אלוהים בורא את השמים ומאורות השמים. בורא את הארץ ואשר עליה. בוראם בחכמה האלוהית, בשלמות האלוהית. “מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תיכן וכל בשלש עפר הארץ” (ישעיה מ, יב). אך מה הווה לו ליוצר ביצירת עולמו, אם הוא עומד לפניו בלוּם, סגור ואטום, עולם ללא דעת והכר את עצמו, ללא התבונן בעצמו וללא הפלאה והשתאות על עצמו. “משל למלך שהיה לו מגדל מלא כל טוב ואין אורח בא. מה הנאה לו למלך שמילאו” (בראשית רבה ה).
ואלוהים פוקח את עולמו: יוצר בו את האדם!
מספרת התורה: “ויצר ד' אלוהים מן האדמה כל חיית השדה ואת כל עוף השמים ויביא אל האדם לראות מה יקרא לו” (בראשית ב, יט).
השם, שמו של כל עצם וקביעתו בימי ראשיתו של עולם, איננו מקרי ואיננו מוסכם סתם. השם הוא משמעותי, יש בו מהוראת טיבו ומהותו של העצם. “ובשעה שביקש הקדוש־ברוך־הוא לברוא את האדם נמלך במלאכי־השרת. אמר להם: נעשה אדם. אמרו לו: אדם זה מה טיבו? אמר להם: חכמתו תהא מרוּבה משלכם. מה עשה? כינס כל בהמה, חיה ועוף, העבירם לפניהם ואמר להם: מה שמותם של אלו? לא ידעו. כיון שבא אדם, כינס כל אלה ואמר לו: מה שמותם? אמר אדם: לזה נאה לקרותו שור, לזה ארי, לזה נשר… וכן לכולם” (בראשית רבה, יז).
כל שור בעולמנו – “והדר לו”. הוא מגלם את הוויית הבהמיות בכבשוני הבריאה בהשתלשלותה ביקומנו, דרגה מעל לצומח, אך השור עצמו איננו יודע כלל את הוייתו השורית, כשם שהארי איננו יודע ואיננו מכיר כלל את הווייתו הוא הארית־החייתית, וכשם שהנשר בשמים איננו עומד על הווית עצמו הנשרית העופית. האדם, הוא “שחכמתו מרובה אף מחכמת מלאכי־השרת”, לו הדעת הזאת, והוא –
“כל אשר יקרא לו האדם הוא שמו!”
והאמור בכל “חיית השדה ועוף השמים” על אחת כמה שהוא אמור “בכל אשר הצמיח אלוהים מן האדמה”. כל עץ מגלם את הוויית הצומח בבריאה, הדרגה מעל לדומם. אך העץ עצמו איננו יודע כלל שהוא עץ צומח ושהוא נושא פרי “טוב למאכל ותאוה לעיניים”, כשם שהנהר־העדנים איננו יודע שהוא נהר נוהר להשקות, לרוות, לחיות.
האדם “המתהלך בגן” הוא המביע אומר: “מה נאה אילן זה!” הוא המחווה דעת: “מה טוב! מה נחמד למראה!” ר' נחמן מברסלב אומר: “כל עשב ועשב יש לו שירה. ומשירת העשבים, שרועה הצאן מהלך ביניהם, נוצר הניגון של הרועה”. כל עשב – הוא עצמו שירה. שירה שאיננה עומדת על עצמה; שאיננה מוּדעת לעצמה. עוד לא נמצא העשב שיאזין לשירת עצמו ולשירת יתר העשבים וירקוֹם את סימפונית העשבים, כשם שלא נמצא עוד העץ שיקשיב לרישרוש העלים מסביבו, לאיוושת היער, וירקום את סימפונית היער.
האדם! אותו נתן אלוהים בגופו של עולם להיות גם עיניו ואוזניו של עולם, לבו של עולם, מוחו של עולם. מבעדו, מתוכו, דרכו, יראה העולם את יופיו – “יופיו של עולם”. מבעדו, דרכו יתבונן העולם בעצמו, יתבונן וישתאה ויפליא, יתבונן ותיפעם רוחו, ויומר שירה, שירת השמחה, התודה, הברכה. “פסוקי דזימרה”, “הללוהו! הללוהו מן השמים, הללוהו מן הארץ, הללו שמש וירח, הללו כל כוכבי אור, הללו כל עץ, כל רמש, כל ציפור כנף! הודו על ארץ. הודו על שמים… הללויה!.. הללויה!”
האדם – ההיפּקחות היקומית. היפקחות הדעת, התבונה, ההשכל ––
לא רק בכך מתבטא יחודו של האדם. לא בכך הוא מתמצה. היבהק־היבהקוֹ של היצור־האדם, יחידיות־יחודו שאין בשום יצור בבריאה לא ממקצתה ולא מדוגמת־דוגמתה, היא הסגוליות המתבטאת במלה אחת שאנו נושאים אותה על שפתינו מאה פעמים ואחת בכל שעה בלי שים אל לב, המלה בת שתי ההברות –
אני!
הסגוליות הזאת, ה"אניית", לא ניתנה לשום יצור בבריאה, אף לא למלאכי־השרת. היא ניתנת מאת אלוהי הבריאה רק לאדם. ובה בעיקר השתקפוּתו של צלם אלוהים, של כבוד אלוהים באדם.
“ותחסרהו מעט מאלוהים וכבוד והדר תעטרהו” (תהלים ח, ו).
ולביאור:
העולם – כוח אלוהים, רצון אלוהים. כוח־רצון מהווה, מחייה, ומעמד הכל. הוא לבדו מקורה של כל המציאות, אפיקה, חוקה, קיומה. כל היש, כל היצור מן “השמש אשר ידע מבואו” ועד “החסידה בשמים היודעת מועדיה”, מן “הארבה אשר מלך אין לו והוא יוצא חוצץ כולו” עד “מעדנות כימה, מושכות כסיל ומזרות יוצאות בעתן”. המה כולם, עצם הווייתם – סיפור כבוד־אל. עצם הווייתם, התגלות הכוח־הרצון האחד העליון אשר לא יושבת בהם ולא יופר, כי הוא חתום ונעול בהם. כי הוא בם טבע טבוע – חוק בל יועבר! אך אחד הוא היצור במלוא הבריאה אשר הרצון העולמי העליון־על־כל ניתן לא רק בו, אלא גם לו. ולא רק לו כחוק מואר ומוכר בהכרתו, אלא גם לו לחופשו, לחופש דעתו־הסכמתו, לחופש רצונו־הכרעתו שלו.
“ויצו ה' אלוהים על האדם לאמור” (בראשית ב, טז).
לא עוד “ויאמר אלוהים: יהי! ויהי כן!” לא עוד רצון אלוהים כחוק כלוּא, חתום וטבוע, כי אם כחוק מפי אלוהים אל הכרתו־רצונו של יצורו. “ראה נתתי לפניך!” “נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע – ובחרת!” (דברים ל, טו).
כלומר: הקשר בין “החיים־הטוב” והליכה בחוק אלוהים; ולעומת זה: הקשר בין “המוות־הרע” ואי־ההליכה בחוק אלוהים – הקשר הזה קיים ועומד לעד ולעולמי עולמים, ואין שום עצה ותחבולה לשום יצור להתירו ולסתרו סיתור כלשהו!
זאת מודיע אלוהים לאדם, את זאת מורהו חוזר והורות. למען ידע ולא ירע לנפשו. למען ידע ויטב לו, ידע וישכון לבטח “בגן אשר נטע אלוהים בעולמו לשים שם את האדם”, לאכול מפריו, לשבוע מטיבו ולעבדו ולשמרו. “להיות שותפו של אלוהים בעולמו”. אולם עצם קבלת האדם את דבר־אלוהים זה או אי־קבלתו, עצם הישמעות האדם לפקודת אלוהים ועצתו־מצוותו או אי־הישמעותו – זה מסור בידי האדם. הוא, אשר אותו עיטר אלוהים בבריאה גם בעטרת העצמאות… עצמאות עצמיוּתו, בה להתהלך בעולם אלוהים. בה לעמוד לפניו.
“בה להתהלך בעולם אלוהים”. אולם העצמאות הזאת – מתן עמידת הזקיפות והקוממיות ה"אניית" הזאת לאדם: “אני, ודעתי שלי! אני, ורצוני והכרעת־רצוני שלי!” – בה הן צרורה האפשרות של התיצבות האדם גם נגדו של אלוהים, האפשרות גם של אי־ההליכה בחוק האחד־העליון־העולמי – והוא הרע, והוא המוות! הרי שעם הבאת החופש הזה לתוכו של עולם מחדיר אלוהים לתוך עולמו גם את האפשרות של פגיעה בעולמו, האפשרות של חתירה תחתיו, של עירעורו ומוֹטו! ואכן “בשעה שברא הקדוש־ברוך־הוא את אדם נטלו והחזירו על כל אילני גן־עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם! וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב עולמי, שאם קילקלת אין מי שיתקן אחריך” (קהלת רבה ט).
“אם קילקלת אין מי שיתקן אחריך”. ההודעה־האזהרה לאדם העומדת לעד! “העידותי בכם!” אך בה גם “כתב החופש” לאדם. “אם תקלקל, אם תחריב” – “הרשות נתונה”. החופש – העצמיות בעצמאותה, האישיות, סגולה ה"אנייות" – אין כמוהו הדר וכבוד ליצור האדם בעולם, ואין כמוהו גם לנוראות הסיכון והסכנה בעולם.
ומידת־הדין שואלת, מידת הדין טוענת: “אדוני, מה בן־אדם כי תפקדנו?”
"אמר ר' חנינא: כשבא הקדוש־ברוך־הוא לברוא את האדם נמלך במלאכי־השרת. אמר להם: עשה אדם. אמרו לו: אדם זה מה טיבו? אמר להם: צדיקים יוצאים ממנו. דרך צדיקים הודיע למלאכי־השרת ודרך הרשעים לא גילה להם… שאילמלי גילה להם לא היתה מידת־הדין נותנת שייברא האדם.
“אמר ר' ברכיה: בשעה שברא הקדוש־ברוך־הוא את האדם ראה את היוצאין ממנו… הפליג מנגד פניו דרכם של רשעים, שיתף בו מידת הרחמים וברא את האדם” (בראשית רבה ח).
ואמרתו, אימרת אלוהים לאדם – אימרת החסד, היקר והחרדה הגדולה, הלא היא כתובה על כל דף ונשמעת מכל דף של “ספר אלוהים והאדם” אשר בישראל.
אתה האדם, נזר בריאתי אתה. סגולתה, טעמה, כדאיוּתה אתה!
אני, משל למי אני דומה? לאמן שבנה היכל נאה ושמוכלל וכיירו וציירו ונתן בו כלים נאים ומשובחים ומילאו כל טוב. ראה האמן היכלו וערב עליו. עמד בתוכו וקרא: כמה נאה ומשובח אתה! ענו כל קירות ההיכל כלפיו ואמרו: כמה נאה ומשובח אתה! ענו כל הכלים שבהיכל כלפיו ואמרו: כמה נאה ומשובח אתה! מתעצב האמן אל לבו ואמר: הרי הללו אינם משיבים לי אלא את קולי שלי. ומה הנאה? ומה שמחה?
ואני אותך יצרתי, אדם! אתה וקולך שלך, אתה והכרתך ובחינתך ובחירתך אתה שלך.
אין שירת־עולם נאה לפני מזאת אשר אתה, האדם, תשירנה בעולמי, כי אתה בקולך שלך תשירנה, ואין כתר נאה לפני מכתר הניתן לי בעולמי ממך, אדם, כי אתה הנותנו מחופשך, מרצונך, מאמיתך. כתר מלכותי!
פארי, אדם, עליך ופארך עלי. כי היא תפארתי, היא שמחתי־כבודי בעולמי אשר תיכּון בו מלכותי וייעשה בו רצוני מנהירת רצון־חירות, רצון־קוממיות.
ממך ועל־ידך, אשר אתה הוויית החירות, הוויית הקוממיות בעולמי. אתה. אדם!
וראה, עמד פעלי־עולמי לפני בטח, שוקט. וכי אותך, אדם, בראתי סרה וניטלה הבטיחות, כי הלא בידך אתה החופש! כי אותך, אדם, בראתי הועמד כל עולמי לפני פרזות…
וכל זאת שווה לי, כי בך, בחוויית־חופשך, אשר היא פרזונו של עולם, אשר היא אי־הבטיחות העולמית, בך כבוד מלכותי וטעם מלכותי בעולמי. בך ועמך, אדם!
ועתה מה אני שואל ממך:
צלמי עליך, אדם, פארי עליך – אל תשחיתהו ואל תעוותהוּ! נגיד שמתיך בעולמי, אך אתה אל תהלך בו לבוש־גיאות, עוטה רהב־בעלוּת. זכור, לא ריבונו של עולמי ולא מחוקקו אתה! אף לא אדונם ומחוקקם אתה של חיי־עצמך בעולמי.
שור! אתה והרמשׁ הקט הזה הרומש לתומו על־פני הארץ ומתחמם לחומו ולאורו של שמש־עולם; אתה והנטע הרך הלזה הצמוד לערוּגתו כיונק אל שדי־אמו – אתם, מקור־ישות אחד לכם וחסד ברכה אחת עליכם. אתם בפקודת חוק אחד אתם נפקדים, חוק האחד העולמי הגזור על כל, השולט בכל ומעצב הכל. “אנוכי עשיתי ארץ, ואדם עליה בראתי, אני ידי נטו שמים וכל צבאם ציויתי”.
אתה והנטע הרך הזה, פקודת־מציאותכם אחת ומעיין־יניקתכם אחד; אך אתה הוא, נטעי נעמני, אשר פקודת חייו ניתנה לו גם באור הבינה והדעת. נטעי נעמני אשר גם את הכד נתתי בידו, ואומר לו:
הנה, נטעי, המעיין – מעיין יניקתך, מעיין חיוּתך! אליו שלח שורשיך; משפעו, מברכתו השקה מעגל מטעך. שלח – וחייה! השקה – ונהרת!
אולם אתה הוא הנטע אשר בידו גם לשבור את הכד על המבּוּע. בידו גם לקוסס את שורשי עצמו, לנתקם מעל מעיין־חיותו ולהיות לשמה, לזוועה ולמפלץ בכל גני ולכל יצורי גני.
ועתה, דע, אדם, את מקומך מה הוא, ויעודך בעולמי מה הוא. הלא הוא היעוד האחד:
האֵר והעלות את ממשלת חוקי בעולמי לחפץ הבחירה שלך בהווייתך אתה בעולמי. האר והעלות בך את צווי, צו כל כורח־חייך לחדוות־רצון כל חייך! זאת היא, ולכך היא עצמיוּתך ועצמאות־עצמיותך, אדם! זאת היא, ולכך היא סגוליות ה"אני" שרק אותך, אדם, לבד חוננתיה בעולמי.
והיא אשר אני שואל ממך:
התהלך לפני והיה תמים! היה, אדם, תמים עמי מדעת ומהכרה. תמים עמי מבחירה, מחופש.
רוחי אשר נתתי בך – שובה צררנה ברוחי. היא אשר בידי היא – שובה הפקידנה בידי! הפקידנה מתוך שמחה וטוב־לב. הפקידנה, והיא תנחה אותך. הפקידנה, ואוזניך תשמענה תמיד דבר מאחוריך לאמר: זה הדרך, לכה בו, אם תימין ואם תשמאיל.
נרי בך, אדם. נר ד' נשמת אדם… בידך לעמעמוֹ, להעכירו, גם לכבותו. ובידך להעלותו, להגיהו, להקרינו. ואני קורא אליך, אדם! קורא אליך להיות שותפי בעולמי! להרבות עושרו של עולם, יופיו שלעולם, שלומו־שלמותו של עולם! אני קורא אליך, אדם, להירקם ברקמת אור העולמים, חיי העולמים –––
אקראך, אדם! פרשתי ידי אליך –––
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות