אנקסגורס (Anaxagoras) נולד בשנת 500 לפנה"ס בערך, והוא אחד מן הפילוסופים הפְּרֵה־סוקרטיים. העניינים העיקריים שנידונים בטקסט של אנקסגורס הם הקוסמוגניה, תורת החומר והשכל, noos ביוונית. שׂכל זה הוא מין תבונה קוסמית. קשה לדעת אם הוא יש חומרי. מכמה מקומות נראה שכך זה, אבל אפשר שנוסחוּ הדברים כפי שנוסחו בגלל חסרונם של מונחים הנחוצים לתיאור יש לא־חומרי. מכל מקום, שכל זה משמש יסוד חשוב בקוסמוגניה. הוא גרם לסיבוב של הקוסמוס, והסיבוב הביא לידי דיפרנציאציה של הדברים. לתורת החומר כמה עיקרים: לכל חלק יש חלק קטן ממנו (בכך תפס אנקסגורס, כנראה, את המושג של הגודל האינפינטיסימלי) ובכל חלק יש מהכל. אריסטו ואחרים ייחסו לאנקסגורס עיקרון נוסף, והוא דמיון החלקים לַשלם. אף־על־פי שבכל חלק יש מהכל, יש בשיטת אנקסגורס דברים מסוימים, פרטיים. ההסבר לכך נמצא במשפט האחרון שב־B12. משם מובן, כי זהותו של כל דבר נקבעת על־פי החלקים שהם הרוב בו. הזהב הוא זהב משום שרוב חלקיו הם זהב. אבל בכך לא נפתרה הבעיה. כי מה ששאלנו לגבי הדבר אנו שבים ושואלים לגבי חלקיו, כלומר, מהי הפרדיקציה?

ספרו של אנקסגורס נכתב בפרוזה. בתקופתו כבר היתה הפרוזה בשֵלה דיהּ. אינני מוסמך לומר דברים מדעיים על היחס שבין השירה לפילוסופיה הפרה־סוקרטית, אבל בכל פעם שאני קורא את הטקסטים הפרה־סוקרטיים אני מרגיש שזו שירה מיוחדת. כי כל שירה כפויה על מחברהּ, ועל הפילוסופים הפרה־סוקרטיים היא נכפתה בדרך מיוחדת. לידת הפילוסופיה הפרה־סוקרטית היתה כרוכה במאמץ לברוא שפה אבסטרקטית. היתה זו תקופה של שאלות חדשות, אבל העיון המופשט היה כלוא בנוסחות שיריוֹת. לכן יש בהם שִׂנאת שירה. נדמה לי כי מה שמסופר על סוקרטס ב"פיידון" לאפלטון הוא נקמת הפילוסופים האלה בשירה. בחדר כִלאוֹ, כמה שעות לפני ששתה את כוס התרעלה, כתב סוקרטס שירים. סוקרטס מספר, כי פעמים רבות חלם אותו חלום ובו נאמר לו: “סוקרטס, עסוֹק במוסיקה!”. בשׂורה של חלום הנשנה שוב ושוב עשויה להיות אזהרה ואפילו איוּם. אבל סוקרטס מפרש זאת כאילו הכוונה היא למה שהוא עושה, לפילוסופיה. רק עתה עלה בדעתו שאולי הכוונה היא לשירה. לכן הוא מבקש לטהר את עצמו. כך אומר סוקרטס, אבל לי נראה שכוונתו היתה אחרת. פילוסוף זה, שחייו היו חקירה שכלית טהורה ובהירה, שמע בחשֵכה בנות־קול. ועכשיו, ערב מותו, הוא לועג להן ונוקם בהן ויושב וכותב שירים רפים וחלולים: כמה מאגדות אזופוס שהתקין אותן בחרוזים. הוא מותיר זרעי רוח מתים. וכמה חבל שלא נותר מהם דבר, כי הם נקמת משורר, שלא כתב דבר, בשירה.

עובדה אחרת לגמרי, המעוררת בי כל פעם הרגשה כי פילוסופים אלה כתבו שירה מיוחדת, קשורה במה שעשה הזמן לטקסטים שלהם. עשרים ושניים פרַגמֶנטים נשארו מאנקסגורס, ועוד שניים המיוחסים לו, מתוך ספק. רוב הפרגמנטים עוסקים בחומר, בשכל, ופתאום: “מה שנקרא ‘חלב הציפורים’ הוא הלָבן שבביצים”. ספרו של אנקסגורס אבד. מזמן שהייתי ילד הייתי נפחד למשמע ידיעה כזו. כי זה דומה לדיוקן שכמעט כל תוויו מחוקים, להוציא עין אחת. זהו דיבור שקצותיו אנוסים. אפילו איננו יודעים מה אורך השתיקות. על־פי רוב הן שרירותיות. יש בזה משהו אכזרי, מגומגם, שאינו זר לשירה.

תרגמתי את הפרגמנטים על־פי מהדורתו של H. Diels¹, ונעזרתי גם בתרגומיהם של G.S. Kirk & J.E Raven, של W.K.C. Guthrie ושל D. Sider מהדורתו של דילְס נחשבת למהדורה הקנוֹנית של שרידי הספרים שחיברו הפילוסופים הפרה־סוקרטיים. דילס חילק את כל הפרגמנטים לשני סוגים: עדויות על הפילוסוף, וקטעים המיוחסים לו. את הראשונים הוא סימן באות A, ואת האחרים – באות B. סימון הפרגמנטים בתרגום נעשה על־פי שיטתו. סוגריים מרובעים מציינים השלמה שאינה במקור היווני.

אני מודה לפרופ' שמואל שקולניקוב על הערותיו, ולד"ר מרגלית פילקנברג על עצותיה המועילות ועל העזרה הרבה בהכנת התרגום הזה.