הפרות אינן לפי כח האדמה; הרפתות בלתי ההיגיניות הישנות־נושנות אינן לפי הפרות המיוחסות שתבאנה; “ורפתות־הגזית” הנבנות אינן לפי הפרות המקומיות הנמצאות, וכל המכונה המרכבה יחד על כל גלגליה אינה לפי כחו של מתנחל חדש, שלא הספיק עוד לנער את עפרות העיר מעל רגליו. אדמה מכשרה זקוקה לאיש מכשר עוד יותר מאשר אדמה מדולדלה; את האחרונה אין, למצער, מה לקלקל ואת הראשונה מחבלים בידים לא אמונות ובשכל לא ישר. אדמת בן־שמן, לדוגמא, כאשר נגעו בה ידים לא מנוסות שבתה ולא נענתה; ולא רק הזבל והיגיעה השקועים בה לא באו לידי פעולה, כי אם גם מנות הזבל הנוספות לא הראו סימני חיים ביבולים. בלי שטת־עבוד מתוקנה, בלי־מחזור זרעים מתאים, בלי זמני־זריעה מסודרים אין ברכה גם באדמה שכבר מכשרה היא לתת יבולים. ופרה משובחה ג"כ אינה זבת־חלב בעצמה, בלי ידים אמונות ובלי מוח הוגה נכוחות המפקד על הידים; ופרה כזאת היא אנינת דעת מיוחדה. עגלות טעונות מוריקות זבל ואבוס מלא הם גורמי תוצרת חשובים, אבל רק חלק מהגורמים ולא כולם, ובידים לא מנוסות יכלים הם לההפך לקללה ולא לברכה. במכונה מרכבה כזאת אין החדש מוצא את ידיו ואת רגליו ואין לו גם אפשרות לצאת מן המבוכה ולמצוא את דרכו¹.

וחומר אנושי מתישב כזה אין לנו כיום הזה. שני המושבים החדשים בלעו את רוב החקלאים המנוסים. באדמה החדשה מתאחזים חסרי־נסיון, שלא עברו בכור־בחינה כראשונים ושלא נוסו בעול. ולמרות המקובל והמוסכם בכל שטות ההתישבות לא להעמיד על הקרקע, עמידה מחלטת, אנשים שלא הראו את כח־יכלתם וכשרון־עבודתם במשך כמה שנים, אנו עושים את ההיפך הגמור. אנו פורצים את הגדרים שאנו בעצמנו הקימונו לפני המלחמה בפני הנחפזים לעשות את הקפיצה המשונה מהספר או מהסדן ישר אל המנוחה ואל הנחלה; בקנדה, למשל, התחילו לסדר תכנית התישבות בשביל עשרים אלף חילים משוחררים. בשטה זו בקשו לנהוג קוּלות, כפרס לגבורי המלחמה, ולהקטין את הדרישות ביחס להתקנת המתישבים; ואעפ"כ חלקו אותם לקטגוריות שונות לפי התמחותם, ומי שלא התמחה שנתים, למצער, במשק פרמר כפועל קבוע לא יכל לבא בחשבון; ונוסף על זמן עבודתו והתעודה המעידה עליו ועל עבודתו צריך היה להביא כאלף דולר חסכון שכר עבודתו, וגם אחרי הכנה כזו היה רק בקטגוריה אחרונה! ואחרי החומרות האלו היו מומחים שמצאו את “כור־הבחינה” הזה לקל ביותר ונבאו לאי־הצלחה ודרשו לנהוג חומרות יתרות. ושם אין צרת תקציבים; “פתוחים הם הברזים”! הפרלמנט צריך רק להחליט, וכל הבנקים מתחרים על מי “יניח הצדיק את ראשו”…

אין מדיניות לאומית, אין כלכלה לאומית ואין אף חנוך חקלאי במעשינו המבוהלים, בסדרנו עכשיו או באמרנו לסדר משקים חדשים, משקי־קבע ולא משקי־מעבר, נוספים על שני המושבים, ובבאנו להעניק למתנחלים, יהיו ישנים, יהיו חדשים, נטיעות ופרות מיוחסות, ובנינים מסיביים. הנטיעות המוכנות הן שמשו מאז ומקדם וישמשו תמיד כ"מוליך הברק" להנהלת המשק משגיאותיה הכלכליות ומגרעונותיה המתמידים. עליהן מעמיסים חובות מקונטות אחרות, באשר עד זמן עשית פירות הן פטורות מהכניס רוחים, ובהן מאפילים על המציאות המרה שבהליכות המשק האמתיות; וכך הוא הדבר גם ביחס להכשרות ולהשבחות הנעשות לא לפני ההתישבות המחלטה כי אם אחריה; גם הן נעשות “אבן השואבת” למשוך אליהן משאות מקונטות אחרות ולפרוק משאות מקונטה של הפלחה והמחלבה המחויבות להראות על רוח. הסגת הקונטות האלה מזיקה עוד יותר מבחינה החנוכית מאשר מבחינה הכלכלית. יהיה מצב המשק איך שיהיה, אבל התמונה צריכה להיות בהירה, מבלי תת מקום להונאה עצמית, כמים הפנים אל הפנים צריך להיות המשק. אין המתנחל צריך לראות אלא את עצמו ולא בעלי־דברים אחרים, – השותפים שלו להפסד ואף פעם לא לרוח. מוח בן־העיר אינו הוגה אף פעם כמוח האיש המחובר לקרקע; ומגמת המחשבה של בן־העיר היא כשלוננו בכלכלת המשק החקלאי. הרבה יותר קל לאמן את הידים לעבודת־האדמה שתעבדנה כחקלאי, מאשר לאמן את המוח שיהגה כחקלאי. את הקונסרבטיזם והעקשנות של אכר אמנם רכשו אחדים, אבל לא את הקביעות וההתמדה שלו. סיג על סיג עלינו לעשות שהמתנחל לא יטה עקלקלות בהליכות המשק ובחשבונותיו. ובצרוף השותפות של קרן־הקימת או של מוסד אחר בהנהלת המשק אנו מחפים על התמונה הבהירה, שהמתנחל לא יראה נכוחה, ומסלפים אורחותיו.

גם החלוצים שבחלוצים, אחרי שחצבו באבנים ויבשו בצות, אין להם עוד זכות לדרוש שיעמידום מיד עמידת־קבע על הקרקע. בני שני המושבים לא זכו לכך אלא אחרי שנות עמל רבות. אין נכנסים לטרקלין אלא לאחרי התקנה מרובה בפרוזדור. וגם לאחרי התקנות רבות אין למתנחל לקבל הכל מן המוכן. אדמה מכשרה, צריף, כלי־עבודה היותר הכרחיים ולא מכונות נהדרות; בהמת־עבודה רגילה ובהמת־חלב, רק להספקת צרכי הבית ולא מיוחסת – אלה הם כלי אומנותו; יותר אין להעמיד ברשות מתנחל, גם כשהכסף הוא בזול. מי שאינו יכל להעלות את משקו באמצעים כאלה, לא יעלהו גם כשישאהו על כפים. ואחת היא מידי מי באים כלי “המותרות”: בעזרת “משולחים” אחרים או שלנו, או שכל אחד נעשה משולח שלו לקבצם מכל כנפי הארץ; פרי אדמתנו אינם, פרי עמלנו אינם, מניעים הכרחיים, שבלעדיהם אי־אפשר לרומם את המשק, אינם. הם רק מסבכים את הידים ואת המח של המתנחל החדש כאחד. מערפלים ולא מאירים. כלפי חוץ התמונה בכללה מרהיבה עין. בכל התכונה הרבה יכלים לסמא עיני עוברי־אורח, אשר בהשיאם את עיניהם אל מרומי רפתות הנוי ולפרות המיוחסות השוכנות בתוכן יאמרו: כמה ברוכה היא אדמת הבחירה המוציאה גידולים כאלה! אבל סוללה חשמלית, שמריקים לתוכה חשמל גנוז שאול ממקורות חוץ, מפיקה מהר את אורה וחומה. וכל הגידולים שאינם גידולי קרקע שלנו והנטועים בה למעלה מדרך הטבע, הם מרץ גנוז ב"כלי־שמורים" שאולים ממקורות לא לנו, והחום והאור שלהם יפסקו מהר במרחבי הקור הטבעי המנשב מכל עברים, עד אשר יחדלו אפילו לסמא את העינים של עוברי אורח מקריים…

אדמה פוריה אין לנו, אמצעים להכשיר ולהגביר את חילה אין לנו; ואפילו אלמלי היתה לנו אין לנו כיום הזה את מי לישב ישיבת־קבע. החלוצים הרבים צריכים להתקין את עצמם במשך שנים אחדות עד אשר יהיו ראוים להתישבות קבע. הכנה זו אינם יכולים לקבל אלא במשקי־מעבר, פשוטים וחד־גוניים לפי צורתם. שעליהם ידובר באחד הפרקים הבאים. “הבהלה” של ההתישבות האנטנסיבית באה איפוא כדבר שלא בעתו, מפני שחסר המצע המתאים על “מה” להשתרע ואין גם “מי” שישתרע עליו.