– קראת את העמודים ששלחתי לך?

– קראתי! קראתי! עיינתי בהם גם היום לפני בואי הנה.

– והאם לא “הגדולה והרוממות”? הגד! והיא זאת תכנית הראשית של אלוהים לייחודו של האדם בעולם. היא זאת!

– כן! מודה. “כבוד. רוממות”. אך הוא… האדם! הוא מה עשה ומה עושה בגדולה ותפארת זאת? אתה כותב שאלוהים קורא לאדם להיות שותפו בעולם –

– “אתה כותב”… אין שם אף מלה אחת משלי. הכל מועתק. מוּצא מספרים.

– “מאימרת אלוהים הכתובה על כל דף מספר אלוהים והאדם אשר בישראל?”

– על כל עמוד, על כל שורה בו! “בנים גידלתי ורוממתי”…

– מלים מספר ישעיה בן אמוץ.

– כן. מספר ישעיה.

– ישעיה בן אמוץ האדם.

– האדם כמוני, כמוך?

– ואם לא כמוני וכמוך? אדם!..

– אדם שאליו נגלה אלוהים, והוא באש־קודש שליחותו התהלך על־פני האדמה כ"סנה בוער" תובע ונושה:

“חדלו הרע. לימדו היטב. דירשו משפט. שיפטו יתום. ריבו אלמנה”.

– לא הוא הראשון ולא הוא האחרון: בכל תקופה, בכל דואר אידיאליסטים בודדים צעקו וצועקים.

– והוא גם חוזה בעיניו את האחרית. אחרית־הימים. “וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות”.

– גם אתה, גם אני חפצים זאת. כמו שאומרים בעברית־של־שבת: משׁאת־נפש… ואני גם אינני מבין, מה אתה דורש. שאעמוד ואודה שהאדם יש בו גם יצרים טובים, חפציות טובות? האם שמעת פעם מפי שאני מכחיש זאת, כופר בשניותו של אדם? אך גם לאחר שקראתי את דבריך, ואני מסכים שהחופש, שה"אניות", כמו שאתה אומר, הוא יחודו של היצור־האדם ביקום, אין אני מחוייב לומר שזה מאלוהים, מתכנית הבראשיתית שבחומש. ואם החופש הזה, חופש הבחירה של האדם, הוא אמנם מאלוהים אני חוזר לאשר הרגיז וקומם אותי מעודי: אם מאלוהים… אז – למה?! למה? על מי בעולם לא עברה ואיננה עוברת רעתו של האדם בעטרה זאת שהוא נתעטר בה ביקום? על מי לא הביא קללה בה ולא ברכה? את מי לא דיכּא, לא הרס, לא טרף? את מה לא פרע, לא שיקץ, לא ניבל? “חופשי!” חופשי לתאוותיו, לשרירת לבו… “ראה, נתתי לפניך, ובחרת!”

– אך מה הוא העולם בלי היצור הזה בו, העולם בלי האדם?

– מה העולם בלי האדם אינני יודע, אינני יכול ואינני צריך לדעת. אך מה העולם עם האדם ובני־האדם בו – זאת אני יודע היטב! העולם הזה, משום שהיצור המופלה הזה שולט בו, מסדרו ומסתדר בו לרצונו, לחופש רצונו, הוא עולם נעכר, מקולקל, מעוות. והוא, היצור הזה עצמו, מתהלך בו בצלה של חרדת תמיד, פחד תמיד, ובכל ריצותיו והתרוצצויותיו, שהוא רץ, רועש, סואן, הומה, רוחשת בו ההכרה־ההרגשה הקהה, האילמת, ש"נוח לו שלא נברא משנברא".

אתה מוריד עיניך… אני יודע. קשה לך לשמוע זאת. אתה אומר שממני מדברת ספרות זמננו החללה, המשמימה, הניהיליסטית. אמת, אני קורא בה. אך היא מדברת אל לבי משום שהיא מבטאת ומאשרת את אשר אני נושא בלבי. לך טוב. אתה לקחת והעמדת עת עצמך “בתלם”. מאמין ב"נשמת שדי" שבאדם, מאמין שהאלוהים מן השמים נגלה על ישעיה בן אמוץ והראה לו איך הוא, בהביאו כל המבּוּלים שהוא מביא על יצוריו, מבולים של מים, מבולים של אש, מבולים של דם, מוליך אותם אל גאולת האחרית שלהם, “אחרית הימים”. אך אני… אני אינני מבין. פשוט אינני מבין. איך אפשר לעצום כה מדעת את העינים ולהתעלם מכל שדוקר, צורב וקורע את שמורות העינים, איך אפשר?!

– ולמה אתה בכל־זאת בא אלי – ואני שמח שאתה בא אלי – לשוחח על מה שאנו משוחחים תמיד? ואתה גם אומר שאתה רוצה לשמוע את דברי, את דעתי?

– אלא אל מי אלך לדבר בזה… באל הדברים? אל הרב?

– ולמה אתה בכלל מתעסק “באלה הדברים”! מה מכריח אותך?

– למה? מפני שאני… מפני שאני באמת מתוּסכּל. אינני יודע מה אני רוצה? מה אני רוצה מעצמי, מה אני רוצה ממך, מכולם… ולמה אתה שואלני פתאום שאלות כאלה? אתה הלא אומר שאתה יודע אותי יותר משאני עצמי יודע אותי?

– בוא הנה! בוא! שב כאן. על־ידי. שב!

עתה הקשב. אתה אומר שלי טוב. שאני לקחתי והעמדתי את עצמי “בתלם”. ובכן, שמע. עם אחר לא דיברתי ולא אדבר בזה. אתך אדבר. שמע:

אני – מכל שעבר עלי בימי חיי… עלי, על ביתי, על כל משפחתי, על היהודים בכל מקומות מושבותם… פרעות, מלחמות, טביחות. מכל שהצטבר בי מזה ושקע ברוחי ונפשי, אני באתי לידי כך, שהנה אני קם בבוקר, לוקח את העתון, קורא על הנעשה פה, על הנעשה שם, דבר יום־יום, דרכו ומנהגו של עולמנו – ומיד נעור בי הוא, זה שאני דוחקו, ממאן ומסרב בהחלט להכיר בו יליד “טבעי הראשון”, יליד אופיי, עצמוּתי, והוא בכל־זאת דבר והשתרש בי, ויהי בי לרקע ולמצע לכל מהלך דעותי ומצבי־רוחי המעכירים ומשממים – “הוא” זה נעור בי, מגיח, ואני עושה כל היום מלאכתי, אוכל, שותה, גם צוחק, מתבדח, אך אויר עולם זה שאני נושמו, שמש עולם זה הזורחת לי, עולמנו זה כולו, על כל מלוֹאו, על כל הנעשה בו – היודע אתה מה האומר, מה הדבר ש"באין אומר ודברים" יוצא ונישא אלי מקצהו ועד קצהו?

ישוב כלא היה – וישוב! ישוב! וחוזר וחוזר חלילה. “מה שהיה הוא שיהיה. ומה שנעשה הוא שייעשה”. הכל יהיה כאין, והכל יחזור! שוֹב ישוב להיות כשהיה, וכך ללא הפסק. לאין־סוף. לאין־תכלית.

זה הוא האומר, הדבר, שהוא באין־אומר־ודברים, מושמע לי ומוקלט בי מלבו של עולם זה שאני נושא אוירו, מתהלך בו, חי בו, משותף בו. ומן המצר והמחנק הזה אני שת עצות כל היום בנפשי, תר ומבקש מנוס לי, מקלט. כל היום נאבק דום, נפתל, ואינני חדל מעשות חשבוני, משפוט ומיסר את עצמי: “ראה, הנה הוא, אדם כמוך… ובכל־זאת?” ו"ההוא" הזה, לפעמים הוא ממרחק מובא, ממרחק זמן ומקום, ולרוב הוא מובא מקרוב, מאלה שאני יודעם ומכירם.

– לא ברור לי: מה חשבונך זה, ומה “ההוא” הזה המובא?

– לא ברור לך… הנה! אעשה עתה את החשבון הזה, חשבון־התמיד שלי עם עצמי על עצמי, בפניך. תשמע.

– אשמע. בחפץ לב.

ו"ההוא" הזה, יודע אתה מי הוא יהיה הפעם? ישעיה! עליו דיברנו קודם. ואדרבה! ניחא! עליו אדבר עתה כרצונך… ישעיה בן אמוץ האדם. כמונו. שנינו הן גם יודעים אותו. עוד מבית־הספר.

הנה, אומר לנפשי:

ראה. ישעיה בן אמוץ זה. אדם כמוני, מתהלך בתוך סביבתו, במשפחתו. בקהל עדתו־עמו. יודע מעשיהם, דרכיהם, שבתם וקומם. ומה משפטו, מה גזר־לבו עליהם? חבר־גנבים. סוררים. רמאים. אוהבי שוחד. גזילת העני בבתיהם. יתום לא ישפטו. רוב אלמנה לא יבוא אליהם. “אומרים לרע טוב ולטוב רע. שמים חושך לאור ואור לחושך”. והוא גם יודע וברי לו, ש"שורשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה". והוא גם רואה כבר את הגופות, את נבלתם המושלכת “כסוחה בראש חוצות”.

“על כן אמרתי: שעו ממני. אמרר בבכי. אל תאיצו לנחמני על שוד בת עמי. כי יום מהומה, מבוּסה ומבוכה”.

ואדם זה, ישעיה, משים עיניו גם אל מעבר לתחום חייו, מעבר לסביבתו, לקהל עדתו. הוא משים עיניו ולבו אל אשר במשפחת האדם הרבה, הסואנת והגועשת על־פני כל האדמה. “הוי, המון עמים רבים כהמוֹת ימים יהמיון, ושאון לאומים כשאון מים כבירים ישאון”. ומה הוא רואה ושומע יומם בחזיוניותיו בהקיץ, ולילה בחלומותיו על משכבו?

"קול המון בהרים. דמות עם רב, קול שאון; ממלכות גויים באים, נאספים… צבא מלחמה… באים מארץ מרחק. מקצי הארץ – – –

“הילילו! קרוב היום! שוד יבוא! כל ידים תרפּינה. כל לבב אנוש יימס. ונבהלו! צירים וחבלים יאוחזון! כיולדה יחילון! הנה יום בא. אכזרי, עברה. חרון־אף. לשים הארץ לשממה. חטאיה ישמיד ממנה. כוכבי השמים וכסיליהם לא יהלום אורם. חשך השמש בצאתו. ריח לא יגיה אורו… כל הנמצא יידקר. כל הנספה יפול בחרב. עולליהם ירוטשו לעיניהם. קשתות נערים תרטשנה. פרי־בטן לא ירחמו. על בנים לא תחוס עיניהם”.

– מענין. למדנו את הפרק הזה בגימנסיה. אינני זוכרו. כנראה לא עשה עלי רושם. עתה אני קוראו, שומעו, והוא כמו מהלך אימים.

– “אימים”… הנה:

“פחד ופחת ופה עליה יושב הארץ! והיה הנס מקול הפחד יפול אל הפחת. והעולה מתוך הפחת יפול בפח. רועה התרועעה הארץ. פור התפוררה ארץ! מט התמוטטה ארץ! נוע תנוע ארץ כשיכור והתנודדה כמלונה. כבד עליה פשעה ונפלה ולא תוסיף קום”– – –

– והשומעים? איך שומעיו אז?

– אז… ואנחנו? כיום?

– “ועתה אל תתלוצצו. פן יחזקו מוסריכם. כלה ונחרצה שמעתי. כלה ונחרצה על כל הארץ”.

– אך מה חשבונך אתה כאן? חשבונך עם עצמך ועל עצמך?

– חשבוני… הנה, עתה אשיחה עם לבי:

ראה: ישעיה זה, אדם כמוני, ככל אדם –

– למה אתה חוזר על זה בכל פעם? מלעיג לי?

– מלעיג? לא! עתה אני האומר זאת. ובכל הרצינות! ודאי, אדם! יצור־אדם, כמוני, כמוך! לא אל, לא מלאך. גם משה היה אדם. גם הוא לא היה מבוטח מאליו, ממילא, שלא יקראהו כמקרה כל אדם לכשלון, למעידה. ומשוך כך, מצד אחר, מותר לו, ואך ראוי לו לאדם בשפל המדרגה להביט אל האדם שבגובה, שבמרומי הסולם ולבוא בריב ובטענה עם עצמו ועל עצמו: “ומדוע, אם כן, גם לא אתה?”

– מה זה שייך לכאן? לבוא על עצמך בטענה: מדוע גם לא אתה הרואה שהארץ מוט התמוטטה, פור התפוררה? מדוע גם לא אתה רואה השחור הזה?

– השחור הזה בעינים, בלב, בכל הקרב, הוא דווקא מוכּר לי, וממנו חיפושי המנוס, המקלט… חיפוּשי אני, חיפושיך אתה, חיפושי כולנו… ואני על זה גם מוכיח את עצמי על פני:

ראה: אדם, יצור אדם כמוך… והוא בעיניו שלו רואה, ובכל שריר משרירי בשרו שלו גם חש את ההתמוטטות, ההתפוררות, השקיעה וההתבלות בכל. “אבלה, נבלה הארץ. אומללה נבלה תבל. ירשוה קאת וקיפּוד, וינשוף ועורב ישכנו בה, ונטה עליה קו תוהו ואבני בוהוּ”. והוא בכל־זאת ועם זאת רואה גם את האחרית ההיא, והוא באוזניו שומע גם את מצעדיהם, מצעדי ההולכים, הנוהרים. “ונהרו והלכו, ואמרו… וכיתתו חרבותם וכיתתו חניתותיהם”, ו"אז תיפקחנה עיני עיוורים ואוזני חרשים תיפתחנה".

בתוך חשבוני זה אני שואל את עצמי: מה הדבר הזה? מה היד הנעלמה הזאת שהיתה בו, באדם זה, להדוף ממנו את החשכה האופפת, את האופל שמסביב שת עליו, עלי, עלינו לחנק, לבלוע? ומי זה, או מה זה שכּרה לו אוזניים כאלה, שמאותו העולם המשׂיאני ומקליט בי קינת־נכאים נמשכת אחת קוהלתית, שיש בה כדי להשמים ולכבות עלי אורו של עולם – מלבו של עולם זה עצמו נשמעו, נקלטו ונחתמו בכבשוניו של אדם זה אילו קולות אחרים, “אומר ודברים אחרים” – קולות פלאיים, אמרים פלאיים, זורעי אור ניחומים, טעוני בשורת גאולה ופדות, בשורת “שמים חדשים וארץ חדשה” שהם עומדים! שהם קיימים! מהו ובמהו הדבר הזה? אתה ביקשת ממני לא לשאול אותך שאלות, ואני רוצה הייתי מאוד לשמוע מפיך תשובה על שאלתי זאת. אנא הגד!

– השאלה ידועה לי. ולא רק לי. והתשובה: יודע אני מה התשובה שאתך, בפיך: ישעיה בן אמוץ האמין באלוהים. בבראשית ברא אלוהים.

– דבריך נכונים. אך תסלח! לי קשה לשמעם. צרמוּ את אוזני.

– מדוע?

– “האמין באלוהים”. ישעיה בן אמוץ האמין באלוהים, דודך שבירושלים האמין באלוהים, הרב יורש־הכסא שבשכונתנו מאמין באלוהים, היהודי המביא חלב לבתינו מאמין באלוהים. לא! ישעיה בן אמוץ לא האמין באלוהים! הוא, על כל פנים בתקופת־חייו זאת שאנחנו וכל העולם מכירים אותו, לא האמין. שוב לא צריך היה להאמין באלוהים, כשם שאני אינני זקוק לאמונה שפי הוא המדבר עתה אליך: ישעיה בן אמוץ, היציר־אדם כמוני וכמוך, הוא, לא כמוני וכמוך, ולא כרבי רבבות יציר־אדם אחרים, התהלך את אלוהים! עמד לפניו! שמע את קולו הקוראו, המדבר אליו, השולחו, המנחהו בידו וגם “מייסרו בחזקת היד” ומזהירו משחות עם הזרם, מהיגרר אחר הרבים (ישעיה יא–יב), מורהו ומצווהו לא לירא ולא לפחד ולעמוד יחיד ומבודד כאברהם אביו: הוא מעבר אחד וכל העולם מעבר אחר.

אך לגופו של הענין, תשובתך: האמונה בבראשית ברא אלוהים" –

– תשובתי? היא תשובתך אתה!

– תשובתי אני! אני! והיא הנכונה, והיא האמת. אולם מתוכה הן גם מתחייבת מסקנה. “פועל־יוצא”.

– להאמין?

– לוּ היה זה קל־כך, לוּ היה זה תלוי רק בסיכומן שלכמה שיחות נאות, כי אז לא היתה האמונה עולה לאדם, וגם לא שווה לאדם יותר ממחירה של איזו גלולה נגד הצטננות, שאתה מוצאה בכל בית־מרקחת! התשובה על “האמונה בבראשית ברא אלוהים”, כשאדם מגיע אליה לאחר כל שניסה אליו וכל שעבר עליו בעולמו, וכשהוא מאמצה בהכרתו כתשובה האחת שבה, רק בה יש כדי להשיב על שאלות חייו המיוחדות־האנושיות המציקות לו, המרתיעות את מוסדי־נפשו – היא אז כופה עליו מסקנה שמטלטלתו, דוחקתו, מטפחת על פניו:

עני מרוד שכמותך! אביון שכמותך! מדוע, אם כן, אינך קם ואינך עושה כמעשה אביונים ודלפנים רבים, שבשעה שמגיעה אליהם הידיעה על מכרה־זהב שנתגלה, מיד הם קמים ונודדים ונוהרים שמה?!

– מה ענינו של מכרה כאן?

– ענין! ענין! כל אדם, החל ממשה איש האלוהים, מישעיה בן אמוץ נביא האלוהים, וכלה בבן־אדם כמוני וכמוך, שום דבר בעל ערך אינו נקנה לו להיות באמת שלו, אלא אם כן הוא בעמלו ויגיעו חופרו ומוציאו מן המכרה העצמי שלו.

– והוא?

– רוחו שלו! נשמתו שלו! ובזה אני עומד! בזה! משנים! לא לקחתי והעמדתי את עצמי “בתלם”, ואינני הולך בתלם. לא קפצתי ונהייתי פתאום דתי, מאמין, כמו שחושב אתה, חושבים חברי בחוג שלנו, ואחרים. עמידתי – עמידת פועל דל, החופר וחוצב במכרה למען מזונו החסר לו וההכרחי לקיומו ממש, להחיותו.

עמידה לא קלה. יש שעות, ימים, שבועות של נפילת־דעת, נפילת־לב, יאוש גמור. ואני “לא גבה לבי, לא רמו עיני”, ואינני הולך בגדולות ממני. אני לעשרוּתם של רבים שעמדו כמוני במכרה וחפרו והתעשרו עושר רב אינני נושא את נפשי. אני יודע את מצבי, את “הכלים” אשר אתי לעבודה זאת, ומה מידותי, מידות יכולתי, מידות כוחותי. אני אודה לאל־חיי ואברך לגומל לחייבים טובות אם אזכה עוד ואוציא ממכרה שלי את הדינר לפרנסתי, פרנסה צנועה שיש בה כדי סיפוק סעודת־עניים כשרה של שבת, נרות להאיר את צריף המגורים המטואטא והמנוקה באורה של שבת, וכוס יין־צימוקים לקידוש של שבת, כשאדם עומד ואומר קודם בלב רגוע ושלם: “מזמור לדוד, ד' רועי לא אחסר… נפשי ישובב ינחני במעגלי־צדק למען שמו. גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי”. אתה! אתה –––