על פניך, בין אבני־סלעי־הקיץ נוצצים שברירי הזמנים המלובים, וניצנוצם – שברון־האור של המלך העברי העיוור בהליכתו אל הלילה, ניצנוץ אחרון של העיניים הדקורות, המופקרות אל דינו של שמש הסומים. רחש עפעפיו שנעצמו לעולם כמשיח עם רעמי המרחקים וחיות־הפרא, המגרדות בזעם־שוא, בתאוות־כאב בכנפיהן המיותרות את עור האדמה. חרבות ומדקרות, בברקם אטום־הגרון, נוגעות בחלום הרואים את המרחק המתרומם, בראיית זכרון הגברים־החיילים, מנצחים ומנוצחים, חולייך הוא ישן, חוליים של רבים, ביודעין או בלא יודעין. חיץ התמוז המלוהט שלשוא עולה לכסותו המטפס הפורח בפרחי היסמין.

והתקוממותך האיטית להשתחרר ולצאת משדה החשמלים היא כעצימת־עיניים בפני הכוח שעליך למשוך אל צדך בתוקף ראייתך. אך למדת להערים על האויב ולמדת לדחות את מחיקת החיץ עד כליון הנפש והגוף, עד שזו, קשת־התכלת, תבוא ותשים את כף־ידה על המצח והיא תרד מכל כף־יד של אנוש.

עת נמשך הדו־שיח בין החלון הפתוח אל הלילה ובין החולה המאריך בעריכת חשבון חייו עם ארצו ועמו, והוא מקשיב כבר יותר לרחש שמעבר לחלון, רחש־הכוכבים שאליו הוא הולך ונאסף, מאשר לקולות מלכות־הקיץ, חל מפנה בצירה של האדמה, חל חילוף־משמרות בעונות ואמנות, נבדק לוח־הזמנים, נבדקו מהלכי־הכוכבים, העיד קול השופר הארצי של העם המריע על חילופי־הזמנים, התעורר בלילה משנתו מטר־אל, ומלך העננים נתקנא אל האדמה, וחוטי־מים נמתחו למיתרים, ובפסנתר לילי שחור־כנף נגעה יד רחוקה, לא־בטוחה, ילדותית, כעלעול בעלים על אדמה, רשרוש בקשרים שנתרופפו, כאנחת־האדמה שנעצרה באמצעיתה, והשבילים הקיציים שמעוה והעבירו את בשורתה. מן השורשים ועד לצמרות, כחרוז חוזר של שיר שכוח, שבאורח־פלא עלה על הלב, והחולה ששקל ובחן השערות וניחושים ודימויי קול וריח. ושמע שוב ושוב את התהיות סביב ביתו, הבחין בין רחישת־הכוכבים הרחוקה ולחשי־המרחקים באינסוף את מגעו הראשון ההולך וגובר של המטר, צלילה של הטיפה, התרפסותו של הגובה על פני האדמה, והדו מילא את החדר.

ועם בוקר ראית אותה בהינומה של תרדמה ופניה נפלו, עמקו העיגולים תחת עיניה, קמטים נשתרטטו סביב פיה, עננים צובאים על פתחה יחד עם עצי־זית המצטופפים בהמון על גבעה בהתרגשות של הבאים אל הקירבה, וסוד־הזהות של הזריחה המעוננת האיטית, וחלום הבהירות ההופך כל אחד מן ההמון נושא לאמנות הגאולה ולפורקן הציפיות הארוכות לאור שהוא כנשימת הדברים עצמם, כהתגלותם הבלתי אמצעית, ולא ציורו של הסמל. ראית אותה בפרספקטיבה חדשה. פרספקטיבה היא מיטב־האמנות.

‘עיני, עין הצייר. והיא חרתה / על לוח לבי יופייך חרות / גופי היא המסגרת לשמרה / הפרספקטיבה מיטב האמנות’. הפרספקטיבה של נאהבי־שקספיר, המציירים זה את זו במבטיהם. אל המעורפלת, כפי שהיא הבוקר, מוקפת עננים ומוקפת אורות, המתגודדים על גבעה נטועה בית־עלמין. אל זו אולי תוכל סוף־סוף לדבר, כפי שביקשת. ללא מליצות של עבר ושל עתיד, ללא הכרזות ונאמנות, וללא קשירת שרשרת־יוחסין, אלא בזכות האהבה המשנה את המילון ומכניסה בו סדר חדש בתארים – ודוקא אל אותה פיסת־התכלת היחידה, הבודדה בין העננים, פיסת־הקיץ שדהתה נפלאות והיא חוזרת אליך, מפויסת ולחת־עיניים.

1958

היו עינינו פקוחות פנימה, תרות אחרי האור הגנוז. היו אורות מכונסים פנימה, אור לפנים מאור, אור הנפש ואור הרוח ואור עליון לבן בתכלית עבר בעד הכלים והצטבע והיה לאור אדום ואור ירוק ואור שחור, צבעי הדרך היורדת מן האצילות אל העשייה.

היו הצבעים למשלים וכן הכלים. הסתרנו את עינינו ולא ראינו, איך אור השמש לובש כלים ארציים, פירות, פני־אדם.

חיינו משלים גבוהים, הומשלה כנסת ישראל לשושנה בדרגות הגדלות, בחוורונה ובסומקה, בנפול עליה אור הדין ואור הרחמים. אך לא אחזנו בידינו את השושנה, לא הרחנו את ריחה, לא קידשנו את בבואתה בקו, בצבע או בחומר.

הגינו צורות שברוח, בנינו היכלי שיר ותפילה, הצבנו משפטים וחוקי הלכה, יצקנו את מיטב ראייתנו, את פאר תמונותינו, באות השחורה.

יצרנו צורות בצורת האות. נשכחו מלבנו ומידינו הצבעים והחומרים, נשכח הארגמן והששר, שממו האבן, השיש והמתכת. היו עינינו פקוחות פנימה, תלויות בשמים, תלויות בנקודה האחת והיחידה. והאילן הנאה, שאסור היה לנו להחליף כוח בצלו ולהפיג את עצבות עינינו בנופו, נקף עוֹנות ותקופות, השיר תא¹ עלוותו וליבלב והצטייר על רקע של שמים, אך הסבנו עינינו ממנו, אולי גם כדי שלא לגלות את צערנו. ועולם־חוץ גידל והילל את תפארתו. הקים קאתדראלות אל לב השמים, פיאר על גבי קירותיו את ייסורי היהודי הצלוב, כיסה את תקרת הקאפילה בתמונות מבראשית, הציב בשער דמויות נביאינו, הקים ערים כמצבות, כמוזיאונים, צר תולדות עמים ומדינות ודתות בכל החומרים הניתנים לראייה ולנגיעה.

היתה עינינו אחרת, נשתנו העדשה והרשתית, והיינו לעיוורים בין פקוחי עיניים.

אך געגועינו לצורה, לנוי, לקישוט, פרצו פה ושם פרצות קטנות צבעוניות אל עולם אחר.

שוב ושוב פיתחנו את המנורה בת שבעת הקנים, ובאוֹרנאמנט המופשט המזרחי העתיק שילבנו לפעמים ציפורים וחיות וגוף האשה, רקמנו שוב ושוב את פרוכת הקטיפה בכל הסמלים הציוריים המותרים, הלבשנו את ספרי התורה ריקמה וזהב, סיידנו בכחול בתי־תפילה הנדונים לכליה. נתחלחלה בנעימות ובריקודים תאווה לקצב, לאוֹרנאמנט, לסלסול המזרחי.

אך אין אנו רושמים כאן תולדות ראייתנו ותולדות פקיחת־עיניים חוצה עד לעמידה עין בעין עם פרצוף העולם, לא כפרצוף ההוויה האלוהית על דרגותיה וייחוסיה, אלא ‘כמודל’ אלוהי על עורו ואורו, על שינוייו ותנודותיו כפני המים בשברון קרני השמש. התקוממות העיניים היהודית נגד ההפרדה המעיקה בין ‘עיני בשר’ ל’עיני הרוח', נגד הזהות החמורה הזאת שבין הנביא והרואה ובין הרואה והנביא, עד דבקותה בלוח הצבעים כבלוח של התגלות – דיבר מתוכה הכימהון הקדמוני ליופי (מותר כאן להשתמש במלה שירדה מגדולתה) השונה מכמהונם של אחרים, והיא תרמה לאמנות המודרנית קדחת האהבה של ראשוני הרואים המדברים אל האלוהים בשפה שלא דיברו בה מעולם.

ביחידים, בבודדים הראשונים, במורדים בלא־יודעין, פרח הגזע, אכול סערות ורעמים וברקים, שצלו הקדיר והפחיד.

בפעם הראשונה בתולדות ישראל אמנות הראייה ואמנות הצורות לוקחות חלק בבניין הכללי של צורות החיים הלאומיים, במערכת התפתחויות ותמורות המתרחשות במישורים שונים, עתים ללא קשר הדדי, ללא משמעות אחידה.

אין לומר שהיא, האמנות, מכניסה לתוך התוהו של כוונות ומגמות ותגובות שבבניה הכללית איזה סדר משלה, טעם של סדר עליון, אידיאה כוללת. ואין לתמוה על כך.

פנים רבות לנהייה זו אחר מתן צורה להוויה, שנראתה זה לא כבר כדוחה כל צורה יציבה, כל סגנון מוגדר, כדרך הוויה רומאנטית של תקופות מהפכניות החיות על פּאתוס התמורות, המתרחשות בעת ובעונה אחת בחוץ ובפנים.

פתאום פקחנו עינינו לראות את התמונות שלבשו צורה. מצאנו את עצמנו בערים שנבנו למרות כל היגיון וסדר, בין בניינים המפארים או המכערים, בערב־רב של סגנונות ומגמות אסתיטיות־אדריכליות, בתוך הנוף שנשתנה בצבעו ובפּרספּקטיבה שלו, בתוך נוף ההולך ונבנה אופקית ואנכית, הנטוע מעשנות בין הכרמים ושיכונים בערבה… ראינו ברשת של קווי עבר וקווי עתיד המשתנה במהירות כעין סקיצה ראשונה לסגירת החלל הפרוץ של חזיונות המתחולל תמיד.

בימינו סקיצה רומאנטית מנומרת זו פוגעת בראייתנו. והעיקר, הסקיצה הופכת לעינינו למציאות, לובשת צורה ודמות, לעתים חסרת אופי ופנים, בממדים ובקווי־קוֹנטוּרים זרים וחשוכי תפארת.

אך תמיד פועלים גורמים וגורמי־נגד.

קישוט חדר־אוכל בקיבוץ בציור־קיר, מעשה ידי ציירים־חברים, מתן צורה לגנים, מוזיאונים לאמנות, למלאכת מחשבת, תשומת־לב מלאת אהבה לכל מימצא ארכיאולוגי העשוי לשפוך מעט אור על ראשית אמנות הבנייה והמלאכה שלנו. טיפוח האות העברית והספר העברי – פרטים אחדים מאותה הנהייה הכללית אחר היפה והצורתי, הפועמת כתגובה טבעית. והעיקר אותה אהבה לאמנות עצמה משל יוצרים וחובבים המגלה לפעמים בהלה ולהיטות נמהרת – סימנים מובהקים לאותה רגישות והיענות החושים שניעורו מתרדמתם. הדברים באים בחטף לפעמים, תוך פּארטיזניות פורצת־גבולות, ביוזמתם הברוכה של בודדים, לעתים בדרך של צינורות הכלל, כדרך המדינה הדימוקראטית המודרנית.

הגיעה השעה, דומני, להתחקות מקרוב על מכלול הכוחות, הגורמים והתוצאות, על המגמות והתהיות הללו, להתחקות, היינו להסתכל ביתר שימת־לב, להבחין ולבחון, להנהיג מיוּן, לשאוף אל סולם האיכויות, שלא תמיד הוא סולם הפירסומים, להבהיר מושגים וסמלים ודעות, המאבדים בימינו תכופות את סימני־ההיכר שלהם, לחדש קשרים ישנים או לקשור קשרים חדשים בין האמנויות, היינו בין הרחוקים והקרובים יחד – וזאת בדרך היחידה הפתוחה לפנינו, בדרך השיחה שנזקקות לה כל האמנויות.

1959

מדרגות־המרפסת כמדרגות־עץ של מרחצאות־ים בתום העונה שהעלו ירוקה וחלודה, עובש לח, והים גאה וכיסה את המעלות התחתונות של הכבש, וירוקתו נצטללה כעין זכוכית, עשית צעד וצללת אל המצולה המסבירה פנים, בהיסח־הדעת של אוהבי־נואשי־הים האחרונים. יורדי סולם־המעלות של המעמקים. מציף מדרגות אלה ים־העשב שנתגאה בן־לילה להציף את מלוא החצר, שטף את הכול, ועומדים תקועים במשפכו מבני עץ ואבן, כשרידי סערה וכפליטי השיטפון. בהתכנס כל השבילים, כל האפיקים שבין הגבעות עד קצה האופק, עד לזיגזג נמהר של טור הברושים הרץ בכידונים נטויים מזרחה, כל המרחב הירוק נסגר כבתוך חצר אחת עם עמודי־התווך של עצי־דקל, נטועי האדריכלות הגוֹתית, בתוך הדממה העשבית הנוצצת באיזמרגדים ימיים. גלים־גלים באו, עלו העשבים מעומק הים, שכובים תחת משא הטל, מחלפות רעמות, צמרים, מן הירוק העבה העז, ירוק־אורן, ועד לירקרקות האצות והאינפוזוריות, הממצמצות בריסיהן באגל של לחות־השחר תחת עדשית קעורה, צוברת־קרניים, אגל התלוי בין הפטיש והסדן. צבאות־צבאות מוטלים הדשאים, מחנות־מחנות בשדות־קברים, כמצפים לפקודות־יום של הארוס הלן ביניהם והישן עדיין במחבוא־הקנים, בקינו הרפוד גבעולי־רוך. אדמת־צמחים כאדמות חיות צמריות, ששערן מדובלל, מקורזל לפני הגז.

רגע ההתנחלות הארצית של האדם תלוי כטיפה זו של הטל בקנה־העשב מתחת לרקיע. הסביך, הצמיג, האטוּם, מתבהר בקטנוּת האלוהית של גבעולי־השפל, עדויי עדיים, מחרוזות ועגילים, הנוזלים, הזולגים באור המזלות הממונים על העשבים והאומרים להם: ‘גדל!’ תוך ההכאה יצאו האורות, האורות החוזרים לבשו פני עשבים, אותו בוצינא, ניצוץ־הצמיחה הפורץ מרחקים. המזלות נזלו עם הטללים. חדלו מלדבר, הדשיאו. מעתה צמיחת הגבעולים כצמיחת הכנפיים של הציפור בצל הקיר שבו דמם האורלוגין, אך תקתוק מחוֹג־השניות מתעורר בעשב, כאילו כולנו נתעוררנו בקרקע־הים ירוקת־הנשייה, והסב ראשנו הקט מחולל נפלאות החיים והזמן. בלי־משים עוברת אדוות־החיים בגלים, על פני המשטח, כעל פני המראות, על פני העור הרגשני לזמן, כתנועה זו של קמטוטי הפנים באוטופּוֹרטרט של ואן־גוֹך, עם ירקרקות המציפה את אישוני הצייר. תעלומת־הצמיחה ותעלומת־הצבע תלויה בחלל מעל קווי־התנועה הגליים, מעל לעקבות הכוחות הזרמיים שמולידה האדמה, כרגשות ומחשבות, שהאדם עומד מולן תוהה, כיוצא זה עתה את מערתו סוקר הצטללות אחר הצטללות, בא בסוד הטללים בכובדם, ועפעפיו רועדים, ואותו רעד עובר בדקים שבגבעולים, ברכים שבסרפדים. ומה הוא בית־מערה זה שמאחוריו, שקירקרוהו קולות הציפורים, ועמודי הדקלים תומכים בו בל יפול; מה הוא בית זה, זכרון־האבות, מול צימאון הבלתי־נרווה לעולם, בית הבנוי עתה כספינה עזובה התקועה במים ירקרקים. גמיעה־גמיעה, גמיאה־גמיאה, והצמא הולך וגדל, והרוח בין גמיעה לגמיעה שאגה שכוחה מרוח־הסערות, נהם־הנבואה, צעד האריות מבקשי־המעיין. הדממה עוברת בסולם מן הדקה עד לרועמת, מקני־סוף הלוחשים ועד לקני־עוגב תחת ידי הנגן, הוא הנגן, יוצא־האפלה.

הכאן מתחילה השירה, בעירום האנפין־ענפין של העץ, העומד עדיין בשלכתו ומטיל צילו על גבי העשב שלמרגלותיו? צל גופו הצנום, פרוש הזרועות הדקות, המצטלבות והמתפרדות אל החלל, גופו של סגפן שהגיע אחר ליל־סיגופים אל טוהר־המחשבה, תשליך מעליו כל מותרות הפאר והנוי והיה לצרור עצבים, כצרור ברקים ורעמים בצרור הגזע, וכזעקה נעלה של האדמה; בלשון הגוף החרוך, הנושא צלקות ופצעים שלא הגלידו, אותות־הצריבה, עקמומית של צמיחה, צריכויות ומתיחויות של קשת, פקעת־ייסורים שנזדככה ומטילה את צלה על־פני הירוק, בעירום השרטוט שבמחשבה־תחילה.

מה באו אלה לבשר לחייו של המשתהה לרדת במדרגות ולטבוע בים־העשב, שהציף את חצרו? מה סגף העץ העירום, הבא אליו והשגב המתגלם בקטון־הדשאים, מה החוט המשוך מהם עליו העומד בלב הצטללות הנמשכת תמיד? כך הוא מתחיל לשמוע, לשיר בקולות ילדותיים ונשיים של מקהלת־העשבים, השרה את הצל השחור, פרוש־הזרועות, שבא אל מחיצתה, העומד על המדרגות עדיין, אמר בלבו שוב לא לשאול, אלא להקשיב בלבד.

1960

יצאנו, קבוצה קטנה, שהייתי הזר היחיד בה, לרחובות העיר וגמרנו אומר לשתות כוס תה בצוותא באחד מבתי־הקפה, בערב האחרון לפני נסיעתי. השעה היתה לאחר תשע, ומארחי החביבים בטוחים היו שעוד נספיק לשתות את התה לפני ההסגר, ואף נמצא לנו מקלט שנוכל להאריך לשבת בו. היתה הפלגתנו זו ברוח טובה של ארגוֹנאוטים – אזרחים ופאטריוטים, שוחרי טובה לניסיון הסוציאליסטי ברוח של טראגדיה אופּטימית, כזו של מחזהו של וישנבסקי, של תקומה לאומית ורסטאוֹראציה של העבר ווריניסאנס פּוליטי אקטואלי. יצאנו לרחובות העיר הלילית לא לשם קוֹנפליקט דראמטי בין היחיד ובין המדינה, באינטרפּרטאציה אֶתית או היסטורית, כפי שמיטיב להציג את גיבורי שקספיר בימינו הפרשן הפולני היהודי הנודע יאן קוֹט. לא חשבתי אפילו להמשיך, על כוס תה, בשיחה על השירה הפולנית בימינו שהתחלנו בה קודם־לכן.

אך משהתחלנו לנוד על־פני העיר ומצאנו את בתי־הקפה המעטים סגורים או נסגרים לפנינו, מורידים על פניהם מסכי־הברזל, מכבים את אורותיהם ממש לעינינו, לפי איזו פקודה, ואנו מחישים את צעדינו והם חשים למלא את הפקודה ופוגשים אותנו באי־סבלנות ובאי־רצון, ואין אנו מספיקים אפילו להיכנס לשיחה קצרה עם הסוגרים, נמצאנו רודפים אחר הכוס והיא בורחת ממנו, צוללת במצולותיו של הליל. והנה ראיתי כבר את חבורתנו כחבורת גולים יהודים, נודדי לילה, והעיר וכוס־התה הם כבר כוס התרעלה, ששותים המהגרים הנצחיים. אך ידידי היו רחוקים מחזיונות־בהלות ודחו אותם באירוניה; בטוחים היו עדיין שנשתה את כוס־התה המיוחלת, ואין החיפוש הזה אלא ניסיון של חיפוש יחד אחרי המותר והמצוי, אך לא מצוי בשפע, כפי שנאמר בסוציאליזם הקלאסי, ואין להגזים בכשלונות ולא ימוש החיוך מעל פני המחפשים. במרחב הרחובות, שהלכו ונתרוקנו עמנו, כבר עמדה דממה, ואילו הקשבנו לה היינו בודאי שומעים את קול צעדינו ההולך עימנו. פגשונו בניינים רחבי־חזית, שנבנו על־פי דוגמה קדומה מתוך התלהבות של רסטאוראציה, מתוך אהבת העיר בתפארתה – שיקום הדוגמאות של המאה התשע־עשרה, העולות מדפי הספר כאילוסטאראציה ברטוּש.

בנייני הרשות, המדע והאמנות, בנייני־צבע לא גבוהים, המפחידים במקצת אפילו בלבנוניות פניהם הקפואים. נטיה זו לרסטאוראציה, למסורת קלאסית של אתמול, טבועה במעשה הריניסאנס, כפי שמבינים אותו כאן, החסרה מיתוס מהפכה והיא מבקשת לחשל חוליות של שרשרת זמנים שנפקעו. למעשה בולטים חללים ריקים, בתאריכים, בחליפות הזמנים, ברישומי העתים, במחיקות היסטוריות או בדרך של שכחה ודליגה ופסיחה, כמו פסיחה זו למשל על תאריך של מאה שנה להתקוממות הפולנית נגד רוסיה, שחל בימים אלה.

עמד בניין המפלגה הקומוניסטית בלי דגלים ובלי קישוטי שלטון, מואר בחלקיו השונים – בניין מודרני, מחוץ לוורשא העתיקה, ההרוסה והבנויה מחדש. התרדמה לא ירדה על בית־קומות זה. ערוּת לילית חישבה כאן חשבון השעה וחשבון הנצח, חשבון האומה וחשבון האנושות. ואין תימה: ‘זה מרכז המוחות שלנו, צומת העצבים, ואף המצפון, תחנת הכוח והאור. אם יכבה חלילה מקור זה ויכבה האור בבתינו, אור התקופה, הקרמלין שלנו’. ברצינות, באירוניה, בהלצה. הבניין עמד ללא שמירה, בלתי־מוגן התנשא גבוה מעל כל הבניינים. ‘כאן דואגים לגופנו, אך בעיקר לרוחנו, לנשמתנו לבריאותה’. ‘מקומה עליונה קל לאדם להפיל את עצמו, מוות בטוח. אחד ניסה פעם, אך עצרוהו. היה עמו פנקס המפלגה. סלחו לו’. עברנו על פני ה’וואטיקאן' הפולני – צנוע הרבה מבניין המפלגה. גם בחלונותיו היה אור, באחדים לפחות. גם כאן ערים לשלום העולם ולשלום נשמתנו השסועה. כנסייה זו עסוקה במאוד בימים אלה, היא צופה אל השמיים, האם מיתמר כבר העשן הלבן המבשר בחירתו של האב הקדוש? שתי הכנסיות שני מנגנוני־ענק לישועת עולם, ארגוני השלטון התיאולוגי. התהום מפרידה ביניהם, אך בפולין אין שורפים גשרים, אלא אדרבא בונים, שומרים עליהם. גם כנסיית המפלגה צופה בלילה אל השמים, גם היא תוהה על העשן מן הוואטיקאן. דו־קיום זה של האויבם, הכרוכים זה בזה. ‘כמה חדרים יש בבניין המפלגה, כמה משפחות אפשר היה לשכן בו מבלי שהדבר יזיק למדינה? אך גם במנזרים אפשר היה לשכן הרבה מן הנצרכים לקורת־גג. אילו אפשר היה בלי שתי הכנסיות גם יחד… אך איה היתה פולין היום בלעדיהן? הכפירה והאדיקות אינן סותרות זו את זו כדרכם של חמרים כימיים נוגדים, והאלוהים עזב אותנו.’

האשה הבקיאה בכל סדרי החיים של וארשה, בעולם הרכילות שלה ובחיי־הסתרים שלה, הציעה לנסות את מזלנו בית־קפה של הוֹמוֹסכּסוּאליים. לדעתה, פתוח הוא עד שעה מאוחרת. האם היתה זו אמת לאמיתה או אחת מהמצאותיה של אשה בעלת דמיון ויצר־משחק פריבוֹלי, שהיא הסכינה לפתח במציאות החמורה ביותר? על־כל־פנים, היא לא עירערה על הליגאליות שבאינסטיטוציה הוֹמוֹסכּסוּאלית במדינה סוציאליסטית העומדת באוואנגארד המערבי. כשלונו הקומוניסטי של אנדרה ז’יד היה תואנה של אסתיט פּרוֹטסטאנטי עקשן, הוֹמוֹסכּסואל, שביקש לאַמת את האוונגליון בקומוניזם הסטאליניסטי. ואילו בפולין אינם חסרים סופרים, יודעי מלאכת המזיגה של הסוציאליזם נוסח פולין עם מינות מינית, ולעיתים גם עם קאתוליות נאמנה.

איוושקוויץ שלנו, הסופר הנודע, אוהב נערים, אך אהבה זו לא הפריעה לו לזכות בפרסים גבוהים של הרפובליקה הסוציאליסטית. הדימוקרטיה העממית אינה מתערבת בעניינים מסוג זה, וגוֹמוּלקה איננו סטאלין והוא מתיר דוּאליזם מיני.' האשה דיברה בנימה אירונית כלשהי, אך תמיד מתוך הדגשת היתרון של האורח הפולני על הרוסי. קיבלנו ברצון את הצעתה. אולי ייפתח לפנינו שער המינות ויאספנו. ואמנם מצאנו את המקום כשהוא מואר וקולות עולים מן הקומה הראשונה של הבניין. אך משביקשנו לדרוך על ספּו, קם במפתיע מולנו גברתן רחב־כתפיים, חסם את הדרך ובקול בטוח הודיע שבית־הקפה סגור למבקרים בגלל שיפוץ כללי בו, ובלאו־הכי השעה מאוחרת. שוער זה, השומר של גן־העדן ההוֹמוֹסכּסוּאלי, כאחד מן הגזע הספרותי של השוערים שלאחר קאפקה. הוא אמנם לא עודד אותנו, כמו הלז, להציץ פנימה, על אף האיסור, ולא הזהירנו שאין הוא אלא שומר ראשון. פניו לא הביעו דבר ואי־אפשר היה להביאו לידי שיחה. הוא חזר על אמתלת השיפוץ, אך כשאחד ממלווי ניסה לחדור פנימה בכוח ולהיווכח באמיתות הודעתו, הוא סגר בפניו את הדלת, היינו השער. ‘החוק הוא חוק ואי אפשר לערער עליו. ואין כאן אפילו ספסל כדי לחכות.’

‘המשפט’ של קאפקא הוצג בווארשה לפני שנים אחדות וכל כתביו הוצאו לאור וכבר אזלו, ובברית־המועצות עדיין לא יצא הסיפור היחיד שהכריזו על תירגומו כבר מזמן. ‘וזוכר אתה, מיכאל, איך חיפשנו במוסקבה קפה שחור ומצאנו איזה נוזל שחור כעין דיו המכונה קפה, ואיך למחרת נתקפנו במיחושי בטן? קפה תוצרת מוסקבה. הקפה שלנו על־כל־פנים בא לא ממוסקבה’, ‘אבל מה יהא, רבותי, על התה שלנו?’ ‘והשחקן ששיחק אצלנו ב"משפט" היה טוב יותר מאשר בכל מקום.’ ‘אולי נלך למועדון של סופרים או אמנים, שם פתוח מאוחר. אך אין שותים שם תה. שם צריך לשתות ווֹדקה ולשתות הרבה’. שוב נמצאנו תועים ברחובות וארשה, עייפי־נדודים, מחפשים דרך נאותה לסיים את ההרפתקה שלנו בלי לפגוע במידת הכנסת־האורחים היפה של בני־לווייתי.

גמרנו אומר שלא לשתות כוס־תה הערב ולפטור אל המדינה מן האחריות לכך. העיתונאי הפולני ביקש להצטדק וסיפר שכבר נכתב על כך, אפילו הוא כתב נגד גזירה זו של סגירת בתי־קפה בעשר. אין איסור מפורש על כך, וזהו נוהג שנתקבל מניה־וביה.' אולי מוטב להתיר בתחום זה יוזמה פרטית, היא היתה בוודאי מספקת ביעילות את הצרכים האינדיבידואליים לשעת חצות.' העיתונאי היה בטוח שניתן לתקן את המעוות בלי התערבות זרה. הוא עצמו ישוב לטפל בנושא זה.

לאחר שנפרדתי מידידי בחצות היתה דרכי ברורה וקצרה: על פני האנדרטה של מיצקביץ', השקוע במחשבותיו על פני ‘הקדושה,’ המתנשאה גבוה, על פני הכנסייה השוממה והעתיקה, שחלמה את חלומה, על פני בית המלון שלי עם האשה הזקנה בפתח ובידיה צרור פרחים מכמישים למכירה, והלאה אל הגשר שממנו נראים מרחבי הפרברים והנהר החוצה את העיר, נהר שכמו כל הנהרות בערים – הוא שוטף אסונות, נושא עמו פגרי טבועים, גואה באביב, שוטף שתיקת העיר בשתיקתו שלו ותוכו אפלולית המוארת בחופים, בפנסים ובאורות הפרברים, והוא זורם הלאה אל הים הרחוק הסמוי, והמצפה לו, בו הוא יטביע את כל הזכרונות הליליים. שתיקת־כול היו בה שתיקות רבות, והיא כחומר שממנו ניתן לבנות, לפסל, להקים מצבות, קירות וכן גשרים. אפשר היה לנתח שתיקה זו, לעמוד על הרכבה. קרבה שתיקת הגיטו. החלה רוחשת המצבה עם הנשר הפולני פרוש־הכנפיים, נשר המלכות העשוי ברונזה, המתעורר והבא אלי.

משחזרתי אל בית המלון, ושוער לבוש־מדים פתח לפני את הדלת הכבדה באותה קידה מסלידה, היה הפרוזדור מואר וסואן, והטרקלין רב־המידות מלא אורחים. דלקו נברשות־חשמל, ניגנו ג’אז וסבבו זוגות בתאוות דו־קיום, זלגו רומאנסים סנטימנטאליים אוויליים בכל הלשונות, ומלצרים עייפים פרחו בשחור תלבושתם עם טסיהם כלהטוטרים חסרי־פנים. הכול ידוע מאז ומתמיד, חסר זיכרון, מרגיע עצבים לכאורה, לוחש דברי נחמה טיפשיים בסלסולי הכינור, מגרה בצרימת הסאכּסוֹפוֹן – הכול שריר וקיים, עומד על מקומו בלי ניע, קפוא וחסר־שחר. כאן יכולתי אולי לשתות כוס תה, אם כי בוודאי הייתי מעורר את תמהונו ורוגזו של המלצר טרוף־הלקוחות. אך כבר הייתי רווה, ורק בשינה ביקשתי להשתיק את כוס החורבות והמדבר המקנן בפנים.

1963

עוד הלם בשער, סערת השבילים והדרכים המוליכים אל הדלתות שהוצבו לתפארת

עוד בשורת ההלם בגובה, בעננים ובתכלת, ברוח העוברת בלהט ורוך אביבי בפיה

עוד זעזוע אוסף יחד רדופי תקופות ומרחקים, אוסף אל מחצבתם להקשיב אל קול הרעם

עוד הידיים ידי רודאֶן הופכות בחומר ובצורות. ידי הרוח

עוד התוהו והסדר העליון נדברים בלשון התגלות ליד הבניינים, וקדמוניות הררית צופה בתימהון ובסקרנות, איך מתבהר והולך תרשים הבריאה בחיי היום. נופי־ענק עומדים בחלונות, פורצים פנימה במרווח בקיעים ועמקים וגבעות, ואין לראותם בלי סער הדם. כי השמים בשעה זו ירושלים הקמה מחורבנה הנבנית תמיד והפתוחה לרוח. עוד הכול בתנופת הזמנים ובמרחקים, בצלם הנפש, הכול פורץ חוצה, ובפריצה עומדות הדמעות, עוד נע הכול גלים גלים, וגן הפסלים מבקש ללכדם, להאיטם בהרמוניה וקצב שלאחר היסורים, עליהם ישמרו הפסלים בגופם וברוחם

כבר יוצאים הפסלים מעלפונם הראשון, מזועזעים, משיבים לעצמם חוש המציאות, מתעוררים ראשונים לניב שפתיים בינם ובין ההר, בינם ובין העיר. הראשונים להביע את תקוות השלום בין האדם ובין החלל, בין האינסוף ובין הגוף

כבר צופה האישה שליחתו של הנרי מוֹר, בכל חלליה אל המרחק הירושלמי, אל המערב שבנגוהות טרם־ערב, נחבאה אל כליה, דוממה ופתוחה לאורות ולאהבה היורדים אל כל שקערוריותיה

כבר המשורר של צדקין בקוּע־החזה, חלול־התקופה פותח בשירו, ראשו מורם באקסטאזה, ואצבעותיו נוגעות במיתרי ברונזה בעירו של דוד המלך נעים הזמירות

כבר שמעתי שיר בוקע מעומק החזה והמלביש את התוהו

איש היהודי בקוּע־החזה כבקוּע־הפלא ניצב במיבקע עצמו, ויהודי רמבראנדט מרוֹבע אמסטרדאמי מקשיבים בחדרים כיצד מהלכת בחוץ אִשך, ירושלים

1965

בהרי גלבוע, בהרי הגליל כבהרי ירושלים, צלו ליווני, עזבני כדי להגביה לבדו, להבהיק מן המרומים כצבי הררי בין ניקרות וצוקים, צופה בעינו הגדולה, הלחה היגונית את מלוא הדממה האוצרת ערפילים ושמשות שלמטה, משתהה וזוכר, לוחש שתיקת הסלעים, גולה הרודף את אבדנו, מלאך הקודח קדחת האדם ועולמו, קדחת החירות והצער.

איש-צבא המשליך חייו מנגד בקרבות לא-לו, ליטף את פגיונו האהוב, הכלי האישי של המשורר, נשק הזעם, המרי, האהבה. בדור המרי, חיוור הפנים והמצח בן הסער המתפלל למנוחת אלוהי-אחרי הקרבות, משליך את אקדחו ומכוון את חזהו אל מול אקדחו של הרוצח; בחיר המרי, חיוור המרי והחירות, שידע כבר את עצבונם וחוליים, שלף את שירו כנשק הנקם, הזעם, הצדק, נשק-האהבה האישי. כל חייו תלויים בחוט השערה, כתובים בחודו של הלהב. הזעם והאהבה כרתו בו ברית-דמים, ובירכו עליו עננים שמעל ראשו ותהומות שלרגליו. המרי הוא ראשית האמונה. ופירושו להגביה בסולם המעלות; כרע ברך שפל-רוח וזרק גאוותו אל הכוכבים; גילה פניו אל המרחקים והזמנים והליט פניו בידיו למראות האימים, ניגב את דמעתו בפאת רקיע רחוץ של מולדת האבות; וכפרש מכונף על פני מישורים אפלוליים-ליליים של הילדות אל הפגישה עם הכוכב. צלו העירני בשחר-החיים, העירני בערוב היום. שורות שרשם בן הארבע-עשרה במחברת התלמידים שלו:

ה’אחד' המודגש – לרמונטוב עצמו, הגולה כישראל, מיכאל המבקש את כוכבו האבוד, שיר אהבה בין רודפיה.

בהרי הגלבוע, בהרי הגליל, בהרי ירושלים נדד צלו. שם פגשתיו.

1964

התגודדו עננים כבדים דלוחים על פני העיר, על פני הכיכר הגדולה, הריקה. הלכו לאיטם בדליחותם־כעורים. קמה רוח צפונית לעומרם זה על גבי זה, דילוח על גבי דילוח. צילם הכבד מוטל היה – ונע – על פני הכיכר בה עמדתי. בצילם עמדתי, בדליחותם האפורה. יונים מגושמות מכוערות, כנפיהן משחירות קטנות, מדובללות, מקורן מעוקם, סיעת עורבים שוחרי טרף. כל הפגרים כבר נטרפו, נאכלו עד לעצמות, עד לעפר ואפר, ואין במה לנבור עוד. אין עוד פגרי יהודים במקום זה. לא נותרו אלא יהודי־אבן, יהודי־ברונזה, יצורי־יצוקי פסל ענקיים בודדים אחרונים שהוצבו על הכיכר לזכרון עולם, בכיכר שוממה, מצבת חורבן בתוך העיר החדשה הנבנית סביבם. ענק־ברונזה מזוקן כורע־נופל, גיבור צעיר תומך בו – גיבורי יוון הלוחמים, הנופלים על אדמתם. זר־פרחים יבש ענוד היה על צווארו של הכורע, רוח רשרשה בו, הוא השמיע חריקת ברזל. זר הקוצים על צווארו של הקדוש. צרור פרחים טריים מוטל היה למרגלותיו של הפסל. אכן יש בעלי זיכרון הדואגים לפרחי המצבה. מתוחים שריריהם של הלוחמים, איתנה עמידתם. באין מסורת פיסול בישראל, נזדקק הפסל (ראפּופורט) בקלאסיקה לא שלנו לביטוי הגבורה. אולי כאן דווקא המצוה העתיקה ‘לא תעשה לך פסל’ ניצבת במקומה. עיצוב סמלי מופשט, היה דומני הולם יותר. אך בשביל הזרים השוכחים הנבנים על הגיטו, בשמחה של מתיישבים חדשים, בשבילם אולי קבוצת לוחמי מורדי הגיטו כאלה מובנים יותר. אך האם יש כאן מקום להבנה, האם יש ערך למלה זו? הנה על אף הרוח והעננים, על אף קרבת הסערה ביום קיץ, סיעת ילדים בהירי־שער שיחקה כאן, כרגיל כנראה, כדרכם תמיד כנראה, בעליזות, בריצה סביב האנדרטה, במשחק של מחבואים וריצה ותפיסה. אחד התיישב כרוכב על כתיפיו של היהודי המזוקן, הענק הכורע, התיישב כרוכב על סוסו. אחרים רצו סביב, התחבאו מאחורי גביהם של יצוקי מתכת, סובבו את המצבה בריצה. הם מיהרו לסיים את משחקם בטרם ירעם הרעם ויברק הברק וישטוף המטר. ואמנם, הם הלכו וקרבו – הברק, הרעם, המטר, הסערה. הנער שישב על כתפי הכורע, הנה התיישב על ברכיו, הנה הצמיד את אוזנו הקטנה אל אוזנו הגדולה של הענק, האבנית־הפלדית. היצמדות זו היבהילתו. הרעישתו. הוא קפץ מבוהל ונפחד ואטם את אוזנו שלא לשמוע את הרעש שעלה אליו מאוזנו של ההוא. כמו בקונכיה, האוזן הרגישה שומעת את רעשו של הים הרחוק, כן שמע הנער בהיר־השער הזה איזה רעש רחוק שהדהימו ומילא אותו בבת אחת פחד ורעש אדירים. אוחז בידיו את אוזניו, מבוהל רץ הוא מפני היהודים – הכורע והעומדים על ידו. האמנם זו בפעם הראשונה שהוא שיחק משחק כזה, בפעם הראשונה הקריב אל אוזנו האבנית־הפלדית של היהודי? אך הפעם, בשעה ערבית זאת, ברוח סוערת זאת, הורעש עד לפחד וריצה מבוהלת מכאן. חבריו נפחדים מפחדו־בריחתו, סיימו את משחקם ונסתלקו מהר מן המקום הנורא למשחקים, שעתה עמד חשוף בפני הסערה. נשארתי במקום לראות בפעם היחידה את הכול. היתה כיכר שוממה ריקה מאדם, אך ממול עמד קיר הרוס עם חור כחלון, כעין זכר לחורבן יחיד, לחורבן הגיטו. לעת עתה עוד עומד כאן זכר יחיד, מצבה יחידה ליישוב, לעם ההרוג שישב כאן מאות שנים.

ומאחריו וסביבו גדלה העיר.

טיפות ראשונות של גשם החלו יורדות קצובות בודדות, ביקשתי לי מחסה מעבר לכיכר ברחוב, אחד הרחובות שנבנו במקום הגיטו היהודי. כאן שקטה הרוח והחיים התנהלו בסדרם של פרברי הבירה. עקרות־הבית הלכו עם סליהן אל החנויות הממשלתיות ומהן הפתוחות בשעות הערב. פגשתי שיכורים, כבר שיכורים ראשונים, ליד חנויות המשקאות. פתאום נדף ריח של פריחה. המשכתי ללכת. מן אחד החלונות עולה קולו של תרגיל־כינור ילדותי, נדלקו המנורות בבתים רבי־הקומות – שיכון פועלים חדש עם גזוזטראות קטנות החוצה, עם וילונות בחלונות ועציצים על המעקות. הכול כפי שנבנה יישוב חדש המבקש להתערות במקום החדש, לחיות חיים כיושנם, כאילו לא קרו אימים במקום זה. לא נורא המקום הזה, אמרו הבתים, האנשים שפגשתי, העצים שנתנו ריח קיצי. אשה זקנה עמדה בצל איזה כוך ומכרה צרורים קטנים של פרחים הדומים לסיגליות. ירדו טיפות גשם גדולות, דמעות בודדות – אהוי, הלוואי אבני־סקילה – אך נמחו מיד. הסערה נתבטלה, העננים הלכו, נמהרים עברו על העיר והרחיקו אל האופק. אי משם הרחק, נשמע הד של הרעם, אך דומני רק אני שמעתיו. הדמדומים הארוכים שבארץ זו הורידו משהו, ונפתח ערב רך אביבי. נזכרתי בדברי המשורר הצרפתי, פול אלואר, שרשם לאחר ביקורו בחורבות הגיטו מיד אחר המלחמה: כאן צריך הכול לבנות מחדש. מן היסוד, אחרת חורבן וקץ לכול. הכול מחדש. אחרת. הנה הם החיים האחרים. אחרים בלעדי היהודים – ההבדל האחד היסודי. הרעש עבר בלי הדהוד. האדמה, הגלידו פצעיה. רציתי לדעת מה הביא עמו אל ביתו, אל הוריו אותו הנער הפולני שהורעש. האם עדיין רועד תוף אוזנו הקטנה? האם בלילה תעירוֹ משנתו? בוודאי גם זה נשכח. שכיחות החיים, שכחת החיים הפחידוני. אך מה פחדי, מה ערכו ולאן הוא יוליכני. פחד קטן שבחלום, כי לא אמצא את הדרך חזרה, לא אצא מתקומה זו שלאחר החורבן, מן הנכרוּת החיה הנבנית קומה אחר קומה, נוטעת שדרות אילנות. האנושי הארור, היודע פחדים וחמלה עצמית ועקרות, עקרות הזעם או הנקמה. הערב ניגן תרגילו הכינורי, מפוחית־פה הפיחה רוח חיים. מרחף באוויר הכינור היהודי. לא נשתנה כלום, אתה אומר, לא כאן, גם אצלנו אך במקום זה אפסות הקיום ברציפותו ההיסטורית נראית באווילותה. מצאתי בלי קושי מיוחד את הדרך אל בית מלוני. כרגיל בערבים, באולם האורחים הגדול ניגנה תזמורת ג’ז ולנגינתה סובבו זוגות זוגות בנות־המקום עם תיירי־חוץ. הכול היה מחופש היטב, מאופר, ומטופח כזב.

ימים על ימים הלכו העננים על פני העיר, ירדו אל רחובותיה ממש, ליווּ את האזרחים אל מחוז חפצם, עזבו ושבו אל ההרים משם באו, הורידו גשמים דקים חרישים, נשפכו בזרמי־זעף אשר איש לא הבין. האזרחים, יושבי העיר ההררית, רגילים היו להלכי העננים, למעטה הגשמי שפוקד אותם לעתים קרובות בימות־הקיץ: מתונים כתמיד, מעשיים, שולטים ברוחם, לבושי מעילי־גשם, מצוידים במטריות, הולכי־רגל לא מרובים שנותרו עוד בעיר, צעדו את צעדיהם המדודים בודדים, שומרי מרחק זה מזה גם כשנראים הולכים בצפיפות, וזאת על אף הערפילוּת, העננוּת המנמיכה שטישטשה וקירבה מרחקים.

קטנו ההרים, נתעממו ועמם נשתבשה הפּרספּקטיבה הרגילה על דרגותיה. קווי ריחוק, קווי גבולות מוטלים בספק. והאגם המוטל באמצע העיר נתכנס ונתמעט אפרורי.

התיירים חדלו לתייר, ספינות הטיול לא הפליגו. במסבאות נראו שתויים יותר מתמיד, והעיתון הדיף ריח חריף יותר של דפוס ולחוּת. הרדיו הודיע כל שעה על מזג־האוויר והבטיח ליום הראשון הקרוב התבהרות ואפשרות יציאה אל ההרים. אהבתי פעם מזג זה, מעוננוּת זאת, אפרוריוּת, נכון יותר ערפיליוּת מורכבת, במיוחד בקיץ, המחזירה אותנו אל סוד האימהי, אל טרום־בראשיתי, אל ברכת הברכיים המקבלות באהבה את הראש העייף החוטא.

עיר זרה, אנשים זרים. עננים מעליהם, ההולכים עמם. בעלת־הבית האלמנה השווייצית המכינה בבוקר ספל קפה עם עיתון־בוקר ליד החלון הפונה אל השלווה המאוחרת הטובה. תלונות בפי האשה על אשליות הדימוקראטיה השווייצית, אך בימים אלה שומרים עליה עננים וגשם דקיק וצללי ההרים מסביב. תוסיף אל אפרוריות הרקע את כתמי הכחוֹל הטהור שלפרקים נבקע בין העננים, כחול טהור שבעתיים מן־הרגיל – כחול על־גבי האפור. מה יכולתי עוד לדרוש מעיר שכאב זכרונות וכאב העבר אינו מעיק ואינו ממתיק. השירים אינם באים.

מכונת־כתיבה נענית לאצבעות ונרשמים דברים אחרים למשלוח, לקוראים רחוקים, שאין כל שייכות ביניהם ובין העננים הללו, ביניהם ובין כותב ‘עננים’ עצמו. עד שאמר האיש סוף־סוף: עשה משהו למענך אתה, קרא, זעק, בכה כאוות נפשך. אמור את דברך, שתוק את שתיקתך במלואה. דבר אל העננים, אל ההרים. חיה את חייך כאן, זכור, גם כאן היית כפי שהיית בכל מקום. לא רחוק מכאן יש עיירה דוֹרנאַך. שמה קשור בתולדות המחשבה האנתרופוֹסוֹפית האירופית.

אך לא בזאת נטוע השם בזכרוני. כאן חי והטיף רוּדוֹלף שטיינר, ואסף סביבו חסידים בעולם כולו, לבנות יחד עדה אחת, כעין היכל, ‘מקדש’ לאמונה. לקבוצה זאת נצטרפו גם הסופר הרוסי אנדרי ביילי – משורר, רומאניסטן, פילוסוף, מראשי הסימבּוֹליזם הרוסי, יוצרם של ‘סימפוניות’ והרומאן ‘פטרבורג’, רומאן רוסי חדש במאה העשרים. הוא בא לדורנאך ב־1911 עם כלתו־אשתו אסיה טורגנייבה, אהבתו הגדולה, לה הקדיש את מיטב שירתו. עם פרוץ המלחמה חזר אנדרי ביילי אל מולדתו, ואילו אסיה מיאנה לחזור, נשארה במחיצתו של שטיינר, שנהפך ברבות הימים, בעיני ביילי, לכעין ‘סטרא־אחרא’. את מסעו לרוסיה עם פרוץ המלחמה תיאר ביילי ב’רשימותיו של תמהוני,' מסעו של איש רוסי רדוף פחדים, בלשים. דרך סערות־צפון ותוגת־קרחים, מוכה אהבה, אהבתו אל מולדתו העלובה־השנואה־האומללה ואהבתו אל אסיה, אל אור עיניה, שבהן הוא נכסף לטבוע, כפי שכתב בשירוֹ.

אנדריי ביילי נתגלגל לזמן קצר אל אירופה בשנות העשרים, ניסה לחדש קשר עם אסיה, אך לשווא. הוא חזר לרוסיה ומת בשנת 1934, לאחר הרבה שריפות ומעוּפים, מבשר טיסות בינ־כוכביוֹת, מבשר הפיכות, בודד, לעתים נכלא במוסד לחולי־נפש, ושוב נסער בסערה של הרוח במסלול הגאון השבוי. בנעורי היה ביילי הסופר, משורר־פרוזה האהוב ביותר, הנערץ ביותר עלי. ושירי אהבתו לאַסיה – הטובים בשירתו כשיא אהבה בלתי אפשרית, היחידה הראויה לשירה. הדראמה שלו עם האשה, עזיבתה, פרידתם, שיבתו אל מולדתו, אל המלחמה, אל המהפכה, אל הרעב, אל שגעון הארצי, אל עמק־היסורים, כשהיא, האהבה, שבויה בין הרי שווייץ, שבויה לאיזה שטיינר שבחשבון אחרון הוא מלאך־חבלה, משיח־שקר – חייתי פעם את הדראמה הזאת ברגישות אישית, כאבתי עלבונו של ביילי, שנאתי את שטיינר, הוכחתי את אסיה. לפני שנים בבקרי בשווייץ קראתי על הצגת־מסתורין לזכרו של שטיינר בדוֹר־נאך, ורציתי אפילו לבקר בה. בעיקר אולי כדי לראות את אסיה, אהובתו של ביילי, שהמשיכה לחיות במקום. עלתה על לבי שוב דוֹרנאך. עתה עשיתי חשבון האורות הארציים והנפשות לפני התגלגלותם לעננים הללו. לפני חמישים שנה היו שניהם בדורנאך. בת כמה היתה אז המוּזה של ביילי, עמוקת העין הבהירה? אם היא חיה, הרי זקנה זו זוכרת את העבר הרחוק ונזהרת בוודאי משיחה עם זר אשר זכרו של ביילי יקר לו וידועים לו מכתביו אליה מרוסיה, צרובי עלבון… אין טעם לחפש את דורנאך. הלכו עננים על העיר כגלגול נשמות מאובכות, מרוחפות, כבדות, מנמיכות אל־פני האדמה, כמעטה אפרפר, התעננות הנערכת מחדש, המשנה את צורותיה תמיד. בעננים הללו ריחפה מעלי כנפו של אנדרי ביילי, כנף אהבתו: ידידי האחרון, ידידי הנצחי / על שתיקתי אל תוכיחני / בה עצב: פחד בו ביישני / דעת אהבה בלתי מוּבעת'.

אסיה לקחה חלק כציירת בבניין היכלו של שטיינר: ציירה סמלים – יונים, כנפיים, נחשים, אגנים. ביילי שר אותם. הכול כיסו העננים.

אולי אני אחרון החי כאן אותם כנפיים ונחשים של השניים. לילה עם צעדים בודדים ברחוב, עם צעדי גשם הנשנים, החוזרים. מגעים ודחיות. הצטברות כאילו של צללים לאור חיווריין של פנסים בחוץ. זרוּת, בדידות, שיממון, אין מענה. האוויר מחניק, אם כי נושא קרירות. מה לילה זה מליל.

נזכרתי בנסיך מישקין של דוסטוייבסקי (‘האידיוט’), המספר בטרקלין, באוזני השומעים, על בדידות ושיממון שתקפוהו בשוויץ, אליה נסע להתרפא. ופתאום בליל בדידות שמע נעירת החמור בסביבה. והכל השתנה, המועקה כאילו נזוזה, נעירת החמור הלילי השיבה אותו אל עצמו, אל ארצו, אל החיים. חשבתי על נעירת חמורו של מישקין בלילה השווייצי, שמעתי בעליל נעירת־החמור שלי באה מרחוק. שמעתי נעירת חמורי הזקן שלי, שרכבתי עליו בדרכי אל הפרדס ובשובי ממנו. לא נהגתי בו מידת רחמים, ולא־אחת שפכתי עליו מזעמי שצריך הייתי לשפוך על עצמי, על ארצי. חמורי המסכן שנשא בעול כשלונותי, סרבני לעיתים, חדל ללכת. וכשזקן ורזה שבק חיים, קברתיו בין העצים ליד עץ־הפרי, והעץ הניב פירות למכביר. שמעתי נעירתו בליל השווייצי.

שמעתי חמורו של הנסיך מישקין בלילי. תודה לך, הנסיך, שבאת הנה לשם ריפוי, אך מה המרפא ללב תמהוני, חולה אלוהים, אהבה וטוב?

והלכו עננים ליליים חרישים על־פני העיר, על שנת אזרחים ועלי, הנקלע בין העננים, אשר שינה נדדה מעפעפיו, ברוכי נדודי שינה עם מרזב הדולף.

חי חמורי, שאולי יהיה בגן־עדן של המשורר ז’אם. אם הוא ישכון בגן־עדן, הרי לי נועד הגיהנום. ועל כך הריע החמור תרועת צהלה בלי ל העננים, והגשם בלבו של הלילה שנתגעש פתאום וחמרמר.

*

למחרת נקרעו העננים במקרע התכלת. המרחקים הרגילים המקובלים נמתחו וקוויהם הגבילו את התחומים. קווי־הרכס נתבהרו, המדרונים, הגבעות, הבתים הבהיקו באורות שבים והולכים. החלל נעשה בהיר יותר, בנוי יותר, החלל החיצוני שאנו נעים בו ומבקשים בו סימנים וממדים וחוקים נסתרים של החלחל הפנימי – הבקיעים שבעננוּת עם קרעי התכלת ורוח רעננה. באזל קיבלה אותי בסבר פנים יפות, שקט חגיגי ואור זרוע. באתי אליה כדי לבקר בתערוכתו־ביתו של הפסל־הצייר ג’אקומטי.

תכלת נקייה יותר ואיזו חגיגיות שקטה של מישור וכיכרות עתיקות יותר מבציריך. אוויר צלול יותר עמד בו כעין הד הלובש צורה של כיפה.

הנצרות השווייצית הפרוטסטאנטית הקימה כאן כנסיות, סגורות בימות־חול, עם פאטינה חוּמה אפורה מבחוץ, שביום זה הגיהה בריכוך אווירים. כך נפלו עלי צללי העצים והבניינים של הצוהריים. שעת גאלריות סגורות. אכלתי סעודתי בין תיירים, השארתי שם את כובעי. משהרגשתי בכך מאוחר יותר לא חזרתי לחפשו. ברחוב מוצל מאוד מצאתי את הגאלריה של ג’אקומטי. טיילתי לאורך הרחוב והסתכלתי במוצגי הציור בחלונות הגאלריות – אמנות צרפתית פּוֹסט־אימפּרסיוֹניסטית – די פי, אוטרילו, ומעט האמנות האבּסטראקטית. הרחוב היה שומם ועברתי הלוך ושוב בלי שפגשתי איש. עד שהעזתי ולחצתי על מצילת הנחושת של הגאלריה.

פתחה לי אשה בשנות־עמידה. הסברתי לה כי באתי במיוחד לבאזל כדי לראות את ג’אקומטי. בחוץ, בפתח, עמדו שני ההולכים הגדולים של הפסל, הולכי הסף. הליכה ועמידה כאחד. בעצם עשיית הצעד, בין צעד לצעד, בין צעדיים תוך הליכה, הם איבדו ממשקל גופם וכל משקלם ירד אל כפות הרגליים. כה גדלו כפות רגליהם, כמעט נטועות בקרקע, וכך הם גם עמדו בהליכתם בחלליוּת גופם ובפרוֹפיל פניהם ובמשיכת הכובד למטה – הנפילים ההולכים, העומדים. הולכים ורזים, הולכים ונדקים, כמעט חלולים, והרוח עשויה לנגן בהם כבכלי הליכה. ראשם, הקטן יחסית לגופם, מורם גבוה, ועצום המרחק בין העיניים ובין כפות־הרגליים, צמודות, או פסוקות, בזווית חדה שלהולך. כאן ראיתים ליד ביתו, הלָכים שהגיעו אל הסף. בפנים הבית, גלויים וכן תחת זכוכית, ניצבו ההולכים בגדלים שונים בפוזיציות שונות של הליכה או תנוחה. אך תמיד אותה התחוללות החלל השקערוריות בחומר; תוך ההליכה אובד החומר, נוצרים רווחים ריקים, אגני שלדים. יצוקי ברונזה נראים הם עמידים יותר נגד החידלון. אור־חוץ עבר הנה בלי מחיצות ומילא את החלל הריק. סארטר, דומני, ראה בפסליו של ג’אקומאטי חתירה הגיונית ועמוקה אל הריק, האין, מן המלאוּת הפיסולית הקלאסית. לראשונה הרי היו צורותיו מלאות, תקופת דאדא, דבר־מה שבדמיון הגיאומטרי או צירוף של מקבילות וכדורי־משקל. אך משהתעורר אל הריאליוּת של הגוף, הקיום האנושי שלו, החל לבקש את החלל האנושי כביכול, חלל של הבודדים ההולכים.

ענקי הצעד, כשגופם הולך ודל, הם לא יכלו להחזיק מעמד הן בהליכה או בעמידה. הלכי־ריק הקשורים לחוטי נתיבות סמויים. לא, אין נתיבות להולכים, אך יש חלל פתוח וריק בלי פרספקטיבה, כשהם הולכים וקטנים ונסגרים מעבר לזכוכית, אסירי הליכה בכלובי־זכוכית, שמורים מהתפוררות שבגדולת יצורי קדמוניות.

ומשעליתי אל הקומה השנייה (כאן הצטרף אלי צעיר בהיר־שער), נתאחה כאילו החלל הבקוע הבודד, חלל הבודדים ההולכים, הנעצרים, ההוגים, הצועדים אי־לאן, אי־מאין. בציוריו החל להירקם איזה פְּנים־ביתי ארוג קוּרי־אהבה דקים שבדקים. מיתווה־חוטים שעכבישון לילי התווה לאור שמקורו לעתים סמוי, בסמיות העין, כחצי הצל הנופל על הפנים. במקום חלל הבודדים ההולכים, חלל הזמן האובד, שכל אחד ואחד פוסע בו את פסיעותיו הגדולות וברגע העמידה כל כובד הגוף יורד אל כפות-הרגליים, – חלל פְּנים המתחולל, חלל פָּנים. בציוריו ורישומיו – סביב אביו ואמו ואנאיט. יושבת ליד השולחן האם הסורגת לאור המנורה התלויה תחת האהיל הגדול ופניה מוארות באור של מעלה, והחדר עטוי סביבה, מקוּוה קווים־קווים דקים, קוּרים־קוּרים דקים, מקוּוה־מקורה. והיא אורגת־סורגת־רוקמת חלל אמהי. הבן פוסע עם הפוסעים בחוץ, בבדידות המרחבים האינסופיים, באיזה אַין עולמי, והיא האם, מחכה באורך־רוח לבואו, תופרת את תפירתה, מקשרת לולאות, חוט שתי וערב, עד היותם לנפש המסכת של חדר הערב. הקווים־הקוּרים־החוטים מתכנסים אל היושבת לאור המנורה, אל פניה מעין כסף. אימהית מסתירה את עיניה תחת המשקפיים, אין להעז ולהרים פנים, את המבט, כי יש מבט אחר בכול, העוקב באהבה אחר עבודתה הלילית.

בחוץ הלך האור והעריב, ואשת הגאלריה הדליקה אור חשמלי בחלל החדר של ז’אקומטי.

הגעתי לקצה הספיגה, לקצה הרוויון. עלי לעזוב. עלי לשוב. עלי לעבור על פני שני פסלי ענקי ההליכה, שני הלכים שניצבו בפתח, עלי לעבור בין צעד לצעד, בין צעדיים, ללכת הלאה דרך העיר, ללכת אל תחנת הרכבת, לעלות על קרון הרכבת ציריך־באזל, לשבת בין נוסעים זרים, פקעת חוטי ערב, פקעת דמעות לא בכויות, לשבת בחלל הנוסעים לקצב המרגיע המונוטורי של הנסיעה, ולהמשיך לחיות חלל, החלל ההוא, האימהי עם המנורה התלויה ועבודת הידיים הזקנות והעיניים המורכנות אל סוד הסריגה. צער ותוכחה וקנאה קמים בי, קמים עלי. לא יכולתי, לא ידעתי לעשות מה שעשה הפסל־הצייר. לא יכולתי לסגור את החלל העוין שבחוץ ולארוג כמוהו סביב אמי היושבת בחדר ליד השולחן ומתקנת את הלבנים, קמט אחר קמט, רשת סביב העין, סביב הרשתית, ניע אחר ניע, ריטוט אחר ריטוט, קווים־קווים, חלל מקוּוקו, קורים קורים, כמו עכבישון לילי האורג מארג אהבה, ויחד עם זאת להיות בחוץ, לכת עם ההולכים הבודדים, לכת ולאַבד עם כל צעד מן הכובד, מן החומר, ותוֹך אבידות אלה גדל המרחק. לשאת את החלל הריק בשקערוריות הגוף הפתוחות לרוח בהליכה, להיות חלוּל – לרוח. להיות הבן ההולך והבן המתווה מיתווה של אהבה אימהית. להיות בן אובד ובן החוזר ולא להיות. נזכרתי בשורה אחת בלבד משירי על האם המדליקה את הפתילייה עם בוקר כדי לשפות קומקום מים. עברנו רכס הרים ולא הרגשתי את ענקי ההרים הניצבים לצידנו, וחצינו את המרחב ההררי. החצוי על ידנו לא יהיה שלנו שלם לעולם. מה מודדים צעדי הצועדים. מה נאמד בצעדים הליליים הסמויים מאתנו. ואין אנו יודעים מי הולך, הצועד עתה וחוצה אותנו בהליכתו. אך המארג הארוג פנימה, האימהי הבניי, נמשך וחולף ונמשך ובוכה, נמשך דק יותר, לילי יותר.

לאחר ארבע שנים, עם מותו של ג’אקומטי, כתבתי לזכרו:

ראו: ההלך

השיר נכתב בהמשך למאמר חללים

לג’אקומטי

מַה בִּקְשׁוּ לִשְׁאֹל שְׁעָלֶיךָ

מִמֶּרְחָק לֵילִי וְשׁוֹמֵם?

אָמְרָה: ‘שְׁמֹר רַגְלֶיךָ מִלֶּכֶד’,

לַבֵּן שֶׁהָלַךְ – הָאֵם

עִם הוֹלְכֵי הַשַּׁלֶּכֶת.

כָּךְ הָלֹךְ וְקָטֹן הַחֹמֶר

הַפְּרוֹפִיל הָלֹךְ וָדַק.

הֲלִיכָה תָמִיד כְּחֹמֶר

הַדִּין שֶׁל נְדוּדֵי מֶרְחָק,

פִּסּוּל הֲלִיכָה בַלַּיִל

וְזֶה סוֹד הֲלִיכָתוֹ

כֹּבֶד כָּל כַּפּוֹת רַגְלַיִם

הַהֵלֶךְ נוֹשֵׂא אִתּוֹ.

אֵין מְתוֹם בַּגּוּף הַטָּבוּעַ

טְבִיעוֹת זְמָן קְעוּרוֹת

בֵּין עֲנָקֵי טֶרֶף הִלְּכָה הָרוּחַ

רְזוֹן עַנְפֵי הַזְּרוֹעוֹת.

עִם רְבוֹת בַּמַּסָּע הַצַּעַד

עִם כְּלוֹת כּוֹחוֹתָיו שֶׁל הַגּוּף

הַקְרִיאָה אַחֲרֶיהָ נִקְרֵאת

אֶל הַחֹמֶר גַּבָּם סָגוּף.

דַּקּוּת הַהֵלֶךְ נֶחֱרֶדֶת

וְהָלְכָה וְגָדְלָה הַקְּרִיאָה.

שְׁלֵוָה הִיא יוֹשֶׁבֶת בַּחֶדֶר

לְאוֹר מַעְגַּל הַמְּנוֹרָה.

הָאֵם לְיַד שֻׁלְחָן יוֹשֶׁבֶת

סוֹרֶגֶת וְרוֹאָה עַד הֵיכָן

הִרְחִיק בַּלַיְלָה לָלֶכֶת

הַבֵּן שֶׁאָבַד בַּזְמָן.

‘בְּנִי, שְׁמֹר רַגְלֶיךָ מִלֶּכֶד’

צַעֲדֵי עֲנָקִים יֵאָסְפוּ אֵלֶיהָ

יְקַנְאוּ בִתְנוּעַת יָדָהּ –

וְסוֹף סוֹף יִשְׁלוּ לְרַגְלֶיהָ

הַדַקּוֹת שֶׁל יַלְדָהּ.

בערוב יומנו חלומותינו בוחנים אותנו יותר מקודם, את כושר הזיכרון, זכרון הזמנים והמקומות והשמות, זכרון האבדות. ומה שאבד לנו בארץ זו לא אבד ולא יאבד בכל מקום אחר. חלום־חיפוש־האבידה חוזר באקראי או כמתוכנן על סימני־היכר וסימני־דמיון כדי להעמידנו בסופו של המסע אל מול איזה קיר או אבן או לוח עם שם חרות עליו פ"נ. אחד מחלומותינו הבא להחלמתנו.

באמנות בלתי־מושגת סיפר על כך קאפקא בסיפור ‘החלום’ חלומו של יוסף ק. הוא ראה בבית־עלמין אומן המתייסר לחרות על גבי לוח־המצבה את השם – כל עוד הוא הסתכל בו. אך כשיוסף ק. חפר בור מתחת לגבשושית וירד עמוק לתוכו, הרי ראה משם כיצד נחרת שמו באמנות מפתיעה, בקישוטים על גבי לוח־הקבר.

עם מבט זה נתעורר החולם. בוודאי נטוע פשר חלום זה שביצירתו של קאפקא בקרקע חלומותיו הוא. אך רואה־חלומות לא אחד קרא את שמו מעל לוח פ"נ, נתעורר עם זאת, או המשיך לחלום. אובדי שמות או מוצאי שמות, אנו תועים בנשייה וחידלון ואל־מוות. הנשייה לובשת לעיתים דמות של נשוּת ומחזירה אותנו אל לידת השמות והמלים. כשאנו חיים בחלום יחד עם אבותינו, עם המתים היקרים לנו, חוקי המוות אינם שולטים בנו, אם כי כל האטריבּוּטים של מלכות זו עומדים בעינם. סמלי הארוס וסמלי המשפחה מוליכים אותנו אל סמל חיינו המיוחל, העשוי להתגלות לנו תוך חילופי תמונות ומשחקי אור וצל על הבמה, עליה מתרחש פלא הראייה, ראיית עצמנו, בעיני החולם עצמו – אמן החלום. כשהזולת מופיע בדרך של אַנוֹנים חסר־שם, החלום בוחן אותנו בכושר לנקוב בשם או לחדש שם, ולפעמים אנו מתעוררים עם השם על דל שפתינו.

בערוב יומנו החיפוש אחר העבר, אחר האבידה, חוזר על מקומות שחיינו שם ונפשנו יוצאת לבוא לשם שנית, או מקומות שתמיד השתוקקנו אליהם, ולא נבוא אליהם.

קרע דמוי־חלון או חיצוי דמוי שביל מושלג אל ילדות, וכן חיפוש אחר מקור הטעות הגדולה בלאבירינט־רחובות כרכי, בבית־נתיבות עזוב או רועש, בגרם מדרגות היורדות והעולות, בפעמי הדם השוקק במחבוא יערי, בדרך החלומות שאנו ממשיכים אותם בהקיץ, בדעה הצלולה של החוזר אל האהוב אחרי מדוחי־שוא.

ואם לא למדנו לפענח עד תום את הסתום, הרי למדנו לתארו, למדנו לעקוב אחריו. ואולי גם זה דמיון.

חלום שאני בא לספר כאן פתרונו צפון באזורי זיכרון מרוחקים, שאליהם מגיעים בדרך חלום אחר. האישי איננו אישי לגמרי. הוזלת מסתכל בך. הזולת הוא המישנה. ביקשתי בחלום זה את האבידה שלא ידעתי לבטא את שמה – וטעיתי במקום חיפושי – געגועי עבר, געגועי הנעורים האבודים – עד לאן! – אולי פשוט מבט אבוד אחד, מבפנים אל העולם, הטוהר ההוא, ריאליות הסמלים. משמעותם המתחדשת תוך כדי החיפוש עצמו, המסבירה בהמשך את החיפוש. החיפוש הזה אינו שלי בלבד, כל אחד המבקש את אבידתו זקוק להפוך בערמת האבידות של אחרים. כוחו של החלום בכוח הזיכרון והדמיון, בכושר לדמות ולגלות בבן־חלוף את השליח. ואילו את הצעד הראשון עושים אנו בהיסח הדעת, בהיסח הברירה, מתוך הכרח לפסוע את הפסיעה ולעלות במדרגות כפי שעליתי אני בחלומי, אם כי המדרגות לא דמו לאלה שזכרתי.

גם פתח־הכניסה נשתנה: נתרחב ונתעגל, אך שינוי זה לא הפריעני להיכנס. הפתיעוני השניים שישבו בכניסה, שוערים או עובדי־מודיעין, לבושי־שרד וכפתוריהם נוצצים. תפקידם של אלה בחלומות מלמד, על־פי רוב, כי הכניסה והיציאה היא רשות ליחיד ולרבים גם יחד. הם לא שאלוני דבר ואני לא שאלתי אותם, בין כה ובין כה הייתי כבר בפנים, באולם הראשון, בנוי בניין נוסח מזרחי עם קמרונים וקשתות ועמודים כעין בית ‘דבר’ ברחוב אלנבי, שבו התחלתי את עבודתי – ואותו הרי חיפשתי. האור באולם הראשון כאילו נשפך מגבוה, אם כי החלונות לא נראו.

לרגע נדמה היה לי שזהו האור שראיתי בכנסייה האיטלקית שבה ביקרתי פעם. איך הוא הגיעני כאן? אך במהרה שמתי לב לחילופי אור וצל מהירים, כדרך שמש ועננים המשמשים בעירבוביה. מיד נתבהר לי, כי אני זר כאן. האנשים שהתקהלו סחור־סחור ברישול־הליכה, נראו כעובדי־משרד בשעת הפסקה, שעת חילוף־כוח וחילוץ־העצמות. את פניהם לא ראיתי, הם עברו סביבי כשגביהם אלי או פניהם לוּטים בצל. הם עברו־חצו את האולם, שהיה כעין כיכר, ממנה יוצאים רחובות בכיוונים שונים, אליה מתאספים פלגים ופלגי פלגים של רחובות וסימטאות.

המסדרונים מרובים היו וצרים. אחד מהם הוליכני אל אולם אחר, שנתרחב לעיני עד אולם־מסעדה עם שולחנות ערוכים וקהל סועדים. הוא הזכירני אולם בבית־הנתיבות שבו אהבתי לבקר בנעורי. כאן האור היה חזק והבהיקו צווארי בקבוקים ריקים על השולחן, בצד הכניסה ישבו שניים ושיחקו שחמט. נעצרתי על ידם. בעיני רוחי ראיתי מהלך לניצחון בטוח ומהיר, חיכיתי ששחקן יעשה אותו. אך הוא האריך לחשוב עד שעקרתי מן המקום.

סוף־סוף הרי לא לשם כך באתי הנה. היה עלי לשחק את משחקי שלי. אך כאן עמדתי כבר על טעותי. הדמיון הראשון הטעני. מערכת 'דבר לא היתה כאן.

בינתיים האור־האוויר נעשה דליל יותר, המעברים מתחום לתחום מכאיבים יותר. אך אולי עברה מערכת ‘דבר’ לקומה התחתית, תת־קרקעית, אל המרתף התת־הקרקעי – התת־הכרתי – עלילת תת. ירדתי במדרגות וניסיתי למנותן, כפי שמנה מדרגות ראסקולניקוב בעלותו אל מקום הרצח. טעיתי במניין ועזבתי.

הקומה התחתונה היתה אטומה בפני האור, כעין מחסן ללוחות, לדלתות וחלונות, המונחים במאונך. אבק כיסה את הכול והדממה התת־ימית החניקה עד מחנק.

מצאתי את המדרגות, חזרתי ועליתי אל פני השטח כאילו לאחר צלילה במי הים, בינתיים נשתנו פני הדברים למעלה. האנשים נעלמו, עזבו כאילו במפתיע, השאירו עזובה מוארת בנורות־חשמל קלושות. אולי בית־הנתיבות הוא שכל באיו הפליגו. על גבי השולחן שליד הכניסה נשאר לוח שמחט עם משחק לא־גמור. המהלך שהגיתי לא נעשה והמשחק נשאר לא־גמור. אולי הוסכם על תיקו. חרדה תקפה אותי פן אאחר לצאת ויסגרוני בשממה זו, באולם זר זה – קרבן הטעות. חרדתי פן השוערים – השניים – ידרשו ממני תעודה שאינה עמי, או יחפשו יפשפשו במעילי, בכיסי, בגופי. ידרשו להחזיר את האסור שנטלתי. והרי לא נטלתי דבר, לא חמדתי דבר, יוצא אני עני משנכנסתי. לא דיברתי עם איש לא שאלתי איש, אך עצם נוכחותי כאן מחשידה.

להפתעתי השנים שבכניסה־יציאה לא חקרוני כלל וכלל. כפי שלא ראוני בכניסתי לא ראוני ביציאתי.

אותן מדרגות שהיו בכניסה, שוב לא היו עתה ויצאתי ישר אל מדרכת הרחוב.

היום העריב והלך. סימן שביליתי כאן זמן רב. ומה אני מביא עמי אל אפלולית הערב? רציתי להסתכל שוב אל הבניין מבחוץ – לבחון ולזכור, שוב לא ראיתי כלום. ידעתי רק עתה – איני מבין מאין נודע לי הדבר, – שהיום בבניין זה שוכנת חברת החשמל. אך לאן עברה מערכת ‘דבר’. שאלתי ולא נעניתי. אך תוך השאלה הופיע נער קטן, הופיע קולו, כיוון שפניו לא ראיתי באפלולית. הוא השיב, הורה לי לאן עלי ללכת: ישר, אחר ימינה ושוב ימינה עד רחוב ‘רב קוק’. הוא ליווה את הוראותיו בתנועות ידו הקטנה החוצה מלבינה אפלולית בכיוונים שונים. הנער נעלם כדרך אגדות ילדים. נשארתי לעמוד בעיר לא מוארת, ברחוב לא רחוב. ניסיתי ללכת ישר, כפי שהורה לי, אך אבדה לי ההתמצאות, שוב לא הבחנתי בצפוי לי.

עייפותי כבדה עלי. משום מה עצמתי עיניים – עד כאב – ועם תנועה זו נתעוררתי, עם תחושת אזלת־יד להמשיך בחיפוש.

לאחר ימים אחדים עברתי על פני המקום, שבו היה בית ‘דבר’ לשעבר, ברחוב אלנבי, סמוך לבית הוועד הפועל דאז. הבית בן שתי קומות נהרס כליל ובמקומו התנוסס עתה בניין רב־קומות. דומני שזו הפעם הראשונה שמתי לב שבחזית הבית יש חנות למכשירי חשמל עם נורות ואהילים צבעוניים, ואילו בפנים, מצד הפאסאז', כפי שאמרו לי, – משרדי חברת החשמל. גילוי זה העסיקני לראשונה, אך במהרה נראה לי, חסר משמעות מיוחדת. יותר העסיק אותי שמו של הרב קוק. מה בא הוא להאיר בחלומי?

את תורתו מכיר אני באופן שטחי למדי. את המשנה הסדירה שלו לא קראתי. קראתי רק קטעים ממנה בהזדמנויות שונות. תמיד קיוויתי להתפנות לעיון יסודי יותר בתורת הרב. בחייו עלו רבים ירושלימה, אליו, לשמוע מפיו דברי הגאולה הקרבה. הציעו גם לי לבקר אצלו. אך דחיתי ביקור זה, כי לא ראיתי את עצמי מוכן לכך, לפחות עד שלא הגיתי בתורתו שבכתב. פעם, ביריד הספר בכיכר דיזנגוף, בדרך להצגת ‘הקאמרי’ ניצבתי ליד הדוכן ‘הוצאת מוסד הרב קוק’ ובחרתי לי את ארבעת הכרכים של כתביו. אך כדי לא לשאת ספרי־הרב לבית השעשועים הנחתי אותם הצדה בכוונה לפדותם אחרי ההצגה (השוק עמד להינעל בחצות) אך כשבאתי אל הכיכר, אחרי ההצגה, היה דוכן ־הספרים של ההוצאה כבר סגור. כך נעדרים גם היום כתבי הרב קוק מספרייתי. אך מה בין תורתו ובין רחוב הרב קוק, מה בינו ובין חיפושי בחלום?

בצוהרי יום־קיץ אחד באתי אל רחוב הרב קוק. הגעתי אליו דרך רחוב גאולה. סמיכות רחובות זו אינה מקרית. הרב הרי גילה בכל עקבות הגאולה, עקבתא דמשיחא, תקווה לתיקון עולם במלכות שדי. רחוב זה הוא אחד הרחובות בתל־אביב שלא נגעו בו תמורות הזמן. עברו נשמר עמו. הכל נתיישן, בלה מאוד, עזוב לנפשו. בתיו מקצתם הרוסים לגמרי, מקצתם הרוסים למחצה, מקצתם עומדים בענוותנותם.

בצוהרי יום־קיץ זה השיממון היה מואר־מוקע שבעתיים, דקר עינים עד סינוור. הראשון בכניסה לרחוב, לימיני היה בית־הכנסת. הדלת היתה פתוחה ומבעדה ראיתי בפלוש יהודי זקן. זקנו לבן, ישב ליד הדוכן ולידו עומד צעיר בעל זקן שחור. השב מסביר־מלמד והצעיר מקשיב ומתנדנד כמטוטלת. באור מוצל של צוהרי־יום, בצדי הרחוב, העמיקו, כנראה, השניים בסוגיה קשה, שלא הגיתי בה מימי. הסתכלתי בהם לרגע: מה יכולים הם להשיב לי? ראיתי לפני את הרחוב השומם היורד אל הים האפרפר, המצפה כאילו, למרגלותיו. האור היה דוקרני ועז, בקע ממש מתחת לרגלי. כל שבר־פח, רסיס־זכוכית, חלוק־אבן שבדרכי – להטו, נוצצו, הבריקו עד כדי סינוור עינים. ללא צל, ללא מחסה, מושלך טרף לשמש. לחסדי שמים.

רחוב־העבר בימי שרב הרחוקים. חיפשתי סימן אות ושֵם. מעל לוח של אחד הבתים קראתי, שכאן גר ומת המלחין אֶנגל. בצד שמאל של הרחוב היו הבתים נמוכים יותר, נתמכים בכלונסאות, מתפוררים פעורי־בקיעים. בית־תפילה קטן בצבץ בין ההריסות. גם כאן ישב אחד בעל זקן לבן ולימד צעיר בעל זקן שחור. מה אני מחפש כאן? בין הזקן והצעיר, בין הלבן והשחור? איזה עבר, עבר לא שלי? איזו תשובה? הרב דרש כידוע בתשובה הגדולה, תשובת ישראל והעולם כולו. התשובה היא שיבה. אך מהי שיבתי? עצבות קדומה, חמה בקעה כאן מישותי, עצבות שאין לה שם, ממנה ביקשתי להשתחרר כדי לראות גם דברים כהווייתם, והנה היא שוב אותה עצבות ישנה, שדימיתי כי החלמתי ממנה. הלשם כך נשלחתי הנה? האם זוהי האבידה שביקשתי להחזירה? לא נותרה לי אלא התיבה היחידה, הוודאית, הצפויה תמיד – ים – שאליו הלכתי וקרבתי, פתרון כל החידות.

במורד הרחוב, המוליך אל הים, הלך ובא לקראתי נער לבוש קרעים, בסנדלים בלים, נער יוצא ציור ספרדי. הוא אחז בידו סוכריית־כדור ולקק ממנה. ואולי זה יודע משהו שהנער בחלומי הסתיר ממני? אולי הוא עצמו הנער ההוא? ביקשתי לפגוש את מבטו, את קולו, אך משקרבתי אליו הוא נכנס אל חצר בית קטן מאחורי הגדר ושוב לא ראיתיו.

מה מחפש אתה, איש־חלומות, בצוהרי יום לא שלך ברחוב זר, שגם הוא חלום? לא נותר אלא האחד, בן־לוויתי מאז ומתמיד, המשתרע בתום כל החיפושים, בתום כל האבידות – הוא מנחם כל המאבדים, הנמשך מן הילדות, המדבר אלי בכל קולותיו־שתיקותיו – קולותי־שתיקותי שלי.

הפעם הוא שתק שתיקה לא־ידועה, כמסתיר פניו ממני, סירב להיות פתרון החלום.

1967

לזכרו של עמנואל רונקין

מול בדים גדולים אלה, שמבעדם מבליח תמיד להב רחוק ועמוק יותר, מול שחור־לבן זה של נשים, בנות־נפילים המחכות, המכונסות פנימה, והקמות אלינו בעוצמה ובכאב, בדממה ובפסקנות של דין; מול זהרורי־סערורי זה של העלומים, שנקלעו בין עולם הציור האינסופי ועולם של כלי משחית וכליה; מול חזיון זה של ציור־גורל, משוחררים אנו בבת־אחת ממצווה מלומדת של לשון הגדרות ומיונים, המכסה על היסוס וספקות בתוקף היש הזה. עומדים אנו כאן לפני הוודאות וחיתוך־התשובה שניתנה על־ידי אדם צעיר, עם כל נפתולי־הכוח שלעלומים, הדורשים מעצמם את הכול והמוסרים את עצמם לכל הסכנות שבעמידת־יחיד זו, בתחום־יחיד זה, שאין מנוס ממנו אם נבחרת לכך. אין בעמידה זו דבר מגינוני האופנה האחרונה, שממנה מתחילים היום.

לא אפנה לאופנות, אולי אופנים־שרפים, הפוקדים נפש הוזה ורחופת רוחות הבאות מרחוק. הדברים הם גזורים מראש. לצו־קריאה זה, הבא מבפנים, הוא נענה בכוח האהבה, בכשרון הגשמה, בלהט העלומים, והעלומים והאינטליגנציה והטעם פועלים במרכבה עזה יותר של אינסטינקטים ויסודות, שבחירתם קבלתם.

ציור זה יציר־לילות בעיקר, לאור מנורת חשמל, נולד במזל האש, המשליכה־המפיצה את דבר נבואתה על כל איזורי־הביניים וכל המחיצות וכל גדרי החיים, בהן חי האדם בחברה ובמשפחה ולבדו. הסנסואלי והרוחני משמשים כאן יחד, באים זה בצד זה, חודרים זה בזה, בכוח של תנופה אחת וציווי אחד, והמגע החושני מוליד את החזיוני שבפתרונות.

מיתריוּת זו של הצליל הלילי העמוק, המופק בצליליותו, הוא כזרימתו של נגן בודד לילי אל מול הכוכבים, וכינורו הוא צייר כ’טבע דומם'.

לשוות לחלומות ריאליות של צורה ותוכן, לשוות לריאליות העצמים את החזיוני־החלומי – שליחותה הכפולה של האמנות מופיעה כאן כאחדות נפשית וכתעודה־רוחנית. העצמים אותות וכן גם צורות של הריאליות שאנו קשורים בה, והן גם ריאליות ציורית דימויית פיוטית, השונה כבר מן המודל, כפי שבוודאי גם חזה בספרי הפילוסופיה והקבלה שלפי עדותו של האב אהב לעיין בהם.

הקרינה היא התבקעות מבפנים וגם פנימה, והתרחשות זו של האנרגיה נועדה לעורר חלומות נועזים ביותר. אלה הן הצטברויות והתפרקויות של האנרגיה השירית המצווה על חוקיה, המתרגמת למלאכת־מחשבת של הנחת הצבעים בנאמנות היד והלב על ניגודיהם או סמיכותם, על דרגות החום ודרגות הקור שלהם. גם כאן – נהירה חלקה של ההשגחה המלאכית, שכנפיה פרושות או מקופלות פנימה, מוסיפות ביטחון ואומץ־לב. מתוך אפלוליות שהיא תמיד צבע בוקעים להטים אלה של המחשבה והרגש של אכּספּרסיה וצלילות־דעת. גיבורה של דראמה זו קשוב יותר לקולות הבאים אליו מרחוק מלרעש ושאון הקרוב אליו, בן־זמנו.

ירושת העבר העצומה עשויה לרפות ידים, אך גם ללבות יותר את דביקותו של הלוחם. כדברי ואן־גוך: ‘הציור דורש היום מאדם כל־כך הרבה, עד שהעוסק בו הוא כמי שלוקח חלק במסע צבאי, בקרב, במלחמה’,.

עמנואל רונקין ידע זאת, ויש משהו הירואי, פאתיטי, נשגב ואמיתי כולו במאבקו, בו עיצב גם דממה לילית למיתאר ותואר ציורי של עוצמה ורוך שהם מסימני־הדראמה האמיתיים. שוחר דימוי ציורי הוא יוצר־דימוי עצמו, רושם אותו בפחם כמו בגחל, קו־הקלסתר הם קווי האש, שעליו לצנן אסוף ולמתוח אותם מחדש.

כל עבודה היא בגדר של התייחדות עם עצמו. ואמנם, בדים אחדים לפחות הם פרי־רוחו של מתפלל. כך התרכזות מלווה אקספנסיה של העלומים התובעת כיבושי מרחב, ותביעתו של אמן אינה מניחה לשטחים אדישי־נפש. צבעוניות בהירה, עזה, שמשית, פורצת כאן כבשורת שלום ועונג בתום כל הקרבות.

ונשים שברישומי־פחם שלו, הארציות, המושכות בכובדן אל האדמה. הנשות יצוקה בהן כמתכת, בדומה לנשים שנוצרו לאדריכלות של מידות; המונומנטאליות שהן נושאת מגע סנסואלי, מגע אוהב נלהב, למוד עצבות־הבריאה. ערטילאות חושנית־נאצלת העלתה כאן ידו של איש צעיר כסקיצות נפלאות לפסלים, למצבות רוטטות, הממשיכות לגדול לעינינו. וברוח יתירה הוא יודע כאילו להפריחן, סיעות־סיעות, ציפורי־נשים, ציפורי־ענק, מעל פני האדמה, במסע קל מעל ראשו, אין תמונות אלה כפראגמנטים בלבד לאיזו פואימה שלא נשלמה. הן חלקים חיים, ההווים לא רק כבשורות לעתיד, לבאות, עם כל ההכנה לגדולה שבהן. כל אחת מן התמונות היא כאחרונה לפני בוא צו־הקריאה, כשנקרא אל כלי־משחית.

שערי המוזיאון נפתחו לפניו, וכבוד והוקרה שנחל באו במהירות לא־צפויה. אך למוות אין כל זכות בזה. הכול הוא ביכולתו הבלעדית. ובזכותו נפרשו דגלי אהבה גדולה, דגלי נצחונו הסעור והעצוב.

1968

אבי ז"ל קשור היה בביאליק בידידות של שנים רבות. שניהם שמרו עליה, על המיוחד שבה, ביציאתם יחד אל מחוץ לרחובות העיר אודיסא, מעבר לכותלי המוסד שקרוי היה ‘חובבי ציון’. אבי, אגרונום נלהב, אגרונום יהודי ראשון ברוסיה (או אחד משניים ראשונים), יהדותו־ציונותו, בדרך פלא, מצאה את חירותה רק בשדות, כרמים, מקשאות, כפרים, במגע קדמוני, וכה חדש ליהודים, עם קרקע חרושה, זרועה, מוריקה. רומנטיקן הקרקעות החרושות, הזרועות, המניבות, המתעורר להליכה בקמה, כהליכה של משורר, הוא מצא בביאליק נפש רגישה מאוד לפתיחות שמעבר לעיר סואנת, מסחרית, גדולה, נפש היודעת ללמוד בתאווה פרק בחקלאות, שיעור בבוטאניקה, כמקור לשאר־רוח.

זכורני איך הוליך אבי את ביאליק שבת אחת הרחק מן העיר, אל רוסי אחד, מאראקוייב, טולסטוֹאי ואיש־מדע, צמחוני, שהתגורר בודד בין המקשאות שלו. הם איחרו מאוד לחזור, ושתי המשפחות היו שרויות בדאגה לשלומם. אך לשניהם היה מה לספר על טיול לימודי זה.

פעם אחת ביקר ביאליק בביתנו, אפילו נתן לי במתנה את ספר־שיריו. אך זכרונות־ילדות אלה חסרות כל ממשות אישית, פיסית, ושייכים יותר למסופר. היכרות פנים־אל־פנים, שהיתה גם ביקורי היחיד בביתו, היתה מאוחר יותר, כבר בימי התבגרותי, ובנסיבות ספרותיות. בימים הרחוקים ההם כתבתי שירים ברוסית, ברוסית של המהפכה המבשרת מה שיכולה לבשר רק שירה. כל הגורלות נחתכו – ובלב – כאבחת־חרב חדה וכדבר־שיר רשמה עליה היונה את המצוה ‘לא תרצח’, כתבתי את שירי בשם מושאל, אחד הפּסבדוֹנימים של אבי, שהשתמש בהם בכתיבת ספרי־לימוד לטבע, שמיועדים היו לבתי־ספר רוסיים כפריים (שמו היהודי היה פוסל מראש בימי הצאר, את ספריו לשימוש בבתי־ספר ממשלתיים). לא התעניינתי בימים ההם בשירה העברית, ורק באקראי נזדמנה לידי חוברת ישנה של הירחון ‘השילוח’, ובה פואימה גדולה של שניאור ‘ימי־הביניים מתקרבים’. הביאה אותה מורה לעברית, ידידת־ביתנו.

המעט שהבנתי גירה ומשך בתנופת החזיונות, ועוד יותר – מה שלא הבנתי (הכוונה ללשון עצמה). בעזרת אותה מורה לעברית רשמתי תרגום מילולי של הפואימה, ולאחר־מכן שיוויתי לה צורה פיוטית. הפואימה השניאורית כתובה, כידוע, בצורה חופשית, ללא חרוז ומשקל קבוע, ואילו השירה הרוסית בימים ההם, ועד ימינו, תלויה מאוד בחרוז ובמטריקה. על כן שילבתי בטכסט, בצד שורות לא מחורזות, גם חרוזים ואסוֹנאנסים ברוח השירה הרוסית המודרנית. הראיתי תרגום זה לאיש, שיצאו לו מוניטין באודיסה הספרותית – משורר ופרופיסור לספרות – גוֹרנוסטאייב – (דומני, שמו הפרטי היה ניקולאי). היה זה גבר גבה־קומה, יפה־תאר, זהוב זקן ובלורית, בהיר־עיניים ורם־מצח – סימבוליסט, מחסידי בּלוק וביילי. הוא מצא, כנראה, בשירו של שניאור מה שביקש בשירה ומה שביקש להביע – סמלים להיסטוריה ולמציאות, תמונות שהן חזיונות, חזיונות שהם חזון. הוא הכיר את שירת ביאליק, הכיר את המשורר גם אישית. הכיר את טשרניחובסקי, אך שירו של שניאור היה בשבילו תגלית בלתי־צפויה, מרעישה, ורבה היתה התפעלותו למקרה הטכסט הרוסי. הוא נטל ממני את התרגום והתכוון לפרסמו בכתב־עת שתיכנן לייסד, אך ליתר ביטחון ביקש לשמוע דעתו המוסמכת של ביאליק בענין זה.

הרעיון לא משך את לבי. אך גורנוסטאייב לא הרפה, וביום קיצי בהיר אחד הוליכנו המשורר־הפרופסור, הגבוה וזהוב־הזקן, אל ביתו של ביאליק – בקצה אחר של העיר. מדרך זו אל המשורר נשארה בזיכרון הדרך עצמה, קיצית, נטועה רחובות ארוכים ועצי־שיטה עבותים, עשויים מסדרונות ארוכים־ארוכים ומעברים עזים מן השמש אל הצל ומן הצל אל השמש, כאילו דרך מנהרה ירוקה ויציאה ממנה, ושוב כניסה אליה. כך כניסות ויציאות מן האור ואל הצל וחזרה מן הירקות המבריקה של העלווה המצלה עלינו, אל סינווּר־עיניים. ביאליק התגורר בקיץ זה באיזור הלא־מסחרי של העיר, באיזור של בתים־וילות למחצה, בסביבות ה’בולואר הצרפתי'. שכחתי את שם הרחוב או הסימטה. הייתי שמח מאוד אילו היתה זו ‘סימטת לרמונטוב’ על שם המשורר הרוסי הגדול והאהוב עלי.

מטיול ארוך זה עם גוֹרנוֹסטאייב לא נותרה, כאמור, אלא הדרך עצמה, כאילו עשינו אותה בשתיקת שניים, ולא ייתכן הדבר. מלווי היה איש־שיחה שופע, ובוודאי סיפר דברים מעניינים. אך הם נמחקו כולם, אולי הרוח הימית שמפעם לפעם עברה בנו היא שהפריחה את הדברים לתמיד. האם שיחקתי כאן איזה מישחק סמוי, או מישהו שיחק בנו? אך טעם של מישחק־נעורים נותר באיזו תת־הכרה שגם היא, אגב, הוריקה שורות האילנות במלוא ירקותם, רחובות העיר השוממה העזובה – ובכל זאת חגיגית, קיצית, כאילו ענודה דגלי־קיץ קטיפתיים – ושמענו את רשרושם, וצעדינו מאחורינו – כך על־כל־פנים חש אני אותם היום – הוריקו גם הם, מרחפים מעל האדמה וחוזרים אליה תמיד, כדי להשלים את קו הדרך, וכך עד שהאילנות נעשו עגולי־נוף יותר, מטופחים יותר עד לפריחה עזה של צמח מטפס, וגדרים ומשוּכות ליד בתים.

כך רחקו בלי־משים מאתנו נופי ימי־הביניים. המהפכה, האימים, מלחמות־האזרחים נמחו בדרך זו אל ביתו של ביאליק, השרוי בשלווה של שעות הצהריים.

דומני שהוא גר אז בקומה השנייה. על כל פנים, עלייה במדרגות זכורה לי היטב גם היום. הוא סעד את לבו בשעה הקבועה לסעודת־הצהרים, אם כי באותם הימים נשתבשו בבתים סדרי־הסעודות. הוא סעד שעה ארוכה, ואנו ישבנו בחדר־העבודה שלו, עם ארונות־ספרים לרוב, וחכינו בסבלנות. המרדן שבי החל מתקומם, וכן הציק לי הרעב.

סוף־סוף הופיע המשורר רב־התהילה. פניו הביעו נחת־רוח, אם כי לא שמחה גדולה לביקורנו. הוא נראה נינוח, אולי רק למראית עין. גורנוסטאייב הציגני לפניו בשמי הספרותי והסביר את מטרת בואנו. ביאליק תמה: מדוע דווקא ‘ימי־הביניים מתקרבים’? גורנוסטאייב הסביר לו את נימוקיו והתרשמותו העמוקה. ביאליק, דומני, לא נשתכנע, הוא גם לא זכר היטב את הפואימה וביקש לקרוא אותה שוב במקורה. הוא חיפש בין ספריו את חוברת ‘השילוח’, אך לא מצא אותה. אינני זוכר, האם רציתי כי ימצאנה או להיפך, רציתי שלא ימצאנה. למראה טירדה זו התנצלנו לפניו, והוא עצמו ויתר על החיפושים, שגרמו לו קצת עצבנות. הוא קרא את טכסט התרגום; אני עצמי קראתי לו חלקים ממנו. הוא אמר כמה דברי־שבח אך הסתייג מאוד מעירוב שירה ‘חפשית’, ‘לבנה’ ושירה חרוזה. הסברתי לו את הטעמים שלי, אך בעניין זה היו לו דעות ברורות ומוגדרות. הוא לא גרס ‘שעטנז’ כזה, והבדיל הבדלה גמורה בין שיר "חופשי', לשיר בחרוזים. בעיני היה זה סימן לשמרנות יתירה, במיוחד אם קיים הקצב המאחד, המוליך. הביקור שלנו היה קצר מאוד. השיחה לא היתה חופשית. אולי השפיע על כך מצב הדברים בימים ההם, שהטיל על המשורר זהירות יתירה. היתה זו שעת־המנוחה שלאחר־הצהריים, ומיהרנו להפרד ממנו.

מה נותר עוד בזכרוני מאותו ביקור? נותרה הדרך חזרה, שונה מזו הראשונה. מלווי־מוליכי היה קצת מאוכזב מן הביקור, אך שמר אמונים להתפעלותו הראשונה. המופתים ההיסטוריוסופיים של שניאור לא היו מקובלים כנראה, על ביאליק.

עשינו את הדרך לראשונה ביחד, אחרי־כן המשכתי לבד ברחובות, שכבר כנף ערבית פרחה בהן, והשמש הנוטה מערבה פגשה אותי מפעם לפעם בין האילנות והבניינים, קיצית, גדולה, נוצצת תחת רגלי מאבני־המרצפות, כמו בשיר־האהבה של פאסטרנאק ‘מארבורג’, האהוב עלי. המיקצב סייע בהליכה, והלמות־הדם הידהדה בעלווה כתוף סמוי המנגן משהו שבין השמחה והעצבות. על־גבי שער אחד בדרכי קראתי: ‘כאן מוכרים חלב טרי’. שתיתי ספל חלב טרי, קר, שלא שתיתי מכבר. המהפכה, שנטלה מן העיר את טעם החלב, החזירה אותו אגב־אורחא.

לאחר שנים רבות, בצפת, העלה ביאליק בפגישתנו קצת מזכרונות אודיסה. הוא זכר היטב־היטב את ביקורו אצל מאראקוייב עם אבי, וכן הזכיר גם את גורנוסטאייב. לא רמזתי לו על ביקורי עם גורנוסטאייב אצלו, גם הוא לא רמז על כך. אינני יודע אם הכירני – בעלם שהביא אליו את תרגום ‘ימי־הביניים מתקרבים’ בלשון רוסית ושם, מול השקיעה בצפת, כבר חשתי מה שלא חשתי בביקורי הראשון אצלו בביתו: חשתי ברוחו הגאיונה, הקורעת תמיד חלונות – חוצה ופנימה. ואילו אז פתוח היה חלון חדרו לרוח קיצית השטה בין אילנות, ואילו רוחו היתה סגורה בתוכה ומצפה. זאת הבנתי במאוחר, רחוק כל־כך מביקור־הנעורים אצלו.

1968

לזכרו של מרדכי לבנון

אשתקד, בימות ראשית הקיץ, הייתי בא אליו לרמת־גן בשעות בוקר, לפני התלהטות האור הגדולה. לפרקים פגשתיו בחורשונת האורנים הצעירים שליד הבית. לבוש אפוד חורפי, חובש כובע ‘קאפי’ הישן שלו, מהלך גבה־קומה, גבוה מאורנים, מכונס בתוכו, בעל החורשה השוקל את מחשבתו בהילוכו, בצעדיו, לאור הבוקר, המתבודד עם מטעו, גם כשנראה יוצא ממנו יאה לו יותר יער בהרי ירושלים, אך ראיתי כי חורשונת זו של אורנים עוּלי־השנים קיבלה ברצון את פניו השקטים. כן, הם היו אז שקטים. דירתו לא היתה עמוסה בריהוט: ספה, שולחן, ארון־בגדים, קומץ ספרים על השולחן, בדים לבנים ריקים הפוכי־פנים בפינה – מעט המספיק כדי לחיות, לחשוב ולצייר. היינו מסתדרים במרפסת המזוגגת הפונה אל האורנים – הוא גר בקומה הראשונה – בחסות השקט שלא הפריעוהו ילדים או כלי־רכב. אני – בכיסא הלא־עמוק, והוא בריחוק קבוע, נעמד בדייקנות, ליד כן־הציירים שלו, לבוש סינר־עבודה. לפני שנים התחיל לצייר אותי בסטודיו שלו בצפת, בצבעי גוּאַש, אך באשמתי לא סיים. עתה ביקש לחדש את הפּורטרט, בצבעי שמן. היתה זו אפוא התחלה חדשה. על אף מחלתו, נראה מאושש, רענן, קל־תנועה, מתכנן תוכניות־עבודה, פתוח לשיחה וקרוב אלי, מבלי שאדע מה תוכנה וגבולה של קירבה זו. נכון, ציורו מאז הכרתיו, דיבר אל לבי. יודע אני, כי ניב ספרותי באנאלי זה מחשידני בעיני איסטניסי המינוח הציורי הרצוף, אך כנראה אי־אפשר לי בלי ניב ספרותי באנאלי זה. אוטופורטרט שלו, שראיתיו בתערוכה משונה לפני הרבה שנים בבניין ‘הבימה’, עוררני בשעתו אפילו לכתיבה. נתקשרה בינינו כעין ידידות זהירה, נרתעה אל הצל, שלא הועמדה מעולם בנסיון ממש ועל כן נשתמרה, על הצפון בה ועל המובטח שבה. ידידות של ניצן ולא של פרי. פגישותינו היו קצרות, ברווחים של שנים. שיחותינו מקוטעות, שטופות המולת־העיר, פרט לביקורי בסטודיו שלו בצפת, שדיברתי עליה קודם. נופי ירושלים שלו הבנויים לדומיה, להתייחדות של האדם העברי עם האור ועם האבן, חציבת השלהבת בין ההרים שראיתי בתמונותיו – אלה קשרו שאותי אליו יותר מהיכרות פיסית, מפגישותינו הארעיות. אך על אלה בודאי נפל האור משם, מרחוק. ובודאי על ישיבתי במחיצה אחת עמו, שעליה אני בא לספר.

בישיבתי מולו כמוֹדל יכולתי לחשוב על הקרוב ועל הרחוק שעמנו, שבינינו, המאחד והמפריד לסירוגין. לאמיתו של דבר, אנו רחוקים לעצמנו, ובישיבה מולו כמוֹדל ידעתי זאת היטב. למוֹדל יש שהות גדולה לחשוב או לא לחשוב, להעסיק את עצמו ולגרש, למשל, את המחשבה שהיתה קלות־דעת בקבלת הצעתו לבוא ולשבת מולו. ניסיתי לחשוב על מלאכת הפּוֹרטרט, על תקופת הרינסאנס, על רמבראנדט והמהפכה שלו במלאכת הפּוֹרטרט ועד ימינו, אך נוכחתי לדעת שאין אני זוכר הרבה על כך ואין נושא זה, דומני, מואר כל־צורכו בספרות. תוך ישיבה זאת יכולתי גם להגיע למצב של התרוקנות שלא בדרך של סמים, הוא מצב כשאתה משוחרר מתחושות־מעווֹת ונכון לקבל מן השפע, לקבל את הבא כגילוי המצופה של החסד, האם מצב זה הוא בחזקת מוֹדל לפורטרט? למעשה, הצייר לא הניח לי להפליג למצבים מיוחדים של זכירה ושיכחה, גם לא למצב שמעבר לזכירה ושיכחה. כרופא הבודק חולה רציני שלו והמפיג את המתיחות בסיפורי־לוואי, באנקדוטה, בדברי מה בכך, – כך נהג לבנון. וכנראה, הסחות־דעת קלות אלה עזרו גם לו לריכוז בעבודה, שימשו כעין לוואי מילולי לעבודת הציור. יתר על כן, בשיחה קלה וגלויית־לב יותר מתמיד, סיפר על עצמו, ישר או בעקיפין, ישר או סחור־סחור, העלה זכרונות רחוקים מראשית חייו בארץ, הקל ראש כלפי עצמו וכלפי אחרים, התרעם על רופאים שבידיהם הנוקשות נפל, דיבר גם על ספרות ועל ציור, הכול בדרך הלבנונית המיוחדת, תוך הטעמות פוניטיות תמוהות, תוך פיסוק מפתיע ומעברים של קפיצות־הדרך. כשהמסופר תבע יותר, היה מפסיק מלצייר, ועם המכחול ביד היה מסיים הצייר את המשפט בז’סטה פוסקת ומפסקת. אך אחזור אל ההתחלה. היא הרתיעתני בפירוט שהוא גם כעין פירוק. הוא התחיל ללא הקדמה וללא רישום של הכלל, יש בפרטי פרטים ציוריים צבעוניים, לכאורה חסרי כל קשר לתפיסת הכלל, לכלל מחשבת הבריאה. ללא רישום קודם, ללא התחמקות והסוואה והסחת־דעת, בתנועות קצרות וקצובות של תקיף ושל אוהב, הניח על גבי הבד בצדו הימיני, כעין כתמים קטנים מוארכים של צבע, זה בצד זה, זה על גב זה, שנראו תוך תנועה מועגלת כלשהי של ידו כעין שברירי איזו קשת שהוא בא עתה לערוך בסדר חדש. כך נטע על הבד כעין אי קטנטן של חיים, מבלי שאוכל להבין אותה שעה מה בינם ובין חיי שלי. מפעם לפעם היה מפסיק לשם מתן רווח הכרחי בין תנועה לתנועה, בין פרט לפרט, שם מרחק כלשהו בינו ובין המצויר, כמקשיב ביתר קשב לטהרת הצליל. הצייר הוא גם נגן, ונועד לא רק לראות אלא גם לשמוע.

הכרתי בזווית המצח, בשרטוטי המצח החי את ייחודו, המנותק מהבעת הכלל.

פירוש זה היה מעיק משהו וחרדתי אליו כעין חרדה לצייר עצמו שבחר בדרך כה קשה, בערוצים כה נפתלים, מפותלים של הישות והמציאות האנושית. בביטחון ובאהבה כבש כל מילימטר של הבד, הגבילו בין וקשרוֹ, תחם וחתם, תוך משמעת וידיעה, ללא דחיקת הקץ, באמונה סמויה שכל תנועה קלה, כל ציון צבעוני משמש את התכלית. ממיבלט של המצח ירד אל שקערורית הפנים. תוך הביקור הראשון ראיתי פלג־פנים ימני, נפקחה אולי העין ומבטה כאילו לא הכירני. לא הכרנו זה את זו. לפרקים לא הכרתי את המצויר, לאחר העדרי של שניים־שלושה ימים (‘עד שיתייבש השמן’). יש שהוא עצמו שינה משהו בציור, על־פי רוב הדברים נשתנו מאליהם, בעיני. הדיוקן קרב ורחק לסירוגין. תוך צו עליון, כל הרמזים הללו נתלכדו לאחדות של הנוף הלבנוני עם זרמיוּת הפנים והלבוש וגרמיוּת הכבדה של הידיים.

היו ימים כאשר עייפנו והיינו מפסיקים לשעה קלה כדי לנוח ולהחליף כוח, שותים כוסית יין או סועדים את לבנו בסעודה קלה, שלבנון הסכין להכין מקופסאות־השימורים שבמטבחו. אז היה משלים את סיפורי־זכרונותיו ביתר רציפות ויסודיוּת. סיפר על ילדותו בהרי הקארפּאטים, בכפר הקטן בקרב קהילה יהודית בודדה. במשפחת יראי־שמים שנתגלה בה ‘כופר’ אחד, צייר, אחיו הבכור, שנתפרסם בווינה הבירה. סיפר על שנות חייו הראשונות, באהבה אל הראשית ואל הרחוק.

אגב, תמיד ראיתי אותו בין אבני־סלעי ירושלים, בין חוצביה הראשונים, בין חלוצי עובדי־האבן שלה. עתה נודע לי, כי את שנות חיו הראשונות בארץ עשה כפועל חקלאי במושבות הגליל. אם כי הדבר גרע מביאוגראפיה הררית, העבר החקלאי־האיכרי שלו קשר אותנו. הליכתו מעבודת האדמה אל עבודת הציבור היה בה גם משהו מהליכתי שלי. רק כשהצייר שבו נתעורר והחל לתבוע את שלו, עבר העירה ועסק בה בעבודת בניין, חלה בשנים ההן, ורק תוך משמעת חזקה, פיסית ורוחנית, עמד בכל התלאות והמצוקות. מה שקרוי ‘חוג התעניינות’ שלו, היה נרחב. הוא קרא הרבה, בקי היה ביצירתם של הזז ושל עגנון, למשל. וגילה זיקה לספרות המיסתורין, לקבלה. הבאתי לו אפוא אחד מכרכי ‘הזוהר’ עם הקדמתו, המופלאה במיבנה ובהיגיון מצוין, של הרב אשלג. לתמהוני החזיר לי את הספר בהרגשה של סלידה, נכון יותר במבע של שמחה להיפטר מדבר מטריד ומשעמם ומדכא כמעט. המחשבה האבּסטראקטית הבנויה נוסחאות מאתימאטיות העיקה עליו, דיכאה את רוחו, בעיקר כשהיא מתאמרת להשתלט על ה’ספירות' האהובות אשר דיבר עליהן כעל חזון אלוהי־ציורי.

בוקר בהיר אחד הכריז על גמר הפּורטרט. נגע עוד במכחול בידיים הכבדות, כבדות מדי של החולשה, הוא הסיר את הסינר ורחץ את הידיים.

הסתכלתי ב’משני' בסקרנות וברתיעה. תמיד עוד חשבתי שהוא עדיין משתנה עמי, חי עמי, יכול להיות עוד אחר, ללבוש ארשת אחרת, להסביר פנים, גם מצפה עדיין להתגלות שנועדה לו. עתה ראיתי שהכול נגמר. ראיתי את הזיקנה כשהיא שוב לא מקרה, לא טעות, לא אחיזת־עיניים, אלא ודאות מוֹנוּמנטאלית, פקוחת־עיניים, אוספת את ידיה לפניה. המאבק שדרכו ראיתי אותה בא אל קצו, הביע להשלמה והוא כנראה שהרתיעני.

בעוד כחודשיים ביקרתי אצל לבנון בביתו בירושלים. הוא היה כבר חולה מאוד וציפה לפתיחת התערוכה שלו בקוצר־רוח. על אף מחלתו הוציא מערימת ציורים שהביא מצפת גואש אחד שהתחיל בו כשישבתי מוֹדל שלו בסטודיו הצפתי. הוא ביקש להשלימו. לאחר־מכן הלכתי עמו אל מוזיאון ישראל. הדרך היתה קשה עליו, ועתים עמדנו כדי להחליף כוח. אלה עליות ירושלמיות, הגבעות הירושלמיות האהובות האלה. הוא נעמד ליד המים הרצים בתעלה ליד המדרגות של המוזיאון, הסתכל בהם בעצבות, אך דיבר על המיותר שבמראה זה כאן.

אשר לפּוֹרטרט שלי – נשאר בידי רק התצלום. הגיעתני שמועה שכאילו נתגלגל לידי אספן. אבל הייתי רוצה לראותו. עתה אראה אותו בוודאי אחרת משראיתיו אז, הגם שגם אז ידעתי את האמת על מאבקו של לבנון ההולך והמסתיים.

נותר עמי אותו אור של ראשית הקיץ, של שעות־בוקר שעשיתי עמו במרפסת הפתוחה אל האורנים הירקרקים שקרבו אלינו, אל השקט הארצי הרחום, כשהוא באומץ לבו ואומץ אמנותו טובע דמות וצורה למה שהיו אז בעיניו גופי, פני ולבושי.

1969

חלום קיצי

שְׁעָלִים שְׁעָלִים בַּחֲצֵרִי, בְּגַנִּי.

מִי דוֹרֵך עַל אַדְמָתִי

מִי מְרַשְׁרֵשׁ בֶּעָלִים

מִי שׁוֹאֵל מִגְּזָעִים –

הֶחָצֵר מְלֵאָה שְׁעָלִים שְׁעָלִים.

מִי סוֹבֵב דּוֹרֵךְ עַל עִשְׂבִּי

מִי מְבַקֵּשׁ וְשׁוֹאֵל

מִי מְגַשֵּׁש אָפֵל –

מְלוֹא גַנִּי שְׁעָלִים שְׁעָלִים.

הַשְּׂפָתַיִם הָהֵן

חֲרוּכוֹת

וּצְלוּקוֹת

וּדְלוּקוֹת

וּסְדוּקוֹת,

שִׂפְתֵי מִדְבָּר

שִׂפְתֵי חוֹל

שִׂפְתֵי סְלָעִים,

שְׂפָתַיִם צְמֵאוֹת –

נְפִילֹות וְקִימוֹת וּזְחִילֹות,

גִשּׁוּשֵׁי הַסּוּמָא –

גִשּׁוּשֵׁי שְׂפָתַיִם סוּמוֹת

גִשּׁוּשֵׁי הַצָּמָא –

חִפּוּשׂ עֲרִירִי

בַּחֲצֵרִי:

אֵצֶל הַבְּרָזִים

אֵצֶל הַמַּמְטֵרוֹת

אֵצֶל צִנּוֹר־הַגּוּמִי

אֵצֶל הַדֶּשֶׁא

אֵצֶל הַפְּרָחִים

אֵצֶל צִנּוֹר־הַבִּיוּב.

הֲלָךְ שְׂפָתַיִם מֵתוֹת

הֲלָךְ שְׂפָתַיִם מְצֻלָּקוֹת

שְׂפָתַיִם תְּפוּחוֹת

שְׂפָתַיִם חוֹלִיּוֹת

שְׂפָתַיִם סַלְעִיּוֹת

שִׂפְתֵי אֲדָמָה

שִׂפְתֵי הַצָּמָא –

מְהַלֵּךְ בַחֲצֵרִי הָאוֹיֵב

מְהַלֵּךְ מֵת

וּמוֹסִיף לִצְמוֹא

וּמוֹסִיף לָמוּת

רְדוּף אַרְצוֹ וְעַמּוֹ.

הַצָּמֵא הַמֵּת

הַנּוֹפֵל וְקָם

וּמְגַשֵּׁש בִּשְׂפָתָיו

וּמוֹסִיף לִצְמוֹא

עַל אַדְמַת חַיִּים

עַל אַדְמַת מֵתִים.

חֲצֵרִי וְגַנִּי מָלְאוּ שְׁעָלִים –

מָלְאוּ מֵתִים צְמֵאִים.

עִם שַׁחַר אֵצֵא לֶחָצֵר

טוֹבֵל בְּלַחוּת אֱלֹהִית,

בִּדְשָׁאִים מְטֻלָּלִים

זְקוּפִים וְרָדִים רְווּיִים

וּבֶרֶז נְטָפָיו נוֹטֵף

נִטְפֵי לֵב,

וְסִיעַת אַנְקוֹרִים שוֹתִים,

מִן הַדּוּד הַמַּהְבִּיל

מְאַדִּים הַכְּבָסִים בְּהִלָּם

סוֹבְבוֹת הַמַּמְטֵרוֹת

רָטֹב צִנּוֹר־גּוּמִי מַכְחִיל.

הִזְדָּרְחוּת שְׁעָלִים לֵילִיִּים

הִתְקָרְנוּת דִּמְעוֹת

הָאֲדָמָה.

וְיוֹנֵי הַשָּׁכֵן מְשִׂיחֹות

דִּבְרֵי רְכִילוּת שַׁחֲרִית

וּרְחוּצוֹת בַּחֲצַר־הַמַּטָּרָה

פּוֹרְחוֹת בִּנְהָרָה

בְּהוּלוֹת מֵעִמִּי,

מֵחֲלוֹמִי.

חלום אחר

אך הפעם היו החומות מתרצות־נפתחות מאליהן, חומות רחומות. השערים טבועים בהן ואין לראותם והם נפתחים מאליהם לקראתי. שערים־דלתות. חומות עתיקות, חומות־אבן, אבני נחושת, אבני בזלת. אבני תוהו ואבני גוויל. אך פתיחתן קלה, חרישית רכה, כרוכת משי, קטיפה. חומות נפתחות פנימה או קדימה כדי מעבר, כשיעוּרי, לשיעוּרי. נפתח השער צר – כהובטח לצדיקים – בחומה ונסגר אחרי. וכך מחומה לחומה פנימה, מדלת לדלת פנימה. ואין להסב את הראש אחורה. אין אחורה. ללכת הלאה. אין לדעת מאין (האלה הן הקליפות שעלי לקלף עד לב האגוז? הקליפות נקלפות מאליהן). ואין איש עמי, אין סימן למקום. האדמה קלה תחת רגלי. והליכתי קלה, כמעט ריחוּף. אני מנסה למנות צעדי מחומה לחומה. ונראה המרחק אחד וקבוע מראש (אני נזכר בראסקולניקוב המונה את צעדיו מביתו ועד בית הזקנה שרצח). וכך עד לחומה האחרונה – לשער אחרון, לפתיחה אחרונה – ומאחריה רווחה. אור אחר. האור. הזכות לעמוד. להביט. לנשום. רובע דמוי מאה שערים. אך למטה בנויה עיר לבנה, בזריחת השקיעה על צריחיה־מגדליה־כיפותיה, בזהב הערפילי ההולך ודק. יצאתי מן ההכרח. מהכרח ללכת. מהכרח לעבור חומות ושערים. מעבר זה לרגע של רווחה כמעבר לחירות. שקיעה אהובה עד עצימת עיניים, ושוב פתחי עיניים במלוא אור השקיעה. מה היא העיר? השקיעה היא ירושלמית. מאחורי – החומות שדרכן עברתי. מה לפני? אין חירות בחלום. עליך למלא את התפקיד. נטפל אלי אחד לבוש מזרחית, בגלימה ארוכה ו’כפייה' על ראשו. הוא מעטה את פניו, דורש ממני דמי מעבר, דורש בתוקף. מושך בשרוול. עומד בדרך. חוסם לפני הדרך מאיים. איש לא ליווה אותי בדרכי, איש לא פתח לפני החומות, איש לא הדריכני. החומות נפתחו מאליהן. השערים נפתחו מאליהם, נפתחו ונסגרו מאחורי. לא ראיתי שוער, לא שומר חומות. אינני חייב שכר־מעבר לאיש (לא נשארתי חייב לערבי שלפני שנים הרבה הייתי קונה אצלו תבן). כדי להיפטר מן התובע חשבתי לשלם לו שכר חינם, גמול כזב. אך כיסי ריקים, ריקים בתכלית. אין דמים עמי אבדו כנראה תוך הליכתי. לא פיסת־נייר ולא אגורה. אם כך ואם כך, עלה בידי להימלט מן התובע. נמלטתי בין הסמטאות הצרות המצטלבות בזוויות ישרות. בדרך של זיגזג, בלי עלייה ובלי ירידה. בתפניות חדות. עוברים על פני אנשים, פניהם לא ראיתי, רק גביהם ההולכים, גבות גברים. צללי אדם הפוסחים עלי. אך העיר למטה (מיד לבנה) מתגלה מזוויות שונות באותה הזדרחות של שקיעה, במערב בשקיעתו. החמה עומדת תמיד מעורפלת, נפרדת ארוכות, שבוית המקום, אהובת המקום. ההליכה מתחילה להעיק עלי. עיפו העינים המבקשות מנוחה. הידוּק מצרים בחזה. רצוני לחזור, לשוב אל ביתי. לשוב את העיר הזאת. לעזוב העיר בכלל. לשוב אל העצים שלי, שנטעתי. אל חות הברושים הסוככת על ביתי ממערב. אך כדי לשוב עלי לשלם דמי שיבה. יודע אני אל נכון. נאמר לי ואין לשנות. אני מחפש שוב בכיסיו והם ריקים כקודם. לא נותר לי אלא לקבץ נדבות בעיר, אצל הזרים, לפשוט יד, לחזור על פתחים, להיות לאחד המבקשים נדבה בתחנה לכרטיס נסיעה. מחשבה זו מעיקה עלי עד כאב בחזה. גם הסימטאות הולכות וצרות, מצֵרות יותר. המקום הולך ונעשה זר יותר. העוברים זרים יותר (אני חוזר אל חלום הזרות הישן שחלמתי לזרא). ברוך הכאב. הכאב הזה העירני.

קרוב למיטתי הכרתי הספרים על המַדף. אור חלש של שחרית האיר את גביהם כנר. אך המדף כולו כאילו נטוי היה, נוטה לנפול עלי בכל ספריו. הכרתי מדרש תנחומא, מדרש זוהר כרוך שחור, כרך אפלטון לבן, הקומדיה האנושית לדאנטה, כוכב הגאולה לרוזנצווייג. כן, זה חדרי, זה מדפי. חלוני. שורה נטויה העומדת לנפול אלי. אך הכרכים השוכבים אופקית – של תלמוד בבלי וכרך התפאורה של תיאטרון תומכים בעומדים לנפול, עד לשיווי משקל של עומדים ושוכבים. שמחת השיבה. השבוּת. ניצלתי מלעמוד ברחובות ולבקש דמי־שיבה כקבצן. אני לומד להכיר את הדוממים שלי. את ארון הספרים, את שולחן־הכתיבה הנישא באמצע כאבן־מצבה. מתבהרים כתמים אדומים כפלחי פלדה אדומה בתמונה על הקיר. פּוֹרטרט של איש צעיר שהייתי. האומנם לשם כך עברתי חומות, שערים דלתות, רחובות – האומנם זו שיבה כשיבה אל שערי הספרים, אל דלתי השיר? מתבהר שער ספר עתיק כתוב באותיות עבריות קטנות, כעץ מלא סיעות ציפורים קטנות. ציפור אחת קטנה מוכרת מתמיד מוצאת אותי כבר ער. היא מקישה מקרוב במקורה. היא אומרת במוחה הקטן משהו לא ברור. היא שמחה לשיבתי, שובבנית? היא מוצאת אותי עייף ולא משיב. השיבה – איננה תשובה. החומות ההן, החמה ההיא התלויה מנגד, בשקיעה הזהובה (כחמניה שגדלה לפני ביתי). מה פירוש ‘אין מקבלים מלכות השמיים בהליכה’? לו יכולתי לקום ולומר דבר־הודיה. הרי החומה נפתחת מאליה, בלי ששעיתי אליה, בלי שהשתטחתי לפניה, בלי שנגעתי בה. היא נפתחה לקראתי בכוֹח צו עליון. דלת כבדה ורכה, כרוכת משי או קטיפה, נפתחה לפני ונסגרה מאחורי, וכך חומות־שערים־דלתות. האומנם לשוא? אולי צריך הייתי להלך ולקבץ נדבות בעיר ההיא? להתגבר על הכאב ולהוסיף לחלוֹם.

עייפות ושמחה ועצבות של המתעורר המקשיב לדומייה ולנקישת הציפור הקטנה – המקשיבה לשיבתו.

לילה ירושלמי

כיצד אחיה לילה זה בבית זר, ערבי, בירושלים המזרחית? למה הסכמתי לעצתו האדיבה של ידיד צעיר שמסר לי את חדרו בשיך ג’ראח ובעצמו הלך ללון בירושלים המערבית? איך אחיה לילה זה לאחר ערב התלאות שפקדני בעיר־הבירה? לאחר הסחרחורת שתקפתני ברחוב ורק העץ שעמד לצדי הושיעני מנפילה, לאחר דיון על ספרות בפורום נכבד שבו הגנתי על דבר שאין לי אמונה גדולה בו. יבואו עתה הצללים, זכרונות, מוראות לילה, ימצאוני בבית זר, בחדר עמוס משא ציורים, מעונו של צייר.

אמרתי בליבי: מאוחר מדי. צריך לנסות לחיות כאן ולו גם בנדודי־שינה. בחדר־כניסה המשמש כעין טרקלין בעל־ייחוס, ליד שולחן סגלגל גדול, תחת מנורה מאהילה ישבו שתי גברות זקנות, גבוהות גם בישיבתן, עצובות פנים מאורכים, עם קווי יופי עתיק. סרגו שתקניות. נדמה, שמעתי מעבר לדלת את סריגתן ולחש דיבורן המתלווה לתנועת הידיים. כה שלמה היתה הדומייה. מן המרפסת הפתוחה של החדר נשקפה העיר בלתי־מוכרת מן הצד הזה, מתרוממת במהמורות אפלוליות, באורות נוצצים, במקובץ ובמפוזר, אורות־שרשרות ואורות בודדים, עיר פזורה של תועים בעליה. גן עזוב ירד במדרגות לאור הפנס עם ריח פרחים לא־מוכר. הפרחה זאת האבן? הנתנו ריח הגבעות? המרחק? ריח ממרחקי העבר־העתיד. לא אדע. לא הייתי כאן מימי, והחומות מעבר לעיר מזה חדלו להיות חומות, העיר כולה נפרצה מערבה פזורת אורות בגבהים והיא שיבשה לגמרי את חוש־ההתמצאות הרפה שלי ממילא. מה שהכרתי הם הדומייה והכוכבים. זה מספיק, חשבתי, כדי נדודי־שינה ארוכים. אוכל לעקוב באין מפריע אחר כל השינויים וכל הצללים והצלילים בעמק זה בין הגבעות. רק לא צללי המתים, היריבים, הנופלים, התובעים. לתמהוני, תרדמה טובה ירדה על עפעפי העייפות כחסד של מעלה. שקעתי בנשייה ומשהתעוררתי לכאורה – בלילה, הרי כבר התעורר אחר, כמוהו לא הייתי. שלווה שלא ידעתי כמותה מילאה גופי. שלווה – האם זו המלה. ומה מילה אחרת? שלוות־פלאים שבחזה. האם זה חזי? נוגה של שלווה. שמש לילית מלוא חזה. ואם זה חזיוֹן הרי אני החוזה. אין חוץ. הכול הוא פנים. חדל הריב בקרבי – חדל הריב בחוץ. שלווה, אין לתארה, שלוות הנפש, חזיתיה רק בשיר. עתה היא קרבּי. עינים ליליות מביטות פנימה. לא לנוע. לא להפריע. לא להפר, לא לדובב את הנועד לשתוק. ולא להשתיק את הקול הנובע. להקשיב אל עצמי. יתר על כן, שלמות זו אינה דורשת כלום, אינה חסרה כלום. שמש לילית – חזי, שמש שלווה, שמש אהבה. חדלה התוכחה, חדלו נבואות נקמה וגאולת הדם. חדל העיצבון. השכינה – האריה, הנוקמת נקמתה תשכון בחזי רחומה, כגן פורח – ובשלי ידי השלובות על לוח הלב אעצרנה. נצנוץ המלים הפשוטות, המלים המאירות־הצנועות. נשימת המלים החרדות בפני העירוּת הגדולה. זו בריאות חדשה – בריאות הנשמה בפני יציאתה עם שלוות הגבעות, החומות, עם נצנוץ העיר הלילית בחלון ובדלת הפתוחה. עיר הצדק עיר השלום. עיר האמת והמנוחה. העיר השימימית. עיר צדקי. עיר אמתי. העיר שבחזי. ירושלים. אני. כיצד הגעתי לקצור אמירה? כיצד העזתי לכך? בזכות החסד. בזכות השלם – ירושלים שלי. חזי. איך אשמרהו.

בבית נכרי בין זרים ואויבים, בדרך בואך הר הצופים, שוכב קשוב, קשוב דממה וחסד, אוזן־עולם הכרויה, קשוב לניע הכוכב הזוחל בחלוני. מקשיב לקולו של מואזין עולה ויורד בסולם, המתפלל הזר שנקלע אל לילי, השר בלילי עד ייאלם גם הוא – אל מול שלוותי, אל מול שלוות ידי השלובות על חזי. וכך שכוב אני בעמק זה – בואך הר־הצופים בתום כל הקרבות, בתוֹם הדמים השפוכים, כאוחז בנשימת חזי את כל העיר נטועת ההרים והעמקים. ובהיפסק נשימתי ייפסק השלום. תיפסק העיר. וכך עד הבהוב ראשון של השחר במערב, מעין לימון ורדרד, עד הרעש הראשון של הזרים בחוץ ועד לציוץ של נערות המקדימות לבית ספרן בחצר הסמוכה. והמצפות לפעמון – לגמר החלום.

לזכרו של שלמה גרודזנסקי

האוכל לכתוב – לדבר לא עליך, כפי שכתבו־דיברו ידידיך־אוהביך, אלא אליך, כפי שכתבת אתה אלי, ‘לעזרא בגוף שני’, ואתה הרי כבר לא גוף ואני עודני גוף, בכל זאת גוף. העברית המיטיבה: לא גוף שני, לא גוף בכלל, אלא נוכח. נוכח כמוני. נוכחים שנינו בשביל אחרים ‘נסתרים’ שנינו. ולעצמנו – נוכחים, נוכח השלישי גם הוא נוכח. ואל הנוכח אכתוב, אל הנוכח אדבר. ומכתבים הרי כה מעטים היו בינינו, בעיקר פתקים־פתקים, קביעת פגישות שנתקיימו או לא נתקיימו. וכה פשוט, אם גם כאוב – להיכנע לזיכרון המכתיב, המוליך, המפגיש, זיכרון בן עשרים שנות הידידות על עוֹנוֹתיה, על עליותיה וירידותיה, כדרך כל ידידוּת אמיתית של שנים.

לפני כעשרים שנה הרי נפגשנו לראשונה, במרפסת של קפה ‘עטרה’, ואין אנחנו מכירים זה את זה, ואתה מצפה לי, וכבר אנו מכירים זה את זה, בהיכרות יעודה וכבר יעודה, וכבר אנו קשורים זה לזה ופתוחים זה לזה, אחד לאורו של השני, וכבר מזכיר אתה שורות משירי הישן שכמעט ושכחתיו ומזכיר אתה רשימה קטנה שלי בעיתון, ואני מתפלא ואני נהנה מזכרונך, מחסד של הקורא הרחוק, הזר, הבא אלי מעבר לאוקייאנוס. עוד מעט ואתה תוליכני ביד בטוחה ואוהבת, שורה אחר שורה, אל ההתבהרות שבשיריו של ייטס שלא הכרתיו לפניך, ולומד אני מה אוהב אתה בשיר, בשורה, בשירה, במשורר, ומקשיב אני לקולך המגלה לי את התפארת הענווה המכונסת פנימה שבלשון, שבשיח.

השירה מקשרת אותנו, מידדת אותנו, ואיש לומד להכיר את רעהו כפי שלא יכירנו אחר, אך הנה השירה־הספרות כאילו נרתעות מפני כוחות אחרים, הופכות לחולין שלנו, מעורבות בחיינו, בחיי יום־יום שלנו, בפגישותינו ההולכות ותוכפות, בבתי־קפה שאנו מחליפים לפרקים.

איך רימנוּ אותו יהודי שמצאת בו איזה נימת עצבות יהודית טובה והוא מדבר אלינו באידיש חמה ומקבל את פנינו בנועם ומשתדל להנעים עלינו ישיבתנו אצלו, שם עשינו גם שעות קשות לשנינו. והנה ביום בהיר קיצי אחד בעלים אחרים פגשנו, והיהודי הטוב העצוב שלנו ירד לאמריקה, מכר אותנו לבעל אחר. איך נעלבנו והחלפנו את מקום פגישותינו.

אך לא רק ישבנו משוחחים זה מול זה, שתקנו זה מול זה, לעיתים גם נעצבים זה מול זה, גם הלכנו יחד, זה ליד זה ברחובות העיר. ואז אהבת ללכת ברגל וגם עלי היתה עוד ההליכה קלה, ובדרך היינו מתעכבים ליד חלונות־ראווה של חנויות ספרים והיינו נכנסים פנימה ואתה מחפש או מזמין ספר שחסר לספרייתך – ראיתי את ספריך המיותמים שבעליהם הלך מהם – ושוב הולכים ומגיעים אל הים ויושבים בקפה הקטן על הרציף ונשבעים כמעט להעתיק אליו את פגישתנו ואין אנו מקיימים את שבועתנו.

ובאחד מתיורינו תפס אותנו באוֹבּייקטיב שלו צלם־רחוב ותקע בידינו את כתובתו ונשאר לנו תצלום שניים ההולכים. ולא הלכתי עם אחר ככה ולא אלך. לעיתים ראיתיך נער – ראשך נערי היה, שובבי, מגרה, אוהב משחק־תעלולים, לעיתים תוקפני, לעיתים סתם עושה צרות גם לאוהב גם לאהוּב. אך כמה היית גם מתלהב בסקרנותך לבני־אדם, כמה היית שוכח את הספקנות והאירוניה והלגלוג והיית מאמין – עד תום, ואני לעומתך ספקן שבע אכזבות – לגילוי של הנברא בצלם.

שנינו לא ידענו ערכו של הזמן למעשה, את דוחקו של הזמן, לא ידענו מה השעה בחיינו. אני בניסיון החקלאי ידעתי אמנם שניתן לפעמים לנטוע ‘יחור’ והוא משריש ומלבלב ופורח. האמנו לחושינו כי לא יבגדו בנו. ובידיעתנו זה את זה.

וכשנכנסתי לבית־החולים ולא חשבתי לצאת ממנו, קראתיך דחוף כדי למנות אותך על צוואתי – ואיש אחר לא היה לי – הרי לא מיהרת לבוא, כי ידעת שאזעקת־שוא היא ולא טעית.

אך איך טעיתי אני, איך לא הרגשתי אני, איך לא ראיתיך בחולייך.

לשוא התלוצצתי כי תאחר להלווייתי ותצטרך עוד לכתוב עלי.

בקפה הקטן ‘ויטאַמין’, ברחוב שינקין (בשנות עבודתנו ב’דבר'), שם נפגשנו כרגיל, שם ישבנו, שם שתינו את הקפה שלנו – אתה עם עוגת־שמרים – שם קראתי, תרגמתי לך את ‘הפרוזה הרביעית’ של מאנדלשטאם וקטעי ספרות מחתרתית־סובייטית, ועיניך צעירות כל כך, נוצצות, וכולך קשב מואר ומאיר, ואווילית היא חכמת־הנערים על אובדן ‘הקומוניקאציה’ שנועדה לנו כגזירה מן השמים. ישבנו צמודים זה לזה, שוכחים מה שראוי היה לשיכחה, זוכרים את הראוי לזכירה והוא גדל עמנו, והוא גדל בעזרת השלישי המצמידנו, ואנחנו – כלים ורגישים – עונים למשהו הגדול מאתנו. שנינו, כל אחד בדרכו הוא, חיפשנו את הבלתי־אמצעי המובטח לנו גם באמצעות השלישי, באמצעות של ספרות, מוסיקה, או ציור. ואתה באמצעות בני־אדם, הלכה למעשה, פנים אל פנים. אתה זקוק היית לשומע ולא רק לקורא, ולשניים הצורך האקוּסטי, המוסיקלי הזה נעשה חיוני יותר.

הזוכר אתה, יקירי בן־העשרים (לפי ספירת ידידותנו), איך באת פעם לאותו ‘ויטאמין’ הקטן האפלולי ופניך מאירות באור עניו, וחיוך רהוי בשפתיך והנך נבוך משהו, ואתה מבשר לי את הבשורה הגדולה: יש הישארות הנפש! מה קרה לך אותו יום, מאין הבאת בשורה זו, כיצד התגלתה לך האמת, מי שלחך לבשרני. ואיך לא קמתי לקבלה בזרועות פתוחות, בלב נרגש, איך לא חיבקתיך אז, איך נהגתי בבשורה זו מידה של ספקנות, כאילו היא באה עתה באיחור, ואני כבר ניתנסיתי בה, ושוב שימחה לדברה. איך יכולתי לא לתהות על תולדתה, אלא לאבדה בשטף של שיחה. היום חי אני אותו רגע אחרת, ואתה מבין איך…

אני כותב אליך וכותב על עצמי, ואתה החכם שותק ומבין שאין מוצא מכך, וזו אמיתנו כל עוד חיים. אך חרד אני עתה בפני השוטף, הנכתב מאליו…

לאחר שכתבת אלי ב’גוף שני' אמרת לי: 'עוד אכתוב עליך בגוף שלישי.

התכוונת בוודאי לראייה אחרת, לכתיבה של מבקר ספרותי.

אני לא אכתוב עליך בגוף שלישי, רק אליך אם אוכל – בדרך של שיר. השיח שלנו, של הנוכחים, שלא נגמר, יישאר לא־גמור, והלא־גמור ילך ויגדל עד אינסוף, וכלום לא יוכל לגמרו ולא יידע סודו, וזו הישארות נפשנו עם שתיקת שנינו.

1972

את הסופר יעקב רבינוביץ זוכר אני משנות הילדות, את פחדי מפניו כשביקר בביתנו באודיסה, בשליחות חברת ‘חובבי ציון’ שדומני שימש בה אז כמזכיר. בתפקיד זה, כנראה, היה בא להחתים את אבי, שהיה חבר באותה חברה ציונית, על איזה תעודות, או להזמינו לישיבת הוועד. משראינוהו, אני ואחותי ז"ל, בפתח ביתנו, היינו בורחים בפחדים אל חדרנו. הפחידתנו חזותו: לחיו השקועה ועינו העצומה למחצה וזקנו השחור המדובלל. פחדנו משליחי בשורות רעות. לימים התרגלנו למראהו, גם כשביקר אצלנו בימי הפגרא בקייטנה, בסביבות העיר. גר היה בשכנותנו, ועם אבי היה מיודד. אך תמיד היה מביא עמו תחושת הזרות, גם בערבים השקטים עם ריחות הפרחים, שחיים עד היום עמי וימותו עמי. על הלך רוח ‘קייטני’ כתב הוא אחד הסיפורים הטובים שלו. דן מירון עורר את תשומת־לבי על הקירבה הנופית שבין הקייטנה בסיפורו של רבינוביץ ובין הקייטנה שבאחד משירי. באותם ימים רחוקים לא ידעתי שאיש מוזר זה, שנזהרתי ממנו, הוא סופר ואפילו כותב שירים. רק בארץ, בחודשים הראשונים לבואי, הופתעתי לראות בחנות־ספרים קטנה בתל־אביב ספר־שירים של יעקב רבינוביץ ושמו ‘סתיו’. חיפשתי באותם ימים אחיזה באקלים, בלשון, בשירה, בזכרונות, ושמו של יעקב רבינוביץ העלה זכרון הקיץ הדרומי בקירבת הים. זכור לי צוהב נייר העטיפה הדק, כעין שלכת לא מכאן. זוכר אני היטב גם את דברי הקדמתו של מחבר, בה הוא כאילו מתנצל בפני קוראים זרים ומסביר שלא היה מוציא ספר־שירים זה ‘אלמלא הפצרות של ידידים’. אין בכך בוודאי משום המעטת ערכו של הכתוב: ספרי־שירה רבים וטובים לא ראו אור אלא בזכות ‘הידידים’, ולמענם באו אל העולם. השירים, מודה אני, נשכחו מלבי. דומני שנשמעו באוזני – בעצם המהפיכה הגדולה בשירה הרוסית שממנה באתי – כרשרוש שלכת עצובה, עמומה, נדונה. בוודאי לא היה ספר זה מורה־דרך לאיקלום שלי. העצים היו מעטים בארץ, שלכת לא היתה מרפדת את האדמה, והסתיו הישראלי הראה לי לראשונה את פניו המעוננים והכחולים לסירוגין, אך ללא עצבות סתווית אהובה. פגשתי את רבינוביץ בהזדמנויות שונות אך דומני לעולם לא הגענו לידי שיחה. לפרקים הייתי מבקר אצל ידידו הסופר ברש, שהיה אז עורך כתב־העת ‘הדים’, שם פרסמתי שלושה משירי הראשונים. שם ראיתי גם את רבינוביץ. הוא גר אז בפתח־תקוה, דומני, ופעם ראיתיו עם חבילת־ספרים ארוזה בחוטי־חבל דקים וביניהם, זכורני, רומן של הרמן הסה, בגרמנית. היתה לכאורה הזדמנות לשוחח עמו על הסה, אך לא השתמשתי בה. האומנם משהו מן הזרות והזהירות שהביא עמו פעם אל ביתנו בימי הילדות, פעל עלי גם כאן ועתה? וזיכרון אחרון: בפרוץ מלחמת־העולם פרסמתי רשימה ב’דבר' ושילבתי בה את הסופר הצרפתי מונטרלאן, שניבא את המפלה וכל שבא בעקבותיה. אינני זוכר מה בדיוק כתבתי בעניין, אך זוכרני כי רבינוביץ הוכיחני קשות, הטיח בי דברי מוסר בעניין הסמכות שלי. זכות אחת מצא בכל זאת בשבילי, זכות האבות, אותה כיבד, אותה לא רצה לשלול ממני. נפגעתי משהו, והיה לי מה להשיב, אך נמנעתי מכך, אולי גם בי דבק אותו יחס סלחני, לא רציני כל־כך, שהיה נפוץ בין אחדים, לגבי כתיבתו. הוא הפך בעניינים כה רבים, בפוליטיקה, בפובּליציסטיקה, בספרות, בדרך של שיחה חופשית, בסגנון לא מוטעם, עד שכתיבתו נראתה ‘בטלנית’ משהו, שלא לטעם הזמנים אך בעניין מונטרלאן היה צודק, כמו גם בעניינים רבים אחרים.

הנה באו שני כרכים של כתביו בהוצאת אגודת הסופרים (בעריכתו של י. כהן), והעמידוני על טעותי. מה שנראה בעיני ובעיני רבים כחוסר סגנון, היה סגנון אישי, חופשי מאוד, אך בעל ייחוד. מאחורי ריבוי הנושאים ראיתי עכשיו ידיעות רבות ובתחומים שונים. כתיבה זו, לא מבריקה, ללא פּוּאנטה לעיתים, לא מתח, כאילו לאחר־יד, עם הערות על גבי הערות, שלא תמיד מתקשרות יחד, היום הביאה אלי טעם של חירות, רעננות של שיחה חופשית, שיש בה תמיד משהו עצמאי, לא למדני, לא צפוי. הענווה איננה אוסרת עליו לומר את אמיתו, גם כלפי גדולי הדור, אפילו כלפי ענק כמו ביאליק, והוא אומרה בלי התבטלות ובלי התנצלות, וכמובן בלי התגרות־שוא; בתכלית הפשטות של דעתו, בתכלית הפשטות של קולו והאינטוֹנאציות שלו. ודעותיו בספרות הן לגמרי לא־פשרניות, דו־משמעיות, מתחמקות. אדרבה, הן אפילו לוקות בקיצוניות, בחד־צדדיות. למשל את קפקא הוא פוטר בפסק־דין חמור: ‘אין להכניס תבן לעפרים’, וזאת משום שהספרות העברית עשירה בלאו־הכי באליגוריות ומשלים. אך המתנגד שבו לא חי חיים קלים. הוא חצוי בעצמו בין חסידות ומתנגדות. יודע הוא בגופו וברוחו את הדראמה של אנשי ‘ההשכלה’. הוא איש אירופה בספקנותו, במתינותו ובטעמי האקלים שלו. לעיתים משהו אימפּרסיוניסטי מתגנב בהערכותיו וברשמיו. ושיג־ושיח חופשי זה – הנעדר בספרותנו היום – מקבל משמעות אמיתית עתה – נוכח הביקורת הלמדנית, החקרנית, הטכנולוגית, ומאידך – נוכח כל שטף הרצנזיות מעשי־ידיהם של חובבים, שלעיתים חסרים ידיעה וכושר־כתיבה ספרותי. עירוב עניינים של ספרות ושל החיים, של ישראל ואירופה, של עבר והווה וכהנה וכהנה, מתאחדים בסופו של דבר באישיותו, בדרך של אמת אישית, גם כשאין אתה תמים־דעים עם המחבר. הוא כותב על שירה לעיתים כראציונליסט, מתנגד מושבע, ואילו על הפרוזה, כמשורר המוקיר את סוד המסתורין. הנה למשל: ‘החברה דורשת את זכותה, ויחד עם זה גדלה השאיפה לאדם שלם, חזק ופעיל. האדם הרפה, העדין, יפה־נפש ואכול־ניגודים של תקופת הנובילה, נחוור. אני אוהב אותו כאהבתי את היחיד ואת הנובילה התמציתית והעדינה וקשה ל להיפרד ממנה. אך מה לעשות? שינוי חיים ושינוי ערכים, הטכניקה חדרה לפינות חיים שהלוואי לא היתה חודרת שמה, ישנה טכניקה המחללת כל המסתורין שבחיים, את הפינות הכי אינטימיות שבהם, ונגד פרוזה זו של החיים קשה להחזיר מעמד. החיים מוכרחים לחולל שינוי גם בספרות. ודאי תבוא גם תקופה אחרת, תקופה נפשית, פיוטית יותר. אני מדבר על הרגע הזה. והלואי היינו יודעים לשמור על שרידי המיסטיקה שבנפש, שגם קרוכמל ומאפו לא נוקו מהם. בטכניקה בלבד לא נחיה את נפשנו, גם לא באקונומיקה’. דברים לא חדשים אך שרירים וקיימים, וכאלה יהיו עד לחורבן או עד אותו הרגע הנכסף שעליו דיבר הסופר. ונעימת־לוואי זו – ‘מה לעשות’ – החוזרת בכתביו, גם לה גונים שונים, ויותר משיש לה סימן שאלה, הרי יש בה סימן של קבלת הדין, הכרת הכרח. אגב, שאלה זו – אימרה זו – עברה בשעתו את הספרות הרוסית, את הפּובליציסטיקה הרוסית, והיתה כמעט לדגל לאינטליגנציה התובעת שאלות ופתרונות. אצל יעקב רבינוביץ היא מעורבת בתהפוכות של השיח, ושמינית ויותר משמינית של אנחה מתלווה אליה. ולשיחו־לקולו, סולם משלו עד לצלילה חד־משמעית, במלוא הקול – ועד ללחש כמעט לפי המהלך הפנימי של השיח. הנה מאבד הוא את חוט השני, והנה שוב מצאו הולך עמו ונוטה שוב הצידה ודווקא שם, בצד, מן הצד, בשביל המשני, נודעה לו הפגישה, ודווקא שם הוא אומר את היקר לו ביותר ושוב מסתלסל המסלול, עולה ויורד, מעיר איזו הערה וזו גוררת שניה, וכבר עמוס ההלך־המשיח, ופתאום, כאילו באמצע הדרך, הוא מפסיק, בחצי המשפט. לעיתים תוך חומרת הנושא הוא מרשה לעצמו קצת משחק; ופתאום האינטימי מושלך החוצה, כאילו לטרף, והוא מביט מן הצד, מה ייעשה בו. הוא בפנים ובחוץ, חוזה פנימה ומסתכל חוצה; אין הוא כה פשוט וכה ‘מובן לכל נפש’, כפי שחשבוהו אחדים מבני דורו. כפי שזוכר אני אותו באספות של סופרים, הרי הוא הנראה לי בזרותו, באחרותו. אינני מבקש כאן כמובן לתהות הרבה על המורכב הזה, הוא עצמו נהג כבוד וזהירות בנסתר שבאדם. ניסה לעמוד על כך ישורון קשת במסתו המקיפה והחשובה, הפותחת את מבחר הכתבים. ובצורה פיוטית נפלאה עשה זאת המשורר שמעון הלקין בפואימה שלו ‘יעקב רבינוביץ’, בה הצליח להעלות דמות חיה רבת־ממדים ורבת־סגולות, בלשונה המיוחדת, המשיחה את עצמה ומשיחה את העולם. ואני רק כותב כאילו דף של יומן, יומן שניסיתי לא אחת לכתוב, ושלא ייכתב כבר.

אני מודה להזדמנות שניתנה לי לתקן משהו שנעווה בידי, או בידי אחרים, בידי הזמן. לנער דמות נשכחה שלא בצדק, ללא יסורי מצפון, כדרך של הספרות העברית השומרת על מספר שמות נבחרים ומפקירה לשכחון אחרים. אמנם מתעוררים בה לעיתים ייסורי מצפון, ויש לברך עליהם כמו על שלי. נתעורר בי הרצון לקרוא שנית בשיריו – ב’סתיו' – שהיה ספר שירים ראשון, דומני, שקראתי בארץ. הספר היה בספרייתי, אך מזמן כבר איננו. אולי יצא, הלך לו מעמי בחשאי, בלי שהרגשתי בהליכתו, ובצדק הלך, כי נועד לידידים, לידידים בלבד, וידידו לא הייתי. היום אולי הייתי שומע אחרת רחש השלכת ההיא, הרחוקה. עם כל השתרשותו בחיי היישוב בכל בעיותיו, בלשון, בספרות העברית, עם על ה’כאנות', שבו, היתה בו גם ‘רחקות’, יסוד של עצבות שהוא הביא עמו אל הארץ וקרא לו בשם ‘סתיו’. עצבות מעורבת בנימה של אירוניה עצמית, התגוננותו של המתנגד בפני וידוי רגשני. רגישותו לחזיונות של חיים ולספרות, היענותו ליומיומי, לא ביטלו גם את זרותו. אולי אין זו המלה הנכונה. אני משתמש בה על אף הריבוי בשימושה היום, אך אי־אפשר לי בלעדיה כדי לסיים, כי אני חוזר אל הזרות שהביא עמו עוד בימי הילדות. באותם הימים לא יכולתי להבינה.

זרות שהפחידתני בפתח הבית בילדותי, היום מקרבת, מפיצה אור, מסירה חיץ, עוברת את הסף, נכנסת, מדברת פנימה.

1972

אינני להוט אחר עלילות הארכיאולוגיה, מימי לא הייתי להוט אחריהן. גם אינני מצוי אצל מדע הארכיאולוגיה ואינני גאה על כך – לנוכח אותה דבקות המונית־כמעט של חובבי קדמוניות שבארץ. אדרבא, ניסיתי להרחיב את הדעת בתחום מדעי זה, ובכך להעמיק בתחושת המצוה והשמחה שבחפירות, ולשוא, אתרים, תקופות, תאריכים, מימצאים, סימני־היכר ותקבולות, קיטלוג ומיון של המימצאים – אלה וכגון אלה עוברים, חומקים מבעד לרשת הזיכרון שלי בלי להילכד. פגומה, קרועה, אולי הרשת. והים ההוא תמיד מלא וגואה ופולט תמיד אל החוף טבועים חדשים. כל בר־בי־רב יודע עד כמה שינו התגליות בנות־זמננו את מושגינו ההיסטריים, שינו ומשנות תמיד, כמה אור שפכו המערות האפלות הללו, שנחפרו ונחשפו על הגנוז הטמון שבהן. שוב אין לקרוא בספר על תולדות העם העברי בלי עדויות ארכיאולוגיות אלה, חפורות ממעבה העבר. חפורת הדורות היא שעין החוקר, מצוידת בזכוכית מגדלת מפענחת בה כתב־סתרים של תולדותינו. בוודאי, חשיפת המגילות הגנוזות בכדי המערה במדבר יהודה מדברת גם אל הלב האדיש ומפעילה דמיונו. אך ארוכה הדרך מארכיאולוגיה לשמה ועד השתקפותה בתודעתנו ההיסטורית, האונטולוגית.

מובן, להגדרות ומונחים גם ההשפעה האקוּסטית. צלילים עמוקים עולים מחפירות קדמוניות ומלווים ומעבירים תקופות רחוקות, שכוחות, בדרך הצליל של מוסיקה ‘קונקרטית’. ברונזה זו, נחושת זו, ברזל זה, משמיעים צלילים. יתר על כן, תצליל העולה ממצולת הנשייה, מצליל הקולות הקדומים, מהודד, ותהודה היא גם תעודה גנוזה. אם כיבוש כנען על־ידי העברים מזדהה עם תקופת הברונזה, הרי לברונזה זו צליל, תצליל, מצלול יחיד בסגולתו. אם תקופת השופטים מיוחדת לתקופת הברזל, הרי הברזל־השופט מדבר אלינו מתוך מפחת העיתים. נשארת סתומה, בכל זאת, בעיני, הדבקות, כעין ארכיאולוגומאניה, התוקפת רבים כעין מגפה ומתפשטת גם על זרים ונוכרים. אין היא דומה משהו לאותה התעוררות־חושים עצומה שהרגשתי למראה אדמה נחרשת חריש עמוק, נירים־נירים, גלים־גלים, כששכבות עמוקות מוטלות חשופות נחשולים־נחשולים מבריקים וציפורים יושבות עליהן כבנות־שחף המבשרות יבשה. אין לגזור כאן גזירה שווה. גזירה אחרת, גזירה אחרת.

*

אנו חופרים, בתי־עלמין, קברים, מתים, גולגלות, עצמות יבשות מלבינות, חופרים ערים, היכלות, שבריהם, רסיסיהם, חרסיות־חרסיות של איזה חרס קדומים, חופרים אפר, כלים וכדים שהאריכו חיים מבוראיהם. השלל הזה הנופל בידינו סימן וסמל לכיבושינו, לזכותנו הבלעדית, לאדנותנו על מפלת המלכויות, על חורבן עלילות סיזיפוס, על הישארות הדוממים, אדנותנו על קבר שועים ואביונים. אנו חופרים בתי־עלמין וחדווה ממלאה את לב החפרנים, הקברנים בהפוך. הרי זה מרחיב כאילו את זכותנו על השטחים, מחזק את השתייכותנו אל עברה של הארץ, את מרחב־מחייתנו ההיסטורי.

אך בדרך החיפושים התת־קרקעיים מוצאים אנו גם נוכחוּת אחרת, – ואין סוף לקדמוניות – נחשפת ישות אֶתנית אחרת שקדמה לישותנו. וזו שלפנינו גם היא יצירת רוחו של חוצב־איש וקודר־כלים בבית־עלמין אדיר של מטה יש מקום לכול, לכל השבטים והעמים, למלכים ולעבדים, למנצחים ולמנוצחים, לחיות־טרף ולחיות־בית, לכל המתים שכליהם, בדיהם, כדיהם – טמונים עמם ליום תחייתם, וכך תקופות על גבי תקופות, אלפים על אלפים, הפקר ללחות, לרקב, לרימה, לשיכחה, לדממה, לדממת עולם. עד שידיים גדולות וקטנות, ידי גברים וידי נשים, ידיים מששניות, זהירות כל־כך, פותחות את הקברים ומתחילות לעסוק בקבורים. עיסוקים שונים ומשונים, במצוות כישוף, בזהירות עילאית, בחרדה, בייחוד חרדה לכתבים, לאותיות־גוויל המופקרות יותר מאחרים. מצבות שנתפוררו מחוברות מחדש, נצרפות מחדש, ואנו גאים ונהנים מפירושי חורבן־העבר ושוכחים שבפירושם חורבן העתיד.

עקוּרים מכוּר מחצבתם, מקברם, מאפלוליותם, מדומייתם, מסונוורים באור השמש, מחופרי הכליה, לשמש עדים ארכיאולוגיים, אלה נהפכים לאובייקטים, למדע, לחקירה גם לחיי הרוח והנפש (ארכיאולוגיה הרי מקורה בחפירת יצירות אמנות). דווקא שם, במוזיאונים, יצירי־אדם משונים אלה (שהחכם הצרפתי פול ואלרי הטיל בהם את מיטב האירוניה שלו), ממורקים, מנוערים מפירורי אבק, לאחר טיפול קוסמטי ועיון מיקרוסקופּי, לעתים סגוּרים בכלי־זכוכית, תמיד תחת משמר, יצירי אנוש אלה, ודווקא הקטנים שבהם – פסלונים דקים, כדים, כדכדי בושם, תכשיטי־נשים, שם, מפיצים הם סביבם זרם מאגי ונפשנו קושרת עמם קשרי אהבה ותמיהה. פליטי מרחקים עצומים, רסיסי שמשות רחוקות שכבו עדי התולדה על השתלשלויותיה, הם שוברים את חוקי ההיסטוריה, חיים מעבר לזמנם ומקומם ומחשפים בעצם הימצאוּתם כאן עמנוּ את הנצח הקטן שלנו, בסוד האחידות. עתיקי עולם הם קושרים אותנו עם עתיקו של עולם.

*

לעומת זאת ביקור באתר החפירות ממש, בחפירות הגדולות, למשל בחצור, משרה על הנפש, על נפשי, רוח של אדישות, שביסודה העצבות בפני עמל־אנוש זה, הבונה בנייני אבן, ערים לחיים ולמוות, לשמחה ולצער, ולבסוף ערים לחורבן והרס. וזה הנשמר והנחפר המעיד על מחשבת התיכנון, שנועדה לעמוד לעד, חפירות אלו עם כל החשיבות ההיסטורית שבהן, מקנות ללבנו את תחושת־החורבן הנצחית. ערים נבנות לעינינו ונחרבות לעינינו בהרף עין. ‘אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו’, אמר הנביא במשמעות אחרת, אך בדבריו צפונה גם אמת מועילה. רציפות הזמנים, השלמת השרשרת, החוליות – למעשה רציפוּת החורבן וההרס, חדלון הבונים לבלייה – הבל. אך מסתבר שהחפירה והנחפר מעשירים את חיי האדם, מהנים את החופרים, מקנים להם טעם של גאווה. כדי־נשים, פסלוני־אלים, כלי־פולחן מעוררים את הטרום־היסטורי שבנו, התקופה האנתרופּומורפית איננה עבר נשייה, היא חיה בנו, בקרבנו, מלחמות־אלים על נשקי פולחנם נטושות חוצה ופנימה.

*

אין צורך בדמיון משורר כדי לראות כי חיים אנו במפולת תקופות הנמשכת תמיד וערב־רב זה של עיתים ותרבויות וההווה המודרני שנקלענו אליו איננו אלא כאוס, תוהו של העבר והעתיד שממנו נצא אל האינסוף. אילו הוכנסו בו סדר ומין היינו רואים את עצמנו כבתוך מוזיאון נע לגמרי לא־דמיוני, העומד להיהרס עלינו. אנו חופרים לא רק בעבר העתיק אלא גם במעבה העתיד וחופרים מפלצות מתוחכמות, משוכללות, הרסניות ביותר. אדם רגיש, חש תחת צעדיו גלי־שכבות כשל גלי־הים. הנפש עצמה היא כעין מירבץ כזה של שכבות, רבדי רבדים של זמנים והתפתחויות והשתלשלות, בהם העתיק ביותר בא בד בבד עם החדש ביותר. לא מוזיאון ארכיאולוגי הערוך לפי קטלוג ממוין. עתיקים וחדשים באים בטבעיות, כפי שקיימים הם גם בטבע, בדרגות התפתחות שונות. אין זו רק חפירה עצמית, ירידה למערות, למעמקים אפלוליים, אל המתים ואל מלכות הצללים, זוהי ריאליות שעלינו לקיימה בחיינו בהקיץ ובחלום, באמצעות אובייקטים מוחשיים ובאמצעות דימויים וציורים מופשטים. בימינו מדברים על מיטא־היסטורי ופרי־היסטוריה, שאותן אנו חיים גם בלי ידיעת מונחים אלה. ואנו לא רק חופרים בכורח וברצון, אנו גם נחפרים, חפורים בידי אחר, בידי ארכי־ארכיאולוג. אך תאמרו, זה כבר עניין לא לארכיאולוגיה, אלא לפסיכולוגיה. וזו דוחה ומסוכנת יותר.

*

והרי מירוץ נחפז, לא מאורגן, זה של הרהוריו־חטף נתעורר בי דווקא בקריאה ועיון בספר ‘מערת המטמון’ מאת הארכיאולוג פסח בר־אדון (בהוצאת מוסד ביאליק). המחבר הארכיאולוג מספר בהתרגשות על תגליתו, על ליל־שימורים שעשה יחד עם עוזריו שומרי המטמון שנתגלה בכוך המערה. כשנכנסו למערה, אחת המערות במדבר יהודה, מצאוה מלאה גללי־ציפורים, גללי תקופות. לאחר עבודת־ניקוי נתגלתה תחתם הריצפה הכאלקוליתית ומכאן הלכה ועמקה החפירה, הרחיבה אופקים, אופקים קבורים – מהתקופה הכאלקוליתית עד בר־כוכבא, כששימשה המערה מיקלט ללוחמי חירות ישראל.

ברוך היובש המדברי היהודי המשמר, המחסן, המגרען זרעו של דגן, המקיים קרעי־בד פשתן בהארגתם הנשיית. ברוך יובש הזמנים, דממה ושיכחה שלא הפרו שנת הגולגולת והעצמות עד בואם של בר־אדון ועוזריו. אינני מספר סיפור אגדי לנערים. הוא רשום בספר אלבומי נאה זה, בעיקר בתצלומים, מלאכת אמנות, של המימצאים: כלים וכדים ועטרות וקרעי־אריגים ועד לגולגולת עדינה של ילד ועצמות יבשות של מבוגר מן התור הכאלקוליטי ארבעת אלפי שנה לפני הספירה. על רקע הנייר החום־השחור מופיעים, מוארים, כלים עשויי־שן, שייעודם לוט בערפל. כלי־עבודה וכלי־שעשוע, כלי־פולחן וכלי חזיון, מכלול תרבות של התקופה. אולי החרמשים הראשונים קשותים, מחוררים, אולי אלה תשמישי פולחן לא ידוע. המלה ‘קולטורה’ במקורה משמעה עיבוד האדמה אך רומזת ל’קולטוס' פולחן. ובעברית: פלח, פלחה, פולחן אך בין אם אלה כלי־עבודה או כלי־פולחן, חוש של היפה הטביע בהם את חותמו המאיר. אלה הם חפצי אמנות ראשונים אשר ידיים קמאיות קערו, קישטו, ליטפו, גילפו, פיסלו, שמרו עליהם, והטמינום במעבה האוצר. גולת הכותרת של מלאכת מחשבת מופלאה זו הן עטרות נחושת ותצלומיהן הנהדרים מביאים אלינו תנועת החומר, זרימת הנחושת וקווי־המיתאר, קערות רכה וקווית על פני השטח הקטן, עולם פיסולי בזעיר־אנפין, בנוי מגדלים קרניים ודמויי ציפורים בעלות צווארים ארוכים. הממדים הם קטנים אך האמן עתיק־היומין, מלפני ארבעת אלפים שנה, ידע בקטנות הממדים לסגור חלל ולעטרו. בליטות ושקעים, שירבוט השטח, מישחק שתי וערב, תנועה גלית, ידע הוא כבר בדרך אינסטינקטיבית, פתר בעיות אמנותיות בדרכו ובהחלטיות. עשרות עשרות קני־נחושת עטורי דמויות חיות; קנים מחורצים מקווים, עטורי מקלעות, שיד אנוש חרוצה טיפחה אותם בלי לשאול לעתידם. קנה בעל זרועות פתוחות כפמוט (היהודים עוד רחוקים, מאחורי הקלעים, עדיין במחשבת הברא). על גבי גופי הקנים יד הדמיון רשמה אותות, סימנים, הירוגליפים בלשון תמונות וצורות, לפני יצירת האל"ף־בי"ת, וארכיאולוג מפענח מנחש כאן גם ציורה של הידרה. תבליט ‘הנשר בעל כנפיים אסימטריות פרושות’, נשר בן זמננו מביט בו בחכמה ועצבות עתיקה. כדי המערה, כדי־חרס, מצויירים גם הם, מחורצים, משורבטים בכתב, מקולעים במקלעי קווים, בעינוף איזו צמחייה, והחוקר מספר לנו שכלי־חרס של התקופה הכאלקוליתית ‘מחופים ומשוחים בפסים רבי גוונים, כל גוני האדום, הלבן והכרום’. להשתוממותנו מתגלה שגם התרבות הכאלקוליתית כבר לא היתה תרבות אוטארקית, סגורה, ואין לדעת, אומר הארכיאולוג, שמא הובאו חפצי־נוי אלה ממיסופוטאמיה. ‘כי לא נמצאו כאן הכלים הדרושים לעבודת מתכת עדינה כזו’. לדעתו, מטמון זה הוא עדות מובהקת ביותר לחוש היופי המפותח של התור הכאלקוליתי בארץ.

רבים הכלים, הכדים, הקנים, הגולות, רבים גרעיני־דגנים שנמצאו ונשתמרו. רבו גם דבריי, אך אי־אפשר לי לסיים בלי להביע את ההתרגשות המוזרה שידעתי למראה הקרעים של בדי הפשתן והצמר שנמצאו במערה, על גבי שלדים, או פזורים תחת גללים, קרעי־אריג קטנים, בלויים, אך בכל זאת שומרים על תבניתם הפנימית, על מה שאומרים בימינו סטרוקטורה וטקסטורה. מה מרטיט בקרעים קטנים אלה, שצלם בעל דמיון ערך כאילו בלי משים, בהפזר, ובכל זאת אלה קרעי מלכות. הבד הוא מימי בר־כוכבא, מבע דראמאטי לתנועתו, לקיפוליו הנארג והנרקם לפני אלפי שנים שתי־וערב והלובש לעינינו צורות חופשיות של דמיון, האין בו מן הנארג והנרקם בנו, בגופנו, במוחנו, בחוטים דקים – והכלים בניגוד לאלה. חזרתי והסתכלתי בקרעי־בדים קטנים אלה ורוחי שקטה עלי. ראיתי כבר אמנים בני־זמננו המשתמשים בקטעי בדים גסים, בבדי־שק למשל, כמו הצייר האיטלקי בורי, שצייר את תמונותיו מקרעי השקים שמצא במחנה־השבויים שבו עשה בימי המלחמה. אך ראיתי את תמונותיו, בלי כאב רב, משונה, זה שחשתי לראשונה כאן: האומנם יד התור הכאלקוליתי בכך? או מדבר יהודה? מסופקני. משהו עמוק יותר טבע טבוע, מעבר לארכיאולוגיה עצמה.

נותר לחזור ולחתום את מחזור חפצי־אין־כליה בגולגולת הנער החטובה לתפארת, על מצחה הבנוי תלפיות, על חורי עיניה ועצם־האף הקטנה. לידה מוטל בשלימותו, בטוהרו, עמוד השדרה על חוליותיו, שלדה של הבריאה בעמידתה בפני פגעי שיני הזמן יחד עם הכדים הקנים, עטרות־נחושת גולות־מתכת – מעשי אמנות של אדם המאריכים חיים מיוצריהם. הגולגולת ועמוד־השדרה בוודאי מזמן הוצאו מן הקבר. נוקו מן העפר, הגללים, אבק האלפים, בזהירות וחרדה הועברו למוזיאון ארכיאולוגי או אנתרופולוגי, מן אפלת המערה אל מלוא אור־הצהריים – הי, כבו קצת האור הזה, האפלולית טובה להם – ואזרחי המדינה ותייריה, גברים נשים וטף, יכולים כבר להתבונן בגולגולת המאירה של הנער בן אלף שנים, בן אלפיים, בן ארבעת אלפים, בן רבבה, בן אלמוות.

*

אם הסיפא שלי סותרת את הרישא שלי, הרי אשם בכך הספר־המערה הזה, שהוא כלשעצמו, פרי מלאכת מחשבת של דפוס, של תצלום, של שקידה על הצורה, שהיא כאן תמצית העומדת בפני החורבן.