אז, עוד לפני היות אפילו הסתדרות חקלאית, עוד לפני שחשבו על דבר הועידה הראשונה בעין גנים, בזמן שלא חלוּצים באו ארצה, אלא “שמנדריקים”, היה נהוּג: כשחלה אחד, אם על הגזוּזטרה של בית הכנסת בראשון או ב"שאַלאַש" (צריף גדול) ברחובות, היו מודיעים לצדקנית אשר במושבה (בכל מושבה היו לא פחות משתי צדקניות, והיתה ביניהן גם התחרות). והצדקנית אשר זכתה בחולה פנתה לבני רחמנים" (ומי בישראל איננו רחמן בן רחמן!), כי הנה “נעביך”, בחוּר מקישינוב חולה והקדחת מרקידה אותו מן המיטה עד הרצפה ומהרצפה עד על המיטה, או שהוא שוכב בים של זעה, ולכן נחוץ כתונת, סדין, מגבת, ריבה, חמאה, עוף. והצדקנית לקחה מכל הבא ביד. אפילו בקבוק יין או קוניאק לא היה חסר. ואם קרה ומי שהוא לא רצה לזכות את הצדקנית במצוה, או שלא רצה להיות “נעביך בחוּר קישינובי”, היה שולח להודיע לפועל חבר, ואחרי יום עבודה היה החבר בא לשבת בלילה ליד החולה, לתת אספרין, חינין וכו', לשפשף את הגוּף בחומץ ולשים מגבות קרות על הראש, ולא פעם קרה. שאחד החליף את האספרין בחינין ולהיפך, או עשה מסאז’ים בזמן שאסור היה וכו'.

ההיה אז פועל בעל הכרה, שלא היה מוכן בכל שעה לתת 20 אחוז ממשכורתו בסבר פנים יפות ובלבד לא ליפול בידי הצדקניות, לעורר רחמים בלב הרחמנים בניֿהרחמנים ולא להטיל את כל הטורח הזה על חברו העובד?

כעת אני מביט במספרים של פעולת קו"ח באחת המושבות הצעירות ומוצא, שרק במשך שלושת החדשים מאי–יולי, חבשו תחבושות ל־2000 חבר בערך, הזריקו זריקות לחיזוּק הגוף ל־255 חבר, עשו מאסאז’ים וחילוץ עצמות ל־500 חבר והגשת עזרה בצורות אחרות ל־3430. מלבד ביקורי בית 72. כל זה בידים הנאמנות של האחיות. נוסף על זה ביקרו גם אצל הרופא לא פחות מ־2000 איש, שילמו 100 ימי כלכלה והוצאות הדרך ל־100 איש, ועוד.

ואני שואל את עצמי, מה היינו נותנים אז בעד טיפול ומסירות כזו, רק בעד עצם הרגשת החברות לקופת חולים?