הקדמת המתרגם

ה־קַאוְיָא־מִימַאמְסָה" (Kaviamimamsa) היא טקסט הודי בן המאה ה־9 לספירה, העוסק בפואטיקה. מבחינת הז’אנר זהו טקסט יוצא דופן שאין לו אח ורע בספרות ההודית: מצד אחד זוהי “פּוּראנָה” – דיון פילוסופי, שבו מתדיינים חכמים ואסכולות ברוח “כמו־תלמודית” בשאלות הנוגעות בפואטיקה, ובכלל זה שפה, אסתטיקה ומטאפיזיקה; מצד שני זוהי “שאסְטְרָה” – מעין מדריך כולל – חיבור המנסה לדמיין, להקיף ולמפות את כל האפשרויות שפותח תחום הדיון, החל במיתוס הראשית, דרך סגנונות וטכניקות, וכלה בטיפוסי משוררים וסדר יומו האידיאלי של המשורר (דוגמה לחיבור מסוג זה היא ה"קאמה־סוּטרה"). הקטעים העוסקים בדיונים על ההשראה הם אפוא “פּוּראניים” במהותם, בעוד שהקטעים על “בריאת השירה” או על “דרך חייו של המשורר” הם “שאסטריים” (הכותרות לקטעים הן שלי).

פירוש השם קאוויא־מימאמסה הוא “חקר השירה”. היצירה בשלמותה כוללת שמונה־עשר פרקים, הנראים כחלקה הראשון של יצירה נרחבת יותר. מלבד הטקסט עצמו שרדו בידינו עדויות על השפעתה של הקאוויא־מימאמסה ועל הפופולריות שזכתה לה בין משוררים הודים נודעים כמו קְשֶמֶנְדְרָה, בְּהֹוגָ’א, הֶמַאצַ’אנְדְרָה ואחרים.

המחבר, רַאגַ’אשֶׁקָארָה (Rajaśekhra) נולד ככל הנראה במדינת מַאהַרַאשְטְרה, אך חי ופעל במערב דֶקאן (מראשית הרבע האחרון של המאה ה־9 ועד סוף הרבע הראשון של המאה ה־10). ראג’אשקארה היה בן למשפחת יָאיָאוָארָה, שנודעה כמשפחת משוררים, והיה בעצמו משורר מחונן, שנודע בעיקר בדרמות המעולות שחיבר בסאנְסְקְריט ובפְראקְריט. יש להבין שמעמד המשורר בזמנו היה מעמד רוחני ודתי כאחד; מסופר כי ראג’אשקארה היה הגורו של המלך מָאהֶנְדְראפָּאלָה, וגם בימי בנו מָאהִיפָּאלָה היה מאנשי חצר המלך.

תודה לפרופ' דוד שולמן על הערותיו לתרגום.

אמיר אור

* * *

 

בריאת השירה    🔗

פעם סאראסְוואטי¹ שרצתה בבן סיגפה עצמה על הר השלגים. בלב שבע־רצון הודיע לה אז בְּרַהמה:² אני אצור לך בן. ובכן, כך ילדה את אדם השירה.³ הוא הזדקף, נגע בכפות־רגליה של אמו, וחרז את הפסוק הזה: “כל העשוי – מדיבור נוצר, ונוטל הוא את חזוּת האשליה של העצם; אני הוא רוח השירה הגברי; לסגוד לכפות־רגלייך חפצתי, אמא!”

בזהוֹתה בתוך לשון החול את עקבות המשקל שעליו העידה המסורת הקדושה, אספה בשמחה את הילד בכנפיה, והיללה אותו בדברים אלה: “ילדִי, אתה שחיברת את מִלוֹת החרוז, עולה אתה עלי, אמך, שהנני אֵם כל דיבור”. – מצטטים כמצוין־מכל את היותה מנוצחת על־ידי בנה שלה; זאת, אומרים, היא לידתו השניה של בן; – "החכמים שקְדָמוך הכירו את הפרוזה, אך לא את החרוז. מעתה ישגשג הדיבור החרוז שהמצאת. לשבח ראוי אתה. גופך הוא הצורה והתוכן: הסאנסקְריט⁴ פניך, הפְּראקְריט⁵ – ידך, האַפָּאבְּרַהמְשׁה⁶ – גבך, לשון הפַּיְשָאצָ’ה⁷ – כפות־רגליך, הדיבור – חזך. רוחך יציבה; חִנני אתה, עדין, אציל, מְלֵא חיים. דברך נודע בניביו, נשמתך היא הרגש השירי; שערותיך הן משקלי השיר, משחקי לשונך הם החידות, התשובות והאֲמרות. עדיֶיך הם אליטרציות, דימויים ושאר כלי פיוט. חזון העתידות, ההתגלות עצמה, מסַפר שבחיך.

 

תרגול והשראה    🔗

במעשה השיר יש תפקיד מכריע לריכוז רוחו של המשורר, אומר שְיאמָאדֶווה. הריכוז הוא קיבועהּ של הרוח בדבר אחד. התודעה המרוכזת רואה את הדברים. ואכן אמרו: מסתרי המלה – רק היודעים לבדם יוכלו לעסוק בם ביד אֲמוּנה. העילאי שבאמצעים להשיג זאת הוא ריכוזה של הרוח שהכירה את שהיה עליה להכיר.

מאנְגאלָה ממליץ על האימון. האימון כולל תרגול מתְמיד. הוא שמשיג הכל, ומעניק מיומנות עילאית. ריכוז הרוח הוא המאמץ הפנימי, והאימון – המאמץ החיצוני. דרך שניהם יחדיו זורחת הסגולה. בשירה, הסגולה היא הגורם הקובע היחיד, אומר יאיאווארְיה. היא מתפתחת על יסוד ההשראה והניסיון. ההשראה, היא שבזכותה זורחים ברוח שפע המלים, שיירת הרעיונות, ארג הקישוטים השיריים, כלי ההבעה וכיוצא באלה. מי שאין בו השראה, נעלמת מעיניו שיירת המלים והרעיונות; בעל ההשראה, אף אם עיוור הוא, ההשראה מצויה בשדה ראייתו.

 

השראת המשורר    🔗

ההשראה כפולה היא, יוצרת וקולטת. היא המסייעת בידי המשורר. היא העוצמה המשולשת: מוּלדת, מושאלת ונלמדת. היא טבועה מלידה, כשהיא כרוכה בנטיה רוחנית שמקורה בחיים קודמים. היא מושאלת, כשמקור ההשראה היוצרת הוא בנטיה שנוצרה בחיים הנוכחיים. היא נלמדת, כשהיא מושגת מתוך למידת כתבי הקודש, הפולחנות ודומיהם. את ההשראה הראשונה מכַנים “מוּלדת”, על אף שהיא מתקיימת בזכות נטיה כלשהי שנוצרה בחיים האלה. רק אם נטיה זו היא המכריעה, נכנה אותה “מושאלת”. בהשראה הנלמדת, תקופת הלמידה היא רק בחיים האלה, ובחיים האלה נתון גם זמן עיבודה של אותה נטיה רוחנית.

המשוררים, שלושה סוגים הם: שבחסד סאראסוואטי, שמתוך אימון, ושמתוך למידה. המשורר בחסד סאראסוואטי הוא נבון־לב, וכוח דיבורו נובע מנטיה שמקורה בלידה קודמת. המשורר מתוך אימון הוא זה, הנוטל את הבנתו מבחוץ. כוח דיבורו עולה ומאיר דרך האימון בחיים האלה. המשורר מתוך למידה – הבנתו לקויה. כוח לימודו מפציע מתוך הלמידה.

המשוררים הנִמנים עם שני הסוגים הקודמים לו אינם נכנעים לחוקי זולתם: “אין הענב המתוק מטבעו מבקש להידמות לעסיס קנה הסוכר”, גורסים החכמים. לא כן, אומר יאיאוואריה, כי שתי פעולות הנעשות למען אותה מטרה, כפול שכרן. מן השלושה, עולה הראשון על השני, והשני על השליש; טוען שיאמאדווה. אכן: המשורר בחסד סאראסוואטי נוהג כרצונו; המשורר מתוך אימון – מוגבל; והמשורר מתוך למידה – הוא מלהג להג־שווא שמסוכים בו חן וסרָק.

 

השראת הקורא    🔗

כל זאת בדבר ההשראה היוצרת. ההשראה הקולטת היא המסייעת בידי מי שקולט אליו את רושם השיר. היא מביאה אליו את מעשהו וכוונתו של המשורר. אכן, בזכותה נושא אותו עץ – מעשהו של המשורר – את פריו, ובלעדיה היה נותר עקר. אולם מהו ההבדל בין שני פניה של ההשראה, כשהמשורר הוא הקולט את הרושם, כשזה הקולט הוא משורר? כך מקשים החכמים, ואומרים: “רבים הם מקורותיה של השירה, כפי מדרגת ההשראה”. כלומר, המשורר הקולט אליו את הרושם אינו מצוי, לרוב, במדרגות הנמוכות יותר.

לא כן, גורס קאלידאסה; להתרשם הוא עניין נבדל מלשורר; להיות משורר הוא עניין נבדל מלקלוט רושם; יש הבדל במהות כפי שיש הבדל בעצם. בעניין זה הם אומרים: האחד מוכשר לערוך מלים, והאחר יודע להקשיב להן בלבד. אם מלאה רוחך משניהם גם יחד, נפלא הוא בעינינו; כי לרוב שתי תכונות עילאיות אינן חוברות באדם אחד. יש אבני זהב ויש אבני בוחן.

אלה המתרשמים נחלקים לשני סוגים: נטולי התאבון והבולעים־כל, אומר מאנְגאלה. כך גם המשוררים, אומרים חסידי ואמאנה.

ארבעה סוגים הם, טוען יאיאוואריה: לבד מן השניים הקודמים, יש המקנאים ויש המתמסרים למהות הדברים.

מבין אלה, גורסים חסידי ואמאנה, בראשונים יש כוח הבחנה, ואילו באחרונים – אין. הֶעדר תאבון – או שהוא טבוע מלידה, או שהוא נובע מהכרה. אם הוא טבוע מלידה, לא ניתן לאבדו, כשם שאין העופרת עשויה לאבד את צבעהּ השחור, אפילו תעובד בדרכים שונות.

כשהוא נובע מהכרה, הריהו הופך לתאבון לנוכח יצירה הראויה להכרה באופן מיוחד, אומר יאיאוואריה.

אשר לבליעת־הכל – תכונה זו משותפת היא לכל המשוררים ולכל המתרשמים. לפיכך, בתחילה מופיעה תכונה זו בכל אדם סקרן, השוקד על השכלתו. להיות נטול הבחנה והשראה פירושו לא לסמן את הגבול המפריד בין סגולות לפגמים. משום כך, מי שאינו מבחין דוחה הרבה ומקבל הרבה ללא סיבה. בהדרכתה של ההבחנה מזקקת התבונה את הדבש.

לבסוף, זה המבחין, הוא הרואה את הדברים כפי שהִנם. בנוטשו את הטעות הוא קרֵב אל הטוּב העילאי.

אשר לקנאי – השראתו אינה השראה, משום שהוא עוצר את דיבורו לנוכח מעלת זולתו. אולם המבין המשוּלל כל קנאה נדיר הוא.

בסוגיה זו הם אומרים:

אף אחד אינו יכול לקלוט רשמים אלה בעולם הזה, ואם קורה שיש אדם כזה, כי אז איננו משולל קנאה.

ואשר למי שמתמסרים למהות הדברים – בקושי יש מהם אחד מאלף. על זה אומרים: הוא מבחין בסדר המלים, מתענג על אמרי שפֶר, מלקק עד תום את נקטַר הרגש, מבחין בכוונתו הנסתרת של המחבר, שהיא חותָמו. ממעוּלי־הרוח בחסד סגולות שהשיגו, הנמקים לאִטם בהעדר שופט המסוגל להבחין, והסרים מעל החיצוני – רק מעטים פוגשים לעתים לא־מזומנות אדם שמבין את העמל הרב הכרוך בחיבורה של שירה.

*

לְמה משמש חיבור השיר את המשורר, אם קיים השיר ברוחו לבדה, ואם אלה העשויים לקבלו אינם מוליכים את יצירתו אל עשרת קצוות המרחב?

בשיר מתגלים למתרשם פגמים מסוימים, שהיוצר לא הבחין בהם כאשר יצרם. אחד רגיש לשפה, אחד למובן העמוק, ואחר לתנועות או להבעת אופְני הרגש…

כל החורז בלי להיות משורר מלידה או בקי בכתובים, מוליך את עצמו שולל; הוא אכן עקשן גמור.

 

השראה וניסיון    🔗

ידיעת דברים רבים – זהו הניסיון, אומרים החכמים, כי דברי המשורר פונים לכל עֵבר.

ההבחנה בין המתאים לשאינו מתאים, זהו הניסיון, אומר יאיאוואריה. בין ההשראה ובין הניסיון, עדיפה ההשראה, אומר אַנאנְדָאווארַדְהאנָא; היא מסתירה כל טעות שמתוך חוסר ניסיון. והוא מוסיף: כִּשרון עשוי לכסות על טעות שמקורה בחוסר ניסיון, אבל טעות שמקורה בחוסר כשרון מזדקרת לעין מיד.

הניסיון הוא העָדיף בערכו, אומר מאנגאלה, כי הוא סופג כל טעות שטועה המשורר מחוסר כשרון.

השראה וניסיון מזוגים זה בזה הם הטובים מכל, אומר יאיאוואריה. עובדה היא, ששלמות הצורה אינה יכולה ליצור רוב יופי ללא הכשרון, ואף לא הכשרון ללא שלמות הצורה.

 

בשלוּת המשורר    🔗

הודות לאימון, יצירתו של משורר טוב מגיעה בהדרגה לידי בשלות. מהי בשלות זו? מקשים החכמים. – סופהּ של ההתפתחות, משיב מאנגאלה. מהו סופה של ההתפתחות? מקשים החכמים. – זוהי השגת יחסוֹת שם העצם וסיומות הפועַל, כלומר, תפיסת המבנה הדקדוקי הנכון, משיב מאנגאלה.

אלא שיש להביא בחשבון גם את תיקון הדיבור. הבשלות היא הביטחון בשימוש במלים, אומרים החכמים.

במובן זה אומרים: מוסיפים או מבטלים מלים כל עוד מתנדנדת המחשבה. כשהמלים מיוסדות על קרקע יציבה, הדיבור הוא מושלם.

רק לאחר שנוטלים אותן שוב ושוב, מגיעים לידי קביעתן האחרונה של המלים; הבשלות היא ההסתלקות מן הצורך להחליף את המלים, אומרים חסידי ואמאנה.

ובדומה אומרים: זה – כשהמלים אינן נתונות עוד לשינוי – הוא, שעל דרך הצבת הצורות, מכוּנה בפי המלומדים בשלות הצורה.

לא בשלות היא זו, אלא העדר הסגולה, אומר אַוַאנְטיסוּנְדָארִי. שהרי אף לנושא אחד ויחיד מוצאים המשוררים הגדולים דרכי הבעה רבות שבשלותן מושלמת. הבשלות היא בחיבור יצירה שבה הצורות, הרעיונות והביטויים תואמים את הרגש.

ברוב המשוררים בשלות זאת מופיעה בתשע דרכים: יצירה תפֵלה בתחילתה ותפלה בסופה, היא מבשילה כמו אִזדרכת: תפלה בתחילתה ובינונית בסופה, היא מבשילה כמו שיזף: תפלה בתחילתה וטעימה בסופה, היא מבשילה כמו ענב: בינונית בתחילתה ותפלה בסופה, היא מבשילה כמו חציל: בינונית בתחילתה ובינונית בסופה, היא מבשילה כמו תוֹמר הודי: בינונית בתחילתה וטעימה בסופה, היא מבשילה כמו מַנגו: טעימה בתחילתה ותפלה בסופה, היא מבשילה כמו שוּמָר: טעימה בתחילתה ובינונית בסופה, היא מבשילה כמו מלפפון: טעימה בתחילתה וטעימה בסופה, היא מבשילה כמו אגוז קוקוס.

יש להסתלק מן הבשלויות הפותחות כל אחת מן השלישיות האלה. מוטב לא להיות משורר מאשר להיות משורר גרוע. מצבו של משורר גרוע הוא מוות בחייו.

*

אף נושא אינו כוזב בשירה.

המומחה להבחין עושה שימוש ראוי בצורות בשעה שהוא מבטא אותן. הוא, היודע את חוקי הדיבור, זוכה בשׂכר־נצח בעולם שמעֵבר. הוא איננו מיטמא בצורות שגויות.

כל עוד מִלות שיר זוהרות מתהלכות על פני הארץ, המשורר שזכה ונחה עליו רוח סאראסוואטי טועם טעם אושר.

מארג של דרכי חיבור ודרכי ניתוח, כך היא שפתם של אוכלי האמברוסיה; טעונת רגשות אֶרוֹס ופלא, משופעת אליטרציות וברוּכת אצילוּת.

 

דרך חייו של המשורר    🔗

גוף בריא, השראה, אימון, דבֵקות, שיח יודעי שירה, רוחב השכלה, זיכרון יציב והערכה לדברים: אלה הם שמונת אבות מקצועו של המשורר.

נוסף על כך, על המשורר להיות טהור תמיד. שלושה סוגי טוהרה הם: טוהרת הדיבור, טוהרת המחשבה וטוהרת הגוף.

היצירה השירית קשורה בדרך חייו של המשורר: “כצייר כן ציורו”, כפי שאומרים. המשורר, צריך שיאמר את דבריו בחיוך, ברוב מבע; עליו לבקש בַכּל את הטמיר, להימנע מלבקר את שירי זולתו מבלי שהתבקש לכך, וכשהתבקש לכך – לומר את האמת.

ביתו, צריך שיהיה נקי, שיהיו בו חדרים שונים, המתאימים לשש העונות; גן נטוע, שמתחת כל עץ בו מְקום מנוֹח, גבעת משחקים, ברֵכת לוֹטוּס, נחלים הפונים אל הים שתעלות השקיה יוצאות מהם, טווסים, יונים, אנפות, ברווזים ואווזים, חרטומנים, בזים, תוכיים ושחרורים. הבית, צריך שיוכל להפיג את העייפוּת; מספר קומות יהיו בו, חדרי אמבט, מזרקות, מיטות ונדנדות־נצרים. בשעה שתיעף רוחו של המשורר מלעסוק בשירה, ועל־מנת להפיג את הדכדוך שבכך, דרושים לו משרתים הממלאים בדממה את פקודותיו, או בדידות גמורה.

תיבה, לוח וגיר, קופסת עלי דקל, או קליפת לבנֶה, חֶרט ברזל, ולוחות מלוטשים היטב: הנה כל מה שדרוש תמיד למשורר בהישג ידו. כך הוא ציודו של מדע השירה, אומרים החכמים. ההשראה – היא ציודו האמיתי, אומר יאיאוואריה.

המשורר צריך לכונן תחילה את דרכו: מה היא הכנָתי? באיזה מתחומי הלשון אני בקי? מהו טעמן של הבריות? מהו טעמו של הפַּטרון? על איזו מין חֶברה אמוּן הוא? או, לְמה נוטה הוא ביותר? משנשקלו שאלות אלה, ימקד עצמו בדרך דיבור אחת, אומרים החכמים. כללים מצֵרים אלה ראויים רק למשורר שהתמחה בתחום אחד, אבל זה החופשי במבעו – כל דרכי הביטוי אחת הן לו, אומר יאיאוואריה.

המשורר, צריך שיכיר את המוסכם על הבריות, וגם שיאמר אל לבו: מהי דעתי שלי? – על־מנת שיימנע ממה שאיננו מוסכם, וישים לבו למה שמקובל. על מנת שלא ישים עצמו לבוּז, רק מחמת זדונן של הבריות! על־מנת שיֵדע את עצמו, מאחר שהעולם איננו ניתן לשליטה!

פעולות שמועדן אינו קבוע מביאות לידי בלבול. לפיכך יש לחַלק את היום והלילה לארבעה חלקים, על־פי פרקי העירוּת. יש לקום השכם, לערוך את הפולחן לַשַּׁחר ולסגוד לאלים; אז יקרא המשורר את ההימנון לסאראסוואטי. אחר־כך, כשהוא יושב בנחת בחדר עבודתו, יעסוק בתורות מבוא ובתורות עזר, המכינות לשירה, עד תום החלק הראשון. אין מקור השראה שישווה להכנה זו תחילה.

בחלקו השני של היום יעסוק במלאכת היצירה השירית. בבוא הצהריים ירחץ ויאכל בלא הפרעה. בתום הסעודה ייוועד לכינוס של שירה. לעתים גם יתדיין בשאלות ותשובות. הוא ישלים שיר שעניינו במה שנאמר ובמה שלא נאמר; הוא יעסוק בשינון שבעל־פה ובשאר עיסוקים עד תום החלק השלישי.

בחלקו הרביעי של היום – לבדו, או בחבורה קטנה – יבחן את השירה שנכתבה בבוקר. בשעה שמחברים שירה, נשלטים בידי הרגש, והעין אינה בוחנת אותה היטב; לפיכך יש לשוב ולבחון אותה. להשמיט את המיותר, להשלים את החסר, לשַנות ממקומו את שאינו במקומו, להוסיף מה שנשכח: כך הוא מילויו של החלק הרביעי.

בערב יש לערוך את הפולחן לשקיעה וגם לסאראסוואטי. לבסוף, מה שנוצר ונבחן באותו היום, ייערך עד תחילת הלילה. אז ישכב המשורר עם אשה כפי צורכו. בחלקים השני והשלישי של הלילה יישן כראוי: שינה עמוקה היא הטוב שבאמצעים למניעת מחלת הגוף. בחלקו הרביעי של הלילה יתעורר מלא חיות. במשך רגע־ברַהמה הנשמה נינוחה, חולפת על כל שאירע. כך נחלקים היום והלילה.

 

סוגי המשוררים    🔗

המשוררים, ארבעה סוגים הם: שאינו רואה את השמש, החרוץ, המזדמן, ולבסוף – המשורר על־פי הנסיבות. שאינו רואה את השמש שרוי בירכתיה של מערה, במשכן תת־קרקעי, וכיוצא באלה. הוא משורר מתוך ריכוז מוחלט; כל הרגעים שלו הם. החרוץ הוא זה העוסק ביצירת השירה, אך שלא בריכוז מוחלט. אף הוא – עִתותיו בידיו. המזדמן משורר בשעה שאינו טרוד בחובותיו או בכל עיסוק אחֵר. רגעי הפנאי שבידו ספורים, כלומר, חלקו הרביעי של הלילה; זו היא שעתה של סאראסוואטי. נוסף על כך, בתום סעודה, לפי שהשובַע גורם לשביעות הרצון; וכן בתום המשגל, משום שהדרך האחת להתרכז בדבר מסוים היא לפנות מעל צורכי המין; ולבסוף, בנסיעה באפריון, לפי שהרוח שפנתה מעל הדברים החיצוניים תדבּק במה שתונח בו כמו דבק הגודוּצ’י. כללו של דבר, בכל שעה שהוא מוצא שיש לו פנאי, זהו זמנה של יצירת השיר. לבסוף, המשורר על־פי הנסיבות הוא זה המשורר על אודות התרחשויות מסוימות. לדידו, הזמן מוגבל בכוח הנסיבות עצמן. הגבלה זו, אם ישְנה, שווה בכל אלה שהבנָתם הבנה מוּלדת או מושאלת. מי שהבנתו הבנה נרכשת, הדברים נשמעים לרצונו: כל הרגעים טובים, וכל הנסיבות מגבילות.

 

קריאת השיר    🔗

לא רק לשון החול נשענת על הטעמתה של נעימת המלים. ההטעמה היא גברת כתבי הקודש עצמם, היא חיי השירה. ללא הרף, ההטעמה מגלה כרצונה את המשמעות הנסתרת. היא מחדדת את המיומנות שבהצגת מצבי הנפש של דמויות מופת.

על המשורר לחבּר, ועל איש הרוח לקרוא (בקול), כך שיימָצא חן כלשהו ביצירה.

חִננית, מונעמת בקול, זוהרת, מושהית על־פי המובן, ולבסוף, ברורה בצלילה ונעימה לאוזן: כך היא הקריאה שאותה מהללים המשוררים.

הם מגנים קריאה מהירה מדי או אטית מדי; קול רם מדי או קול בלתי נשמע; או קריאה שהמלים אינן מופרדות בה; או שאין בה השהיות עמומות; ולבסוף, רכוּת יתר או קשיות יתר.

כמו נמרה, הנוטלת את גוריה בשִניה מבלי להכאיב להם, חרדה להם פן ייפלו וייפצעו – כך יש ליטול את הגאי הדיבור.

צריך שיתענגו על הקריאה גם רועי הבקר וגם הנשים; משורר הקורא כך את שירו הוא אהובהּ של סאראסוואטי.

אף למי שאינם מכירים את הצורות ואת הרעיונות, כאשר הקריאה נקראת בפי קוראים טובים, סם חיים היא לשומעיה.