שיחק לו מזלו, לוַלטר בנימין. הוא איבד עצמו לדעת בטרם נאלץ לחזות מבשרו בהפרכתה המרה של השקפתו על דבר הסוואת המוות בחברה הבורגנית המודרנית. ביכולתה של חברה זו, טען במסתו “המסַפר” (1936),¹ להסוות את המוות על־ידי כך שהיא גורמת לו להתרחש בחשאיות היגיינית ובצנעה. במסתו דן בנימין בדרך שבה השתיקה החוויה המודרנית כמעט לחלוטין את המסַפר המסורתי, כאשר הרסה את אותה קהילה שבה עשוי היה לפרוח. באורח פרדוקסלי רואה ולטר בנימין במעמד ערש הדווי ביטוי לארכיטיפ של הסיפור, ואישור לסמכותו. הדברים שיש לו לאדם לומר לאחרים מרוכזים ומועצמים ברגע מותו: “פתאום עולֶה מתוך הבעותיו וממראהו [דבר־מה] בלתי נשכח, ומקנה לכל מה שנגע לו את אותה הסמכות שיש גם לאדם העלוב ביותר, מכוח מותו, כלפי בני האדם החיים שסביבו. סמכות זו היא־היא מקורו של הסיפור” (שם, עמ' 94). לדברי בנימין, כיוון שהחברה המודרנית דחקה את המת מטווח הראִיה ומטווח התודעה, איבדנו את החוכמה שיש בכוחו של מעמד המוות למסור, וכך הולך מרכיב מהותי בסיפור אוניברסלי ומתרחק מטווח השגתנו.

טענותיו הקיצוניות של בנימין בדבר חשיבותו של מעמד ערש הדווי אופייניות לנימתה הנוסטלגית של המסה כולה, שבה הוא בונה אנטיתזה פסטורלית לחברת המונים בעלת תחכום טכנולוגי. במסתו משנת 1935, “יצירת האמנות בעידן השִעתוּק הטכני”, חזה כיצד חברה שכזו מתגבשת כיצרנית וכצרכנית של אמנות. שעה שבאותה מסה נראה היה שבנימין מברך על התנוונוּת תפקידיה המסורתיים של האמנות ועל ההשפעה המהפכנית של טכניקות הרחקה דוגמת הצילום, הרי שכנגד זאת, ב"המספר", הוא מבכה את הֵיעלמות מקצביה האִטיים של מלאכת היד, אותה אוּמנות הנמסרת מאומן לשוליה – אומנות שהיא דגם, ולעתים אף תנאי, לסיפור סיפורים. בעיני בנימין, סיפור מַשמעו מסירה בעל־פה של חוכמת הדורות; משום כך כה חשוב מעמד ערש הדווי, שכן בו נמסרות צוואה או מסורת מידי הנוטים למות לידי החיים, ואלה נוכחים לא רק בחלוף חיי אדם, אלא גם בהעברת החוכמה מדור לדור. מעמד שכזה אינו אלא זיכרון עמום בעולמנו המודרני, שבו המוות מוסווה בבתי־חולים, או מכֶה בלא־אבחנה במלחמה טוטלית.

מראות טבח כדוגמת אותם שבחפירות פלנדריה משתקים את המחשבה, שמים לאַל את ההתבוננות ומדבירים את לשונם של הניצולים.

בעת קריאת מסותיו של בנימין ברור לנו, שנכתבו ברגעיה האחרונים של הפוגה קצרה בין שני מעשי טבח: מרחץ הדמים בחפירות, וזה העתיד להתרחש במחנות הריכוז – זוועה שאפילו דמיונו רדוף־האסונות לא יכול היה לחזות. הטבח בחפירות משמש לבנימין ראָיה לקריסת תחושת העולם המסורתית והמובנת לנוכח המציאות המפלצתית של מלחמה טוטלית. סוג זה של מעמד מוות – כך עולה מדבריו – אינו מקנה כל ידע, מפני שמצבור הניסיון המשותף אינו יכול להתמודד עם האנונימיוּת שהמלחמה המכנית כופה על האדם. בעולם שבו מכונת המלחמה המודרנית, הענקית, מבטלת את משמעותו של “גוף האדם הקטנטן והשביר”, כיצד ניתן לקוות שחוויה תימסר מפה לפה, ממספר למאזין, ושזה בתורו ימסור את הסיפור? הרי גופו של היחיד – מקור הניסיון ונושׂאהו – הופך מטרה מקרית לאלימות, בינות להמוני גופים המעובדים לגופות בידי כוחות שאיש אינו מבין.

מזלו של פרימו לוי לא שיחק לו. הוא חי וסבל את שעבוד מחנה הריכוז, ניצל, והתאבד כעבור שנים רבות. בשנים אלה כתב מספר ספרים בלתי־נשכחים, כרוניקות ישירות של חוויית הלאגֶר, שהן גם הרהורים עמוקים ושקולים על דבר ההישרדות.

באורח מוזר, פרימו לוי הוא נושא הצוואה המתוארת במסתו של ולטר בנימין. הוא נכח במעמדים רבים של מוות, ונטל עליו את משא סיפורם. לַכימאי הצעיר מטורינו לא היו כל יומרות להיות סופר; את סמכותו שאל מהמוות. ידיעותיו, חוכמתו, תמצית חייו – כל אלה לבשו “צורה בת־מסירה” דווקא משום שעמד למול המוות, בתוך טבח אשר לדעת בנימין טיבו שהוא מבטל כל אפשרות מסירה. בדומה לוותיקי מלחמת העולם הראשונה שב"המספר", מצא עצמו גם פרימו לוי במצבים שסתרו בתכלית את המסורות שעיצבו אותו. בדומה להם ולרבים מניצולי מחנות הריכוז, עלול היה לצאת מַחריש, כשאין בידיו כל ניסיון שניתן למוסרו. ואכן, חלום החוזר אצל לוי ואצל אסירים אחרים בלאגר מגלם את אותו חֶסר בסצינת השיבה הביתה, שבה המשפחה הנאספת אינה שועה לסיפוריו של הניצול. אך כפי שעולה מההקדמה שכתב לוי ל"הזהו אדם?“,² סיפור שעבודו, הוא מחויב לחלוטין לאפשרות – יותר מזה, לכורח – לספר את סיפורו. “הצורך לספר ל’אחרים”; לשתף את ה’אחרים” היה בשבילנו, שוכני המחנות, צורך חיוני עוד לפני השחרור וגם לאחריו; הוא גבר על כל צרכינו הבסיסיים האחרים". מוטב לו לרעוב מלהחריש. הסיפור חשוב לא פחות מהאכילה, ולעתים אף יותר.

הצורך לספר והצורך לאכול תופסים מקום מרכזי באחד מפרקיו המרשימים ביותר של “הזהו אדם?”. פרק זה, מס' 11 – “המזמור של יוליסס” – הוא במובנים רבים לב־לִבו של הספר, ולא בכדי שב לוי לנושא זה באחד מהרהוריו האחרונים בספרו “השוקעים והניצולים”. אפשר לומר שיש בו משום השתקפות הגיהנום בתוך הגיהנום: הן בתמונת הזיכרון והן בעצם מעשה ההיזכרות בדאנטה, העומד במרכזו, מתַמצת הפרק את המצב המהותי של הסבל בדרך שהוא נחווה, מעוּבּד במחשבה, מועלה בזיכרון, ונמסר לאחרים. תהליך זה היה משאו המוסרי והספרותי של פרימו לוי מרגע שחרורו ועד לרגע מותו. השדר ששלח ממעמד המוות מחדד את הבנת הקשר שבין סיפור, צוואה ומסורת, שמעלה ולטר בנימין ב"המספר". שכן בסיפורו של לוי יש לא רק נשיאה של סבל אישי וקולקטיבי, אלא גם חזרה על סצינה מוּכרת במערכת ההוראה המסורתית בליציאו (בית־הספר התיכון) האיטלקי, כאשר קראו התלמידים ושיננו פרק מפורסם ונשגב של דאנטה, הנסָב על יוליסס הדובר מתוך אש התופת. פרימו לוי נזכר בקטע השירה, או משחזר אותו, במחנה, בדרכו להביא מרק. כך עומדים הקטע – ובמובלע, אותה מסורת של לימוד – למבחן הגיהנום המודרני, גיהנום שעונשיו אינם נופלים מאלה של התופת, אך צידוקו שונה: אין הוא מעשה של חוכמה אלוהית, אלא מכשיר לשם היגיינה גזעית ופוליטית.

סיפור המסגרת לפרק 11 בספרו של לוי הוא מסע בעקבות מזון. פרימו וז’אן ה"פיקולו" (השליח של קומנדו העבודה) הולכים ממכַל הדלק התת־קרקעי – שפרימו לוי וחבריו עסקו בקִרצופו – אל המטבח, כדי לקבל את מנת היום. אך לא הרעב הוא נושאו האמיתי של הפרק. צרכים אחרים ותשוקות אחרות ממלאים את המרחב שבין מכל הדלק למטבח: תשוקתו של ז’אן ללמוד מעט איטלקית, והצורך של פרימו להיזכר בנאומו של יוליסס שבמזמור כ"ו מתוך “התופת”, כדי שיוכל להסביר לז’אן את חשיבותו ויופיו. כך, בסיפורו של לוי, הופכת סצינת הבאת האוכל – essenholen בלשונו הברוטלית של המחנה – לסצינה של זיכרון, של הבאת מלים, ובסופו של דבר, של לימוד וסיפור, כאשר המאמץ להיזכר בשורותיו של טקסט קלאסי הנלמד בכל ליציאו משנה את הווייתם העגומה והמרה של העבדים, ומעצב אותה מחדש על־פי מקצביו וחרוזיו של דאנטה.

אוסיפ מנדלשטאם, במסתו על דאנטה, כותב שמקצבי “הקומדיה” הם מקצבי הליכה. “עולה בדעתי השאלה – ברצינות גמורה – כמה זוגות של סנדלים בילה אליגיירי במהלך מלאכת השיר כשנדד בשבילי העִזים של איטליה? “התופת” ובייחוד “הפורגטוריום”, מפארים את ההילוך האנושי, את קצב ההליכה, את הָרגל וצורתה”.³ הטקסט של לוי מעיד עד כמה קולעת אבחנתו של מנדלשטאם. שורות מזמור כ"ו – ליתר דיוק, שִחזור תיאורו וסיפורו של יוליסס על מסעו ההרואי אך הרה־האסון אל קצווי תבל – שחזור זה מפי פרימו לוי הוא המסמן את קצב צעידתם של האסירים מן הבור אל המטבח.

“המזמור של יוליסס. השד יודע כיצד ומדוע נזכרתי דווקא בו”, כותב לוי. הוא שב בדמיונו אל חוויית אותו אירוע, מוֹנע עצמו ממותרות המבט לאחור, ופותח בפנינו פתח לפרשנות. ככל שאנו מוסיפים לקרוא, כן אנו מפענחים את הקשרים בין סצינת ההתנסות (במחנה), סצינת ההיזכרות (לוי מתעד בכתב), הסצינה שבטקסט (יוליסס של דאנטה מספר את סיפורו), וסצינת הלמידה (כיתת הליציאו). קשרים אלה הם שמקנים לפרק את תהודתו המיוחדת. אף שהליכתם של פרימו וז’אן אל המטבח היא מאורע שהיה, וכפי שכותב לוי ב"השוקעים והניצולים", אחד הזיכרונות המעטים הניתנים לאימות מפי עֵד (ז’אן עצמו), רוחו של דאנטה היא השורה על אופני הכתיבה והַזכירה והיא המעצבת אותם. שמו של המשורר מוזכר רק במחצית הפרק הקצר, אך עצם הסיטואציה, המבנה, הלשון וההתפתחות קשורים קשר כה הדוק ל"הקומדיה האלוהית", עד כי נדמה שהשיר הנשגב סוֹפח אל קרבו את המעמד המועלה בזיכרון, מתאחד עמו, ובמידת־מה אף מוליד אותו.

הפרק נפתח בבטן האדמה, שם עובדים שִשה אסירים באור הרָפה המגיע מפתח כניסה קטן. מישהו מהעולם החיצון (ז’אן) בא לבקרם, והם מפציצים אותו בשאלות בבליל שפות:

מצב זה דומה למצב המוצָא ב"התופת" וב"הפורגטוריום". המשורר ומורהו וירגיליוס פוגשים בצללים המספרים להם את סיפורם, אך גם מגלים סקרנות לגבי העולם שעזבו. למרות הדמיון לפגישה שבתופת, לא מפגשם עם הצללים הוא השורה על סיפור ה־essenholen של לוי. נדמה שההיזכרות עומדת בסימן המסע של “הקומדיה”, או, בפשטות, ההליכה, וליתר דיוק – בסימן הלימוד אגב הליכה, כאשר וירגיליוס מסביר לדאנטה את משמעותם של המראות האדירים המתנשאים מתוך האש והחשכה ככל שהם מתקדמים אל תוך הגיהנום והפורגטוריום.

לפרימו לוי, ה־essenholen הוא מסע מן הבור אל האור. שלא כמסעו של דאנטה, מסעו שלו מעגלי. עליו להסתיים במקום שהחל, בבטן האדמה, עם הקומנדו ועם המרק. ובכל־זאת, האסירים אינם הולכים סתם דרך נוף הזוועות של המחנה; בדומה למסע בשירו של דאנטה, גם מסעם הוא מסע של חיפוש. אף שלכאורה מטרתו היא מרק, למעשה יש בו מעין הארה או התגלות.

במסעם לובשים פרימו וז’אן את תפקידיהם של דאנטה וּוירגיליוס, ומתחלפים ביניהם בהתאם לנסיבות. תחילה ז’אן הוא המנהיג ומורה־הדרך. כעוזרו של ה"קאפו" הוא בעל הסמכות, היודע את הדרך למטבח כשם שהוא יודע כמה זמן אפשר לבטל במסע. “הלכנו לאט במתכוון. פיקולו היה מנוסה, בחר בפקחות דרך ארוכה”. כאן ז’אן הוא וירגיליוס ותיק ובעל ניסיון, ואילו פרימו הוא דאנטה, שפל־רוח, מגושם ועושה טעויות – למשל, הליכתו מהירה מדי. “Tu es fou de marcher si vite. On a le temps, tu sais” נוזף בו ז’אן. אך כאשר מבקש ז’אן ללמוד איטלקית, מתהפכות היוצרות ופרימו הופך למדריך ומורה.

ז’אן בוחר בדרך אטית אל המרק, וסיבותיו ברורות. פרימו, מטעמים שעל־פי עדותו אינם מחוּורים לו (“השד יודע כיצד ומדוע…”), בוחר בדרך קצרה וקשה, הישר אל לבו הבוער של “התופת”. בכך הוא מתעלם ממִלות הלאגֶר הבנליות והמשמימות שז’אן משנן לעצמו בעקבות פגישתם עם עבד איטלקי אחֵר: “Zup-pa,cam-po, acqua” מה הטעם ללמד שפה באמצעות מלים המבטאות את שִעבודו של העבד לאלימות העריצים ולצורכי גופו שלו? תחת זאת עולה בדעתו של פרימו מעמד נשגב של לימוד וסיפור. שאר הפרק מוקדש למלאכת שִחזורה המדוקדק של לשון אותו מעמד והנחלת בשורתו, בטרם יביאו אותם הזמן החולף והמרחק המתקצר אל המקום שבו מסתיימות שורות השיר ומתחיל התור למרק.

בזיכרונו של פרימו, הקטע העוסק ביוליסס פותח בתיאור גרפי כיצד רוחו של הגיבור, הכלואה בתוך לשון של אש, מתאמצת מאוד לדבר:

לא קל היה לה לשלהבת להשמיע קול. הדיבור כרוך במאמץ כביר, הלובש בטרצט הבא דימוי של תנועה: לשון (של אש) מהבהבת אנה ואנה כדי לשחרר (gitto – להשליך) קול. תחילה, בעת ציטוט שורות הקטע, פרימו רק נזכר, לאט ובמדויק, במאבקו של יוליסס להשמיע מלים מתוך אש כִלאוֹ ויסוריו. אך בהמשך נִשנה המאבק, כאן ועכשיו, במחנה: תחילה מתקשה פרימו בתרגום הקטע לצרפתית מתקבלת על הדעת, ולאחר מכן אינו מצליח לשחזר בזיכרונו את הקטע השלם. הוא מוכרח לספר את סיפורו של יוליסס, והוא מוכרח למהר (שכן הזמן להבאת המרק קצוב). אך לסיפור לא יהיה קיום אלא אם כן ייזכר בו, כי אין כל טקסט מלבד אותם רסיסים שמוחו מקשר קישור רופף ביותר.

פרימו יודע את הטקסט הקלאסי ידיעת תלמיד־תיכון בלבד. למרות זאת, הוא ממלא את תפקידו הדידקטי של וירגיליוס – אם כי בהיסוס, וללא סמכותו של הרב־אמן – ומדריך (אפשר לומר, מוליך) את ז’אן בשורותיו של דאנטה, מתרגם אותן ומצביע על יופיין וחשיבותן. כיוון שהוא מדבר, ולא קורא מהכתב, הוא גם משמש באופן ישיר ודרמטי כקולו של יוליסס. כמו לאותו צל הרואי, גם לו עצמו ניתן רגע קצר ללכוד את שימת־לבו של מאזין אוהד, אולי. “הקשב, פיקולו, הסכת היטב, חשוב לי שתבין דברים לאשורם”. שורותיו של יוליסס מופנות גם אל דאנטה וגם, בציטטה המשובצת בתוכָן, אל קומץ מַלחיו. מאמציו של פרימו לצטט שורות אלה, סיפור המסע האפי אל מעבר לגבולות המוכר שהוא מספר מחדש בדרכו המקוטעת, מלווים את הליכתו עם ז’אן אל המרק. בעודם חולפים בין מראות מוכרים להחריד של מאסר ועבדות, הוא מהרהר מתוך אהבה במלים הנקשרות בהרפתקה, בהחלטיות, במרחב – misi me. mare aperto, si metta. ואז, בדרך כלשהי, נכרכת ההליכה אל המרק בגבורה המתריסה והנמהרת שבמסע אל מעבר לעמודי הרקולס; אפשר שהיא הנמשל שלה. דברי כיבושין אשר משמיע יוליסס באוזני אנשיו,

הדברים האלה אינם רק מצוטטים בפי פרימו, אלא הוא שומע אותם ממש, כאילו קול משָמים קורא לו או הלמוּת תרועה, ואולי הוא עצמו אחד מן החבורה ההוֹמֶרית של יורדי־ים נועזים.

בעת קריאת הקטע נטבעים בדמיוננו מספר תמונות וטקסטים זה על־גבי זה: יוליסס המעורר ברהיטות את אנשיו; לשון האש המספרת בכבדות את סיפורה; פרימו הנאבק בזיכרונו חוזר על דברי הגיבור (ומדמה שהוא שומע אותם בראשונה), מתרגם אותם ומוסיף הערות למען ידידו.

לכך יש להוסיף עוד שתי תמונות, שאולי היינו פוסחים עליהן: תמונת הכתיבה ותמונת הלימוד. באחת נראה פרימו לאחר המלחמה, בשובו לאיטליה, כשהוא מתאמץ להיזכר לא בשורותיו של דאנטה (את אלה הוא יכול לבדוק בספר), אלא בחרדת שכיחתן, בעבודת זכירתן, בקצב ההליכה אל המרק, במה שחשבו ובמה שאמרו. בכל אלה עליו להיזכר כדי שיוכל לרשום אותם ולפרשם בשביל מי שיקרא בעתיד את דבריו. חשוב להוסיף תמונה זו, כי פנייתו הנרגשת של פרימו אל ז’אן – “הקשב והסכת” – מושרשת בשני זמנים ובשני מקומות: בַמחנה אמר אותה אסיר אחד לחברו. בחוץ כתב אותה הניצול שכרע תחת הדַחַק לספר לעולם לא־מבין מה שאינו רוצה לדעת. תמונת הלימוד אינה מתוארת דווקא, אלא נשנית: תוכנית לימודי דאנטה בליציאו נדחסת כולה לתוך הילוכם של פרימו וז’אן: “מיהו [דאנטה]. מהי הקומדיה האלוהית… וירגיליוס הוא השכל, ביאטריצה היא התיאולוגיה”. אך המעמד המוכר, שבו מורה סמכותי מרביץ את תורתו בתלמידים כנוּעים, מתחלף בדרמה פדגוגית משונה: המורה אינו בטוח בטקסט אך בוער בתשוקה ללמדו, ולפיכך הוא עובר על בשרו את הרפתקת הגילוי־מחדש, בעוד התלמיד מביט בו מנגד.

בכל המַעמדים האלה גלום הצורך לדבר ולהיות מובן. כולם מעמדים של הוראה או ניסיונות הוראה. הפשוט והיעיל ביותר, דברי הכיבושין של יוליסס לאנשיו, הוא, למרבה האירוניה, אף הרה־אסון מכולם: כתוצאה ממנו כל אנשיו הולכים אחריו אל מותם. אך פרימו מקווה שאותן שורות עצמן, כפי הוא זוכר, אומר (ושומע) אותן במחנה, יעבירו שדר אחר: העבדים, אם אך יעזו להרהר במלים הנושאות קריאה להרפתקה ולמימוש הרצון, יוכלו לטעום מטעמה של החירות. אולי קיבל ז’אן את השדר, כותב לוי, אולי הרגיש ש"בשׂורת הדברים נוגעת לכל אדם הנתון במצוקה, נוגעת לנו במיוחד. הם חשובים בעבור שנינו שמעזים להרהר בהם כשעל כתפינו שני המוטות לנשיאת המרק". מה שבאפוס היה קריאה לפעולה, שתוצאותיה קטסטרופליות, הופך בציטטה של פרימו לקריאה למחשבה, שבכוחה להיאבק, ולוּ לשעה קלה, בסמליה של העבדות (המוטות שעל הכתפיים). אך ככל שמתרחקים מדברי הכיבושין ההם, עלול להתגבר הספק בדבר כוחם לשכנע. פרימו אינו יודע בוודאות שז’אן אכן קלט את הדברים. אדרבא, הוא חושד שתשומת־לבו של ז’אן נתונה לו רק מפני שהדבר “מיטיב עמי” [עם פרימו]. עוד פחות מזה בטוח פרימו לוי הניצול, שקוראיו יתייחסו ברצינות לבשורתו־שלו. לכן הוא מתרה בהם בחומרה בשיר “הזהו אדם?” הפותח את הספר:

אך המכשול הגדול ביותר בפני הלימוד ובפני עצם הדיבור בעת ההליכה אל המרק הוא רפיון זיכרונו של פרימו. ככל שהשניים קרבים לסוף מסעם, הולכים הפערים והחסרים ונעשים תכופים ו"חסרי תקנה". גרוע מזה, ז’רגון המחנה פולש לטקסט של דאנטה. השורות נקטעות, מלים וחרוזים מופקעים מהקשרם – ובדעתו של פרימו עולות המלים הגרמניות keine Ahnung (אין לי מושג), מלים של תבוסה, המבטאות את מצבו הסביל של העבד המוכה עד אובדן מחשבה. יותר מזה, בעצם נוכחותן מאיימות מלים אלה לערער את החירות שזכה בה פרימו בכך שכָּפף את זיכרונו לחוקי ה"טֶרצָה רימה" של דאנטה. ככל שמוסיפים לקרוא גובר המתח, לפי שהאסירים מגיעים לסוף הדרך, אבל גם משום שספינתו של יוליסס קרבה אל סוף מסעה הנועז והרה־האסון, ופרימו אינו בטוח שיוכל להשלים את הסיפור.

במסגרת עלילת הפשָט של הפרק, להגיע למטבח פירושו להשיג יעד חיובי. ככלות הכל, מטרת ההליכה היא הבאת האוכל. אך נוכחות שורותיו של דאנטה הפכה את ההליכה למעין מסע אלגורי שמטרתו אינה אוכל כי אם התגלות, שמשמעהּ העלאת קטע נאצל של שירה איטלקית מן השכחה.⁵ לכן המרק אינו יעד אלא מכשול: היותו בהישג־יד, והסיפוק החייתי הגלום בו (סיפוק שיוליסס מבטל בבוז כ"לִחְיוֹת כְּחַיְתוֹ־יָעַר"), חוסמים את הדרך אל ההארה העשויה לבוא עם השלמת הקטע מתוך דאנטה. אין זה משנה שאותו קטע מסתיים במוות, בטביעת ספינתו של יוליסס ובאובדן חיי אנשיה. קשירת שורות השיר זו אל זו בזיכרונו של פרימו היא־היא הדבר החשוב. ליתר דיוק, עליו לקשור, לרתך (איטלקית: saldare) את מראה הר פורגטוריום, הנגלה ליוליסס ממרחק, אל אותם בתי שיר המתארים את טביעת הספינה והיעלמותה בכלא־המעמקים. מדוע הדבר כה חשוב? מה בעצם מבקש זיכרונו של פרימו לרתך?

“את מנת המרק היומית שלי הייתי נותן כדי לדלות מנבכי זיכרוני את החרוזים שאחרי ‘בכל אשר עד כה ראו עינינו’ עד סוף המזמור”. זהו הרגע בסיפורו של פרימו, שבו דמותו־שלו העולה מן הזיכרון מתמזגת כמעט לחלוטין עם דמותו הבדויה של יוליסס, הדובר מתוך הלהבות. יוליסס הגיע אל סוף סיפורו, אל סוף הטקסט שלו. בשורות הפותחות את המזמור הבא, הלהבה דוממת:

אף שסיפורו של יוליסס מסתיים במוות, קיומו בתוך השיר מסַכּל אותו. עודנו שם, בגיהנום הדמיוני, מדבר מתוך להבותיו, מספר את סיפורו מכוח הסַמכות שהעניק לו מותו, ומעל לכל, מבין את סדרי ההשגחה העליונה הקושרים את המסע הנמהר אל טביעת הספינה.

פרימו, שעצר לרגע בדרכו אל המרק, אינו יכול לחקות את דילוגו האנכרוניסטי של יוליסס מסדרי עולם פגאניים לסדרי עולם קתוליים. לא עולָה בדמיונו תבנית כלשהי שתיתן טעם לחייו. אף אינו בטוח אם חברו מבין את השורות שהוא מצטט, או שמישהו ישמע אי־פעם את סיפורו. הדבר הקרוב ביותר לוודאי שיש לו ולז’אן זו הידיעה ש"ייתכן שכבר מחר הוא ואני לא נהיה עוד בין החיים, או שלא נתראה עוד לעולם". דווקא משום כך כה חשוב לו להשלים את שורות השיר, ומעל לכל, להסבירן. אפשר שאין כל שיטה והיגיון בחייו של פרימו, אך בשירו של דאנטה יש ויש, אם רק יוכל להיזכר בהם. זהו רגע של חסד שלפני המרק. הקטע כולו, הצְלחת מסע הלימוד או כישלונו, תלויים ביכולתו של פרימו להסביר מה פירוש “רצון אחֵר הניע” – כלומר, את הרצון האלוהי המשליט סדר בעולמו של דאנטה.

קוראיו של לוי אינם יכולים לדעת אם הצליח, או איזו התגלות – תולדת מאמצי ההיזכרות בדאנטה – האירה את עיניו באותם רגעים אחרונים לפני הגיעו אל התור למרק. הוא כותב שרצה לספר לז’אן על “דברים נשגבים שאני עצמי הבנתי רק עכשיו בתחושה. אולי… הסיבה לגורלנו, להימצאותנו כאן, היום”. ההבנה שהוליד שירו של דאנטה אצל פרימו חורגת מעֵבר לפירוש היסטורי או פילולוגי של הטקסט. אבל אותה הבנה, אותה אינטואיציה המביאה את פרימו אל שורשי המתרחש (בניגוד לטקסט של דאנטה) איננה ניתנת להיאמר. בהכרח היא נותרת כאין, שכן התגלות חילונית איננה ניתנת לביטוי. אין שפת מסורת (על דרך “רצון אחר הניע”) שבה ניתן לנסח התגלות שכזו ולהעבירהּ הלאה. אדרבא, היא מעין חור שחור של הארה במרכז התנסותו של פרימו. אנו נתבעים לקבל את עובדת קיומה, כשהראָיה היחידה לכך היא מהימנות קולו של המספר. הוא עצמו ודאי שאינו מסוגל לתעד אותה בשובו אחרי המלחמה לטורינו, כשהוא חי מחדש את הסצינה בשעת הכתיבה: הרי הבזק האינטואיציה שייך לרגע המיוחד במחנה, ומתמצה בו־במקום. בהפיכתו לפילוסופיה יהיה משום בגידה. קורא קצר־רוח עלול לנסות לנחש מה טיבה של אותה אינטואיציה על־ידי הקשת הקְבלה או ניגוד בין ההבטחה הקתולית הגלומה ב"הקומדיה האלוהית" לבין הניסיונות המודרניים המבולבלים והלא־עקביים להסביר את תהפוכות ההיסטוריה. אך קורא נבון, המודע לסכנה שבחיפוש סיבות המשקפות אך ורק את השערותיו שלו, ייזהר ממלכודת זו.

מהטקסט של לוי עולה בבירור, שאותו הבזק אינטואיציה חודר־בטן, שאין לכנותו בשם ואין לתארו במלים, מיד מפַנה את מקומו למציאות הדרמטית, הנוחה לתיאור, של התור למרק. נושאי המרק העלובים, עוטי הסחבות, נדחקים זה אל זה כנשמות הארורים על גדות נהר האכרון שבמזמור ג' ב"התופת". קול המולָתם, קולם של רעבים, סוער ותובעני, ושמו של המרק נקרא בפיהם בשלוש שפות: "Kraut und Rüben… Choux et navets. Kaposzta és répak''.

כאן מגיע מסעם של פרימו וז’אן אל יעדו: המרק. היה זה, מחד, אותו essenholen של משטר המחנה הבהמי, ומאידך היתה זו גם “הדרך האחרת” שעליה הורה וירגיליוס לדאנטה במזמור א':

אותה “דרך אחרת” אפשרה לפרימו, ואולי אף לז’אן, להימלט לרגע מכִלאם הקודר. לפרימו שימשה “דרך” זו של זיכרון, על פעולתה הלימודית, מעין מִפלט ארעי; כפי שהוא כותב ב"השוקעים והניצולים", אפשר לו זיכרון שירו של דאנטה ליצור מחדש חוליה מקשרת אל העבר, וכך להצילו מאבדון השִכחה ולחזק את זהותו שלו. כפי שראינו, המאמץ לזכור את הציטטות במדויק ובסדר הנכון הוא המימזיס של יצירת חוליה מקשרת שכזו, קודם כל עם העבר, כזיכרון של טקסט ושל מסורת הנלמדים בבית־הספר, אך גם אל העתיד, אל השעה הקרובה, המוקדשת לא רק להבאת מרק אלא אף להבאת מלים.

בבחינה מדוקדקת מתגלה מטאפורת החוליה המקשרת כחיונית להצבת דמותו של יוליסס על מלוא הקשריה, ולהבנת השאלה מדוע דווקא הוא עלה בדעתו של פרימו. בראש ובראשונה, “חוליה” היא דימוי למסורת. לכל אורך הדרך התגלם מאבקו של פרימו בשכחה, בריתוך (saldare), בהלחמתן של חוליות בין שורת טקסט אחת לשניה, בין תקופה לתקופה, בין מקומות הזויים לבין הכאן והעכשיו. עליו לשחזר את סיפורו של יוליסס – רצוי במלותיו של דאנטה – ולחזור על השיעור שלמד בתיכון. כך הוא מקווה לאשש מסורת יקרת־ערך ולמקם את זהותו־שלו בתוך סיפור מעשה המקשר בין טרויה לרומא, ל"התופת" ולחדר הכיתה בטורינו. אך בזה לא תם הסיפור. המשכו כולל את הפשיזם, חוקי הגזע של מוסוליני, ולבסוף, את תועבת הלאגר. יוליסס עלה בדעתו של פרימו בנקודה מכרעת בהליכתו עם ז’אן, מפני שהוא חוליה מהותית בשרשרת שפעם כונתה קִדמה, אך כיום לא נותר אלא לכנותה בשם קטסטרופה. בעבר הוצג יוליסס בפני תלמיד הליציאו הבורגני כאדם נועז וחופשי, כמבשר הרנסאנס. גם במחנה עודנו מצטייר כך בעיני פרימו, המפרש את “ma misi me per l`alto mare aperto” (“ולמרחבי גאון הים הִפלגתי”) כשרשרת שנותקה, כבריחה מכלא. אבל יוליסס שבלאגר אינו אותו יוליסס שבליציאו. הקול המַמרה הצמא להרפתקה מהדהד עכשיו בגיהנום חדש, גיהנום שאינו בבחינת גזרה של אל קתולי, ובכל זאת, יומם וליל מאכלות שלהבותיו הרעבות בשר־אדם.

פרימו השמיט חוליות רבות של השרשרת. זיכרונו אינו יכול, או שאינו רוצה, לשחזר אותה בשלמותה. בטרצט המקדים את “ma misi me…” מספר יוליסס לדאנטה על צימאונו להרפתקה, שבעטיו ניתק קשרי משפחה, אמונה ואהבת איש לאשתו, ושיקע עצמו בחיפוש צפונותיו של העולם הגדול:

אלה הן השורות שפרימו שוכח. הן מסוכנות, כי הן מעניקות משקל שווה לגילוי הטוב (valore) והרע (vizii). במקומן עולה בזיכרונו הִדהוד התרועה הקוראת למסע נעלה בעקבות הגבורה והדעת. אלה מחלצות את פרימו וז’אן ומוציאות אותם – ברוּחם – אל מחוץ למחנה. אך השורות הקודמות מעידות שמסעו של יוליסס מוליך אותו אל הרֶשע והחטא לא פחות מאשר אל הצדק והטוב. כלומר, עולם הניסיון שאליו משתוקק הגיבור מכיל בתוכו גם את הלאגר, שכן תועבה זו היא המצויה בקצווי הרשע האנושי. במובן שלֵוי אינו עומד עליו במפורש מביא אותנו יוליסס, מנַתק השרשרת, לא אל הגיהנום הקתולי של “התופת”, אלא אל הגיהנום התעשייתי של המפעלים הכימיים של בּומָה והמִשׂרפות שבסמוך. הליברליזם ההומני של הליציאו, עם שחילֵן את ההדגש האפל שהעניקה הקתוליות לחטאו של הגיבור, התעלם מהסכנה הפאוסטית שבצימאונו הבלתי מרוסן לדעת ולהתנסות. על כן סיפורו של יוליסס אינו רק סיפור של מסע אל מחוץ לגבולות הבוּרוּת (כלומר, קִדמה); בה־במידה הוא סיפור מסע אל תוך הרֶשע (כלומר, קטסטרופה). מכאן שהגיהנום שלו אינו רק מִבדה קתולי, שיש בו נחמה מתמדת אפילו לכופרים; הוא גם מציאות חילונית שיצרו בני־אדם כדי לנצל את עמלם של הקורבנות ולשרוף את בשרם.

מסעו של פרימו מסתיים בתור למרק, לקול העיצורים הגרמניים והפולניים הנוקשים, Kraut" “Kaposta és répak, und Rüben”" – כרוּב ולפת. לעומת זאת נאומו של יוליסס מסתיים בחזון, ובו סוגרים שערי־מים של מוות על הגיבור ועל אנשיו:

בסופו של דבר פרימו אינו מצליח לקשור את חזון ההר הרחוק אל מלות הסיום של יוליסס. משפטי סוף הפרק מחקים ריקוד כאוטי של זיכרון ושכחה, כמעין קוֹנטרָפּוּנקט לתמה המעורפלת של ההשגחה. אמנם יש לטקסט תבנית משלו, אך היא קיימת רק בזיכרון משובש או באינטואיציה, שאולי אינה ניתנת להעברה למאזין או לקורא. “Kraut und Rüben”, לעומת זה, הוא עניין ודאי. זהו קולם של העבדים – “הבאים אחרינו נדחפים ונדחקים אל גבינו” – המתגודדים יחדיו ומצווחים לאוכל. זוהי קקופוניה, צלילו האותנטי של הגיהנום, ואם פרימו לוי אינו מסוגל לסיים בזאת את הפרק ומוסיף את שורתו האחרונה של יוליסס, הרי אינו עושה כן על מנת להמתיק את הגיהנום, אלא משום שאינו יכול להימנע מלהתיך את שני סוגיו, העתיק והמודרני, לכדי תמונת טביעה, אחת והרסנית.

כשלוי מספר שהיה נותן את מנת המרק היומית בעבור היכולת לקשור את חזון הר פורגטוריום לשורות הסיום, אנו מבינים שלא רק רצף של בתי שיר הוא מבקש; הוא רוצה לבטא את ההיגיון הקושר את תחילת המסע אל סופו. בתיאולוגיה של דאנטה, היגיון זה מוליך אל סוף הכרחי וצודק של מסע נמהר. מבחינתו של פרימו, חסר־התיאולוגיה, חייב מסעו של יוליסס להוות דימוי או אלגוריה לדרכו שלו ולדרכם של שאר אסירי המחנה. ללא ספק, זהו דימוי של ייאוש, שכן הוא מסמן את הדרך ממרחבי החזון הרחוק אל תוך כלא הגיהנום וייסוריו. אך עצם שִחזורו החלקי בציטוט לא־שלם באותם שני זמנים – ברגע ה־essenholen וברגע ההיזכרות, בשעת העמידה בסבל ובשעת הכתיבה – עצם השחזור משמעוֹ התנגדות, התקוממות הרוח נגד הברוטליות השיטתית של הלאגר. שכן המאבק על הטקסט ועל ציטוטו המדויק, גם אם נכשל, הריהו מאשש את קיומה של סיבתיות כלשהי, שהיא חזקה דיהּ להתמודד עם האכזריות הכפויה של משטר המחנה.

מה שקורה כאן לפרימו מקביל לקטע מתוך “הווידויים” של אוגוסטינוס הקדוש, שבו משמש דקלום מזמור תהילים מן הזיכרון כדימוי לאופן שבו המוח תופס או חוֹוה את הזמן. אוגוסטינוס כותב:

אוגוסטינוס מתייסר בתחושת הזמן החולף: “אני חצוי בין הזמן שחלף לזמן העתיד לבוא, ומהלכו חידה הוא לי”. ובכל זאת, הטקסט הקדוש והמוכר נע ממחוז הציפיה, דרך רגע הקשב הנוכחי, אל מלכות הזיכרון בזרימה קולחת, המהווה עדות לכוחו של המוח על הזמן.

אוגוסטינוס הוא אדם חופשי הנאבק בייעודו – זכירת עברוֹ והערכת חייו. באמצעות דקלום מזמור תהילים הוא תופס את האדם כחלק ממערכת של זמן שאינה מגמדת אותו או מתכחשת לו. פרימו, המשועבד במחנה ולרשותו רק שבריר זמן להבאת מרק, משתמש בציטוטו של שיר קלאסי לצורך דומה. מסיבות דוחקות ואיומות מאלה של אוגוסטינוס, גם הוא אינו יודע מה צופן העתיד. שלא כאוגוסטינוס, אין הוא בטוח בטקסט שלו, ואינו יכול לדקלמו כמאמין, אלא כאוהב. זיכרון לקוי והבנה מפוקפקת עומדים לו למכשול, ועם כל זה עליו ללמד ולהנחיל משמעויות שהוא עצמו תופס אותן אך במעורפל. ובכל זאת, הן אוגוסטינוס איש היפו והן פרימו איש טורינו נוכחים לדעת, שבמעשה הדקלום או במאבק לצטט טקסט יצרו מיקרוקוסמוס בעל חוקי זמן משלו. בעולם המוקטן הזה, זיכרון שירָתם של המלך דוד או של דאנטה גדול מזיכרון בשׂוֹרתה. הזיכרון הוא עדות לכך שבכוחו של המוח להפיק משמעות על־ידי קשירת תחילתו של טקסט להמשכו ולסופו, ובזה יש עידוד לַזוכרים. ההצלחה – ולוּ גם החלקית – לצטט את נאומו של יוליסס, אִפשרה לפרימו לוי להאמין שהלאגר לא מחה כליל את מסורת התרבות. המאמץ לקשר את חזון הר פורגטוריום לטביעת המַלחים של יוליסס היה במהותו ניסיון לשאוב כוח הן מההקשר התיאולוגי של תוכנית ההשגחה האלוהית של דאנטה, והן מזיקתה אל המתכונת הצלילית. פירושו המעשי היה המרה לשעה של הכורח הברוטלי שכופה המחנה בצורך האנושי הטמון בקטע של טֶרצה רימה.

חוקרי דאנטה הראו בפרוטרוט כיצד משמשת פרשת יוליסס, אותו מסע בתוך מסע, ראי בזעיר־אנפין לעלילת השיר כולו. בספרו “Dante: The Poetics of Conversion”, כינה ג’והן פרצ’רו (Freccero) את הקטע העוסק ביוליסס “אנטיטיפוס לחווייתו של דאנטה”, ו"אנלוגיה עתיקה להרפתקה של דאנטה".⁷ דאנטה הופך את הסיפור ממעשה שסופו שִיבה (בעלילתו של הומרוס) למסע אלֵי אסון; פרצ’רו רואה בכך “ביקורת נוצרית על קטגוריות אפיות, ביקורת הגבורה הארצית ממקום שמעבר לקבר”. בגרסתו של דאנטה, הגיבור הפגאני טובע בדרכו אל מטרה שקרית, בעוד שגיבורהּ הנוצרי של “הקומדיה” משלים מסע צליינות המביא אותו לידי מטאמורפוזה, מוות, ותחיה באמצעות ישו. סיפור אסונו של יוליסס משובץ איפוא בנרטיב של גאולה המסופר דרך דמותו של דאנטה, שניצלה כביכול מאסון כדי לספר את סיפור חייה.

סיפורה וכתיבתה מחדש של הפרשה בידי פרימו לוי ממקמים אותה מחדש, אם לא בסיפור של גאולה, הרי שבסיפור של הישרדות, סיפורו־שלו. מסעו של פרימו עצמו היה לאודיסיאה. מסלולו המעגלי הכּביר לקח אותו מביתו שבטורינו אל הפרטיזנים, אל שבי המחנה, אל השחרור ואל רוסיה, ולבסוף, לאחר מסע מדהים, בחזרה לטורינו.

הצורה שבה נֵטל הזכירה והסיפור מבקשים לעצמם ביטוי היא אנלוגית לסיפור־המעשה האפי, ומורכבת מיחידות נבדלות, עצמאיות, המקושרות זו לזו באמצעות גיבור אחד. באחד הקטעים האלה נזכר פרימו לוי שבטורינו בפרימו שבלאגר, הנזכר ביוליסס של דאנטה, הנזכר במסעו אל המוות. דאנטה משתמש בגאולה כקנה־מידה להשוואה בין המסע הפגאני לנוצרי. לפרימו לוי אין אמצעי כזה. את העובדה, או המקרה, שניצל – לדידו, חידה ומשא כבד עד אחרון ימיו – אי־אפשר ליחס להשגחה. בסיפור־המעשה של לוי אין כל גאולה – לא הגאולה שבמחשבה היהודית ולא זו שבתיאולוגיה הנוצרית. לפיכך, אין הבדל מהותי בין מסלולו המעגלי הגדול מטורינו למחנה ובחזרה, לבין המסלול המעגלי אל ה־essenholen ובחזרה, או לבין דרכו של יוליסס בים לעבר הגיהנום. כפי שאין סיבה לעבדותו של פרימו בלאגר, כך אין סיבה להינצלותו. את ההיגיון התיאולוגי של האפוס של דאנטה, המבחין בין מסע למסע, ממיר הטקסט של פרימו לוי בחירות החילונית להעמיד אנלוגיות. היחסים בין כל המסעות, היסטוריים וספרותיים כאחד, הם יחסים פתוחים. אף לא אחד מהם משמש כדוגמה וכמופת. כמובן, הישרדותו של פרימו לוי לאחר מסעו הגדול היא שמאפשרת לו לזכור את המסעות האחרים ולכתוב עליהם. אבל כל אחד מהם על־פי דרכו הוא טיעון כנגד הייאוש, אם לא למעלה מזה. הבאת המרק מסתיימת אמנם בהמולת הרעבים, ב־"Kraut und Rüben", אך כפי שראינו, היה זה גם מסע בעקבות דאנטה. יוליסס מוצא את קִצו בכלא של להבות, אבל הוא זוכר ומדבר, ומלותיו מעודדות את פרימו לזכור ולדבר, ובכך מעניקות לו הארה יקרת־ערך ומחזקת, אף שהיא מבזיקה וחולפת כהרף.

“אין לנו עצה לא בשבילנו ולא בשביל איש זולתנו”, כותב ולטר בנימין על המספר המודרני; את סיפור המעשיות המסורתי הוא זוכר דווקא כמקור חוכמה ומוסר השכל. אמירתו של בנימין, חלקהּ קינה על מסורת עממית שחלפה מן העולם, וחלקהּ דיווח על מוטציה בלתי נמנעת שנגרמה בשל הטכנולוגיה. כותב הרומנים – הזן החדש של יצרן סיפורים – פועל מִחוץ למסורת הסיפור שבעל־פה, ועל כן הוא מבוּדד מאותה שלשלת של מסַפרים עממיים, היונקים ממקור החוכמה המסורתית ומַפרים אותו. בנימין מזכיר את כתיבתם של ניצולי מלחמה כדוגמה להידלדלותה של ההתנסות המוּכּרת בעטיָן של טכנולוגיות המוות החדשות. עם זה, הוא אינו מרחיב את הדיבור על המקרה המיוחד של הסיפור האוטוביוגרפי, שבו אדם מדבר על עצמו.

זהו אחד מאותם סיפורים שמהם מצפה הקורא לשאוב דעת, ולעתים קרובות אכן זוכה לכך. אמנם זחיחותו של הכותב, זיכרונו הרופף, מהמורות הלשון או מניעים נסתרים כופים עליו מידה של אחיזת עיניים, העמדת־פנים ובדיה, אך גם בהתחשב בכל אלה, קשה להתעלם מן התוקף העולה מאותם חיים אשר הונחו על הכף ונמדדו מנקודת סיומם.

בפרק “המזמור של יוליסס” ב"הזהו אדם?" מגולל פרימו לוי זו לצד זו את המציאות ממיתת־הסיפורים של משטר הפרך והמוות במחנה, ואת הבדיה יוצרת־המשמעות שהגה דמיונו של דאנטה. המידע הגולמי “Kraut und Rüben” מוצג לצד"infin che il mar fu sopra noi richiuso" (“עד כי נסגר הים מעל ראשנו”) – שורת סיכום סמכותית המביאה סיפור מרתק אל סופו. ב־"Kraut und Rüben" אין כל תבונה, מלבד מידע על רעב ועבדות. לעומת זאת רווּיה שורתו של דאנטה בלהטו של הרפתקן מנוצח, ואפשר שבאוזני פרימו מהדהדים גם זיכרון הכיתה וקולות סגירה וטריקה של ספרים ומכתבות עם תום השיעור.

הקסם שמהלך הטקסט של פרימו לוי על הקורא נובע בחלקו מהאיזון הקשה והעדין שהשיג בין רעב לחוכמה, חומר גולמי והבלחי תובנה, מרק ורוח, הבאת מרק והבאת מלים. מצד אחד הוא נקרא כספר זיכרונות שנכתב במקוטע ובבהילות על־מנת למלא את צורכם של הניצולים לספר את “סיפורנו” ל"אחרים", ומצד שני ניכר שזוהי יצירה של הגות, פרשנות של סבל ועיבוד של כאב, המצליחה להתרחק מהזוועה שעליה היא נסבה.

יוליסס הוא גילומה המובהק של כפילוּת זו. הוא מתקשה לדבר מתוך האש ומכאובי התופת, אך דיבורו בהיר ואצילי. הוא מבין את מותו ומדווח עליו גלוי־עיניים, בלי פתוס ובלי רחמים עצמיים. כפרימו לוי הנזכר בו, הוא מן הטובים במספרים. לארבע כנפות הארץ נדד, וחזה בטוב וברע; ואף שגופו כרע ומת, לשונו שנתגלגלה באש עודנה ממללת מלים של חיים.