[- - -] אבל כדי שתיווצר שירה גדולה אין די בנושא גדול, וככל שהנושא גדול יותר הרי מימושו החלש צורם יותר. אף מצוי כאן יסוד המעמיד כל אמנות באור דו־משמעי מבחינה מוסרית. כוונות נאצלות צריכות לבוא על גמולן בכך שהיצירה שמקורה בהן תהפוך לבת־קיימא, אבל לרוב קורה הפך, וניתן אפילו להניח שנחוצה איזו הינתקות, איזו צינה, כדי לחשל את הצורה. אנשים הושלכו אל לב אירועים הממַלטים מפיהם צעקה של כאב, קשה להם לשמור על רוחק המאפשר עיבוד אמנותי. אין, למשל, בשום לשון אחרת כל כך הרבה שירים־תעודות על השואה כמו בפולנית. לבד מכמה יוצאים מן הכלל, אלה שירים ששׂרדו בעוד שמחבריהם נספו. אולם הקורא אותם היום מהסס בין שתי הערכוֹת סותרות. בהשוואה עם החומר העובדתי המחריד, הרי עצם המחשבה על ספרות נראית בלתי הולמת, ועולה הספק כלום יכולים תחומים מסוימים של המציאות לשמש נושא של שירה או סיפורת. הרי עינויי הנידונים ב"התופת" לדנטה הומצאו על־ידי המחבר, ואופיָם הבדיוני נחשף, בדרך כלשהי, באמצעות הצורה. אין הם מופיעים איפוא בעירומם כמו העובדות באותם שירים־תעודות. אב מצד שני, הרי השירים־התעודות שייכים, הודות למבנה הבתים לחריזה, לספרות. ואפשר לשאול, כביכול, בשם כל האנשים שנספו אז, האם אין הם ראויים לאנדרטת־שירה מעולה לעין ערוך, שתרגש אותנו באופן אחֵר, לא רק במישור העובדות.

השמדת יהודי פולין חוזרת אחרי המלחמה בשיריהם של משוררים רבים, ושירים אחדים מצויים באנתולוגיות: אבל אם ננקוט אמות מידה חמוּרות, כי אז צריך לומר שהנושא עולה על האפשרויות של המחברים, והוא נישא כמו קיר, ואילו השירים נחשבים לטובים, לרוב על שום שהם מעוררים רִגשה בכוונותיהם הנאצלות.

עד כמה קשה למצוא נוסח הולם לניסיון אלמנטרי באכזריותו, מורָה הדוגמה של אנה סְוירשצ’ינְסקה. היא פִרסמה לפני המלחמה קובץ של פרוזה פיוטית, יפה עד מאוד ומעודנת, שנִיכּרו בה התעניינותה בתולדות האמנות ובשירת ימי־הביניים. במציאות היתה בת של צייר, גדלה בסדנה של ציירים ולמדה בָאוניברסיטה ספרות פולנית. אבל לא היא ואף לא אחד מקוראיה היו מנחשים לְמה ישמש סגנון כתבי־היד המאוירים והמיניאטורות, שנבחר על־ידיה. בזמן המלחמה גרה סוירשצ’ינסקה בוורשה. באוגוסט ובספטמבר 1944 נטלה חלק במרד ורשה: במשך 63 ימים היתה עֵדה ומשתתפת בקרב של עיר בת־מיליונים נגד טנקים, אווירונים וארטילריה כבדה. העיר הלכה ונחרבה בהדרגה, רחוב אחרי רחוב, ואחר־כך הִגלו את הניצולים. מרד ורשה נהפך לאירוע טראומטי בפולין. שנים רבות לאחר מכן ניסתה סוירשצ’ינסקה לשחזר בשירים טרגדיה זו: הקמת המתרסים (הבָריקָדות), בתי־חולים במרתפים, בתים קורסים מפּצצות, קברי אנשים במקלטים, חוסר בתחמושת, במזון, בחומרי חבישה, חוויותיה כחובשת. אבל ניסיונות אלה לא עלו יפה: היתה בהם דברנות יתרה והם היו פתטיים, לכן היתה משמידה את כתבי־היד.

צריכות היו לחלוף שלושים שנה עד שמצאה את הסגנון שסיפק אותה. מעַניין שהיה זה סגנון המיניאטורה, אותו גילתה בנעוריה, אבל הפעם היא נקטה אותו לא לשם זכרֵי השפעה מאמנות הציור. ספרהּ “הקמתי בָריקָדה” מורכב משירים קצרים מאוד, בלא משקל וחרוז, אשר כל אחד מהם מהווה מיקרו־רפורטז’ה על אודות אירוע אחד או על מצב. זוהי אמנות ענווה ביותר של מימזיס: המציאות כפי שנחרתה בזיכרון שלטת כאן ומכתיבה את אמצעי ההבעה. ניכר מאמץ של תמצות, שיותיר רק את המלים שאי־אפשר בלעדיהן. אין דימויים ומטאפורות. ואף־על־פי־כן מצטיין הקובץ בדרגה גבוהה של ארגון אמנותי, ואת השיר שנתן את שמו לקובץ כולו אפשר, למשל, לנתח מצד הפיגורות שהשירה נזקקת להן מדוֹרות והנושאות שמות יווניים: אנו מוצאים כאן אנאפורה, אֶפּיפורה ואֶפּיזויקְסיס [חזָרה בסמוך על אותו ביטוי או קטע – ד"ו].

סוירשצ’ינסקה נזקקת לעתים קרובות לצורת המיקרו־מונולוג או המיקרו־דיאלוג ומשתדלת לדחוס בהם את מירב המידע. מן השיר “הַשְּׁכֵנָה אָמְרָה לַשָּׁכֵן” משתקף כל אופן החיים במרתפים של העיר המופצצת תדיר. המרתפים הללו היו מחוברים על־ידי מעברים שנקדחו בקירות, והם יצרו מעין עיר תת־קרקעית של קָטָקוֹמְבּוֹת. המושגים והנהגים המקובלים בתנאים נורמליים עברו שם שינוי ערכים. כסף נחשב מעט – פחות ממזון, שהושג בדרך כלל במסע הרפתקאות אל שדות האש; לסיגריות היה ערך כספי רב בסחר החליפין. גם היחסים בין בני האדם חרגו ממה שאנו רגילים לראות כנורמה: הם עורטלו מכל החיצוני שלמראית עין, והובאו אל צורתם העירומה. אפשר לתהות, האם בשיר שאביא מיד לא מדבר אל לבנו הדמיון למערכות יחסים מוּכּרות עד לזרא, מפני שגם לא בתנאי מלחמה גברים ונשים יוצרים קשרים לא בהכרח בגלל משיכה הדדית, אלא, לעתים, פשוט בגלל פחד הבדידות.

(מתוך “עדוּת השירה”, 1983)