(מוזיאון תל- אביב)

ברשימתנו במדור זה על תערוכת איווט שצ’ופק-תומא, עמדנו על חשיבות ההתאמה בין הצורה והחומר, והנה באה תערוכת צפורה אילין במוזיאון, ומראה לנו אמנית-חובבת המסיחה דעתה מבעיה זו. צפורה אילין עוסקת בציור רק שנים מעטות, והיא אוטודידקטית. ציורה מעיד על טמפרמנט עשיר ונטיה כשרונית, אך בלתי מרוסנת, לצבעים עזים. אולם יותר מכן מאפיינים את ציוריה – מחשבה ורמיניסנסים רבים. הציורים, הבנויים על גוון יחיד ורועש, או על התאמה של שני גוונים, הם דיקורטיביים, ומבחינה זו דומה צפורה אילין לבעלת-הבית המקשטת את דירתה בפרחים והדואגת יותר מכל לאוירתה ולאופיה הקישוטי.

האקוורלים של הולצמן מעידים על מפנה, שהוא בבחינת נסיגה לגבי אמן זה, הנחשב לאחד הפופולריים ביותר בארץ מבין צייירי-הנוף בצבע-המים. הולצמן רואה עצמו – כפי שהדבר קרה לרבים מן הציירים המודרנים החשובים, מאטיס למשל – כאמן “שהגיע”, השולט בעבודתו ורואה אותה כמקובלת וידועה היטב בקרב חובבי הציור. הרגשה זו נוסכת בו בטחון, וגם נטייה לנהוג קולא בעצמו. לכן ניכרת כאן הספונטניות וקלות-הראש של אמן צעיר, עם נטייה לטיפול חפשי ובהיר בנושא: אולם במקרה זה מסתתר מאחורי האמן נסיונו האישי, ואין הוא חוסך ב-אפקטים “אמנותיים”, ומפזר אותם ברוחב יד בתמונותיו. האם רצה הוא לרמוז על כיוון אבסטרקטי ב-ציורו? על כל פנים, בשלב זה אנו תוהים על מעשיו, ומצפים לדבר יותר רציני. אולם לא נסיים מבלי להזכיר לטובה אקוורלים אחדים כמו “עצים על חוף הכנרת” (1) ו"דמויות על שפת הכנרת" (4) המראים שיווי-משקל נאה ואופי אישי בולט.

מתוך “למרחב”, 6 ינואר 1956