חשבתי על דבריך בשיחתנו האחרונה, על המסקנה שאדם בא אליה לעמוד ולחפור ולחצוב במכרה העצמי שלו, מכרה רוחו ונשמתו.

– להרבה, ואולי לרוב מבניהם של דורות־ישראל האחרונים אין ברירה: להם לא הנחילו ולא הורישו אבותיהם את הזהב הזה. בדיעבד, שי בזה גם צד טוב.

– מהו?

– שלשלת הזהב הזאת, שלשלת האמונה הדתית, לא נותקה ולא תינתק לעד במשפחת האדם בכלל, ובפרט ובמיוחד באומת ישראל. היא מתקופה לתקופה רק מתחדשת. ולהתחדשות בתוכנו היא זקוקה בזמננו מאוד; וגם אתה מוזמן לכך.

– מוזמן ממי ולמה?

– מוזמן מתוכך עצמך לעמוד ולחפור במכרה העצמי הזה שלך.

– אני! בתסכּוּלי? – נתחבבה עליך המלה החדשה המתהלכת הזאת, וכלום היא הממצה להביע את מצב הווייתכם הרוחנית שלך ושל הרבים כמוך בימינו?

– ואם אמצא את “המלה הממצה” יטב לי אז? יטבו עלי החיים, יתקבל עלי עולמנו זה? כל הנעשה בו תחת השמש?

– בעצם יש לתמוה עליך: אתה, כמו שאמרת, מודה בשניותו של האדם, מודה שיש בו גם יצרים טובים וחפציות טובות; והן לא תכפור במציאותם של אנשים מוסריים באמת, אנשים אידיאליסטים מוסרי־נפשם. מדוע אם כן לא תניח, שהטוב שבאדם ינצח את הרע, את האנוכיות החייתית שבו, ויקום אדם חדש, יבואו חיים חדשים, ועולמנו יהיה שונה, אחר לגמרי?

– ומדוע לא אניח את ההיפך, שהרע, שהאנוכיות החייתית שבאדם תבלע את מקצת הטוב שבו, ויקום האדם־החייתי השלם. וישתחררו החיים־הדז’וּנגליים השלמים?

– אם העולם והחיים על כל אשר בהם, שאנו בעינינו רואים ובחושינו תופסים, היא היא המציאות הממשית האחת ואין בלתה, כי אז אכן הנחה שניה זאת שאתה מעלה – אפשרית ואפשרית, והיא אף הראשונה העולה על הדעת. מכל מקום, הרי שבך אין האמונה והבטחון שהיציר־האדם, הוא בחכמה ובתבונה ומדע שלו יביא אי־פעם בכוחו ובעצם ידו אל האחרית, שבה “עוולתה תקפוץ פיה, הרשעה כעשן תכלה, וממשלת הזדון תעבור מן הארץ?”

– אני משגעון־הגדלוּת האנושית הזה, או מההונאה העצמית האנושית הזאת, אם גם פעם היה מעט מהם גם בי, נרפאתי. נרפאתי כליל. לגמרי.

– והרי שצדקתי! מעכשיו אתה מועמד מובהק, מוזמן מתוכך מעצמך לעמוד לכרות באותו המכרה העצמי שלך. הן זוכר אתה מה שאמרנו, שיש תנאי אחד לכך: שמכל התשובות שבאו מעודו של האדם להשיב לו על השאלות המציקות לו ומטלטלות ומרתיעות את מוסדות נפשו, מהן מכולן לא תישאר לו אף אחת שישבה כדי להפיס את דעתו ולשכך את סערת לבו –

– מלמד האמונה במציאת אלוהים?

– מלבד ההכרה שהתשובה האחת היחידה שיש בה כדי כך, היא האמונה הזאת, והאדם מתוך כך מונע, נדחף ונמשך ממנו מעצמו להיות ממבקשי אלוהים – ממבקשים להיווכח באמיתות מציאותו.

– כשאתה מדבר על השאלות המיוחדות האנושיות ההן, אתה מתכוון לשאלתו של האדם על כל הנמצא: “מאיין?”

– לשאלתו: מאיין? לשאלתו: מה כל זה? ובמיוחד ובעיקר: מה טעם? מה פשר? ולמה? למה כל העמל, האוון, הצער, הדווי, היסורים, היגונים, והקץ, קץ כל בשר, השקיעה, הגסיסה, המוות. מה טעם, מה צידוק? מה תכלית? והאם יש איזה צידוק, איזו תכלית? האם לא תוהו, תוהו־עולמים, שלא מוחו ואל לבו של אדם יוכל לכלכלהו, יעצור כוח ויכלכלהו? “ונתתי את לבי לדרוש ולתור על כל הנעשה תחת השמש… ואראה והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם מיד עושקיהם כח. יש צדיק אובד בצדקתו ויש רשע מאריך ברעתו. יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים ויש רשעם שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים. הכל כאשר לכל, מקרה אחד לצדיק ולרשע, לטהור ולטמא. כדגים שנאחזים במצודה רעה וכציפרים האחוּזות בפח. מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות. ושנאתי את החיים כי רע עלי המעשה הנעשה תחת השמש”.

– מחאת רגש־הצדק באדם?

– רגש הצדק, רגש כל המישרים המוסריים בנו – מחאתם, זעקתם, קריאות התגר שלהם על הכל הכל. והאם לא הן הנה גם ב"למה" המרירה. הממרה והכופרנית, המתרעשת והמזדעקת מפיך ומפי רבים אשר כמוך, ולא תמיד בעדינות יתירה? והאם לא הן הנה שהוציאו בתקופתנו הנוראה מלב כולנו את השוועה הנואשת: “אם יש צדק – יופיע מיד! אך אם אחרי הישמדי מתחת רקיע הצדק יופיע, יימגר־נא כסאו לעד, ואף אתם לכו זדים בחמסכם זה ובדמכם היו והינקו”?

– ואלוהים, אשר לפי דבריך, האדם אחרי כל יאושו מכל נדחף ונמשך מתוכו־עצמו לשחרו, לבקשו?

– הוא אלוהי איוב, האדם־איוב המוכה בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו, והוא יושב בתוך האפר ובידו החרס להתגרד בו. האדם־איוב המשווע למשפט, השולח לחללו של עולם זעקותיו, שאלותיו, והשמים מחרישים. אין קול ואין קשב ואין מענה. ומי כמוהו העד והעדות, המוּכח וההוכחה, ש"הארץ ניתנה ביד רשע, תם ורשע הוא מכלה". אין חשבון ואין דעת. לית דין ולית דיין. הפקר! והוא בכל־זאת אליו יערוג, אליו ועליו יוסיף יטען, יוסיף ימר… כי “כאיל תערוג אל אפיקי־מים כן נפשו תערוג אליך”. כי מי שנטע באיל צמאונו וערגתו למים בטרם עוד ידע ויכיר ויראה מים, הוא שנטע ביצור האדם צמאונו וערגתו לאלוהים, בטרם עוד יכיר וידע על מציאותו של אלוהים.

– המצפון?

– קול־אלוהים באדם הקורא אליו בטרם עוד יכיר וידע מי הוא הקורא אליו. קול־אלוהים באדם הקוראו אליו גם בהימוט ובהישבר באדם האמונה בישותו של אלוהים: והוא הוא גם הקול המנחה אותו, את האדם התועה, הנואש, המבקש, ומורהו את הדרך אליו, אל המבוקש…

– ומה היא הדרך?

– אותי אתה שואל? שאל את עצמך ויגידך.

– אני? אותי?

– כן. אתה! את עצמך! יש בספרותנו העתיקה משל נאה: אחד עבד הולך ומהלך בבית־הקברות. רואיו שואלים אותו, מי לו ומה לו פה, והוא עונה: אני את רבי אני מבקש. ומי הוא רבך זה? רבי הוא פלוני כהן במקדש אלוהים. ומשתוממים האנשים, מכלימים אותו: את רבך כהן אתה מבקש בבית־הקברות?

– והנמשל?

– הנמשל: הרי לא היצריות האנוכיית הבהמית, החייתית אשר באדם, לא היא המבקשת בו את ריבונו, “ריבון כל העולמים אדון כל המעשים”… אליו נכספת, אותו מבקשת, תובעת צפונת רוחו של האדם, צפונת רוחו־יחודו זאת הפלאית והנפלאת שהיא חיה ופועלת באדם בעוז ובתוקף וגוזרת בו על היש, על המצוי שפיגול הוא, שאסור שיימצא ועל שסמוי, שנעדר גוזרת היא בקטגוריות שהוא הראוי להיות, שהוא המחוייב להימצא. מחוייב! רוחו זאת הנפלית באדם היא־היא גם המצוה בעוז ובתוקף מתוכו מעצמו של המבקש־אלוהים את דרך־החיים, אשר “באלה הוא חפץ”, ובהם, רק בהם, מצוא יימצא לאדם… ואכן דרך־החיים הזאת היא לעצמה נושאת בתוכה עדות, והיא מוסרת אותה לעומק רגשותיהם וחויותיהם של ההולכים בה".

– דבריך האחרונים סתומים. הבהירם נא.

– אבהיר. שמע: בשם טבע ומציאות־טבעית אנו מסמנים את המציאות העולמית שאותה אנו יודעים ואותה אנו לומדים לדעת מתוך נסיון חוּשינו, ושבה שוררת חוקיות קבועה והכרחיות סיבתית. ואם המציאות העולמית הזאת היא האחת שאין אחרת זולתה, וגם אנו יצירי האדם נתונים במצודתה להיותנו בכל הווייתנו הגופנית, הפסיכית, הרוחנית כפופים ללא־שיור “לחוקיות הקבועה ולהכרחיות הסיבתית” השוררת בה, כי אז הרי דעותיהם, מעשיהם והליכותיהם של בני־האדם בכל השוני, ההבדל והניגוד שביניהם, הם כולם “נכונים” במובן זה, שהם כולם כאחד תולדה מוכרחת מתוך תכונותיו ונטיותיו הטבעיות ומתוך נסיבותיו הקיומיות של כל אחד־אדם. והם אי־אפשר כלל שיהיו בו אחרים ממה שהם… ואז מה אם כן לכל מושגי הערכיוּת והבדלי ההערכות שלנו, מה לכל התביעות, החובות ורחשי האחריות שלנו ובנו? מה מקום, מה טעם, מה תוכן, מה משמעות לכל המטען התודעתי והרגשי הזה באדם באשר הוא אדם, וככל שהוא בגדר אדם?

צא וראה, כמה עומד ושוקד מצפוננו בנו בדרישותיו ופקודותיו שנבחר “בטוב ונמאס ברע” על־פיו בלי שים לב גם לשלילת התועלת וההנאה העצמית־האישית שאנו שוללים בזה מאתנו, ואף לגרימת צער ונזק שאנו גורמים בזה לעצמנו. ומי אדם בצלם אדם שאיננו מסכים הסכמה שלמה, ואיננו עונה אמן מלא על הדין המוצא עליו מתוכו־עצמו, מפנים־פנימו, שראוי לו לחיות עלי־אדמות חיי צמצום ודחקות שיש בהם צדק, אמת ויושר, ולוותר על חיי שפעה ורווחה שיש בהם רמייה, עוול ושקר. ובהיכשל האדם, בעוברו בפועל על כך, במסתרים תבכה נפשו בו, מוסר־כליותיו ישמע וערכו כאדם נופל בעיני עצמו. ולהיפך, ככל שהוא עומד בנסיון קשה זה רוחו ממעמקיו יאשרהו, הכבוד יזמרהו ובקרבו אור זרוע…

עובדות חיי־אדם אלה אשר מהן נובע וחי וקיים בתודעתו של האדם משפטו על עצמו – עצמו־יחודו. יחוד טיבו, יחוד אופיו, יחוד עצמותו בעולמנו זה “הטבעי” עובדות חייו אלה הם הנה, שבתוקף פעולתן בו הן מעוררות את לבו ודעתו ולוחשות באוזניו ללא־דמי גם את הודעתן ועדותן, שהוא איננו אזרח עולמנו זה הטבעי־המוחשי בלבד, עולמנו זה על “החוקיות הקבועה ועל ההכרחיות הסיבתית השוררות בו”, כי הוא, האדם, שייך בעיקרו למציאות אחרת, נעלמת, נשגבה, שהיא הממשות העולמית האמיתית, וממנה רוחו־יחודו, רוחו־חירותו, חירות מופקעת מכל הכרוחיות כלשהי שמחוץ ממנה…

מכאן, מרוחו־חירותו זאת כיסופיו, רצייתו, תביעתו לאמת – אמת־לאמיתה משוחררת ומטוהרת מכל “נטיה־עצמית”, גופנית ופסיכית שלו. ומכאן, מרוחו־חירותו זאת, כיסופיו, משיכתו ותביעותיו הקטגוריות למעשי צדק, למעשי חסד, אפילו כשאינם נוחים לעצמו וגורמים לו צער ונזק. והוא אומרנו, שהדרך הזאת היא לעצמה, בכל צעד הליכת האדם בה, רצופה “עדויות” – עדויות לאדם, בו וממנו, על המציאות האחרת, העלומה שהוא בעיקרו שייך לה. והוא אומרנו, שהאדם המתנודד בבדידותו ובמצוקתו לבקש את “ריבונו” – הוא, ככל שהוא נשמע לקול רוחו־יחודו המצוותו על הדרך הזאת בה ללכת בגילום ובהגשמת חייו, כן תרב ותעצום בו היווכחוּתו באמיתת ישות ריבונו, “ריבון כל הנשמות אדון כל המעשים” אשר “צדק ומשפט מכון כסאו חסד ואמת יקדמו פניו”, וכן ילכו ויאורו עיניו של האדם־איוב לראות הכל הכל באור האחר, החדש, אשר מעבר לכאן. “לשמע אוזן שמעתיך ועתה עיני ראתך… ניחמתי!” ואף שימחתני! “שימחתני ה' בפעלך במעשי ידיך ארנן” – – –

– אני עתה אעיז לשאלך רק שאלה אחת. בידך הרשות לא לענות לי.

– שאל. אשמע.

– אתה. אתה עצמך, אישית, הגעת במכרה שלך, מכרה רוחך ונשמתך, אף למעמד זה של “שימחתני” ו"ארנן"?

– שיחתנו, שיחת אדם עם אדם בדבר היותר יקר והיותר חשוב להם בחיים, ואחריוּתנו בשיחה זאת, איננה מרשה לי להשתמט מהשיב לך על שאלתך ואני משיב לך בכל התגלות הלב:

לא! אני לא הגעתי לכך. אני רחוק הרבה הרבה במצב־נפשי ממעמד זה. דרכי נשתבשה. אך אני מאמין ב…אמונה! כלומר, אני מאמין, שאלה שמתוך לבטי דרישתם, ביקושם ודרך־החיים שלהם הגיעו לאמונה שלמה, הם, בכוחה, מגיעים למעמד זה.

– למעמד של “שימחתני” ו"ארנן", גם בתקופה כתקופתנו אנו, תקופת השואה, וכל שעינינו אנו ראו ורואות בה לשנאה, לאלימות, לרציחה, להתפרקות – – –

– תקופת “השואה” נמשכת בעצם בעולמנו מיום היות קיין על האדמה. והאדם הזה, ששם בפי דורות־ישראל את קריאתו החגיגית: “שימחתני ד' בפעלך במעשי ידיך ארנן”, הוא עצמו חי בתקופת השואה שבזמנו".

– “השמש זרחה, השיטה פרחה, והשוחט שחט?”

– והאדם ההוא באמונתו השלמה חי, והיא אותו חיתה לראות הכל, הכל לאור אשר “מעבר לכאן”.

– ואתה?

– אני – נתיבתי עוּותה… ומראות השואה וכל שעיני רואות כאן תחת השמש סללו אורותם עלי ובי דרך נבכי־לבי, ואני עצוב! אני, אחי האדם, עצוב ונכא עד מאוד.

ותפילה לאדם נכא כי יעטוף:

– ומה דבריך לי בצאתי עתה ממך?

הדבר אחד לי ולך: אל נהיה עריקים! אל נערוק מעצמנו, אל נתכחש ואל נתעלם מאשר לו אנו מצאים, אליו תכל נפשנו. נדרשנו, נבקשהו, נאזין לצפונת יחוד־רוחנו, צפונת־יחוד־רוח־אדם, נקשיב לה רב קשב־פנימי, וכאשר נלך אחריה במעשה, בהגשמה, כן ילכו יימצאו לנו בכל יום ובכל שעה בחיינו “הטעם, המשמעות, הפשר, התכלית”.

הוא הדבר האחד, היא הברכה האחת, והיא התפילה האחת מאת כל אדם לכל אדם ובעד כל אדם ללא הבדל גזע, עם, מין, דת “באשר הוא אדם כמוני”.

“ונפשי יודעת מאוד” (תהלים קלט).