“חומר ללבנים אין נותנים לנו ולבנים אומרים לנו עשו”. – כך אומר לי נער העומד “לגמור” את בית הספר באחת המושבות אשר ביהודה.

"אבא וסבא מתאוננים עלי כי לא התקדמתי בלימודי ולא עשיתי חיל רב. הם בגילי כבר היו בקיאים בכל חדרי התורה והחכמה, ומלבד מה שקראו ושנו בחדר ובישיבה מלאו את כרסם בספרי־השכלה ודעת, וידעו כמעט על פה את “מנדלי” ואת “שלום עליכם” ועוד ועוד.

ואולם צא וראה: איך למדו אז יודע אתה ודאי, כי על כן בן־דורו של אבא וסבא הנך, ואילו עתה, מהו “סדר הלימודים” שלנו:

שלושה וחצי חודש בשנה – חופש שנתי.

“שביתת מורים” – לפחות חודש בשנה.

השבתת הלימודים, בגלל הפתקאות הארורות של “שכר לימוד לא מסודר”… – גם זה עולה בחשבון לפחות של חודש בשנה.

חופש הפסח – שבועיים.

חופש המועדים בתשרי ­ שלושה שבועות.

שבועות – 3 ימים.

פורים – 4 ימים.

חנוכה – 9 ימים.

ימי־גנוסיה לאומיים, לכבוד אורחים חשובים בישוב, ולהבדיל, נפטרים נכבדים – לפחות חודש בשנה.

חגיגות בלתי צפויות מראש – לפחות שבועיים בשנה.

לילדי העובדים – חג האחד במאי – בערך 3 ימים.

ענשים, כשזורקים את הילקוט יחד עם התלמיד החוצה לפחות

5 מקרים בשנה".

– ומתי אתם לומדים? – שאלתי את הנער.

– באמת איני יודע – ענה – בבחינות אני מקבל תמיד ציון “מספיק” – אך לבי אומר לי כי אין זה מספיק"! – – –

תש"ה.