בכח “שם המפורש” של העבודה העצמית לא יעשה הפלא לשנות סדרי־בראשית בחקלאות. כיום הזה ובתנאים השולטים אין העבודה העצמית יכלה לבא לידי שלמות גלויה בתוצרת נכסים ובהגברת עושר העם אלא לאחרי הכשרות חיצוניות הכרוכות בסכומים גדולים, “סכומי מלחמה”, וגם אז רק בתחומי שטחים מגבלים; מעבר להם אינה אלא – אטריבוט לאומי ומוסרי. מאה דונם שקולים רק אז כנגד שלש מאות, אם כל דונם מיחידת המאה יכניס למצער, פי שלשה מיחידת שלש מאות; אם הפרה החיה על 15 או 20 דונם תוכל להתקיים עם העלאת תנובת האדמה על עשרה או חמשה דונם, והפרה עצמה תתן 3000 ליטר חלב לשנה במקום 700 או 1000. המטמורפוזה הזאת חלה לא בכח עבודה עצמית, כי אם בכח מניעי חוץ. צמצום השטח מחיב לתת למתנחל את “הכחות המניעים” הללו, שרק הם מגבירים את תבואות השדה ומגדילים את הכנסות המשק הממלאות את מקום מרחב השטח; בלעדיהם מציגים אנו את המתנחל לגמרי ככלי־ריק, עוד יותר ריק מאשר מוצג אכר גלילי המקבל את שמונים הק"ג חטה מכל דונם משטח של שלש מאות דונם ולא ממאה. אולם את הסכומים הנשקעים בהכשרות קיצוניות כאלה איננו יכולים להמציא למתנחל מטעמים מדיניים־חברותיים, כלכליים, טכניים וחנוכיים.

בכדי לעשות משק של מאה דונם ל"יחידת התישבות" צריך שיכניס עוד יותר מאשר יכניס חצי משק גרמני שגדלו הוא למעלה ממאתים דונם; ובכדי שיגיע להכנסות כאלה צריך להשקיע בו חצי הסכום השקוע במשק גרמני. הכשרה ראשונה היא זבל אורגני, אחריה פרות משובחות; לשם גוון המשק צריך לנטוע כ־20 דונם מטעים שונים; גידול עופות לא לשם הספקת צרכי הבית כי אם כענף מיוחד דורש סדורים מיוחדים. סך־הכל פשוט מאד. זבל אורגני בבת אחת ובכמויות גדולות אינו במציאות, ובלעדיו אין הגברת יבולים במשק זעיר. ובמקום שאפשר להשיגו בכפרים סמוכים עולה הוא על דונם בדיוק כמחיר דונם אדמה; במחיר פרה משובחה רוכשים עשרים וחמשה דונם אדמה; בדמי דונם שקדים קונים חמשה דונם אדמה; במחיר דונם פרדס – עשרים או עשרים וחמשה; במחיר זוג בהמת־עבודה מיותר – 25 דונם; תמורת “רפת־גזית” – 70 דונם. והרשימה עדיין לא הגיעה לקצה.

מהו הרכוש שממנו מרכב משק גרמני שלם? 4 סוסי־עבודה או שלשה, 9 פרות חולבות משובחות, 12 עגלות, 100 תרנגלות גזעיות, 155 דונם פלחה, 10 ירקות לבית ולמספא, 35 כרם גפנים. בכל שנה מזבלים כ־45 דונם בזבל רפת, 14 בזבל ערבי, 43 בזבל חימי. הסכומים שהיו שקועים במשק במחירים שלפני המלחמה באנבנטר חי: 8352 פר'; באנבנטר דומם: 4385 פר'. ס"ה האנבנטר עלה 12737 פר'. ובכל המשק שקוע היה 43237 פר', שהם 1729 לי"מ במחירים שלפני המלחמה. אם נחצה את המשק לשתי יחידות לא נסדר עכשו לרגלי הבדל המחירים אפילו יחידה אחת בסכום שעלו לפני המלחמה שתי היחידות יחד. די לקחת לדוגמה בהמת־עבודה שלפני המלחמה עלתה 20 לי"מ וכעת 50 לי"מ – לאמר כפלים וחצי; פרה שעלתה קודם 18–17; כעת 80 לי"מ, לאמר פי ארבעה. ובהמות־המחלבה ובהמת־העבודה הלא הן הכחות המניעים העיקריים במשק.

יחידת התישבות של מאה דונם בלי התיקונים והשכלולים הקיצוניים הנזכרים אינה אלא קריקטורה של משק אנטנסיבי, ואין בכחה לתת למתנחל, אם האדמה והמשק כלו נשארים במצבם הקיים, אלא שליש ה"תרמיל" הנמצא ברשות בעל משק מטפוס הרגיל. ועם התיקונים האלה תבא ישועה למתי־מספר, אבל ההתישבות תצא ריקם מנכסיה ולא נרחיק ללכת. ב־600 לי"מ לא יבנה משק כזה. ארבע פרות בלבד – פחות מחצי היחידה במשק גרמני ובהמת־עבודה ועגלה כבר עולות על סכום זה. בפחות מ־1500 לי"מ או, למצער, 1200 לא תברא הבריאה הזאת. מושב בן־שמן אינו יכול לשמש לדוגמא. לחוה זו היתה מטרה אחרת ביסודה: מדעית וחנוכית; בלעדי המטרה הזאת לא היתה שום הצדקה להשקיע סכומים כאלה בפלחה ובמחלבה ולצעוד בפסיעות מהירות בכדי לדלג על כמה וכמה דרגות.

השאלה העומדת איפוא לפנינו היא פשוטה וישרה: יש לנו רק “מנה” אחד, בו נוכל לבסס משק אנטנסיבי, שבכדי שיהיה אנטנסיבי באמת לא למראית־עין ולא ע"פ השם והשטח בלבד, כי אם לפי מקור הכנסותיו יעלה לנו למעלה מ־1000 לי"מ; מה לעשות ב"מנה" זה – לסדר יחידות אנטנסיביות זולות אמנם אבל קריקטוריות, לסדר יחידות אנטנסיביות אמתיות, אבל יקרות; או כהוראת שעה מפני מצוקת העתים לעזוב לפי שעה את בסוס היחידות ולהתמסר לרכישת קרקעות, ועל הקרקעות הנרכשות לקומם “יחידות מעבר” ששטחן גדול, שכחות־העבודה הדרושים להחזקתן ולהכשרתן מעטים בערך יחסי, ושההכשרות עצמן ע"פ טבען אינן כזבל אורגני, העולה בשוק ביוקר ואינו גם בנמצא, אלא מונחות בשטות־העבוד.

זוהי השאלה המוצגה מבחינה מדינית חברותית; המציאות עוררה אותה מכבר. על שטח של 3000 דונם נסו להתישב בדגניה שלש קבוצות. צפיפות אוכלסים זאת לא גדלה גם במקום הזה בדרך הטבע. גם פה היתה פרי אדיולוגיה ולא פרי האדמה שהגבירה את תנובתה. דגניה עוד רחוקה מוילהלמה. היבולים עוד לא עלו על 100 ק"ג חטה לדונם, התלתן אינו נותן עדיין ארבעה קצירים; שוק החלב אינו, לפי שעה, רב־הקיבול; האספסת לא יצאה עוד מגדר נסיון, לא נעשתה עוד גורם כלכלי במשק ואינה משמשת לפי שעה אלא כנוי ו"כקנוח סעודה". גדולי־מספא אינם תופסים עוד במחזור־הזרעים את חצי השטח, ומוכרחים עוד להחזיק בשני מחזורים: פנימי עם גדולי מספא, וחיצוני עם “כרבי־המופת” הקרובים תמיד להפסד ורחוקים משכר. גם פה, גם בכנרת שכנתה, הצפיפות אינה לפי כח האדמה. אבל נניח כי תכנית ההשקאה שרחפה על פני מימי הירדן והכנרת נהפכה מחזון למציאות; נחרש כל שטח האדמה הרחב חרישה עמוקה, אספו הרבה ידים עובדות ללקוט את היבלית שלא פגעה בה השמש ושוו את פני האדמה עם פלס המים וזרעוה אספסת; והפעם יצאו בשלום בלי אותם הפגעים הרבים שלא נתנו תקומה לגדולי־השלחין בזמנם אשר בכנרת ובמגדל; ובדגניה ובכנרת המחודשות תרעה פרה אחת על שטח של 3–2 ד' במקום אשר בשדות־בעל תוכל למצא את מחיתה רק על שטח של 10–5 דונם; וגם השוק הרחיב את כח־הקיבול וקולט הוא לתוכו את כל תבואות החלב שיזוב בכח כרי־המרעה; יחידת־ההתישבות תצטמק בתכלית הצמצום; במקום היחידה בת מאה הדונם המקובלה תבא בת העשרים או עשרים וחמשה, ובמקום שלשים המשפחות אפשר יהיה להעמיד על הקרקע 150–120. מה היא הישועה שתצמח, כאשר החזון הזה כבר יקום ויהיה, לא בימים הבאים, כי אם בזמן הזה?

בפחות מאלף ומאתים לי"מ לא יעמידו משפחה אפילו על קרקע אספסת. במשק שמקור ההכנסה העיקרי שבו הן הפרות אין להסתפק בפרות אחדות, אלא הן צריכות להופיע במספרן המלא. עשר פרות בלבד מחירן כיום 800 לי"מ, והן דורשות רפת; והבית והחצר עולים על יחידה בת עשרים דונם ממש כמו על יחידה בת מאה. בכלל, הבדל גודל היחידות הנהו רק הבדל בסכומים על רכישת השטח ולא ביתר מכשירי המשק, ולעומת זה הכשרת יחידה קטנה עולה יותר מאשר רכישת שטח של יחידה גדולה. השאלה תשוב איפוא תמיד למקורה: אותו “המנה”, השריד היחיד, על מה נוציאו קודם – על סדור שלש קבוצות על אדמת דגניה דוקא, המוחזקה כבר ברשותנו, או לרכוש ב"מנה" זה את האדמה הגובלת ליד דגניה? על האדמה הנרכשת נעמיד את אחת הקבוצות הנוספות או את שתיהן, והן תעבודנה לפי שעה בלי מים וע"פ שטה אקסטנסיבית, לא גלילית ולא עקרונית, כי אם המתוקנה והמקובלה בחקלאות המודרנית; דגניה א' תעזב לנפשה ולשטת העבודה שהיתה נהוגה בה לפני 10 שנים שהצליחה מאד והתפתחה לאט לאט בכחות עצמה מהנקודה המרכזית האנטנסיבית עד הגיעה בשכלולי הדרגה במשך השנים לקצה גבולות ההיקף. ואם צר המקום בסביבות דגניה רב הוא המרחק בעמק; וקבוצה ג' תעקור את מקומה מדגניה ותתקע את אהלה שם, כאשר קרה באמת למעשה ע"פ אתערותה של “ועדת־המומחים” שקבלה על עצמה, ובתוכה גם כותב הטורים האלה, את האחריות הגדולה למחות מספרנו שם “נקודה ישובית”; ועל צד האמת לא בטלה אותה אלא במקום שלא יכלה למצא בו את חיותה ונטעה אותה במקום יותר מתאים המחכה ג"כ ל"מחרשה הגואלת"¹.

זוהי השאלה שעמדה למעשה ולא להלכה בפני דגניה והעומדת עכשיו בעין־חרוד, עכ"פ אם לא בפני המתישבים – בפני עיני. אזל הכסף גם מקופת קרן־הקימת. ואין אפשרות להענות להצעות הבאות להרחיב את גבולות המושבות הקטנות כמו חולדה, בן־שמן, קלנדיה, באר־טוביה: כלן נידונות להתנונות מחמת קטן שטחן – ההוצאות הגדולות העמוסות עליהן תאכלנה את ההכנסות עד כמה שתגדלנה. בהרחבת־הגבולין בלבד, בלי עזרה ותמיכה אחרת, או בסכום מצער מאד, אפשר לחזק את הנקודות האלה. ואין לנו כח, ואין לנו אפשרות. והעמדות החדשות האלה, אם לא נזכה בהן עכשיו – מי יודע אימתי. ואכן ידועה גם לי הכתבת של “היהודי הטוב” החונה בפריז, אשר הראה עליה אחד ממשיגי; אבל “בעל הכתבת” הוגה עכשיו בתכניות אחרות וחדל להענות לדורשיו בנוגע ל"גאולת הקרקע". וגם הוא אדם הוא ולא הכל־יכול. כשאני לעצמי נוהג להפוך את סדר הכתבת: ביחס לבתי־חולים, לדברים־שבצדקה ואפילו לזכיונות על מים אפנה לסתם יהודים טובים, בין שחונים הם בפריז ובין ביתר בירות עולם, אבל הפוליטיקה הקרקעית יודעת כתבת אחת: עם ישראל! אשר כל זמן שלא נכחדה האמונה מאתנו בציוניות בטוחים אנו שלא ישקר. כי גם בחליפות מצוקת הזמנים ותמורותיהם לא נוכל לשנות את השקפתנו כי האדמה צריכה להיות קנין האומה ולא קנין הפרט.

ולעת כזאת מה אנו עושים? משקיעים סכומים גדולים – אנו מקופתנו הדלה ולא היחיד מאמצעיו הפרטיים – במטעים, בפרות, דוקא מהולנדיה, בבניני גזית, ברפתות ובאורוות – שאפילו פרמר אמריקני אינו מרשה לעצמו לבנותן; שוגים בתכניות נטיעת פרדסים ודוקא במדות נשגבות – 500 דונם שבסכום שנטיעה כזאת תעלה אפשר לרכוש עשרת אלפים דונם אדמה; דוגרים תכניות השקאה, שמלבד שעדיין איננו מוצאים עוד את ידינו ואת רגלינו בשדה לא נחקר זה, אפשר לרכוש ארבעה או שלשה דונם אדמה חדשה בסכומים שישקיעו באחד. רודפים אחרי יצירות “גזרות כלכליות” חדשות שאין להן לא יופי הדמיון ולא ממשות המציאות (איני מתכוון להאדיולוגיה שמקורה בהלך־נפש ובאמונה, כי אם לצדדים הטכניים הצריכים להגשים את האדיולוגיה הזאת). ובמקום לפזר את האוכלסים הצפופים האלה על פני השטח הרחב המחכה לגואלו, להכשיר את האדמה החדשה הנרכשת הכשרות ראשונות באמצעים קטנים ובמספר כחות־עבודה מעטים, אנחנו מגדילים צפיפות זו, בלי דעת ובלי להביא בחשבון, מהי יכלת האדמה ומהי יכלת עובדיה המתאחזים בה. הלא נבל יבלו בלי עתם ה"אוכלוסים הצפופים" האלה, והאדמה לא תוכל שאתם, אם אפילו ישלחו עליה כל פלגי המים; בכחם בלבד, בלי סכומים עצומים מהחוץ, לא יתאחזו האוכלוסים האלה ולא יכו שורש; בצפרניו בלבד לא יצוה העובד את ברכתו על האדמה שתענה לו. ומה פלא אם חקלאי אמתי, לא חקלאי מתמול, שהטבע בראו ישר וחנן אותו בחושים פשוטים ובריאים יחלה ב"מחלת־הים", כאשר רק יעלה על יבשת הטיריטוריה שלנו; ראשו ילך סחרחר למראה מרירות המציאות מצד אחד ומתיקות החלום הלוהט מצד שני ויתחיל לפקפק אם דעתו היא צלולה עליו או דעתנו אנו צלולה עלינו…