– ואתה, הצעיר שבחבורה, ישבת כל הזמן מן הצד. שתקת בפנים חמוצים. מדוע?
– מה היה לי לדבר? אתה ועוד אחדים מחוגנו קפצתם ונכנסתם “לתלם”. יבוּשם לכם! אני – לא!
– דבר ברורות, אל תתכנס לתוך עצמך כקיפּוֹד.
– רוצה אתה שאדבר ברורות, אדבר. אתה קבעת והכרזת בראשית שיחתנו, שאנו בדברנו על האדם באשר הוא אדם, כוונתנו לאדם כמו שלמדנו עליו בחומש. היצור שאלוהים ברא אותו כך בשניותו המהותית. כך אמרת.
– ואתה?
– אני עוד לא נאחזתי ב"מושכל ראשון" זה שלכם.
– אינך מקבלו?
– אף אינני מבין איך אפשר, איך אדם יכול לקבלו!
– עד כדי כך?!
– אינני יודע איך להסביר לך זאת. זה גם מקומם אותי… מרגיז… כך היה עוד בילדותי. בבית־הספר.
– ספר. מעניין.
– זוכרני, אנחנו לומדים בשופטים. “ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ד' ויחר אף ד' בישראל וימכרם ביד… ויוסיפו בני־ישראל לעשות הרע בעיני ד', ויתנם ביד”. לבי מתחמץ, ואני מתפרץ: מדוע הוא עושה כן, אלוהים? והמורה אומר: הלא אתה קורא “ויעשו בני־ישראל את הרע!” ואני מגמגם: ולמה הוא… אלוהים? למה הוא עשה אותם כך שהם יעשו את הרע? אחרי שנים הבנתי, שהמורה שמח כשנפטר ממני והשיאני לאיזה ענין אחר. היה איש נפלא, טהור. אהבתיו. זכרו שמו בלבי.
– והשאלה הזאת – היא זאת ש…
– אתה יכול לצחוק.
– אתה טועה. אני רחוק מצחוק לזה.
– אספר לך עוד רק מקרה אחד, על התשובה שקיבלתי פעם על שאלתי זאת. אחי הגדול ממני עבר לתל־אביב. עבד כפועל בדפוס. פעם בא אלינו לירושלים, והוא ואני נכנסנו לבקר בבית דודנו.
הדוד שואל אותו על תל־אביב, על הנעשה בה, וגם חוקרו אם הוא עוד מתפלל בכל יום, מניח תפילין, ואחי עונה מפני הכבוד מה שעונה. הדוד נאנח וקובל על החדשים, החלוצים, ההולכים בשרירות לבם אחר היצר הרע המוליכם, ובשלהם כל הפורענויות והצרות. ואני, שישבתי כל הזמן ושתקתי שתיקת דרך־ארץ בפני הדוד, הנה אניה אלוהים לידי הזדמנות להשיח את שאלתי, ואני שואל:
ולמה, דוד, נותן אלוהים ליצר־הרע להוליך את האדם? והדוד דווקא שמח על שאלתי, יושב ומסביר לנו בלב טוב ובסבר פנים מה אומרים בזה כל הספרים הקדושים שלנו: הם אומרים, שאלוהים בחסדו רוצה להנחיל לבני־אדם כל טוב בעולם הזה ובעולם הבא. אך הוא יודע שבני־אדם מתביישים לקבל נדבות. והם אף משפילים עיניהם ואינם מסתכלים בפני האנשים שהם אוכלים אצלם לחם חסד. מה עושה הקדוש־ברוך־הוא? הוא בורא את היצר הרע ומטיל עליו לפתות את האנשים לעבור על מצוות אלוהים.
היצר הרע יודע את המלאכה, עושה אותה באמונה, ולו יש ויש כל מיני עצות ותחבולות לדוג את הדגים בחרמו, והמלחמה אתו קשה מאוד. אך האדם כשהוא חכם, ויודע את הנעשה, איננו נכנס כלל אתו בשום משא־ומתן, דוחה אותו תיכף. וכשהלז מתחצף הוא נאבק אתו, נלחם בו, מתגבר עליו וניצל מידו. וכשבא “החשבון”, מקבל הוא בגן־עדן “שכר יומו”. מגיע לו. עמל ויגע כל היום. ולפי הצער האגרא… וליהפך, מי שהוא שוטה איננו קם נגדו תיכף בכל כוחותיו, איננו נאבק עמו לשלחו, מטה אוזן לפיתוייו, היום דה ומחר הא, עד שהוא כבר כולו בידי “האוהב” הזה והלז מוליכו לכל ההנאות והתענוגות היפים שבעולם הזה, אז – אוי לאדם ואוי לנפשו. הוא מקבל את שכרו מושלם בהנאות ובתענוגות הנחמדים שבגהינום. ובדין, בצדק. מגיע לו!..
הדוד גומר, נהנה מדבריו, ורוח רעה לובשת את אחי והוא אומר: נוהגו של אלוהים עם האדם כנוהגו של הפריץ מפולניה עם היהודי שלו. הדוד מביט נדהם: מה פריץ, איזה פריץ? ואחי יושב וסח לו בניחותא: פריץ אחד בפולניה היה לו בחצרו דוב מאולף. קרא ליהודי שלו ואמר: הקשב היטב למה שאומר לך. בעוד ימים אחדים יתאספו בביתי פריצים מן הסביבה, ואני אביאך ואשלח בך את הדוב, ואתה תצטרך להיאבק עמו לעיני כל האורחים. ודע וּזכור: אם הוא ינצח אותך, אתה העטית עלי חרפה ואני אשליך אותך אל הבור הידוע לך שבחצרי ובו תרקב. ואם אתה תנצח אותו והוא לבסוף יברח ממך, איטיב עמך ואמחול לך החוב שאתה חייב לי. ועתה לך והתפלל לאלוהיך, עשה כל אשר תעשה, התכונן. הזמן קצר והמלחמה עם הדוב קשה מאוד.
איך נגמר הביקור שלנו בבית הדוד, תבין מעצמך. רציתי רק לספר לך מה התשובה שקיבלתי על השאלה שלי מדודי. ואני אגב שואלך: האם באמת זוהי, כמו שאמר דודי, התשובה הניתנת בכל ספרינו על שאלתי אז?
– על שאלתך אז. ועתה?
– גם עתה! הרבה שאלות, שנדמה היה לי כי להן אין כבר כל שייכות אלי, באות שוב ומתייצבות: “הננו!” אינני רוצה להתחמק מהן, אבל גם אינני רוצה להתחמק מעצמי. אני רוצה להיות כן, אמיתי ושלם עם עצמי. משום כך תמהתי וגם כעסתי, כשבשיחותינו דוּבר ודוּבר על האדם בשניותו המהותית שמבראשית, מאלוהים, ואף אחד לא קם ולא שאל: אם אלוהים – אז… למה? למה עשה אותו כך, שיהיה נדחף מתוכו לעשות גם את הרע? למה הירע לאדם? למה הירע לעולם כולו? אף אחד לא שאל ולא דיבר על זה. עליכם מקובלת, כנראה, התשובה של דודי. ואני אומר שאח צדק! הוא לא צריך היה להגיד זאת לדודי, לצערו, אך הוא צדק! וזה גם ששאלתיך, האם באמת כך נאמר בכל ספרינו הקדושים? הגד!
– אענה לך: כן! תשובה זאת נמצאת בספרינו, והיא גם הידועה והשגורה בפי כל. אבל אני גם אינני מהסס לומר לך, שהתשובה הזאת, כשהיא נישׂאת בפי הרבים באותה הפשטות והשיטחיות שהיא כרגיל נישאת בפיהם, אכן יש בה כדי לעורר גם תגובה כתגובת אחיך.
– אמור־נא אתה לי את התשובה בלי אותה הפשטות והשיטחיות.
– מיד? על רגל אחת?
– רק נקודה. כותרת תמציתית. למחשבה.
– “כותרת תמציתית”… אמור־נא את הפסוק הראשון מדברי הנביא, שפנה לשמים ולארץ שישמעו ויאזינו לדבר ד'.
– “שמעו שמים והאזינו ארץ כי ד' דיבר. בנים גידלתי ורוממתי והם –”
– די! די! הנה, שתי המלים! תמצית כל “המחשבה” ליצירת האדם בעולם: “גידלתי ורוממתי”… גדוּלה ורוממות!
– ראשית, זה נאמר על ישראל, והשנית –
– הראשית שלך היא עצמה מאותה הפשטות והשטחיות המורידה. “זה נאמר על ישראל”. וישראל, לא אדם? מעבר לאדם? ישראל, אומת ישראל, כל חותם תכנית היווייה, יעודה ויחודה הוא להיות היא בעולם “האדם”, משפחת־האדם ש"עלתה במחשבה". להיות היא המגשימה את אשר משפחות־האדמה צריכות היו להגשים ועיוותוּ ולא הגשימו, ובכך להיות היא גם המופת החי, הכוכב, שלאורו ובמשיכתו ילכו גם האחרים בהילוכה המוּתווה של התולדה, שבסופו, באחרית הימים, יהיו כל “יושבי תבל ושוכני ארץ” – “האדם”, משפחת־האדם שבתכנית הראשית, “בברוא אלוהים שמים וארץ”.
אומר לך עוד דבר, שודאי יהיה כחידה בעיניך: עמידתך אתה בהתקוממות, במחאה: למה? למה ברא אלוהים כך את האדם שיכול לעשות גם את הרע? עצם אפשרותה של עמידת־אדם בעולם בשאילתא שכזאת, נעוצה, בלי שאתה יודע ובלי שאתה משער כלל, בתכנית הגדוּלה והרוממוּת לאדם ביחודו בבריאה.
– ומתי תסביר לי זאת לא “על רגל אחת?”
– אל תצטנע. אל תשאל מתי תסביר לי. אמור: “מתי נשוחח על זה, ואני אסתער, אצעק, אתנגד, אתעקש”.
– יהא כך. מתי?
– אעתיק בשבילך עמודים אחדים ממחברתי. את הנאמר בהן רשמתי לפני שנים אחדות, לאחר שגם בלבי היתה תקועה השאלה שלך.
– ואתה הוצאת אותה? נרגעת?
– שמע, אם את מבקש גלולות למנוחה, לשני העריבה, הם אינם בידי. לי לא ידועות תרופות, שבאמצעותן אפשר לנקות את המוח ואת הלב מה"למה". “למה” אחת הולכת ומתגלגלת ב"למה" שניה, השניה בשלישית וכך הלאה והלאה. אתה תקרא את אשר אשלח לך. אחר בוא. נשוחח, נברר, נתווכח. אין דבר. יקר אתה לי בשאלותיך הרותחות, בהתנגדותך, במריך וגם ב"בעיטות" שלך המגוחכות לפעמים מאוד. אני יודע מאין הן נובעות ומה יש מתחתן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות