(גלריה צ’מרינסקי, ת"א)
תערוכת-היחיד הנוכחית של לאה ניקל מוכיחה, אם אמנם יש עוד צורך בכך, שלא זאת בלבד שהציירת נמנית על עילית האמנות הישראלית כיום, אלא בעיקר שהיא מגלמת את הרצף ואת ההמשכיות של אמנות זו, בגילוייה החשובים ביותר, מימי ראשית “אופקים חדשים” ואילך. מאז תערוכותיה במוזיאונים בצלאל ותל-אביב לא הציגה לאה ניקל אנסמבל כה מקיף של יצירותיה. אמנם נעדרים מכאן הציורים שהוצגו בסתיו החולף בביינאלה של וונציה, אך התערוכה אינה נפגמת בשל כך, היצירות המוצגות צוירו בשנתיים החולפות. בחלקן בניו-יורק, שם עשתה הציירת מספר חדשים.
לאה ניקל, ככל שהיא שונה מזריצקי (היא חייבת יותר לסטמצקי ושטרייכמן) מזכירה אותו לפחות בנקודה אחת: כל התמורות שחלו בציורה בעשר השנים האחרונות סובבות סביב ציר אחד, ותמיד היא חוזרת לנקודת-מוצא המהווה אצלה, ביודעין או שלא ביודעין, את הסיבה האמיתית למעשה-הציור. אצל זריצקי קיים הצבע כערך מוחלט, הנתפס בהקשרם של המשטח, של הצורה, של האימפרוביזציה סביב יחסי-גונים; ואילו אצל לאה ניקל, הצבע מתגלם כמעשי-צירוף חופשיים ביותר, שרגישותה וחיוניותה מסבירות ומתרצות אותם. שום צורה, שום כתם צבעוני, שום סמל, אינם נתונים מראש; והסמל מתבטא אצלה כצורה-צבע ובשום פנים ואופן לא כדימוי שתוכנו ומשמעותו ייכפו עלינו. הציור לובש את צורתו הסופית, השלמה, כשכל מה שהיה חייב להיאמר, נאמר. הבד עצמו משתתף במעשה־היצירה: הוא אינו אלא שטח המוכן לכל אירוע. החל ממנו יוצאת הציירת להרפתקה מורכבת, שאין היא חוזה את עושר פרטיה; צבעים, כתמים, אלמנטים גווניים המבוצעים במכחול ובחריטה. הכל מצטרף לדימוי שאינו דימוי ובכל זאת הוא בעל תוקף וממשות כאילו היה ציורה פיגוראטיבי. זאת משום שכל צבע, כל כתם וכל קו הינם ביטוי של רגישות, ואם קיימת בעיה, הרי היא ציורית ומעולם לא תיאורטית.
לא-אחת אנו מוצאים אצל ציירים ששפתם מופשטת נופים מדומים שאינם אלא צורות מאורגנות באורח דמיוני. לאה ניקל אף היא בונה נופים, אך סיבתם וצורתם שונים לחלוטין מ"הנופים המופשטים". קודם לכל, אלה הם נופים פנימיים: כי אכן הנוף אינו רק צורות מאורגנות, משטחים המכילים מישורים, פרספקטיבות ועצמים, אלא בעיקר תוצאת תגובתנו הישירה ליחסים שאנו רקמנו ביניהם הצבעוניות של לאה ניקל, שיש בה מן החושניות ומן התגובה לצרופי-דמיון נועזים ביותר, היא ללא ספק תוצאתה של התרשמות חזותית, אמנם לא מהעצמים כפי שהם עשויים להיות קיימים במציאות, אלא כפי שהם התעוררו בדמיונה בשעת היצירה. ובכושרה להפעיל את דמיונה, להעניק לו ממשות פיסית על-גבי הבד, אנו רואים את עיקר חשיבות ציורה של לאה ניקל.
למרחב יום שישי ינואר 22 1965
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות