המסקנות שיש להוציא מהדברים הנאמרים בפרק הקודם ובפרקים שלפניו מסתכמות בעיקרים האלה:

א. נקודת־המוצא שלנו צריכה להיות יצירת ישוב המבוסס בעיקרו על משקים אקונומיים, נושאים את עצמם, ובלעדיהם לא תצליח גם “העליה האינטנסיבית”. אבל משקים כלכליים, לפי התנאים השוררים בארץ, אינם יכולים בשום אופן להברא ע"י שנויים סוציולוגיים: לומר שנויים בצורת יוצרי המשק, כי אם ע"י שנויים בצורה הטכנית של המשק. הפרובלימה העיקרית שלנו היא לא תיקונים חברותיים, “קבוצה”, “מושב”, “גדוד”, “חברת עובדים”, כי אם – הגברת יבולי האדמה ויתר תבואות החקלאות והמעטת ההוצאות עד אותה הדיוטה, שעומדות עליה ארצות אחרות.

ב. באינטנסיביות ואקסטנסיביות שולטת ערבובית המושגים אצלנו. האינטנסיביות אינה נוצרת בכח הקטנה מכנית של השטח, אלא בכח הגדלת ההכנסות; והמשקים שלנו לפי שפל יבוליהם ודלות הכנסותיהם אין בכחם לקיים אוכלסים צפופים.

ג. האינטנסיביות עצמה, ע"פ טבע מהותה וטבע החקלאות שהיא אורגנית, דורשת התפתחות הדרגית; ורק בסכומים גדולים, סכומי מלחמה, שאין בהם חשבון של רוח והפסד, יכלים לקפוץ על דרגות אחדות; וסכומים כאלה אין ברשותנו.

ד. כי אלמלי אפילו הסכומים האלה היו מצויים לנו הם דרושים לנו מטעמים מדיניים לאומיים “להרחבת הגבולים”, ואין להשקיעם בשטחים שהם כבר בידינו.

ה. בתקופת משבר כלכלי שנפגע היחס הנורמלי בין ההוצאות, העומדות על אותו הגובה או קרוב לאותו הגובה בסולם המחירים שלאחרי המלחמה, ובין ההכנסות, ההולכות ופוחתות לרגלי שיבת מחירי התבואות למחירים שלפני המלחמה, צריך להמנע מהשקעת סכומים גדולים בהשבחות ולחכות לזמן יותר נורמלי. אחרת – יתמוטטו כל המשקים הנבנים על יסודות רעועים כאלה.

ו. שאלת גידולי־שלחין היא שאלת המחר והמחרתים, באשר הם שדה לא נחקר בשבילנו. גידולי משקים זעירים, שפתוחים להם שוקי עולם כמו טבק תלויים דוקא באדמת בעל קלה. ובצפיפות אוכלסים על אדמת שלחין, שיחיו על השוק הפנימי כמו מחלבות וירקות ועופות, אם נניח כי הנסיון יעוטר בהצלחה, נצפף חבל אחד ונריק מיושביו חבל ארץ שני, באשר מדת־הקליטה של השוק הפנימי זעומה היא.

ז. בעצם הבהלה להעמיד עמידת־קבע עולים חדשים על הקרקע מערערים את יסודות המשק החקלאי. על העולים לעבוד שנים אחדות כפועלים להתקין את עצמם. וגם בהגיע תורם להתנחל אינם יכלים לקבל משק מרכב מוכן, אלא רק מכשירי העבודה היותר הכרחיים. עליהם לבנותו אריח על גבי אריח בכחות עצמם.

ח. החכמה המדינית יכלה לצוות על התאחזות המונית בקרקע, אבל הכלכלה אינה נשמעת לה ומציבה את גבולותיה. ועד אשר תעבור שארית זעם המלחמה, ויוכשרו התנאים לכלכלה בריאה ויותקנו העולים לחקלאות אין דרך אחרת מאשר כבוש הקרקע ועבודה בשטה אקסטנסיבית; והיא אשר תהיה גם התחלת ההכשרה הנרצית.