פתיחה    🔗

חורף מבורך היה פעם בחיי. ואני עודני נער. זה עתה עזבתי את בית אבא, ואני מהלך יחידי בערבות בסרביה וחרסון ועיני אל הפלאים אשר יתרחשו. נרדף מצמאון לשירה, למחשבה, ליופי משוער זה שהייתי חסר אותו בסביבה שבה גודלתי, עברתי ממקום למקום ולא מצאתי מה שנכספה נפשי לו, עד שהביאני מזלי יום אחד לכפר רחוק שעל שפת הדניסטר, ושם תקעתי לירחי מספר את אוהל נדודי.

בכפר זה הוכנסתי לביתו של יהודי אמיד, סוחר־טבק, אדם משכיל וטוב־לב, והוא כרוך ביותר אחרי השכלה עיונית ובעיקר אחרי הראב"ע ופירושיו, שהם שעשועיו בערבי־שבתות, אף שהוא מתקשה בהם פעם בפעם; וכיון שבחמלת ה' עלי עלה בידי ליישב לו כמה רעיונות סתומים בפירושי חידות אלה, נתעליתי בעיניו והיה נותן דעתו כל פעם מדי נסעו לקישינוב, להביא לי ולתלמידי משהו מזמרת הספרות החדשה, כדי להפיג את שממונה של ישיבת – כפרים, שהיתה קשה לנער העירוני הרך.

ככה הגיעו לידי יום אחד כל שירי אד"ם ומיכ"ל, שיצאו זה עתה בהוצאת האלמנה והאחים רם בווילנא. בפעם הראשונה דבקה נפשי אחריהם והייתי הופך והופך בהם עד בוא האביב, שאז גברו געגועי על בית־אבא ועל האפרים הירוקים שבתחומה של עיר המולדת ועזבתי כמעט מתוך דמעות את ביתו של משכיל כפרי זה עם פירושי הראב"ע ושירי אד"ם ומיכ"ל יחד. אבל ימים רבים עוד צלצלו בלבי חרוזיה של שירת מיכ"ל על אהבת נעוריו של שלמה, וכל נוף שדה וגן, כל מוצאי בוקר וערב שבאותו אביב ראיתי בשדות מולדתי דרך אספקלריה של שירה רומנטית זו.

לא עברו ימים מועטים ורוב משורריה של תקופת ההשכלה חורו, נסוגו אחור מפני שירי ביאליק וטשרניחובסקי שבאו לידי, אבל בת־קולו של מיכ"ל עוד היתה מלוה אותי כחסד ילדות ראשון, ודמותו הענוגה לא חורה כולה גם בעמעם עליה ארזי התקופה. בנעורי־משורר אלה עם רננת החיים ועם צל המות החופף עליהם היה חן עגום וטהור זה, שאינו חוזר ואינו נשכח לעולם.

וזוכר אני – כשנקראתי, לאחר ימים רבים, על־ידי מערכת “העולם” לווילנא, היה רגש הגיל הראשון שנתעורר בי: הנה אהיה בעירו של מיכ"ל, זה שבשמו ובשם מאַפו קשורים זכרונות הילדות המתוקים ביותר. כאן אריח את ריח שירתו מקרוב, אראה את נוֹף צמיחתה שאין כמוהו מאיר את נופה הפנימי.

חורף משונה עבר עלי אז בבירת ליטא זו, – בעיר העוני היהודי והאינטימיות היהודית הזאת. אחרת היא ווילנא בקיץ עם גניה הרבים, עם פרברי־היער המקיפים אותה, עם הר־המלך הנשקף על פני המרחב הירוק, ואחרת היא בחורף כשהשלג אינו פוסק לרוב שבועות שלמים, והמבואות הצרים מתכווצים עוד יותר, והגנים חשופים ואבלים והויליה עוטה כפורת־קרח מוצקה, והלב מתפעם־ מתנער רק עם שקיעותיה, השקויות אדמומית עמוקה זו, שיש בה ובשוליה הירקרקים משהו מן הזוהר הצפוני, מאור קפאון רב־קסמים זה, הנראה רחוק כל־כך מאדמה עניה זו שלמטה. בשעות השקיעה, כשעמדתי על יד חלון חדרי, הנשקף על פני תורניתות הפרבר ועל פני שפלת הויליה הכחלחלת הרגשתי מהיכן יונקת הזמרה האֶלגית של מיכ"ל, אבל עד נוף שירתו עוד לא באתי. לחנם שאלתי את זקני ווילנא, את ציטרון ואת טריווש, על המקומות, הקשורים בחיי הלבנזוֹנים. מעט מאוד, כמובן, דיבר ללבי “המלון האירופי”, ששם היה, כפי שהוגד לי, פעם בית־היין המפורסם של אהרן לבנסון, בנו של אד"ם, – זה שליינותיו המשובחים הקדיש הזקן פעם ספק פזמון, ספק ריקלמה, וכמנהגו, חסה גם עליו עינו והכניסו לספר שיריו. במקום־זכרון כזה ובכיוצא בזה לא היתה אף אחיזה כלשהי בנוף נפשו של בעל “שירי בת ציון”.

אכן באחת השבתות הוליכני סולודר הצעיר, שישב אז בווינא, אל נאות־הקיץ שנקראו בפי הוילנאים בשם “לבנון”, – אם איני טועה, עד היום. שם, בגנים העזובים, בין בתי העץ הישנים, התהלכנו עד הערב, שקענו עד הברכים בשלג שנערם בין העצים, מששנו את הגדרות המרועעות למחצה, וכמה שהיה כאן שומם ועירום הכל באותה שעה, ראיתי בדמיוני את המשורר החולה, השוכב כאן, מוקף ירק באביב חייו האחרון – ראיתיו מוטל ביאושו האחרון, לבדו, בבקשו אויר לריאתו הנמקה. בשאתו את עיניו הכואבות למרום, בתפלה לחיים, גם כי קלל את חמודותיהם; ראיתיו מצפה במכאוביו לבואו של שולמן, של קפלן, בקוותו, כי בחברת רעיו האהובים יפוג פחד המות ורוח לו מעט… ידוע ידע כי הוא הולך למות וכי אפסה כל תקוה, אך כל עוד לא נתקו כפות רגליו מן האדמה היקרה, לבו צמא רוך ואהבה לאין שיעור, כאילו אהבה גדולה – רק היא עוד עלולה להציל, לקרוע את גזר־הדין שכבר נחתם…

שיריו ברור ידברו על צמאון אהבה לנוכח תהום המות, וגם במכתביו לחבריו הקרובים אנו מוצאים רמזים לחבלי־אהבה אלה, אשר תחת ידם התענה, ומהם בקש מפלט באהבת רעים¹. אהבת נשים ואהבת ־רעים – שתיהן כאחת המו בדמו ואכלו את לשדו. אָמון על ברכי אביו שפינק אותו בלי מדה, ילד־שעשועים למשפחתו ולכל אלה אשר בא עמהם במגע, לא יכול לנשום עוד מחוץ לספירה מלוהטת, המלאה המון אהבה. לא שיריו בלבד – גם כל מכתביו מלאים אותה נשימה נלהבת, אותו רעבון לידידות, למסירות קיצונית, לאהבת־פלאים. הוא מקנא לידידיו קנאת נשים כמעט. מקנא לקפלן, מקנא לזקש. הוא אינו מוצא סיפוק בידידות סתם – הוא חפץ ברגש עליון, בהתמכרות חיים. הוא מאיים ומתחנן, מתרגז ומתפייס. כשם שהיתה טבעית לו הערצת הנפשות הקרובות, כך היתה כמעט הכרחית אחרי אידיאליזציה כזו האכזבה, ההתפכחות חליפות – החום והקור, אהבת החיים ובחילת החיים, שמתוכן צמחה שירתו הטרגית.

האביב בשנה ההיא מצאני עוד בווילנא. עמדתי להפרד מן העיר הזאת, אשר לא קלטה אותי, ולשוב אל הדרום, אשר אליו נמשכתי תמיד כלאדמת מולדתי. הייתי עד לצמיחת האביב האטית על שפת הוויליה, לנשיבות המרחק, שלפפו במגעים רכים כל אילן מהרהר, כל חלקת ארץ מוריקה בנוף צפוני עמוק־נכאים זה. ומהיות גם לבי כבד עלי מאוד בימים ההם, הרגשתי את אביבו של מיכ"ל, זאת הצהלה הפתאומית הניתכת לתוך העגמה הצפונית. זאת הקובלנה האביבית, המפעמת בכל נצנוצי שירתו.

היגון היה כאן סוער יותר ואולי כבד יותר מזה שבשירת האב, – היה בו יותר מריח הדם הנוזל; אבל עלו ממנו רוחות משכרים, סוחפים, מתעתעים, וערפלי צל עם ערפלי שמש נאבקו בו, ומעבר לכל פחד המות היה העולם ירוק ומתרונן ומבטיח. לא פלא הוא, שהפייטן החולה, אשר שלח לכל עבר את יללת נפשו השאיר, עם כל זה, אחריו לדורות רבים הד אביבי, כליון־נפש לטבע, למרחב, לאהבה: לכל אשר צמא לבו הכואב בפרפרו בין חופי החיים ובין תהומות הכליון.

*

בכוחו זה לסחוף ולהסחף, לפרוץ כל סכר ולהנשא עם הגלים, נבדל מאביו, שיותר משהיה כבד־ניב, היה כבד־מסורת, פייטן ומדקדק, שלא זזה ידו מן הראשונים ושכל פריצת גדר קלה היתה זרה לכל תכונתו, האוהבת חוק וסדר. הזקן ראה את עצמו, כממשיך את מסורת הגר"א. כמוהו לא נרתע מכל בקורת הנוסחאות, כמוהו אהב את “דרך האמת והפשוט”, ושנא את הפלפול (“כמפל בר הפיל את הפלפול מיד מבלבלי התלמוד”²). אבל כמוהו לא גרם כל עקירה, כל מהפכה מיסודה. בעוד שמיכ"ל היה כולו יליד־הסער, אדם שקלט – הרבה יותר מבני גילו, הרבה יותר מכל משוררי זמנו – את הרוח החדשה. הוא ספג את הרומנטיקה היהודית באמצעותו של שניאור זקש, ובעצמו העיד על השפעת שד"ל וצונץ. אבל רוחו היתה רוח מרדנית, פורצת. לעומתו נראה גם יל"ג שמרן שבשמרנים. בשירתו, ועוד יותר באגרותיו, התסיסה אינה פוסקת.

הוא ספג בלי ספק הרבה מרוחה של “גרמניה החדשה”, ואף שלכל זה עוד טעם נעורים ורוח נעורים, הנה אין ספק שהרוח האביבית הזאת, המעלעלת בגן שירתו, היא שזעזעה את גידולי השירה המאובנים, היא שיצקה על הדור את השכרון הראשון, ומי יודע מה דמות היתה להשכלה כולה בתקופת סיומה אלמלא נעקר הוא בעודנו באיבו.

 

א. ערש הילדות    🔗

אכן אף הוא, אשר בהתעטף עליו נפשו, פרץ כל גדר, ובאחד ממכתביו אל שניאור זקש הוא מטיח דברים קשים כנגד כל קדושת עם ודת³, הוא אף על פי כן יליד ווילנא, חניך מסרתה ויליד תרבותה החמורה.

ווילנא, ווילנא שלפני מאה שנה, בהולד לה מיכ"ל. אני רואה לפני את העיר, “קריה נאמנה” זו אשר גם משורר בן־זמננו עוד שר עליה באהבה ובגעגועים רבים. נדמה לי, שלא נשתנתה גם עתה בעצם אפיה, בפרצופה המיוחד, בקלסתר פניה ההיסטורי. אותה העיר שמתחת הנולוּת החיצונית מאיר משהו, שקשה לכנותו בדברים; אותם הרחובות הצרים, עניי־השמש, המלאים המון חי, המון יהודי עם רעבון תמידי בעיניו, – רעבון ללחם ולדבר ה' גם יחד; העוני והמחסור אינם מאפילים על חדות הכלל, חדות ישוּב מאוחד, מאוחד ומרוכז. אנשים רצינים ונוּגי־נפש מתהלכים־מתרוצצים ברחובות אלה, נרדפים מן המחסור, נרדפים מאי־מנוחה פנימית; משהו כבה בעיניהם, ושב ומתלקח פעם בפעם. האם זו אש הצמאון לחיים, לטבע, ליערות־האורן חריפי־הבושם, העוטרים את קדרוּת המעונות האלה ואשר רק אחד ממאה חסה בצלם, השתטח על דשאיהם הטובים ושמע את רננת בדיהם בצהרי־שמש או באודם־שקיעה? או זהו צמאון סתם, בלתי ברור לעצמם – צמאון למשהו נעלה, שגלה מהם וששמץ ממנו עוד יזהר כניצוצי חיים במבטים העגומים והחולמים האלה? ברם כל צמאון מעיד על חיי נפש שלא דללו לגמרי; מעיד על איזו קדושה חבויה בלב, על חלומות שמרחיבים את גבולות החיים הדלים, ביבושת חיצונית זו היתה איזו נפשיות עצוּרה, איזו אידיאליוּת עקשנית, ששמרה על עצמה בתוך קליפה קשה זו ושנשתמרה בתוכה.

כזו היתה ווילנא, עיר העקשנוּת הליטאית, עיר הקפאון החיצוני, שמתחת לו מקלחים פלגי חיים חמים, יהוּדיים, תמידיים – עיר הרצון היהוּדי, מרכז התרבות הגלוּתית הגדולה, שנלחמה על נפשה, שידעה והכירה על מה היא נלחמת. ווילנא איננה בת־צחוקה של היהדות. היא קודם כל עיר של תרבות; תרבות נאמנה, חמורה, עמקנית, קודרת במקצת ככל תרבות יסודית, בעלת עיקרים לא־ימוטו – היא בירת ההלכה. הגאון לא היה חזיון בודד בה; הוא סִמל את רוחה, – את העוז, את חוט־השדרה של התרבות העברית המוצקה, שנתפתחה בליטא. רבני ווילנא, גאוניה, פרנסיה היו “אנשי אפּוֹס” כולם, בעלי דמות, אנשי קומה. כאלה לא תעקור רוּח מצויה ממקומם. כאן לא היה מקום להריסה החסידית; רוחותיה המנשבות לא נגעו בנדבכי החומה הבצורה הזאת. וכשבאה ההשכלה, נצטרפה גם היא תחילה אל תרבות העבר, הוסיפה על רכושה השמור – לא גרעה ממנו. להשכלה של הרס, להפקרות ולבזבוּז לא היה כאן קרקע כלל.

יותר משהיתה מבצר הקונסרווטיביות, היתה עיר־הבסיס, בעלת־השרשים – עיר שידעה לשמור, שלא לפזר. ודאי שהיה חסר בה יסוד המתעורר, הרוח האביבית המשחררת, המנתקת את האסורים בבת אחת – אותו היסוד הדרומי הנעים, שיצר את החסידות. אבל היא לא היתה סגורה כלל וכלל בפני החדש, בפני נושאי ערכין אמתיים, בני משקל. מתוך אהלי הרבנים והגאונים יצאה ההשכלה ראשונה, צעדה לאט ובכובד ראש, כאלו אין מחשבת הרס בקרבה, ואולם בחזקה נגעה עד הלב, הרסה אל הפנים ועשתה שמות. אכן היא נתמוטטה רק תחת כובד תרבות חדשה, תרבות מבוססת – תרבות לפי רוחה, לפי השגתה; במקצת, גס לפי מסורת שלה.

*

בעיר כזאת חי ויצר אבי מיכ"ל, המשורר העברי הראשון בארצות הצפון. השירה העברית, גם זו שלאחר המקרא, היתה בעיקרה בת הדרום: ספרד, איטליה; במקצת, גם דרומה של צרפת, ששם גברה כבר ההלכה. ככל שהתרחקה צפונה, כן פּג חוּמה, ירד טעמה. כאילו נתייבשה מבפנים. אד"ם הכהן היה הראשון, שנטע את השירה העברית באדמת רוסיה הקרה, בצפונה של אירופה. אמנם, משורר דרומי לא היה גם הוא. השפע ניתן בצמצום; היה בלי שמש, בלי אהבה, בלי אש. היה משהו קודר בלב האיש הגבוה והחסון הזה, שלא קיבל פיוּס לעולם. לא היה קורטוב האושר, הבא תמיד רק במקום שיש מעט חופש, מעט ילדוּת, אבק הוּמוֹר. העולם ניתן בלבו בלא בת־צחוק, בלא תנחומים; הוא לא שכח אף רגע את אמיתו הקרה, את ה"הבל תחת השמש". ואולם הוא היה בכל זאת יורשם הראשון של פייטני הדרום; הראשון, שהשירה היתה לו לא מליצה של בטלנים או של משכילים שטחיים, כי אם מה שהיתה למשוררי ספרד ואיטליה – יסוד תרבותי, חיי רוּח מגוּבשים. הוא החיה את טפוּס המשורר־החכם, שבין השירה והמחשבה לא היתה לו עוד כל מחיצה. מחוסר השכלה פילוסופית, היה בכל זאת תמיד צמא לה, חותר אל אוצרותיה בלי מפתח ומתאמץ להפרות את שירתו בגרעיני מחשבה פוריה. הוא ינק את עיקרי הפילוסופיה מכל אשר יכול – מספרי המחקר שלנו, מתוך שיחות, מתוך מכתבי בנו, שנתלהב מן הפילוסופיה הגרמנית. ידיעה פילוסופית כזו יוצרת את החקרן – זה שמגלה תמיד את הגלוי ומבקש להכיר את זה שאינו בגדר ההכרה. אין ספק, שחקרנות זו השחיתה הרבה את שירת הזקן – החזיקה אותו תמיד בתוך כפותיה הקרות ושפכה כעין מעטה אפר על פני מיליו וציוּריו הבולטים, המתפרצים תמיד לבטוי. ואולם הכאב הגדול לא נבלע בכל אלה. הן נקבו את סלע ההויה. זאת היתה שירה רצינית, יהודית, ווילנאית – שירת האימה כלפי החיים.

*

בתקופתנו הסכנו לנהוג קלוּת־ראש קצת במשורר הזקן, כאילו לא יכולנו לסלוח לו, שהעמיד בן־משורר גדול ממנו… נמצאו גם כאלה, שהביעו או חזרו על הרעיון האבסורדי, שהזקן קלקל את שירי בנו, בהביאו אותם בכבלי הדקדוק ומספר התנועות. לי נדמה, שהשפעת האב מצד זה יכלה להיות רק חיובית. ההשפעה הבלתי אמצעית, כמו החקרנוּת, שנחל מיכ"ל מאביו – ומכל הסביבה – ושלא יכול להשתחרר ממנה, אפשר שלא היתה לטובתו; אבל בנוגע לצוּרה ולהשבחת הלשון אין ספק שהמשורר הזקן והידען המובהק הוסיף לו מכוחו. לא תמיד יש לזלזל בדקדוק ואפילו במשקל חמוּר. לבעוט בהם רשאים רק המשחררים הגדולים, לא פורקי־המשמעת. וצריך רק לקרוא את מכתבי מיכ"ל אל זק"ש, שנתפרסמו עתה בלי הקונטרולה “המדכאה” של אבי המשורר, בכדי להוכח, כמה היה מיכ"ל, עם כל כשרונו העצום, זקוק ליד המדריכה הטובה הזאת.

בימינו כבר העריכו ועוד עתידים להעריך את שירת אד"ם הערכה אחרת. החקרנות היתירה, מצד אחד, וכתבות המצבות וההימנונות לגנרלים ולמלכים עלוּלים באמת לכסות בחרסי מליצותיהם המאובקים את תלמי הפוֹאֶסיה החבויים האלה. ואולם בין החרבות האלה עוד פורח מה, שרק יד משורר היתה עלולה לטעת אותו. המבקש לא יצא בידים ריקות, ואולי גם ימצא אילו נקודות, שבהן רוכז כוח של בטוּי אדיר ביחד עם צלילי־ליריקה נקיה, שלהם לא פלל כלל.

זה היה משורר בן־זמנו; עוד יותר – בן סביבתו; משורר ווילנאי, מי שהיה יותר איש־הספר מאיש־הטבע; מי ששירה היתה לו כמעט תמיד יותר מהלך־נפש; ואולם – גם מי שלא ידע יצירה בלי התאמצות בלי חגירת כל כחות הרוח; מי שבשירה ריכז את כל ירושת התרבות, בראותו בה לא פריקת־עול ובזבוז, כי אם – כמשוררי ימי הבינים וכרבים המשכילים – חיזוק הבסיס ותמיכתו.

*

תרבות־מסורת מוצקה זו היתה המכרעת בהשפעתה על מיכ"ל – האדם והמשורר. שירתו גדלה מתחתה כדשא הענוג מתחת שלג־אדר. אכן היתה גם חזקה ממגע צונן זה; לטובתה נתרסנה. אלה הרואים בהשפעת החינוך והסביבה חזות הכל, רשאים לקבול על מזלו של המשורר, שלא נשם בילדותו אויר אחר – יותר חם, יותר אביבי, מה שהיה בלי ספק מכשיר את תכונתו להתרשמות לירית יותר נקיה, להבעה יותר בלתי־אמצעית. אבל אלה הסוברים, שהאישיות היוצרת אינה יונקת אלא מאותם הצינורות, שהיא זקוקה להם ושהיא קולטת גם את הזר לרוחה לפעמים לטובתה; שהיא נמשכת אחרי יסודות מתנגדים לה ומתחזקת על ידם – אלה לא יראו בהשפעת הסביבה החקרנית צד שלילי בלבד. אפשר שדוקא התכונה הלירית ביותר זקוקה להרכבת “הפרוזה”, להפראתה של המחשבה העירומה. כל אישיות גדולה באה לידי הכרה עצמית רק כשהיא נתקלת ברוח מתנגדת גדולה.

גם מיכ"ל – אפילו אם נפגמה ליריותו משהו על ידי ההשפעה הרציונלית – קלט אל תוכו גם את גרעיניה הבריאים. היא עשתה את שירתו יותר מבוגרת; יצקה לתוך שפעת הרוך שלה גם “נטפי ברזל” מחזקים. היא עטרה אותה בגבישי המחשבה העליונה, שרק בה התגוונו־התעמקו צבעי שירתו וצליליה. אין בכל יצירה – וביחוד ביצירה הלירית – עזרה יותר מבורכה מזו שבאה “מן הצד” – מצד שלא פללו לה.

 

ב. יסודות שירתו    🔗

אמנם מיכ"ל לא היה גם בלאו־הכי תכונה לירית צרה, פסיבית זו שמשקפת את צבעי ההויה כבריכה שוקטת; זה לא היה אופי אמנותי נקי, שפרנסתו רק על יפי העולם וצורותיו. מראשית ימיו (והוא הן גם בסוף ימיו עוד עמד בגיל, שאחרים עומדים עוד בראשיתו) גלה עצמיות חגורת רצון, אדם שעמד מול העולם תביעות מוסריות נשגבות. מדתו היתה מידה אוניברסלית. לא לחנם היה בקרבו משהו שנלחם בחזקה, שלא יכול להשלים עם השקפותיהם הלאומיות הצרות של זק"ש, שד"ל ודומיהם. מכתביו המעטים, שנתפרסמו עתה, – מכתבים שגמגומם הסגנוני עומד בניגוד עמוק כזה אל החרוזים המבהיקים של שיריה המצויינים, – מגלים לפנינו בכל זאת את עולמו הפנימי הסוער, את שאיפתו הקפדנית לאמת – לאמת האנושית הגמורה, הקיצונית, ומפילים על אישיותו היפה קרני גבורה רוחנית. לא הוא לא היה דומה אף במקצת אל מאנה, תכונה אידילית שקופה זו, שגם על יגונה, יגון המות הכבד, שפוך תמיד אור הארגמן. מיכ"ל היה – ולא רק משום שהיה נידון למות כמעט מעצם ימי ילדותו, כי אם בתכונתו מבטן ומלידה – אישיות טרגית, אישיות כבדת מחשבה. המחלה חדדה־העמיקה עוד יותר את מחשבתו השירית הנוקבת. אבל היא לא שינתה אותה. אישיות יוצרת עומדת בעצמיותה. גם היינה המכריז על עצמו בגבור מחלתו, שאינו עוד אותו ההלני העליז שהיה, כי־אם יהודי זקן חולה, אינו מגלה לנו חדשות: יהודי חולה ושבור היה גם כששר את חרוזיו העליזים על האביב והאהבה.

מובן, שבזה אין חפצי לאמר, שמיכ"ל לא היה ליריקן מובהק. חפצי להגיד, שהיה יותר מזה. שבתכונתו היו טבועים אותם קוי הרוח האנושיים, שאינם יכולים שלא לפגום מעט בתום ההתרשמות, ואולם שהם עושים את נפש המשורר לכלי זמר יותר מלא, שעל מיתריו מנגנות רוחות העולם הגדולות. בימי תקופת שלמה היו לנו מיכ"ל החליל המתוק הראשון של שירתנו החדשה. חרוזיו הנפלאים על האהבה, על הטבע, על הנוער היו לנו כאיי־ירק קטנים בשממת ספרות ההשכלה. הסכן הסכנו לראות בו את חמדת התקופה ההיא, את ילד שעשועיה. עליו נחנו בימי ילדותנו, כמו על עמודי מאפּו, מזעפּו של גורדון, מגליו הנתכים של סמולנסקין. ואולם שירתו לא היתה מניפה קלה, המשיבה שקט ומניחה את הדעת. מעבר לערוגות ציציו אורב תמיד הסטיריקן, התובע. בזה נבדל לטובה מגורדון – שנועם השירה האיר גם את זעם המחשבה, שהיתה בו אותה המזיגה היקרה של המוכיח והמתפּּייס, של הבקורת והתום, המוסיפה כוח חיוני לכל יצירה, העושה אותה קרובה יותר, אנושית יותר. זאת היא אותה הפגיעה בהרמניה, שלפי גיטה, היא יוצרת הרמוניה נעלה יותר. מאַנה אוּלי היה בעל תכוּנה שלימה יותר, בהירה יותר. בין תלמי גנו הקטן אנו מהלכים בבטחון; התכלת הטהורה פרושה תמיד על ראשינו. אולם עם מיכ"ל נשוא ננשא על כנפי הסער. הוא יסיע אותנו ממקומנו – עולם השקט אינו אלא מקום חניה לו.

 

ג. בקיעי הנפש    🔗

בקרבי עתה – לאחר הפסקה של שנים רבות שוב אל שירת מיכ"ל, נפגעתי לא מעט מגילוּי הבקיעים הנפשיים האלה. אותם החרוזים הבודדים והבתים ההרמוניים מתוך “שלמה וקהלת” ומתוך שירי התפלה שלו, שידענום אז על פה, היו אמנם התמצית השירית, הגובה האמנותי של מיכ"ל; אבל בהם נתגלה רק צד השמש, רק נוגה־ התכלת של שירתו. זה לא היה עוד מיכ"ל כולו. כמשורר אולי יעבור אל הדורות הבאים רק בלוית החרוזים האלה, צלילי־הזהב הזכים, אשר רק אותם ינחיל כל משורר לירי את הבאים אחריו. אבל היקף האדם שבמיכ"ל גדול הרבה יותר. הוא אשר בירך את החיים ושב וקלל אותם יום־יום, הוא אשר ראה את הלילה יורד על אביב חייו, אשר מנה מספר לרגעים שנשארו לו עוד תחת השמש, אשר הרגיש לילה - לילה את פעמי הכליון ההולכות הלוך וקרוב וישאל לחיים וישאל למות ולא מצא מענה – הוא היה יותר ממשורר האהבה והנוער. הוא דרש פתרון לכל זה. בכל תמצית דמיו החולים זעק לשמים האלמים, דפק על שערי ההויה העורת ותבע בחזקה את עלבון החיים, את עלבון האדם עלי אדמות. בערב־בערב, בהתלקח על ראשון כוכבי השחק האדומים, פרש אליהם את כפיו ויבך ויתחנן וישאל לחידת החיים הנוראה:

עֲנוּנִי נָא, עֲנוּנִי, שוֹכְנֵי רָמָה!

הֲלִיכוֹת עוֹלָם נָא עִצְרוּ כָרֶגַע!

אֲהָהּ, קָצָה נַפְשִי בִמְלֹא הָאְַדָמָה,

בָּהּ יֻלַּד אֱנוֹש לֶעָמָל וָפֶגַע!

בכל תוּגת נפשו הכואבת חפץ – ולוּ רק רגע אחד – לדעת, להבין, להצדיק את כל זה שאין להצדיקו בתבל זו; בידיו החורות, השקוּפות, ידי משורר חולה, החזיק בקרנות העולם, חפץ לקרוע בחזקה את “צעיף הסתר” מעליו, אולי יראה פני אל רחוּם וחנוּן, אשר יקשיב צעקת הגוע, אשר לא יתן לנפול, להבלע בתהום הנצח הריקה… עוד בהיותו ילד כבר נשא את עיניו להוטות־התמהון אל שיא העולם, שפך את לבו וישאל מענה –

עַתָּה קוֹל עֶלֶם נָא שִמְעוּ שָמֹעַ,

וּמְעַטִים אִם יָמַי פֹּה עְַלֵי אֶרֶץ

אַךְ לִבִּי בִּי זָקֵן יִגְוַע גָּוֹעַ…

לב המשורר, עוגב־פלאים זה, אשר נסדק, אשר זקן בלא עתו, לא חדל משאול, ואם גם ידע, כי פתרון אחד לכל החידה הגדולה – הכליון; הוא לא יכול להרגע, לא יכול להשלים, כי השלמה זו היתה מקדימה את המות, היתה גוזלת מיגון החיים האלה את שלהבתם האחרונה. והוא חי על מרירות זו – השתכר ברעלה החריף. זה לא היה הפסימיזמוס של האב, שעם כל עוז הבטוּי שבו היה משהו ספרותי, משהו “מן המלאכה”. זה היה הלב הלב החם, שהטיף את דמו לתוך חלל העולם הקר, וקול רסיסי הדם הנוזל נהפך להמית שירה.

 

ד. האב והבן    🔗

קשה למצוא עוד בתולדות הספרות דוגמת שני משוררים, אב ובנו, שכתבו בעת אחת, שהם דומים כמעט זה לזה – ושיהיה בכל זאת ביניהם הבדל פנימי עמוק כל כך, ההבדל של דורות, – הקפיצה על פני תהום הגבול של שתי תקופות, כזה שאנו מוצאים בקלסתר שירתם של אד"ם ומיכ"ל. אין לנו לבקש ראיות לדמיון שביניהם. בכל שיר נמצא משהו קרוב לשניהם יחד: אותן השאלות, לפעמים אותן המלים, אותה השלילה הנוקבת – אותה החקרנות, אותו היאוש. אבל כל מה שעוטה עוד קפאון בשירת האב מתחיל להתמוגג, לפרוח כאיבי־ניסן, ממגע רוחו של הבן. הלשון העברית, הנקרעת עוד אברים־אברים צוננים מתוך המליצה המקראית ב"שירי שפת קודש" נעשית שוב אלסטית, לירית, כמו אצל רמח"ל ולוינזון, וחן אביבי לה של נוער ותקוה. ביחד עם עוז של צמצוּם, אנו מרגישים כעין רוחה, כעין שחרור מה משלטון הדוגמה הביבלית. צירופי לשון וצירופי צבעים וקולות חדשים מתרקמים מאליהם כמו באפס־יד וקולות חדשים מתרקמים כמו מאליהם, כמו באפס־יד, כאשר יהיה אצל כל משורר ברוך־אלהים אשר יפרוט על מיתרי הלשון באותה הרשלנות הנעימה, הבאה מתוך בטחון בחסדה, המעידה על שפע לאין קץ, על התפנקות ורחמי־שמים כאחד. כבר הטעמתי את זה פעם, שאינני מקל כלל בערכו של אד"ם. כזה יהיה הראשון, – זה שכובש עוד בכוחה של משמעת. אבל בעברנו משירתו אל שירת בנו, ונדמה לנו, כי הננו יורדים מעירום ההרים אשר עליהם עוד יתעלם הקרח לדרוך על שטיחי דשא נקוּדי־ציצים. ודאי שהרבה גורמת לכך הכשרת הלשון, אותה עבודת היצירה המתמידה, שהרבים הנעלמים יקחו חלק בה, וכל כבושיהם יפלו אחר־כך מבלי משים בחלקו של היחיד; אבל אין זה עוד ביאור מספיק: היכולת הגדולה להשתמש בכל הכבושים האלה, להתיך כל זה התכה חדשה, מזוקקת, אשר תבטל בבת אחת את כל הסיגים ותבליט את כל מכמני הבטוּי המחודשים, אותם יסודות החיוניים, אשר כוח להם להתקיים ולהעמיד ולדות ולהיות בטוי לקם ולמתהוה – זה הוא, העושה רכוש הרבים המפוזר לקנין היחיד, משום שהוא בכוחו, בשלימותו הפנימית מאחד הנפרדים האלה ונופח בהם נשמת יצירה חדשה. והכוח הזה אינו עוד כוח לשוני, פילולוגי, כי אם פרץ רגשות חדש, הולדת עולם חדש, אשר ימשוך כל פליטי בטוי ונדחי בטוי לתוך חוגו הרענן. כי גם זה הוא אחד מפלאי היצירה הסתומים: התחדשות החיים והתחדשות הבטוי, הבאות תמיד כאחת ואין לדעת מי משתיהן קודמת. אותו החומר הלשוני עצמו ורק בצירוף חדש כל־שהוא, מפיל פתאום אור אחר על העולם ומלביש צורה חדשה את כל אשר בו. משוררים כמיכ"ל, כביאליק, כמנדלי – נושאי העולם המתחדש, אלה יביאו תמיד בלשונם רעננות אביבית אתם. אפילו טשרניחובסקי, שלא הביא אתו רכוּש לשוני גדול, מצטיין באביביוּת זו שבבטוי: המלים צמחו גם אצלו כעשבי־שדה ירוקים, כאילו נתגלו זה עתה מתוך הכמישה החרפית; בשעה שנגידי סגנון כגורדון, חידושיהם רק מפליאים בחריפותם, בכוח הבטוי שבהם, אבל אינם מחממים, אינם מפרים, אינם מגלים את יפי העולם החדש. מיכ"ל היה עוד צעיר למדי, בעזבו את העולם ובהפסק יצירתו ואינני מעמיד אותו בשום פנים בשורה אחת עם ביאליק או עם טשרניחובסקי, אבל כמה צירופים של מיכ"ל נקלעו עוד גם בשירי ביאליק וטשרניחובסקי, שמשו להם נקודות־משען בהיותם עוד צעירים לימים, בעוד שמרכוש הצירופים הכביר של יל"ג לא הופרתה תרופתנו אלא מעט. אות הוא, כי צירוף חדש בלשון אינו עוד ולא כלום אם הוא בא רק מתוך חריפות סגנונית ואינו מסמל רוח אחרת, הרגשת־עולם חדשה.

 

ה. הרומנטיקן    🔗

ואת יצירת מיכ"ל פעמה באמת כבר רוח אחרת. למרות עמדו בעצם תקופת ההשכלה, למרות דברו לפעמים בלשונה, ברוּחה – לא היה בשום פנים משוררה ונביאה, כגורדון חברו ובן־גילו, אשר קידם את בואה בתרועות־גיל ואשר שמר לה את אמונתו עד אחרית ימיו, גם בעלות שחר חדש על שמי האומה. מיכ"ל היה אחר. לבו צמא לתחיה, – לא לחיים של תרבות, כי אם לחיי־נשמות, לברק גאון אנושי, לתום הטבע. נפשו צמאה לגבורי הרוח הגדולים, אשר יאירו את חשכת חיינו. הוא היה מן הראשונים, אשר נגע בהם קור ההשכלה ובשירו “קהלת” שלקה לא מעט מפגע החקרנות, ישנם גם בתים מלאי כאב אשר בהם הביע את כל אכזבת חללי הדעת הראשונים, אלה שגורשו מגן־עדנם ולפניהם השתרע המדבר הריק והנורא:

הוֹי, עַזָּה מִמָּוֶת חָכְמָה הַזְּעוּמָה!

מַה טוֹב בּוֹאֵךְ פָּנַיִךְ כִּי יִזְרָחוּ,

וּבְגִשְתֵּךְ עָדֵינוּ, הוֹי אַתְּ אֲיֻמָּה,

כֵּן תִּקְוָה וֶאֱמוּנָה מִמֵּךְ יִבְרָחוּ.

תִּקְוָה וֶאֱמוּנָה אִם כָּהוּ גַם יַחַד –

וּלְעֵדֶן יַהַפְכוּ הַשְּאוֹל מִתַּחַת.

וּלְנָגְהָם יֵלֵךְ אִיש מֵאֵין כָּל פַּחַד –

אַךְ אַתְּ בִּרְבוֹת אוֹרֵךְ גִּלִּית אַךְ שַחַת.

זאת לא היתה תהלוכת הנצחון של ההשכלה, זו שהאמינה בעצמה. בכוחה לתת אושר, לפייס בעד כל האבדות, הלב בכה לחיים החמים, הרוגשים, המאירים בתקוה ואמונה, שאבדו יום אחד ומאום לא נתן תמורתם.

כה נבל העולם בעודו בתומו ובתפארתו לחרבוני ההשכלה הראשונים. הורגשה כבר היתמות, התלישות, הרצון לשוב ולהאחז בשולי אלהים, בשולי החיים הפשוטים:

שוּבִי, עֵת יַלְדוּת אֶל נַפְשִי נֶאֱנָחָה,

עֵת הַאֲמֵן אֶת כֹּל יְכֹלְתִי צָלַחְתִּי;

וּבְטֶרֶם נַפְשִי לִגְדוֹלוֹת בָּרָחָה,

מִקְטַנּוֹת שוֹקְטוֹת עֵת שָקַטְתִּי נַחְתִּי.

*

מיכ"ל היה רומנטיקן, כאשר תהיה כל רוח יוצרת הדבקה באלהים ומקוה לפלאיו. בכשרונו המזהיר, בכל ברק חייו הטרגיים, היה נמנה על אותה המשפחה הגאונית הקטנה, שקמה אז בכל ברק חייו הטרגיים, היה נמנה על אותה המשפחה הגאונית הקטנה, שקמה אז בכל קצוי אירופה וקראה לשוב, לעזוב את מקורות האכזב ולחסות שוב בצל הטבע. לא לחנם נעשה גם לדורנו סמל אביבי, דמות קרובה וחביבה, שבקשנו מחסה בה בימי ילדותנו. הוא היה לנו הפלא הראשון, האות לתחיתנו. בחרוזיו הרוננים, המאדימים כפרחי־דם ומכחילים כציצי התקוה, צללו נעורינו מכאובינו ובכל היאוש שבהם נעשה חם לנו מצליליהם הזכים. הוא לא היה כמאנה, אשר נפשו השתפכה עם תוגתו יחד, אשר אהבנוהו בגלל רפיונו ותומו. מיכ"ל היה הבוגר. את קולו שלח על פני השממה הגדולה. הוא ידע לקלל כגבר; היה בו יסוד גברות לוחמת, בלתי משלימה, בלתי נכנעת. אבל באצבעותיו הלבנות רמז אל ארץ התקווה, אל פנות שמש רחוקות. עוד סוככה עליו יד אלהים. רוחו היתה עשירה יותר מדי וברוכה יותר מדי, כי תתיתם כליל. את חרוזי הנוער של “שלמה”, אשר “רוחות רנן וגיל” בהם יסחרו, ידענו על פה, ומקדרות “קהלת” הסבנו את פנינו; וככה נשאר לנו תמיד משורר התקוה, אריאל האהבה.

הוא היה רומנטיקן, כי נפשו נשרפה מצמאון לחיים, ליופי – להוד אלהים עלי אדמות. זאת לא היתה הרוח המיושבת של גורדון אשר בכל מלחמתה הגדולה היה גבול לחלומותיה. זה היה השכרון של הנוער, אשר יזעק משפע, יזעק מרעב, מכליון־נפש אשר עטוף יעטוף את העולם בערפלי כמהון ואין מחסה מסערו הלוהט. על כן משכו אותו כל כך הגבורים הטרגיים, אבירי הקדומים אשר שרו עוד עם אלהים ויוכלו לו. צמוא צמא אל ההויה המלאה – אושר או יגון, אחת היא, ובלבד שהחיים יעלו על מוקדי האהבה. על כן לא מצא ספוק עוד מראשית פעמיו בשירה הלירית בלבד, אם כי היה ליריקן מובהק מעצם טבעו. הליריקה היא תמיד יסוד כל יצירה, נשמת כל שירה וחזון. ברם, לא נכון הוא, כי הליריקן מטבעו לא יצלח ליצירה אֶפִּית. מציאותה של נשמה יתרה אינה בשום פנים ראיה לצמצום הגוף. להיפך, מכל אשר יחזק הליריקן, ככל אשר תגדל ותעצום הרוח, כן יקל לה לכבוש גם את פסגות האפוס. המשורר הלירי יערוג תמיד, בהגיע תור בגרותו, אל האֶפּיקה. השירה הלירית היא המסגרת, ומי אשר לא יצא ממנה מעולם, לא הרגיש את ההויה במלואה, בכל היקפה; נשאר תמיד במרחק־מה ממרכז הבריאה. והעובדה, שמיכ"ל התחיל בעודנו רך בשירה האֶפִּית גדולה והצליח, מוכיחה כי היה בעל כוחות אין־חקר, ואין אנחנו יכולים גם לשער את פסגות היצירה שהיה משיג לו חי לפנינו והאריך ימים כאביו, כגורדון.

אכן גם במיתתו הקדומה היתה רומנטיות מובהקה. כל אלה העלמים הנעלים, בחירי האלהים, כנובליס, שלי, לרמונטוב, וכמיכ"ל, מאנה, פייארברג, גנסין – כל חייהם ויצירתם היו טבועים בחותמה של הרומנטיקה. הם כולם מהרו לחיות, מהרו ליצור, להשרף באש נעוריהם ויצירתם, כאילו נגלו לפניהם בבת אחת כל התהומות, וכמחנה צפרים נבהלות נתקו מעפר האדמה ויפרשו את כנפיהם הקלות השמימה. ביצירה רומנטית יש תמיד יותר הרגשת הצמאון, הרצות ללפות בבת אחת את עמודי העולם; והרגשה זו מובעת ביצירתם במלואה, עד שלפעמים יש לנו הרושם, שהוגד הכל, אם גם נרמז אפס קצהו.

גם ביצירות מיכ"ל, בשלש המחברות הדקות, שניתנו לנו על־ידי אבי המשורר, פעמים שאנו מרגישים איזו מלאות של בטוי, כאילו הגיד לנו המשורר את כל לבו בטרם ילך מאתנו. הרגשת הצמאון, סימנה המובהק של כל יצירה רומנטית, אינה זקוקה, כיצירה ריאליסטית, להיקף כמותי רב. הפואימות מלאות־הבטוי, שקדמו אולי לשירים הליריים החזקים, אנקות המות הנוראות, פתחו לפנינו בבת אחת את כל עולמו של המשורר. כי הבטוי הנפשי המלא אולי יצויר דוקא בבואו לעזרת הליריקן גם ביצירה האפית; רק אז ירוח לו, ובהאמינו שהוא מסתיר את עצמו, יתגלה לפנינו כולו, – גם מצד זה, שהוא בעצמו לא הכיר בו. רצונכם להכיר את הליריקן הכרה שלמה, בקשוהו דוקא על פני המישור האֶפִּי.

 

ו. המתרגם    🔗

את משיכתו לאֶפּוֹס גלה מיכ"ל עוד בתרגום “הריסות טרויא”. בחירת התרגומים, ביחוד אצל משורר צעיר, אינה דבר שבמקרה. רק מי שעתיד בעצמו ליצור יצירות מטפוס זה, בוחר דברים כאלה לתרגום ורק מי שעתיד בעצמו כוח אֶפִּי גדול יתן, בגיל כזה, תרגום מלא עוז של בטוי ויפעה של פּתוס כאלה. מין צמצום וכוח מרוכז כזה בבטוי לא מצאנו לאחר רמח"ל. מובן, שאין זה תרגום, כי אם יצירה עברית על־פי מקורות זרים. בימים ההם (ועוד ימים רבים אחריהם) עוד לא הוכשרה הלשון – אף לא הקורא – לתרגום מוגבל, מדויק, השואף למסור את כל נדנודי המקור. התרגום היה בימים רק מעין אבן־בוחן, מעין נסיון להרגיש בדופק חייה של הלשון, בכוחה לקום, להתעורר. לא לחנם היה אז התרגום באיזו מדה קודם במעלה ליצירה המקורית: התרגום כפה את הלשון להתגלות, להתמתח. לא רק להרחבה של חדוש זקוקה הלשון; היא אולי עוד יותר זקוקה לגלוי עצמה, להרגשת כוחה. התרגום – זוהי הגימנסטיקה, המנענעת את אבריה המשותקים, המנערת את האבק מעל אוצרותיה. מין מתרגם כזה היה מיכ"ל. הוא עוד נמנה, כמובן, על המתרגמים הפרימיטיביים, על אלה שהם עושים את היצירה הזרה לאומית על־ידי הבטוי הלשוני, המגשים את רוח האומה. “הריסות טרויה” נעשתה נעשתה ליצירה עברית, כמו “מגדל עוז” של רמח"ל; אבל הלשון העברית נתנה את קולה בתרגום זה בעוז נבואי כזה שהחרידה את הלבבות מקרוב ומרחוק חרדה תקוה וגיל. זאת היתה מעין מגלת “איכה” חדשה, נהי קינת תמרורים שעורר משורר עברי על חורבן טרויה העתיקה. הניבים הזרים והציורים בני־הנכר נדחו מאליהם, כאילו טושטשו מפני ברק צליליה של לשון הנביאים הסוערת:

טְרוֹיָה הָאַדִּירָה, תְּהִלַּת כָּל הָאָָרֶץ!

לוּ אֶרְצֶה עֲפָרֵךְ, אֲחוֹנֵן אֲבָנַיִךְ!

כַּסּוּפָה אָתָא אֵידֵךְ, כַּסַּעָר קָרֶץ!

• – – – – – – – – – – –

נָפְלָה נָפְלָה טְרוֹיָה, בָּעַמִים גְּּבָרֶת

נִדּמוּ עַם טְרוֹיָה, מִיָּם עַד יָם מָשָלוּ;

בְּרֹאש כָּל מְרוֹמִים וּבְמִקְדְּשֵי עֲצֶרֶת

שָכְבוּ מְטֹעְַנֵי חֶרֶב, הֲרוּגִים נָפָלוּ.

רק מי אשר כולו מלא רוחה של לשון אחת, אשר כולו נתרכז רק בריתמוס העברי העתיק, כמיכ"ל, כמאפו, יכלו לתת לשירה זרה צורה עברית כל־כך איתנה, כאשר נתן מיכ"ל לשירת שילר־ ווירגיליוס זו. תרגום כזה לא יהיה לנו עתה למופת. את כוחו של התרגם נכיר עתה ביכולתו להטביע את חותם העצמיות הזרה במטבע לשונו, ביכולתו לצרף אל כוחה את כוח הקסם הזר, למצוא בה אמצעים לכך או לזעזע אותה זעזוע כזה, שתתכופף מעט (תתכופף ולא תשבר!) מתחת סגולות הרוח הזרות ותספוג אותן על כרחה אל תוכה; אבל את רגשי השתוממותנו יעורר תרגום זה, מעשה ידי עלם חולה, כקפיצת אילה רכה על פני סלעי תהום. כפרורי זהב יזהירו תמיד השורות האלה, מרוות העוז והרגש, המעלות אותנו על מרומי השירה האֶפִּית:

מַשֹֻּאוֹת טְרוֹיָה, תְּנוּ בִי עְַדֵיכֶם!

הָעִידוּ, עַפְרוֹת אַרְצִי, שֹרְפוּ גַם נִצְרָבוּ,

אִם רָפוּ יָדַי בַקְרָב אוֹ רַגְלַי אִם שָבוּ

בּלֵיל עֲבָרוֹת זֶה מֵהָגֵן עְַלֵיכֶם.

חַרְבִּי בוֹסְסָה אוֹיֵב אַף הָלְמָה צָרִים –

אָנֹכִי, הָהּ, לֹא מַתִּי, חַיַּי לֹא תָמּוּ!

אַךְ עַמִּי לִימִינִי נָפְלוּ מְדֻקָּרִים,

אָז מָטָה יָדִי מִנִּי אוֹיֵב כִּי רָמוּ.

גם תרגום “הערבי במדבר” מעיד על נטיתו הרומנטית, על שאיפתו לשלל־הצבעים וליפעת המראות. את לבו לקחו הרגעים הגדולים, מלאי חרדות ועוז, אשר בהם תתגלה גבורת האדם, יכולתו לחבק את איתני־הטבע ולהאבק אתם יחד. גם זה לא היה תרגום כי אם “הרגשת־כוחה” של הלשון העברית, הרגשת כוחו של המשורר הצעיר. בשטף לשונו, בגמישותה, בכל הריתמוס הנפלא שבו היתה כעין תרועת־חופש, כקול בקיעת הקרח באביב. את העמודים הבהירים האלה לא שכחנו. ואין ספק, שהם הילכו הד נגינה גם על ביאליק בכתבו את “מתי מדבר”.

 

ז. שירי בת ציון    🔗

התרגומים האלה הכשירו בלי ספק את מיכ"ל ליצירתו המקורית קצרת הימים וברוכת הפרי. הם נתנו לו את המשען, ואת הבטחון. הוא הכיר את עצמו; הכיר את כוחו, הוא היה זקוק רק לנשיבת רוח חזקה, רעננה, אשר תוציאהו מן הקפאון של הסביבה, אשר תצית בו את הגעגועים לתועפות החיים והיצירה. קשה לדעת מאין בא השפע הרב הזה, שנתגלה בבת אחת ב"שירי בת ציון": אם זה היה מגע התרבות המערבית הגדולה, שבא בעקב ישיבתו בברלין, או השפעת צונץ ושד"ל, שהטו את לבו אל הוד קדומיה של האומה. יותר נכון, שזאת היתה תוצאת ההשפעה המרכבת הזאת משני אלה יחד. השפעת השירה הגרמנית היתה בכל אופן עצומה. הבלדה של גיטה, הפתוס של שילר – ביחוד, הליריקה הצוחקת־הנוקבת של היינה. היינה נעשה קרוב ברוח הכפירה והאהבה, באש הצמאון להרמוניה וחדות הנגודים הטרגית, בכל אותו סבל המחשבה ההורסת שכל גניוס יהודי עמוס בו לעיפה. מבחינה זו הביאה ההשפעה הריאקציונית במקצת של חכמי ישראל רפאות לרוחו הנבוכה של המשורר הצעיר; נתנו לה נקודת־משען. האור זרח לו מנבכי קדם. מארץ השירה והפלאות, ובקסם חדש צללו באזניו שמות גבוריה וחולמיה. ככה מצא לו נוה־מבטחים לבת־שירתו בהיסטוריה העברית הקדומה, בסמל האגדי של דמות יהודה הלוי, שנגלה לו ע"י שד"ל והיינה גם יחד. את זה כדאי לציין – שבימים ההם עוד היה קשר חי בין החכמה ובין השירה, בין החוקר המדעי ובין הפייטן. החכמים המובהקים ההם, שהיו בעצמם מלאי רוח יצירה, ידעו עוד להוקיר גם את היצירה החיה – הרגישו, שרק בשפע של יצירה חדשה יהיה ענין חי גם לחקירה המדעית. תחית המדע העברי בלי ספק העשירה את יצירת מיכ"ל, פתחה לפניה אפקים רחוקים ומזהירים. אמנם רוח המשורר חרגה עד מהרה ממסגרות הלאומיות המצומצמות של שד"ל וזק"ש וקול קריאתו, התמימה במקצת בהתלהבותה הילדותית; “אחי – האנושיות! התבל – ארץ אבותי!” – מוכיח על זה; אבל בחוג זה פרחה בכל זאת בת־שירתו הצעירה, מתוכו צמחה ושלחה את פארותיה המרהיבות – הלא הן שש הפואימות של “שירי־בת ציון”, שאחריהן שממו גבעות שירתנו החדשה לימים רבים.

כמו יד־קסמים פזרה את האד האפור של החיים בימים ההם, – ובאור הארגמן של שחרות האומה נגולו חזיונות הקדומים הגדולים. מלכים, נביאים, גבורים ומשוררים: כל מה שהיה ושלא נשאר עוד זכר לו בחיים – הופיעו על במת החזיון. את דמיון המשורר לקח רק כל אשר הוד וזהר לו וקומת גבורים. גבורי התולדה העברית – משה, שלמה, שמשון, יהודה הלוי, – משכו את לב המשורר בקסם גורלם, בהוד חייהם וביגון חייהם כאחד. באור בהיר ועגום נגולו לפניו חזיונות חייהם ובעודנו צעיר כבר הכיר, כי גורל אחד למלך, לנביא, לגבור ולמשורר כאחד. על ראש כולם חופפת שמש אחת, שמש התקוות הגדולות אשר תזרח על חייהם באור יקרות ואש תשוב לשקוע בערוב יומם מבלי אשר תקיים אף חצי הבטחותיה.

אכן, זיו הנוער יפיל השיר הראשון “שלמה” והאור שקוי חן כזה, שלא יועם גם בשירים רבי־היגון הבאים אחריו. בשלמה – הדמות הצולחת האחת שבמקרא, ראה את סמל הנוער, את האדם אשר אלהים יצָרו לאושר, לשתות את גביע העדנים עד תומו. עליו שר בקלות כזו, בחרוזים מתוקי ניגון ומלאי חן כאלה, אשר הביעו את כל צמאון הדור לחיי טבע, לחמדת אהבה. הוא שר על נעורי מלך ומשורר – זה אשר ימשול במכמני העולם, אשר עטרת האושר מוכנה ומצפה לו מיום הולדתו. זה היה הימנון הנוער, והנוער היה לו – תום העולם, הלב השופע אהבה ואמונה:

וּכְשֶלֶג הַלְּבָנוֹן לֹא יָדַע רֶגֶל,

כֵּן זַכּוּ עֲלוּמָיו, לֹא עוֹד הוּעָמוּ.

“זוך העלומים”, החיים אשר טרם נטמאו ממגע הכיעור, אותה הנדיבות הנפשית הבאה עם הכרת יפי העולם, זו שהיא מרימה את האדם על, העושה אותו למשורר, למנחם העולם – אלה היו הנעורים אשר שר עליהם מיכ"ל, אלה היו גם נעוריו הוא, נעוריו הקצרים והיפים, אשר להם המה לבו החולה, כלחג קצר, אשר לא ישוב עוד:

הוֹי חֶמְדַּת נֹעַר, אֲבִיב חֶלֶד גֶּבֶר!

הִנָּךְ גִּנַּת־אֵל לַבֵּן בָּךְ יָשֹוּחַ!

ב"גנת אל" זו יעלה ויצמח פרי־הלולים – האהבה. רק לה ירמוז כל הוד העולם הסתום; רק לה יגמלו העלומים, ינצו הבשר והרוח גם יחד. ומיכל שר עליה בחרוזים מתרפקים, מתוקי־דבקות ורועפי־חן כאלה, אשר דוגמתם נמצא רק אצל שלי, זה אשר אליו התנשא לפעמים בבדולח הפתוס של המחשבה ואליו דמה בגורל חייו הנוגים. חרוזים אלה מועטים הם, אך כנטפי יין משומר יאירו בגביע שירתנו. טהורים ורענני־קול, נשארו עד היום לכולנו, כאילו ספגו אל תוכם משהו מתום נעורינו ומצמאונם לאהבה. אין לקרוא אותם בלי השתתפות, בלי המית געגועים. כתרועת נצחון לנוער הם בבטחונם, בנועם פשטותם, כאילו בפעם הראשונה השתפך אז לב של דור שלם, דור חולה וכלה לאושר:

הֲלֹא הִיא הָאַהֲבָה רָאמוֹת עוֹלֵלָה!

הִיא גַם בָּאָדָם מֵחֹמֶר יִקָרֶץ

רוּחַ גַּם נֶפֶש הִיא בוֹ חוֹלֵלָה;

הִיא טוּב שָמַיִם לוֹ נָתְנָה עַל אֶרֶץ.

• – – – - – – - – – - –

אַהֲבָה בַנֹּעַר מַה יָקְרָה נָעֵמָה!

עֶלֶם כִּי יִינַק מִשֹּד תַּנְחוּמֶיהָ….

האהבה היא נשמת העולם; רק היא נופחת רוח בחומר המת, רק ממגעה יפרח ישימון החיים, – והמשורר שמע מחביון העולם את הד קולה, קול צמאונו לאהבה; הלא הם חרוזי ההוד אשר לא ישכחו לעולם בשירה העברית:

מַעְיָנִים הוֹמִים וּמְפַכִּים מֵימֵיהֶם,

יֶהֳמוּ בָרוּחַ־אַלּוֹנֵי אַדֶּרֶת;

הַיּוֹנִים הוֹגִים עַל אֲרֻבּוֹתֵיהֶם –

קוֹל הָאַהֲבָה הוּא; אַךְ הִיא בָם דּוֹבָרֶת.

פסגת החיים, אשר אליה ינהו משעולי העלומים הירוקים, היא האהבה. אכן החיים הולכים לאט־לאט במורד, ובלכתם יבור ההרס באין רואה. עוד טרם דממו צלילי תרועת האהבה בנצחונה, והננו רואים כבר את המלך הזקן אשר “על מצחו ולחייו חרשה העצבת” את עקבות ההרס – הרס הגוף והרוח, והוא רואה בעיניו החודרות את פתרון החיים הנורא, את האפס. לא, הוא לא יכול להחזיק את כוס החיים המלאה מבלי אשר ישחית את מיטב נטפיה ארצה. את אשר בקש כמתנת אלהים למגן לו מבלהות ההויה – לראות את החיים מפסגות החכמה, זה השחית את תפארת החיים, גזל את תומם לעד:

חָכְמָה בִּקֵּש, אוֹתָהּ עֵינוֹ רָאָתָה –

מֵאָז שִֹמְחַת נֹעָר לִנְהִי הוּשָֹמָה.

לא, החכמה לא האירה את שממות החיים; היא לא יכלה לנחם, לתת מה חלף האבדות, אשר באו בזו אחר זו. היא הפילה על הרס עולמו את אורה הקר, ולא ידעה לחמם, לתמוך, לרפא. כמה קנא בשולמית, אשר גם בעמדה על מפתן האופל הנצחי “עוד תקוות אַל־מות” מעינה האירו – עוד ידעה לנחם, לפזר את צללי האפס בשמש האמונה! ואולם הוא – הוא נשאר בעירום כל; רק סבל הספקות עוד הכביד על לבו הריק; ואז נשמעה יללתו המרה והמאוחרה:

לֵב הוּתַל הִטַּנִי, הוֹי מַה נוֹאַלְתִּי!

בִּדְמִי עֲלוּמַי וּבְשַחְַרוּת הַנְּעוּרִים

פּוֹתָה אֵין לֵבָב לִי חָכְמָה שָאַלְתִּי.

הפואימה “קהלת”, יצירה זו שהיא ספק שירה ספק חקרנות, היתה בכל זאת סימפּטומית לתקופה – היתה באיזו מדה שמיטת־הרגל של ההשכלה. היא הראתה, כי ברוח העברי יש תמיד ניגוד עמוק להשכלה בלבד. אפשר, שהשפיע שד"ל, השפיעו חכמי ישראל האחרים; אבל היא היתה גם וידויו הנפשי של מיכ"ל עצמו: לא “חמדת ארץ” תסוכך על יתום חיינו, כי אם החכמה העליונה, אשר רק היא תרפא את כל הרס, תשמור על נצח הנשמה, גם בהכחד הקליפה.

שירת שלמה וקהלת היתה שירת חייו של מיכ"ל. בה הביע את כל עצמת געגועיו על נעורי האומה המלאים הוד, על תום הטבע, טבע הארץ הקדומה היקרה, גן השירה ופלאי־האלהים. היא היתה, כ"אהבת ציון", שהופיעה כמעט בעת אחת אתה, פנת האביב החמה בעירום הספרות שבימים ההם. לחיים של אהבה ויופי. לא רק על יל"ג היתה השפעתה עצומה, כי אם על כל משורר שבא אחריו. בה נאחזו. היא אינה עומדת במדרגת השלמות של כמה יצירות גורדוֹניוֹת, אבל בה היה נוער וחמימות נשבה מתוכה. היא היתה כעין רמז לימים אחרים. היא היתה גם הרמז הראשון ליצירה אחרת.

*

כמשורר רומנטי, אהב מיכ"ל לצייר את רגעי האימה, בהחשף לעינינו תהומות החיים העמוקים. וב"שמשון" נתן לנו את שירת הזעם והנקם הגדולה. הבלדה כולה מלאה אותו השקט האיום אשר יֵרד על נפש האדם בהכזב כל ובאָבדן כל, אותה האפלה אשר תעטוף את העולם לנוכח בגד האדם היקר והקרוב ביותר – כל יגון שמשון אשר לחץ את לבנו, לב ילדים, בקראנו בספר “שופטים” את האגדה המרעישה על חיי גבורנו ומותו. היא מספרת על חיי הענק, אשר הרעיד בצעדיו האיתנים את אדמת האויב והדליק את אבוקות התקוה ונשא את נס השחרור על ראש עמו – והוא עתה משחק לאויב האכזרי, אשר רק צמאון הנקמה עוד יבעיר את דם לבו הכבד. בחרוזים עזי־בטוי הובע כאן אלם היאוש של הענק האומלל אשר אלהים סר ממנו:

בָּאֲתְהוּ הָעַזָּה בִמְצוּקוֹת גָּבֶר,

אַךְ שָלוֹם עַל פָּנָיו – נוֹרָא מִדְּאָבָה;

כֹּה יַעֲמֹד הַגִּבּוֹר דּוּמָם כַּקָּבֶר,

כִּדְמִי הַר־אֵש טֶרֶם יַחְַצֹב לֶהָבָה.

מָה כִּמְנַת חֶלְקוֹ אְַיְִמָּה נוֹרָאָה!

עִוֵּר, אֵין אונִים, אַסִּיר בִּידֵי צָרִים;

אִיש אֵלֶּה קָרוּהוּ לֹא יִירָא רָעָה,

כִּי כִלָּּה בוֹ אֵל אֵת כָּל חִצָּיו אַכְזָרִים.

את כוחו לצייר ניגודים נפשיים גדולים הראה מיכ"ל ב"יעל וסיסרא". על כל השירה חופפת חמלת האשה, זו שנוצרה להציל, לחבש את פצעי החיים, והיא אשר תצעיד את האדם גם לקראת הכליון. יעל זו המכניסה ברחמים את הפליט האומלל, אשר פצעיו יזובו דם, ואחות תושיט לו שקוי לצמאונו, אותה שעה חורשת את רעיון הרצח האיום. היא מרחמת על סיסרא האדם, החלש, “חוסה צלה”, ומשלחת את היד הרועדת “ליתד ולמקבת”. אנחנו רואים את האשה, אשר ביד אחת תשא את כוס החיים, ובידה השניה – את המות והכליון. החמלה היא שלמה, ושלמה גם האיבה, – ואחת אינה נוגעת בחברתה… כל רגש שולט בה בפני עצמו, והיא נקלעת בין שני הניגודים, ועושה את המעשה האכזרי כמו על־פי פקודת הגורל, – צו השבט אשר יחזק לפעמים מדם לב האדם. ב"יעל וסיסרא" יש מיסודותיה של טרגדיה עברית גדולה.

בבחינת הצורה השיג כאן, יותר מבכל הפואימות האחרות, פשטות אֶפית מפליאה. כמה אנושיים הם דברי סיסרא, המבקש על נפשו:

סִיסְרָא אָנֹכִי! אַל תִּירְאִי תָּחִילִי,

לֹא הַשַֹּר בִּצְבָא צָר יֶחֱזוּ עֵינַיִךְ –

נָס מִקְּרָב מִקֶּטֶל הן בָּא אֵלַיִךְ…

אוֹיָה, שָם הָעַלְמָה נַפְשִי שוֹאֶפֶת

וּבְחַרְבָּהּ בִּימִינָהּ אוֹתִי רוֹדֶפֶת;

הוֹי! כָּל צִבְאוֹתַי נָפְלוּ בַמִּלְחָמָה

וּלְדָמִי עוֹד תִּצְמָא תִּשְאַף בִּנְקָמָה –

הַצִּילִינִי נָא מִמּוּת בִּנְקַם רֶצַח!

הֵן אֶרְאֶה טוּב לִבֵּךְ יוֹפַע עַל מֵצַח,

וּתְנִי בִנְוֵה שָלוֹם לִי אַךְ מָנוֹחַ –

שָם שַאֲנָן לִי אֶגְוַע אוֹ אַחְַלִיף כֹּחַ.

מובן, שהמשורר, משורר התקופה הדוגלת בשם האנושיות, לא יכול להלהיב את עצמו ב"אהבת המולדת" לשם הרצח. לחנם הוא שם בפיה דברים מעוררי נקם וצמאון לדם האויב אשר “הכריע אלפי עמה לקרץ”. לבה, לב אשה, ירגיש, כי לא את איש מלחמה היא רוצחת, כי אם את “חוסה צלה”, והדברים המתפרצים מלבה בשלחה את ידה ליתד ולמקבת, מלאים הוד נורא. אכן רק בחזיונות שקספיר שמענו כמוהם:

בּוֹא, רֶצַח, וַעֲלֵה מֵעִמְקֵי הַשַּחַת,

גָּרֵש חוּס מִלִּבִּי, כָּל חוֹן וָנַחַת,

מַלֵּא בַּחֲמַת פֶּתֶן לִבִּי הַתָּמִים,

בִּמְעִילְךָ כַּסֵּנִי בִּמְעִיל הַדָּמִים,

וּבְשַֹר לִבִּי הָסֵר וּתְנָה בוֹ אָבֶן,

בַּל יִשְמַע קוֹל הִי וַחֲנִינָה לֹא יָבֶן;

עַל עֵינִי שִֹים קַדְרוּת לִבְלִי תֶחֱזֵינָה

אֶת מִפְעַל יָדַי בַּחֶדֶר תַּעֲשֵֹינָה,

וּפִתְנֵי רֹאשְךָ נָא יֶהֱמוּ יִשְרֹקוּ,

וּדְמֵי חָלָל זֶה עוֹד רֶגַע יָלֹקּוּ!

חרוזים כאלה מעידים על כוחות עצורים, שהתפרצו פה ושם – כוחות של גאון. רק מי שהיה עלול להגיע אחר־כך למדרגת טרגיקן גדול יכול לשים בפי הרוצחת דברי אימה אלה – לראות את הרצח בדמות בולטת חיה כזו. האם לא נסלח לו בגלל הקטע הנשגב הזה את סופה של הפואימה, שהנהו מצד האמנותי מיותר לגמרי ושלולא הוא, המחליש כל־כך את הרושם, ואיזה עודף של דברים (ביחוד בחלומו של סיסרא) – היתה פואימה זו יכולה להיות לאחת השלמות ביותר שבספר!

*

במדה שהצליח מיכ"ל ב"יעל וסיסרא" לא הצליח בדמות משה (“משה על הר העברים”). איננו רואים את הענק הבודד, אשר גאל עם שלם ואת עצמו לא ידע לגאול. השיר מלא יגון אלגי, אבל עד רוממות החזון אשר השאירו בלבנו ספורי המקרא ושירת האגדה לא יגיע. בקטע אחד מן הציור האגדי של מות משה יש יותר עוז טבעי מאשר בכל השיר הזה.

לעומת זה גבר שוב בשירת הלוי. היא כולה נושמת עוז ויגון. בה נתן פה לגעגועי הגאולה הראשונים בשירתנו החדשה; בה דובב שוב את יגון המשורר־החולם וישַו על דמות החמודות הזאת את כל רוממות האגדה. כל־כך אהבה, חמלה, התפעלות והוד נסך עליה, ככל אשר יוכל תת רק משורר למשורר. את תחנוני־החן הנשגבים של “ציון, הלא תשאלי” ואת חרדת הים הסוער וצאת השמש ובואה על פני שדות המים הכחולים – כל אותו הגיל העצור, אשר תשא בקרבה נפש יהודי עיפת-נכר לקראת האושר עוד פעם לדרוך על אדמת אבות ולבכות, ולו גם עד מות, את כל העלבון ואת כל הענות בדמעות־שמש לוהטות אל חיק עפרה החם – את כל זה ידע להביע בלשונו המליצית, המאירה בכל זאת בברק הכאב ושיא־הרגש:

בֵּין יִלְלַת סוּפָה וּסְעָרָה הוֹמִיָּה,

בִּפְגוֹש מִקָּדִים רוּחַ שוֹד וָאֶמֶש

וּצְנֵפָה כַדּוּר צָנַף הָאֳנִיָּה,

וַיֵּרֹמוּ גַלִים כַּבּוֹת אוֹר שֶמֶש;

בּין רַעֲמֵי שוֹאָה וַחְַזִיזֵי צַלְמָוֶת

עַל גַּג הַסְּפִינָה הוּא עוֹמֵד בּוֹטֵחַ;

עַיִן לָעַיִן יִרְאֶה אֶת הַמָּוֶת –

יִזְכֶּה אֶרֶץ קָדְשוֹ וָהוּא שָֹמֵחַ.

ואולם הוא ידע גם את כל היגון, יגון החורבן, אשר יעטוף את נפש השב, את זה אשר רוחו תרחף בין תקוות הפריחה ובין מארת השממה – אשר רק בעמדו על אדמת החלום, תקדמהו כל היתמות, יתמות מולדת, שהיא קשה אולי שבעתים מכל יתמות הגולה. כמה הבנה אמנותית נפשית גלה בציור החלום האחרון, בהופיע לפני המשורר בחזון כל אלה שנתנו את חייהם ומתו על קידוש השם וקידוש המולדת ובעבור לפניו כל המחנה הגדול, מחנה החולמים, אֶחיו בכאב ואחיו בתקוה, ונוסף גם הוא על קהלם, בנפחו את חייו הקדושים בין חלום הגאולה ובין חלום המות:

וּצְחוֹק תַּעֲנוּגִים, לֹא חֶרְדַּת צַלְמָוֶת,

אַךְ הוֹד נֹעַם יָהּ חָפַף עַל פָּנֵיהוּ;

פֹּה תַם חֲלוֹמוֹ, הוֹ חֲלוֹם מַר מָוֶת,

אַךְ הַמְשוֹרֵר לֹא עוֹד פָּתַח עֵינֵיהוּ.

כה הרגיש המשורר בלבו הכואב את כל הקשר העמוק שבין התחיה ובין הכליון, את כל היגון אשר יבוא תמיד בלוית האושר. אולי לא תמיד מצא את הניב לגעגועיו; אבל הוא היה בן דורנו בצמאונו הגדול – צמאון החיים והיצירה, שהיו לו אחד; כאחד מבני דורנו עמד בראשו המעוטר אור וצל, – על סף הגאולה והיאוש האחרון כאחד, וגם בסבך מליצתו יאיר הרגש הנאמן.

 

ח. הליריקן    🔗

בספר “שירי בת ציון” הגיע מיכ"ל לפסגת יצירתו. גם אם לא נחליט, שכשרונו האֶפִּי גרם לכך, נקל להבין, שבשיריו הספוריים לא פגמו כל־כך לקויי התקופה – הדברנות והחקרנות, היצירה הלירית היא אינסטרומנט כל־כך ענוג, שדבור אחד מיותר, הרמת קול שלא במקומה עשויים להמיתה מיתה גמורה. בשירה אֶפִּית, להיפך, כל פלג לירי זך העובר בה שלא במתכון מטיל רעננות, קוסם בקסמים מיוחדים. ב"שירי בת ציון" בא אולי כוחו הלירי של מיכ"ל לידי גלוי יותר מאשר ביצירותיו הליריות עצמן.

ובכל זאת היתה נשארת פרשה סתומה ביצירת המשורר ובנשמתו ללא “כנור בת ציון” – ספר־מצבה זה, שהציב לו אביו לאחר מותו. עם כל נסיונות הילדות ופרי־הבוסר המעמעמים על השירים הליריים הנשגבים המעטים, ספר זה משלים את דמותו של מיכ"ל, מוסיף לה כמה שרטוטים בולטים, שבלעדיהם לא היינו מכירים את נפשו האינטימית בכל חביון יגונה ועירום מכאוביה. בשירים מעטים אלה הבהיקה לנו נשמת מיכ"ל בזיו יקרות, באותו הוד טרגי, אשר יעטיר רק את ראשי המעונים והקדושים – אלה אשר המות הקרוב, הודאי יטיל את אודם צלו על הויתם הקצרה.

“כנור בת ציון” אינו ספר שלם, הרמוני, כ"שירי בת ציון", המצטיין באותה אחדות פנימית, אשר תהי לכל יצירה בת־מזל, הבאה בשעת ־רצון, הקופצת לעולם בלא חבלי־לידה. אך כ"שירי בת־ציון", מלא גם הספר הזה תקוה ויאוש, צחוק ודמעות, פריחה וכמישה. העלם הרך, יפה־העינים ועדין הרוח, יצא אל החיים בלב מלא חדות נעורים, בצמאון לאהבה ולחמדת החיים, שירת ילד היתה על שפתיו, – וכ"גן אלהים" אשר “מועדים כולה, אך חגים ימיה” היתה הילדות לפניו. בגן הזה פרחו כל התקוות הגדולות, תקוות ילד ונפש משורר. אך עד מהרה גורש הנער מגן עדנו, וצל העולם נפל על חייו ועל שירתו יחד.

זאת היתה שירת חייו – חיים של משורר שנידון למיתה כמעט בהיותו עוד נער ואשר לא יכול בעצם חמדת אביבו להסב את עיניו הצמאות מירק החיים הרטוב. כמה היה חפץ לשכוח, לקוות, לחטוף את הרגעים המעטים – לבלתי לכת ריק מעם שולחן החיים! אבל הוא לא יכול שלא לראות את התהום הפתוחה לפניו. הוא היה יותר מדי גלוי־עינים. למבוא האחרית האפל הציץ בלא חשך, והמות עמד תמיד על יד ימינו לשטנו, להפיל מידו את הגביע, בהגישו אותו למו פיו. לשוא אמר לברוח רגע מעיני זעמו, להציל את המעט הנשאר:

לָרִיק אָרוּצָה – רַעְיָה אֲיְִמָּה

תִּשְמֹר צַעְַדִי, הָהּ, אַחֲרֵי הִיא הוֹלֶכֶת…

מה עגומים הם שירי האביב המעטים, ששר לנו העלם ההולך למות! בפרוח האדמה ובפרוח לב כל אדם מתקוה הרגיש הוא שבעתים את התוהו אשר בלבו. ואינני יודע שיר מלא נכאים יותר מ"חג האביב" שלו, בלכתו בודד עם צלו, נודד יהודי חולה, הנושא את אימת המות בקרבו, בין “רבבות־עם” חוגגים זרים בברלין האביבית:

בֵּין מִצְהֲלוֹת הָמוֹן חוֹגֵג שָׂמֵחַ:

קוֹדֵר הִלַּכְתִּי וָאָחִיש הַפַּעַם:

הוֹי, הֵן מִיגוֹנִי אָנֹכִי בוֹרֵחַ,

מִכֹּבֶד תּוּגָה, מִנֵּטֶל הַזַּעַם!

אין לקרוא גם עתה את החרוזים עזי־היאוש האלה מבלי אשר יתפלץ הלב מחמלה וצער. במלים שקויות־אימה אלה צוה לדורות רבים את עצבו, את קינת נעוריו המרה. עוד בהיותנו ילדים הלכו עלינו אימים כבדים, וגם עתה הן עוד נוגעות בלב ונוסכות על העולם רוח־עועים, כאלו צל המשורר עודנו נאבק עם מר המות והוא קורא לעזרה, קורא לרע, להשתתפות – ואין מושיע:

בְּאִבֵּי יָמַי בִּי תָפְתָּה עָרָכָה –

וּבְכוֹס עֲלוּמַי, הָהּ, לַעֲנָה מָסָכָה…

בימי בדידות ובלילות נדודים רבים בכה את כל דמעותיו הזכות, דמעות הגעגועים על נטפי אושר מעטים, ובראותו כי אין עוזר ואין להמלט מיד הגורל הנטויה, ותכבד עליו תשוקת החיים ו"נועם החיים לו היה לטורח". ויקלל גם את המות, גם את החיים יחד. הלב הכואב חפץ להתפרק את כל עדי התקוות, כל מדוחי החלומות:

אֲרוּרָה אַהֲבַת הַחַיִּים לָנֶצַח –

בִּמְצוּקוֹת כָּל גֶּבֶר הִיא הַנּוֹרָאָה!

רגש זה מצא לו בטוי עוד יותר נמרץ באחד משיריו האכזריים ביותר, “על החלי־רע בברלין”. את כל עוצם מרירותו על החיים שלא הסבירו פנים לו שפך בשורות האלה, ומין נקמה מפעפעת בהן, מין שאט לעולם אשר לא ידעתי כמוהו בכל השירה העברית. נפל המסך האחרון: המשורר ראה את החיים כמו־שהם – כפרוזדור אל האפס. היראה מפני המות, מפני זה שאין להמנע ממנו, מעוררת בו בוז ארסי, בוז לרפיון האדם, להכנעתו אל תאות ההויה האילוזורית, ובלכתו בין נגועי־הדבר הוא “מעודד” אותם בתנחומיו הנוראים:

מוּת נָא, גֹּוֵעַ, מוּתָה נָא וּמוּתָה!

מִשְכָּבְךָ בַקֶּבֶר הֲלֹא אַךְ נָחַת –

עַל אֵלֶּה הַחַיִּים אְַנִי אָחוּסָה

פֶּן עוֹד יִחְיוּ, עוֹד יִדְווּ עֲדֵי שָחַת!

ככה שהתאכזר לעצמו, התאכזר לאחרים – דחה מפניו את כל תקוה, ובחדות־יאושו ושכרונה קרא למות וירא בו את גואל העולם היחידי:

אַחַת הִיא הַתִּקְוָה וָהִיא הַמָּוֶת!

באביב, באביב, עם התעוררות החיים שבו ותפרחנה בלב תקוות חדשות והעינים שוב דבקו אל זיו האדמה; אבל כנפי האימה לא חדלו מרשרש על ראשו, ובכל אשר פנה, ראה את המות, את הכליון האורב לכל. גם בנשאו את עיניו אל הכוכבים אל “איי־הזהב”, אשר ינחמו ואשר ירגיעו את כל נפש אובדת, גם אז ראה את אויבו הנצחי, – את המות האוחז בין צפרניו תבל זו, אשר “אל ברא בחרון אפו”, ובשאלו את “שוכני על” ל"סוד הבריאה" ול"חק הנצח" ול"יש מאין", אינו שוכח את אשר יציק לו ביותר – אם יש גם שם, בעולמות הזיו העליונים, מהלכים למפלצת זו, ששמה מות. אכן גם בשאלו, לא חכה למענה. ידוע ידע, כי מענה אין, כי זעקת האדם תמות עמו, והאלהים סגר בעדו לנצח:

אַתֶּם הֶחֱרַשְתֶּם וּלְשוֹנְכֶם נֶאֱלָמָה,

כִּי שָֹׂם חְַסִין־יָהּ עַל פִּיכֶם אֶת יָדוֹ!

ככה נעלם העולם לפניו בעודנו צמא לקול תנחומיו, והאלהים, אשר ברך את העלם בחן ויופי ויעשירהו בעושר הכשרון והרוח, הסב את פניו ממנו ויעזבהו בידי יאושו כעזוב שה מפרפרת בין מלתעות כפיר. מה נשאר עוד בלב האכול הזה? מה יכול עוד לשיר, אם לא לקונן את קינת חייו ומותו? ואם גם הכריח את עצמו לשנוא את “נועם החיים”, הנה רמוז רמזו לו קסמי האדמה וישלחו לו את אורם, אור רמיה, להתל בו ולענותו, ומתנות החיים המתוקות אשר לא ניתן לו לזכות בהן, משכוהו, משכוהו:

חרוזי היינה אלה הביא במכתבו לשולמן, אגרת־אימה זו שהיתה ימים רבים היחידה, אשר פתחה את לב המשורר לפנינו בפשטות ותום־ילדים כשה אשר לא נמצאהו גם בשיריו האינטימיים ביותר. ב"זכרון מות" זה יספר לנו על מוראי הגסיסה האלה, יספר גם על צמאון החיים אשר לא עזבהו עד יומו האחרון:

“מראש המגדל קול הפעמון נשמע שתים־עשרה פעם. אנכי עודני ער, גם מחלתי לא תישן בקרבי – כנר הכהה הזה הגוע לעיני, ילחך עתה את שאר השמן מסביב לו ויחשך, כן ידעך נר נשמתי – ואני הנני נכון לעזוב את החלד ולרדת בדמי ימי שאולה – לעזוב אבי ואמי, אחי ואחיותי, רעי ומיודעי… אהה! מה נורא המות – ומה נעימים החיים! אנכי מעודי כן דמיתי, כי נכון אנכי ללכת למות; אך בדמי ימי, באביב עלומי – בן תשע עשרה שנה למות! אהה! עוד לבי מלא חמדת החיים, עוד יקר לי אור השמש, עוד אחפוץ למוץ ולהתענג מזיו כבוד מלוא כל הארץ, עוד יפשוט יעוף רוחי על רחבי אין קץ – הה! חיים, חיים!”

*

לאור חרדות זה של המות ההולך וקרב, גם שירי האהבה, תרועות־אושר אלה, אשר יתפרצו מן הלב בהאדים השמש את ציץ חיינו הראשון, גם הם נדמו עד מהרה, ולאחר חרוזי הנצחון הראשונים, כבר מגעת אלינו אנקת הכמישה:

גַּם אַהֲבָתִי פָרְחָה בִיפִי פָנֶיהָ,

וּבְעוֹד אֵין פְּרִי נֹבֶלֶת עָלֶהָ.

שירי האהבה המעטים הם בהרת־האור האחת בתוך קדרות החיים האלה. האהבה הזאת, אשר גם בעוקציה הרגיש, כנראה, לא מעט, המתיקה בכל זאת את מרירות נעוריו. בשירים האלה, כאילו רפתה יד היאוש מעט. העולם הצוחק נגלה גם לו ברגעי קסמיו הגדולים, אשר ינחמו על כל אבדה. אכן לא מצאנו בכל השירים האלה עוד חרוזים אשר ידמו ברעננותם ואמיתם להימנון האהבה שב"שלמה". ההשפעה של היינה, כמו תמיד, לא היתה לטובת המשורר – נשארה כיסוד זר:

בָּאוֹר נִשְבַּעְתִּי וּבְמַרְאוֹת אֱלֹהַּ,

בַּהֲדַר כּוֹכָבִים, כָּל צִבְאוֹת גָּבֹהַּ!

אַךְ שָוְא אֶפְצֶה פֶה, לֹא זַכּוּ כֻלָּמוֹ –

עֵינַיִךְ אוֹרִים, נִשְבַּעְתִּי אַךְ בָּמוֹ!

עם כל חלקת החרוזים האלה, המעידים על זה, שמיכ"ל ידע ללמוד מאחרים, אין ההומור הקל הזה מתמזג עם שאר צלילי השירה הרצינית הזאת. מלאים רוח מיכ"ל האמתי הם דוקא חרוזים מעין אלה:

גַּם אַהֲבַת חַנָּה, יָפָתִי הָאַחַת,

מִלֵּב קָרַעְתִּי – עֹז אַהֲבָה כַמָּוֶת!

מַה לָהּ אֶל לִבִּי? שָם עָרוּךְ הַשַּחַת!

אוֹר־חַיִּים הֲיִשְכּוֹן בִּמְקוֹם צַלְמָוֶת!

*

גם בשירי־הטבע המעטים אין עוד אותה הבהירות שב"שלמה". גם הם בודאי לקוחים ממחברות הילדות. השיר המתורגם “דליה נדחת”, שנעשה אצלנו כמעט שיר לאומי, מצטיין בפשטות ובמוסיקליות עממית כזו שראוי הוא עד היום להיות למופת. גם הבלדה “הדיג” כמו השיר “המצרים במדבר”, לקוחים ממקורות נכר. רק בשיר “גשם נדבות” יש משהו מן הריתמוס היהודי, ועם כל המליציות שבו, אינו משולל גם איזו פשטות עממית.

לעומת זה מתגלה לנו מיכ"ל חדש בשירים אחדים, ספק מקוריים וספק תרגומים, שעד עתה לא הושם עדיין לב אליהם למדי. כונתי לקבוצת השירים “אניה בלב ים”, “המדהבה”, “חיי האכר”, וביחוד ל"הבודד בשדה" ו"הבל תחת השמש" – שירים סתומים אלה, שבהם נתגלתה רומנטיותו של מיכ"ל כאשר לא נתגלתה אולי בכל שאר יצירותיו. בשירים אלה, שמשקלם החפשי וסגנונם הצבעוני הבהיר מבדיל אותם משאר דבריו, מורגשת איזו חירות גדולה, איזו התרוננות נפשית, שבגרות עליונה ותום נעורים משמשים בה כאחד. גם הסגנון נעשה כאן אחר. כצמחי פרא עשירי צלצול ומלאי לשד יאירו צירופי הלשון, לשון עברית, איובית, אשר אין מעצור לשטפה האיתן. בשירים אלה שב מיכ"ל אל הריתמוס הנבואי, חרג ממסגרות ההשכלה המצומצמת והגיע אל הבטוי הקלסי העברי – בטוים של רמח"ל ושלמה לוינזון, שבהם, כמו בשירי־החזון של ביאליק, אולי נרמז הריתמוס של שירתנו העתידה.

דמות מיכ"ל, הגלויה והשכלית לפעמים, בבת אחת הולכת ונמוגה כאן, ומתוך ערפלי יקרות מופיע לפנינו המשורר, המביט מפסגת בדידותו על החיים ההומים במורד, ובהתעטף עליו נפשו, ישלח למרומים רחוקים את צלילי זמרתו. על השירים האלה שפך המון־לב, יגון־צחצחות ותפארת־געגועים:

מִרְכֶּבֶת לַיִל הַמְפִיצָה נִיחוֹחַ

בִּכְבֵדוּת תְִּתְנַהֵג עַל דֹּק שָמָיִם.

פֶּתַע מֵרֹאש מִגְדָּל אַדִּיר גָּבֹהַּ,

שָם יַרְעֵם נִפְלָאוֹת קוֹל הוֹלֵם פָּעַם,

פִּי הַבַּרְזֶל פָּעַר וּלְשוֹן הַנְּחֹשֶת

וַיְמַלֵּל אֶל רִבְבוֹת־עָם… מִבְּלִי אֹמֶר.

כָּל הֵלֶךְ יַעֲמוֹד וּבְרֶגֶש יֵט אֹזֶן

לַאְַזִין קוֹל קוֹרֵא אֶל רִנַּת הָעֶרֶב,

לָצֶקֶת שִֹיחַ, לִשְפּוֹךְ לֵב וָנֶפֶש;

וּלְמַחְזוֹת נֹעַם אֵל וּמַרְאוֹת חֶמֶד

לֹא יֵעוֹר לִבִּי וּמְרוּם לֹא אָחוּשָה!

הוֹי כַּצֵּל נָטוּי עַל תֵּבֵל הִלָּכְתִּי!

פה ושם עולים קולות הדממה – ההתדבקות הראשונה בטבע:

שַׁחַר חַכְלִילִי כִּי יָהֵל בַּשַּחַק

אוֹ נֹגַהּ שֶמֶש כִּי יֵרֵד הַיָּמָּה.

עֵת עַל חוּג מָרוֹם מַזָּרוֹת תֵּצֶאנָה,

תָּמִיד תָּלַן בָּמוֹ, תַּחַז הָעַיִן

וּבַדֵּי הָאַלָּה אַט יִתְלֶחָשוּ

וּתְנוּמַת נֹעַם עַל עַפְעַף יַפִּילוּ

וּבְנוֹעַ שִֹיאָם לִי דָבָר לָאָטוּ –

אָז אֶת אֵל נָאוֹר אֶזְכֹּרָה, אֶהֱמָיָה,

הוּא יַרְחִיב לִבִּי וִיעַר עָלַי רוּחַ!

אכן השיר “הבל תחת השמש” הוא כבר שיר־הפרידה. געגועים אחרים בו יאירו. הלב נשתחרר מסבל השפל, התמכר כולו אל גורלו, ומשדי השחק הכחולים קוראים כבר הכוכבים הגדולים:

לוּ נִתַּן לִי צִיץ עוּף גָּבְהֵי שָמַיִם

וּנְטוֹש גָּלְמֵי אֶרֶץ לוּ אַךְ יָכֹלְתִּי.

– – – – – – – – – –

מַה לִּי פֹה אֶרֶץ שוֹר וָהִי מָלֵאָה?

לִבְנֵי שָמַיִם אֶת נַפְשִי חִשָבְתִּי.

כֶּעָלֶה נִדָּף עַל כַּנְפֵי הָרוּחַ

וּגְנָבַתּוּ בִכְנַף עֻזָּהּ סוּפָתָה –

לֶעָלֶה נָבַל דָּמִיתִי גַם אָנִי.

שָֹאוּנִי, סַעְַרוֹת שֹֹד, עַל אֶבְרַתְכֶנָה!

החרוז האחרון מצלצל כצהלת שחרור. זהו היאוש המרנן באין עוד כובד האדמה. הבוז לגורל וההכנעה יחד נדלקו כלפידים, והאירו את שממות העולם.

*

מעין הקלה מסבל האדמה, מ"גלמי הארץ" המתים מורגשת גם באחד משיריו הפילוסופיים המעולים, שאומרים לראות בו את השפעת הפנתאיזמוס השלינגי – בשיר “התפלה”. בשאלת להט הוא עומד שוב לפני התבל: מי את? חפץ לדובב את הגלמים האלמים, לפחת בהם רוח חיים – לראות את העולם כשיר תהלה ליוצר, כתפלה והודיה. בשיר זה שִבץ אחדים ממבחר חרוזיו:

מַה תִּיף בַּהֲדָרְךָ, הֶאָח, לֵיל הָאָבִיב!

לִבִּי בִי יִרְחַב, אַף נַפְשִי רוֹמֵמָה;

זוּ יִפְעַת הַקֹּדֶש אֶחֱזֶה מִסָּבִיב

הַסִירוּ לִי שָֹפָה – רוּחִי שוֹמֵמָה!

אַךְ לִבִּי דוֹבֵר, בִּרְעָדָה לוֹ גִילָה,

אֶל אַל בִּי יִתפַּלֵּל בִּדְמִי הָאָמֶש,

גַּם קוֹל תֵּבֵל כֻּלָּהּ לִי קוֹל הַתְּפִלָּה –

מִקּוֹל כּוֹכְבֵי נֶשֶף עַד קוֹל הָרֶמֶשֹ!

– – – – – – – – – –

אָז שִמְךָ בַּכֹּל חָזִיתִי, אֱלֹהַּ,

וּבְכָל כּוֹכַב אוֹר הוּא חָקוּק עַל מֵצַח,

וּבְכָל הַיְצוּרִים, בָּם אֶתְמַהּ תָּמֹהַּ,

אוֹתוֹתֶיךָ אֶחֱזֶה בִּכְתָב הַנֶּצַח.

אך פנתאיזמוס זה היה עד ארגיעה. המחיצה שבין האדם ובין הטבע עוד לא הוסרה. עד מהרה התעורר שוב היהודי וההימנון הנשגב לכבוד הטבע נפסק מאליו. הרעיון, שהעולם כולו אינו כדאי בלב האדם, “עין כל היקום” – הוא למשורר עברי יותר קרוב מן הפנתאיזמוס השאול? מי עוד כמיכ"ל הרגיש, כי רק האדם המעונה יבין לאלהים, יקרב אליו – שרק הוא, בצערו ובדידותו, מדובב את כל העולם המת:

בִּגְדוֹלוֹת אֱלֹהַּ נַפְשוֹ כִּי תָבֶן,

כִּי יַעֲמוֹד בּוֹדֵד לִפְנֵי אֵל שָמָיִם,

אָז תִּגֹּל אַט מֵעַל לִבּוֹ הָאֶבֶן,

וּמִשָּם יִזְלוּ דֶרֶךְ עֵינָיו מָיִם!

הנה הוא המפלט האחרון – צל אלהים! התפלה, “שפה זו שבין אל וגבר” – ההדבקות הגמורה באלהים היא המשחררת, היא הנותנת בטחון ומצילה מן היתמות. המפלט מן העולם אל מה שלמעל לו. מנגינת העולם הפנתאיסטית נאלמה לקול האדם, להמית הלב החולה, המשתפכת לפני היוצר.

 

סיום    🔗

ככה נפסקה באמצע שירת מיכ"ל, שירה זו שגם בלקוייה היתה כוח מעורר ומפרה במשך ימים רבים. ודאי שמרובה כאן עוד הבוסר, ועם כל החרוזים הנעלים, שריחם לא פג עוד, נשאר חי בלבנו רק כעין הד חביב, כרצון גדול שנתעורר, אך לא נתגשם כולו. אכן הוא נשאר מאחורינו כזכרון מתוק, כצלצול שדה־פלאי. ככוכב מקדים והכחיל בשמי שירתנו החורים ועם כל כובד שלשלאותיה של הסביבה עבר לפני דורו, נתק מן הקפאון וירמוז לבאים אחריו אל המרחקים הגדולים.

זה היה הנחשול האביבי הראשון ששטף את שדותינו העירומים. אחריו באו שוב ימים קודרים, ימים ללא שמש. רעו לחזון, מאפו, נשאר יחידי. הגיעו ימי קרב, ימי גורדון וקובנר וליליינבלום. הלב נתקשה, נתאכזר, ובחרפה גורשו בנות־השיר.

ואולם לימים רבים נשתמר ריח עלומיו ביצירה העברית, ובכל שירה שצלצלה אחריו – בקטעי הליריקה של גורדון, בצפצוף רננתו של מאנה, בקולות החנוקים למחצה של שפירא, אפילו בראשיתה של שירתנו הצעירה – עוד הורגש משהו מכוחו, משהו משארית נשמתו.

מותו המוקדם עקר משירת ההשכלה את אחד משלשת אילנותיה האדירים. בו נתאחדו קסמי החזון של מאפו עם כוחו הסטירי החריף של גורדון. היו בו כוחות רבים, שלא באו לידי גלוּי; אבל גם מה שעולה מתוך קומץ יצירותיו מראה לנו את איש ־הקומה, – את האישיות השלמה, שאין חקר לכוחותיה.

מותו היה אבל כבד לדורו – אבל־משפחה לכל סופרי ישראל וחכמיו. הכל הרגישו, שמת בחיר הדור, זה שבכוחו היה לחמם את קור התקופה, לרכך את שרטוטי פניה הזועפים. כבן אהוב ומתחטא היה לא רק לאביו, כי אם רק לשד"ל הקפדן, אשר ראה בו את הגשמת תקוותיו, את יורשו של כנור ישראל, שנדם מימי הלוי. כבן שעשועים היה לצונץ, לזק"ש, ליש"ר. את חסד נעוריו לא יכול לשכוח לו גם יל"ג, האיש שהיה רחוק מסנטימנטליות, ועוד ימים רבים לאחר מותו העלהו על זכר התקופה, בקשרו עליו מספד אח – אפותיאוזה זו, המעידה על ההר המסתורי כמעט, שהשאיר בלב בני דורו.

לתקופתנו אנו, תקופה זו שהיא קוראת שוב להתאמצות יצירה, להרחבה ולהתחדשות, יהיה מיכ"ל תמיד כסמל הרצון והצמיחה העליזה, כראשית אונה וכראשית נצחונה של השירה העברית החדשה. הוא ידע ליצור במסבות חיים כל־כך קשות. להתגבר על כל המכשולים מבחוץ ומבפנים ולכבוש את עולמו בתקופת ימיו הקצרה. ביצירה כזו, אם גם תחסר השלימות הניתנת רק לימי הבגרות, יש כוח שמור לדורות.

כמו בשירת מאפו צרורה גם בה רוח ההתחדשות, צרורה בשורת הגדולות אשר תבאנה.

קיזוולר (ריזינגבירג), תרפ"ד.

 

ציוּנים    🔗

 

א    🔗

על התרגומים. – ב"כנור בת ציון", ספר השירים שנתפרסם אחרי מות מיכ"ל על־ידי אביו המשורר, רב מספר השירים שלא צויינו כתרגומים, בעוד שצורתם ותכנם מעידים שהם דברים לקוחים ממקורות זרים. בגוף מאמרי ציינתי כבר, כדוגמא, את השיר “דליה נדחת”, שנתפרסם כשיר לאומי אצלנו, בשעה שאינו אלא תרגום שיר צרפתי ידוע⁴. אמנם בתרגום נשתנה השיר הרבה וניתן לו קצב, המטביע עליו חותם עממי מיוחד בחנו. אבל מיכ"ל תרגם בכלל רק שירים מעטים כצלמם וכקצבם. “הערבי במדבר”, שירו הידוע של מיצקביץ, למשל, תורגם, שלא כמשקלו ולא כצורתו של המקור, בחרוזים לבנים ובמשקל חפשי, ואמנם צויין על־ידי המחבר (או על־ידי מסדר הספר) כ"העתקה חפשית מלשון פולניאה" בלי הזכרת שם המחבר. בימים ההם איש לא הקפיד על דיוק בתרגום; פעמים גם לא הבדילו בין תרגום למקור. ואמנם רוב השירים המתורגמים שב"כנור בת ציון" צויינו בפירוש כדברים שנעשו לפי מקור פלוני או אלמוני.

אכן ב"כנור בת ציון" נכנס, כאמור, חלק גדול של שירים, ספק מקוריים וספק תרגומים, שלא סוּמנו מקורותיהם כל עיקר. כנראה, השאירם המשורר סתומים בכתב־ידו ואביו הדפיסם כמו־שהם. זרותם של השירים האלה ניכרת בתכנם, ועוד יותר במשקלם החפשי ובהעדר החריזות (כמו שלא היה ממנהגו של מיכ"ל בשיריו המקוריים). שירים כ"אניה בלב ים", “המדהבה” כל כך משונים במוטיבים שלהם, שאין כמעט כל ספק, שהם תרגומים – אמנם תרגומים מסוג כזה, שהיסוד הזר מובלע בלשון המתרגם האדירה.

כבכל משורר בעל כוח של בטוי, היה מפותח גם במיכ"ל יצר המתרגם, ועוד מילדותו התאַמן במלאכת השיר על פי דוגמאות זרות. נצחונו הראשון, שפרסם מיד את שמו בכל העולם העברי, היה תרגום “הריסות טרויה”. בתרגום זה גלה בבת אחת את כוחו לבטוי עברי מקורי. דוקא משום שלא תרגם “פסוק כצורתו”, טבע בתרגומיו קצב עברי־תנכ"י עצום כזה, שהד ניבם נשתמר ברעננותו עד היום, והוא מופלא באיזה רוחב שבקול, הבא כמו ממרחקים רבים. תרגום “הערבי במדבר” השפּיע דוקא משום שהיה חפשי – משום שהיה מעין אימפרוביזציה. עוד בשנת תרפ"ד, כשכתבתי את גוף המאמר על מיכ"ל, ציינתי את השפעת התרגום הזה על ביאליק ב"מתי מדבר"; אחר כך נודע לי מפי המשורר עצמו, עד כמה קלט בנערותו את שירת מיכ"ל ועד כמה הושפע בסגנונו ממנו. אף שירים כ"הבודד בשדה" או כ"הבל תחת השמש" ודומיהם, חשיבותם לא תמעט גם אם יתברר שהם מעשי תרגום – כל כך יש בהם משל מיכ"ל. אכן מחובתם של חוקרי הספרות לבדוק את השירים האלה ולגלות את המקורות, שמהם שאב המשורר, או לקבוע אותם כדברים, שאין להרהר אחרי מקוריותם.

 

ב    🔗

אגרות מיכ"ל. – מעט מאד נשתמר ממכתביו, מקטעי רגש מהירים וסוערים אלה, שבהם מתגלה הנער המתרפק, כמו בשיריו, על העולם, על האנשים האהובים, ונרתע פעם בפעם לאחוריו אחוז פלצות מן השקר, מן הכיעור שאין מנוס מהם. אבל גם וידויי־לב מעטים אלה מצטרפים לבטוי חיים עז, המשלים את דמות העלם האומלל, אשר עמד בראשית נעוריו מלא צמאון וחמדת החיים, בעוד שהכיר כי דינו נחתך.

מכתביו אל חבריו האהובים, קלמן שולמן וזאב קפלן (הזק"ן), אינם אלא פרץ לב אכוּל־יגון, אכול־געגועים. “לוּ נפלו חבלי בנעימים, הוא כותב אל קפלן, חי נפשי כי כתבתי לך דיך, אך עתה מה אכתב לך – כי הנני הולך קודר בלחץ יגוני ואסוני? כי נפוגותי ונדכאתי תחת עקת מחלתי?” “הערב הזה, לפני שנה, הוא כותב אליו במכתב אחר, הלכנו שנינו בפאהוּלנקה⁵ ולעת הזאת כבר דשאו השדמות, העצים פתחו סמדר, ובישבנו שם בדד ביער ונפשי אז מטומאה מאהבה נמבזה, דברת אתה אל לבי כמלאך אל”… האהבה היתה “טמאה” “נמבזה” והסביבה – צרה, הוגה איבה, והמשורר גם על זה כותב אל רעהו בהתפלצות לב: " לוּ ידעת, יקירי, את הצלמות אשר יכסה על לב כל משכיל עתה, מקטנם ועד גדולם עוינים איש את אחיו… "

מכתבים אלה הם ברובם וריאנטים לשיריו. אכן ארבעה המכתבים לשניאור זק"ש, שנכתבו בימים שהמשורר ישב בגרמניה ובתקופה שקדמה למיתתו, מספרים על משבר נפשי עמוק ומעמידים אותנו על כמה צדדים בתכונתו שלא נתגלו בשיריו. דוקא משום שלא חלה בהם יד מכשירה והם כתובים בסגנון סוער ומבולבל כזה, חצים עברית וחצים גרמנית, שפעמים קשה להאמין שיצאו מתחת יד משורר זך־סגנון כמיכ"ל, נקל להבין כמה היה נסער ונפעם בימים ההם. חשובים הם ביותר, משום שהם נותנים לנו ציור מחייו הפנימיים של מיכ"ל בשנות חייו האחרונות, בהגיעו כאדם וכמשורר לדרגא ראשונה של בגרות. גם מכתביו אל שאר חבריו מגלים עצבנות והתפנקות במדה בלתי מצויה. אבל כאן גרמה, כנראה, המחלה שהלכה והתגברה, גרמה אולי גם אהבה נואשת להתרגשות שאינה פוסקת. ניכרה איזו מבוכה גדולה שתפסה את רוחו כולה. שאלות גדולות, לאומיות ואנושיות, הדריכוהו מנוחה. למודי הפילוסופיה העמידוהו, כנראה, בבת אחת לפני הפרובלימות העולמיות החשובות, הרחיבו את השקפותיו והוציאוהו מחוץ לד' אמות של תפיסת־העולם הלאומית הצרה. אין ספק, כי הד המהפכה של שנת 1848 עוד היה חי בברלין והאויר עדיין היה מרווה רוחה של “גרמניה הצעירה”. השקפות מסויימות חדשות, מיטפיסיות או סוציאליות, אמנם לא קנה לעצמו. בשיריו נשאר תלמידו של שד"ל, תלמידו של אביו; אבל ברוחו קמה תסיסה גדולה, שהמחלה, כנראה, דכאה אותה אחר־כך.

מתוך המכתבים האלה אנו למדים גם עד כמה היה מקנא לידידיו, וביחוד כמה היתה גדולה אהבתו לאביו. בכל מיני בקשות הוא פונה וחוזר ופונה אל זק"ש, ובכל מכתב הוא מתרפס לפניו שיזכיר את ספרו של אביו בכה"ע המערביים. כל כך היתה רבה תשוקתו לעשות קורת־רוח לאביו. גם איזו קפדנות של תינוק מפונק ניכרת בהם, ביחד עם צמאוֹן כמעט חולני לאהבה, לידידות.

ואולם חשיבותם של מכתבים אלה גדולה ביחוד משום שהם מכניסים אותנו בכלל לתוך האטמוספירה הרוחנית של הימים ההם. השאלה על דבר אלהי האומה ואלהי עולם, הדת והאוניברסליות, ההשקפה החריפה (לגבי הימים ההם) שמי “שמסוגל להקריב עצמו על מזבח הדת, מסוגל כמו כן להקריב אחרים (ההטעמה שלי – י. פ. ) על מזבח ה'” – אותו ה"קרע" בנפש המשורר הצעיר, שהפריד בינו ובין החוקרים המתונים בעצם השפעתם עליו, – כל זה מראה על חיי הרוח האינטנסיביים שחי אז מיכ"ל למרות מחלתו המסוכנה, ומעיד שוב, עם כל הקפיצות שבסגנון, על הרצינות הגדולה שהצטיין בה, על יחסו הנפשי העמוק לחיים ולשאלות החיים.

יש, כמובן, משהו גם דוחה, המטיל כעין צל על דמותו הרומנטית של המשורר, שהסכנו לראותו בערפלי טוהר והמכתבים קרבונו אליו ביותר. ביחוד קשים הדברים, שהוא משמיע על משכילי ווילנה (“איש את אחיו ירדופו ישטמו וגבר בעמיתו ישים תָהֳלָה; וככה ילשינו ויכתבו מסירות אל הממשלה איש אל אחיו”). ברם, גם בדברים אלה הוא מכניסנו אל האטמוספירה הרוחנית של משכילי ישראל בימים האפורים ההם…

 

ג    🔗

מיכ"ל ושד"ל. – מה היתה זיקת מיכ"ל לשד"ל? לצערנו, אין לנו חומר מרובה, כדי לקבל ציור שלם ממנה. מלבד המספד שקשר שד"ל על מות המשורר הצעיר בפסוקי תנ"ך נעלים, הוא מצטמצם בשני מכתביו של מיכ"ל אל שד"ל, שנתפרסמו ב"רשומות" ד', ובשלשת מכתביו של שד"ל אל חברו הצעיר, שנאספו לאגרות שד"ל. אבל גם זה מספיק, כדי להוכיח שזיקה זו היתה זיקת־נפש עמוקה משני הצדדים, וכי אין לצמצמם אותם ביותר, כדעתו של פ. לחובר,⁶ המשיג על יחסי למיכ"ל השפעת שד"ל (בצדם של שניאור זק"ש ויו"ט ליפמן צונץ) על שירי בת־ציון⁷, כיון שהמשורר עצמו (בהקדמתו ל"שירי בת־ציון") מגביל השפעת שד"ל ואומר, ש"היה כאב לו במכתביו היקרים להורותו את הדרך ילך בה במישרים במלאכת מעשה השירים", וכיון שגם בחליפת־המכתבים שבין מיכ"ל ובין שד"ל אין למצוא אלא משא ומתן בדבר הוראות טכניות בלבד.

האומנם לא קבל מיכ"ל משד"ל אלא “הוראות טכניות”? ודאי, שהמשוררים נבדלו כמעט בכל: בגילם, בתכונתם, בדעותיהם. מצד אחד, אדם רך בשנים, לב מפרפר, אדם שכולו רגש – פייטן שהיה מוכשר לשנות מן הטבע של מסורת, להפוך בכמה דברים את הקערה על פיה, ומצד שני – אדם שהיה אמנם בעל לב גדול, אדם סוער, עז רגש, אבל לוחם למסורת, כפות לדעות מסויימות, אם כי, לפי דרכו, מבקר חריף וצורף את היהדות בכוּר הלב והשכל. אשר להשפעה הישרה על הנושאים של שירי “בת ציון”, ברור, כי גם שד"ל, גם זק"ש וצונץ, לא היו גורמים הכרחיים בנטית מיכ"ל אל שירת התנ"ך. כל השירה העברית שקדמה למיכ"ל (רמח"ל, רנה"ו, שלום הכהן, שלמה לוינזון ועוד) הכשירה ממילא וכיונה ממילא את מיכ"ל, את מאַפו (וגם את יל"ג בתקופתו הראשונה) למוטיבים תנ"כיים. אבל ברור גם זה, שתקופת המחשבה הלאומית הרומנטית (שד"ל, זק"ש, רנ"ק, צונץ ועוד), שהעמיקו בשעתם כל כך את ההכרה היהודית המקורית, לא יכלה שלא להשפיע על מיכ"ל, שהיה נוטה בתקופתו הברלינית לדעות קוסמופוליטיות, נטיה, שמצאה את בטוּיה במכתביו ולא בשיריו. בשיריו, להפך, גלה אכזבה מרה כזו מן ה"חכמה" (בשירו “קוהלת”), ששד"ל השמרן הוכיחו על כך באחת מאגרותיו בכתבו לו: “הנני מקוה כי לא נפתה לבך לחשוב, כי החכמה האמתית, אפילו אם תהיה רמה מחכמת כל אדם (כאשר אמרת: ומנת כוסו מאז חכמה היתה, אף חכמת לבו מכל אדם רמה), תוכל להבריח מלבנו האמונה והתקוה”.

אין ספק, כי שד"ל וזק"ש קרבו את מיכ"ל תחת כנפי המחשבה הלאומית בימי המשבר. ואף על פי שמיכ"ל מברך את שד"ל על היותו לעינים במלאכת השיר, ברור לי, שדוקא מבחינה זו היתה השפעת הפייטן האיטלקי על חברו הצעיר קטנה מאד. מבחינה זו פשוט לא הבינו איש את רעהו. שד"ל שקל את שיריו, כרוב משוררי איטליה מן המאה השבע עשרה ואילך, לפי המשקל הטוני ולפי הנגינה הנכונה (“הספרדית”), כיון שזה היה המבטא השגור על פיהם, בעוד ש"אנשי הצפון" (משוררי גליציה ורוסיה) לא הבחינו בין מלעיל ובין מלרע. שד"ל כותב אל מיכ"ל: “הנני רואה כי כקריעת ים סוף קשה הוא לאנשי הצפון לשקול שיריהם במאזני צדק, וזה מפאת המבטא המשובש שלהם. אבל אתה עודך רך בשנים ותוכל להתגבר על ההרגל”. מיכ"ל מדמה לתקן את המשקל על ידי הסרת השואים מראשי החרוזים וההקפדה על י"א התנועות, בעוד ששד"ל מתכוון בעיקר למשקל הטוני בהברה הספרדית⁸ במספר ההברות, והוא משיא לו עצה טובה, שיקרא יום יום משיריו וירגיל עצמו בקריאה הספרדית….

ברם, יש בהן באגרות מיכ"ל אל שד"ל גם דברים המוכיחים עד כמה הושפע מיכ"ל מחברו הגדול השפעה ממין אחר לגמרי. אמנם את השגותיו של שד"ל על “יעל וסיסרא”, הבא עמו בטרוניא על יחסו השלילי אל מעשה־יעל (“ועתה שמע נא, ידידי הבחור המשכיל, אם היה מעשה יעל רע בעיניך, למה שוררת עליו?”) לא קבל, לא יכול לקבל, והוא כותב לחברו השמרני בגלוי לב: “לא אכחד האמת תחת לשוני, כי מעשה יעל נבזה ונמאס מאד בעיני”. אבל הקונצפציה הכללית של שד"ל, שנתבטאה לפעמים בתורה פסקנית, אבל גם מלאה הכרה לאומית וגאון לאומי כל כך, קרובה ללב מיכ"ל מאד. ומעידות על כך השורות שכתב לשד"ל בהמית לבו הרגילה: "יקר לי שירך “דרך ארץ” מכל הון, כי מחשבותיו מחשבותי ודעותיו דעותי, ומעת קראי שיר זה דבקה נפשי בך לאהבה אותך. מדי קראי לפעמים השיר הזה, אדמה כי קול דבריך אנכי שומע ודברי היהודי יוצאים אלי מעל לשונך… "⁹

הנה זה היה יסוד הדבקות הנפשית של מיכ"ל בשד"ל, ולא דקדוקי המשקל בכלל והנגינה הספרדית בפרט, שנבצר ממנו להשמע לשניהם.