מכל תבואות הארץ החקלאיות – החלב, העופות והירקות הן היחידות שיש להן מהלכים בשוק הפנימי בלבד, וממילא גם מחיריהן קצובים, בלי השפעת גורמי־חוץ, מהדרישה וההצעה הפנימיות. האחרות, גם אלה העולות מאדמתנו ומיועדות להספקת צרכי אוכלסי הארץ, הן אעפ"כ “תבואות־עולם”; הן נמצאות בתחומי שדה התנודות והזעזועים, החלים בשוקי־העולם עם עודף־התוצרת החקלאית וגרעונה, ונפגעות מהם; אף המחירים עליהן יושתו ב"בית־דינן" הגדול של הבורסות האדירות. במלחמת־קיומנו נמצאים אנו מול שתי מערכות, אף – מוכים בשתיהן. בתבואות המקום אין לנו יכלת לנחות לדרגת המתחרה שכחו גדול בחולשתו – במעוט צרכיו; בתבואות־העולם אין לנו כח להתעלות לדרגת המתחרה, שכחו גדול בגבורתו: בכשרון־יכלתו ובמכשירי־עבודתו המשוכללים.

מבית ומבחוץ חסרה לנו איפוא העמדה הכלכלית הבטוחה והאיתנה; ורק בכבוש הראשונה מבטחה לנו גם השניה. לפי גודל מדת־הקבול של השוק הפנימי נוכל להחזיק מעמד בתבואות שדותינו בשוק־העולם. כי התחבולה היחידה והמיוחדה, אשר בכחה לעשותנו שוים במעלה עם יתר היצָרים החקלאים, היא הגברת היבולים; וזו תלויה בזבול אורגני; והזבול כרוך בהחזקת מקנה; ותבואות־המקנה תלויות במדת בית־הקבול של השוק הפנימי, לפי המצב הקים; והשוק הפנימי – מהו ומה כחו.

דלים אנו לא רק באוכלסי־שדה כי אם גם באוכלסי־עיר. ירושלים, עיר הבירה, בשמונים אלף אוכלסיה אינה אלא עיר מחוז רגילה בהשואה לארצות אחרות ביחס ה"מנין"; ו"במשקל" – בכח הקניה של האוכלסים האלה עוד פחות מזו. יפו וחיפה הן בבחינת “אפרוחי־כרך” המתחילות רק להתבקע מקליפתן. עזה, רמלה, לוד, שכם וכיוצא אינן בכלל ערים, אלא ערי־שדה, ערים חקלאיות הנושאות את עצמן ואינן תלויות כמעט בתבואות־חוץ.

אין כרך אחד בכל הארץ, כרך הראוי לשמו. ואוכלסי העיר, המעטים בערך, צרכיהם עוד יותר מעטים מעצמם. לא רק שאין להם כח לשלם מחירים גבוהים בעד החלב, עופות וביצים, אלא חסר לרובם כח־קניה בכלל. התבואות האלה שהן הכרחיות בארצות אחרות אינן אלא מותרות לרוב הזה. ובלעדי אוכלסים עירוניים, רבים במנין ובעלי דרישות במעלת־חייהם, לא תתכן ולא תתקיים פלחה אינטנסיבית הבאה להיות לא מקור–מחיה לאכרים בודדים, אלא לשמש בסיס חדש להתישבות רחבה ומקום־קליטה לעולים חדשים.

באחד הפרקים הקודמים נסיתי לנתח את כח־הקבול של השוק הפנימי ביחס לחלב ולתבואות־חלב. כבסיס לקחתי יחידה של מאה אלף אוכלסים; כיחידת מזון היתה לעיני מתכנת החלב ה"עיונית" הקצובה בספר, שלפיה תופס החלב החלק החמישי במנת־ההזנה הכללית של העובד. הפרמר האמריקני חי אמנם במקרה שלפנינו “ככתוב”; ועוד נוהג הוא לפעמים “הדור מצוה” להגביר את המנה הכתובה; “מהדרים” כאלה רבים הם ועצומים גם בשדרות אחרות. אולם עלינו להניח הצדה את המדות המשערות ולהתקרב קצת אל המציאות. אני אומר להתקרב, כי המציאות המרה אינה מתירה לרוב אוכלסי העיר ליהנות גם מאותה מדת החלב הקצובה כאן בדרגה ירודה.²

לא כל האוכלוסים העירוניים יכלים לשמש כשוק לקנית רוב תבואות שדותינו; על כל פנים לא כלם, בלי הבדל דת ולאום, באים בחשבון בשביל תבואת בהמתנו. האוכלוסים העירוניים – קרי איפוא: שלנו! לפי ספירה הרשמית מונים הם כשמונים ושלשת אלפים נפש. נרחיב את היחידה עד מאה אלף. נקציב חצי ליטר חלב ליום ולגלגלת – מדה גדוּשה לפי היכלת הכלכלית של רוב אוכלסינו, אם גם מחיר החלב ירד עד חציהו. כח־הקניה יגיע לחמשים אלף ליטר ליום ולשמונה עשר ורבע מליון לשנה. בשבעת אלפים פרות בינוניות, שתבואת חלבן מגיעה לאלפים וחמש מאות ליטר לשנה, ובששת אלפים פרות למעלה מבינוניות, שתבואת־חלבן עולה לשלשת אלפים ליטר יש לספק איפוא בחלב את צרכי כל האוכלסים המשוערים האלה, – ובשפע רב. בחמשת אלפים פרות יכלים לספק בחלב את צרכי כל האוכלסים הקימים בעיר ובכפר, אם גם כלם יתחילו לשתות חלב כ"כתוב" וכהלכה, וגם אחרי אשר יעלה בידינו להקיף את עצמנו בחומת־הגנה בצורה בפני תבואות החלב אשר מעבר לתחום…

בכדי לספק צורך זה אין שום נחיצות לסדר משקי־חלב מיוחדים, ועל כל פנים אין להרבות את מספרם. העודף הנשאר ממשק ביתי מסודר ימלא דרישה זו. יש לנו בארץ כאלף בתי־אבות אכרים, כאלף וחמש מאות פועלים חקלאים, כאלף ושבע מאות סתם תושבים במושבות. בסידור קל באופן יחוסי ובקרדיט קטן ובטוח אפשר להכניס לכל משק, משק פלחה ואפילו מטעים, שתי פרות טובות. על כל פנים סידור זה יותר קל הנהו ויותר בטוח מאשר “לפרוש רשתות מחלבות” על פני כל הארץ, הכרוכות בהוצאות עצומות, בידים אמונות, במהפכה שלמה בכל צורת המשק. לא יקשה גם מפועל חקלאי בעל משפחה ומסתם תושב במושבה להחזיק פרה. בכל עירה ועירה אשר בתפוצות־הגולה מחזיק כמעט כל אחד פרה, ותמורת הזבל שהיא מוציאה מקבל הוא עוד מ"אכר־שכן", גוי אמנם, חלקת אדמה למזרע תפוחי אדמה וכיוצא. הדרך סלולה היא איפוא מדורות; ועובד מסוג זה טפוס רגיל הוא אצלנו, שאין צורך לבראו ולהדריכו, “יהודי מכל ימות השנה”, בלי שאר רוח ובלי “שבירת־רצון”. מדוע יבצר איפוא מידינו לעשות על אדמת הבחירה את אשר יעשה כמעט מעצמו תחת “שמי הנחושה”. אוכלסי השדה שלנו כאכר, כפועל, כתושב כלם יחד צריכים לקים איפוא, אם קימת בכלל כלכלה לאומית בריאה, את חמשת אלפים הפרות הדרושות להספקת כל צרכי האוכלסים בחלב. בלי מהפכות יתרות ובלי משברים.

ענף־החלב תופס מקום בראש במשק מחמת ערך עצמו, בהיותו מקור הכנסה עיקרי, וגם מפני שהנהו אב לתולדות רבות; בעקבותיו משתנה צורת המשק מיסודו: מחזור־זרעים, שטת־העבוד וכל הגזרה הכלכלית שלו. גדול־עופות וגדול־ירקות אינם באים בחשבון כ"שאור שבעיסה", אלא כענפי הכנסה צדדים בלבד. אין הרחבת כח הקבול של השוק הפנימי לתבואות האלה יכלה להיות גורם, כגדול־מקנה, להרחבת כח הקבול של השוק החצוני בשביל החטה שלנו, שאינה יכלה לעמוד בהתחרות עם חטת־חוץ: הענפים האלה אינם מגבירים בעקבותם את תנובת האדמה, ואין להם השפעה על מחזור־הזרעים ושטח־העבוד, וממילא גם לא על הורדת מחירי החטה והשעורה. אעפ"כ נבחון בדרך־אגב את תנאי השוק גם בשביל ענפי־המשק הצדדיים האלה.

נקציב במנת־ההזנה הכללית, בין יתר אמצעי־המזון, ביצה ליום ולגלגלת. בכדי לספק צרכי אוכלסים של מאה אלף בביצים דרושות שלש מאות ששים וחמשה אלף תרנגולות, אם ההכנסה השנתית הממוצעת על כל תרנגלת תגיע למאה ביצים. קל מאד לכל אכר להחזיק מאה תרנגולות, לפועל חקלאי עשרים וחמש, לתושב סתם במושבה עשרים. אוכלסי־השדה שלנו הקימים יכלים לכלכל את חצי האוכלסים “ה”משוערים" בביצים ובעופות. ולפי האוכלוסים העירוניים שלנו, הקימים ולא המשוערים, ולפי כח התצרכת האמתית ולא ה"עיונית" הכתובה בספרים, יכלים אוכלסי השדה לספק את כל הצורך הזה, באשר אין כל אדם בישראל ובארץ־ישראל יכל להרשות לעצמו, לפי מצבו הכלכלי ולפי המחירים הקימים על צרכי אוכל כיום הזה, לקצוב לו במנת מזונותיו ביצה אחת ליום לכל נפש במשפחתו.

שטח הירקות הדרוש לכלכלת משפחה אמידה נחשב דונם אדמת־בעל, ואדמה בינונית. באמצעי־המזון, שמשתמשים בארץ רוב אוכלסינו, תופסים מקום בראש: לחם, דיסות וזיתים; שטח של חצי דונם על כל משפחה לירקות מספיק איפוא. לכל אכר קל מאד לעבד כמעט כלאחר־יד כשני דונם ירקות; לכל פועל חקלאי ולכל תושב במושבה דונם אחד. אוכלסי השדה הקימים יכלים לעבד למעלה מחמשת אלפים דונם ירקות – חצי השטח הדרוש למספר האוכלסים המשוערים וכמעט כל השטח לאוכלסים הקימים, שלרובם אין גם אפשרות, לפי מצבם הכלכלי ולפי מחירי צרכי אוכל הקימים, ליהנות גם בירקות– אפילו מהמנה הקצובה כאן.

זהו “האזור האנטנסיבי” שצינתי אותו באחד הפרקים הקודמים. אזור המשתרע לא על פני שטח רחב־ידים מאוחד, אלא מרכב מנקודות אנטנסיביות בודדות ומפוזרות, הנכללות כלן בשם “משק־הבית”. המשק הזה נעשה, לפי התנאים השוררים, “תא יסודי”, שממנו יתרקם לאט לאט המשק האנטנסיבי השלם והמשוכלל, שהצלחתו תלויה כלה בשוק הפנימי רב־הקבול. ובאחרית הימים, עם רבוי האוכלסים העירוניים, עם ההשבחות האטיות בשטת־העבודה, עם הגברת כח־הקניה, כאשר המעגל ילך ויתרחב מסביב למשק־הבית שהנהו הנקודה התיכונה, ומשק משוכלל יגיע למשק משכלל, תהיה כל הארץ אזור אנטנסיבי אחד המשתרע על פני שטח רחב־ידים מאוחד.

מהו היתרון לכלכלה לאומית כזאת על שטת־ההתישבות המרחפת נגד עינינו? אפשרות הוזלת צרכי אוכל הכרחיים המוצאים מהלכים רק בשוק הפנימי; וכתוצאה ישרה הרחבת מדת־הקבול של השוק הפנימי והגדלת כח־הקניה של האוכלסים דלי־היכלת; וכתוצאה שניה עמידה בפני התחרות עם יַצָרים חקלאים מסתפקים במועט, הממציאים לשוק את תבואותיהם במחירים נמוכים.

בכל ארץ שהאכר הזעיר בעל הצרכים המועטים הנהו היסוד המכריע באוכלוסיה אין תקומה לטפוסי משקי־מקצוע מיוחדים. באמצעים דלים מוציא הוא מאדמתו את תבואותיה; ובעודף תוצרת ביתו בלבד יכל הוא למלא אחרי דרישתם של הצרכנים הרגילים, המקפידים הקפדה יתרה על כמות המזונות העולים על שלחנם וזלוּתם, ואינם מדקדקים באיכתם היתרה ובשפורם, באשר אין להם היכלת לשלם בעד סגולות כאלה. התרנגלות המתהלכות בחצר אכר זעיר, החיות על שירי “ברכת־הבית” ופסלתה ו"המחבקות אשפתות", אינן מטילות אמנם ביצים רבות כרעותיהן החיות בדירות מרווחות ועל מנת־מזון קצובה ונהנות מטפול מיוחד, אבל גם אינן עולות לבעליהן מאומה. הפרה הפשוטה ממעיטה לתת חלב, אבל החזקתה עולה בפרוטות, והכסף שבו נפדה החלב בשוק הוא כלו רוח. שירי ירקות בגן־בית כמעט שאין להם מחיר במשק. ההכנסה הכוללת של תבואות משק־הבית, שלא הוא נושא על שכמו את כל המשק כלו ושלא הוא הנהו מקור־ההכנסה העיקרי, היא איפוא ההכנסה הנקיה. אחרת היא צורת המשק המקצועי המיוחד, כל אחת מתבואות שדותיו ובהמתו, בלי יוצאת מן הכלל, עולה “בטבין ותקלין”; ובעל משק כזה אינו יכל לעמוד בהתחרות בפני האכר הזעיר, כשכח־הקבול של השוק הפנימי מגבל הוא.

משקים חקלאיים מיוחדי־ענפים נוצרים רק בתנאים כאלה, כשדרישת אוכלסי העיר עולה על יכלת־ההצעה של אוכלסי השדה הרגילים; כשהאדמה חדלה להענות לעובדה, המשתמש במכשירי עבודה פשוטים ואינו מלומד טכסיסי הטכניקה החדשים, עד כדי לספק בתבואותיה את כל צרכי אוכלסי העיר. חזיון כזה יקום, כשאוכלסי העיר גדלים במנין עם גלוי מקורות־כלכלה חדשים כמסחר ותעשיה; או עולים הם ב"משקל" לרגלי פריחה כלכלית; או כשגדלים הם בשני הדברים כאחד. האוכלסים הרגילים גדלים, ומקימים לאט לאט מקרבם את ה"מאה העליונה", אח"כ את ה"אלף העליון", אח"כ את ה"רבבה העליונה". יחידי־הסגולה האלה הם כבר דקי־טעם ורבי־יכלת כלכלית המשלמים במיטב כספם לא רק בעד “תוך” ערב כי אם גם בעד “קליפה” יפה ודקה, בעד הצורה, המראה, “זוהר” הביצה ולבנה, בעד הסימטריה של בקבוק החלב החתום ובעד החותמת, בעד צבע הניר שבו עטופה החמאה וארוזים “פירות־הגרוי”. במכשירי עבודה פשוטים ובאמנות־יד רגילה אין מוציאים מהאדמה גידולי־הוד גידולי־מותרות, פירות־בכורים דקים. זוהי שדה־העבודה היחידה של האמן החקלאי רב־היכלת ובעל האמצעים. בכדי להכניס, צריך קודם להשקיע הרבה בשדה זו. הפלח הפשוט חדל להיות “בעל־דבר” של בעל המקצוע; הזלות המתקימת על כמות פשוטה אינה יכלה להתחרות עם האיכות המשופרה המוצאה עוד הודות לאמצעים החדשים בכמויות גדולות. “הרבבה העליונה” משלמת בעד הטורח הרב של עובד־האדמה, ויש איפוא גמול רב לפעלו.

בארצות אחרות, שעליהן הננו רגילים להשקיף בעד אשנבי הרכבת המהירה אגב־נסיעות שונות או קראנו עליהן בחוברות שונות, קם החזיון הזה מכבר, ולכן החקלאות האנטנסיבית באה כפירות בכורים; ובארצנו עדיין לא נתגלה, ולכן אנטנסיביות מבוהלה היא בוסר. אוכלסי השדה שלנו מוקפים אוכלסי־שדה אחרים המדירים הנאה, ע"פ צווי מחלט פנימי, מחלק גדול של תבואות ביתם ושדותיהם ומוציאים את החלק הזה לשוק במחירים נמוכים, באשר להם אין התבואות האלה עולות מאומה. ונוסף עליהם באים אוכלסי־השדה במצרים, רבים ועצומים, השוכנים ליד פלגי מים ועל אדמת דילתה; והם יכלים להספיק, מטעמים המפורטים, תבואות חלב בחצי המחיר מהקצוב עליהן פה; החמאה המצרית הנכנסת הנה במשקל של אלף ק"ג לשבוע בערך כמעט שסגרה את השוק הפנימי בפני תבואת־בית; ירקות שלוחים משם בזול וברוב ימות השנה; אפילו דגים באים אלינו מנמל סעיד. בבית אבותינו הקדומים, דור המדבר, שהיתה בכיה לדורות בשעתה, בזכרם את הדגה, השומים והבצלים אשר אכלו במצרים, תהיה עוד מעט גם בכיה לנו, המעפילים והעולים; זכר נזכרם שנים ושנים, אם נוסיף לשגות בהזיות־שוא, אנטיסיביות ומימיות, ולשלוח את ידינו לקטוף פירות בטרם התבכרו…

* * * * *

בכדי שנוכל למצא קונים למעט התבואות שאנו מוציאים צריך להרחיב את כח־הקבול של השוק הפנימי; זהו הקיים, עוד מעט וסגר את חוגו בפני תוצרת החלב; בכדי להרחיבו צריך להוזיל את תבואות שדותינו ובהמתנו לתת את היכלת לבל בית ישראל להכניס בין אמצעי מזונותיו טפת חלב, מעט ביצים וירקות. מזון־חקוֹ הממשי של רוב אוכלסינו רחוק הנהו מרחק רב מהמנה הקצובה כאן, הקרובה להלכה ולא להמציאות. אולם אי־אפשר להוזיל את החלב כשתופס הנהו ענף עיקרי במשק – אם השדות המיועדות לכלכלת הפרות תופסות כחצי השטח במחזור־הזרעים.

לפי מדת היבולים הקימים, אפילו במשקי־המופת שלנו, דרוש להחזקת פרה שטח לא פחות מעשרה דונם, ועל הזבל הטבעי צריך עוד להוסיף מנה ידועה של זבל חימי, כדי שהיבולים ימצאו על הגובה הרצוי. שטת־העבוד המיוחדה הכרוכה במחזור־זרעים של מספא, מכשירי־העבודה היקרים, הזבל־הנוסף משקיעים טפוס משק כזה בהוצאות יתרות, והוא יכל להחזיק מעמד רק במחירי החלב הקימים. שנויים במחירים יהיו אפשריים עם השנויים לטובה שיחולו בתבואות השדה, לכשיוכפלו יבולי האדמה על כל דונם ותוצרת החלב על כל פרה. לכשיחידת־ההתישבות של מאה דונם תתן אפשרות למתישב להחזיק על חמשים הדונם מספא עשר פרות במקום חמש, ושהעשר תהיינה משובחות; ומחמשים הדונם חטה המוצאה לשוק העולם יתן כל דונם מאתים וחמשים ק"ג, במקום מאה.

היבולים הגדושים האלה אינם אמנם בשמים ולא מעבר לים; נצניהם מתחילים להראות על אדמתנו, במדות קטנות, לפי שעה, בגדר נסיון; ויש לאמר בבטחה כי היום ההוא בא יבא; אבל עדיין לא הופיע, וכל זמן שאין היבולים האלה נמצאים בעין ועל כל שדותינו, אין אפשרות למשקי החלב שלנו, אפילו לטובים ולמעולים שבהם, להוזיל את מחירי תבואותיהם, וביחוד אם משאירים ליחידת־התישבות את השטח הקלסי של מאה דונם. אם בית־הקבול של השוק הפנימי ישאר בתחומיו הקיימים, אין בכלל תקוה להתפתחות משקי־חלב; מחלבות חדשות אחדות נוספות המיועדות ל"מאה העליונה" שלנו סוגרות את החוג, הסגור כמעט גם בלעדיהן; אם תתחיל ההתחרות בין המחלבות בהוזלת תבואותיהן תפלנה כלן במלחמה זו, באשר יציפו את השוק בעודף תוצרתן, וקהל הקונים דלי־היכלת הכלכלית לא יוכלו לשלם גם את המחירים הירודים. אין עצה אחרת ואין תחבולה אלא לברא את המשק הביתי המוכלל, שבתוך רשותו אין הפרה, העופות והירקות באים כענפי־הכנסה מיוחדים אלא כענפי־טפל, ואין חקי החשבון המקובלים במאזן רוח והפסד חלים עליהם. תבואות הענפים האלה מצטרפות מעודף “ברכת־הבית”, ממש כאשר מצטרפות הן מברכת־הבית במשק הפלח, זהו הקוצב את מחירי התבואות האלה בשוק הפנימי; זהו אשר לרגלי מעוט הוצאות משקו ומעוט צרכיו ההכנסה הכוללת שלו היא גם ההכנסה הנקיה; שוה במעלת־התחרות אתו יכלה להיות איפוא רק תבואת המשק הביתי בלבד ולא המשק בכללו, העמוס הוצאות מרובות והמצוה לשמור על שווי־המשקל במאזן ההוצאות הודאיות וההכנסות המסופקות…

השוק הפנימי הקים הוא איפוא כאין וכאפס, אם נביאהו בחשבון כבסיס להתישבות חקלאית שתשען עליו; לכל היותר יוכל להיות משענת לאיזו “מנינים” משקים שיהיו די חזקים להעטר בנצחון במלחמת־ההתחרות. השוק הזה יוכל להרחיב את בית־קבולו רק בעזרת תבואות זולות, אשר רק המשק הביתי יוכל להוציאן; וגם בהגיעו למדות הכי רחבות עדיין אינו הבסיס הנרצה ליצירת הטפוס של המשק האנטסיבי, לא כיוצא מן הכלל, אלא כטפוס קבוע ועל מצע רחב. כי באין מקנה אין זבול, ובאין זבול אין יבולים גדולים משטחים קטנים, ובאין היבולים המברכים מופיעה החטה האוסטרלית כצר וכאויב גם בשוקי־הבית, ולא רק בשוקי־העולם. כי משקנו החקלאי, העומד על יחידת־התישבות של מאה דונם, הנהו בן־התחרות עם משקי־בית פרימיטיביים ועם משקי־חוץ מודרניים רק כשדונם אחד יוציא יבול כפול מאשר הוא מוציא עכשיו, ופרה אחת תתן מדת חלב כפולה; והגורם האחד כרוך בשני “כשלהבת בפתילה”, ושני הגורמים חסרים, באין שוק פנימי רב־הקבול לחלב, ושוק כזה אינו מתגלה בלי כרכים. ובאין השוק הפנימי הרחב, אשר רק בגללו מתברכת החטה או השעורה ביבוליהן ואשר רק בכח ברכת היבולים תוכלנה להמכר במחירים נמוכים ולעמוד בהתחרות גידולי־חוץ, – באין שוק פנימי זה לתבואת בהמתנו יסגר גם השוק החיצוני בפני תבואות שדותינו.

אלה הם “פירות הבוסר” אשר יקהו את שנינו בבאנו לקחת כיום הזה, טרם הגיעה תקופת הבכורים, כשטת־התישבות קבועה ולא כהוראת־שעה מקרית שטח של מאה דונם כיחידת־משק שוה לכל נפש ולכל מקום. יחידה כזאת יכלה היתה לפי מושכל עיוני לפרנס את העובד רק כשנפלג אותה: חציה למספא לשם החזקת מקנה וחציה לתבואות אחרות. אולם באין שוק פנימי ל"תבואות־בית" וכתוצאה אין שוק חיצוני גם ל"תבואות־עולם" הלא אין ברירה אחרת למתנחל אלא להחזיק במחזור־הזרעים המקובל: דורה ושומשם מצד אחד וחטה מצד שני. באיזה אורח־פלא יפרנס שטח מוגבל זה ברוח משפחת עובד עברי, בשעה שאינו מפרנס אלא בדוחק רב ובצמצום משפחת פלח.

השומשם ככרב כבודו במקומו מונח. לפני המלחמה היה מכניס לאכר עקרוני היודע לעשות כרב טוב, בעצם ידיו או בעזרת ידי “החרת”, כ־10 פר' לדונם. במרחביה, לפי החשבונות על סמך המאזנים שפרסמתי במקום אחר, היה מכה את המשק שנה, שנה מכה נצחת; לפי היבולים ולפי ההוצאות על עבוד הקטר, בלי להביא בחשבון את הוצאות המשק הכלליות וההפחתות, יצא תשעים ואחד פרנק הפסד על כל הקטר. דגניה שהטבע מנע אותה מברכת השומשם יצאה גם בשלום מההפסדים הכרוכים בעקבותיו. בוילהלמה היו מקבלים באופן יוצא מן הכלל אכרים אחדים משדות מזובלות ומשטחים קטנים 20 פר' הדונם, בזמן שדונם בקיה נותן שני קונטר שמחיר של כל קונטר לפני המלחמה היה 30–25 פר'. ס"ה איפוא 60–50 פר'. ואפילו במחיר תבן טוב שויו של היבול היה 30 פר' בלי עובדים יתרים. בלי ידים שכורות נוספות בזמן התלישה וכל “המנפולציות” המרובות בזמן הגורן. הדורה מדלדלת את האדמה והשמירה קשה. ושני הכרבים האלה כרוכים בעבודת־ידים שכורה בעונות שונות – גורמים הנמצאים בנגוד גמור לטפוס משק–עובד העומד כלו על עבודה עצמית.

בלי כרבי שומשם ודורה אין למשק זעיר שום צורה; ואתם –נמצאים אנו עשרים מעלות אחורנית לגבי הפלח הפשוט, המיטיב מאתנו להכין את הכרב המצוין בבהמת־הכלאים ובמחרשת־המסמר בלי מחרשות כבדות, ומזרעות, וקולטיבטורים (בכל מקום שאנו פוגעים בכלים הללו איננו אלא מחבלים את האדמה ולפעמים לשנים); שעבודות העדור, הנכוש, העשוב, התלישה נעשות כהלכה בדיוק ובזמנן, בסבלנות המיוחדה לבעלי תכונות פרימיטיביות בעשית “עבודות זחלניות” ועל כלן – בידים זולות. תבואות שדותינו אינן עולות לרגלי שטח־העבודה “האירופית”. לא בכמות לפי שטח יחידה אחת ולא באיכות, על תבואות שדות הפלח, אבל עולות הרבה הרבה בהוצאות המוצאות עליהן. כל “השטה האירופית” מקומה לא יכירנה בצורת משק העומד על דגן וכרבי שומשם דורה, אלא רק בצורת משקי־מקנה. התוצאה היא איפוא: יש לנו יבולים “יקרים”, אבל לא גדושים. אולם לתבואות כאלה אין מהלכים בשוקי־העולם, באשר בהם נקבעים המחירים מהפלח החי מתוך צמצום או מהפרמר החי מתוך שפעת ברכת האדמה ומתוך שפע כחות עוזרים.

באין שוק פנימי לתבואות־מקנה הפותח גם את השוק החיצוני לתבואות־השדה אין איפוא גם הכח המיוחד שיוכל להעלות לאותה מעלת החיים, שאליה אנו שואפים, אוכלסים רבים על שטחים מצומצמים. ויש שתי דרכים שכל אחת מהן היא שלמה, ישרה וסלולה: להצטמצם כפלח ולקבל כהוראת־שעה וכתקופת מעבר את כל אורחות־חייו על בהמת עבודתו הדלה ומסמר־מחרשתו, על חושת־החומר ולוח־הדישה, על כסותו לעורו ופת־חקו ובצלו. או אם איננו יכלים לרדת ולחיות על הצמצום ושואפים להשתוות במעלה עם הפרמר, כדי שנוכל למכור את תבואות שדותינו במחירים הקצובים ממנו, אין דרך אחרת מאשר מרחב השטח. מחזור־זרעים של כרבי שומשם ודגן גוזר על־פי טבע מהותו לחיות כפלח, אם המשק בנוי על עבודה עצמית ולא על נצול כחות־עבודה שכורים. מחזור־זרעים של מספא ודגן תלוי בשוק פנימי. נשאר איפוא טפוס המשק היחיד העומד על “כרב־נע”. לפי שטת ה"פלחה החרבה" המודרנית והמקובלה. שטת־עבוד זו זקוקה לכלים מודרניים, לזריזות, לערות־מחשבה, נוחה לחדשים להסתגל אליה ולמשול בה; בעזרתה יכלים גם כן, כאשר יכלים בעזרת זבול, להכפיל את היבולים, מבלי להרבות בערך יחוסי בהוצאות; את מקומה לא יוכל למלא הזבל החימי, שאינו בא בחשבון אלא כאמצעי סיוע לזבל אורגני במשק־המקנה, או כאמצעי־מעבר להשבחת השדות העוברות מכרבים הנהוגים לכרבי־מספוא ידועים כמו בקיה או כיוצא. אולם השטה הזאת, הנהוגה מעבר לאוקינוס במדינות שלמות על שטחים עצומים, אשר לעומתן כל ארץ־ישראל, אפילו בגבולותיה ההסטוריים מימי כבוש דוד, אינה אלא “כמר מדלי”, אינה יכולה לקיים משפחה עובדת על יחידה של מאה דונם ודורשת “מצע רחב להשתרע”…

זוהי השטה האקסטנסיבית אשר בה רואה אני, כהוראת־שעה וכשטת־מעבר, את המוצא הטבעי מהמבוכה הכללית³. משקינו החקלאיים צריכים להעשות בני־התחרות, כדי שיוכלו להחזיק מעמד, וכאלה יהיו אם יגבירו את יבולי אדמתם ויוציאו מכחות־העבודה כל ידים שכורות. ועד אשר יבנו הכרכים ויתרבו אוכלסיהם ויגדל כח־התצרכת ויתגבר כח־הקניה לא יתקיים באזור־הפלחה הרחב ולא יחזיק מעמד משק אחר, מלבד הטפוס הנזכר הדורש מרחב. המשקים הבודדים המעטים הקרובים לערים המעטות, גם לכשיגדל מספרם אינם משמשים כבסיס התישבות. באזור הנטעים, כפי שיבואר בפרק הבא, יש תקוה למשק האנטנסיבי, אחרי אשר יוקבע סדר בשער־הכספים ואירופה תשוב למנוחתה כבימי השלום; אזור־הנטעים, שתבואותיו חפשיות מהשפעת השוק הפנימי ותלויות כלן בשוק בהעולם רב־הקבול, נותן איפוא תקוות יותר מהירות להתישבות צפופה מאשר אזור הפלחה. כך הוא המצב, עגום וגם נורא, אבל אין אנו אדונים לו לשנותו במטה־קסם. אנו יכלים ברוב דעות ובפולמוס סופרים להכריע את הדעה הזו ולקבל מסקנות הפוכות. אולם זכות ה"וֶטו" האחרון נשארת לאדמת הארץ ולחוקי־הברזל הכלכליים השולטים בשוקי־תבל; והיא – יבוליה זעומים, והם – לא ישלמו מחירי מונופולין גבוהים בעדם מפני “מקור קדושתם”; והיא תפתח את טובה, אשר עתה היא עוצרת בעדו, רק בגזרת כחות הטבע, שלא ישנו את מהלכם ושלא יקצרו למעננו את “תקופת־הבכורים” הקבועה ועומדת לכל צמח וצמח מימי בראשית.