לחנה

חברתי אשת־בריתי תומכת גורלי

בתודה

השאלה: מה היא גישתנוּ והתיחסותנו הראשונית־הבסיסית, הבלתי־מותנית, המחוייבת מצדנו לכל אדם, אך ורק באשר הוא אדם? והמדובר אינו “ביחס חיצוני”, ביחס של סבר־פנים, נימוס ואדיבות, כי אם ביחס נפשי־פנימי הנובע והמתחייב מיסוד־נפשי פנימי בנו.

באומרנו לכל אדם, רק באשר הוא אדם, כוונתנו כאן להוויתו המיוחדת, המהותית של האדם שעליה לימדונו ולמדנו משחר־ילדותנו: “וייצר ד' אלוהים את האדם – שני יוּדין… שתי יצירות… שני יצרים”. לומר: שניות! יצור שנושא בתוכו כל היצרים, הדחפים והנטיות של כל נבראי “עפר מן האדמה”, אך בו נטוע גם דחף יצרי וכושר להיאבק אתם למען התעלות עליהם ושלוט בהם. עליו, על היצור־אדם מבחינת הווייתו זאת, מבחינת שניותו, מועמדת שאלתנו. ועליו, מבחינת טיבו המהותי הזה, נביא פה ציונים אחדים מן הרב והידוע שיש בזה בספרינו, במחשבת ישראל, ושהם מחייבים את התשובה הניתנת על שאלתנו.­

לכאורה, מי שנותן אמונו בבני־אדם ועומד להם בשעות דוחקם בלי חשוד אותם במידה המגונה של שילום רעה תחת טובה – כלום הוא אינו ראוי לשבח ולאישור? והנה עומדים קדמונינו ומורים: “כל המלוה כסף שלא בעדים עובר משום ‘לפני עיוור לא תתן מכשול’”.

לא זו בלבד שאינם מאשרים ומחזקים ידיו, אלא אף מודיעים שהוא עובר על לאו שבתורה, מכשיל עיוור! ומי הוא זה העיוור? לא הוא, הנותן אמון, כי אם הלווה המקבל ממנו את הכסף. הוא העיוור. הוא המוכשל.

תמוה? לא! אמת אנושית כמוסה עמנו וגם גלויה לכולנו. כי אכן ואכן! האדם הזקוק לקבל הלוואה, מלוא כוונתו ומלוא רצונו להשיבה. והוא בעיוורוֹנו ביחס לעצמו, ביחס לכל הכבוּש ורדום בקרבו, על דעתו לא עולה כלל שהוא מסוגל להיות ויכול להיות זה שעליו הוא קורא בספר תהלים: “לווה רשע ולא ישלם”. אך לאחר שהכסף כבר נמצא ברשותו, והואיל והוא עבר לרשותו שלא בעדים, נעור אז ממארבו הוא, “הרובץ לפתחי לבו” של כל אדם, נעור, מגיח, ומתחיל לפעול בו בלאט, כבמחתרת, את פעולתו. ומה שלא עלה, ודומה שאי־אפשר היה כלל שיעלה במחשבתו של זה האיש אתמול, מתחיל אט־אט, מתון־מתון, מתקרב ללבו היום. מתקרב, רומז, מושך, מגרה, ולמחרת – לא זה האיש מתמול שלשום. כביכול, אחר. “פנים חדשות”.

“כביכול”. כי לאמיתו־של־דבר, הוא־הוא עד שלא בא הכסף לידו, והוא־הוא משבא הכסף לידו שלא בעדים. אלא שהוא־הוא גם זה שאף שהוא “קרוב לעצמו” יותר מכל אחר בעולם, עליו בכל־זאת נאמר: “אל תאמין בעצמך עד יום מותך!”

אל תאמין שאתה מכיר ויודע את “עצמך” זה, יודע את כל מה שמצוא ועצור בנבכיו ושעומד מוכן להתנער ולעלות עם כל הזדמנות המכשירה והנותנת לו מקום לפעילותו בך, למשכך משוך והשיא וטלטל אל אשר לפני שעה לא שיערת כלל ש"אתה בעצמך" הלזה עלול להיתקע בו.

ולפיכך גם: “לא תכירו פנים במשפט!”

שופטים! אל לכם לחרוץ בלבכם משפט קדום: “את בעל הדין הזה אנו מכירים. הוא אי־אפשר שיעשה זאת”. “אתם מכירים אותו”. והוא עצמו, כלום מכיר את עצמו? “עקוב הלב מכל ואנוש הוא. מי ידענו” (ירמיהו יז, ט) ועל כן, “כשיהיו בעלי־הדין עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים” (אבות א).

שום אחד מבעלי־הדין העומדים לפניך בל יהא בעיניך מוחזק מראש בכשרותו וצדקתו הידועה. “הוא אי־אפשר שיעשה זאת?” אפשר! אפשר! דוד משיח אלוהים, דוד נעים־זמירות־ישראל דרש מהרשות של מעלה אַשרת נאמנותו (סנהדרין קז). וברוב אמונתו ובטחונו בעצמו ביקש והציע: “בחנני ה' ונסני”, ומבוקשו זה ניתן לו: “ויהי לעת הערב… ויתהלך על גג בית־המלך וירא אשה רוחצת”. ומה עלתה לו, ומה הוכח – ידוע! החינם תוּקנה לכל אדם התפילה: אל תביאני לידי נסיון!

הנסיון הוא מצב, שמתוכו צף ועולה אל הגלוי מה שצרוּר באדם בעמקי־סתריו, והאדם נרתע מהתגלוּת עצמו זאת. ירא… “אל תביאני לא לידי נסיון ולא לידי בזיון”. בושה בפני אחרים. בושה בפני עצמו. “הניחו לי! על תעירו ואל תעוררו”.

“אל תעירו”… “יצרי מחשבות לבב אנוש” אם “אשר עבים כשקים”, ואם “אשר כקורי־עכביש דקים”…

"ר' נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו (לבית־המדרש) תפילה קצרה. בכניסתו מהו אומר (ברכות כח): יהי רצון מלפניך ד' אלוהי, שלא איכּשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי, ושלא ייכשלו חברי ואשמח אני בהם (רש"י: שלא איכּשל, וישמחו חברי על כשלוני ואגרום להם רע שייענשוּ. וכן שלא ייכשלו חברי ואשמח אני).

שמחה זו בלב… ובמי המדובר כאן? בתלמידי החכמים. בית־המדרש. בלימוד התורה.

“עקוב הלב מכל”.

“ימים רבים עשה יהושע את כל הגויים האלה מלחמה” (יהושע יא). “אמרו רבותינו: כתוב ביהושע: ‘כאשר הייתי עם משה אהיה עמך’. והיה צריך יהושע לחיות מאה ועשרים שנה כמשה רבנו. ולמה נתקצרוּ שנותיו עשר שנים? אלא בשעה שאמר הקדוש־ברוך־הוא למשה ‘נקום נקמת בני־ישראל מאת המדיינים, אחר תיאסף אל עמך’ (במדבר לא), אף־על־פי שנתבשר בשורת־מוות, לא איחר בדבר אלא נזדרז: ‘וישלח אותם משה’. אבל יהושע, כיון שבא להילחם עם ל”א מלכים, אמר: ‘אם אני כוֹבשם מיד כשם שעשה משה רבנו, אני מת מיד’. מה עשה? התחיל מעכב במלחמה, שנאמר ‘ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה’. אמר לו הקדוש־ברוך־הוא: ‘כך עשית? הריני מקצר שנותיך עשר שנים’. וכך אמר שלמה: ‘רבות מחשבות בלב איש ועצת ד’ היא תקום'" (במדבר רבה, פרשה כב).

“בלב איש”. אף בלב יהושע. להאריך ימים רבים את המלחמה…

ובספר רבני אחד: “סלקא דעתך שיהושע יהיה כך מוֹעל בשליחותו. יהושע שעליו נאמר: ‘כאשר ציווה ד’ את משה כן ציווה משה את יהושע וכן עשה'. אלא כשהתחיל יהושע לעכב את מלחמת הכיבוש, חשב בלבו שיותר טוב יהיה לישראל שיאריך הוא ימים ויעמוד בראש העם. וכן באמת היה. והכתוב מעיד: ‘ויעבוד ישראל את ד’ כל ימי יהושע'. אלא שחכמינו אומרים, שיהושע עשה את החשבונות האלה משום דבוקה דלבּיה רצה לעכב כיבוש הארץ כדי שהוא יאריך ימים. ונדמה היה לו לעצמו, שהוא עושה כך מחמת נימוקים נעלים. שכך דרכו של הצפוני הצפון באדם להדיחו מן המישרים אל העקלקלות וגם להלבישן בלבוש מצוה. וכבר אמרו: כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו. ואני ד' בוחן כליות ולב”.

“הצפוני הצפוּן באדם להדיחו מן המישרים”. והאם רק הוא צפון באדם? הוא לבדו? חלילה! “וייצר ד' אלוהים את האדם”, שתי יצירות. שני יצרים". “הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי. הן אמת חפצת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני” (תהלים נא). שני הנ"ים, זה לעומת זה, זה עם זה, זה בתוך זה. והאדם – זירת המאבק, מערבּולת המאבק. מאבק התמיד שיום ולילה לא ישבות בו ולא ירפה ממנו עד נשמוֹ נשימתו האחרונה.

ולב כל אנוֹש אנוּש יודע צרת־נפשו, מה קשה המאבק, ועד כמה מאזני הכוחות לא מעונים! גדולים, אנשי אמת, מבשרם חזו והגידו, לא כיחדו: “יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום. מתחדש עליו בכל יום, אפילו בימי אנינותו של אדם יצרו מתגבר עליו”.

אמר ר' שמעון בן פזי: “אבוי לי מיוצרי (אם אני הולך אחרי יצרי. ואם אינני הולך אחריו), אוי לי מיצרי” (מענני, טורדני מייגענו).

“יצר הרע באדם מולך על כל איבריו. יצר הטוב באדם איננו דומה אלא למי שהוא חבוש בבית־האסורים”.

אמר ר' אליעזר: “אליהו הטיח דברים כלפי מעלה: אמר (מלכים א, יא): ‘אתה הסבות את לבם אחורנית!’”

אמר ר' ישמעאל: “והקדוש־ברוך־הוא חזר והודה לו, דכתיב (מיכה ד): ‘אוספה הצולעה, הנידחה אקבצה, ואשר הרעותי’ (רש"י: ‘אשר הרעותי’… אני הוא שגרמתי להם: שבראתי יצר הרע)”.

ושורות מספרו של אחד מגדולי החסידות, מ"נועם אלימלך": “היצר בכל עת ורגע מתגבר עלינו. והאדם העומד נגדו בתחבולות יעשה מלחמה להישמר מרע, מתאוות, משקרים, מחניפות, מליצנוּת, מלשון־הרע. וזה עינוי. וזה סיגוף גדול… וזה פירוש הכתוב: ‘וירא ד’ כי רבה רעת האדם בארץ', רצונו לומר: כל זמן שהוא בארץ רבּה רעתו, וגם מי שרוצה לעבוד את השם, מחשבותיו מושכות אותו אל הרע כל היום. ‘וינחם ד’ כי עשה את האדם', פירוש: נחמה היתה לו לקדוש־ברוך־הוא, שיש לאדם התנצלות והצטדקות, כי הוא עשה את האדם כך, כמאמר חז”ל: ‘אשר הרעותי’ – אני הרעותי, שבראתי יצר הרע. ‘ויתעצב ד’ אל לבו’, פירוש: הקדוש־ברוך־הוא מתעצב בדבר לבו של אדם שניתן לו לב כזה".

וכשאנו חוזרים לשאלתנו על גישתנו והתיחסותנו הבסיסית לכל אדם, תשובתנו ההחלטית היא:

הרחמים! יחס הרחמים הוא היחס הנפשי הראשוני־הבסיסי המתחייב והמחוייב מצדנו לגבי כל אדם ללא הבדלי גזע, לאום, תרבות, דת, דעות, דרך חיים, מעשים, התנהגות – רק באשר הוא יצור אדם, היצור אשר, כדברים האנושיים־האציליים המובאים לעיל, אלוהים עצמו בוֹראו ויוצרו מתעצב על “שניתן לו לב כזה”, לב מורתח, מסוער ונקלע בכף־הקלע של דחפים, יצרים, מאוויים מנוגדים והפכיים המושכים אותו, קוראים, משסעים, מבתרים, ומתוך הגזרים והבתרים בוקעת ומנהמת אנקתו המרה של המיוצר והמתייסר – אנקה הנישאת והמחלחלת ללא הפסק בחללו של עולם מיום ברוא אלוהים את היצור הזה, את האדם, בייחוד הווייתו זאת בעולם. ואנקה זאת לא תסוף ולא תישוֹך לעולמים, אלא –

אלא אם כן בוא יבוא קץ תעלומות, קץ הפלאות:

“ביום ההוא אוספה הצולעה, והנידחה אקבצה ואשר הרעותי” “כי ידעתי מכאוביו”… ראיתי לבטיו, נפתוליו, ענותו, התנודדותו, רפיפותו.

אדם. כל האדם.

[“דבר”, סיון תש"ל]

– בדבריך על יחסנו לאדם ציינת את העובדה הידועה לכל אדם, שהוא מטוּלטל ונקלע תמיד בכף־הקלע של יצרים ומאוויים שונים ומנוגדים; אף קבעת, כי מאבק היצרים הזה בו הוא ממהותו ומייחוד הווייתו ביקום. מזה הסקת את מסקנתך, שהיחס הנפשי המתחייב והמחוייב מצדנו לכל אדם, רק באשר הוא יצור־אדם בלבטיו ונפתוליו אלה, הוא יחס הרחמים.

– נכון! מאשר. קבעתי.

– ואתה אף העלית את היחס הזה להיותו הוא “הראשוני, הבלתי־מותנה”. ואני הנה שואל: מה יש באותו היחס מן המשנה את האדם, מן המחולל בו תמורה, שהוא לא יהיה מה שהוא כשם שהוא בפרעות יצריו אלה המעכירים והמחשיכים את החיים ואת העולם כולו? את זה באר־נא לי.

– אני שמח, חבר, על שאלתך. נדון, נברר יחד. ולשם כך הרשה־נא לי להעלות בזכרוננו מה שמסופר בגמרא על ר' מאיר וברוריה אשתו המשכילה (ברכות י); "בריונים שהיו בשכונתו של ר' מאיר היו מצערים אותו הרבה. היה ר' מאיר מתפלל עליהם שימותו. אמרה לו ברוריה אשתו:

מה דעתך? כלום כתוב: ייתמוּ חוטאים? ייתמוּ חטאים כתוב! ושפל לסופו של הפסוק: ייתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם (תהלים קד): כיון שייתמו החטאים – רשעים עוד אינם".

ואני מזמין אותך להקשיב גם לשיחה בין ברוריה לר' מאיר כפי שהיא רשומה אצלי, ואני הנה קוראה לפניך.

ברוריה: אתה, מרי ואישי, לבך המר מופנה ונתון כולו להם. לאשר הומים, סוערים, קוצפים מרעים. והם עצמם הלא לכוּדים המה, תפושים ומתועתעים.

ר' מאיר: את מתכוונת לו, לראשם, למדיחם?

ברוריה: אני מתכוונת –

ר' מאיר (בזעם): ערום. מחרחר. מצית!

ברוריה: ולוּ אתה עליו נתת דעתך, אליו הפנית לבך המר.

ר' מאיר: עליו, אליו – כי אז?

ברוריה: כי אז לא היית עומד בתפילה עליהם, על בני־אדם שימותו.

ר' מאיר: אלא מאחל הצלחה לאלה? אוהבם?

ברוריה: לא מאחל הצלחה לאלה, לא אוהבם. גם נלחם בהם, מתגונן ומגן שהם לא יצררוּ, לא ירעו, לא יחבלו. אבל לא שנאה! רק לא שנאה! אוי האופל הזה. אופל מטומטם ומטמטם זה! נורא!

ר' מאיר: אבל עליו, על מנהיגם, מתעתעם, את כמדומני מתירה תפילתי?

ברוריה: על מנהיגם, מתעתעם – אדרבה! עליו המשך תפילתך; המשך, כמו תמיד, מיום שהכרתיך.

ר' מאיר (בהשתוממות): תפילתי? עליו? תמיד? מים שהכרתיני? מה את סחה?

ברוריה: כן! תפילתך: "ותצילנוּ מציר הרע!" היא זאת! היא־היא זאת התפילה! עליהם, עלי, עליך, על כולנו, על כולנו! (יוצאת).

ר' מאיר (עומד מופתע. בוהה. אחר יושב, מליט פניו בטליתו, לוחש): “היא זאת! היא־היא זאת התפילה עליהם, עלי, על כולנו”.

– הקשבתי. שיחה נאה. ואם לזה אתה מתכוון, לשינוי זה, שנעמוד ונתפלל –

– הנח! תפילה טהורה, עלינו ועל אחרים, הלואי והיתה בפינו. אך אני בדברי שדיברתי ומדבר, מתכוון אני לשינוי ביחסנו לאדם, ביחס זה שמתוכו גם תפילותינו, תפילותיהם של בני־האדם מכל העמים, הדתות והכנסיות הן התפילות הידועות לכולנו: עומדים בני־אדם אלה בזוית זאת ואלה בזוית אחרת ונושׂאים כפיהם בתחינה לאלוהים, “האלוהים האחד”, שהם… אותם האחרים, שהם לא־אנחנו, לא־משלנו, לא־כמונו, ייתמו מן הארץ! ייתמו – ורשעים עוד אינם! חסל! אני בדברי שדיברתי ומדבר מתכוון אני לשינוי ביחס־לאדם שעליו צעקה ברוריה את צעקתה המרה: רק לא האופל! אופל טומטום ומטמטם זה! אופל השנאה שהוא מעוור מחרש, סוגר ואוטם כל לב, ואנו בו נמקים כולנו, אוכלים איש בשר רעהו, נטרפים טירוף־דעת, טירוף־נפש.

– ויחס הרחמים שאתה מדבר בו, הוא זה שבו הגאולה?

– מן הגאולה אנחנו עוד רחוקים מאוד. אנחנו אף את שמה עוד נושאים על שפתינו לשוא. והיחס שהקו השכלי והמשקולת הרגשית שבו יונקים מן השאלה הקצרה: “כלום חוטאים כתוב? חטאים כתוב!” הוא זה היחס שבקננוֹ בלב־אדם הוא מבקיע בו את חשרת האופל המטמטם ההוא, פורם בו את רקמת השנאה, מפוררה וממסה. והתבונן־נא, חבר: בטופסי כל התפילות מאז מתמיד רואה אתה את האדם עומד שחוח, מכה כף על חזה, מתוודה בנכאי־לבב: “חטאתי, עויתי, פשעתי! מיום היותי על האדמה עשיתי הרע”. ותיכף, בנשימה שניה: “סלח, מחל, כפר”.

מחל, כפר. מדוע? מה הסמך? מה צידוק? “אל תבוא במשפט עמדי. אתה יוצרי ואתה יודע יצרי!” הנה ההנמקה, הסמך, הטעם הראשון והאחרון: יצרי. “יצרי לבב אנוש”. “נגדך כל תאוותי ואנחתי ממך לא נסתרה” (תהלים לה), גם תאוותי, גם אנחתי… “ראה עוניי ועמלי. ראני כשם שאני בשניותי, בטלטולי־נפשי, חולשתי, רפיפותי” ואמור־נא: לו האדם, בהתייחסותו זאת שהוא מתייחס אל עצמו – מדעתו ומהרגשתו הוא את עצמו כאדם, לו בהתייחסותו זאת לעצמו בעמדו לפני אלוהים היה הוא מתייחס גם לבן־מינו, לאדם כמוהו החי על ידו, המתהלך אתו על־פני האדמה, האם בזה גופא אין מן המשנה, אין מן המחולל אותה תמורה שאתה שאלת לה, שינוי ותמורה שלא נעכיר ולא נחשיך זה לזה את החיים, את העולם כולו? אמור מעצמך!

– לוּ… לוּ… אוטופיה נפלאה!

– ומה היא התכנית לתמורה באדם, שבה אין לדעתך מן האוטופיה?

– רצוני לומר: כן! ודאי! לוּ… אך באר־נא לי איך עושים זאת? איך מגיעים? איך?

– (בהצטחקות) לזה יש לי הצעה: כשנגיע שנינו מחר לתפילה: “המרחם, רחם עלינו, ותן בלבנו בינה” נתכוון שנינו מעומק לבנו שהוא יתן בלבנו את הבינה לדעת איך עושים זאת, איך מגיעים; ואחר ניפגש שוב ונמשיך בשיחתנו. מסכים?

– (ברצינות, כשפניו מחוירים) מסכים! אך אתה תצטרך להתפלל קודם עלי, שלאחר כל שעבר עלי ועל כל משפחתי, לאחר כל שעיני ראו בחיי ועוד רואות, יתן הוא בלבי בינה שאאמין שיש "שומע תפילה".

– (משפיל עיניו, מגמגם) ואני? אתה חושב שאני… (מפסיק. יושב דום, אחר קם פונה לצד אחד, פוזם בלאט, בנעימת אומרי־תהלים):

לך אמר לבי בקשו פני… אל תסתר פניך ממני.

אל תט באף עבדך… אל תטשני… אל תעזבני…

(עומדים, מביטים איש בפני רעהו. נפרדים מתוך לחיצת־יד חזקה. שתיקה – – –).

– דבריך: “היחס הבסיסי, הראשוני לכל אדם באשר הוא אדם, יחס של רחמים”. לא! אינני מסכים. מערער. האדם איננו רוצה ביחס של רחמים אליו.

– וביחס־אליו זה השולט כיום בחברתנו מקצה הארץ ועד קצה הארץ, בו רוצה האדם?

– הוא אינו רוצה לא ביחס זה ולא ביחס של רחמים. האדם רוצה שיתייחסו אליו בכבוד. כבוד מכל אדם לכל אדם.

– באויר־נשימתנו זה המורעל ברעל איבה, זעם, התנכּרות, קשיחות, אכזריות, אלימות – באקלים־חיינו זה “כבוד מכל אדם לכל אדם”?! ואני גם אינני תופס, מה מפחיתוּת כבוד־האדם יש ביחס רחמים זה שבו מדובר, יחס שכל תוכנו הוא: גישתו והתייחסותו של כל אדם במחשבתו ולבו אל יצור־אדם כמוהו כהתייחסותו הוא אל עצמו, מדעתו הוא את עצמו ומהרגישו הוא את עצמו כאדם – מה פגיעה יש בכבוד־אדם ביחס־אמת, ביחס של בינת־לב זאת אליו?

– אם המלה רחמים היא שמקוֹממת אותך, הרשות בידך להחליפה באחרת – בהבנה… אך יש הבדל: הבנה היא במוח, בשכל, ומאה הבנות, כשהן רק מוחיות, שכליות, אין בכוחן להפיג בלב אף רחש אחד של שנאה, רוגז, מרירות, תאוות־נקם. כוחה וכושר־פעולתה של הבנה לחולל שינוי, ואף הפיכה באדם, הוא רק כשההבנה עוברת להיות “בינה שבלב”. הרגש, הרגש את הזולת! ובנידון שלנו: הרגש את היצור האדם, שהוא, בשניותו האנושית המהותית, מתנודד ומתפתל ונלבּט כל ימי חייו בין בתרי לב עצמו, בין ניגודי תכונותיו, יצריו ודחפיו, והוא מלא מכאוֹבים ומתיחות, קרוע, משוסע ומסוכסך. מתוך “בינת לב” זאת, מתוך הרגשת־נפשו זאת של כל יצור אדם, כונן את הגישה והיחס אליו.

– אני גם לאחר דבריך אלה אינני מקבל. אינני משלים. היחס לאדם איננו מתמצה ביחס של רחמים אליו. אני טוען ליחס של כבוד לאדם!

– וגם אני הן דיברתי ומדבר על היחס הראשוני, הבסיסי, הבלתי־מותנה. ועוד זאת: ראה גם ראה, האם בעצם התביעה לאדם שהוא יתייחס ביחס של רחמים לבן מינו המסוכסך, הנלבט והמיוסר כמוהו, האם בעצם התביעה הזאת מהאדם אין מיחס הכבוד אליו, ואף הכבוד היותר נעלה?

– בתביעה מאדם שהוא יתייחס ביחס־של־רחמים לכל אדם יש מיחס הכבוד, ואף הכבוד הנעלה ביותר?! אינני מבין.

– אני מדבר על נקודת־המוצא של פנייה כזאת לאדם. על ההנחה הקודמת שבלעדיה, שלולא היא, אין שום טעם ושום הגיון לפנות בתביעה מעין זאת לאדם, כשם שאין אעם לפנות אל חיית־יער בתביעה שהיא תחרוג מטבעה, תשנה את אורחה.

– ומהי ההנחה הקודמת הזאת? פרש!

– ההנחה הקודמת לפנייה מעין זאת אל האדם היא, שהיצור האדם מוכתר בכתר־כבוד ששום יצור ביקום לא הוכתר בו ואינו נושאו!

– אתה מתכוון, כנראה, למה שקוראים “בחירה חופשית”?

– חופשו של האדם לבחור באור הטוב והחסד המנצנץ, קורץ וקורא אליו מצפונות רוחו ונשמתו, בחור בו והתאמץ להגביר ולהשליט אותו על המאפליה הדז’ונגלית הנישׂאת באדם. היא וכל הרמש השורץ בתוכה! והאם לא זה ובזה הכבוד, כבוד־האדם הנישא, הנעלה?

– ואתה מאמין בהנחה המוקדמת הזאת שאמרת?

– הן גם אתה פונה בתביעה אל האדם. תובע ממנו יחס של כבוד לכל אדם.

– אני רק כך… אמרתי… אני אינני תובע… ומי הוא זה שהכתיר את האדם בכתר הכבוד הזה?

– השאלה כבר נשאלה, והתשובה עליה כבר ניתנה. היא ידועה לך ולי. עליה גם מכריזים חגיגית בישראל בכל ליל ראש־השנה: “הינשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד, מי הוא זה מלך הכבוד, ד' צבאות הוא מלך הכבוד”.

– (לאחר שתיקה. בשינוי טון) שמע, האמינה לי, לבי עתה לא להתווכּחות. אני… אני רוצה לדעת. אתה יכול לא לענות לי… אני שואל. אמור לי. אמור! האם אתה מאמין? מאמין באמת? באמת? בזה… במה שדיברת עתה?

– אם אני “מאמין באמת, באמת” – על זה לא אענה. אך זאת יכול אני לומר לך בפה מלא, בהכרה מלאה ושלמה, שאם לא היא – האמונה בזה… במה שדיברתי עתה, ובמה שלא דיברתי, אם אתה נוטל את האמונה הזאת בעיקרי עיקריה המהותיים – כי אז… כל שקיים, כל שנעשה תחת השמש, כל המציאות, הכל, הכל… בכלל… בכל ההיקף –

– הבל?

– לא! לא הבל! אלא משהו כה איום, כה איום־תוהי, ששום שפת־אנוש לא תבטאהו ושום מוח אנוש ולב אנוש לא יסבלנו. איננו יכול סובלו. איננו עוצר כוח וגם לא יעצור כוח! לא יעצור!

– ומכאן בא האדם לידי אמונה?

– ומכאן בא האדם לידי פניית לב לאמונה. לידי לבטי אמונה. ואף לידי תפילה על אמונה.

– תפילה על אמונה בטרם אמונה?

– בצירוף הלב!

– והלב?

– הלב, לבו של האדם, במטמוני מטמוניו, מאמין. הוא תמיד מאמין. וגם מתפלל.

– (בחיוך נוגה) וזאת אומרת, שגם אני… גם לבי… שלא בידיעתי?

– וכי לא אדם אתה? ובפרט אדם מישראל, אדם – בן לעם־ה"תהלים"? – – –

במכתבו שלי של ידיד מכובד מאוד כתוב: הובא אלי עתון “דבר” שבו מאמרך “שיחה על יחסנו האדם”. קראתיו, ואני תמה עליך: מה פגם מצאת בכלל־הגדול של תורתנו, תורת משה וישראל, “ואהבת לרעך כמוך”, כי קמת להמירו בכלל האישי שלך: וריחמת לרעך כמוך? כלל גדול חדש? תורת־אדם חדשה?

ועל תוכחתו הקצרה של ידיד מכוּבד – תשובה ארוכה. ולא להצטדקוּת, כי אם לטיעון.

אני מקבל ברצון את הכלל הגדול שהוצאת מדברי וניסחתו: וריחמת לרעך כמוך. אך מכיון שבאת לידי קנאה גדולה שלא במקומה לכלל שבתורתנו, תורת משה וישראל, באת לכלל טעות. הכלל “וריחמת” איננו אישי שלי ואיננו בא אצלי במקומו של הכלל “ואהבת”. הוא, הכלל ההוא… אך מוטב שנפתח חומש ונקרא (ויקרא יט):

“לא תשׂנא את אחיך בלבבך. לא תיקום ולא תיטור. ואהבת לרעך כמוך. אני ה'. והנה דברי הרמב”ן: “הפלגה! כי לא יקבל לב האדם שיאהב את חברו כאהבתו את נפשו. ועוד, שכבר אמר ר' עקיבא ולימד: חייך קודמין לחיי חברך”. ובכן, הפלגה! ומה לא הפלגה? מה כן מקבל לב האדם? מפרש יונתן בן עוזיאל: “ואהבת לרעך… ותרחמי לחברך, דמן אנת סני לך, לא תעביד ליה”. וזהו, כידוע לכולנו, מה שקבע הלל לכלל של כל התורה כולה: “מה ששנאוי עליך לא תעשה לחברך”. ונשימה אל לב: הכלל הזה אינו מטיל על האדם את החובה שהוא יראה את עצמו אחראי לכך, שמה ששנואי עליו, מה שמביא לו נזק, מה שגורם לו כאב, צער, דכאון, עלבון לא ייאנה ולא יגיע לחברו האדם בחיים. ונחות דרגה: על האדם אף איננה מוטלת בכלל הזה החובה, שאם רעה כזאת התרגשה ובאה על חברו יחיש הוא ישע לו, יחלצהו ויפדהו.

הכלל הזה פונה אל האדם ותובע: מה ששנואי עליך לא תעשה אתה לרעך האדם. אתה אל תהיה איש המעשה הזה. לומר: קלסתר פניו של האדם הניבּט אלינו מן הכלל הזה אינו מבהיק. להיפך, הוא די עכוּר… הוא זה היצור שלבושתנו הוא ידוע ומוכר לנו בידיעה ובהכרה מאוד־מאוד קרובה ואינטימית. היצור־אדם שבעטיו של “יצר לבו מנעוריו” עלול הוא גם עלול הוא עצמו לעשות זאת וכזאת לחברו האדם, אם שהוא “שונאו בלבו, נוקם ונוטר”, ואף גם אם הוא לא שונא לו מתמול־שלשום, אלא שהוא ממעשהו זה יפיק, או נדמה לו שהוא יפיק ממנו תועלת לעצמו, לרווחתו ולהתנשאוּתו האישית בחייו.

כדי שהיצור־אדם הזה ישנה אורחו, כדי שלבו בקרבו יעצור בעדו, יכהו וייסרהו שחלילה לו ממעגל נלוז זה, אין עצה ואין תחבולה אלא להזיזו ולהסיטו מדרגה אנושית זאת שהוא עומד בה, הזז והסט והעלה לדרגה אנושית אחרת – נאורה יותר, מוסרית יותר.

כאן עלי לפרש, חזור ופרש, שבדברי על האדם באשר הוא אדם, כוונתי למה שאנו, בנים לעם ישראל, למדנו ולימדונו מעיקריה של תורת ישראל והשקפת־עולמה על מהותו של היצור הזה שנקרא עליו השם אדם: “עפר מן האדמה” ככל בהמות השדה וחייתו יער, על כל תכונותיהן, דחפיהן ויצריהן, ועם זה – “צלם אלוהים”. נשמה… “נשמת שדי אשר תבינהו” (איוב לב, ח). זהו המבדילו הבדל מהותי מוחלט מכל החי על־פני האדמה, מפליהו ומייחדו בכל היקום אשר תחת רגלינו ומעלינו.

ומתוך ראיית האדם הזאת ניתן לאנוש־אנוּש כמוני גם לומר בהגיוֹן־לבב וייחוּל הלב: למרות הכל ולאחר הכל אני מאמין באדם… ומתוך ראיית האדם הזה מתפרש לי גם צחוקו של האשמדי, בשעה שבניהו בן יהוידע – כמסופר באגדות ישראל – כבשהו והוליכהו להשתמש בו לבנין מקדש לאדם בחיים, ובראותו בדרך הליכתו מכשף יושב ועושה לעין כל מעשי כשפים, צחק, וכשבניהו בן יהוידע שאלו לפשר צחוקו, אמר: “יושב אדם ועושה כל מיני מעשי כשפים ואיננו יודע שהוא יושב על־גבי אוצר המלך”.

זהו, זהו הדבר! עושה האדם כל מיני “מעשי כשפים” לדעת מה טמון בכל מעבי האדמות, בכל נבכי תהומות הימים, ואף מה שמור בגבהי גרמי השמים, ודעתו איננה נתונה לאוצר שעליו הוא יושב, “אוצר המלך”. וסגולות־היקר מאוצר זה הלא בקרבו צרורות הן וצפונות, והן הנה בעצם אשר אליהן מפנים־פנימיוּתו יערג ויכמה, אך ככל שדעתו מוסרה מהן ואיננה מופנית אליהן להעלותן, לחשפן ולטפחן על כל אשר בהן ומהן, כך הולכים ונערמים ומתגבבים עליהן רבדי־רבדים מן “העפר והאדמה” אשר גם הם, על כל אשר בהם ומהם, נתונים וטבוּעים בקרבו של האדם, אך המה לא הוא! לא הוא במהותו, בעצמותו, בייחודו!

והאדם הניתוק והנידח מעצמו, נע ונד כגולה בתוך עצמו, נע ומתנודד נבוך, נכאב, זעום, מר־נפש, אובד בעושרו, אובד בעוניו… והוא זה האדם, מירב האדם, המתהלך אתנו מקצה הארץ עד קצה הארץ כולה, “עצמנו־בשרנו” ש"אותו אנו יודעים ומכירים בידיעה והכרה מאוד־מאוד קרובה ואינטימית"; והוא הוא זה שאליו במישרין מופנית התביעה ההללית “מה ששנואי עליך לא תעשה לחברך”, כי הוא אכן העלול והמוכן לעשות זאת וכזאת, אך הוא־הוא גם זה, ש"למרות הכל ואחרי הכל" יש להאמין בו ולדעת את סגולות־היקר מאוצר המלך הטמונות וספוּנות בו, אלא שאותן יש לחלץ מתחת לכל שנערם וגבה וגבר עליהן, חלוץ ושכך והעלה והשלט.

מעשה החילוץ־ההעלאה הזה היא העצה והתחבולה לחולל שינוי באדם, שינוי בדרגתו האנושית, וזה כל תוכנו, תעודתו, תפקידו ופעולתו המחוייבת של החינוך באדם. נקראהו ככל שנקראהו, חינוך דתי, חינוך מוסרי, חינוך הומאני, הוא־הוא זה שבידו המנוף לחילוץ ולהעלאה הזאת שבהיעדרה כל חילופי־המשטרים והפיכוּת־המהפכות אינם אלא הפיכות האדם על משכבו בחוליו־הכרוני מצדו הימיני לצדו השמאלי, ומצדו השמאלי לצדו הימיני, וחוזר וחוזר וחוזר חלילה – – –

“בידו של החינוך המנוף”. אך ככל מנוף, הרי גם המנוף הזה נבצרת ממנו כל פעולה אם אין לו מקום אחיזה, נקודת־משען בנשוא פעולתו. ומזדקרת השאלה: יצור־אדם זה שבו מדובר, הוא – בדרגה אנושית עגומה זאת שבה הוא עומד בכללו – מה היא ואיזו היא הנקודה בנפשו, ברגשותיו, להישענותו והיאחזוּתו של המנוף הזה, ומתוכה להניף ולהניע את האדם אל עבר פני הדרגה האנושית האחרת, הנאורה, המוסרית יותר?

וכאן, מכובדי, אומר ברורות, שמי אשר בתשובה על השאלה הזאת עומד ונושא על שפתיו את השם אהבה, הוא נושאו לריק ולשוא. האהבה, שהכוונה בה ודאי איננה לזאת השגורה בפי כל, כמטבע עוברת לסוחר בכל השווקים, ואשר שמה נקרא גם על רחשי־לבו של אמנון לתמר אחותו. וּודאי גם לא ל"אהבת־אדם" זאת, שבשמה, למען זכות את האדם בגן־עדן שלמעלה, בשמים, או בגן־עדן של “משטר חברתי” שלמטה, על הארץ, כוֹננים ועורכים כוהני דת־אל וכוהני דת “השיויון, האחוה והחופש” שבעה מדורי גיהנום לבני־האדם בחייהם עלי־אדמות –

האהבה, זאת שבפרקי־אבות שלנו ניתן בה הסימוּן שהיא “אינה תלויה בדבר” ושהתבטאותה באדם היא “קשר הנפש בנפש” ועד כדי “מסירות הנפש”, האהבה הזכה והנאצלת הזאת היא בין “סגולות היקר מאוצר המלך”, הנתונות ברוחו ובנפש של היצור האדם כיכולת, ככושר, כפוטנציה, ועליה ניבאו נביאים ואותה חזוּ חוזים נלהבים שהיא העתידה להיות הכח הפועל, המכריע והשליט בחיי דכל בית־האדם תחת השמש, והאמונה בכך – לא המלומדת, השטחית, הגרונית, כי אם האמונה החיה, הכבושה־הלבבית – הזדקקה וזקוקה היא עצמה לאמונה ב"על־אנושיות", לאמונה “באשר לא מכאן”. כי ה"כאן", כל חייו והוייתו, כל אורחו־ורבעו של “בית־האדם” מים היותו על־פני האדמה עד היום הזה הם הסתירה, הניגוד לבשורה ולשיר ההוא שלעתיד־לבוא, הניגוד הגמור, המשווע, המוחץ!

מה אגיד בזה, מכובדי, ולא תדע, ומה נדבר בזה ונפשנו לא תישח לעפר. ומי שעומד, איפוא, ואומר, כי הנקודה בנפשו של אדם־ההווה עתה, כעת חיה, להשעין עליה את המנוף לחינוכו, היא ה"ואהבת לרעך", הרי הוא כמי שאומר על אבן טובה, מנזרו של מלך משוח ה' השקועה ומכוסה תחת משואות החורבן והמפולת של כל היכל המלך, שהיא גופה נתונה להיות “נקודת־המשען” למנוף הבא לחלצה ולהעלותה מתחת לערימות “העפר מן האדמה”, שנערמו ותוּללו עליה מדורות ודורות, ויבלעוה ויכסוּה.

לא! לא האהבה שהיא עתה הדחויה והנידחת בנו, לא היא זאת הנקודה בנפשנו, כי אם אחרת – זאת שאלוהים עצמו, כביכול, משעין עליה בנפשו של האדם, הוא כשם שהוא, את מנוף החינוך האנושי “בתורתנו, תורת משה וישראל”.

נקרא־נא בתורה: “אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך, לא תהיה לו כנושה… אם חבול תחבול שלמת רעך עד בוא השמש תשיבנו לו, כי היא כסותו לבדה, היא שמלתו לעורו, במה ישכב”, (שמות כב, כה).

חבלת, אדם, שמלת רעך, שמלת העני עמך. מילא… הנך כשם שהנך… אך האם גם בבוא השמש לא תשיבנה לו? והרחמים, ה"רחמים הפשוטים" לאדם היכן הם? במה ישכב? לילה… והיא שמלתו לעורו, היא כסוּתו לבדה. איך ינוח? איך יתן שינה לעיניו? במה ישכב? במה ישכב?

ואף כשנאמר “ואהבת”…

“וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם. ואהבת לו כמוך”. והנימוק? “כי גרים הייתם בארץ מצרים” (ויקרא יט, לג). אך האם המצרים אהבו אותנו, ועלינו כל כן למוד לגר הגר בארצנו באותה המידה? להיפך: “כי גרים הייתם”, עשוּקי משפט, עשוקי כבוד, מושפלים, מבוזים, מנודים. ואתם היודעים מנפשכם את נפש הגר, איכה תוכלו גם אתם וראיתם אותו בעוניו ומרודיו אלה? איכה תוכלו גם אתם להונות את הגר, ללחצו? אתה “גר לא תונה ולא תלחצנו”, אתה “לא תטה משפט גר, יתום ואלמנה”, כי על כן הלא צרפתיך ובחנתיך בכור עוני, בכור יסורים (ישעיה מח, י). למען תדע, ולמען תחוש ותחיה את נפשו של הסובל, המיוסר, המעונה.

רחמים! יסוד הרחמים! “ידעתי מכאוביו” – – –

האהבה, כשהאדם הוא גופו גם נושאה ונשואה כאחד, “האהבה העצמית”, ראש דברה וסוף דברה הוא: אנוכי! אֵגו! והיא ההסתגרות הנפשית ההרמטית שבה ומתוכה אין שום מיפתח ומוצא אל הזולת. לעומתה, הרחמים, גם כשהם עצמיים, ביטוים הנאמן הוא בן ההברה האחת: אוי! והוא־הוא שבו וממנו המיפתח, הדרך והמעבר גם אל הזולת. ומי אדם בארץ שה"אוי" הזה איננו בן־בריתו ובן־לוייתו האינטימי ביותר בשכבו ובקומו ובלכתו בדרך, דרך חייו של כל יצור־אדם, שכל שעל, כל מדרך־כף־רגלו בה מפולג ומפורד לפרשת עשרות דרכים, נתיבות ומשעולים למבוכה, לתעיה, לנדודים, והסתבכות והסתכסכוּת נפשית. “אלוהי, נשמה שנתת בי טהורה, אתה בראת, אתה יצרת, אתה נפחת בי, וכל זמן שהנשמה בקרבי” – אוי! – – –

והאם לא מלבנו קונן האיש מארץ עוץ שקם מעולם לתנות לפני אל־עולם את מרי־גורלו של יצורו האדם בעולם: “אך בשרו עליו יכאב ונפשו אליו תאבל” (איוב יד, כד). ידווה ויכאב האדם את מכאובי־הגוף, מדווי־הבשר ככל החי על־פני האדמה, והוא אף גם נפשו בו תבך, תהמה ותאבל עליו תמיד. מצוקות־אדם, יגוני־אדם המיוחדים, הנפלים, שכל יצור ביקום לא ידעם… והם הנם אשר מהם, ממכאובי־בשרו, מקרעי־נפשו ואבל־נפשו עליו מהוייתו העצמית הזאת של האדם בכוליותו הן נובע ישירות, וכמו “באופן טבעי” מתקבל ומתחייב, שיחסו הוא הבסיסי אל בן־מינו האדם, רק באשר הוא אדם כמוהו, יהיה יחס של רחמים, של חמלה – זה היסוד בנפשו וברגשותיו של האדם שאלוהים עצמו, כאמור, אליו פונה ואליו טוען במערכת מצוותיו ופקודותיו לאדם ביחסים שבינו ובין חברו האדם.

והוא־הוא זה שניתן להיות, שצריך להיות הנקודה להשעין עליה באדם את המנוף הבא להניפו ולהעלותו מדרגה אנושית עגומה זאת שהוא עומד עליה – העלותו מתוך האמונה החיה במה שהוא הוּעד להיות ומסוגל להיות מייחוד מהותו ועצמותו כיצור־אדם ביקום, ומתוך רחמים עצומים עליו, ככל שהוא בהוויית שניותו ורפיפותו עתה, רובץ תחת המשא־המסה האלוהי שהושם עליו, תחתיו רובץ, כושל, נוקש, תועה מנוכּר לעצם־עצמו, מנוכר לרעהו האדם, מנוכר לאלוהים, ואוי לו, ורע לו מכאן ומכאן. מתוך האמונה הזאת בו, ומתוך הרחמים האלה עליו, הניעו והסיטו בבינה, בדעת והשכל אל עבר פני הדרגה האחרת, זאת שלא ה"מה ששנואי עליך לא תעשה לחברך" הוא שיהא בה הכלל של התורה כולה, כי אם הכלל האחר, זה שספוּן ועלוּם ונידח באדם, והוא בפנים־פנימיותו נאנק דום ומתפלל ומפלל לגאולתו –

“ואהבת לרעך כמוך – אני ה'”.

– ואתה, הצעיר שבחבורה, ישבת כל הזמן מן הצד. שתקת בפנים חמוצים. מדוע?

– מה היה לי לדבר? אתה ועוד אחדים מחוגנו קפצתם ונכנסתם “לתלם”. יבוּשם לכם! אני – לא!

– דבר ברורות, אל תתכנס לתוך עצמך כקיפּוֹד.

– רוצה אתה שאדבר ברורות, אדבר. אתה קבעת והכרזת בראשית שיחתנו, שאנו בדברנו על האדם באשר הוא אדם, כוונתנו לאדם כמו שלמדנו עליו בחומש. היצור שאלוהים ברא אותו כך בשניותו המהותית. כך אמרת.

– ואתה?

– אני עוד לא נאחזתי ב"מושכל ראשון" זה שלכם.

– אינך מקבלו?

– אף אינני מבין איך אפשר, איך אדם יכול לקבלו!

– עד כדי כך?!

– אינני יודע איך להסביר לך זאת. זה גם מקומם אותי… מרגיז… כך היה עוד בילדותי. בבית־הספר.

– ספר. מעניין.

– זוכרני, אנחנו לומדים בשופטים. “ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ד' ויחר אף ד' בישראל וימכרם ביד… ויוסיפו בני־ישראל לעשות הרע בעיני ד', ויתנם ביד”. לבי מתחמץ, ואני מתפרץ: מדוע הוא עושה כן, אלוהים? והמורה אומר: הלא אתה קורא “ויעשו בני־ישראל את הרע!” ואני מגמגם: ולמה הוא… אלוהים? למה הוא עשה אותם כך שהם יעשו את הרע? אחרי שנים הבנתי, שהמורה שמח כשנפטר ממני והשיאני לאיזה ענין אחר. היה איש נפלא, טהור. אהבתיו. זכרו שמו בלבי.

– והשאלה הזאת – היא זאת ש…

– אתה יכול לצחוק.

– אתה טועה. אני רחוק מצחוק לזה.

– אספר לך עוד רק מקרה אחד, על התשובה שקיבלתי פעם על שאלתי זאת. אחי הגדול ממני עבר לתל־אביב. עבד כפועל בדפוס. פעם בא אלינו לירושלים, והוא ואני נכנסנו לבקר בבית דודנו.

הדוד שואל אותו על תל־אביב, על הנעשה בה, וגם חוקרו אם הוא עוד מתפלל בכל יום, מניח תפילין, ואחי עונה מפני הכבוד מה שעונה. הדוד נאנח וקובל על החדשים, החלוצים, ההולכים בשרירות לבם אחר היצר הרע המוליכם, ובשלהם כל הפורענויות והצרות. ואני, שישבתי כל הזמן ושתקתי שתיקת דרך־ארץ בפני הדוד, הנה אניה אלוהים לידי הזדמנות להשיח את שאלתי, ואני שואל:

ולמה, דוד, נותן אלוהים ליצר־הרע להוליך את האדם? והדוד דווקא שמח על שאלתי, יושב ומסביר לנו בלב טוב ובסבר פנים מה אומרים בזה כל הספרים הקדושים שלנו: הם אומרים, שאלוהים בחסדו רוצה להנחיל לבני־אדם כל טוב בעולם הזה ובעולם הבא. אך הוא יודע שבני־אדם מתביישים לקבל נדבות. והם אף משפילים עיניהם ואינם מסתכלים בפני האנשים שהם אוכלים אצלם לחם חסד. מה עושה הקדוש־ברוך־הוא? הוא בורא את היצר הרע ומטיל עליו לפתות את האנשים לעבור על מצוות אלוהים.

היצר הרע יודע את המלאכה, עושה אותה באמונה, ולו יש ויש כל מיני עצות ותחבולות לדוג את הדגים בחרמו, והמלחמה אתו קשה מאוד. אך האדם כשהוא חכם, ויודע את הנעשה, איננו נכנס כלל אתו בשום משא־ומתן, דוחה אותו תיכף. וכשהלז מתחצף הוא נאבק אתו, נלחם בו, מתגבר עליו וניצל מידו. וכשבא “החשבון”, מקבל הוא בגן־עדן “שכר יומו”. מגיע לו. עמל ויגע כל היום. ולפי הצער האגרא… וליהפך, מי שהוא שוטה איננו קם נגדו תיכף בכל כוחותיו, איננו נאבק עמו לשלחו, מטה אוזן לפיתוייו, היום דה ומחר הא, עד שהוא כבר כולו בידי “האוהב” הזה והלז מוליכו לכל ההנאות והתענוגות היפים שבעולם הזה, אז – אוי לאדם ואוי לנפשו. הוא מקבל את שכרו מושלם בהנאות ובתענוגות הנחמדים שבגהינום. ובדין, בצדק. מגיע לו!..

הדוד גומר, נהנה מדבריו, ורוח רעה לובשת את אחי והוא אומר: נוהגו של אלוהים עם האדם כנוהגו של הפריץ מפולניה עם היהודי שלו. הדוד מביט נדהם: מה פריץ, איזה פריץ? ואחי יושב וסח לו בניחותא: פריץ אחד בפולניה היה לו בחצרו דוב מאולף. קרא ליהודי שלו ואמר: הקשב היטב למה שאומר לך. בעוד ימים אחדים יתאספו בביתי פריצים מן הסביבה, ואני אביאך ואשלח בך את הדוב, ואתה תצטרך להיאבק עמו לעיני כל האורחים. ודע וּזכור: אם הוא ינצח אותך, אתה העטית עלי חרפה ואני אשליך אותך אל הבור הידוע לך שבחצרי ובו תרקב. ואם אתה תנצח אותו והוא לבסוף יברח ממך, איטיב עמך ואמחול לך החוב שאתה חייב לי. ועתה לך והתפלל לאלוהיך, עשה כל אשר תעשה, התכונן. הזמן קצר והמלחמה עם הדוב קשה מאוד.

איך נגמר הביקור שלנו בבית הדוד, תבין מעצמך. רציתי רק לספר לך מה התשובה שקיבלתי על השאלה שלי מדודי. ואני אגב שואלך: האם באמת זוהי, כמו שאמר דודי, התשובה הניתנת בכל ספרינו על שאלתי אז?

– על שאלתך אז. ועתה?

– גם עתה! הרבה שאלות, שנדמה היה לי כי להן אין כבר כל שייכות אלי, באות שוב ומתייצבות: “הננו!” אינני רוצה להתחמק מהן, אבל גם אינני רוצה להתחמק מעצמי. אני רוצה להיות כן, אמיתי ושלם עם עצמי. משום כך תמהתי וגם כעסתי, כשבשיחותינו דוּבר ודוּבר על האדם בשניותו המהותית שמבראשית, מאלוהים, ואף אחד לא קם ולא שאל: אם אלוהים – אז… למה? למה עשה אותו כך, שיהיה נדחף מתוכו לעשות גם את הרע? למה הירע לאדם? למה הירע לעולם כולו? אף אחד לא שאל ולא דיבר על זה. עליכם מקובלת, כנראה, התשובה של דודי. ואני אומר שאח צדק! הוא לא צריך היה להגיד זאת לדודי, לצערו, אך הוא צדק! וזה גם ששאלתיך, האם באמת כך נאמר בכל ספרינו הקדושים? הגד!

– אענה לך: כן! תשובה זאת נמצאת בספרינו, והיא גם הידועה והשגורה בפי כל. אבל אני גם אינני מהסס לומר לך, שהתשובה הזאת, כשהיא נישׂאת בפי הרבים באותה הפשטות והשיטחיות שהיא כרגיל נישאת בפיהם, אכן יש בה כדי לעורר גם תגובה כתגובת אחיך.

– אמור־נא אתה לי את התשובה בלי אותה הפשטות והשיטחיות.

– מיד? על רגל אחת?

– רק נקודה. כותרת תמציתית. למחשבה.

– “כותרת תמציתית”… אמור־נא את הפסוק הראשון מדברי הנביא, שפנה לשמים ולארץ שישמעו ויאזינו לדבר ד'.

– “שמעו שמים והאזינו ארץ כי ד' דיבר. בנים גידלתי ורוממתי והם –”

– די! די! הנה, שתי המלים! תמצית כל “המחשבה” ליצירת האדם בעולם: “גידלתי ורוממתי”… גדוּלה ורוממות!

– ראשית, זה נאמר על ישראל, והשנית –

– הראשית שלך היא עצמה מאותה הפשטות והשטחיות המורידה. “זה נאמר על ישראל”. וישראל, לא אדם? מעבר לאדם? ישראל, אומת ישראל, כל חותם תכנית היווייה, יעודה ויחודה הוא להיות היא בעולם “האדם”, משפחת־האדם ש"עלתה במחשבה". להיות היא המגשימה את אשר משפחות־האדמה צריכות היו להגשים ועיוותוּ ולא הגשימו, ובכך להיות היא גם המופת החי, הכוכב, שלאורו ובמשיכתו ילכו גם האחרים בהילוכה המוּתווה של התולדה, שבסופו, באחרית הימים, יהיו כל “יושבי תבל ושוכני ארץ” – “האדם”, משפחת־האדם שבתכנית הראשית, “בברוא אלוהים שמים וארץ”.

אומר לך עוד דבר, שודאי יהיה כחידה בעיניך: עמידתך אתה בהתקוממות, במחאה: למה? למה ברא אלוהים כך את האדם שיכול לעשות גם את הרע? עצם אפשרותה של עמידת־אדם בעולם בשאילתא שכזאת, נעוצה, בלי שאתה יודע ובלי שאתה משער כלל, בתכנית הגדוּלה והרוממוּת לאדם ביחודו בבריאה.

– ומתי תסביר לי זאת לא “על רגל אחת?”

– אל תצטנע. אל תשאל מתי תסביר לי. אמור: “מתי נשוחח על זה, ואני אסתער, אצעק, אתנגד, אתעקש”.

– יהא כך. מתי?

– אעתיק בשבילך עמודים אחדים ממחברתי. את הנאמר בהן רשמתי לפני שנים אחדות, לאחר שגם בלבי היתה תקועה השאלה שלך.

– ואתה הוצאת אותה? נרגעת?

– שמע, אם את מבקש גלולות למנוחה, לשני העריבה, הם אינם בידי. לי לא ידועות תרופות, שבאמצעותן אפשר לנקות את המוח ואת הלב מה"למה". “למה” אחת הולכת ומתגלגלת ב"למה" שניה, השניה בשלישית וכך הלאה והלאה. אתה תקרא את אשר אשלח לך. אחר בוא. נשוחח, נברר, נתווכח. אין דבר. יקר אתה לי בשאלותיך הרותחות, בהתנגדותך, במריך וגם ב"בעיטות" שלך המגוחכות לפעמים מאוד. אני יודע מאין הן נובעות ומה יש מתחתן.

אלוהים בורא את השמים ומאורות השמים. בורא את הארץ ואשר עליה. בוראם בחכמה האלוהית, בשלמות האלוהית. “מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תיכן וכל בשלש עפר הארץ” (ישעיה מ, יב). אך מה הווה לו ליוצר ביצירת עולמו, אם הוא עומד לפניו בלוּם, סגור ואטום, עולם ללא דעת והכר את עצמו, ללא התבונן בעצמו וללא הפלאה והשתאות על עצמו. “משל למלך שהיה לו מגדל מלא כל טוב ואין אורח בא. מה הנאה לו למלך שמילאו” (בראשית רבה ה).

ואלוהים פוקח את עולמו: יוצר בו את האדם!

מספרת התורה: “ויצר ד' אלוהים מן האדמה כל חיית השדה ואת כל עוף השמים ויביא אל האדם לראות מה יקרא לו” (בראשית ב, יט).

השם, שמו של כל עצם וקביעתו בימי ראשיתו של עולם, איננו מקרי ואיננו מוסכם סתם. השם הוא משמעותי, יש בו מהוראת טיבו ומהותו של העצם. “ובשעה שביקש הקדוש־ברוך־הוא לברוא את האדם נמלך במלאכי־השרת. אמר להם: נעשה אדם. אמרו לו: אדם זה מה טיבו? אמר להם: חכמתו תהא מרוּבה משלכם. מה עשה? כינס כל בהמה, חיה ועוף, העבירם לפניהם ואמר להם: מה שמותם של אלו? לא ידעו. כיון שבא אדם, כינס כל אלה ואמר לו: מה שמותם? אמר אדם: לזה נאה לקרותו שור, לזה ארי, לזה נשר… וכן לכולם” (בראשית רבה, יז).

כל שור בעולמנו – “והדר לו”. הוא מגלם את הוויית הבהמיות בכבשוני הבריאה בהשתלשלותה ביקומנו, דרגה מעל לצומח, אך השור עצמו איננו יודע כלל את הוייתו השורית, כשם שהארי איננו יודע ואיננו מכיר כלל את הווייתו הוא הארית־החייתית, וכשם שהנשר בשמים איננו עומד על הווית עצמו הנשרית העופית. האדם, הוא “שחכמתו מרובה אף מחכמת מלאכי־השרת”, לו הדעת הזאת, והוא –

“כל אשר יקרא לו האדם הוא שמו!”

והאמור בכל “חיית השדה ועוף השמים” על אחת כמה שהוא אמור “בכל אשר הצמיח אלוהים מן האדמה”. כל עץ מגלם את הוויית הצומח בבריאה, הדרגה מעל לדומם. אך העץ עצמו איננו יודע כלל שהוא עץ צומח ושהוא נושא פרי “טוב למאכל ותאוה לעיניים”, כשם שהנהר־העדנים איננו יודע שהוא נהר נוהר להשקות, לרוות, לחיות.

האדם “המתהלך בגן” הוא המביע אומר: “מה נאה אילן זה!” הוא המחווה דעת: “מה טוב! מה נחמד למראה!” ר' נחמן מברסלב אומר: “כל עשב ועשב יש לו שירה. ומשירת העשבים, שרועה הצאן מהלך ביניהם, נוצר הניגון של הרועה”. כל עשב – הוא עצמו שירה. שירה שאיננה עומדת על עצמה; שאיננה מוּדעת לעצמה. עוד לא נמצא העשב שיאזין לשירת עצמו ולשירת יתר העשבים וירקוֹם את סימפונית העשבים, כשם שלא נמצא עוד העץ שיקשיב לרישרוש העלים מסביבו, לאיוושת היער, וירקום את סימפונית היער.

האדם! אותו נתן אלוהים בגופו של עולם להיות גם עיניו ואוזניו של עולם, לבו של עולם, מוחו של עולם. מבעדו, מתוכו, דרכו, יראה העולם את יופיו – “יופיו של עולם”. מבעדו, דרכו יתבונן העולם בעצמו, יתבונן וישתאה ויפליא, יתבונן ותיפעם רוחו, ויומר שירה, שירת השמחה, התודה, הברכה. “פסוקי דזימרה”, “הללוהו! הללוהו מן השמים, הללוהו מן הארץ, הללו שמש וירח, הללו כל כוכבי אור, הללו כל עץ, כל רמש, כל ציפור כנף! הודו על ארץ. הודו על שמים… הללויה!.. הללויה!”

האדם – ההיפּקחות היקומית. היפקחות הדעת, התבונה, ההשכל ––

לא רק בכך מתבטא יחודו של האדם. לא בכך הוא מתמצה. היבהק־היבהקוֹ של היצור־האדם, יחידיות־יחודו שאין בשום יצור בבריאה לא ממקצתה ולא מדוגמת־דוגמתה, היא הסגוליות המתבטאת במלה אחת שאנו נושאים אותה על שפתינו מאה פעמים ואחת בכל שעה בלי שים אל לב, המלה בת שתי ההברות –

אני!

הסגוליות הזאת, ה"אניית", לא ניתנה לשום יצור בבריאה, אף לא למלאכי־השרת. היא ניתנת מאת אלוהי הבריאה רק לאדם. ובה בעיקר השתקפוּתו של צלם אלוהים, של כבוד אלוהים באדם.

“ותחסרהו מעט מאלוהים וכבוד והדר תעטרהו” (תהלים ח, ו).

ולביאור:

העולם – כוח אלוהים, רצון אלוהים. כוח־רצון מהווה, מחייה, ומעמד הכל. הוא לבדו מקורה של כל המציאות, אפיקה, חוקה, קיומה. כל היש, כל היצור מן “השמש אשר ידע מבואו” ועד “החסידה בשמים היודעת מועדיה”, מן “הארבה אשר מלך אין לו והוא יוצא חוצץ כולו” עד “מעדנות כימה, מושכות כסיל ומזרות יוצאות בעתן”. המה כולם, עצם הווייתם – סיפור כבוד־אל. עצם הווייתם, התגלות הכוח־הרצון האחד העליון אשר לא יושבת בהם ולא יופר, כי הוא חתום ונעול בהם. כי הוא בם טבע טבוע – חוק בל יועבר! אך אחד הוא היצור במלוא הבריאה אשר הרצון העולמי העליון־על־כל ניתן לא רק בו, אלא גם לו. ולא רק לו כחוק מואר ומוכר בהכרתו, אלא גם לו לחופשו, לחופש דעתו־הסכמתו, לחופש רצונו־הכרעתו שלו.

“ויצו ה' אלוהים על האדם לאמור” (בראשית ב, טז).

לא עוד “ויאמר אלוהים: יהי! ויהי כן!” לא עוד רצון אלוהים כחוק כלוּא, חתום וטבוע, כי אם כחוק מפי אלוהים אל הכרתו־רצונו של יצורו. “ראה נתתי לפניך!” “נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע – ובחרת!” (דברים ל, טו).

כלומר: הקשר בין “החיים־הטוב” והליכה בחוק אלוהים; ולעומת זה: הקשר בין “המוות־הרע” ואי־ההליכה בחוק אלוהים – הקשר הזה קיים ועומד לעד ולעולמי עולמים, ואין שום עצה ותחבולה לשום יצור להתירו ולסתרו סיתור כלשהו!

זאת מודיע אלוהים לאדם, את זאת מורהו חוזר והורות. למען ידע ולא ירע לנפשו. למען ידע ויטב לו, ידע וישכון לבטח “בגן אשר נטע אלוהים בעולמו לשים שם את האדם”, לאכול מפריו, לשבוע מטיבו ולעבדו ולשמרו. “להיות שותפו של אלוהים בעולמו”. אולם עצם קבלת האדם את דבר־אלוהים זה או אי־קבלתו, עצם הישמעות האדם לפקודת אלוהים ועצתו־מצוותו או אי־הישמעותו – זה מסור בידי האדם. הוא, אשר אותו עיטר אלוהים בבריאה גם בעטרת העצמאות… עצמאות עצמיוּתו, בה להתהלך בעולם אלוהים. בה לעמוד לפניו.

“בה להתהלך בעולם אלוהים”. אולם העצמאות הזאת – מתן עמידת הזקיפות והקוממיות ה"אניית" הזאת לאדם: “אני, ודעתי שלי! אני, ורצוני והכרעת־רצוני שלי!” – בה הן צרורה האפשרות של התיצבות האדם גם נגדו של אלוהים, האפשרות גם של אי־ההליכה בחוק האחד־העליון־העולמי – והוא הרע, והוא המוות! הרי שעם הבאת החופש הזה לתוכו של עולם מחדיר אלוהים לתוך עולמו גם את האפשרות של פגיעה בעולמו, האפשרות של חתירה תחתיו, של עירעורו ומוֹטו! ואכן “בשעה שברא הקדוש־ברוך־הוא את אדם נטלו והחזירו על כל אילני גן־עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם! וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב עולמי, שאם קילקלת אין מי שיתקן אחריך” (קהלת רבה ט).

“אם קילקלת אין מי שיתקן אחריך”. ההודעה־האזהרה לאדם העומדת לעד! “העידותי בכם!” אך בה גם “כתב החופש” לאדם. “אם תקלקל, אם תחריב” – “הרשות נתונה”. החופש – העצמיות בעצמאותה, האישיות, סגולה ה"אנייות" – אין כמוהו הדר וכבוד ליצור האדם בעולם, ואין כמוהו גם לנוראות הסיכון והסכנה בעולם.

ומידת־הדין שואלת, מידת הדין טוענת: “אדוני, מה בן־אדם כי תפקדנו?”

"אמר ר' חנינא: כשבא הקדוש־ברוך־הוא לברוא את האדם נמלך במלאכי־השרת. אמר להם: עשה אדם. אמרו לו: אדם זה מה טיבו? אמר להם: צדיקים יוצאים ממנו. דרך צדיקים הודיע למלאכי־השרת ודרך הרשעים לא גילה להם… שאילמלי גילה להם לא היתה מידת־הדין נותנת שייברא האדם.

“אמר ר' ברכיה: בשעה שברא הקדוש־ברוך־הוא את האדם ראה את היוצאין ממנו… הפליג מנגד פניו דרכם של רשעים, שיתף בו מידת הרחמים וברא את האדם” (בראשית רבה ח).

ואמרתו, אימרת אלוהים לאדם – אימרת החסד, היקר והחרדה הגדולה, הלא היא כתובה על כל דף ונשמעת מכל דף של “ספר אלוהים והאדם” אשר בישראל.

אתה האדם, נזר בריאתי אתה. סגולתה, טעמה, כדאיוּתה אתה!

אני, משל למי אני דומה? לאמן שבנה היכל נאה ושמוכלל וכיירו וציירו ונתן בו כלים נאים ומשובחים ומילאו כל טוב. ראה האמן היכלו וערב עליו. עמד בתוכו וקרא: כמה נאה ומשובח אתה! ענו כל קירות ההיכל כלפיו ואמרו: כמה נאה ומשובח אתה! ענו כל הכלים שבהיכל כלפיו ואמרו: כמה נאה ומשובח אתה! מתעצב האמן אל לבו ואמר: הרי הללו אינם משיבים לי אלא את קולי שלי. ומה הנאה? ומה שמחה?

ואני אותך יצרתי, אדם! אתה וקולך שלך, אתה והכרתך ובחינתך ובחירתך אתה שלך.

אין שירת־עולם נאה לפני מזאת אשר אתה, האדם, תשירנה בעולמי, כי אתה בקולך שלך תשירנה, ואין כתר נאה לפני מכתר הניתן לי בעולמי ממך, אדם, כי אתה הנותנו מחופשך, מרצונך, מאמיתך. כתר מלכותי!

פארי, אדם, עליך ופארך עלי. כי היא תפארתי, היא שמחתי־כבודי בעולמי אשר תיכּון בו מלכותי וייעשה בו רצוני מנהירת רצון־חירות, רצון־קוממיות.

ממך ועל־ידך, אשר אתה הוויית החירות, הוויית הקוממיות בעולמי. אתה. אדם!

וראה, עמד פעלי־עולמי לפני בטח, שוקט. וכי אותך, אדם, בראתי סרה וניטלה הבטיחות, כי הלא בידך אתה החופש! כי אותך, אדם, בראתי הועמד כל עולמי לפני פרזות…

וכל זאת שווה לי, כי בך, בחוויית־חופשך, אשר היא פרזונו של עולם, אשר היא אי־הבטיחות העולמית, בך כבוד מלכותי וטעם מלכותי בעולמי. בך ועמך, אדם!

ועתה מה אני שואל ממך:

צלמי עליך, אדם, פארי עליך – אל תשחיתהו ואל תעוותהוּ! נגיד שמתיך בעולמי, אך אתה אל תהלך בו לבוש־גיאות, עוטה רהב־בעלוּת. זכור, לא ריבונו של עולמי ולא מחוקקו אתה! אף לא אדונם ומחוקקם אתה של חיי־עצמך בעולמי.

שור! אתה והרמשׁ הקט הזה הרומש לתומו על־פני הארץ ומתחמם לחומו ולאורו של שמש־עולם; אתה והנטע הרך הלזה הצמוד לערוּגתו כיונק אל שדי־אמו – אתם, מקור־ישות אחד לכם וחסד ברכה אחת עליכם. אתם בפקודת חוק אחד אתם נפקדים, חוק האחד העולמי הגזור על כל, השולט בכל ומעצב הכל. “אנוכי עשיתי ארץ, ואדם עליה בראתי, אני ידי נטו שמים וכל צבאם ציויתי”.

אתה והנטע הרך הזה, פקודת־מציאותכם אחת ומעיין־יניקתכם אחד; אך אתה הוא, נטעי נעמני, אשר פקודת חייו ניתנה לו גם באור הבינה והדעת. נטעי נעמני אשר גם את הכד נתתי בידו, ואומר לו:

הנה, נטעי, המעיין – מעיין יניקתך, מעיין חיוּתך! אליו שלח שורשיך; משפעו, מברכתו השקה מעגל מטעך. שלח – וחייה! השקה – ונהרת!

אולם אתה הוא הנטע אשר בידו גם לשבור את הכד על המבּוּע. בידו גם לקוסס את שורשי עצמו, לנתקם מעל מעיין־חיותו ולהיות לשמה, לזוועה ולמפלץ בכל גני ולכל יצורי גני.

ועתה, דע, אדם, את מקומך מה הוא, ויעודך בעולמי מה הוא. הלא הוא היעוד האחד:

האֵר והעלות את ממשלת חוקי בעולמי לחפץ הבחירה שלך בהווייתך אתה בעולמי. האר והעלות בך את צווי, צו כל כורח־חייך לחדוות־רצון כל חייך! זאת היא, ולכך היא עצמיוּתך ועצמאות־עצמיותך, אדם! זאת היא, ולכך היא סגוליות ה"אני" שרק אותך, אדם, לבד חוננתיה בעולמי.

והיא אשר אני שואל ממך:

התהלך לפני והיה תמים! היה, אדם, תמים עמי מדעת ומהכרה. תמים עמי מבחירה, מחופש.

רוחי אשר נתתי בך – שובה צררנה ברוחי. היא אשר בידי היא – שובה הפקידנה בידי! הפקידנה מתוך שמחה וטוב־לב. הפקידנה, והיא תנחה אותך. הפקידנה, ואוזניך תשמענה תמיד דבר מאחוריך לאמר: זה הדרך, לכה בו, אם תימין ואם תשמאיל.

נרי בך, אדם. נר ד' נשמת אדם… בידך לעמעמוֹ, להעכירו, גם לכבותו. ובידך להעלותו, להגיהו, להקרינו. ואני קורא אליך, אדם! קורא אליך להיות שותפי בעולמי! להרבות עושרו של עולם, יופיו שלעולם, שלומו־שלמותו של עולם! אני קורא אליך, אדם, להירקם ברקמת אור העולמים, חיי העולמים –––

אקראך, אדם! פרשתי ידי אליך –––

– קראת את העמודים ששלחתי לך?

– קראתי! קראתי! עיינתי בהם גם היום לפני בואי הנה.

– והאם לא “הגדולה והרוממות”? הגד! והיא זאת תכנית הראשית של אלוהים לייחודו של האדם בעולם. היא זאת!

– כן! מודה. “כבוד. רוממות”. אך הוא… האדם! הוא מה עשה ומה עושה בגדולה ותפארת זאת? אתה כותב שאלוהים קורא לאדם להיות שותפו בעולם –

– “אתה כותב”… אין שם אף מלה אחת משלי. הכל מועתק. מוּצא מספרים.

– “מאימרת אלוהים הכתובה על כל דף מספר אלוהים והאדם אשר בישראל?”

– על כל עמוד, על כל שורה בו! “בנים גידלתי ורוממתי”…

– מלים מספר ישעיה בן אמוץ.

– כן. מספר ישעיה.

– ישעיה בן אמוץ האדם.

– האדם כמוני, כמוך?

– ואם לא כמוני וכמוך? אדם!..

– אדם שאליו נגלה אלוהים, והוא באש־קודש שליחותו התהלך על־פני האדמה כ"סנה בוער" תובע ונושה:

“חדלו הרע. לימדו היטב. דירשו משפט. שיפטו יתום. ריבו אלמנה”.

– לא הוא הראשון ולא הוא האחרון: בכל תקופה, בכל דואר אידיאליסטים בודדים צעקו וצועקים.

– והוא גם חוזה בעיניו את האחרית. אחרית־הימים. “וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות”.

– גם אתה, גם אני חפצים זאת. כמו שאומרים בעברית־של־שבת: משׁאת־נפש… ואני גם אינני מבין, מה אתה דורש. שאעמוד ואודה שהאדם יש בו גם יצרים טובים, חפציות טובות? האם שמעת פעם מפי שאני מכחיש זאת, כופר בשניותו של אדם? אך גם לאחר שקראתי את דבריך, ואני מסכים שהחופש, שה"אניות", כמו שאתה אומר, הוא יחודו של היצור־האדם ביקום, אין אני מחוייב לומר שזה מאלוהים, מתכנית הבראשיתית שבחומש. ואם החופש הזה, חופש הבחירה של האדם, הוא אמנם מאלוהים אני חוזר לאשר הרגיז וקומם אותי מעודי: אם מאלוהים… אז – למה?! למה? על מי בעולם לא עברה ואיננה עוברת רעתו של האדם בעטרה זאת שהוא נתעטר בה ביקום? על מי לא הביא קללה בה ולא ברכה? את מי לא דיכּא, לא הרס, לא טרף? את מה לא פרע, לא שיקץ, לא ניבל? “חופשי!” חופשי לתאוותיו, לשרירת לבו… “ראה, נתתי לפניך, ובחרת!”

– אך מה הוא העולם בלי היצור הזה בו, העולם בלי האדם?

– מה העולם בלי האדם אינני יודע, אינני יכול ואינני צריך לדעת. אך מה העולם עם האדם ובני־האדם בו – זאת אני יודע היטב! העולם הזה, משום שהיצור המופלה הזה שולט בו, מסדרו ומסתדר בו לרצונו, לחופש רצונו, הוא עולם נעכר, מקולקל, מעוות. והוא, היצור הזה עצמו, מתהלך בו בצלה של חרדת תמיד, פחד תמיד, ובכל ריצותיו והתרוצצויותיו, שהוא רץ, רועש, סואן, הומה, רוחשת בו ההכרה־ההרגשה הקהה, האילמת, ש"נוח לו שלא נברא משנברא".

אתה מוריד עיניך… אני יודע. קשה לך לשמוע זאת. אתה אומר שממני מדברת ספרות זמננו החללה, המשמימה, הניהיליסטית. אמת, אני קורא בה. אך היא מדברת אל לבי משום שהיא מבטאת ומאשרת את אשר אני נושא בלבי. לך טוב. אתה לקחת והעמדת עת עצמך “בתלם”. מאמין ב"נשמת שדי" שבאדם, מאמין שהאלוהים מן השמים נגלה על ישעיה בן אמוץ והראה לו איך הוא, בהביאו כל המבּוּלים שהוא מביא על יצוריו, מבולים של מים, מבולים של אש, מבולים של דם, מוליך אותם אל גאולת האחרית שלהם, “אחרית הימים”. אך אני… אני אינני מבין. פשוט אינני מבין. איך אפשר לעצום כה מדעת את העינים ולהתעלם מכל שדוקר, צורב וקורע את שמורות העינים, איך אפשר?!

– ולמה אתה בכל־זאת בא אלי – ואני שמח שאתה בא אלי – לשוחח על מה שאנו משוחחים תמיד? ואתה גם אומר שאתה רוצה לשמוע את דברי, את דעתי?

– אלא אל מי אלך לדבר בזה… באל הדברים? אל הרב?

– ולמה אתה בכלל מתעסק “באלה הדברים”! מה מכריח אותך?

– למה? מפני שאני… מפני שאני באמת מתוּסכּל. אינני יודע מה אני רוצה? מה אני רוצה מעצמי, מה אני רוצה ממך, מכולם… ולמה אתה שואלני פתאום שאלות כאלה? אתה הלא אומר שאתה יודע אותי יותר משאני עצמי יודע אותי?

– בוא הנה! בוא! שב כאן. על־ידי. שב!

עתה הקשב. אתה אומר שלי טוב. שאני לקחתי והעמדתי את עצמי “בתלם”. ובכן, שמע. עם אחר לא דיברתי ולא אדבר בזה. אתך אדבר. שמע:

אני – מכל שעבר עלי בימי חיי… עלי, על ביתי, על כל משפחתי, על היהודים בכל מקומות מושבותם… פרעות, מלחמות, טביחות. מכל שהצטבר בי מזה ושקע ברוחי ונפשי, אני באתי לידי כך, שהנה אני קם בבוקר, לוקח את העתון, קורא על הנעשה פה, על הנעשה שם, דבר יום־יום, דרכו ומנהגו של עולמנו – ומיד נעור בי הוא, זה שאני דוחקו, ממאן ומסרב בהחלט להכיר בו יליד “טבעי הראשון”, יליד אופיי, עצמוּתי, והוא בכל־זאת דבר והשתרש בי, ויהי בי לרקע ולמצע לכל מהלך דעותי ומצבי־רוחי המעכירים ומשממים – “הוא” זה נעור בי, מגיח, ואני עושה כל היום מלאכתי, אוכל, שותה, גם צוחק, מתבדח, אך אויר עולם זה שאני נושמו, שמש עולם זה הזורחת לי, עולמנו זה כולו, על כל מלוֹאו, על כל הנעשה בו – היודע אתה מה האומר, מה הדבר ש"באין אומר ודברים" יוצא ונישא אלי מקצהו ועד קצהו?

ישוב כלא היה – וישוב! ישוב! וחוזר וחוזר חלילה. “מה שהיה הוא שיהיה. ומה שנעשה הוא שייעשה”. הכל יהיה כאין, והכל יחזור! שוֹב ישוב להיות כשהיה, וכך ללא הפסק. לאין־סוף. לאין־תכלית.

זה הוא האומר, הדבר, שהוא באין־אומר־ודברים, מושמע לי ומוקלט בי מלבו של עולם זה שאני נושא אוירו, מתהלך בו, חי בו, משותף בו. ומן המצר והמחנק הזה אני שת עצות כל היום בנפשי, תר ומבקש מנוס לי, מקלט. כל היום נאבק דום, נפתל, ואינני חדל מעשות חשבוני, משפוט ומיסר את עצמי: “ראה, הנה הוא, אדם כמוך… ובכל־זאת?” ו"ההוא" הזה, לפעמים הוא ממרחק מובא, ממרחק זמן ומקום, ולרוב הוא מובא מקרוב, מאלה שאני יודעם ומכירם.

– לא ברור לי: מה חשבונך זה, ומה “ההוא” הזה המובא?

– לא ברור לך… הנה! אעשה עתה את החשבון הזה, חשבון־התמיד שלי עם עצמי על עצמי, בפניך. תשמע.

– אשמע. בחפץ לב.

ו"ההוא" הזה, יודע אתה מי הוא יהיה הפעם? ישעיה! עליו דיברנו קודם. ואדרבה! ניחא! עליו אדבר עתה כרצונך… ישעיה בן אמוץ האדם. כמונו. שנינו הן גם יודעים אותו. עוד מבית־הספר.

הנה, אומר לנפשי:

ראה. ישעיה בן אמוץ זה. אדם כמוני, מתהלך בתוך סביבתו, במשפחתו. בקהל עדתו־עמו. יודע מעשיהם, דרכיהם, שבתם וקומם. ומה משפטו, מה גזר־לבו עליהם? חבר־גנבים. סוררים. רמאים. אוהבי שוחד. גזילת העני בבתיהם. יתום לא ישפטו. רוב אלמנה לא יבוא אליהם. “אומרים לרע טוב ולטוב רע. שמים חושך לאור ואור לחושך”. והוא גם יודע וברי לו, ש"שורשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה". והוא גם רואה כבר את הגופות, את נבלתם המושלכת “כסוחה בראש חוצות”.

“על כן אמרתי: שעו ממני. אמרר בבכי. אל תאיצו לנחמני על שוד בת עמי. כי יום מהומה, מבוּסה ומבוכה”.

ואדם זה, ישעיה, משים עיניו גם אל מעבר לתחום חייו, מעבר לסביבתו, לקהל עדתו. הוא משים עיניו ולבו אל אשר במשפחת האדם הרבה, הסואנת והגועשת על־פני כל האדמה. “הוי, המון עמים רבים כהמוֹת ימים יהמיון, ושאון לאומים כשאון מים כבירים ישאון”. ומה הוא רואה ושומע יומם בחזיוניותיו בהקיץ, ולילה בחלומותיו על משכבו?

"קול המון בהרים. דמות עם רב, קול שאון; ממלכות גויים באים, נאספים… צבא מלחמה… באים מארץ מרחק. מקצי הארץ – – –

“הילילו! קרוב היום! שוד יבוא! כל ידים תרפּינה. כל לבב אנוש יימס. ונבהלו! צירים וחבלים יאוחזון! כיולדה יחילון! הנה יום בא. אכזרי, עברה. חרון־אף. לשים הארץ לשממה. חטאיה ישמיד ממנה. כוכבי השמים וכסיליהם לא יהלום אורם. חשך השמש בצאתו. ריח לא יגיה אורו… כל הנמצא יידקר. כל הנספה יפול בחרב. עולליהם ירוטשו לעיניהם. קשתות נערים תרטשנה. פרי־בטן לא ירחמו. על בנים לא תחוס עיניהם”.

– מענין. למדנו את הפרק הזה בגימנסיה. אינני זוכרו. כנראה לא עשה עלי רושם. עתה אני קוראו, שומעו, והוא כמו מהלך אימים.

– “אימים”… הנה:

“פחד ופחת ופה עליה יושב הארץ! והיה הנס מקול הפחד יפול אל הפחת. והעולה מתוך הפחת יפול בפח. רועה התרועעה הארץ. פור התפוררה ארץ! מט התמוטטה ארץ! נוע תנוע ארץ כשיכור והתנודדה כמלונה. כבד עליה פשעה ונפלה ולא תוסיף קום”– – –

– והשומעים? איך שומעיו אז?

– אז… ואנחנו? כיום?

– “ועתה אל תתלוצצו. פן יחזקו מוסריכם. כלה ונחרצה שמעתי. כלה ונחרצה על כל הארץ”.

– אך מה חשבונך אתה כאן? חשבונך עם עצמך ועל עצמך?

– חשבוני… הנה, עתה אשיחה עם לבי:

ראה: ישעיה זה, אדם כמוני, ככל אדם –

– למה אתה חוזר על זה בכל פעם? מלעיג לי?

– מלעיג? לא! עתה אני האומר זאת. ובכל הרצינות! ודאי, אדם! יצור־אדם, כמוני, כמוך! לא אל, לא מלאך. גם משה היה אדם. גם הוא לא היה מבוטח מאליו, ממילא, שלא יקראהו כמקרה כל אדם לכשלון, למעידה. ומשוך כך, מצד אחר, מותר לו, ואך ראוי לו לאדם בשפל המדרגה להביט אל האדם שבגובה, שבמרומי הסולם ולבוא בריב ובטענה עם עצמו ועל עצמו: “ומדוע, אם כן, גם לא אתה?”

– מה זה שייך לכאן? לבוא על עצמך בטענה: מדוע גם לא אתה הרואה שהארץ מוט התמוטטה, פור התפוררה? מדוע גם לא אתה רואה השחור הזה?

– השחור הזה בעינים, בלב, בכל הקרב, הוא דווקא מוכּר לי, וממנו חיפושי המנוס, המקלט… חיפוּשי אני, חיפושיך אתה, חיפושי כולנו… ואני על זה גם מוכיח את עצמי על פני:

ראה: אדם, יצור אדם כמוך… והוא בעיניו שלו רואה, ובכל שריר משרירי בשרו שלו גם חש את ההתמוטטות, ההתפוררות, השקיעה וההתבלות בכל. “אבלה, נבלה הארץ. אומללה נבלה תבל. ירשוה קאת וקיפּוד, וינשוף ועורב ישכנו בה, ונטה עליה קו תוהו ואבני בוהוּ”. והוא בכל־זאת ועם זאת רואה גם את האחרית ההיא, והוא באוזניו שומע גם את מצעדיהם, מצעדי ההולכים, הנוהרים. “ונהרו והלכו, ואמרו… וכיתתו חרבותם וכיתתו חניתותיהם”, ו"אז תיפקחנה עיני עיוורים ואוזני חרשים תיפתחנה".

בתוך חשבוני זה אני שואל את עצמי: מה הדבר הזה? מה היד הנעלמה הזאת שהיתה בו, באדם זה, להדוף ממנו את החשכה האופפת, את האופל שמסביב שת עליו, עלי, עלינו לחנק, לבלוע? ומי זה, או מה זה שכּרה לו אוזניים כאלה, שמאותו העולם המשׂיאני ומקליט בי קינת־נכאים נמשכת אחת קוהלתית, שיש בה כדי להשמים ולכבות עלי אורו של עולם – מלבו של עולם זה עצמו נשמעו, נקלטו ונחתמו בכבשוניו של אדם זה אילו קולות אחרים, “אומר ודברים אחרים” – קולות פלאיים, אמרים פלאיים, זורעי אור ניחומים, טעוני בשורת גאולה ופדות, בשורת “שמים חדשים וארץ חדשה” שהם עומדים! שהם קיימים! מהו ובמהו הדבר הזה? אתה ביקשת ממני לא לשאול אותך שאלות, ואני רוצה הייתי מאוד לשמוע מפיך תשובה על שאלתי זאת. אנא הגד!

– השאלה ידועה לי. ולא רק לי. והתשובה: יודע אני מה התשובה שאתך, בפיך: ישעיה בן אמוץ האמין באלוהים. בבראשית ברא אלוהים.

– דבריך נכונים. אך תסלח! לי קשה לשמעם. צרמוּ את אוזני.

– מדוע?

– “האמין באלוהים”. ישעיה בן אמוץ האמין באלוהים, דודך שבירושלים האמין באלוהים, הרב יורש־הכסא שבשכונתנו מאמין באלוהים, היהודי המביא חלב לבתינו מאמין באלוהים. לא! ישעיה בן אמוץ לא האמין באלוהים! הוא, על כל פנים בתקופת־חייו זאת שאנחנו וכל העולם מכירים אותו, לא האמין. שוב לא צריך היה להאמין באלוהים, כשם שאני אינני זקוק לאמונה שפי הוא המדבר עתה אליך: ישעיה בן אמוץ, היציר־אדם כמוני וכמוך, הוא, לא כמוני וכמוך, ולא כרבי רבבות יציר־אדם אחרים, התהלך את אלוהים! עמד לפניו! שמע את קולו הקוראו, המדבר אליו, השולחו, המנחהו בידו וגם “מייסרו בחזקת היד” ומזהירו משחות עם הזרם, מהיגרר אחר הרבים (ישעיה יא–יב), מורהו ומצווהו לא לירא ולא לפחד ולעמוד יחיד ומבודד כאברהם אביו: הוא מעבר אחד וכל העולם מעבר אחר.

אך לגופו של הענין, תשובתך: האמונה בבראשית ברא אלוהים" –

– תשובתי? היא תשובתך אתה!

– תשובתי אני! אני! והיא הנכונה, והיא האמת. אולם מתוכה הן גם מתחייבת מסקנה. “פועל־יוצא”.

– להאמין?

– לוּ היה זה קל־כך, לוּ היה זה תלוי רק בסיכומן שלכמה שיחות נאות, כי אז לא היתה האמונה עולה לאדם, וגם לא שווה לאדם יותר ממחירה של איזו גלולה נגד הצטננות, שאתה מוצאה בכל בית־מרקחת! התשובה על “האמונה בבראשית ברא אלוהים”, כשאדם מגיע אליה לאחר כל שניסה אליו וכל שעבר עליו בעולמו, וכשהוא מאמצה בהכרתו כתשובה האחת שבה, רק בה יש כדי להשיב על שאלות חייו המיוחדות־האנושיות המציקות לו, המרתיעות את מוסדי־נפשו – היא אז כופה עליו מסקנה שמטלטלתו, דוחקתו, מטפחת על פניו:

עני מרוד שכמותך! אביון שכמותך! מדוע, אם כן, אינך קם ואינך עושה כמעשה אביונים ודלפנים רבים, שבשעה שמגיעה אליהם הידיעה על מכרה־זהב שנתגלה, מיד הם קמים ונודדים ונוהרים שמה?!

– מה ענינו של מכרה כאן?

– ענין! ענין! כל אדם, החל ממשה איש האלוהים, מישעיה בן אמוץ נביא האלוהים, וכלה בבן־אדם כמוני וכמוך, שום דבר בעל ערך אינו נקנה לו להיות באמת שלו, אלא אם כן הוא בעמלו ויגיעו חופרו ומוציאו מן המכרה העצמי שלו.

– והוא?

– רוחו שלו! נשמתו שלו! ובזה אני עומד! בזה! משנים! לא לקחתי והעמדתי את עצמי “בתלם”, ואינני הולך בתלם. לא קפצתי ונהייתי פתאום דתי, מאמין, כמו שחושב אתה, חושבים חברי בחוג שלנו, ואחרים. עמידתי – עמידת פועל דל, החופר וחוצב במכרה למען מזונו החסר לו וההכרחי לקיומו ממש, להחיותו.

עמידה לא קלה. יש שעות, ימים, שבועות של נפילת־דעת, נפילת־לב, יאוש גמור. ואני “לא גבה לבי, לא רמו עיני”, ואינני הולך בגדולות ממני. אני לעשרוּתם של רבים שעמדו כמוני במכרה וחפרו והתעשרו עושר רב אינני נושא את נפשי. אני יודע את מצבי, את “הכלים” אשר אתי לעבודה זאת, ומה מידותי, מידות יכולתי, מידות כוחותי. אני אודה לאל־חיי ואברך לגומל לחייבים טובות אם אזכה עוד ואוציא ממכרה שלי את הדינר לפרנסתי, פרנסה צנועה שיש בה כדי סיפוק סעודת־עניים כשרה של שבת, נרות להאיר את צריף המגורים המטואטא והמנוקה באורה של שבת, וכוס יין־צימוקים לקידוש של שבת, כשאדם עומד ואומר קודם בלב רגוע ושלם: “מזמור לדוד, ד' רועי לא אחסר… נפשי ישובב ינחני במעגלי־צדק למען שמו. גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי”. אתה! אתה –––

חשבתי על דבריך בשיחתנו האחרונה, על המסקנה שאדם בא אליה לעמוד ולחפור ולחצוב במכרה העצמי שלו, מכרה רוחו ונשמתו.

– להרבה, ואולי לרוב מבניהם של דורות־ישראל האחרונים אין ברירה: להם לא הנחילו ולא הורישו אבותיהם את הזהב הזה. בדיעבד, שי בזה גם צד טוב.

– מהו?

– שלשלת הזהב הזאת, שלשלת האמונה הדתית, לא נותקה ולא תינתק לעד במשפחת האדם בכלל, ובפרט ובמיוחד באומת ישראל. היא מתקופה לתקופה רק מתחדשת. ולהתחדשות בתוכנו היא זקוקה בזמננו מאוד; וגם אתה מוזמן לכך.

– מוזמן ממי ולמה?

– מוזמן מתוכך עצמך לעמוד ולחפור במכרה העצמי הזה שלך.

– אני! בתסכּוּלי? – נתחבבה עליך המלה החדשה המתהלכת הזאת, וכלום היא הממצה להביע את מצב הווייתכם הרוחנית שלך ושל הרבים כמוך בימינו?

– ואם אמצא את “המלה הממצה” יטב לי אז? יטבו עלי החיים, יתקבל עלי עולמנו זה? כל הנעשה בו תחת השמש?

– בעצם יש לתמוה עליך: אתה, כמו שאמרת, מודה בשניותו של האדם, מודה שיש בו גם יצרים טובים וחפציות טובות; והן לא תכפור במציאותם של אנשים מוסריים באמת, אנשים אידיאליסטים מוסרי־נפשם. מדוע אם כן לא תניח, שהטוב שבאדם ינצח את הרע, את האנוכיות החייתית שבו, ויקום אדם חדש, יבואו חיים חדשים, ועולמנו יהיה שונה, אחר לגמרי?

– ומדוע לא אניח את ההיפך, שהרע, שהאנוכיות החייתית שבאדם תבלע את מקצת הטוב שבו, ויקום האדם־החייתי השלם. וישתחררו החיים־הדז’וּנגליים השלמים?

– אם העולם והחיים על כל אשר בהם, שאנו בעינינו רואים ובחושינו תופסים, היא היא המציאות הממשית האחת ואין בלתה, כי אז אכן הנחה שניה זאת שאתה מעלה – אפשרית ואפשרית, והיא אף הראשונה העולה על הדעת. מכל מקום, הרי שבך אין האמונה והבטחון שהיציר־האדם, הוא בחכמה ובתבונה ומדע שלו יביא אי־פעם בכוחו ובעצם ידו אל האחרית, שבה “עוולתה תקפוץ פיה, הרשעה כעשן תכלה, וממשלת הזדון תעבור מן הארץ?”

– אני משגעון־הגדלוּת האנושית הזה, או מההונאה העצמית האנושית הזאת, אם גם פעם היה מעט מהם גם בי, נרפאתי. נרפאתי כליל. לגמרי.

– והרי שצדקתי! מעכשיו אתה מועמד מובהק, מוזמן מתוכך מעצמך לעמוד לכרות באותו המכרה העצמי שלך. הן זוכר אתה מה שאמרנו, שיש תנאי אחד לכך: שמכל התשובות שבאו מעודו של האדם להשיב לו על השאלות המציקות לו ומטלטלות ומרתיעות את מוסדות נפשו, מהן מכולן לא תישאר לו אף אחת שישבה כדי להפיס את דעתו ולשכך את סערת לבו –

– מלמד האמונה במציאת אלוהים?

– מלבד ההכרה שהתשובה האחת היחידה שיש בה כדי כך, היא האמונה הזאת, והאדם מתוך כך מונע, נדחף ונמשך ממנו מעצמו להיות ממבקשי אלוהים – ממבקשים להיווכח באמיתות מציאותו.

– כשאתה מדבר על השאלות המיוחדות האנושיות ההן, אתה מתכוון לשאלתו של האדם על כל הנמצא: “מאיין?”

– לשאלתו: מאיין? לשאלתו: מה כל זה? ובמיוחד ובעיקר: מה טעם? מה פשר? ולמה? למה כל העמל, האוון, הצער, הדווי, היסורים, היגונים, והקץ, קץ כל בשר, השקיעה, הגסיסה, המוות. מה טעם, מה צידוק? מה תכלית? והאם יש איזה צידוק, איזו תכלית? האם לא תוהו, תוהו־עולמים, שלא מוחו ואל לבו של אדם יוכל לכלכלהו, יעצור כוח ויכלכלהו? “ונתתי את לבי לדרוש ולתור על כל הנעשה תחת השמש… ואראה והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם מיד עושקיהם כח. יש צדיק אובד בצדקתו ויש רשע מאריך ברעתו. יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים ויש רשעם שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים. הכל כאשר לכל, מקרה אחד לצדיק ולרשע, לטהור ולטמא. כדגים שנאחזים במצודה רעה וכציפרים האחוּזות בפח. מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות. ושנאתי את החיים כי רע עלי המעשה הנעשה תחת השמש”.

– מחאת רגש־הצדק באדם?

– רגש הצדק, רגש כל המישרים המוסריים בנו – מחאתם, זעקתם, קריאות התגר שלהם על הכל הכל. והאם לא הן הנה גם ב"למה" המרירה. הממרה והכופרנית, המתרעשת והמזדעקת מפיך ומפי רבים אשר כמוך, ולא תמיד בעדינות יתירה? והאם לא הן הנה שהוציאו בתקופתנו הנוראה מלב כולנו את השוועה הנואשת: “אם יש צדק – יופיע מיד! אך אם אחרי הישמדי מתחת רקיע הצדק יופיע, יימגר־נא כסאו לעד, ואף אתם לכו זדים בחמסכם זה ובדמכם היו והינקו”?

– ואלוהים, אשר לפי דבריך, האדם אחרי כל יאושו מכל נדחף ונמשך מתוכו־עצמו לשחרו, לבקשו?

– הוא אלוהי איוב, האדם־איוב המוכה בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו, והוא יושב בתוך האפר ובידו החרס להתגרד בו. האדם־איוב המשווע למשפט, השולח לחללו של עולם זעקותיו, שאלותיו, והשמים מחרישים. אין קול ואין קשב ואין מענה. ומי כמוהו העד והעדות, המוּכח וההוכחה, ש"הארץ ניתנה ביד רשע, תם ורשע הוא מכלה". אין חשבון ואין דעת. לית דין ולית דיין. הפקר! והוא בכל־זאת אליו יערוג, אליו ועליו יוסיף יטען, יוסיף ימר… כי “כאיל תערוג אל אפיקי־מים כן נפשו תערוג אליך”. כי מי שנטע באיל צמאונו וערגתו למים בטרם עוד ידע ויכיר ויראה מים, הוא שנטע ביצור האדם צמאונו וערגתו לאלוהים, בטרם עוד יכיר וידע על מציאותו של אלוהים.

– המצפון?

– קול־אלוהים באדם הקורא אליו בטרם עוד יכיר וידע מי הוא הקורא אליו. קול־אלוהים באדם הקוראו אליו גם בהימוט ובהישבר באדם האמונה בישותו של אלוהים: והוא הוא גם הקול המנחה אותו, את האדם התועה, הנואש, המבקש, ומורהו את הדרך אליו, אל המבוקש…

– ומה היא הדרך?

– אותי אתה שואל? שאל את עצמך ויגידך.

– אני? אותי?

– כן. אתה! את עצמך! יש בספרותנו העתיקה משל נאה: אחד עבד הולך ומהלך בבית־הקברות. רואיו שואלים אותו, מי לו ומה לו פה, והוא עונה: אני את רבי אני מבקש. ומי הוא רבך זה? רבי הוא פלוני כהן במקדש אלוהים. ומשתוממים האנשים, מכלימים אותו: את רבך כהן אתה מבקש בבית־הקברות?

– והנמשל?

– הנמשל: הרי לא היצריות האנוכיית הבהמית, החייתית אשר באדם, לא היא המבקשת בו את ריבונו, “ריבון כל העולמים אדון כל המעשים”… אליו נכספת, אותו מבקשת, תובעת צפונת רוחו של האדם, צפונת רוחו־יחודו זאת הפלאית והנפלאת שהיא חיה ופועלת באדם בעוז ובתוקף וגוזרת בו על היש, על המצוי שפיגול הוא, שאסור שיימצא ועל שסמוי, שנעדר גוזרת היא בקטגוריות שהוא הראוי להיות, שהוא המחוייב להימצא. מחוייב! רוחו זאת הנפלית באדם היא־היא גם המצוה בעוז ובתוקף מתוכו מעצמו של המבקש־אלוהים את דרך־החיים, אשר “באלה הוא חפץ”, ובהם, רק בהם, מצוא יימצא לאדם… ואכן דרך־החיים הזאת היא לעצמה נושאת בתוכה עדות, והיא מוסרת אותה לעומק רגשותיהם וחויותיהם של ההולכים בה".

– דבריך האחרונים סתומים. הבהירם נא.

– אבהיר. שמע: בשם טבע ומציאות־טבעית אנו מסמנים את המציאות העולמית שאותה אנו יודעים ואותה אנו לומדים לדעת מתוך נסיון חוּשינו, ושבה שוררת חוקיות קבועה והכרחיות סיבתית. ואם המציאות העולמית הזאת היא האחת שאין אחרת זולתה, וגם אנו יצירי האדם נתונים במצודתה להיותנו בכל הווייתנו הגופנית, הפסיכית, הרוחנית כפופים ללא־שיור “לחוקיות הקבועה ולהכרחיות הסיבתית” השוררת בה, כי אז הרי דעותיהם, מעשיהם והליכותיהם של בני־האדם בכל השוני, ההבדל והניגוד שביניהם, הם כולם “נכונים” במובן זה, שהם כולם כאחד תולדה מוכרחת מתוך תכונותיו ונטיותיו הטבעיות ומתוך נסיבותיו הקיומיות של כל אחד־אדם. והם אי־אפשר כלל שיהיו בו אחרים ממה שהם… ואז מה אם כן לכל מושגי הערכיוּת והבדלי ההערכות שלנו, מה לכל התביעות, החובות ורחשי האחריות שלנו ובנו? מה מקום, מה טעם, מה תוכן, מה משמעות לכל המטען התודעתי והרגשי הזה באדם באשר הוא אדם, וככל שהוא בגדר אדם?

צא וראה, כמה עומד ושוקד מצפוננו בנו בדרישותיו ופקודותיו שנבחר “בטוב ונמאס ברע” על־פיו בלי שים לב גם לשלילת התועלת וההנאה העצמית־האישית שאנו שוללים בזה מאתנו, ואף לגרימת צער ונזק שאנו גורמים בזה לעצמנו. ומי אדם בצלם אדם שאיננו מסכים הסכמה שלמה, ואיננו עונה אמן מלא על הדין המוצא עליו מתוכו־עצמו, מפנים־פנימו, שראוי לו לחיות עלי־אדמות חיי צמצום ודחקות שיש בהם צדק, אמת ויושר, ולוותר על חיי שפעה ורווחה שיש בהם רמייה, עוול ושקר. ובהיכשל האדם, בעוברו בפועל על כך, במסתרים תבכה נפשו בו, מוסר־כליותיו ישמע וערכו כאדם נופל בעיני עצמו. ולהיפך, ככל שהוא עומד בנסיון קשה זה רוחו ממעמקיו יאשרהו, הכבוד יזמרהו ובקרבו אור זרוע…

עובדות חיי־אדם אלה אשר מהן נובע וחי וקיים בתודעתו של האדם משפטו על עצמו – עצמו־יחודו. יחוד טיבו, יחוד אופיו, יחוד עצמותו בעולמנו זה “הטבעי” עובדות חייו אלה הם הנה, שבתוקף פעולתן בו הן מעוררות את לבו ודעתו ולוחשות באוזניו ללא־דמי גם את הודעתן ועדותן, שהוא איננו אזרח עולמנו זה הטבעי־המוחשי בלבד, עולמנו זה על “החוקיות הקבועה ועל ההכרחיות הסיבתית השוררות בו”, כי הוא, האדם, שייך בעיקרו למציאות אחרת, נעלמת, נשגבה, שהיא הממשות העולמית האמיתית, וממנה רוחו־יחודו, רוחו־חירותו, חירות מופקעת מכל הכרוחיות כלשהי שמחוץ ממנה…

מכאן, מרוחו־חירותו זאת כיסופיו, רצייתו, תביעתו לאמת – אמת־לאמיתה משוחררת ומטוהרת מכל “נטיה־עצמית”, גופנית ופסיכית שלו. ומכאן, מרוחו־חירותו זאת, כיסופיו, משיכתו ותביעותיו הקטגוריות למעשי צדק, למעשי חסד, אפילו כשאינם נוחים לעצמו וגורמים לו צער ונזק. והוא אומרנו, שהדרך הזאת היא לעצמה, בכל צעד הליכת האדם בה, רצופה “עדויות” – עדויות לאדם, בו וממנו, על המציאות האחרת, העלומה שהוא בעיקרו שייך לה. והוא אומרנו, שהאדם המתנודד בבדידותו ובמצוקתו לבקש את “ריבונו” – הוא, ככל שהוא נשמע לקול רוחו־יחודו המצוותו על הדרך הזאת בה ללכת בגילום ובהגשמת חייו, כן תרב ותעצום בו היווכחוּתו באמיתת ישות ריבונו, “ריבון כל הנשמות אדון כל המעשים” אשר “צדק ומשפט מכון כסאו חסד ואמת יקדמו פניו”, וכן ילכו ויאורו עיניו של האדם־איוב לראות הכל הכל באור האחר, החדש, אשר מעבר לכאן. “לשמע אוזן שמעתיך ועתה עיני ראתך… ניחמתי!” ואף שימחתני! “שימחתני ה' בפעלך במעשי ידיך ארנן” – – –

– אני עתה אעיז לשאלך רק שאלה אחת. בידך הרשות לא לענות לי.

– שאל. אשמע.

– אתה. אתה עצמך, אישית, הגעת במכרה שלך, מכרה רוחך ונשמתך, אף למעמד זה של “שימחתני” ו"ארנן"?

– שיחתנו, שיחת אדם עם אדם בדבר היותר יקר והיותר חשוב להם בחיים, ואחריוּתנו בשיחה זאת, איננה מרשה לי להשתמט מהשיב לך על שאלתך ואני משיב לך בכל התגלות הלב:

לא! אני לא הגעתי לכך. אני רחוק הרבה הרבה במצב־נפשי ממעמד זה. דרכי נשתבשה. אך אני מאמין ב…אמונה! כלומר, אני מאמין, שאלה שמתוך לבטי דרישתם, ביקושם ודרך־החיים שלהם הגיעו לאמונה שלמה, הם, בכוחה, מגיעים למעמד זה.

– למעמד של “שימחתני” ו"ארנן", גם בתקופה כתקופתנו אנו, תקופת השואה, וכל שעינינו אנו ראו ורואות בה לשנאה, לאלימות, לרציחה, להתפרקות – – –

– תקופת “השואה” נמשכת בעצם בעולמנו מיום היות קיין על האדמה. והאדם הזה, ששם בפי דורות־ישראל את קריאתו החגיגית: “שימחתני ד' בפעלך במעשי ידיך ארנן”, הוא עצמו חי בתקופת השואה שבזמנו".

– “השמש זרחה, השיטה פרחה, והשוחט שחט?”

– והאדם ההוא באמונתו השלמה חי, והיא אותו חיתה לראות הכל, הכל לאור אשר “מעבר לכאן”.

– ואתה?

– אני – נתיבתי עוּותה… ומראות השואה וכל שעיני רואות כאן תחת השמש סללו אורותם עלי ובי דרך נבכי־לבי, ואני עצוב! אני, אחי האדם, עצוב ונכא עד מאוד.

ותפילה לאדם נכא כי יעטוף:

– ומה דבריך לי בצאתי עתה ממך?

הדבר אחד לי ולך: אל נהיה עריקים! אל נערוק מעצמנו, אל נתכחש ואל נתעלם מאשר לו אנו מצאים, אליו תכל נפשנו. נדרשנו, נבקשהו, נאזין לצפונת יחוד־רוחנו, צפונת־יחוד־רוח־אדם, נקשיב לה רב קשב־פנימי, וכאשר נלך אחריה במעשה, בהגשמה, כן ילכו יימצאו לנו בכל יום ובכל שעה בחיינו “הטעם, המשמעות, הפשר, התכלית”.

הוא הדבר האחד, היא הברכה האחת, והיא התפילה האחת מאת כל אדם לכל אדם ובעד כל אדם ללא הבדל גזע, עם, מין, דת “באשר הוא אדם כמוני”.

“ונפשי יודעת מאוד” (תהלים קלט).