זכורני את תקופת “מלון חיים ברוך” לפני 26 שנים. זה היה מלון מפורסם בימים ההם ביפו. (לתל אביב עוד לא היה זכר). רוב הפועלים העברים בבואם מן המושבות ליפו התאכסנו בו, גם חלק גדול של העולים החדשים.

ביום קיץ אחד, סמוך לימי הבציר, סעדנו שם קבוצה של פועלי פתח תקוה, ומיכל הלפרין בתוכם. נהנינו מן החמיצה ומן החביתה מעשה ידי שרה זלאטה אשת חיים ברוך. והנה נכנס זוג צעיר, שהיה ניכר בו שהוא חדש. פינינו להם מקום על ידינו והגשנו להם את הלחם. האורחת עקמה את חטמה ופנתה מיד לבעלה בתרעומת: לאן הבאת אותי? מה נאכל פה? איזה לחם זה כאן בא"י, הבט, אני קמה תיכף ונוסעת בחזרה. והבעל נזוף ונבוך ומביט אליה בעיני תחנונים.

עלתה בי קנאה, קנאת הארץ. קמתי מעל השולחן ויצאתי אל המאפיה האודיסאית (“אָדעסער פעקארניע” – כך קראו לה אז) הסמוכה וקניתי בעד בישליק שלם כל מיני חלות ו"פראנזולות" עם לחמניות והבאתי והנחתי לפני הרגזנית:

אַת רואה, איזה לחם יש לנו כאן בא"י?

נתאדמה האשה ונשתתקה.

*

שנת 1923. ואני כבר אינני מתאכסן במלון חיים ברוך אלא במלון נורדיה, שברחוב נחלת בנימין, ועידה של “אחדות העבודה”. חברים מסובים לשולחן ומשוחחים על עולם ומלואו. ובקצה השני של השולחן יושבים “חדשים”, ספק תיירים ספק עולים, עוסקים בשיחה שלאחר ארוחה. ושוב אחת מתרעמת והדברים קולעים, כנראה, ללב הבעל היושב לצדה ופניו אינם עליזים: למה באתי הנה? הלא אין כאן כלום. אין תיאטרון. ואם יש־מי מבין מה הם מדברים? אין אופירה. אין אפילו טלפון.

לא יכולתי להתאפק. ניגשתי אל הטלפון והתחלתי להזמין שיחות. סתם. “על ימין ועל שמאל” ובקול רם. התקשרתי גם עם אחת המושבות.

– אולי יש ברצונה לדבר בטלפון? – שאלתי את הגברת כתום שיחותי.

לא, היא לא רצתה והודתה לי. לא הרפיתי מן הזוג ובערב “סחבתי” אותם להצגת בלשאצר.

*

בקיץ 1934 שבה ארצה משפחת חבר שהיתה כאן לפני 23 שנים. נפגשנו.

– קשה להכיר את הארץ – מודה האשה – והכל יש כאן, ולא יחסר אפילו “חלב צפור”, כמו שאומרים. אבל חסרון אחד ישנו בכל זאת. הקרח בארץ־ישראל איננו קר.

? –

– כן, לא כמו בחו"ל. ויש צרות.

הפעם נואשתי מהושיע.

תרצ"ד.