מדרך היחיד אומרים אנו לעשות דרך־הרבים בהתישבותנו החקלאית; ומהיחיד – ששטח אדמתו מגבל ומדת־יכלתו החומרית מרובה. יחיד כזה הדואג לתקנת משקו משתמש בכל כבושי המדע והטכניקה הנשמעים לו להרבות בשכלולים ובטיובים; מרבה כלי־עבודה מתוקנים, מרבה זבול, מכניס גזעים משובחים ומצעיד את משקו בפסיעות מהירות, בכדי להוציא מדונם אחד יבול כזה שרגילים להוציא מחמשה דונם כשצורת המשק היא אקסטנסיבית. אולם צורת משק של יחיד בעל־יכלת כזה ואפילו של מאות יחידים כאלה אינה יכלה לשמש כבסיס להתישבות הנעשית לא בכספי הפרט כי אם בכספי הצבור. הכלכלה הלאומית שלנו אינה רשאית לנהוג את משק־ביתה ביד רחבה כזאת. הרחבות אינה עכשיו לפי כחה ולפי מקורות הכנסותיה. אף אינה הולמת את הגזרה הכלכלית של הארץ, שעל אדמתה אנו באים להתאחז.
דוקא משום שהכשרת הקרקע, הכשרת התנאים והכשרת החומר האנושי המתנחל הן בנין־אב בהתישבות, אין לנו אפשרות במצוקה הכספית השולטת ובתנאים הפוליטיים הנוכחים לקחת את טפוס המשק האנטנסיבי בתכלית שלמות צורתו כמופת בשטת התישבותנו. כי ברשותנו נמצא רק “מנה” אחד ולא שנים ושלשה; וכשהוא הולך לשכלול הקים אינו משאיר שריד לרכישת אותו הדבר, שבלעדיו אין מה לשכלל ואין מה להשביח; והדבר הזה הנהו – הקרקע!
אנחנו יכלים לתת עין רק בטפוסי משקים כאלה המחיים את בעליהם ואינם כרוכים בהכשרות יקרות המעכבות בעד גאולת שטחים חדשים. וזהו טפוס משק העומד על משק ביתי קטן, משוכלל ואנטנסיבי, במרכז; ועל שטת ה"פלחה החרבה", האקסטנסיבית, בהיקף; משק אשר ביסודו שולט מחזור־זרעים דו־שנתי: חצי השטח דגן וחציהו “כרב־נע”; לא כרבי קיץ הטעונים הרבה עבודות ידים שכורות והמגדילים את ההוצאות ומסבכים את הנהלת המשק; ולא כרב־נח (“כרב ברד” או כרב שמש) המשאיר את האדמה בור, פתוחה לשמש ומתבקעה לחומה; כי אם כרב מקולטר השומר ב"כסות" קרום האדמה העליון התחוח תמיד על הלחות האצורה בשכבה התחתונה, גונז בתוכה אוצרות חנקן ומשמיד את העשבים הרעים שהם אחד הגורמים הראשונים להמעטת ההוצאות, גם להחזקת שטחים רחבים ע"י מספר אנשים מצומצם וגם ל"הכשרות אורגניות" ראשונות, בלי זבול, להרמת היבולים, והוא ילך ויתפתח בכחות עצמו מדרגה לדרגה עד שילבש את הצורה האנטנסיבית הראויה ויכלכל אוכלוסים צפופים.
הישוב החקלאי שלנו אינו יכול להראות אף על דוגמא אחת הדומה לטפוס משק זה. משקים בעלי צורות מסוימות בכלל אין לנו. כלם – בבחינת “אנדרגנוסיים”; ולא לשם מליצה בעלמא ציינתים כחצאי־אנטנסיביים וכחצאי־מודרניים; אלו הם דברים כהויתם: אנטנסיביים ומודרניים לפי הוצאותיהם ולפי צפיפות אוכלוסיהם על יחידת שטח מסוימה; אקסטנסיביים ופרימיטיביים בהכנסות שיחידה זו נותנת. בכל משקי הפלחה אשר בארץ יש לציין כמשקים מתוקנים את המושבות הגרמניות ואת בן־שמן. דגניה רק מתחילה להתקרב למדרגה זו. המשק הארעי בטירה מצא יסוד גרמני, ולשבח הקבוצה אפשר לאמר כי לא התחכמה כאחרים לערער יסוד בריא זה. קבוצת באר טוביה התחילה להחליף כח, כאשר נסוגה קצת אחורנית מדרך המודרניזציה החצאית ושבה לאורח־עבודה פשוט. יתר המשקים קפאו בנקודה אחת; ממש כביום הוָלדם הם עומדים, ללא קדמה בהגברת יבולי האדמה ובהכנסות המשק וסידורו. סוסים אבירים במקום “בהמת־כלאים”, מחרשות ודסקוסים כבדים במקום “מחרשת המסמר” ובניני גזית במקום “חושות חומר” לא הועילו אלא להמיר את הקליפה של המשקים, אבל התוך נשאר צנום ודל כמימים ימימה.
צפיפות האוכלוסים היתרה שמשקינו מתברכים בה אינה פרי האדמה שהגבירה את תנובתה, אף לא תוצאות הסידור המצוין שהמעיט את ההוצאות; היא יצור אדיולוגי טהור המרחף, לפי שעה, ערטילאי בלי גוף כלכלי ממשי. הרעיון של עבודה עצמית והשואת זכויות העובדות מטפח צפיפות גדושה זאת. מחזור־הזרעים הנהוג במשקינו מחיב אותם להעסיק כחות שכורים נוספים בעונות שנה ידועות, ובכדי שלא להכשל בעבודה שכורה מעמיסים עליהם ענפים נוספים שיעסיקו בכל ימות השנה את כחות העובדים הדרושים רק בעונות ידועות. בכדי למלא את החובה שמטילה “הנורמה” הקובעת מראש את היחס בין מספר העובדים והעובדות, אחת לשנים או לשלשה, או אחת לאחד, הכל לפי חומרות המקום, נוצרים ענפי־עבודה מיוחדים המתאימים אולי לטבע העובדת ויכלתה, אבל אינם הולמים את טבע המשק ומבנהו.
רבים הם אמנם המקרים אשר צורות הכלכלה השאולות מתעות אותנו מהדרך אשר רק היא תוכל להובילנו אל המטרה הנכספה. יש אשר האדיולוגיה הלאומית והחברותית שלנו גוזרת עלינו לשנות גם את הגזרה הכלכלית המקובלה ולצור צורות משק חדשות בהתאם להלך־רוחנו ולנטיות־נפשנו. אבל אותה הסתירה הנמצאת בין משאת־נפשנו ובין כח־יכלתנו צריכה להתישב בכח מוצא טבעי. כשאני לעצמי נסיתי למעשה לשנות ממטבע המשק המקובל וליצור צורת משק ההולמת את טבענו, אבל בתנאי שיחד עם זה תבטיח חיי רוח לעובד. במשקים שנמצאו תחת הנהלתי הוצאתי ממחזור־הזרעים את כל גידולי־העדור הטעונים עבודת־ידים יתרה והחלפתים בגידולי־מספא במחזור־הזרעים הפנימי וב"כרב־נע" במחזור־הזרעים החיצוני. הכח הדוחף שהמריצני לשנוי זה היה הרעיון של העבודה העצמית; אבל כדי שלנשמה זו יהיה מדור נברא לה קודם גוף ממשי – קודם ולא אח"כ! המשק המתקיים על גידולי־מספוא ידועים ועל החזקת־מקנה שונה הוא מטפוס משק הפלח, אבל לשניהם יש רגלים, איתנות וישרות לפי דרכן. אחרים הם המשקים שלנו, “יצורי הבינים”, שיצאו מכלל הטפוס האחד ואל השני לא הגיעו. משק המברך בכל “העבוּדה” המודרנית מצד אחד ומתקיים בעיקרו על כרבי־קיץ וגידולי־עדור מצד שני כבר צולע הוא מטבעו על רגלו האחת, ושווי־המשקל שבו הפרע. מה אנו עושים להקמת שווי־המשקל? אנו מכניסים ענפים נוספים כדי להמציא עבודה בכל ימות השנה לאותם הכחות הדרושים לעונות ידועות; זאת אומרת: מקצצים גם את רגלו השניה. אבל אוי למשק הבנוי על שווי־משקל המתקיים על שתי רגלים קצוצות!..
ועל רגלים קצוצות כאלה עומדים משקינו ולא על אחרות. יתרונם הוא רק מוסרי בעבודה העצמית הנהוגה בכל חומר־הדין וגם בהרבה מקרים בהתמדה ובמסירות־הנפש; יתרונות כלכליים, אפילו על טפוס משק גלילי, אין להם לא בעודף הכנסותיהם ולא במיעוט הוצאותיהם; ואין צריך לאמר כי נמצאים הם בשפל המדרגה לעומת משק גרמני; רב המרחק ביניהם ובין הצווי המחלט הנטוע כדרבן בתורת הכלכלה החקלאית: משק מופתי הנהו רק זה המשיג בהוצאות היותר קטנות את ההכנסות היותר גדולות. האדמה מוסיפה לתת בשנות רזון ששים ק"ג חטה לדונם ובשנות ברכה שמונים או תשעים; הפרות מאלף עד אלף וחמש מאות ליטר לשנה – והפרות המשובחות! ועל אדמה כזאת ובמשק חצי מודרני כזה יוצא כח עבודה אחד על יחידת שטח של 33 דונם, במקום שהמשק הגרמני המגוון שגודל שטחו הוא למעלה ממאתים דונם ויבול אדמתו כפול ומשולש ותבואת חלב בהמתו כפולה ומשולשת מעסיק רק כשני כחות־עבודה, ובמקום שבארצות אחרות חקובעות את מחירי התבואות בשוק העולם מעבד עובד האדמה שטח פי ארבעה ויותר מאשר אצלנו ועוד מספיק לחלוב בעצמו שמונה פרות. ובמצב כזה איך יעמדו משקינו בהתחרות עם גידולי־חוץ.
לא די לקחת משק פלחה בעקרון שאין בכחו להחיות ברוח אפילו משפחה אחת ולהרכיב עליו שלש משפחות, והן תראינה דוקא חיי רוח. החשבון הפשוט סותר הנחה דמיונית זו. כחות־העבודה המקימים משק כזה הם ע"פ רוב שנים, והאחד הוא כח זול המעניק את הבעל מעודף מרצו שאינו משתלם לפי מעלה אחת. מבחינה מוסרית ולאומית יש למצא פגם בצורת משק כזאת. אבל אותנו מענין ברגע זה הצד הכלכלי, ומבחינה כלכלית מוצא משק זה סעד בעבודה השכורה העולה בזול והמגדילה את הרוח הנקי ואינה ממעטת גם את ההכנסה הכוללת. הפועל המובא בחשבון הנהו מומחה בעבודת הפלחה המקומית וממלא את תפקידו כהלכה. גם בהוצאה וגם בהכנסה לא יבאו שנויים אם במקום “השכיר” יבא ה"עובד העצמי"; בתחומי שדה־העבודה אשר לפנינו אין מרחב לגלוי כח־היצירה העצמי ולהתאמצות המרץ. בהמת־העבודה הקלה לא תאכל פחות ממה שהיא אוכלת, אחת היא מידי מי תקבל את מנת חוקה, והיבול לא יעלה על 80 הק"ג חטה בין ששכיר־יום ובין ש"העובד" יפלחה. ואם 300 דונם הנותנים 80 ק"ג חטה כ"א אינם יכלים לכלכל משפחה ברוח, איך יעשה הפלא שמאה דונם אדמה הנותנת יבולים דומים יקימוה. נכון הדבר כי הפרה הערבית המקומית אין בכחה לספק צרכי משפחה בחלב גם כשחולבים את כל פטמותיה, אבל בכ"ז במקרה שלפנינו ישאר לחולב האחד יותר חלב מאשר יהיה לכל אחד ואחד אם יחלקו את העטינים בין אחדים – פטמה לחולב, פטמה לחולב. מעטינים ריקות אין להוציא חלב אפילו בכחות־משיכה מרובעים; ואדמה מדלדלה שבעיקרה היא צריכה לחדוש־נעורים בכחות־חוץ, אינה נענית גם תחת כבד הלחץ של אוכלסים עצומים להריק את חילה ואת תנובתה.
אין גם המשק האנטנסיבי מתנה על־פי טבע מהותו את העבודה העצמית הטהורה ואינו משמש כתריס בפני עזרה שכורה, זמנית או קבועה. משק של מאה דונם הדומה במדרגת הכנסותיו למשק של שלש מאות דונם מוכרח ע"פ טבע מבנהו גם לשאת בהוצאות כמוהו ולהעסיק כחות־עבודה שוים, לכל־הפחות, ולפעמים עוד יותר. צמצום השטח אינו יכול להפחית את ימי־העבודה ביחס למשק גדול השונה מהמשק הזעיר בשטח ודומה בהכנסותיו. אם יבול הדונם במשק הזעיר דומה ליבול ולהכנסות של ארבעה דונמים במשק אקסטנסיבי מתרבים גם ימי העבודה עם הקציר, האסיף, הנכוש. פרה טובה זקוקה לטפול מיוחד השקול כנגד טפול בשתי פרות פשוטות. ואפילו בימי העבודה של החרישה אין קמוצים יתרים, אע"פ שהשטח קטן עד לשליש, מפני שמשק אנטנסיבי דורש חרישות יתרות, קלטורים ושדודים שאינם נהוגים במשק פשוט. קביעת צורת המשק העומד על עבודה עצמית אינה מותנה ממדרגת האקסטנסיביות או האנטנסיביות שבו אלא מגורמים אחרים. ואם אפשר לסדר משק כלכלי אנטנסיבי על שטח קטן בעבודה עצמית טהורה, יכלים לעשות סידור זה גם במשק אקסטנסיבי על שטח גדול. ולהיפך, אם אי־אפשר להגשים עיקר זה במשק אקסטנסיבי, אין עצה ואין תבונה לקימו גם על שטחים מגבלים בתכלית הצמצום.
המשק הגרמני אשר בארץ הגיע לפי אמצעי הטכניקה העומדים ברשותנו כמעט לקצה גבול יכלתו. והוא מעסיק גם כן ידים שכורות, ומבחינה כלכלית הוא מרויח מהן. כי אותם כחות־העבודה הזולים המסתפקים ב"מעלת־חיים" נמוכה המצטרפים אל עבודת הבעל המתמידה ותחת עינו הצופיה מנוצלים יפה, לא פחות מעבודה עצמית, ומגדילים את האקטיב חלק כחלק אתה. אולם הכחות השכירים האלה אינם זוכים שוה בשוה ברוח כי אם בחלק הרביעי או החמישי; העודף הולך לבעל־המשק. גודל יחידות המשק הנזכר הוא ממאתים ועשרים עד מאתים וארבעים דונם. כחות־העבודה במשק זה הנם הבעל ועוזרו השכיר. אם יחידת השטח הזה תתחלק לשתי יחידות התישבות יחול רק שנוי באופן חלוקת הרוח הנקי, אבל לא ברוח גופו. אותו שכיר־היום שיעלה למדרגת עובד יבא על שכרו במלואו, מבלי אשר שכר האחד יקופח והשני יזכה ב"חלק הארי", אבל את הכנסות המשק לא יגביר. גם בטפוס משק זה, במקום שהבעל ומשפחתו עסוקים בכל כחם ומרצם בעבודה עצמית ולא בהשגחה, והעבודה השכורה אינה אלא טפל, תחומי שדה היצירה העצמית וגלוי הכחות החפשיים הפועלים סוגרים את המעגל בפני גלויי יצירה חדשים, ואין מרחב־פעולה חדש לפועל העוזר שיעלה למדרגת שותף גמור ביצירה. לעומת זה אותו הרוח הנקי שנפל ברובו בחלקו של האחד ושהוא מרכב מיגיעת כחות משותפים לא נתן לאחד זה עושר, כי אם רק לחם לשובע והספקת צרכים לפי מעלת־חיים בינונית.
המסקנה היא איפוא: בחלוקת משק גרמני לשתי יחידות, שכל אחת מהן גדולה מהיחידה של מאה דונם הנקבעה מאתנו, לא תעלה ההכנסה הכוללת לרגלי מלוי כח־העבודה השכור בכח־עבודה חפשי, ורק הרוח הנקי יקטן. ושני כחות־עבודה שוים בזכויות כי יחיו על השטח הנתון הזה יצטרכו לנחות דרגה מאותה מעלת־החיים שעמד עליה האחד שהשתמש גם בעבודה נוספת שכורה וזולה. זאת אומרת: מעלת־חיים שבינה ובין ה"דלות" שלנו רק – צעדים אחדים. מסקנת המסקנות היא איפוא: אין גם להגזים ביכלת המשק האנטנסיבי, ואין להגדיל את יכלתו בחלוקה מכנית בלבד. “תמצית החיים” האצורה אפילו באדמה דשנה אינה דומה לעסיסי פירות הנענים לכובד לחץ המכבש המעיק עליהם, ורבוי־אוכלוסים בלבד אינם מכבש כזה. אין להפוך את המשק האנטנסיבי למעין “לחם הקודש” האגדי התלוי רק ברוח־הקודש של הפורס הפלאי המחלק אותו לפרוסות, פרוסות, וככל אשר ירבה מספרן כן יגדל מספר השבעים בין המוני הרעבים ההולכים ומשכימים לפתחו…
-
בכל הדברים האמורים בפרק זה ובפרקים שיבאו אין אני בא אלא לחזור על ראשונות ולא לחדש; ואין צריך לאמר שאין בהם משום סתירה לאותן ההשקפות שעמדתי עליהן בספרי או נסיגה אחורנית מדעות קודמות; אלא הם אותם העיקרים שאני מגין עליהם במשך שלש־עשרה שנה; ובכל דברי, בכתב ובע"פ, לא פסקתי מהדגישם ומחזור עליהם. המשבר הקים רק הוסיף בנמוקיו החדשים – משנה תוקף על הנמוקים הקודמים. כי אין אנו עומדים עכשיו בפני גרעונות חומריים והפסדי ממון בלבד, אלא בפני גרעון לאומי ובפני סכנה אמתית לאבד את הקרקע מתחת לרגלינו – העמדה העיקרית שבלעדיה לא תהיה לנו תקומה.
הכשרת הקרקע והתנאים אינה נקודת־הכבד היחידה בספרי כפי שציינו אחדים בבואם להשיג על דברי ולמצא בהם סתירות. “עיקרי ההכשרות” הם רק “המס הסוציולוגי” ששלמתי, שאין אף סופר בארץ יכול להפטר ממנו. נקודת־הכבד החקלאית הטהורה מונחה בשטת המעבר מאקסטנסיביות לאנטנסיביות ובדרגות־המעבר. הבקרת השלילית באה בפרק “החוות” אשר בספרי “בדרך”. השטה החיובית באה בפרקים: “דרכי המעבר” (294–285), “המעברים בשכלול הפלחה” (318–295), “אזור הפלחה” (437–432), “סדור המושבים” (281–271). לא בעמודים בודדים כי אם בפרקים שלמים בררתי, כי אמנם נקודת־השאיפה שלנו צריכה להיות צורת המשק הכי אנטנסיבי היכול לקיים ישוב צפוף, אבל נקודת המוצא מוכרחה להיות לא צורת המשק המרכב המעורב, כי אם חד־הגוני, באשר אין לקפוץ כמה דרגות בבת אחת. כי קפיצות כאלו הן נגד טבע החקלאות והן הן גורמי הדפיציטים בחלק גדול. שטת־המעבר שהצעתי עוד בשנת תר"ע ושעבדתי אותה לפרטיה בשנת תרע"ה היא, כמובן, סכימטית, כאשר סכימטיות הן חמש תקופות המעבר שאני מונה. אין אני קובע מסמרות ביחידת המשק האקסטנסיבי, אם 500 או 600 דונם ויותר אף לא בדיוק המספרים הבאים כהשואה בין משק למשק, שאינם באים לשמש אלא כאילוסטרציה. הרוצים לעמוד על דברי לשם ברור ולא לשם פולמוס יעיינו איפוא קודם בכל הפרקים הנזכרים, וגם אז אולי לא יסכימו לדעותי, אבל לא ימצאו עכ"פ סתירות בדברי. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות