במשך שנים רבות הגה אבינו את רעיון הוצאתו לאור של ספר זה. רצונו היה להקדישו
לאמנו. נוהג היה לומר: ‘זהו הספר שלך’, וכך היינו מזכירים את הספר בחוג המשפחה
: ‘הספר של אמא’. עכשיו,
שהספר מופיע אחרי פטירתו של אבינו, ראינו צורך להזכיר את דברים אלה בפיתחו.
ארנה זוסמן שבלת
יוחנן זוסמן

בצדי הכביש הזרוע אור דוקר של מלח, זכוכית וסיד, בצל העץ העגול ישבו ארבעה סביב הכדור הגדול והירקרק של האבטיח. אחד חשוף־ברכיים וגלוי־ראש; שלושה בבגדי ‘חאקי’ ארוכים וסרוחים, כדרך פועלים ערביים של הממשלה. רגעים אחדים קודם תלו, מרוחקים איש מרעהו, על עמודי טלפון חוטים, ונראו גבוהים ובדודים ובשרב המתערפל היו נטולי ממשות חומרית. עתה ישבו בעיגול הצל הרוגע, ארציים בעייפותם, נהנים ממנוחת־הצהריים, מקירבה מרעננת של הפרי הגדול. האחד, שנראה גם בישיבתו זקוף וגבה־קומה, שלף סכין עקומה ובנחת ובאמנות התנועה הקלה פלח פלחי אבטיח רחבים ושווים להפליא. בגופי חשתי את רעד הפרי הבשל, רעד ההנאה.

ראיתי שפתיים טבולות באודם הרווּי של הפלח. נשמע איזה צחוק קל, כתרועה קלה של ניצחון. נער בן שש עבר על פניהם ובידו תיק לתווי מוסיקה. היושבים קראוהו לגשת ולקחת מהאבטיח. הנער היסס, חמד ופחד, קרב ורחק, קרץ עין ילדותית־ערמומית, עמד במרחק־מה ובקול לא בטוח קרא, אי־לאן ואי־לאן: הם רוצים לתת לי אבטיח! היתה בקריאה זו בקשת סליחה ובקשת עצה כאחת.

אולם בכול היה אֶלם, נסוך יחד עם השרב על הכרמים המעולפים הגפריתיים, על הגבעות הדהות, על הכביש המלובן, האילם, הנמתח בחריקת־שיניים יבשה של קוצי צידי הדרך. הידיים שפלחו את הפרי הבשל פלחו גם את האדם ללא עווֹן, שפכו את האודם התם. השפתיים הללו…

הרי הבחור הזה, חשוף־הברכיים וגלוי־הראש, כרע לעיניהם תחת הכדורים והסכינים, ומתבוסס בדמו זעק אליהם: הצילו! הצילו! ואלה עמדו מנגד, מחייכים לפרפוריו האחרונים, עד תוּמם…

עתה הוא קם – הנרצח – להוכיח, אולי לסלוח, לשבת בצל העץ הירוק, לטעוֹם מחדש מעייפות הארצית היקרה מכל נרדי השמים, למחות נטפי זיעה מהמלח, לטבול את פיו בחומר נמוג ודמיוני של האבטיח. הוא השעין את ראשו אל גזע העץ; צללי עלים כיסו את פניו; עיניו עצומות – כדי להיזכר בכל שעבר עליו. אולם מה חושבים השלושה האחרים, היושבים מנגד ומתלחשים כמתפללים; מה חושבים הם, האויבים, הרוצחים – נשאל, נזעק באלם הצהריים הבוער.

9.8.38

לזכרו של ברל כ.

החתום בשתיקת אדמה ומים חי בנשמות רבות ושונות, בהרכבים שונים של סגולותיו, בצירופים רבים של קולות ודממה, אורות ואופל – דיוקנאות של מהות רבת־פנים. דיוקנאותיו גלופים במעשים, מוסדות, מפעלות־דור, טבועים בספריו, נישאים עם נהר־הזיכרון של כלל. אך נפש יחידה תאסוף לה אחד מדיוקנאותיו הרבים במחבואיה המצלים במסתורין האור והצל, במסתורין הקול והדממה.

עוד באולמות האסיפות עצור קולו על סולם החרדות והמכאובים, אך הזיכרון הבודד מוביל משם בדרך הטיול, שסופו ביטול כל הלבטים, קץ לכל המכאובים.

כך אראך נשען על גדר־קיץ ארעית, ושמש רבה מטילה על ראשך מיטב זהבה. מצחיית כובעך מאהילה על עיניך ומאצילה ברכת צל.

מבהיק כסף שערך. הנך שותק. כי דיברנו רב בהליכה ובתחנות־העמידה על שירה וחיים, עשינו באמונה את כל הדרך מן הוויכוח ועד לשתיקה רבת־אורה זו שלפני־פרידה; נטשנו שיטת הכיבושין של הכללי, נאחזנו באישי, עליו אין לוותר, אותו אין להחליף או לסלף. אך אם ידעת להשיג ולתבוע, הרי ידעת גם להקשיב רב־קשב לווידויי השירה הסתומים. וכילד חכם הבנת אז לסתום ולרמוז בלבד, ולא תבעת את המנוסה.

לא ידעתי ביום ההוא כי שתיקתך ההיא – שתיקת כינרת היא, המוטלת היום למראשותיך.

קרני השמש מחפשוֹת את ראשך באותו הרחוב ליד אותו הבית. אך זיכרון ידוע־אבידות מוצא תמיד את הכל: תעלומת האור והשתיקה, ואותך, הנשען בהיסח־הדעת על הגדר הארעית, השמשית, הקוצית. ‘צנח לו זלזל…’

3.8.1945

שוב קול החזן מקהיל בפינת הרחוב את מאזיניו: הגבר המנוּון, צבוע השפם, הזקן השב והעני, מוכרי־העיתונים, נהגים החונים בקירבת ילדי בית־הספר, קהל עירוני חילוני עטוי עתה נוגה שליו ואיטי של שמש טבת.

משהו עתיק־ימים, כבד־גורל שנידון פעם לכליה שב לחיות במסגרת הרחוב הרופפת. הזקן המאזין הגביה את פניו, ונוזלות דמעות ישישות ונוטפות על המרצפת ונשרפות בן־רגע בחמה. תקופות עברו, נתרגשו מהפכות באמנות ובטכניקה – הקול עולה מפּאטיפון – אך הנה ניגרים התחנונים כקדם, בוכה הזקן, קשובים הילדים, ומסביב כאז כתמיד סכנה ואבדון.

וכשהחזן סיים וקמה רגע הדממה, התחיל קול אחד קורא מן העבר השני של הרחוב, כמעבר ממוֹנוֹתאיזם אל עבודת־האלילים, מן הדת הצרופה אל המגיוּת.

אשף־הרחוב מכריז על תמצית פלאיו. באצבעות גרומות, מצולקות מכוויה, באצבעות גרומות ומעוקמות הפרקים, באצבעות אמלות ומושחתות עד לצעקה, הוא מראה את אמצאתו לענוב עניבה. אצבעותיו אינן נשמעות לו, והוא מאריך בדיבור ומעודד את עצמו, עד שהעניבה הירוקה והבורקת סוף־סוף תקועה והנה שמוטה מעט הצדה. הוא מתחייך על כך חיוך מוכה ומבקש רחמים כקרבן לפני מעניו.

הקהל קשוח־הלב אינו מאמין בכשפיו. אז הוא מכריז על כוחו להעביר כל כתם, ואפילו עתיק־ימים. ‘בבקשה, תנו לי כתם שמן. לא, אין זה כתם בשבילי, זה קל יותר מדי’ – והוא דוחה ביד מלכותית איזה רבב המוגש לו.

‘תנו לי כתם דם!’ הוא מכריז חגיגית, ‘תנו לי דם, זפת, שמן’.

והוא עושה בכשפים, משביע את הקהל, ושופך נוזל מצלוחיתו.

וכשקהל מקיפיו ממשיכים בהתנכרות, יורדים על פניו החולניות של האשף עייפות ושוויון נפש, והוא מוותר על הפלא האחרון.

אשף־הרחוב האומלל הקדוש, איש המגיוּת העתיקה והעזובה, המעונה בתוך מעגל של לא־מאמינים, רודפי נפשו – ראיתיך ברחובות הקרת ובחלום. אצבעותיך שותתות דם, עניבתך המבהיקה קשורה לצווארך, ואתה מדבר לא־ברורות על כתמים ועל דם. בתוך הבריאה הבלתי־פוסקת של הכרך, בתוך ההתרחשות, המתחדשת תמיד, של תנועות, גישושים ושכיחה, עמדת על דרכי להזכירני את אמת הלב השסוע, המוצג לראווה. ובלא־יודעים, ובכליון־נפש לא־שכיח, חיכיתי לרגע, שמעבר השני של הרחוב יבקע שוב הקול הגראמופוני ויבקש רחמים ויבקיע דמעה.

1945

שנתיים למותו של שאול טשרניחובסקי

שנתיים עברו מאז עצם את עיניו בלילה אל אור הכוכבים הארציים, אל האור הארצי, אותו אהב מכל האורות המיוחלות שמעבר לחיים. זכרון העם, אהבת הבודדים, יפסלו את פסלו לעתיד הסמוי מן העין. אך לא עובדי פסלים אנו. אדרבא, בני־זמנו, שנוכחותו הטבעית בינינו לעתים הסיחה את הדעת משירתו, חשים היום יותר מקודם בסגולה נדיבה זו לצרור חייו בצרור שיריו, וגם נהפוך. עטרת עלומים ואורה, בלורית השיבה המבודרת הפרוחה ברחובות העיר. בימים שנוֹי העלומים נרמס בעצם פריחתו ושמחת החיים הפכה לנו עורף, הופעתו זו בינינו נראית לנו כאגדת השיר בין המון טרודי היום, בימי אסונות והרג. ערכו אינו תלוי בהיאבקות הכוחות הנוגדים, טראגיים לעיתים, כדרך משוררים רבים, אלא בשימת פדוּת חדה בין שירה ללא־שירה, בין שירה לפרוזה על גילוייה השונים. כי רק בשיר הוא עובר לרשות איתנים, והקשיב להם, דיבר אתם, נכנע להם ושר להם ועליהם – שר אותם. מדובב דוממים, מדובב אבנים, מינראלים, פרחים וכלים על איבריהם. חובק בזרועות השיר עולם של חומר המתגלגל בתבניות, בצבעים, בריחות. אליו נתגעגעה בסתר לבה, ובאיסור, הרוח היהודית. העור הקרום ואור הקליפות הארציות נושאים אתם את מגעי האצבעות של האלוהי. מתיר אסירי עולם, משיב המשורר לשפה, ועל ידה לעם, אילנות למיניהם, זני משפחות פרחים שלא ידעם מימיו, יערות עצי־מחט ועצים בשלכת, סיעות ציפרים במעופן, מכרות ומחצבים, ועד למוּנחים אנאטומיים רפואיים, מגלה חדש בישן, משיב עושר נשכח, מרחיב מושגי התקומה על שטחים עזובים ורחוקים. מן המינראלים במעבה האדמה ועד למזלות שמים נד גל האהבה והחירות, לובש לפרקים דימוי קדמוני תנכ"י, מתגרה לפעמים במסורת החוזרת על עצמה. בתמימות לב של משורר בא לתקן את המעוות ההיסטורי, בא להשיב את הגזל, מעלה מול פרישות, הינזרות וסיגוף אילן נאה בעיצומי פריחתו. שירתו אינה דורשת מושג חדש של המשורר, הרכב חדש של סגולות המתקיימות לאורך ימים. היא מחדשת מושג־קדומים של סימני הכוח הראשונים.

אכן, מעבר להגדרת המומחים, מעבר לפירושים טרדניים על יהודה ויוון, מהלכת לה שירתו, אזרחית ארץ יהודה ועולם, בת־חורין ורבת־נגוהות. האמנות הקרויה מודרנית עברה על ידו בלי להדביקו ובלי להמעיטו. אולי בסתר לבה עברה מקנאה. כי הוא היחיד, דומני, מבין דורו, אשר טעם של כוח רומאנטי אפּוֹס וקלאסיות אין בהם סרח־עודף של אפּיגוֹניוּת והעמדת־פנים, או אינרציה. אולי משום כך כוחו לא בשורה בודדת, בתואם מבורר של מלות למהדרין, לא בתמצית שירית לירית שיש בה מן היין או מן הסם, אלא באותן תנועות רחבות־צעד ורחבות־הינף הגורפות אתן מרחבים, חיים, זמנים, אגדות ומציאות. דביקות בפירוטים פּרוזאיים, הנאה וחסד בה, ומ’דקדוקי העניות' עולה עליזות־רוח; מגעיו בכלי מטבח, בחומרי גלם, בדוממים למיניהם הם ככלי שיר של הבריאה בסגולתם לשבח את בוראם. צריך רק לדעת לדובבם, לעוררם מדוממותם, מגולמיותם – והוא יודע זאת. כובד המתכת וקלות העננה, אנו נושאים אותם בקרבנו, והוא נשא אותם ברנן הצעד, בחיר האור והכוכבים והים.

נכון היה תמיד ללכת שבי אחרי התפארה שבטבע, שבאדם, שבבריאת אלוהים וביצירת האדם. וכך הלך שולל אחרי ציפור תועה אחת, שירדה על סיפון האונייה, ישבה עליה בדד שלושה ימים קבל עולם־הנוסעים המשעממים – משחקי ברידג' ושותי ויסקי־סודה, וביום הרביעי נעלמה כלעומת שבאה. רק הוא, מוקסם ‘הצב הדרומי השמימי’, היה בא אל מול הציפור ומביט אתה יחד אל הנקודה הרחוקה הסמויה מן העין:

אחותי ציפור, עינך חדה,

אולי עתה, דווקא עתה,

ואת רואה את עולמך באפלה הנפלאה

אולי גם עולמי שלי.

האם לא היה הוא עצמו כציפור תועה זו על סיפוננו, ציפור שנקלעה בנסיעה זו בין הנוסעים המקריים? עוד תוהים המומחים־לציפרים על משפחתה, עוד טורדים למיינה:

זה בא נותן בה סימנים

וזה חוקר מאין היא

ואם כך ואם כך והיא אינה…

אינה בתכלית הפשטות, בתכלית הגדלות.

1945

כניסתו לקרון האוֹטוֹבוּס הלילי, מלא נוסעים שותקים, ככניסת פרודה כימית פעילה ומפעילה – קאטאליזאטור בלע"ז – לתערובת חומרים אדישים נטולי אנרגיה. אמנם, כניסתו היתה בדרך של היסוס כעמידה על הסף. עמד ותהה: הכדאי לו להיכנס, הכדאי לו לנסוע באוטובוס זה, הכדאי לו לנסוע בכלל? האם זהו הקרון? אך משהציץ פנימה, משראה את גוש הנוסעים השותק המחכה, השומם, נכנס ברוח עליזה, שובבנית, לקרון האפלולי הדומה למערה. בתנועה של עשיר פזרן, הנוהג להעיף כסף־תועפות בקלות, שקל לכף־ידו של הנהג את דמי־הנסיעה. מנעימת דיבורו, צלצולי קולו הלא רגילים לעצמו, עם עצמו, עמידתו בין העומדים בקרון, שעל־אף הדחקות קבע לעצמו מיד כעין ‘מרחב תנועה’, גופו הנטוי אלכסונית ונראה כאילו נטול משיכת משקל, נטוי כמטוטלת, ואותו ריח ייני – למדנו כולנו מיד כי הנוסע־החייל שיכור הוא. מבוסם הוא. מימי הילדות דבק בנו הפחד מפני שיכרות הנוכרים, מבשרת רעות. יין, בעיקר יין־שרף, עורר מתרדמה את המשחית והשורף, התיר מה שהפיכחון אסר כביכול – שנאת־זרים קדומה. דרוכת כרמים זרים, הגדישה הטיפה המרה תמיד את הכוס בחג הדמים. נחותי קומה ורוח עמדנו בפני חזיון השיכרות הגדולה המגבירה את המשחית עד לרציחה. החייל הזה הביא עמו שיכרון אחר, כתמצית ארצית כה שונה משכרון הזרים, פרי הגפן שחידשה את חייה באדמה זו, שיכרות המשחררת מגולמנות אטומה. עירנותו הלילית של היחיד. שיכרון־כישרון בחילוף־אותיות קל.

באור הפנסון הדל לא נראו פניו אלא למקוטעין־לסירוגין. אך נוכחותו עוררה את הרדומים והמצפים, גופו המתנועע לקצב הנעימה שהוא משמיע בקולו, העולה ויורד להנאתו, בליווי ידו המהבהבת מדי פעם בחיתוך מפתיע, לבושו השחוק משהו שהוריק, ריאלי ולא־ריאלי במידה אחת, ואיזו קרן־אור שנדלקה פתאום ובה הואר כולו חייל בודד מעוצב יחידי, שלבש צורה בין נטולי צורה, שכניו לנסיעה.

כניסתו ביטלה במפגיע את יתרונו של הנהג. לא נותר לו לזה אלא להיכנע לכוח החיים העולה על שלו, לא נותר לו אלא לסמוך על ההגה ולהסיע את החייל. אך אם הנהג הובילנו בקו גיאומטרי ישר על פני השטח המוכר, המדוד, הרי החייל העליז הטילנו לסדר תנועה לא מוכר, שלגביו תנועת הקרון לא היתה אלא תנועת־לואי, תנועה בתוך תנועה, כבדוגמת התקבולת של תנועה בתוך הרכבת הנוסעת, שבהסבר תורת־היחסות.

גם כבדי התנועה ביותר שבין יושבי הקרון ועומדיו נמשכו אל התנועה שקבע החייל, שנועדה לו שליחוּת המפגיש. באיחור־זמן הוא הביא בשורת הניצחון אשר לחמו המר בוצעים אנו יום יום. שנתיים הוא עשה באיטליה. על כך זימר לכולנו ושר זמר איטלקי. הוא רגיל לשירה במקהלה, ואנו בעיניו כלים אפלים המחכים למגעו והוא פונה כמנצח מנוסה כדי לעורר בנו חוש התזמורת או המקהלה. איטליה הארץ של ‘בֶּל קאַנטו’, והוא הספיק ללמוד חוקי תיזמור בנסיעה. עינו נתונה במיוחד לכלי־הבנוֹת שביננו. ‘מה אתן שותקות הבנות? שנתיים לא הייתי בארץ. שירו משירי הארץ החדשים!’ מבקש הוא לעוררן לשירה כבנות־השיר השותקות ומצפות. אך אין לו פנאי לחכות לתשובתן המתמהמהת. דיה לו מבוכתן, דיה לו נוכחותן. את השאר נותן הוא עצמו. כסיגריות הללו שהוא מחלק בין הנוסעים, מגיש הוא שכרון חושיו ללא תמורה וחליפין, בגילופין שלו. ופתאום דבור ברור וצלול, ויש בו מן התוקף ומן התוכחה: ‘מה אתם שותקים, יהודים? מה אתם עצובים? יהיה טוב, יהודים! כל שעל אדמה שאנו עוברים עכשיו, שלנו הוא, שלנו הוא.’ דברים משונים היורדים עלינו במפגיע. ואיש לא הציץ בחלון כדי להיווכח בשעלים ההם. השעלים כנוסים פנימה.

… ומשירדתי מן הקרון, בלי שמוע את סוף בדיחתו (ולא אשמע אותה לעולם) משדרכתי והלכתי על פני האדמה המוכרה הלילית הרטובה אחר הגשם, נדפה ממנה רעננות משכרת, האדמה תחתי נתנה ריח יין. כרמי הגפן קרובים ותחת שעלי דורכים בגת קדומה, ואדמה זו שעל־שעל, רכה ורטובה, אדמת תמרורים ואדמת ישע, אדמה לילית, יינית, ניחוחית מבוסמת משכרונו של החייל האלמוני.

כל כתיבה אוֹטוֹבּיוֹגראפית היא, אם רובה ואם קצתה, כל־אימת שהיא באה לקשור קשרים ריאליים עם מאורעות החיים והספרות, ולא רק לחזור על כמה אמיתות מוסכמות שכבר היו לנחלת הכלל. כשרונו של הכותב יודע להסתיר את היסוד האוטוביוגראפי, או לשוות לו צביון כללי, המצדיקו בעיני הקוראים.

האוטוביוגראפי – פניו ופירושיו רבים. – בשירה לירית נוהג הוא כברשותו החוקית, ובכתבי הפילוסוֹפים מסתתר הוא מאחורי גדרי השיטות, שלכאורה הן חסרות ביוגראפיה בתכלית.

פתיחה זו אינה אלא הצטדקות לדברים, שלאמיתם אינם אלא מבוא לדיון על ספרות, על ספרות־הדור, דיון מסובך, מטריד, הנושא בחובו סכנות לרוב.

ואולי באה הקדמה זו לדחוק לזמן־מה דיון מטריד זה ולהחליף כוח בנוף ארצישראלי אחד, שבשבילו הפלגתי לי בנושא זה ובשוליו רשמתי את קטעי הפתיחה.

הננו מבקשים תמיד להסתייע בהרים, בשדות, באילנות, במרחבי־הים; הננו מבקשים להוציא מפיהם את הדברים שנבצר מאתנו להביעם. הם, אלה המדובבים הגדולים, מרבי־השתיקה, על כל הזרוּת שבגדולה, מסייעים לנו להכיר את גופנו – את רוחנו, לפענח את חידת גורלנו הטבועה באבן, במים, באדמה, ובעננים. דרך זו של הכרת־נוף כמוה כהכרת עצמנו; והרי עוד שבילים רבים נרמזו במרחב, עוד שבילים רבים חבויים במרחב, עוד הרבה מחבואי־אור־וצל צפויים לו, להלך, עוד נהרה וזוך נכונו לנפש זו, שעדיין לא רצחוה המרצחים.

המצוי הזה צופה פני הרים ומים כאחד. צירוף זה של ים והר – צירוף יקר הוא, מאציל הוד שבסמיכות זו של איתני הטבע הנפלים כל־כך איש מרעהו. הוא אומר דרשני, היינו: אהבני אהבה ראשונה. אכן, ארץ זו מיטיבה להטעותנו במוּכר, כביכול, במצוי אי־שם עמוק בזכרוננו הפרטי והלאומי, אך התערותנו האטית בתוך הנוף הנמצא, כהתערותנו בקרקע המכוֹרה, שחדלה להיות כרם המליצה, אלא מניבה גפן, שידיים חרוצות זומרות אותה כל אביב ואביב.

הוא הדין בכרמל זה, אשר עוצמתו, ניחוחיו וצליליו פרושים על פרקי־עבר מרובים, ועתה הוא בא לנסותנו בריאליוּת ההררית שלו, על חליפות האור והצל שלו, על הנסתר והנגלה שבמראהו. התגלות ההר היא איטית, עקב בצד אגודל עולים בו.

לא לשווא נשלח זרטוסטרה אל ההרים לעשר שנים ללמוד שם את תורת האדם, מורדותיו ועליותיו. ומשום כך תורת־הרים זו היא כה אכזרית לפעמים ליושבי השפלה. כיבוש הר הוא ככיבוש האדם עצמו. אך מן הרמה הכבושה נשקפות רמות אחרות, פסגות גבוהות יותר, ערפילים ואור, מחשוֹפי סלעים, כמחשופי תקופות רחוקות, וצוק בודד – גאון ונשר הוגה. זהו נוף רומאנטי, בּיירוני.

אך הנוף אשר נפל בחלקי היה פחות מלכותי. קוויו הגיאומטריים לא נשתבחו בטוהר מובהק, לפי שניטעו אורנים באי־סדר של טבע; משרטוטי תווים אלה נעדר כוח האבסטראקציה, והאדמה שבתווי הרי־ירושלים, הנמתחים לעתים כקווי רישום אידיאלי, כשרטוט גראפי מובהק של גוף, גופו של אדם. הגיאולוגיה של כל הר היא כעין סיפור תולדותיו הקדמוניות והאיטיות של המספר. זרמי חיים עתיקים ערמו גושים זה על גבי זה, ריבּדו שכבות, טמנו עמוק בחוּבם איזו תאוות־סתרים, ולפתע נחשפו, עד כאב־עין, כמחשוף עורקים במפלת אבן.

חיי־הרים מסוגלים לזרוע ייאוש באיזו נפש סוערה, אם זו לא תיכנע לו מרצונה. כל־כך שונים ממדי הזמן של הנפש ושל ההר. מה הן שמונים הפעימות שלי שפועם לבי בדקה בין ענקי השתיקה. וזה הצדע הרוטט – כמה גלגולים של שתיקה ומנוחה עברו עליו, עד שגילה עקבותיו באבן הוורודה־חלקה, אשר מגע ידך עוררה משנתה.

כה איטי זמנם של ההרים, וכה איטי קצב סיפורם. הצעד מעלה הד נבלע בתוך רפידת מחטי־האורן שנשרו, או, אדרבה, מצטלל כקול בדידותו של אדם. ההר שומע את הצעד ושותק. המונולוג שלו – שתיקתו. זר ומוזר הוא הזמן ההררי! אך הצמחייה – האילנות ושיחי־הפרא הדוקרניים – היא המקשרת בינינו, היא גשר־הזמן הירוק, שגופנו כבר למד למותחו. ידינו כבר השכילו לזרוע באדמת המכוֹרה אותו פירור מיסטי, שבו מקופלים כוחות־צמיחה של ענקים ואברי־גופם הבוקעים אל־על. נאמנים אנו לברית זו המדליקה כאן נרות ירקרקים בראשי האורנים. והאורנים – כה שונים מראיהם וגורלם, אף כי גזר־דין אחד כינסם לכאן.

שניים אלה חבוקים כשני נאהבים, שנגזרה עליהם פרידה, משל לרוֹמיאו ויוליה למשפחת האורנים. והללו, המתנשאים גבוה־גבוה, על כובדם וירקותם, כפרקי תהילים אל השמים וכמעט מכסים אותם מעין החוסים בצלם. ואלה, שגופם חוזר על דרך היסורים של איזו נפש רבת־נפתולים, דרך של קשרים, עוויתות־הגזע, פיתולי העץ מוכה סער ושרב, ובכל זאת נאמן לחוק הפנימי של העלייה, המשיכה אל האור. אלה הם פסלי רוֹדן הררי, שנטעם ההר כמצבת־הזמן לחייו הוא. ולו סרת למעבי החורש, באין שמש, ואפפתך אפלולית־המחבואים כבאיזור־קסמים של נפש קשובה ומוּצלת, ועמדת ליד עריסת השירה, התלויה באין־רואים בינות לגזעי האורנים. ולו הוספת לעלות, ונתגלה לפניך כעין אמפיתיאטרון חצוב בהר וראית על במתו איזו עלילה דראמאטית אשר רק צוקי־האלם, האורנים ושמיים יודעים מה פשרה. עוד כמה צעדים, ונתגלתה לעיניך גורן־אבן שטוחה, חשופה, כשולחן־כתיבה ענקי אל מול שמים, עננים ורוחות. אך היכן הם השירים והפרוזה, שנשרו משולחן־אלים זה? עובדה היא, שכל ספרות־הדור – ספרות העמקים היא, ולו גם מבחינת נופיה בלבד. אחד המעטים – ראמיז (הסופר השווייצי, הכותב צרפתית), המיטיב לעקוב אחרי הוּלדת האור בהרים, אחרי צעדי האדם בין צוקי הרכז, וחתימת אור על כל דבריו.

ולא מקרה הוא, אולי, שהרומאן האירופי הגדול שבין שתי המלחמות – אולי הגדול ביותר – ‘הר הקסמים’ לתומאס מאן, רומאן אחרון במסורת האירופית, עם האדם והזמן שעודם שלמים: שחיים ומוות, גורל האנשים ומחשבותיהם ניתנו כאן כבתוך אספקלריה של ההר בחליפות השמש, הערפילים והשלג. 20

תאמר: יצירה גאונית היא עצמה פסגת־הרים, שממנה נשקפים עמקי אדם והיסטוריה לרוב, והיא גופה קובעת נוף רוחני בספרות? אך האין אלה שוב ממדים גדולים מדי בשביל ספרות זמננו? האם לא מוטב לרדת – ובעמק, בתוך משחק הפרספקטיבוֹת שלו, למצוא את המידות הנכונות?

בשעת השקיעה שמש כתומה־תרוגה, שתקנית להפליא, טובלת באיזור כחלחל־אפרפר של ערפלי־ים. בדרך זו עברה אסטדיות אופטיות מוזרות של כדור על כל תמורותיו, המזכירות ציורים סוריאליסטיים כבחלום. עד ששקעה, טבלה באמצע הים והניחה מאחוריה פס־אופק כחלחל, פנוי. דראמה מיסטית עם גוויעת האור הגבירה דממה ובדידות, המכופלת בכפל־הרים. נשוב אל העמק, אל בתי המגורים, אל מנורותיהם.

מסע אחד קטן בא לידי סיום. ועם בוא הלילה, הודלק הים, הרדום מאחורי ההרים, בשרשרת אורות, וזרקורים החלו לבלוש על פני יבשה וים ואוויר.

נתעורר ימה של עתלית. החלו האורות לספר מסיפורי־האימים־והדווי, ופעם בפעם פרס זרקור גוש חושך, ואחר עזבוֹ, בלש בגובה אחרי יהודי־מעפיל. הרקיע, הלילה, ולבנה עגולה בלב, מחזות התקופה הממשיכה לייסרנו, לייסר את האדמה בתיל דוקרני ולפצוע לילה שקט זה. כאן מתחילה ספרות הדור, הספרות הלילית של זמננו. ומן הבית המואר בקעו אל אפלת הלילה צלילים של ה’סונאטה אפּאסיוֹנאטה.'

הדברים עתיקים. זו המועקה, וזה הפורקן שבמוסיקה – ובשירה, אחותה, – הזוכרת ומשכחת ומסרבת לשקוע בדומן ובדם, אלא חותרת אל הזוהר עד שאדם מסוגל לעמוד מולו, ומלה אנושית מסוגלת להכילו. אך מצוּוה אני על סיום אחר עם בוקר מעורפל סתווי בין ההרים, שהצעיף את האופקים והאורנים הרחוקים וגילה רק את הדברים הקרובים, והללו הפיקו אורה שקטה של מגע־אהבה. באור נמוך, ארצי זה נבדלה קבוצת נערים, שעסקו בסיקול חלקת־אדמה שבין הרים. כה בודדים היו המסקלים, כה זעירים, והאבנים כה רבות, והידיים כה ילדותיות עד לעורר רחמים. שעה ארוכה הסתכלתי בעבודתם, כשאחד, ה’מנהיג', מראה דוגמה יפה לגמישות, לזריזות־ידיים ומשמעת, וחבריו הסרים לפקודתו חוזרים אחריו.

לאט־לאט נערמו אבנים לרוב בצד דרך. אחר שכבו המסקלים הקטנים לנוח על גבי השדה שסוקל. עצבות וקדושה ירדה על התמונה, כבתמונותיו של מילֶה, צייר העבודה הצרפתי. כאן ראשיתה הפרימיטיבית של הספרות הארצישראלית, וסיומה של ההקדמה ההררית.

1946

למשה שרת

כשדלתות הבית־ביתנו פתוחות זו מול זו נראית הבוגנוויליה שלנו במסגרת החלון־הדלת כאורח בפתח הדלת בתמונה של וילסאקז. פתוח הבית לפניה, מהססת ניצבת בפתחו, אך מבטיה ינוחו על רצפת המרפסת. בשעת לפנות־ערב היא תכבד על שני גוניה – ורוד כהה־נחושתי וּורוד־בהיר־לילכי, תעצום את עינה־פרחה בין שלוש כפות־יד קטנות, ועייפה, שבעת יום ואור, תצנח על אדן החלון. בוודאי היתה כאן כבר קודם, אך לא ראינוה. מה שתיקתך כבדת־הדים מול שתיקתי בכבות היום, בהיאסף האור? מה צניחתך אלי, מה ציפייתך על ידי?

פרחה יוֹקרנדה כחולה־סגולה כים. כים קרעה את האופק והציפה את החוף בכחולה, תשיר תפארתה ארצה. דרכתי עליה, על פרחה הבודד הדומה לדוּגית, ועל המון תפארתה הנפול. כאֵב אביב קדמוני עבר לרגע את חיי.

שירה לא נאמרה, לא יצאנו לשבח בשער את גדולתה של יוקרנדה המאחרת לפרוח בשרב. על סוד הפריחה והנשירה דָרך האדם, קומתו שחוחה ולבו סדוק. וכמו ים בסדקי הסלע, תטיל בו באביב כעין גרגירי מלח.

פָרח בלילות הצבר הגבוה, ‘מלכת הלילה’, אֶרוֹס פרחים סהרוריים מרטטים. צוואריהם כצווארי ברבורים או של ציפורי־דמון. לועיהם נפתחים עם ערב כמערות אהבה נטועי ריסים ריסים, עירנות תאווה שלא עצרה ריטוטה. לא הספקנו לרדת לעומקם, והנה נסגרו לעד, נשרו בן־לילה. פרחו כאילו מבעד לחומה, מבעד למצור.

ואנו, הנצורים תמיד, הסחנו דעתנו מהם. דחינו אותם למאוחר יותר, דחינו את פריחתם אל אחרית הימים, אך הם דחקו ביתר שיגעון ועוז. אביב זה הקדים לבוא. העולם עדיין כולו שברי־שברים, משרפות־אש, מחנות־הסגר, תאי־גז שלא נהרסו עדיין ורצח של ימי שלום.

הרוח נשאה אפר היהודים, בשדות אירופה הזהיבו שיבולי תבואה מדושנת דם.

גם שדה שיבולים ביהודה ברוח כשדה טבוחים הנעים בתפילה. ומה ביקשת בסתר לבך אחר עמל ופרך ועלבונות? לנוח בראש הגדיש הרענן, לכבוש את פניך בשחת זה ושכוח עולם, לכבוש את הפנים בערימת השדה, לנשום את כל הריחות הגנוזים של האדמה, לנשום עמוקות את השיכרון הארצי, ולהפוך את הפנים אל מול השמים ובבת אחת, – הו האושר – לראות את כל צבא הכוכבים והמזלות שהובטחו לך משחר חייך, להכירם שוב בזוהר־בראשית, ובלי־משים לתת את הקול בבכי או בשיר לילי חרישי, או לידום, להחריש, להקשיב ולשמוע שירת הדומייה, שירת מרים בהירפאה מצרעתה.

לא הושר השיר, והדומייה אטומה ורעה. בעולם של כוחות וכוחות־נגד לאין ספור, לנו רק מתים אין־ספור.

ללא קבורה ללא אדמה תחתם. בעולם האנרגיות המחריבות, הממיתות, מה כוחך אתה לחוּש תפילה קדומה, חוזה פריחות ואימים, מריח פרחי בר וזוכר את מטר הכוכבים הראשון שירד על ראשך. שירת ישראל גדלה אנחות־נאקות, קינות־שיר תמיד, זעם ותוכחה, ובין אבניה וסלעיה, במדברה, עלה גם פלא־דשא רך עם ציפור אדומת כף־הרגל וצהובת־המקור. אך תמיד היא קמה ברוך הירקרק.

מלכות הרשעה, או בוגנוויליה השקטה, האהובה, היא אוכלת עינינו בדם, בעשן, באפר, מרעילה לחם ומים, מתירה מפלצות־טרף, מקימה עמודי־אש מלב הים אל לב השמים.

קראו לה אפוקאליפסה, שבחרה ביהודים, בחירי נביאיה. חיוכה דורס את גוזל השיר. פרץ הדם בעינו תחת ידה.

היא מנסה אותנו באימפריה עתירת תככים המרעילה דשאים ושדות וכחול־הים, המשירה בן־לילה את יוקרנדה ואותך, בוגנוויליה, הנחה בחלון על שני גוניה־קולותיה, עד שיקרה הנס ואחד מחייליה, למוד סבל ונדודים, יבכה למראה רשעתה.

והנס קרה. כאן מסתיימת האימפריה העולמית, האפוקאליפסה, ונולד האדם עם דמעותיו, טהור־לב, ועמו הבוגנוויליה שלו.

1946

מימי ילדותנו נותרה לזיכרון ולעדות ירושת חרדה מעורבת בתענוג עריץ בהתגלות קן ציפרים נחבא: רחמים ורוע־לב למראה גוזלים חסרי־מגן, ושאיפה לשלטון, נכון יותר, שאיפה סתומה להרס. הנה הוא בידינו קן זה, בנוי בכל־כך הרבה עמל וחרדה, חפשי מכל בצע־הנאה, הוא לפנינו, גלוי למזימות לבנו, מחכה לרחמים, ואולי גם נכון לכול. כמה קנים הרסה או בקשה להרוס הילדות. כמה אבני־קלע שלחה אל צמרת עץ. כמה דמעות שפכה או בלעה בגרונה על קרבנותיה המוטלים ללא רוח־חיים באפם. בצוק העתים ציפור קטנה ירקרקת־זנב, אורחת ברוכה תמיד בבית־כלאנו, הופכת הפוך וערבב בשלכת־הימים, משתיקה בציוצה צעקות שומרינו־נוגשינו, גוזרת במספרי־כנפיה את קפאון האוויר הדחוס.

ציפור קטנה מבקרת אצל נענים־נאבקים, ולה כל מה שחסר להם, וקודם־כול חופש וכשרון הרינה ומתן הריחוף האווירי. לו האכלנו אותה מפירורי שולחן עצבותנו, לו השקינו אותה מרורי אסוננו, ודאי היתה נופלת מורעלת, כאותה אשר הרגנוה בילדותנו באבן. אולם הציפרים מחוסנות בפני כל מגפותינו בנסיוב אלוהי.

הן פורחות בתוך חדר־אבלנו בלי להיפגע בכתליו, ומוצאות את מותן במלחמת הכנפיים והמקורים, או בשובע חיים קצרי־המועד. אך לא על הציפור הקטנה הפשוטה באתי לספר, אלא על קן־ציפרים אחד, אשר מבט לא זהיר של אדם גילה במחבואי העץ. אם קטנה, אדריכל תמים מדי, בנתה את הקן בקומת איש, ורק עתה הבינה את הסכנה שבשגיאתה. היא פרחה חיש מהר, בהפקירה את קנה ליצרי לבי. אותו רעד עתיק של רחמים והרס עברני, אולם רק לרגע.

שלושה הגוזלים האומללים, עירומים מנוצה, מסוּנוורי־עיניים, כגורי כלבלבים ביום היוולדם, אמרו רחמים. אילו יכלו, היו ודאי מצמיחים לגופם כנפים כדי לעוף בעקבות האם המבוהלת. (האווירון הרועש, אשר עבר באותם הרגעים על ראשינו, לא עף לחפש את הבורחת).

מראה הקן על גוזליו, הפתוח לכל פורענות הטבע והאדם, מילא את הלב כאב ישן־חדש. הוא לא ביקש משל והשוואה אל קנים בנויים בגובה אדם בימים של הריסת קנים המזכירים ימי ילדות רעת־לב.

אולם לו ידעה הציפור־האם קרוא באותיות מרובעות של הכתב הישראלי, בטוחני שלא היתה פורחת בעוזבה את גוזליה בחולשתם. ואולי למענה – אשר לעולם לא תקרא – מסופר כאן הסיפור הילדותי, המתחמק – אולי לשוא – ממוסר וממשל.

1947

הקרע זועק בנשמות רגישות. תיבשנה שפתיים להשיח עם לב הטבע כבימי קדם. בן להריסות, הממציא חורבנות לבקרים, הגוזל את סודו האחרון של החומר – בן־אדם מול הטבע הנכנע, כביכול, המוסר את עצמו לידיו ללא תלונה, ללא מרי – האין בהכנעה זו מתחבולות־סתר, מעורמת הקושרים הנעלמים, שתתפרש אי־פעם, אולי במאוחר מדי? טעם של חשד ואי־אמון נתלווה לפגישות אביב עם האדמה, ופרח ניסן נכווה לא בחמסין בלבד אלא באש זרה, אש הכליה של הדור.

מאז היתה לנפש הסגולה לראות את העולם בתבניתה, בצלם חוקיה, בדמות כוחותיה־סתירותיה, בשֶלם אחדותה. לתקופות היתה סגולה זו לנחלת ליריקנים בעיקר, שהמשיכו בדימאטריאליזאציה של הטבע, לפשוט לנפש את החומר, או לעשות את הנפש חומרית יותר כדי לחוש מחדש את אחדות העולם והאדם בתעיות הרגש. אחדות זו הושגה בכוח הדת, השירה האמנות, בימי־קדם גם בעזרת הפילוסופיה־ נאטורפילוסופיה. מים־אויר־אש כיסודי הכללוּת – כוללות המדע והליריקה. כדברי המיסטיקן הליריקן נובאליס: ‘פיסיקה אינה אלא ליריקה’. בתקופת המדע המודרני מבקשת הנפש את היסוד האבוד באורח המורכב של האנרגיות הקוסמיות.

אך נשארה לה כקדם הסגולה לכבוש את עולם־חוץ באהבה. להאציל מרוחה על עצמים וחזיונות רחוקים וזרים לה, לעשותם רסיסים בזרם הכללי הנפשי, העושה דרכו אל הים האינסופי.

כאז מחוללת האהבה פלאות. יום יום נארגים חוטי רגשים, חוטי קשר בין האדם והעצמים, בין הנפש ובין הצומח והדומם. חזיונות בעַתה, נבואות כליה, גורל סדום העולה תמיד לקראתנו, שואה שחיינו, כל אלה לא יכלו לסגולתו של האוהב. ומשום כך פרח ניסן לא בלבד נכווה באש חרדתנו, אלא מבורך בברכת אהבתנו העשויה ללא חת.

התמורות התכופות בנוף סביבנו מעמידות מפעם לפעם את הנפש במבחן, בוחנות אותה בכוחה לעמוד מנגד. והרי עוד לא הספקנו להתחיות עם הנוף, לא הספקנו להידבר עמו פנים אל פנים, שפה אל שפה. הנה נבנה ונסגר האופק האהוב. נכלא המרחב בין הבניינים שקמו כאילו בלי־משים. הופרע הקצב הישן, קצב אחר הוטבע, והוא עוין וזר. לימים, לשנים יוחוורו אולי טיבה וייעודה של התמורה. לגלות ב’פיגורה' גיאומטרית ‘פיגורה’ לירית, להזרים בקוו המשולש והריבוע אנרגיה לירית נפשית עד היות המשולש והריבוע תבניות הנפש – זו התעודה שממלאה האמנות הגיאומטרית האבסטראקטית.

הגיע הרגע לומר את הדברים בשמי האישי בגוף ראשון. בן יום כאילו התרומם מול ביתי ספק מגדל ספק ארובה, מעין נחושת קלל. נתון בתוך שלד־עץ לצורך הבנייה, הוא השליט בבת־אחת את עצמו, במפתיע, על הסביבה, על המוני גפני הכרם שנצטופפו עדיין למרגלותיו.

הבא הוא להוסיף עוד חיץ בין העין ובין האופק הנכסף, עוד סמל לתקופה מטשטשת, אנדרטה מכוערת מודרנית במסגרת מוריקה עדיין של גבעות וכרמים? העין בת־בריתה של הנפש דוחה את הגוף החדש, כבדיית הראייה. אופק העין הפנימית, עין הרוח, רחב מאופק העין החיצונית. אך זה האחרון מפריע. הופרע שדה הראייה החיצוני ועמה הופרע גם שדה־ראייה שבנפש. כסימן־שאלה אדום תקוע הוא ממולי.

התחלתי לבקש, דרך אסוציאציות, את הקשר עם הזר. נזכרתי ברישום בספר לאנאטומיה עם עמוד־דם או עמוד המוח מצבע אדום, הסגור בתוך שדרה של שלד. אסוציאציה זו הוסיפה אי־מנוחה. בוקר בוקר נמשכת התנגשות אילמת זו בין העין, שליחה של הנפש, ובין המוזר, הזר. עד שביום בהיר אחד קרנו הנס הפשוט. ירד גשם נדבות, חגיגי, מתרונן, התרעם הרעם, נפוגה חשרת העננים, נתפרחה הקשת ברקיע, לא ראיתי, דומני, כמוה מעודי. למראיתה של זו נפל בן־אדם קדמון על פניו. שער השמיים המקושת הפתוח, הפרוח, שער־ענקים ההולך ורם, נישא ונפתח לקראתנו.

עמדנו על המרפסת מולו. מבוגרים ועולי־ימים, עמדנו משפחה עצורת־נשימה, הלומי לב בפני הפלא, שהגיענו בחטף. ואף הכלב הלום הגשם והרעם תלה עמנו יחד את עיניו הטובות בחוג־השמיים הפורח.

העולם כולו לבש זהרים. עמוד־הארובה הנוכרי לבש שני, כחתן גבה־קומה הנישא בראש ההמון הירוק לקראת הכלה שבשער. אור נאצל נדלק בכול, עד שהתחילו דולקים בו פח ישן בחצר, מכיתת־פלדה עזובה, כלי־עבודה, חרמש ליד הקיר. לאט לאט החלה הקשת לכבות עד שנמוגה כרגיל בים של תכלת. נשאר הניסיון הפלאי, וארובת איבה, שנדלקה כעמוד האש, בנשימה אחת של צמאי אחדות הכול.

מה שקרה לנפש־יחיד מפגרת – אולי משום היותה מוקסמת בקסמי קדם – קרה לעם־הנער המוּבל בידי אמן כבד־הפה, כשהוא עדיין כחומר פלאסטי בידי היוצר, בידי רצון הרעם והברק וקול הדממה ודבר אלוהים. עם של שותי מי צור, אוכלי מן־השמים ועולה הרה אל קשת בעננים.

ליל הלבנה ללא פגם. אין פגם בדממה, המיתמרת פה בעמודי הדקלים אל הכוכבים. אין ליקוי בנהרה. וריח הטוברוזה עז עד שהיד מוציאה את הפרח מאחורי הדלת. צוהרי לילה. צוהרי דממה. עד שבקעו יריות וקול־זמרה מתגלגל מרחוק עם גלגל הלבנה. כה הגיעתני בשורת הפירצה שנפרצה בתוך הלילה העברי הקדמון. מבעד הפירצה באו האור הזה, הדממה, הלבנה הברה כחמה. משם גם קול זמר. גם היריות. קום ועמודבפירצה. קום וברך על הלילה העברי שהושלם. עמוד בפירצה הרעננה ושתה מלא הברוש את הזמן. הרח ריח־ניחוח של כסלו!

*

השמש כלבנה ואורה שבעתיים. חזיון לילה לאור היום. שמחת קריה ועם־ילדים מילא את הרחובות לחוג את חגו. אזרחי העתיד נהנים מן הבוקר ללא עול וחובה, אשר המדינה תטיל עליהם בעתיד. עם זה יצא לשחק משחקו בעיר בסיסמות הגדולות ממנה, בתכלת שמעל ראשיהם. בים הרובץ בצדי החג בהמשכו הכחול. בחלום דורות הניתן היום לידיים ילדותיות. ומיד מתחיל הדם העברי מקלח מן הגוף על אדמת כסלו רווּיית גשמי עוז.

*

והדברים הם בתכלית הפשטות. בעיני זר מפונק אולי גם בּאנאליים, מפגרים. בּאנאליים… וחגיגיים. שיגרת החיים אשר אליה הגיעו עמים מכבר ואנו נותקנו ממנה אלפי שנים, משום כך נשמרה בה רעננות־בראשית. ‘עצמאות’, ‘מדינה’ – בכולם נשמע צליל של חירות אבודה, צליל של חירות שהושבה. בהינתק קשרי רוח, בהסתלף תורות חדשות, אנו מבקשים לחזק את רוחנו בנסיונות צמיחה חדשים. רבים שיבחונו שהכול הבא לידינו – כל טובות החומר – הופך לרוח או נשבר לפני כך. אנו עושים את העולם לרוח, לאַין. ובינתיים עולם זה משמיד את גופנו, כורת את הידיים העבריות. וידי יעקב מבקשות עוד לקחת ולתת. כדי לשאת ולתת גם בספירות העליונות. הדברים הם פשוטים בתכלית. והלוואי שיישארו פשוטים. ומשם כך רקדו זקני ירושלים בלילה זה עם צעירי־הנגב.

ואל ניחלק עתה לעולזי החלוקה ואבלי ציון וירושלים. הגאולה השלמה עדיין רחוקה. אך כל מי שמבין שאין זה תגמול מיטאפיסי שניתן לנו ואנו דחינוהו במו ידינו, אלא מעט צדק בעולם הניגודים, הסתירות והמזימות כעולמנו – אל ייתפס כעווית של נגועי נבואה. הנבואה העברית ידעה תמיד להבדיל בין המאקסימאליזם המוסרי־הרוחני ובין ההיגיון הפוליטי, ראיית מעמדנו בין הגויים. סלעי ירושלים, קבריה, הרוגיה, מבינים זאת. ועוד יבואו הימים האחרים, ימי הצדק והשלום החברתי־בינלאומי על אדמות, הסוציאליזם. לאיוב הוּשב הכול, לאחר המסה הגדולה. לנו הושב קימעה. והלוואי שנוכל לשמור על כך.

*

מה שניתק לחלוטין הרי היא ברית הסלף בין השיחרור העברי ובין האימפריאליזם, אשר רבים קיווּ להיטיבו או לסגל אותנו אליו. ולאמיתו של דבר ברית זו מלכתחילה היתה ברית ללא אהבה. מהפכתנו גילתה מדי את ניגודה לענייני האימפריה הבריטית. ברית־אונס זו העיקה והפריעה לראות נכוחה. מעתה נוכל לבדנו לבחור לנו אוהבים ואויבים. אמנם, סילוק ‘המתווך’ מעמידנו לפתע מול סכנות לרוב. אך כל הסכנות האלה היו קיימות בכוח גם קודם. בא מה שצריך היה לבוא. נקבל את הבא באומץ־לב ובאומץ־ראייה, באהבת־חירות.

*

רבים נושאים אתם את שרטוט המדינה העברית כשרטוט החלום בהקיץ. שפתם נמלצה ורוממה. אחרים, מיטיבי לראות, יודעים ששנים רבות תהא מדינת היהודים עסוקה בשמירה על הביטחון, בבנייה, בסידורי־חולין משעממים כבדרך כל חברה אל חברה מדינית. ודאי אכזבות לרוב נועדו לקלי־האמונה. והלוואי שנדע לתחוֹם תחום נכון בין האינטרס המדיני לפרטי ולא נטפח פולחן־אלילות בסמלי שררה. יישאר במרכז החברה העברית האדם הריאלי, במיטב סגולותיו של אדם מישראל. יאציל הוא מרוחו על משטר, מוסדות כלכלה ופוליטיקה.

*

הנפש שנתווספה – הנפש היתירה – תיזקף על חשבון האומה. ובכל זאת משתעשעת המחשבה בחלומות־עתיד: המדינה והמשורר.

לא כדוגמת המדינה האפּלטונית, המגרשת מקרבה את משורריה על עווֹן הסחת דעתם של האזרחים ממצוות המדינה אל ההנאה האסתיטית. תהא מדינה יהודית חזקה מבפנים ולא תחרד משירה, ולא תדרוש מהם להקריב לה את כשרונם ולכתוב שירים גרועים לכבודה. סופרי ישראל נתנו רב לה מגופם ומכוחם. לא מעט ייסרו את עצמם כדי להיות ראויים לה. אולי תגיע סוף־סוף השעה והם יחליפו כוח.

*

גודל השטח הגיאוגראפי של העם קובע גם ערך תרבותו וספרותו – דעה ידועה היא. אך ארץ קטנה זו הוכיחה בעברה שמסוגלת היא לגדל תרבות עמוקה ומקורית, אם גם לא עשירה ברבגוֹניוּתה. וכזאת נשארה גם היום.

*

הדם הנשפך אל יעבירנו על הדעת. ועיניים הנקורות של צעיר ישראלי אל יכּוּנוּ בסנוורים. העיניים הנקורות הללו ממשיכות לחזות ולראות.

בם במותנו עינינו רואות.

המלך האחרון בישראל הלך נקור־עיניים לערוך גלות אלפיים. הנה נקור־עיניים אחר, מראשוני הרוגי התקווה. אך עיניו תראינה שבעתיים והיו לעיניים לנו.

עיניו הנקורות היקרות.

8.12.1947

לבי לך, הבבונג השזור בצרור התיל שבראש הטאנק. לבי לך, פרחי הלבן־הזהוב המוּסע על פני בשאון מתכת והרס. מן הטל אל התיל – אל הגיהנום הארצי הנוסע בקולי־קולות של התקופה. אי־אנה יובילוך במפלצת זו עשויה עשת, אסיר האביב והשדה בידי החייל מחללך. מה אנסוּך לקשט, איזה אבלים לנחם, לב מי לרכך, מרירות מי להמתיק? ללעג הוקיעוך בראש הטאנק, להוציא את נשימתך האחרונה בין התיל.

מה בינך ובין שררה זו, הלובשת שריונים ופלד, מה בין תומך הסוגר את העולם בשני עיגולים – לבן וזהוב, אחד בתוך חברו, מה בין תומך ובין העורמה ושפת־הכזבים המאומנת. מה בין המצור הלוטש כידונים ובין צמאונך הטהור למלקוש שבושש לבוא. איזה תהומות נשלחת לגשר, וחוגך, כחוג שעון־האביב שלא יצלח לשאת את העריצות והחמס, לא יצלח לאיד. הוקיעוך ללעג בראש הטאנק בצוהרי־יום אל מול רוח־הקדם.

לא זכית למות בקהל עמך תחת להב החרמש של קוצר. לא זכית ליד־השלום השקטה כי תשימך בכד על אדן החלון או על שולחן־עץ ליד תמונה במסגרת.

לא זכית למות על גבעה בודדה צופה אל חוג השמים והאפקים, צופה עין אלוהיך ושרוף־אהבה, והאביב פוקד את ימות חייך…

עד היותך לזרעים ברוח. לא זכית להיאסף אל עמך, עם קהל אחים ואחיות.

על ערש־ברזל, על ערש־דווי של התיל דנוך לגווע. דקה אחת בלבד ראיתיך שבוי, עלוף בחלחלת־היום הנמהרת.

לא קראוך לקחת חלק בקרב במחנה של לוחמי הצדק, שומרי אדמתך. שבוך בוני מכלאות ומלכודת.

אתה, כחלום הקלוע בזרם הברזל של התקופה המחוללת אמונים לאמרות אהבה ותפארת.

אתה, התלוי בפריחתך האחרונה – בגולגותא זו הנוסעת. זו זחיחות־הדעת מול הזריחה שלא תדע לפשוע, הזורמת עדיין בישותך. איזה דין השורף בהבל־פיו את שדות פרחי־הבר, נחרץ עליך להיקלע לגורל כליה של פרחי־האדם.

והנה הוא הפרח בין דורשי שעריך, אלוהים, אם עדיין יציבים שעריך.

נבואת החוזים והמשוררים תלויה באוויר: ירקב הברזל ויישכח ויימחה שמו מעל האדמות ויקום אבי־האביב, הפרח הלבן־הזהוב מעומק הקבר, ותמיד תזרח ההילה מעל ראשו הקדוש.

שזור אתה בצרור התיל, וצרור זה כזר־הקוצים לציון – כי הנוצרים אוהבים את זר־הקוצים על ראשו של יהודי – אתה המנחם, המעוּנה בין המעונים, התלוי בין התלויים: דינך הצודק יקוב את ההר. בבונג אחי.

1947

ננסים הנחבאים אל קוציהם, מכודרים, עניי־אדמה, החיים בחסד ובנס – וסטואיקנים תמיד; ענקים פושטי זרוע וכתף, קשי־עורף עזים. ביניהם חסידי החיים הסוציאליים, חסידי חברה, הצובאים בצוותא על דרכים, ביניהם בודדי עולם ללא־רחם. שופכי תחינה ודברי־עתק. שומרי שלום ופורצי גדר, כורעי ברך ונטויי גרון, אוחזי חרב מתהפכת ופאציפיסטים מובהקים, שכלי־נשקם שמור להם להגנה בלבד. עליזים ועצובים, נזירים ושיכורי־חיים, פילוסופים וליצנים – משפחת הצברים רבת־הבנים עד לדור בני־הארץ מגדלי קומה ובלורית, גסי־דיבור בטוחים ומגרים, אשר כל הרע וכל הטוב, שגידלה הארץ והתקופה, ניתן להם, וראו, הם חזקים כדי לשאתו.

ננסים וענקים, עליזים ועצובים, צומחי־יחד וצומחי־בדד בכולם ביקש הטבע פתרונות, שיעשע את דמיונו היוצר ונהג בדרך של אמנות, צר צורות עד אינסוף, ואריאציות תואמות לחוקי האקלים והקרקע, תוך שמירה על יסוד של המשפחה ועל אינדיבידואליות של היחיד.

זה, אשר לו מוקדשים הדברים, שייך לענקים. רק לפני שנה כינוהו ‘יגמנזיסט’, המתגנדר בבגרותו המוקדמת, ושערו הדוקר, שגידל עדות לכך.

והשנה ניצב בחצרנו רציני ומבוגר, בנימה של זלזול קל. כל פאמיליאריות לא יאה לו. ובגרותו מטילה עליו את ייעודו, שהוטבע בעצם הבריאה, והוטל עליו להזדקר מעלה, כעמוּד מלוכסן משהו, לשלוח זרועותיו לצדדין, כזרועות מחשבה אחת, ולהפריח בלילות פרחים דקי־צוואר, ירקרקים־זהבהבים בראשיתם, פתוחים לרווחה וחיוורים בחצות הלילה.

פנסים התלויים לצדי עמוד־החג. ראיתים והם כגוזלים עקומי־גרון הפוערים את פיותיהם ברעב ובחשק וברנן אילם ללא ריח ניחוח, מאות אבקנים דקיקים על פי שחלה החבויה, והפרח מערת־קסמים הנסגרת עם בוקר, כולו אֶרוס מאגי, כימהון וחשק שאינו נושא פרי. ראיתיו, והוא פרח־המים המביט בתוך דיוקנו. ‘צבר הנרקיסי’ – לא. הוא גדול ממנו. אשתקד הוא פרח כמתוך סנוֹבּיזם, אך השנה דחה כל סדר־נימוסין, כל דעת הקהל רודף האפתעות. בעקשנות, בהתמדה של קנאים, הוא מעלה פרחים ברווחי־זמן קצרים, ותמיד בלילה, ותמיד ללא פרי. רק קוצים נוספים במקום הפירות. עבודת הבורא שלו, מלאכת־הקודש של הצבר האוהב. הוא עושה את שלו כפילוסוף ההוגה את הגותו האחת. כנביא הנידון לגדולה וליסורים, כמשורר שהגיע להכרת־חייו. עליו לפרוח ולדעת את סוד הגידול וסוד הפריחה והנבילה, המקופלים בתוכו.

בלילה ארד אליו, להסתכל ולגעת בפרחיו האווריריים, הדולקים בפתח ביתי, אל מול הדראמה הארצית. כה נעמוד ונביט איש בפני חברו, הפרח הלילי והאדם הלילי. ונבין איש את רעהו, עד תום התבונה.

1947

לדבורה אחותי

חצוצרה צבאית מקיצה את צפת מתרדמה ההררית. היא הקיצה גם אותי. ‘שופר בגבעה, חצוצרה ברמה’. העיר שקועה היתה עדיין בדמדומי טרם־שחר. שבריר הירח הנמיך־הזהיב והיה כשופר־קדם־ילדות המקודש לבשורות, ארוּס־הגאולה, המצפה לשפתי המבשר. אך היתה זו חצוצרה צבאית צעירה, שנישאה ברמה ובישרה את עוז התמורות שנתרגשו בחיי הרים ועמקים הללו. ומיד אחריה באה פקודה צלולת־ההברות: ‘להתעמלות הבוקר’. תקיעת החצוצרה, והפקודה שבאה כאילו מגובה, החווירו לאט־לאט את ההר שמנגד. בנייני־אבן לבנים וכחולים ועץ־האורן החווירו דיוֹקן של מציאות, ילידת המקום והזמן.

אך גם לאור היום מעורבים בעיר זאת קול החצוצרה הצבאית וקול השופר המיוחל, ופני העיר ידברו על גאולתם כעל מעשה נס מן־השמים, הנעלה מכל השגה, אות ומופת להשגחה עליונה ולזכותם הם. כי אמנם ‘איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה אם לא כי צורם מכרם וה’ הסגירם'. על הנס הזה כבר נכתב לא מעט, והסיפורים שבעל־פה מתרקמים מאליהם, בחדרי הבתים ויהודיה חכמה מאמהות צפת, יודעת לשלב באורח טבעי את סיפורה בסיפור מימי הרעש שפקד את צפת לפני מאה ועשר שנים.

ואמנם, פני העיר לאור הבוקר כפני העיר לאחר הרעש. עקבותיו־רישומיו בכול, ובעיקר בדממת־מוות שבאזורים המורעשים. תוארו כה לפנים בספרי־הלימוד שלנו פני הערים והכפרים אשר תושביהם עזבום בן־לילה בהחל הר הגעש פולט את תימרות עשנו. כה התנבאו נביאי התוכחה, הזעם והגמול. מופלת־אבן היא העד. ההר הזה הוא העד. כאותה אבן אשר שם יהושע לעד.

‘שמעה את כל אמרי ה’ אשר דיבר עמנו'. הרעש עקר בתים, מחסומים, קרע חלונות אל האופק. ואם הלכת בעקבותיו וגילית צפת חדשה. לא־מוכרת; זו שפרצה דרומה ומערבה; אם פסחת על כל המחסומים לשעבר וסרת לאיזור שהיה כספר חתום לפניך – וטעמת את הדממה הזאת, את העזובה הגדולה, ועברת בין השדרות של בתי־אבל וספגת, כמוני, יחד עם טעם הניצחון גם טעם מר של הבל העמל האנושי, והיית מחַדש הפסוק: ‘בנפול אויבך אל תשמח’.

‘קשה להיות יהודי מנצח’. ‘אין זה קשה כלל’, משיב לי זה שהלך לידי. 'העם נכנס לתוך הניצחון כלתוך ביתו הוא, כך הוא נכנס לתוך הבתים העזובים האלה. ומגינים עליו פסוקים לרוב. יש שהוא שוכח אותם, אך גם בלעדיהם הוא נוהג בביטחה ובעוז. את המפנה ההיסטורי הזה הוא עשה בתנועה טבעית וקלה, כחייל הנשמע לפיקוד ומפנה את גופו בזריזות ורגילות.

‘בתי־אלם, אתה אומר, בתי־מוות, הבט, הנה מתנוססים כבר ברוח הכבסים, מונפים כמפרשים בים’.

'שמע, הנה בחצר זו כבר מפצפץ פטפוט אידי של עולה עול־ימים, בחצר זו הוא למד כבר עברית, שא ראשך: על המרפסת נחה עריסת תינוק, אולי מנמנם שם גאון־ישראל, אשר יקדש את שמה של צפת בעולם כולו. ההיסטוריה אינה אשה צדקנית, רבת ענווה וחסד, שומרת מצווֹת ועיניה כשרות ותמות כעיני רחלה. זוהי אשה – איך אומר עליה נביאה: “לביאה; עיניה אש אהבה ונקם. אל תפחד” '.

בו ברגע עברו על פנינו שתי נשים, כריסן בין שיניהן. הן גררו מאחוריהן שולחן ישן מבית ערבי. זיעה כיסתה את פניהן התפוחות. אלה היו עולות חדשות, שלא הסכינו עדיין להליכה בין הרים אלה.

‘הנה היסטוריה שלך, אשה הרה, שטופת זיעה הגוררת שלל אל ביתה חדש. אך איפה עיניה הבוערות שהבטחת, עיני האהבה והנקם?’

הצטחק מלווי ומשכני הלאה, הלאה על פני הבתים העזובים; על פני הרחוב שעלה וירד חליפות; עד שהביאני אל המירווח שם נטועה היתה הדממה, עצי־זית מכסיפי־נוף. ובתי אבן ורודה־כתומה. העצים והבתים חוללו שם – לרגע – את מחולם השקט, של רעות ואהבה. שם מתוח היה חבל עבה בין שני עצי־הזית, וצעיר חשוף־חזה אימן את גופו בטיפוס. הוא חזר על התרגיל ללא כל אימוץ, רגליו וידיו אחזו בחבל הישועה, כאילו פעורה היתה תחתיו תהום רבה. לבסוף קפץ מן הגובה שלו על האדמה הקשה, האבנית, ועמד כנושע ומושיע.

כאן לא היה זכר לרעש. מן הבית הקיצוני עלה קולו של פסנתר. הדממה עצמה ניגנה כאן אחד הפּרליוּדים האהובים שלה. עם מנגינה זאת נסתיימה כאן העיר, רצו כבהולים עצי־הזית האחרונים, כדי להציץ למרחוק אל כינרת המעולפת המעורפלת – כמו אז – בין חמוקי הרים.

‘נשום לרווחה’ יד הנצחון הובילתני הלום על פני בתי־אבל, על פני ההריסות והשלל הנגרר, ביד הנצחון הוציאני אל המרחב הזה, ללא מורא, לחבק את האופק, את ההר ואת הים – במבט אחד.

1948

שוממות מדרגות־אבן צוננות של העיר העתיקה. אי־פעם הדביקני כאן המון־עזים עליז ועז, שחור־עשר וטרוף־עיניים, שגלש כזרם רותח על פני האבנים הללו. חדלו אותן עזים עליזות ומטורפות. שבת השוק. עומדות החנויות ומסכי־ברזל על פניהן. קומץ יהודים זקנים מדיין בענייני לוויה שנתאחרה. דיבורם אידיש והם מוכיחים זה את זה על האיחור. אלה ענייני הקבורה הנצחיים! המוות מקיים את אחדות הזמנים ואחדות המקום! מקפץ־מדלג לפני יהודי זקן צולע עם מקלו. בקטע הרחוב השומם הוא גדל לאין שיעור, וקפיצותיו כעין קפיצות־דרך על ענק. לאן הוא מושך אחריו את הרחוב העקום ואותי? לפתע הוא נעלם, נבלע באחד הבתים הקטנים. פסקו קפיצותיו ופסק גם הרחוב, נפתח ‘מעבר’, שם פרפרו־רפרפו קטעי השקיעה ובנשימה אחת באו בית־הקברות, בית־המטבחיים ובית־הכנסת.

באה רוח והביאה אתה ריחות נבלה, ביבין ואשפתות. הדרך נידרדרה במדרון. נפתחה לרגלי הבקעה, ועל פיה שני נערים קטנים שקבעו כאן את פגישתם הערבית, על־מנת להמתיק את פגישתם הערבית, על מנת להמתיק את סודם אל מול השקיעה וההר. היה אחד בהיר שער ועין. רחוץ היה למשעי, ומסורק ולבוש סודר אדום חגיגי, נכון לקבל את שבת המלכה. היה חברו עדיין לבוש־חולין, שערו מדובלל. אך לכלכן זה דוקא היה בעל הסוד, הוא שקבע את הראיון, אליו מיהר שחור־העין מן העיר העילית. דיבורם היה במרומז, מוסכם, בהפסקות. ניסיתי להשיחם. איני מומחה לכך. אך כששאלתי על מהלך הקרבות במקום הזה, עזבו השניים את שפתם הסודית, שפת הרמז, והחלו מספרים בבת אחת, בנגלה, מתוך ויכוח והפלגה בבקיאוּת ובפירוט. הנער בהיר־השער ידע לשרטט בידו הקטנה את כל מפת הקרבות שבסביבה, ובטחונו כשל מצביא. פרשת בית־הכנסת ופגזים ורימונים ומקלעי בּראֶן. לא הבנתי יפה. אך לא ביקשתי להבין. גדולים מהסיפור היו המספרים עצמם, יורשיו האמיתיים של הניצחון של המרחב הזה, של מחזה השקיעה המגיע לשיאו, שליחי העתיד שנפגשו כאן כדי לפקוד את ירושתם הגדולה, את אוצרם, שאין הם יודעים מה לעשות בו. עם גווני־יקר של השמיים, ריחות אשפתות וביבין ורוח הררית שנשבה בפניהם, עמדו הם על־פי הבקעה כעל־פי עתידם – חתני השבת שקרבה והניפה את סודרה בהרים.

שאלתי אחד, שלן בבית ערבי במיטה ערבית על מזרון ערבי:

האם לא יבואו אליך בלילה צללי־הערבים שגרו כאן, האם לא יפריעוך משנתך.

לא, שנתי ערבה עלי. הם ברחו ואתם ברחו גם צלליהם. זהו הנס הגדול. מי שבורח כך, נוטש את ביתו, חצרו, גפנו בלי להגן עליהם, מי שנוטש כך עירו – מפר הוא את בריתו עם הבית והחצר והגפן והעיר. באים אנו, היורשים, נאמני הברית הקדומה שלא נפירנה עוד. כן, שבנו כאויבים וכובשים, כיוון שלא ניתן לנו אחרת. עתה עומדים הבתים ומצפים לגזר דינם: מי לחיים ומי למוות. מי ליישוב ומי להרס. אך צללים אין. ומי שנשאר ולא הספיק לברוח עם בעליהם גורש על־ידי די.־די. טי. לא, אני מבכר חדרי הקטן בבית־מלון, שדומני לנתי בו לפני הרבה שנים. ואולי בכל זאת כדאי לך לנסות את הצללים ההם. דומני, הם יבואו אליך ותוכל לשוחח אתם כעם חיים, אולי זו הפעם הראשונה.

עם ערב מילאו החיילים את הרחוב הראשי עד בלי עבור. הם טיילו קבוצות־קבוצות, לפעמים בשורה ארוכה כבשעת התקפה. וכשהשורה הגיעה עד לאחר בית־החיילים נשמעה הפקודה: ‘אחורה פנה’, והשורה שבה על עקבותיה.

החיילים שותים סודה פושרת, מלקקים גלידה שלא הגלידה, מחזרים אחרי הבנות המעטות של המקום, המעיזות לצאת לבדן בשעה זו לרחוב; הם שרים שיר הנגב, מחליפים ‘צ’יזבאת’ תוך הליכה. יש והם סרים למזנון של ‘תנובה’. שם יושבים גם בערב שני ציירים אהובי צפת. אחד, שהתגורר כאן שנים על שנים במערה ליד בית־הקברות, יצא עכשיו לאור העולם וזכותו וזכות מלאכיו לא קטנה בעיניו מזכותם של יתר מחוללי הפלא. בשיחה מעורבים: פיקאסו, בראק שאגאל. אמנות איטלקית, פרימיטיביסטים ואחרים. גם חייל אשר אתנו לוקח חלק בדיון על האמנות הפלאסטית. אך החיילת שבמחיצתנו נזהרת מדיבור. היא כעין ‘מוּזה’ שנתגייסה ולבשה חאקי, וכדרך המוזות אין היא משתתפת בוויכוח על אמנות.

שיחתנו נפסקת עם כניסת שלושה חיילים למזנון. עם עצובים, חגיגיים ורעבים. רעבי אהבה. רעבי אשה. איש איש ויופיו. איש איש והתבגרותו. איש איש ועוצבו. זה היושב בקרבתי עיניים לו כעין הים הכחול: כולו בן־הים. זקנו כקצף גלים בהיר על לחייו ויד אמן חתכה בפניו אי־האלמוגים של הפה. לשני – שפם עשוי שתי קשתות שחורות מדויקות בתכלית, קשיות־עורף של חבלן וחיוך עצוב של נער. השלישי ויתר על זקן ושפם, גלוי פנים מול החיים והמוות, גלוי עיניים ומצח, המבוגר שבחבורה והעצוב שבהם.

עצבות־נעורים זו כיצד תמצא את גאולתה? הלילה היא מבקשת לשקוע באשה, לשקוע בכל כובדה, כי רק בה תוכל לסעור ולשקוט, לשרוף במכווה אש ולכבות בכליון־נשיקה. מעטות הבנות בצפת, וכשנכנסות למזנון שתי אחיות רחמניות מבית־החולים קופץ כחול־העיניים בשמחה: ‘חי נפשי, אני הולך לשכב בבית החולים.’

אך מיד הוא שב כמרחם על עצמו.

הם אוכלים סאנדביצ’ים צמחוניים, שותים סודה, מעשנים סיגריות – מלכי־ישראל עצובים.

לאחר־מכן הם יושבים בג’יפ וברעש עוזבים את בירת הגליל. סוף־סוף אני בצפת של מעלה, זו הבנויה חושך, כוכבים, הרים ורוח. בחסד אהבתי הראשונה אליה, בחסד הדו־שיח הראשון היא ירדה אלי הלילה כאז במטר כוכביה.

באה רוח גדולה ממערב ונענעה בעוז את אמיר האורן הסמוך אלי.

כאן בגובה אני יושב בין האמירים. באה רוח גדולה ועברתני כולי, על כל סימטאותי, על כל קברי, על כל עזובתי. ‘והיתה נפשם כגן רוה ולא יוסיפו לדאבה עוד.’

עליך מדובר, נפשי. על גן הייסורים שלך.

באה רוח הררית להרימני מעפרי, להזכירני גדולות שלא עשיתי, להדליק תבערות שבהן לא בערתי; באה רוח הררית והחלה הופכת במדורה הלוחשת, באפר, בעפר, בדם, בדמעות – בבליל כאוב זה הקרוי אדם, כדי לברוא בריאה חדשה.

בלילה כזה חזו משורריך ‘גלגול הנשמות’ ‘עיבור הנשמות’. לילה זה שלהם. רוח זו השטה־השחה במרחב מעל העיר – היא הנשמה ארוסת חירות ואהבה. נפש החוגגת את אלמוֹתה. אקבלנה בשלהבתי, בפריחתי. בייסורים קניתי את הלילה, ליל הגאולה. שלהבי־נא, הרוח, את נפשי, שחקי בה הלילה כחפצך.

העלי אשי המשואות שהיו משיאין בהרים אלה לראש החודש. עד יבוא השחר ויכבני בקול החצוצרה הצבאית.

1948