מדרך היחיד אומרים אנו לעשות דרך־הרבים בהתישבותנו החקלאית; ומהיחיד – ששטח אדמתו מגבל ומדת־יכלתו החומרית מרובה. יחיד כזה הדואג לתקנת משקו משתמש בכל כבושי המדע והטכניקה הנשמעים לו להרבות בשכלולים ובטיובים; מרבה כלי־עבודה מתוקנים, מרבה זבול, מכניס גזעים משובחים ומצעיד את משקו בפסיעות מהירות, בכדי להוציא מדונם אחד יבול כזה שרגילים להוציא מחמשה דונם כשצורת המשק היא אקסטנסיבית. אולם צורת משק של יחיד בעל־יכלת כזה ואפילו של מאות יחידים כאלה אינה יכלה לשמש כבסיס להתישבות הנעשית לא בכספי הפרט כי אם בכספי הצבור. הכלכלה הלאומית שלנו אינה רשאית לנהוג את משק־ביתה ביד רחבה כזאת. הרחבות אינה עכשיו לפי כחה ולפי מקורות הכנסותיה. אף אינה הולמת את הגזרה הכלכלית של הארץ, שעל אדמתה אנו באים להתאחז.

דוקא משום שהכשרת הקרקע, הכשרת התנאים והכשרת החומר האנושי המתנחל הן בנין־אב בהתישבות, אין לנו אפשרות במצוקה הכספית השולטת ובתנאים הפוליטיים הנוכחים לקחת את טפוס המשק האנטנסיבי בתכלית שלמות צורתו כמופת בשטת התישבותנו. כי ברשותנו נמצא רק “מנה” אחד ולא שנים ושלשה; וכשהוא הולך לשכלול הקים אינו משאיר שריד לרכישת אותו הדבר, שבלעדיו אין מה לשכלל ואין מה להשביח; והדבר הזה הנהו – הקרקע!

אנחנו יכלים לתת עין רק בטפוסי משקים כאלה המחיים את בעליהם ואינם כרוכים בהכשרות יקרות המעכבות בעד גאולת שטחים חדשים. וזהו טפוס משק העומד על משק ביתי קטן, משוכלל ואנטנסיבי, במרכז; ועל שטת ה"פלחה החרבה", האקסטנסיבית, בהיקף; משק אשר ביסודו שולט מחזור־זרעים דו־שנתי: חצי השטח דגן וחציהו “כרב־נע”; לא כרבי קיץ הטעונים הרבה עבודות ידים שכורות והמגדילים את ההוצאות ומסבכים את הנהלת המשק; ולא כרב־נח (“כרב ברד” או כרב שמש) המשאיר את האדמה בור, פתוחה לשמש ומתבקעה לחומה; כי אם כרב מקולטר השומר ב"כסות" קרום האדמה העליון התחוח תמיד על הלחות האצורה בשכבה התחתונה, גונז בתוכה אוצרות חנקן ומשמיד את העשבים הרעים שהם אחד הגורמים הראשונים להמעטת ההוצאות, גם להחזקת שטחים רחבים ע"י מספר אנשים מצומצם וגם ל"הכשרות אורגניות" ראשונות, בלי זבול, להרמת היבולים, והוא ילך ויתפתח בכחות עצמו מדרגה לדרגה עד שילבש את הצורה האנטנסיבית הראויה ויכלכל אוכלוסים צפופים.

הישוב החקלאי שלנו אינו יכול להראות אף על דוגמא אחת הדומה לטפוס משק זה. משקים בעלי צורות מסוימות בכלל אין לנו. כלם – בבחינת “אנדרגנוסיים”; ולא לשם מליצה בעלמא ציינתים כחצאי־אנטנסיביים וכחצאי־מודרניים; אלו הם דברים כהויתם: אנטנסיביים ומודרניים לפי הוצאותיהם ולפי צפיפות אוכלוסיהם על יחידת שטח מסוימה; אקסטנסיביים ופרימיטיביים בהכנסות שיחידה זו נותנת. בכל משקי הפלחה אשר בארץ יש לציין כמשקים מתוקנים את המושבות הגרמניות ואת בן־שמן. דגניה רק מתחילה להתקרב למדרגה זו. המשק הארעי בטירה מצא יסוד גרמני, ולשבח הקבוצה אפשר לאמר כי לא התחכמה כאחרים לערער יסוד בריא זה. קבוצת באר טוביה התחילה להחליף כח, כאשר נסוגה קצת אחורנית מדרך המודרניזציה החצאית ושבה לאורח־עבודה פשוט. יתר המשקים קפאו בנקודה אחת; ממש כביום הוָלדם הם עומדים, ללא קדמה בהגברת יבולי האדמה ובהכנסות המשק וסידורו. סוסים אבירים במקום “בהמת־כלאים”, מחרשות ודסקוסים כבדים במקום “מחרשת המסמר” ובניני גזית במקום “חושות חומר” לא הועילו אלא להמיר את הקליפה של המשקים, אבל התוך נשאר צנום ודל כמימים ימימה.

צפיפות האוכלוסים היתרה שמשקינו מתברכים בה אינה פרי האדמה שהגבירה את תנובתה, אף לא תוצאות הסידור המצוין שהמעיט את ההוצאות; היא יצור אדיולוגי טהור המרחף, לפי שעה, ערטילאי בלי גוף כלכלי ממשי. הרעיון של עבודה עצמית והשואת זכויות העובדות מטפח צפיפות גדושה זאת. מחזור־הזרעים הנהוג במשקינו מחיב אותם להעסיק כחות שכורים נוספים בעונות שנה ידועות, ובכדי שלא להכשל בעבודה שכורה מעמיסים עליהם ענפים נוספים שיעסיקו בכל ימות השנה את כחות העובדים הדרושים רק בעונות ידועות. בכדי למלא את החובה שמטילה “הנורמה” הקובעת מראש את היחס בין מספר העובדים והעובדות, אחת לשנים או לשלשה, או אחת לאחד, הכל לפי חומרות המקום, נוצרים ענפי־עבודה מיוחדים המתאימים אולי לטבע העובדת ויכלתה, אבל אינם הולמים את טבע המשק ומבנהו.

רבים הם אמנם המקרים אשר צורות הכלכלה השאולות מתעות אותנו מהדרך אשר רק היא תוכל להובילנו אל המטרה הנכספה. יש אשר האדיולוגיה הלאומית והחברותית שלנו גוזרת עלינו לשנות גם את הגזרה הכלכלית המקובלה ולצור צורות משק חדשות בהתאם להלך־רוחנו ולנטיות־נפשנו. אבל אותה הסתירה הנמצאת בין משאת־נפשנו ובין כח־יכלתנו צריכה להתישב בכח מוצא טבעי. כשאני לעצמי נסיתי למעשה לשנות ממטבע המשק המקובל וליצור צורת משק ההולמת את טבענו, אבל בתנאי שיחד עם זה תבטיח חיי רוח לעובד. במשקים שנמצאו תחת הנהלתי הוצאתי ממחזור־הזרעים את כל גידולי־העדור הטעונים עבודת־ידים יתרה והחלפתים בגידולי־מספא במחזור־הזרעים הפנימי וב"כרב־נע" במחזור־הזרעים החיצוני. הכח הדוחף שהמריצני לשנוי זה היה הרעיון של העבודה העצמית; אבל כדי שלנשמה זו יהיה מדור נברא לה קודם גוף ממשי – קודם ולא אח"כ! המשק המתקיים על גידולי־מספוא ידועים ועל החזקת־מקנה שונה הוא מטפוס משק הפלח, אבל לשניהם יש רגלים, איתנות וישרות לפי דרכן. אחרים הם המשקים שלנו, “יצורי הבינים”, שיצאו מכלל הטפוס האחד ואל השני לא הגיעו. משק המברך בכל “העבוּדה” המודרנית מצד אחד ומתקיים בעיקרו על כרבי־קיץ וגידולי־עדור מצד שני כבר צולע הוא מטבעו על רגלו האחת, ושווי־המשקל שבו הפרע. מה אנו עושים להקמת שווי־המשקל? אנו מכניסים ענפים נוספים כדי להמציא עבודה בכל ימות השנה לאותם הכחות הדרושים לעונות ידועות; זאת אומרת: מקצצים גם את רגלו השניה. אבל אוי למשק הבנוי על שווי־משקל המתקיים על שתי רגלים קצוצות!..

ועל רגלים קצוצות כאלה עומדים משקינו ולא על אחרות. יתרונם הוא רק מוסרי בעבודה העצמית הנהוגה בכל חומר־הדין וגם בהרבה מקרים בהתמדה ובמסירות־הנפש; יתרונות כלכליים, אפילו על טפוס משק גלילי, אין להם לא בעודף הכנסותיהם ולא במיעוט הוצאותיהם; ואין צריך לאמר כי נמצאים הם בשפל המדרגה לעומת משק גרמני; רב המרחק ביניהם ובין הצווי המחלט הנטוע כדרבן בתורת הכלכלה החקלאית: משק מופתי הנהו רק זה המשיג בהוצאות היותר קטנות את ההכנסות היותר גדולות. האדמה מוסיפה לתת בשנות רזון ששים ק"ג חטה לדונם ובשנות ברכה שמונים או תשעים; הפרות מאלף עד אלף וחמש מאות ליטר לשנה – והפרות המשובחות! ועל אדמה כזאת ובמשק חצי מודרני כזה יוצא כח עבודה אחד על יחידת שטח של 33 דונם, במקום שהמשק הגרמני המגוון שגודל שטחו הוא למעלה ממאתים דונם ויבול אדמתו כפול ומשולש ותבואת חלב בהמתו כפולה ומשולשת מעסיק רק כשני כחות־עבודה, ובמקום שבארצות אחרות חקובעות את מחירי התבואות בשוק העולם מעבד עובד האדמה שטח פי ארבעה ויותר מאשר אצלנו ועוד מספיק לחלוב בעצמו שמונה פרות. ובמצב כזה איך יעמדו משקינו בהתחרות עם גידולי־חוץ.

לא די לקחת משק פלחה בעקרון שאין בכחו להחיות ברוח אפילו משפחה אחת ולהרכיב עליו שלש משפחות, והן תראינה דוקא חיי רוח. החשבון הפשוט סותר הנחה דמיונית זו. כחות־העבודה המקימים משק כזה הם ע"פ רוב שנים, והאחד הוא כח זול המעניק את הבעל מעודף מרצו שאינו משתלם לפי מעלה אחת. מבחינה מוסרית ולאומית יש למצא פגם בצורת משק כזאת. אבל אותנו מענין ברגע זה הצד הכלכלי, ומבחינה כלכלית מוצא משק זה סעד בעבודה השכורה העולה בזול והמגדילה את הרוח הנקי ואינה ממעטת גם את ההכנסה הכוללת. הפועל המובא בחשבון הנהו מומחה בעבודת הפלחה המקומית וממלא את תפקידו כהלכה. גם בהוצאה וגם בהכנסה לא יבאו שנויים אם במקום “השכיר” יבא ה"עובד העצמי"; בתחומי שדה־העבודה אשר לפנינו אין מרחב לגלוי כח־היצירה העצמי ולהתאמצות המרץ. בהמת־העבודה הקלה לא תאכל פחות ממה שהיא אוכלת, אחת היא מידי מי תקבל את מנת חוקה, והיבול לא יעלה על 80 הק"ג חטה בין ששכיר־יום ובין ש"העובד" יפלחה. ואם 300 דונם הנותנים 80 ק"ג חטה כ"א אינם יכלים לכלכל משפחה ברוח, איך יעשה הפלא שמאה דונם אדמה הנותנת יבולים דומים יקימוה. נכון הדבר כי הפרה הערבית המקומית אין בכחה לספק צרכי משפחה בחלב גם כשחולבים את כל פטמותיה, אבל בכ"ז במקרה שלפנינו ישאר לחולב האחד יותר חלב מאשר יהיה לכל אחד ואחד אם יחלקו את העטינים בין אחדים – פטמה לחולב, פטמה לחולב. מעטינים ריקות אין להוציא חלב אפילו בכחות־משיכה מרובעים; ואדמה מדלדלה שבעיקרה היא צריכה לחדוש־נעורים בכחות־חוץ, אינה נענית גם תחת כבד הלחץ של אוכלסים עצומים להריק את חילה ואת תנובתה.

אין גם המשק האנטנסיבי מתנה על־פי טבע מהותו את העבודה העצמית הטהורה ואינו משמש כתריס בפני עזרה שכורה, זמנית או קבועה. משק של מאה דונם הדומה במדרגת הכנסותיו למשק של שלש מאות דונם מוכרח ע"פ טבע מבנהו גם לשאת בהוצאות כמוהו ולהעסיק כחות־עבודה שוים, לכל־הפחות, ולפעמים עוד יותר. צמצום השטח אינו יכול להפחית את ימי־העבודה ביחס למשק גדול השונה מהמשק הזעיר בשטח ודומה בהכנסותיו. אם יבול הדונם במשק הזעיר דומה ליבול ולהכנסות של ארבעה דונמים במשק אקסטנסיבי מתרבים גם ימי העבודה עם הקציר, האסיף, הנכוש. פרה טובה זקוקה לטפול מיוחד השקול כנגד טפול בשתי פרות פשוטות. ואפילו בימי העבודה של החרישה אין קמוצים יתרים, אע"פ שהשטח קטן עד לשליש, מפני שמשק אנטנסיבי דורש חרישות יתרות, קלטורים ושדודים שאינם נהוגים במשק פשוט. קביעת צורת המשק העומד על עבודה עצמית אינה מותנה ממדרגת האקסטנסיביות או האנטנסיביות שבו אלא מגורמים אחרים. ואם אפשר לסדר משק כלכלי אנטנסיבי על שטח קטן בעבודה עצמית טהורה, יכלים לעשות סידור זה גם במשק אקסטנסיבי על שטח גדול. ולהיפך, אם אי־אפשר להגשים עיקר זה במשק אקסטנסיבי, אין עצה ואין תבונה לקימו גם על שטחים מגבלים בתכלית הצמצום.

המשק הגרמני אשר בארץ הגיע לפי אמצעי הטכניקה העומדים ברשותנו כמעט לקצה גבול יכלתו. והוא מעסיק גם כן ידים שכורות, ומבחינה כלכלית הוא מרויח מהן. כי אותם כחות־העבודה הזולים המסתפקים ב"מעלת־חיים" נמוכה המצטרפים אל עבודת הבעל המתמידה ותחת עינו הצופיה מנוצלים יפה, לא פחות מעבודה עצמית, ומגדילים את האקטיב חלק כחלק אתה. אולם הכחות השכירים האלה אינם זוכים שוה בשוה ברוח כי אם בחלק הרביעי או החמישי; העודף הולך לבעל־המשק. גודל יחידות המשק הנזכר הוא ממאתים ועשרים עד מאתים וארבעים דונם. כחות־העבודה במשק זה הנם הבעל ועוזרו השכיר. אם יחידת השטח הזה תתחלק לשתי יחידות התישבות יחול רק שנוי באופן חלוקת הרוח הנקי, אבל לא ברוח גופו. אותו שכיר־היום שיעלה למדרגת עובד יבא על שכרו במלואו, מבלי אשר שכר האחד יקופח והשני יזכה ב"חלק הארי", אבל את הכנסות המשק לא יגביר. גם בטפוס משק זה, במקום שהבעל ומשפחתו עסוקים בכל כחם ומרצם בעבודה עצמית ולא בהשגחה, והעבודה השכורה אינה אלא טפל, תחומי שדה היצירה העצמית וגלוי הכחות החפשיים הפועלים סוגרים את המעגל בפני גלויי יצירה חדשים, ואין מרחב־פעולה חדש לפועל העוזר שיעלה למדרגת שותף גמור ביצירה. לעומת זה אותו הרוח הנקי שנפל ברובו בחלקו של האחד ושהוא מרכב מיגיעת כחות משותפים לא נתן לאחד זה עושר, כי אם רק לחם לשובע והספקת צרכים לפי מעלת־חיים בינונית.

המסקנה היא איפוא: בחלוקת משק גרמני לשתי יחידות, שכל אחת מהן גדולה מהיחידה של מאה דונם הנקבעה מאתנו, לא תעלה ההכנסה הכוללת לרגלי מלוי כח־העבודה השכור בכח־עבודה חפשי, ורק הרוח הנקי יקטן. ושני כחות־עבודה שוים בזכויות כי יחיו על השטח הנתון הזה יצטרכו לנחות דרגה מאותה מעלת־החיים שעמד עליה האחד שהשתמש גם בעבודה נוספת שכורה וזולה. זאת אומרת: מעלת־חיים שבינה ובין ה"דלות" שלנו רק – צעדים אחדים. מסקנת המסקנות היא איפוא: אין גם להגזים ביכלת המשק האנטנסיבי, ואין להגדיל את יכלתו בחלוקה מכנית בלבד. “תמצית החיים” האצורה אפילו באדמה דשנה אינה דומה לעסיסי פירות הנענים לכובד לחץ המכבש המעיק עליהם, ורבוי־אוכלוסים בלבד אינם מכבש כזה. אין להפוך את המשק האנטנסיבי למעין “לחם הקודש” האגדי התלוי רק ברוח־הקודש של הפורס הפלאי המחלק אותו לפרוסות, פרוסות, וככל אשר ירבה מספרן כן יגדל מספר השבעים בין המוני הרעבים ההולכים ומשכימים לפתחו…

בכח “שם המפורש” של העבודה העצמית לא יעשה הפלא לשנות סדרי־בראשית בחקלאות. כיום הזה ובתנאים השולטים אין העבודה העצמית יכלה לבא לידי שלמות גלויה בתוצרת נכסים ובהגברת עושר העם אלא לאחרי הכשרות חיצוניות הכרוכות בסכומים גדולים, “סכומי מלחמה”, וגם אז רק בתחומי שטחים מגבלים; מעבר להם אינה אלא – אטריבוט לאומי ומוסרי. מאה דונם שקולים רק אז כנגד שלש מאות, אם כל דונם מיחידת המאה יכניס למצער, פי שלשה מיחידת שלש מאות; אם הפרה החיה על 15 או 20 דונם תוכל להתקיים עם העלאת תנובת האדמה על עשרה או חמשה דונם, והפרה עצמה תתן 3000 ליטר חלב לשנה במקום 700 או 1000. המטמורפוזה הזאת חלה לא בכח עבודה עצמית, כי אם בכח מניעי חוץ. צמצום השטח מחיב לתת למתנחל את “הכחות המניעים” הללו, שרק הם מגבירים את תבואות השדה ומגדילים את הכנסות המשק הממלאות את מקום מרחב השטח; בלעדיהם מציגים אנו את המתנחל לגמרי ככלי־ריק, עוד יותר ריק מאשר מוצג אכר גלילי המקבל את שמונים הק"ג חטה מכל דונם משטח של שלש מאות דונם ולא ממאה. אולם את הסכומים הנשקעים בהכשרות קיצוניות כאלה איננו יכולים להמציא למתנחל מטעמים מדיניים־חברותיים, כלכליים, טכניים וחנוכיים.

בכדי לעשות משק של מאה דונם ל"יחידת התישבות" צריך שיכניס עוד יותר מאשר יכניס חצי משק גרמני שגדלו הוא למעלה ממאתים דונם; ובכדי שיגיע להכנסות כאלה צריך להשקיע בו חצי הסכום השקוע במשק גרמני. הכשרה ראשונה היא זבל אורגני, אחריה פרות משובחות; לשם גוון המשק צריך לנטוע כ־20 דונם מטעים שונים; גידול עופות לא לשם הספקת צרכי הבית כי אם כענף מיוחד דורש סדורים מיוחדים. סך־הכל פשוט מאד. זבל אורגני בבת אחת ובכמויות גדולות אינו במציאות, ובלעדיו אין הגברת יבולים במשק זעיר. ובמקום שאפשר להשיגו בכפרים סמוכים עולה הוא על דונם בדיוק כמחיר דונם אדמה; במחיר פרה משובחה רוכשים עשרים וחמשה דונם אדמה; בדמי דונם שקדים קונים חמשה דונם אדמה; במחיר דונם פרדס – עשרים או עשרים וחמשה; במחיר זוג בהמת־עבודה מיותר – 25 דונם; תמורת “רפת־גזית” – 70 דונם. והרשימה עדיין לא הגיעה לקצה.

מהו הרכוש שממנו מרכב משק גרמני שלם? 4 סוסי־עבודה או שלשה, 9 פרות חולבות משובחות, 12 עגלות, 100 תרנגלות גזעיות, 155 דונם פלחה, 10 ירקות לבית ולמספא, 35 כרם גפנים. בכל שנה מזבלים כ־45 דונם בזבל רפת, 14 בזבל ערבי, 43 בזבל חימי. הסכומים שהיו שקועים במשק במחירים שלפני המלחמה באנבנטר חי: 8352 פר'; באנבנטר דומם: 4385 פר'. ס"ה האנבנטר עלה 12737 פר'. ובכל המשק שקוע היה 43237 פר', שהם 1729 לי"מ במחירים שלפני המלחמה. אם נחצה את המשק לשתי יחידות לא נסדר עכשו לרגלי הבדל המחירים אפילו יחידה אחת בסכום שעלו לפני המלחמה שתי היחידות יחד. די לקחת לדוגמה בהמת־עבודה שלפני המלחמה עלתה 20 לי"מ וכעת 50 לי"מ – לאמר כפלים וחצי; פרה שעלתה קודם 18–17; כעת 80 לי"מ, לאמר פי ארבעה. ובהמות־המחלבה ובהמת־העבודה הלא הן הכחות המניעים העיקריים במשק.

יחידת התישבות של מאה דונם בלי התיקונים והשכלולים הקיצוניים הנזכרים אינה אלא קריקטורה של משק אנטנסיבי, ואין בכחה לתת למתנחל, אם האדמה והמשק כלו נשארים במצבם הקיים, אלא שליש ה"תרמיל" הנמצא ברשות בעל משק מטפוס הרגיל. ועם התיקונים האלה תבא ישועה למתי־מספר, אבל ההתישבות תצא ריקם מנכסיה ולא נרחיק ללכת. ב־600 לי"מ לא יבנה משק כזה. ארבע פרות בלבד – פחות מחצי היחידה במשק גרמני ובהמת־עבודה ועגלה כבר עולות על סכום זה. בפחות מ־1500 לי"מ או, למצער, 1200 לא תברא הבריאה הזאת. מושב בן־שמן אינו יכול לשמש לדוגמא. לחוה זו היתה מטרה אחרת ביסודה: מדעית וחנוכית; בלעדי המטרה הזאת לא היתה שום הצדקה להשקיע סכומים כאלה בפלחה ובמחלבה ולצעוד בפסיעות מהירות בכדי לדלג על כמה וכמה דרגות.

השאלה העומדת איפוא לפנינו היא פשוטה וישרה: יש לנו רק “מנה” אחד, בו נוכל לבסס משק אנטנסיבי, שבכדי שיהיה אנטנסיבי באמת לא למראית־עין ולא ע"פ השם והשטח בלבד, כי אם לפי מקור הכנסותיו יעלה לנו למעלה מ־1000 לי"מ; מה לעשות ב"מנה" זה – לסדר יחידות אנטנסיביות זולות אמנם אבל קריקטוריות, לסדר יחידות אנטנסיביות אמתיות, אבל יקרות; או כהוראת שעה מפני מצוקת העתים לעזוב לפי שעה את בסוס היחידות ולהתמסר לרכישת קרקעות, ועל הקרקעות הנרכשות לקומם “יחידות מעבר” ששטחן גדול, שכחות־העבודה הדרושים להחזקתן ולהכשרתן מעטים בערך יחסי, ושההכשרות עצמן ע"פ טבען אינן כזבל אורגני, העולה בשוק ביוקר ואינו גם בנמצא, אלא מונחות בשטות־העבוד.

זוהי השאלה המוצגה מבחינה מדינית חברותית; המציאות עוררה אותה מכבר. על שטח של 3000 דונם נסו להתישב בדגניה שלש קבוצות. צפיפות אוכלסים זאת לא גדלה גם במקום הזה בדרך הטבע. גם פה היתה פרי אדיולוגיה ולא פרי האדמה שהגבירה את תנובתה. דגניה עוד רחוקה מוילהלמה. היבולים עוד לא עלו על 100 ק"ג חטה לדונם, התלתן אינו נותן עדיין ארבעה קצירים; שוק החלב אינו, לפי שעה, רב־הקיבול; האספסת לא יצאה עוד מגדר נסיון, לא נעשתה עוד גורם כלכלי במשק ואינה משמשת לפי שעה אלא כנוי ו"כקנוח סעודה". גדולי־מספא אינם תופסים עוד במחזור־הזרעים את חצי השטח, ומוכרחים עוד להחזיק בשני מחזורים: פנימי עם גדולי מספא, וחיצוני עם “כרבי־המופת” הקרובים תמיד להפסד ורחוקים משכר. גם פה, גם בכנרת שכנתה, הצפיפות אינה לפי כח האדמה. אבל נניח כי תכנית ההשקאה שרחפה על פני מימי הירדן והכנרת נהפכה מחזון למציאות; נחרש כל שטח האדמה הרחב חרישה עמוקה, אספו הרבה ידים עובדות ללקוט את היבלית שלא פגעה בה השמש ושוו את פני האדמה עם פלס המים וזרעוה אספסת; והפעם יצאו בשלום בלי אותם הפגעים הרבים שלא נתנו תקומה לגדולי־השלחין בזמנם אשר בכנרת ובמגדל; ובדגניה ובכנרת המחודשות תרעה פרה אחת על שטח של 3–2 ד' במקום אשר בשדות־בעל תוכל למצא את מחיתה רק על שטח של 10–5 דונם; וגם השוק הרחיב את כח־הקיבול וקולט הוא לתוכו את כל תבואות החלב שיזוב בכח כרי־המרעה; יחידת־ההתישבות תצטמק בתכלית הצמצום; במקום היחידה בת מאה הדונם המקובלה תבא בת העשרים או עשרים וחמשה, ובמקום שלשים המשפחות אפשר יהיה להעמיד על הקרקע 150–120. מה היא הישועה שתצמח, כאשר החזון הזה כבר יקום ויהיה, לא בימים הבאים, כי אם בזמן הזה?

בפחות מאלף ומאתים לי"מ לא יעמידו משפחה אפילו על קרקע אספסת. במשק שמקור ההכנסה העיקרי שבו הן הפרות אין להסתפק בפרות אחדות, אלא הן צריכות להופיע במספרן המלא. עשר פרות בלבד מחירן כיום 800 לי"מ, והן דורשות רפת; והבית והחצר עולים על יחידה בת עשרים דונם ממש כמו על יחידה בת מאה. בכלל, הבדל גודל היחידות הנהו רק הבדל בסכומים על רכישת השטח ולא ביתר מכשירי המשק, ולעומת זה הכשרת יחידה קטנה עולה יותר מאשר רכישת שטח של יחידה גדולה. השאלה תשוב איפוא תמיד למקורה: אותו “המנה”, השריד היחיד, על מה נוציאו קודם – על סדור שלש קבוצות על אדמת דגניה דוקא, המוחזקה כבר ברשותנו, או לרכוש ב"מנה" זה את האדמה הגובלת ליד דגניה? על האדמה הנרכשת נעמיד את אחת הקבוצות הנוספות או את שתיהן, והן תעבודנה לפי שעה בלי מים וע"פ שטה אקסטנסיבית, לא גלילית ולא עקרונית, כי אם המתוקנה והמקובלה בחקלאות המודרנית; דגניה א' תעזב לנפשה ולשטת העבודה שהיתה נהוגה בה לפני 10 שנים שהצליחה מאד והתפתחה לאט לאט בכחות עצמה מהנקודה המרכזית האנטנסיבית עד הגיעה בשכלולי הדרגה במשך השנים לקצה גבולות ההיקף. ואם צר המקום בסביבות דגניה רב הוא המרחק בעמק; וקבוצה ג' תעקור את מקומה מדגניה ותתקע את אהלה שם, כאשר קרה באמת למעשה ע"פ אתערותה של “ועדת־המומחים” שקבלה על עצמה, ובתוכה גם כותב הטורים האלה, את האחריות הגדולה למחות מספרנו שם “נקודה ישובית”; ועל צד האמת לא בטלה אותה אלא במקום שלא יכלה למצא בו את חיותה ונטעה אותה במקום יותר מתאים המחכה ג"כ ל"מחרשה הגואלת"¹.

זוהי השאלה שעמדה למעשה ולא להלכה בפני דגניה והעומדת עכשיו בעין־חרוד, עכ"פ אם לא בפני המתישבים – בפני עיני. אזל הכסף גם מקופת קרן־הקימת. ואין אפשרות להענות להצעות הבאות להרחיב את גבולות המושבות הקטנות כמו חולדה, בן־שמן, קלנדיה, באר־טוביה: כלן נידונות להתנונות מחמת קטן שטחן – ההוצאות הגדולות העמוסות עליהן תאכלנה את ההכנסות עד כמה שתגדלנה. בהרחבת־הגבולין בלבד, בלי עזרה ותמיכה אחרת, או בסכום מצער מאד, אפשר לחזק את הנקודות האלה. ואין לנו כח, ואין לנו אפשרות. והעמדות החדשות האלה, אם לא נזכה בהן עכשיו – מי יודע אימתי. ואכן ידועה גם לי הכתבת של “היהודי הטוב” החונה בפריז, אשר הראה עליה אחד ממשיגי; אבל “בעל הכתבת” הוגה עכשיו בתכניות אחרות וחדל להענות לדורשיו בנוגע ל"גאולת הקרקע". וגם הוא אדם הוא ולא הכל־יכול. כשאני לעצמי נוהג להפוך את סדר הכתבת: ביחס לבתי־חולים, לדברים־שבצדקה ואפילו לזכיונות על מים אפנה לסתם יהודים טובים, בין שחונים הם בפריז ובין ביתר בירות עולם, אבל הפוליטיקה הקרקעית יודעת כתבת אחת: עם ישראל! אשר כל זמן שלא נכחדה האמונה מאתנו בציוניות בטוחים אנו שלא ישקר. כי גם בחליפות מצוקת הזמנים ותמורותיהם לא נוכל לשנות את השקפתנו כי האדמה צריכה להיות קנין האומה ולא קנין הפרט.

ולעת כזאת מה אנו עושים? משקיעים סכומים גדולים – אנו מקופתנו הדלה ולא היחיד מאמצעיו הפרטיים – במטעים, בפרות, דוקא מהולנדיה, בבניני גזית, ברפתות ובאורוות – שאפילו פרמר אמריקני אינו מרשה לעצמו לבנותן; שוגים בתכניות נטיעת פרדסים ודוקא במדות נשגבות – 500 דונם שבסכום שנטיעה כזאת תעלה אפשר לרכוש עשרת אלפים דונם אדמה; דוגרים תכניות השקאה, שמלבד שעדיין איננו מוצאים עוד את ידינו ואת רגלינו בשדה לא נחקר זה, אפשר לרכוש ארבעה או שלשה דונם אדמה חדשה בסכומים שישקיעו באחד. רודפים אחרי יצירות “גזרות כלכליות” חדשות שאין להן לא יופי הדמיון ולא ממשות המציאות (איני מתכוון להאדיולוגיה שמקורה בהלך־נפש ובאמונה, כי אם לצדדים הטכניים הצריכים להגשים את האדיולוגיה הזאת). ובמקום לפזר את האוכלסים הצפופים האלה על פני השטח הרחב המחכה לגואלו, להכשיר את האדמה החדשה הנרכשת הכשרות ראשונות באמצעים קטנים ובמספר כחות־עבודה מעטים, אנחנו מגדילים צפיפות זו, בלי דעת ובלי להביא בחשבון, מהי יכלת האדמה ומהי יכלת עובדיה המתאחזים בה. הלא נבל יבלו בלי עתם ה"אוכלוסים הצפופים" האלה, והאדמה לא תוכל שאתם, אם אפילו ישלחו עליה כל פלגי המים; בכחם בלבד, בלי סכומים עצומים מהחוץ, לא יתאחזו האוכלוסים האלה ולא יכו שורש; בצפרניו בלבד לא יצוה העובד את ברכתו על האדמה שתענה לו. ומה פלא אם חקלאי אמתי, לא חקלאי מתמול, שהטבע בראו ישר וחנן אותו בחושים פשוטים ובריאים יחלה ב"מחלת־הים", כאשר רק יעלה על יבשת הטיריטוריה שלנו; ראשו ילך סחרחר למראה מרירות המציאות מצד אחד ומתיקות החלום הלוהט מצד שני ויתחיל לפקפק אם דעתו היא צלולה עליו או דעתנו אנו צלולה עלינו…

מבחינת המדיניות הלאומית אנו דשים בחטאים שאין להם כפרה; אין שטה בבחירת הטכסיסים למלחמת־קיומנו. אנחנו אוזרים את שארית כחותינו ורודפים אחרי עמדות מבטחות לנו ומזניחים את “עמדת העמדות”, אשר אם לא נכבשה היום, ספק אם נשיגה מחר. מבחינת הכלכלה הלאומית אנו נוהגים את משק ביתנו בשגעון. כי לא היום עת לטעת ועת לבנות בניני גזית; כי אם – עת לכבוש ועת לתקוע אוהל! והיום הזה יוכל להיות יום קצר וגם – יום ארוך! הוא צריך להמשך מבחינה לאומית, עד אשר השטח הבא בחשבון ימצא כלו ברשותנו. אולם לכל הפחות הוא צריך להמשך מבחינה כלכלית, עד אשר יקבע היחס הנורמלי בין הכנסות המשק החקלאי ובין ההוצאות.

שנות המלחמה והשנים הראשונות לכבוש האנגלי היו שנות ברכה לאכר בענפי משק ידועים, ביחוד לזה שרכושו לא נפגע. ביתו, מקנהו, מטעיו, מכשירי־עבודתו נרכשו במחירים זולים, במחירים שלפני המלחמה, ומחירי תבואות שדותיו ובהמתו עלו למעלה ראש. לעליה זו בא עכשיו הקץ. מחירי התבואות הולכים ויורדים, מתקרבים או כבר התקרבו למחירים שלפני המלחמה, וההוצאות או שנמצאות הן במצב עמידה או אפילו יש בהן מגמה ידועה לירידה עדיין גדולות הן פי כמה מאשר לפני המלחמה. זהו מקור המשבר הנוכחי בחקלאות. נפגם היחס הנורמלי בין ההוצאה, העומדת במקומה ובמעלה ראשונה בסולם־המחירים שאחרי המלחמה, ובין ההכנסה ששבה אחורנית למחירים שלפני המלחמה.

הסגת היחס הזאת פוגעת במשק אחד פגיעה קשה ובשני פגיעה קלה. מי שיש לו, לדוגמא, שדות מזובלות מלפני המלחמה, כרם נטוע מקודם, פרדס מוכן חפשי מחובות, פרות שנרכשו במחירי הימים הטובים עוד יוכל לעמוד בפני “הגל” העובר בדמות ירידת המחירים. במשק כזה הפרע רק שווּי־המשקל במאזן אשר בקרן־החוזרת העמוסה בהוצאות יתרות, אבל קים הוא, למצער, בקרן־ההשקעה שהוצאה במחירים שלפני המלחמה, ומדת הרבית ומנת ההפחתות של הקרן הזאת הן נורמליות. מי שיש לו “מזומנים” ואינו חיב לשלם למלוים רבית עוד יכל להרשות לעצמו להשקיע ב"שנות־התנודה" האלה סכומים בהכשרות יקרות ובמטעים, אשר יעלו היום פי שנים או שלשה מאשר יעלו בעוד שנים אחדות ואת פירותיהם יאכל – כאשר יפדו במחירים נמוכים. בעל יכלת כזה מפסיד אמנם, אבל מפסיד הוא את אשר היה יכל להרויח, ואין הוא מכניס את עצמו בעול זר שיכריעהו ללא קום, מפני שאין לו בעל־חוב עומד על גבו ונוגש אותו שישלם לו רבית ודמי־הפחתה בעד קרן־ההשקעה, שהוצאה לא לפי המדות הקטנות שלפני המלחמה, אלא לפי המדות הגדולות שאחרי המלחמה.

המתנחל החדש חסר־האמצעים, המזבל עכשיו את שדותיו, הרוכש עכשיו פרות משובחות, הנוטע כרמים והחוצב בארות איננו במצב האכר שרכושו מוכן לו מהימים הטובים ולא במצב “בעל המזומנים”. ועליו לעשות חשבון, האם יהיה בכחו ובכח אדמתו לשלם במחירי תבואות שדותיו ההולכים ויורדים לא רק את דמי הזבל שישקיע כי אם אפילו הרבית והפחתת ההון; האם הפרה הנרכשת עכשיו תוכל להפדות בתבואת חלבה, כאשר מחר או מחרתים ירדו המחירים לרגלי ההתחרות ממצרים או מסוריה עוד למטה מהמחירים שלפני המלחמה; האם הכרם שלא העשיר את בעלו כשהוא עלה השליש מכפי שיעלה עכשיו ישתלם בזמן מן הזמנים בפירותיו, שכבר עכשיו ירד השער עליהם, הנלחמים על קיומם מלחמה קשה בשוקי העולם באין דורש להם.

והחשבון הוא פשוט ומספריו די מחכימים. לפני המלחמה השקיעו, לדוגמא, באדמת בן־שמן כהשבחה ראשונה (שהיא היתה בדרך אגב רק אחת הדרגות הראשונות בהעלאת המשק ולא הכל) כעשרה מתר מרובעים זבל עתיק לדונם שעלו כ־30 פר'. ההוצאה נחלקה לשנים אחדות: 10 אחוזים לטיוב־קבע, 50 לשנה ראשונה, 30 לשניה, 10 לשלישית. ההוצאות על הזבול חולקו איפוא ביחס ידוע על שלשה יבולים, ובמחיר שעלה היה חשבון בדבר. אולם לפי מחירי היום עולה זבול דונם לשלש לי"מ, כמעט פי שלש מאשר לפני המלחמה, בשעה שמחירי התבואות כמעט משתוים למחירים שלפני המלחמה. ואפילו בזבל חימי, שבלעדיו לא היתה אפשרות להעלות את המשק הנזכר, לא היה חשבון כלכלי להשתמש בו בשנה שעברה, באשר עלה יותר מכפלים מאשר לפני המלחמה, היה כדאי להתחיל בהכנסת גזעי פרות משובחים, כשפרה נקנתה ב־20 לי"מ; אבל כיום הזה היא עולה 80 לי"מ! בכח העלאת היבולים בעקבות שטת עבוד מתוקנה אפשר היה להפחית במשך 8 שנים את הסכום ששלמו בעד בהמת־עבודה טובה כשעלתה 20 לי"מ ולא 50; יבולי השקדים יכלו, וג"כ לא בקלות יתרה, לשאת ע"ע משא של 6 או 8 לי"מ קרן־השקעה על דונם ולא 15 או 20. וככה הם כל ענפי המשק; אותה התמונה – קרן־ההשקעה עולה כבימי המלחמה, ומחירי התבואות ירודים. ודיה צרת המחירים כמו שהם, אבל המגמה שלהם נטויה לרגלי התחרות גידולי־חוץ לירידות ולירידות חדשות.

משקי־שלחין הם הדורשים ביחוד הכשרות הכרוכות בסכומים גדולים. חרישה עמוקה, השמדת היבלית, אזון פני האדמה; והמים רק משברים את צמאון הצמחים ואין משקיטים את רעבונם; שדה־שלחין זקוקה עוד ליותר זבל מאשר שדה־בעל, באשר הזבלים קלי־התמיסה, השוקעים בשכבות התחתונות, הולכים ונפסדים לשרשי הצמח עם כל השקאה עודפת ודורשים מלואים תמידיים. אלו הם רק “הפרפראות”, מלבד התעלות, והצנורות והמכונות, והבנינים המיוחדים. קרן־ההשקעה גדולה, והפירות – חתולים בערפלי העתיד. בגידולי־בעל יש לנו נסיון, ופה מגששים באפלה כ"בארץ נעלמה". שמוש בלתי־נכון במים עלול להשחית לשנים אדמה כבדה ואיננו יודעים לא רק “איך” אלא אפילו “מה” להשקות. תפוח־הזהב חבה יתרה נודעת לו לאדמה קלה ומחלחלת ונפגע מ"גומוזה" באדמה כבדה; אדמת העמק אינה איפוא האזור הטבעי בשבילו. צמר־גפן עד היום לא הצליח פה גם בעבודה זולה, וע"פ טבע מהותו מושך הוא אותה, כאשר הדבש ימשוך זבובים; עם הצלחתו יפתחו שערים רחבים לגדודים מצריים שינהרו הנה המונים, המונים. קני־סוכר עדיין בחתולי־הנסיונות ואין לבנות עליו לפי שעה שטות התישבות, מלבד אשר צריך למצא קודם את החברה שתחפץ להשקיע כמאתים אלף לי"מ בתעשיה זו – הסכום היותר קטן לסדור טחנת סוכר. השוק העולמי נשאר בשנים הקרובות סגור בפנינו, והפנימי מהו ומהי מדת קליטתו.

כל גדולי־השלחין לא רק שלא יצאו עוד מהשטדיום של נסיון, כי אם אפילו לא נכנסו עוד אליו. אפילו באספסת, שלהלכה היא מצווה ועומדת לגדל, עוד לא הצלחנו, ואיננו יודעים עוד איך לגדלה שיהיה לה ערך אקונומי ולא בוטני. אנחנו משתעשעים בדמיונות לגשת מיד למפעלים גדולים של השקאה בשעה שלא ידענו מה לעשות בקטנים שכבר הם בידינו. כנרת ומגדל היושבות ליד פלגי מים נשארו – בחרבה; ומושבות הגרמנים היושבות בחרבה הן – כשתילים ליד פלגי מים. פתח־תקוה שולטת בשטח הגון באזור ה"חמרה", שכלו יכל להיות משקה, ולא מצאו עוד מה להשקות, אחרי שרבים נכוו בצוננים – בהשקאות גידולים שונים וגם אספסת וצמר־גפן בכלל, ואחרי שהפרדסים אינם חפצים להצליח באדמה הכבדה הזאת. לעומת זה בשרונה, בוילהלמה ובבן־שמן קוצרים בלי השקאה ארבעה קצירים תלתן, אוספים שני קונטר בקיה לדונם, משיגים עד 240 ק"ג חטה לדונם ומגדלים תירס ירוק וסלק בלי מים; והקימו גזעים משובחים של פרות הנותנות למעלה מ־3000 ליטר חלב לשנה ובקביעות, ובהתמדה, לא ברביעיות ידועות, באותם גידולי־המספא השותים מים למטר־השמים! גם הטבק שמשליכים עליו הרבה תקוות, ולא בלי יסוד, צומח דוקא על אדמת בעל ואינו סובל השקאה; ואם יש משק זעיר שיוכל להעטר בהצלחה, זהו לפי שעה רק הטבק. ארץ של שש מאות מ"מ גשם בשנה, לפי דעת חכמים, אינה ארץ חרבה; ויש עוד אפשרות בעזרת שטות־עבוד מתוקנות לאצור יפה את המים ולנהל משק־ביתם בחסכון רב. בקליפורניה האדמה ברובה אדמת־שחם מחלחלת, ואין תלתן, ואין בקיה, ואין תירס ודלעת הגדלים בלי השקאה. הפרובלימה של השקאה היא שאלת המחר, המחרתים כאשר תתישב כל אדמת־הבעל ויתבררו ויתלבנו תנאי הצמיחה של גידולי השלחין ותנאי השוקים ותנאי התעשיה, ואינה שאלת היום. גם “משיח המים” אינו יכל לבא בקפיצות הדרך. ואנו מוכנים ומזומנים כבר היום, כשההוצאה אינה כבר עכשיו לפי ההכנסה, להשקיע סכומים עצומים בהכשרות, שמחירי הפירות שיעשו בעוד איזו שנים, אם גם יצליחו, יהיו עוד אולי נמוכים ממחירי היום, ועוד ההצלחה בעיקרה מוטלת בספק ספיקה!

בתקופה שמחירי “מכשירי־העבודה נמצאים במצב עמידה ועל מדרגה גבוהה “ופירות העבודה” במצב ירידה, שומר נפשו ורכושו מתרחק מהעמיס על משקו יותר מדאי “מכשירי עבודה” יקרים שיהיו תלויים כריחים על צוארו כל ימי חייו, אם בכלל ישמר לו כחו תחת כבד המשא לראות חיים עם נחלתו אשר אוה לו. אין תקנה למשק הבנוי על יסוד רעוע כזה. ואנו הלא חוזרים ומדגישים תמיד, כי שונאי מתנות אנו ובמיטב כספינו וכחותינו נפרע את החובות הנזקפים לנו במלוה; הרבית ודמי ההפחתה בלבד יאכלו את ההכנסות. היחיד יהיה קרבן הזמן, והמשק הלאומי בכללו לא ישיג דבר מ”עולות תמימות" אלה.

עוד במאמרי הקודם אמרתי: "היחיד יוכל לתת עין במשק אספסת זעיר ולהחזיק פרה על 4–2 דונם במקום על 10 דונם מספא־בעל ולעשות שטה מהצלחה מקרית זו. אבל כלכלה לאומית מחויבת לראות כל דבר לפי כל היקפו ולהיות צופה לעתיד ואינה רשאית לראות בהצלחה מקרית של היחיד את הקבע ולקחת אותה כיסוד במפעליה. נגד עיניה היא צריכה לשוות את הכלל כלו ולא את הפרט הבודד. ומה בצע בקימוץ שננהג בחלוקת השטחים לכלכל פרה על 4 דונם, אם תחומי יכלת השוק מוגבלים בתכלית הצמצום. אלפי דונמי ההשקאה ינעלו במשק החלב שהם יסדרו כל דלת בפני תבואות משקי הבעל. והנה המספרים המדברים בעדם.

נקח מספרים מוגזמים מאד ביחס להספקת צרכי משפחה בחלב – 1800 ליטר לשנה; נשוה לעינינו יחידה של מאה אלף אוכלוסין שהם עשרים אלף משפחות. עשרת אלפים פרות משובחות מספקות את צורך מספר המשפחות הזה; עשרים אלף דונם אדמת שלחין מספקים את צרכי הפרות האלה. אדמות עין־חרוד, נהלל, דגניה וכנרת יכולות לשלוט במונופוליון הספקת החלב בארץ, אפילו אם יתחילו להשתמש בחלב כאשר ישתמש הפרמר האמיד באמריקה. אבל אוכלסי הארץ לא יהנו מכמות גדולה כזאת אפילו אם ירד מחיר החלב למחצה, והשטח הנזכר יכול באמת לספק אוכלוסין של מאתים אלף נפש, נניח כי החזון הזה נתקיים, ואז כל המשקים אשר על שטחי הבעל בעמק ובשרון ובשומרון, שאינם יכולים גם הם להתכלכל בלי זבול ובלי מקנה, נדונים אז לשממת־עולם או לעוני עולם.

זוהי רק אלוסטרציה ביחס ל"משיחיות המימית" ול"בולמוס ההולנדי" וכך הוא גם המצב במשקים מיוחדים של גידול עופות, שרק אחדים מהם סוגרים את מעגל השוק, או במשקי גדול־ירקות. יאמרו: שוק העולם. אבל הוא בא בחשבון רק בשביל “פירות מונופוליון” כמו תפוח־הזהב שא"י מצטינת בו, והוא יודע חבה יתרה לאזור האדמה הקלה ואינו מצליח באדמה כבדה; העמק אינו בשבילו. על יתר הגידולים נתנה כבר קודם הערכה. השוק העולמי ישאר איפוא סגור, והשוק הפנימי דל הוא. ומה דמות לכלכלה לאומית הבאה לדשן חבל אחד מהארץ ולצפפו ולשלוח רזון בשני ולדללו.

עוד אפשר היה להתעלות על כנפי הדמיון ולאמר: אכן ההכשרות וההשבחות למיניהן עולות בימינו אלה לא לפי ההכנסות, ואעפ"כ נגביר חילים ונשוה את המאזן המתנודד; עוד אפשר היה לשגות בדמיונות כאלה, אלמלי בקביעת צורת המשק היו שולטים, למצער, חקים כלכליים וביסודו היתה נקודת־מוצא אחת כלכלית; אולם גם עם הכשרות זולות חסר לו היסוד הזה. גם בשנים כתיקונן האדמה שאנו דורכים עליה חלקלקה היא וצעדינו הקלים מוכנים להמעד, ומה יש לקוות בשנות משבר כשרגלינו כבולות עוד באזיקים כבדים.

בחקלאות שבכל ארץ וארץ בניני־הדר, גזעים משובחים וכלים משוכללים הם גידולי קרקע. באחוזות־מופת הם פרי עמל דורות שגנזו מפרי האדמה. בנינים מסיביים אינם גם גורמי התוצרת המעלים את היבולים, כי אם הסמל, הסימן של ברכת המשק – הכספית של “מד־המרץ”! הכספית אינה החום, כי אם רק מראה עליו. ואנחנו נתעים להאמין בהכרה ושלא בהכרה כי ברפתות נוי אנו מעלים את חום המשק ואורו. הבנינים הללו והכלים הכבדים הללו הלא גידולי־חוץ הם; עובד האדמה לא יצרם בכחו; האדמה שהוא עובדה עוד רבות בשנים לא תוכל להוציא גידולים כאלה, אפילו אם יגבירו את חילה ותנובתה; הם רק למעמסה עליה אפילו בשנים כתיקונן, כשהשקעות עלו בסכומים נורמליים ביחס להכנסות. בבן־שמן עומדות עוד היום במשכנות־ארעי פשוטים הפרות היותר משובחות שבארץ, ומקור חלבן עולה ואינו יורד. את הקרן־החוזרת שהיא דם המשק ועורק החיים שבו, אנו “מאבנים” ומשתקים את מרותה, הכל אחד אם באבני גזית כבמרחביה לפנים או באבני בלוק של מלט כבדגניה ב' וגן־שמואל היום; וה"אבון" הזה עוד עולה פי כמה מאשר לפני המלחמה, ומחירי התבואות הם כמחירים שלפני המלחמה.

מהו עצם הפרובלימה במשק מעורב העומד בעיקרו על הפלחה? מחזור־הזרעים דו־השנתי המרכב מדגן ומכרבי־החורף והקיץ למיניהם אינו מבסס את המשק. כרבי־הקיץ כדורה, המדלדלת עוד את האדמה, והשומשם המשביחה טעונים בעונות ידועות עבודות ידים העולות ביוקר ואינן מכסות את ההוצאות וגם פוגמות בעיקרי העבודה העצמית. לעומת זה גידולי־המספא כתלתן, כבקיה, כתירס, כדלעת אינם זקוקים לעבודת־ידים יתרה. אולם גידולי־מספא כשהם לעצמם אינם תמיד סחורה עוברת לשוק וכרוכים הם בהחזקת מקנה, וגם אינם מצליחים באדמה רגילה בלי זבול. רכישת זבל מהחוץ עולה, כאמור כבר, בהוצאות רבות, וזבל מקומי תלוי במספר גלגלות המקנה המתקיים במשק. רוב המשקים אין להם אפשרות, או מחסרון כסף או מחוסר שוק לתוצאות חלב, לרכוש מספר גלגלות לפי יכלת הקליטה של השטח, כי אם חלק מהמספר הזה. התוצאה היא שהמשקים מוכרחים להחזיק במחזור־זרעים כפול: פנימי וחיצוני; אחד מצומצם לגידולי־מספא, והשני רחב לגידולי כרבים שונים.

עכשיו נשוה נגד עינינו משק של מאה דונם אדמה בינונית היכל לקיים 5 פרות. לבעל המשק אין כסף לרכישת 5 פרות טובות שתעלינה 400 לי"מ במחירי היום; יש לו רק 100 לי"מ; הוא יכול לרכוש רק פרה אחת טובה או 3 בינוניות. שלש הפרות הבינוניות תתנה כלן יחד חלב כאשר תתן הפרה הטובה, תתנה זבל פי שלשה מאשר הפרה המיוחסת – והזבל הוא כח המניע העיקרי בהרמת היבולים; אם יקרה אסון ותמות אחת – ילכו לאבדון 30 לי"מ, ושתי פרות עוד תשארנה לפליטה. אם תמות האחת המיוחסת – ילכו למקום שמשם לא ישובו 80 או 100 לי"מ. מלבד זה “הגברת ההולנדית” דורשת ידים אמונות, שאין לנו עדיין, טפול מיוחד, ומספא מצוין, שהשדות שלא נזדבלו עדיין אינן נותנות, ובאין קמח אין גם פרה הולנדית נותנת חלב. וגם בתנאים טובים חייה תלויים לה מנגד בארץ נכריה. החוש המעשי הבריא אומר לחקלאי: למה לי להחזיק בכרבי הקיץ המרוחקים משכר ולהקצות לגידולי מספא רק כדי מחית פרה אחת מיוחסת; אחזיק במקומה שלש פרות וארחיב את מחזור־הזרעים של המספא, ובמקום 10 דונם מספא אזרע שלשים; ולאט לאט ילך המעגל הזה ויתרחב; בפר טוב אשביח את הפרות הבינוניות, וכאשר מספר הפרות יגיע לעשר עד אשר אדמת המשק המוגבלה לא תוכל שאתן, ומחזור־הזרעים יהיה כלו מספא ודגן, אוציא את הרעות ואחליפן בטובות שתים כנגד אחת. ולאט לאט ילך המשק ויתפתח בכחות עצמו עד אשר מקום 10 פרות בינוניות תתפסנה פרות משובחות.

כדברים האלה אמרו לעצמם האכרים הגרמנים, יוצרי הפלחה המודרנית אשר בארץ, האמנים במלאכתם והסדרנים המצוינים, בבואם לצור את צורת משקם; הם קנו פרות המקום והביאו פר גזעי להשבחת הגזע המקומי. להם יש שדות־מספוא מצוינות, ירק־תמיד, מסרת סלולה, משקים מסודרים, שוק בטוח, ואעפ"כ בשובם עם חתימת השלום ממקום גלותם לא הרשו לעצמם להכנס בספקות ולהביא גזעי חוץ, והסתפקו כמו מקודם בגזעי המקום. ולהם אין אדמה פנויה למחזור־זרעים חיצוני; כל השטח מקצה לגידולי־מספא; ואם את מקום הפרה המעולה תופסת בשטח המספא פרה טובה או בינונית היא גוזלת מהמשק חלק מההכנסה. בעקבות וילהלמה הלכה גם בן־שמן. קודם הבטיחו ירק־תמיד; העלו את השדות למדרגה שיתנו קצירים אחדים תלתן; הכינו לשנה חציר טוב, סלק־מספא; ורק אחרי ההכנות האלה הביאו פרות טובות, ולא מהולנדיה, כי אם מבירות. וחוה זו היתה יעודה לנסיונות, לחקירה, למטרות חנוכיות ולא למטרות כלכליות. אבל הדרך הסלולה והבטוחה הזאת לא לנו היא, אכרים מתמול. עלינו לחדש חדושי עולם ולפלס נתיבות שלא שערנום, אנו – שלא הצלחנו להראות כי יודעים אנו אפילו לחקות היטב מה שחקלאים טובים אחרים כבר גלו. ועל אבוסים ריקים, על מספא יבש באים אנו להביא גזעי חוץ. ובמצוקת העתים האלה שלוחינו יוצאים דחופים ומבוהלים בקצוי ארצות לשפר את נחלותינו בגידולי קרקע אחרים ולא בקרקע שלנו. ואכן צדקה המימרא החריפה של נורדוי על הסטודנט שאמר: מכיון שאין לי הכשרון והיכלת להיות סנדלר אהיה מיניסטר…

הפרות אינן לפי כח האדמה; הרפתות בלתי ההיגיניות הישנות־נושנות אינן לפי הפרות המיוחסות שתבאנה; “ורפתות־הגזית” הנבנות אינן לפי הפרות המקומיות הנמצאות, וכל המכונה המרכבה יחד על כל גלגליה אינה לפי כחו של מתנחל חדש, שלא הספיק עוד לנער את עפרות העיר מעל רגליו. אדמה מכשרה זקוקה לאיש מכשר עוד יותר מאשר אדמה מדולדלה; את האחרונה אין, למצער, מה לקלקל ואת הראשונה מחבלים בידים לא אמונות ובשכל לא ישר. אדמת בן־שמן, לדוגמא, כאשר נגעו בה ידים לא מנוסות שבתה ולא נענתה; ולא רק הזבל והיגיעה השקועים בה לא באו לידי פעולה, כי אם גם מנות הזבל הנוספות לא הראו סימני חיים ביבולים. בלי שטת־עבוד מתוקנה, בלי־מחזור זרעים מתאים, בלי זמני־זריעה מסודרים אין ברכה גם באדמה שכבר מכשרה היא לתת יבולים. ופרה משובחה ג"כ אינה זבת־חלב בעצמה, בלי ידים אמונות ובלי מוח הוגה נכוחות המפקד על הידים; ופרה כזאת היא אנינת דעת מיוחדה. עגלות טעונות מוריקות זבל ואבוס מלא הם גורמי תוצרת חשובים, אבל רק חלק מהגורמים ולא כולם, ובידים לא מנוסות יכלים הם לההפך לקללה ולא לברכה. במכונה מרכבה כזאת אין החדש מוצא את ידיו ואת רגליו ואין לו גם אפשרות לצאת מן המבוכה ולמצוא את דרכו¹.

וחומר אנושי מתישב כזה אין לנו כיום הזה. שני המושבים החדשים בלעו את רוב החקלאים המנוסים. באדמה החדשה מתאחזים חסרי־נסיון, שלא עברו בכור־בחינה כראשונים ושלא נוסו בעול. ולמרות המקובל והמוסכם בכל שטות ההתישבות לא להעמיד על הקרקע, עמידה מחלטת, אנשים שלא הראו את כח־יכלתם וכשרון־עבודתם במשך כמה שנים, אנו עושים את ההיפך הגמור. אנו פורצים את הגדרים שאנו בעצמנו הקימונו לפני המלחמה בפני הנחפזים לעשות את הקפיצה המשונה מהספר או מהסדן ישר אל המנוחה ואל הנחלה; בקנדה, למשל, התחילו לסדר תכנית התישבות בשביל עשרים אלף חילים משוחררים. בשטה זו בקשו לנהוג קוּלות, כפרס לגבורי המלחמה, ולהקטין את הדרישות ביחס להתקנת המתישבים; ואעפ"כ חלקו אותם לקטגוריות שונות לפי התמחותם, ומי שלא התמחה שנתים, למצער, במשק פרמר כפועל קבוע לא יכל לבא בחשבון; ונוסף על זמן עבודתו והתעודה המעידה עליו ועל עבודתו צריך היה להביא כאלף דולר חסכון שכר עבודתו, וגם אחרי הכנה כזו היה רק בקטגוריה אחרונה! ואחרי החומרות האלו היו מומחים שמצאו את “כור־הבחינה” הזה לקל ביותר ונבאו לאי־הצלחה ודרשו לנהוג חומרות יתרות. ושם אין צרת תקציבים; “פתוחים הם הברזים”! הפרלמנט צריך רק להחליט, וכל הבנקים מתחרים על מי “יניח הצדיק את ראשו”…

אין מדיניות לאומית, אין כלכלה לאומית ואין אף חנוך חקלאי במעשינו המבוהלים, בסדרנו עכשיו או באמרנו לסדר משקים חדשים, משקי־קבע ולא משקי־מעבר, נוספים על שני המושבים, ובבאנו להעניק למתנחלים, יהיו ישנים, יהיו חדשים, נטיעות ופרות מיוחסות, ובנינים מסיביים. הנטיעות המוכנות הן שמשו מאז ומקדם וישמשו תמיד כ"מוליך הברק" להנהלת המשק משגיאותיה הכלכליות ומגרעונותיה המתמידים. עליהן מעמיסים חובות מקונטות אחרות, באשר עד זמן עשית פירות הן פטורות מהכניס רוחים, ובהן מאפילים על המציאות המרה שבהליכות המשק האמתיות; וכך הוא הדבר גם ביחס להכשרות ולהשבחות הנעשות לא לפני ההתישבות המחלטה כי אם אחריה; גם הן נעשות “אבן השואבת” למשוך אליהן משאות מקונטות אחרות ולפרוק משאות מקונטה של הפלחה והמחלבה המחויבות להראות על רוח. הסגת הקונטות האלה מזיקה עוד יותר מבחינה החנוכית מאשר מבחינה הכלכלית. יהיה מצב המשק איך שיהיה, אבל התמונה צריכה להיות בהירה, מבלי תת מקום להונאה עצמית, כמים הפנים אל הפנים צריך להיות המשק. אין המתנחל צריך לראות אלא את עצמו ולא בעלי־דברים אחרים, – השותפים שלו להפסד ואף פעם לא לרוח. מוח בן־העיר אינו הוגה אף פעם כמוח האיש המחובר לקרקע; ומגמת המחשבה של בן־העיר היא כשלוננו בכלכלת המשק החקלאי. הרבה יותר קל לאמן את הידים לעבודת־האדמה שתעבדנה כחקלאי, מאשר לאמן את המוח שיהגה כחקלאי. את הקונסרבטיזם והעקשנות של אכר אמנם רכשו אחדים, אבל לא את הקביעות וההתמדה שלו. סיג על סיג עלינו לעשות שהמתנחל לא יטה עקלקלות בהליכות המשק ובחשבונותיו. ובצרוף השותפות של קרן־הקימת או של מוסד אחר בהנהלת המשק אנו מחפים על התמונה הבהירה, שהמתנחל לא יראה נכוחה, ומסלפים אורחותיו.

גם החלוצים שבחלוצים, אחרי שחצבו באבנים ויבשו בצות, אין להם עוד זכות לדרוש שיעמידום מיד עמידת־קבע על הקרקע. בני שני המושבים לא זכו לכך אלא אחרי שנות עמל רבות. אין נכנסים לטרקלין אלא לאחרי התקנה מרובה בפרוזדור. וגם לאחרי התקנות רבות אין למתנחל לקבל הכל מן המוכן. אדמה מכשרה, צריף, כלי־עבודה היותר הכרחיים ולא מכונות נהדרות; בהמת־עבודה רגילה ובהמת־חלב, רק להספקת צרכי הבית ולא מיוחסת – אלה הם כלי אומנותו; יותר אין להעמיד ברשות מתנחל, גם כשהכסף הוא בזול. מי שאינו יכל להעלות את משקו באמצעים כאלה, לא יעלהו גם כשישאהו על כפים. ואחת היא מידי מי באים כלי “המותרות”: בעזרת “משולחים” אחרים או שלנו, או שכל אחד נעשה משולח שלו לקבצם מכל כנפי הארץ; פרי אדמתנו אינם, פרי עמלנו אינם, מניעים הכרחיים, שבלעדיהם אי־אפשר לרומם את המשק, אינם. הם רק מסבכים את הידים ואת המח של המתנחל החדש כאחד. מערפלים ולא מאירים. כלפי חוץ התמונה בכללה מרהיבה עין. בכל התכונה הרבה יכלים לסמא עיני עוברי־אורח, אשר בהשיאם את עיניהם אל מרומי רפתות הנוי ולפרות המיוחסות השוכנות בתוכן יאמרו: כמה ברוכה היא אדמת הבחירה המוציאה גידולים כאלה! אבל סוללה חשמלית, שמריקים לתוכה חשמל גנוז שאול ממקורות חוץ, מפיקה מהר את אורה וחומה. וכל הגידולים שאינם גידולי קרקע שלנו והנטועים בה למעלה מדרך הטבע, הם מרץ גנוז ב"כלי־שמורים" שאולים ממקורות לא לנו, והחום והאור שלהם יפסקו מהר במרחבי הקור הטבעי המנשב מכל עברים, עד אשר יחדלו אפילו לסמא את העינים של עוברי אורח מקריים…

אדמה פוריה אין לנו, אמצעים להכשיר ולהגביר את חילה אין לנו; ואפילו אלמלי היתה לנו אין לנו כיום הזה את מי לישב ישיבת־קבע. החלוצים הרבים צריכים להתקין את עצמם במשך שנים אחדות עד אשר יהיו ראוים להתישבות קבע. הכנה זו אינם יכולים לקבל אלא במשקי־מעבר, פשוטים וחד־גוניים לפי צורתם. שעליהם ידובר באחד הפרקים הבאים. “הבהלה” של ההתישבות האנטנסיבית באה איפוא כדבר שלא בעתו, מפני שחסר המצע המתאים על “מה” להשתרע ואין גם “מי” שישתרע עליו.

המסקנות שיש להוציא מהדברים הנאמרים בפרק הקודם ובפרקים שלפניו מסתכמות בעיקרים האלה:

א. נקודת־המוצא שלנו צריכה להיות יצירת ישוב המבוסס בעיקרו על משקים אקונומיים, נושאים את עצמם, ובלעדיהם לא תצליח גם “העליה האינטנסיבית”. אבל משקים כלכליים, לפי התנאים השוררים בארץ, אינם יכולים בשום אופן להברא ע"י שנויים סוציולוגיים: לומר שנויים בצורת יוצרי המשק, כי אם ע"י שנויים בצורה הטכנית של המשק. הפרובלימה העיקרית שלנו היא לא תיקונים חברותיים, “קבוצה”, “מושב”, “גדוד”, “חברת עובדים”, כי אם – הגברת יבולי האדמה ויתר תבואות החקלאות והמעטת ההוצאות עד אותה הדיוטה, שעומדות עליה ארצות אחרות.

ב. באינטנסיביות ואקסטנסיביות שולטת ערבובית המושגים אצלנו. האינטנסיביות אינה נוצרת בכח הקטנה מכנית של השטח, אלא בכח הגדלת ההכנסות; והמשקים שלנו לפי שפל יבוליהם ודלות הכנסותיהם אין בכחם לקיים אוכלסים צפופים.

ג. האינטנסיביות עצמה, ע"פ טבע מהותה וטבע החקלאות שהיא אורגנית, דורשת התפתחות הדרגית; ורק בסכומים גדולים, סכומי מלחמה, שאין בהם חשבון של רוח והפסד, יכלים לקפוץ על דרגות אחדות; וסכומים כאלה אין ברשותנו.

ד. כי אלמלי אפילו הסכומים האלה היו מצויים לנו הם דרושים לנו מטעמים מדיניים לאומיים “להרחבת הגבולים”, ואין להשקיעם בשטחים שהם כבר בידינו.

ה. בתקופת משבר כלכלי שנפגע היחס הנורמלי בין ההוצאות, העומדות על אותו הגובה או קרוב לאותו הגובה בסולם המחירים שלאחרי המלחמה, ובין ההכנסות, ההולכות ופוחתות לרגלי שיבת מחירי התבואות למחירים שלפני המלחמה, צריך להמנע מהשקעת סכומים גדולים בהשבחות ולחכות לזמן יותר נורמלי. אחרת – יתמוטטו כל המשקים הנבנים על יסודות רעועים כאלה.

ו. שאלת גידולי־שלחין היא שאלת המחר והמחרתים, באשר הם שדה לא נחקר בשבילנו. גידולי משקים זעירים, שפתוחים להם שוקי עולם כמו טבק תלויים דוקא באדמת בעל קלה. ובצפיפות אוכלסים על אדמת שלחין, שיחיו על השוק הפנימי כמו מחלבות וירקות ועופות, אם נניח כי הנסיון יעוטר בהצלחה, נצפף חבל אחד ונריק מיושביו חבל ארץ שני, באשר מדת־הקליטה של השוק הפנימי זעומה היא.

ז. בעצם הבהלה להעמיד עמידת־קבע עולים חדשים על הקרקע מערערים את יסודות המשק החקלאי. על העולים לעבוד שנים אחדות כפועלים להתקין את עצמם. וגם בהגיע תורם להתנחל אינם יכלים לקבל משק מרכב מוכן, אלא רק מכשירי העבודה היותר הכרחיים. עליהם לבנותו אריח על גבי אריח בכחות עצמם.

ח. החכמה המדינית יכלה לצוות על התאחזות המונית בקרקע, אבל הכלכלה אינה נשמעת לה ומציבה את גבולותיה. ועד אשר תעבור שארית זעם המלחמה, ויוכשרו התנאים לכלכלה בריאה ויותקנו העולים לחקלאות אין דרך אחרת מאשר כבוש הקרקע ועבודה בשטה אקסטנסיבית; והיא אשר תהיה גם התחלת ההכשרה הנרצית.