ציונים טובים העולים לחונן את עפרות הארץ רואים חובה לעצמם להאציל מחן המקום של מולדתם החורגת על “מולדת־האם” ולהעביר לאדמתה מכל פירות הארץ שאותה עזבו, או שלחיקה הם שבים, אחרי אשר גמרו את תיורם הארוך או הקצר. עולי רוסיה, לדוגמא, רוצים לראות פה את כל תותי־היער ותות־הגן, את השפון דוקא, את תפוח־האדמה ותעשיית יין־השרף, את האפרים והאחו. בגנים בוטניים אפשר לסדר הכל. בגן פרטי משמש לנוי יכל כל אחד לטעת את “נוף־ילדותו” בהתקף עליו געגועי זכרונות העבר. כלכלה לאומית אינה יכלה להביא בחשבון רגשות דקים ועדינים כאלה. יש חשבון־נפש אחד: איזה מקצוע קרוב יותר לשכר ורחוק יותר מהפסד.
נשוה לעינינו משק חקלאי פרטי המכיל סוגי קרקעות שונים. בעל המשק ישתמש בכל סוג וסוג לצמח היותר מתאים. לא יזרע באדמה מתאימה לנטעים, ולא יטע באדמה מתאימה לזרעים; יחזיק את המקנה במקום המתאים; לא יעשה חמאה וגבינה במקום שאפשר למכור חלב; לא יסדר מחלבה במקום רחוק מן השוק, מפני שלא יוכל לעמוד בהתחרות עם מחלבות סמוכות לעיר, ויתן עין במקנה־מריא במקרים כאלה; בהתאם למטרה האחת או השניה יבחור בגזעי־חלב או בגזעי־בשר הנרצים. אף את כחות־העבודה יכון לתפקידם המתאים לפי כשרון יכלתם.
במקום אחר השתמשתי במשל זה בבואי להשוות את כלכלתנו הלאומית בארץ למשק לאומי מעורב המתנהג לפי חקי משק פרטי. לפי טבע ארצנו ולפי טבענו אנו איננו יכלים לסדר בכל אזור ובכל מקום משקים מעורבים רבי־הענפים; באזור החול ובאזור ההרים אין פלחה טבעית, ובאזור האדמה הכבדה אין מטעים טבעיים. אף המתנחלים נפרדים לסוגים, ויש כאלה המחוננים בכשרונות לטפל במטעים ואינם שולטים במכונה מורכבה כמשק מעורב אפילו אם קטן הוא בהיקפו. הכלל הוא: “הגדל” והמגדל כל אחד בסביבתו הטבעית, ואין אונס. המשק הפרטי יכול איפוא להיות חד־מקצועי, אבל המשק הלאומי הכולל את המשקים היחידיים הנהו רב־מקצועי.
האילוסטרציה הזאת היא נכונה גם בשביל ארץ שלמה, שלא תמיד יכלה להיות לפי טבעה ולפי תנאיה המיוחדים “משק לאומי מעורב”, אלא משולבת כענף בודד וכמקצוע יחידי בתוך המשק המעורב “בין־הלאומי”. רק בשנות המלחמה, אחרי אשר פסקו חבורי־הדרכים, חזר גלגל ההיסטוריה אחורנית, ומדינות שלמות וארצות שבו להיות כבשנים קדמוניות יחידות כלכליות מסוגרות ומבודדות. בשנים כתיקונן הכלכלה המדינית היא גם לאומית רק בערכין השבים לאוצרות המדינה תמורת הכנסות תוצרתה ולא בעיקרים המסחריים המונחים ביסוד התוצרת עצמה ואורחות־כוונה. אין המדינה מתכנסת בימי שלום בתוך תחומיה להתבדל מהעולם הגדול ולספק בתוצרתה את כל צרכי אוכלסיה לשם מטרה לאומית בלבד. היסוד הכלכלי הוא היסוד המכריע גם בכלכלה הלאומית, והוא גם הקובע את צורת התוצרת. מצרים תגדל צמר־גפן, אם גם תצטרך להשתמש בחטת־חוץ לצרכי אוכלסיה, באשר כל דונם צמר־גפן מכניס בכסף יותר מדונם חטה, ובאשר ארצות אחרות יכלות להמציא לה חטה יותר זולה מאשר תוציא אדמתה. מצרים, אנגליה ואוסטרליה, לדוגמא, מתחברות איפוא בכוון תכנית תוצרתן למשק מעורב “בין לאומי” בחלוף תבואותיהן השונות, כאשר אזור־הפלחה הטבעי ואזור־הנטעים המיוחד בארצנו מתחברים יחדיו למשק מעורב לאומי; וכל אחת מהן נפרדת כמשק לאומי עם הכלכלה הלאומית שלו בערכין שהיא מקבלת, הבאים לידי בטוי בצורת כסף, תמורת תבואותיה הנפדות, כאשר בגבולות המשק הלאומי הפנימי, כל יחיד וכל פרט יש לו הכלכלה שלו, ולפעמים יוצא הפלח בשלום והנוטע נפגע, או להיפך, או ששניהם מצליחים. כל הארצות וכל המדינות, אשר עיני מנהיגיהן לשלום ואינם מצווים ועומדים למפרע להביא בחשבון נמוקים מדיניים־לאומיים המכוונים לשנות־חרום, אינן אלא משק מעורב בין־לאומי; וכל ארץ אינה בתוכו אלא ענף ידוע המכוּון בהצעת תוצרתו לדרישת המשק הזה, ונכנעת בתוקף החקים הכלכליים לפרינציפים של חלוקת־עבודה. כי תבואות שאינן בנות־תחרות בשוקי־תבל אינן גם בנות־התחרות בשוקי־המולדת שלהן, גם אם נהנות הן מחסות מכסי־הגנה.
הגזרה הכלכלית של כל ארץ נחתכת מטבע הארץ ומטבע אנשיה, הן בתעשיה ובמסחר והן בחקלאות. טבע הארץ כולל גם הרבה גורמים וגם מדבר בעדו הרבה; טבע האנשים כלל אמנם מעט, אבל אומר הרבה. מכרות הפחמים, לדוגמא, קובעים את מרכזי התעשיה, באשר יותר קל להביא צמר־גפן כחומר ראשון לתעשיה ארג ממצרים לאנגליה מאשר להביא פחמים מאנגליה למצרים. אחרת היא תעשית סוכר הקובעת את המרכז במקום גידולו של החומר החי, באשר הוא כבד במשקלו. אולם יש גם אשר האנשים בסגולותיהם המיוחדות, בכשרון־עבודתם, בתפיסתם קובעים מרכזי תעשיות ידועות, באשר אנשים אחרים אינם מחוננים מהטבע בסגולות המיוחדות הדרושות להתמחות במקצוע תעשיה זה או אחר. ככה לדוגמא מכשירי־מעבדות ידועים, “מאזני־צדק” מדויקים, זכוכית מגדלות, נעשו תעשיות גרמניות, שבימי שלום אין ארצות אחרות יכלות להתחרות אתן לא בטיבן ולא במחירן; ובימי מלחמה כאשר בטלו זכויות הממציאים בין המדינות הלוחמות, לא יכלו לעשות כמתכנתן. גם בתעשית הצבעים הלכה והולכת גרמניה בראש. לא אוצרות הארץ הטבעיים יצרו את התעשיות האלה, אלא האנשים בכשרונותיהם המיוחדים: באורך־אפם ובדיקנותם שאין דומה לה. המכונה אינה יכלה למלא את אומנות־היד; מהירות־התנועה והשאיפה למרחב – המדות האלה הן חסרון בתעשיות הנזכרות. ככה, לדוגמא, מוציאה צרפת ניר דק משובח, אשר בארצות הברית נסו לעשות ניר דומה לו, ולא חסו על הוצאות, הביאו גם מומחים מצרפת שגלו את “הסוד”, והתעשיה לא עלתה רק בגלל סבה אחת: אי־אפשר היה להעביר את פועלי התעשיה הזאת, המומחים בעבודתם, ולטעת אותם בארצות הברית; ומומחיות זו היא טבועה בסגולה טבעית מיוחדת הפוכה מקצה אל הקצה לסגולה הטבעית של הפועל האמריקאי; הסגולה המיוחדה היא – אטיות מיוחדה במינה, שאליה אין האמריקאי האוהב את המעוף, המרחב והמהירות יכל להסתגל. דוגמאות ידועות כאלה רבות הן בתעשיה: תעשית השעונים בשויץ – אמנות דקה העוברת בירושה מאבות לבנים; לטוש אבנים יקרות בהולנדיה. התחרים בבלגיה, מעשה מלאכת־מחשבת דקה, המעסיקים כארבעים אלף עובדות, היו לתעשיות־מונופוליון, שרכשה את שוקי העולם. אלו הן תעשיות “אל־ארציות”, אבל לא “בין־לאומיות”, ונקבעות מטבע האנשים ולא מטבע המקום.
טבע האדמה וטבע עובדיה, האקלים, המצב הגאוגרפי והטופוגרפי הם גורמי התוצרת הראשיים בחקלאות, והגורמים הללו הם המוסרים לארץ זו או אחרת את זכות המונופוליון, התקיף בכחות הטבע ולא בכח מחוקק, על פירות אלה או אחרים. הרי־האלפים במרעה המיוחד להם יצרו בשויץ, והשפלה המיוחדה יצרה בהולנדיה את תעשית־החלב ומקומות הגידול של גזעי פרות החלב, ואין ארצות אחרות יכלות להתחרות אתן בתבואות חלב. הענף הזה המפותח שם מדורי־דורות פתח גם את סגולות האנשים המטפלים בו. ערבות רוסיה, קנדה ומישורי ארגנטינה נתנו לארצות האלה את המנופולין על החטה, ובהתאם לטבע האנשים נוצרו גם תעשיות־לואי חקלאיות. ברוסיה נוצרה התעשיה הביתית הכפרית, המתאימה לטבע האיש הפרימיטיבי; ובארצות־הברית נוצרו בגלל השטחים הגדולים המכונות החקלאיות הענקיות. סלק־הסוכר לא צץ במקרה בחבל זה או אחר ולא בארץ זו או אחרת; האדמה והאקלים שהעניקו ביתרונות ידועים סביבה ידועה פתחו שם תעשית הסוכר, והיא בזכות המונופוליון הטבעית דוחקת מהשוק את הסוכר הבא ממקומות אחרים. לא בכל גרמניה ובכל רוסיה התפתחה תעשית הסוכר, כי אם באזורים ידועים. “קרית־הכנף” הידועה פטולומה (“עיר־התלים”), אשר בקליפורניה עם ארבעת מליון תרנגולותיה אינה מקרית בארצות־הברית, ולכן אינה נתנת להשתל סתם בכל מקום; האקלים המיוחד, טיב־האדמה, חבור־דרכים מיוחד עם מרכזי תבואות־הדגן המגיעות בשפע ובמחירים נמוכים למקום הזה כוננו את הקריה המהוללה ופתחו את ה"תעשיה" של העופות והביצים, כפי שרגילים לאמר באמריקה; “משנה” לקרית רב זו עוד לא קמה בארצות־הברית; הדרישה עוד לא גדלה במדה זו עד אשר יפתחו שוקים חדשים לתעשיות נוספות, ובשוק הקיים מושלת בכפה הקריה הבנויה על “תלה” שזכתה במונופולין כפול על תבואותיה: מטבע המקום ומטבע אנשים שהתמחו התמחות מיוחדה מיוחדה ב"תעשית־העופות". תאנת סמירנה או כפי הכנוי החדש שקבלה שם “קלמירנה” לא נטעה במקרה בחבל פרזנו בקליפורניה, כי אם בגזרת טבע המקום, והוא הדין “תעשית הצמוקים” נקלטה שם ולא במקום אחר; חבל אחד, יחיד ומיוחד, רכש לו מהטבע את המנופולין המחלט על מיני פולים ידועים, באשר הערפל היורד על פני הבקעה הפתוחה לאוקינוס השקט מצוה את ברכתו על הפולים האלה, והתנובה גדולה שם וגם לאיכות המין יש מחן ערפלי המקום. אותם הפולים הנזרעים במקומות אחרים לוקים גם בכמות וגם באיכות ואינם בני־התחרות בשוק. וגם בארצות הסמוכות לנו, מהלבנון עד ארץ היאור ועד בכלל רואים אנו את הגבולות המסוימים שהציב הטבע למיני הפירות השונים: תפוחי דמשק ושזיפיה ואפרסקיה המובחרים, תפוחי הזהב והגפנים שלנו וצמר־הגפן ותירס מצרים. ועובדי האדמה מחזיקים במה שנתן להם מהטבע ואינם מחפשים להסיג את הגבולות הטבעיים של אדמת מולדתם.
והנה גם הופעות כאלה. באזורים ידועים, המכשרים ע"פ טבע אקלימם וטבע אדמתם לענפי חקלאות רבים, אינם עולים יפה אלא ענפים בודדים. טבע המקום הנהו אמנם רב־היכולת, אבל יושביו ע"פ טבעם מגבלים הם בכשרון־יכלתם, ואינם יכלים להסתגל לכל ענפי החקלאות, ועושים חיל רק במקצועות בודדים. הסתגלות זו אינה אומרת, שהכורם אין לו שום כשרון ללמוד את מקצוע גידול־הירקות, אלא: בגידול־עצים כשרון־יכלתו וסגולותיו המיוחדות עושים אותו לבן־התחרות בשוק; ובגידול־ירקות, במקצוע שבני־אומנותו עולים עליו ביתרון־הכשר וביתרון־חריצות, איננו בן־תחרות בשוק, באשר אין לאל ידו להוציא את תבואותיו במחירים הנמוכים הקצובים ממתחריו.
כבכל תוצרת כן גם בתוצרת החקלאות פועלים שני גורמים: המוח הממציא והיד העובדת; בענפים ידועים היסוד האחד הוא המכריע, ובאחרים – היסוד השני. טכסיסי החקלאות השמושית כטכסיסי מלחמה הממודנים שונים הם כיום הזה ביסודם מאשר היו רק לפני איזה דורות. לפנים הצטיר המצביא בדמות פרש אביר רב־חיל, מזוין מכף רגלו עד קדקדו, הדוהר על סוסו לפני המחנה ומכריע את אויבו בהתאבקות חרבות. מצביא הדור הנהו טפוס “חוקר מדעי עם משקפים” המסיע את צבאותיו מ"מעמקי האדמה" ע"פ פקודות הנתנות ממנו ב"חדרי־המעבדה" השקטים הנמצאים אפילו מחוץ לתחומי המות והרחק ממטחוי תותחים. גם חקלאי הדור איננו ה"פרש" הקודם, שכל כשרונו לא התגלה אלא בהוצאת פקודות לעובדים הנשמעים למרותו; גם הוא מתקרב לטפוס החוקר עם סגולותיו המיוחדות. כל פלאי החקלאות אינם מתגלים בראשיתם על פני רחבי השדות, כי אם בחדרי המעבדות ובשדות-החקירה המגבלות. הכובש, המהפך את המשטר הקבוע, המשנה סדרי־בראשית הוא כיום הזה החוקר ולא איש־המעשה.
אין הברכה שורה, אמנם, בשדה ובגן, במקנה ובחצר המשק, בלי חריצות־ידים, אולם מקורה הוא ביתרון־דעת. אין החרישות המרובות כשהן לעצמן, אף לא אומנות היד המהירה היודעת לשלוט במחרשה מגבירה את התנובה, אלא שטת־העבוד, אופן החרישה; ושטה זו מקורה בחקירת הקרקע הנעשית במעבדה ובשדות־נסיון מגבלות; אין הזבל הגדוש מספיק, אלא אופן השמוש בו ו"דעת הצרוף" שהנם תוצאות חקירת חיי הצמח; אין הזורע אומן־היד מצליח בלי מיני זרעים משובחים, וההשבחות הן פרי חקירה עמוקה שיסודה בחקי הירושה; אין היד האמונה בחליבה מוציאה חלב מהפרה, אם אין סדר וקצב במנת־ההזנה, ואם הגזע עצמו אינו משובח. עם כל שנוי קל בשטת־הגיזום של העץ עולה ויורד היבול. החקלאות החדשה מרכבה עכשיו מכל מקצועות המדע: ממדעי הטבע עד מדעי החברה, ואין אף אחד מהם שלא היה שותף ביצירתה. החקלאי המעשי מחדש משלו ביחס להנחת יסודות מעט מזעיר, וכל תפקידו אינו אלא להעביר בשדות רחבות את חידושי־החקירות. המעבדה היא בבחינת המשתלה, הממציאה לאנשי־המעשה את השתילים הרכים, ועליהם לגדלם ולהאדירם. במוסדי־המדע החקלאיים מתרכזת ה"מפקדה העליונה" החקלאית של כל ארץ וארץ, ובאי־כחה מעבירים את ההוראות הדרושות לכל איש־שדה. אבל בכדי שאיש־השדה יוכל להנות מתוצאות החקירה ולהשתמש בהן צריך הוא לדעת את שפתה ולהיות מחונן בערות המחשבה ובסגולת הקליטה, בחוש הסתכלות ובכשרון־התפיסה; בכדי להיות שותף לחוקרים בשדה־יצירתם, עליו להיות מחדש ויוצר וממציא בשדה־עבודתו הוא לפי דרכו.
בעבודת־ידים מכונית, פשוטה וגסה, אין בן־הדור, ביחוד אם אינו עובד־האדמה מלידה, מוצא כח־מושך; על כרחו הוא אוחז בה ועל־כרחו הוא חי עליה, ומוכן הוא בכל עת ובכל שעה להחליפה באחרת, קלה ונוחה הימנה; ורק אז יוכל להחליף בה כח ולמצא בה ספוק, אם נזונית היא מהמוח. החקלאות היא אמנם ע"פ טבע מהותה חכמה ואמנות כאחת, אבל יש אשר תהפך למלאכה מפרכת פשוטה, לפעמים בענפים ידועים בכל היקפה, או על כל פנים באומניות־יד בודדות, הנעשות כאברים מדולדלים בגוף האורגני הכללי. השקאת צמר־גפן, לדוגמא, או השקאת אורז, ואפילו עדורים אין סופיים עלולים לטמטם את המוח של העובד ער־המחשבה ולהבריחו מעבודות כאלה, או גם להרחיקו מענפי חקלאות שלמים, הכרוכים ביסודם ובעיקרם בעבודת־ידים מכוניות ומטמטמות כאלה.
במשק חקלאי מעורב, ואפילו אם קטן הוא בהיקפו, אין לראות ברכה בחריצות־ידים משוכללה בלי עבודת־מוח מתמידה, בלי צרופי־רעיונות בלתי פוסקים, בלי כשרון ההנהלה, כח־הסדור וסגולת־השמוש בחידושי החקירה. והחידושים עצמם אינם נתנים ברובם להקלט בקרקע בלי כלי־עבודה מרכבים, מכשירים ומכונות רב־גוניים הדורשים תבונה רבה מהמנצח עליהם. אין השמוש במכונות חקלאיות דומה לשמוש במכונה בחרושת. אין יד עובדת אחת מחוברה למכונה אחת כמו בחרושת במשך כל ימות השנה; אלא המכונה היא בת-חלוף בהיותה בת־עונה קבועה; ומבחירת מכשיר־העבודה זה או אחר לתכלית אחת תלויה ברכת היבול. העובד אינו איפוא עבד למכונה, אלא המנצח עליה; ולא רק בידו כי אם גם בשכלו ובאופן כוונו. אותו מכשיר־העבודה טעון כוונים שונים למטרה זו או אחרת, ואין מטרה עצמה נתנת להקבע מראשית השנה עד סופה ואפילו לא לשבוע, כי אם לפעמים, בכל יום היא צריכה להקבע מחדש. שנוי באויר משנה את עומק החרישה ואת עומק הזריעה, ואופן הזבול, ואת סוג המחרשה אשר בה צריך להשתמש. במסרת־אבות בלבד ובמצוות אנשים מלומדה אי־אפשר לשלוט כיום הזה במקצוע החקלאות. ועבודת־המוח המתמידה המלוה את כל עבודת הידים הקשות היא גם המנעימה אותן על עובד־האדמה.
גידולי־העדור נבדלים ברובם ממקצעות חקלאות אחרים בעבודת־הידים הרבה שהם זקוקים לה. בגידולי־העדור האלה יש אשר עבודת־היד היא היסוד המכריע, ואת חסרונה לא תוכל למלא אפילו המכונה. גם ברכת היבול תלויה בעיקרה במדת השמוש בעבודת־הידים. בענף חקלאי זה גורמי התוצרת הראשיים הם: המסרת, מצוות אנשים מלומדה ומספר כחות הידים במשפחה העובדת. הכלל הוא: מרבה עדורים – מגביר את התנובה; מרבה שעות־עבודה – מרבה עדורים; מרבה ידים עובדות וזולות – מרבה שעות־עבודה.
בגידול־ירקות תופסת עבודת־הידים מקום בראש. הפרובלימות פשוטות הן ביותר, באשר יחידת השטח של משק ירקות קטנה היא. בלי אדמה מזובלה יפה זבל אורגני אין ירקות; והזבול האורגני הנעשה ע"פ נוסחה קבועה ומסרת־קדומים הוא מלאכה יותר מחכמה. השבחת המינים נעשית במוסדות מיוחדים, ומיני הזרעים המשובחים מגיעים מוכנים ישר למגדל־הירקות. אפילו בגידולי בכורים ואפילים אין חליפות ותמורות רבות; המלאכה מתנהגת במסלול קבוע מדורות, בלי קפיצות יתרות ובלי חידושים גדולים. חריצות־הידים הולכת איפוא בראש. העשובים, הנכושים, העדורים הם הכח הדוחף האומרים לצמח: גדל! וככל אשר יתמידו, כן תגדל הצלחת המשק. כל צמח וצמח טעון טפול עצמי ומיוחד – וטפול בידים!
כשם שטבע כל מקום ואדמתו מציב בקליפורניה את גבולותיו לצמחי התרבות השונים ואין עובד־האדמה מנסה להסיג על לא סבה מיוחדה את הגבולים האלה ולערבבם, כן גם טבע עובדי־האדמה הציב גבולים לצמחי־התרבות. וככה גידול־הירקות קנה לו שם שביתה בחבלים שנפלו בידי היפנים או הסינים. הם אדוני המקצוע הזה, ואין “הקהל הלבן” יכל לעמד בהתחרות על “הקהל הצבוע” הזה. אין “הקהל הלבן” מסוגל לעבודה זחלנית, מכונית, שאין בה לא מרחב ולא חדושים לבקרים; אף אינו יכול להעביד את אשתו ואת ילדיו ארבע עשרה שעות ביום. במשקים מעורבים, בגידול־עצים – יד “הלבן” על העליונה; ואף במטעים הכל נטוע במרחקים כאלה, שהקולטיבטור ממלא את מקום העדור, ואין עדורי־יד בכלל. בירקות – יד “הצבועים” על העליונה; הכח הכלכלי תומך בהם ונותן להם להם תוקף מיוחד בשוק על אפם ועל חמתם של הקנאים החפצים לעקרם מן השורש מטעמים מדיניים פן ירבו ופן יפרצו בארץ. המוח והיד, כל אחד מהם, לפי המקום שהוא תופס בענף חקלאי זה או אחר תחם תחומים לבני גזע זה או אחר, ויחד לכל אחד מהם את שדה־עבודתו. אפילו חוות האוניברסיטה, ערישת החידושים והתגליות, המוציאות את הפרות היותר משובחות, המטעים היותר יפים, והיבולים היותר גדולים, ומתבדלות מיתר המשקים, ספק אם יכלות הן לראות איזה יתרון בגידולי הירקות על היפנים. כי במקום אשר חריצות־הידים היא כמעט ראשית הכל ותכלית הכל המושל בכפה הוא היסוד אשר נתנה לו מהטבע ההתמדה בחריצות זו ולא זה המחונן בחריפות השכל ובכח ההמצאה.
ואשר על כן בבאנו לברא כלכלה לאומית שלנו, עלינו לבחון את ענפי החקלאות ההולמים את טבע הארץ ואזוריה השונים ואת טבע עצמנו. כל משגה שיעשה בהבחנה זה יחליד כחנו הכלכלי. אין לנו להרבות בגוון לשם גוון. משקנו הלאומי יכול להיות חד־גוני ואיתן, אם נאחוז במקצועות שבהם יכלים לבא כחותינו ליד גלוי; ויוכל להיות רב־גוני וחסר־אונים, אם נקפוץ על מפעלים שאחרים חזקים בהם מאתנו. וכחנו גדול ויגדל תמיד ברוח במחדשת ובמוח הממציא; התוצאה איפוא היא: רק בענפי חקלאות, אשר בהם עבודת־המוח היא בת־לואי תמידית לעבודת־הידים, ועבודת הידים עצמה אינה זחלנית ומטמטמת, נוכל להיות בעלי המונופוליון על הפירות שהם מוציאים לשוקי־בית או לשוקי־תבל. באין חופש הבחירה אין החלוצים מניחים אמנם את ידיהם מכל עבודה. אולם שבירת־רצון מתמידה, נגד טבענו, אינה יכלה להיות יסוד קבוע למפעלינו הכלכליים.
זוהי ההנחה, המערערת את יסודות ההתישבות החקלאית הצפופה והמהירה מצד אחד, והמובילה למסקנות מחיבות אחרות מצד שני. באין לפנינו מרחב מן המוכן לגלוי עצמיותנו בחקלאות הקימת בארץ עלינו לחפשו, להמציאו ולבראו. ובריאה זו אינה נעשית ע"פ הדיבור ובין־השמשות. הנצחון יכל לבא רק דרך כשלונות רבים, ואין מוליכים המונים הלוך וגשש מסביב לכשלונות. מעטים יסלו את הדרך, הרבים יבאו אחריהם. ותקופת־המעבר יכלה להיות קצרה, אם כל כחנו יהיה מרוכז בהכשרת התנאים למרחב זה; יכלה להיות ארוכה, אם ננתק מקרקע המציאות ונשלח את מאווינו למרומי מרומים ולמרחקי־מרחקים. בין כך ובין כך השנים הקרובות, שנות ההכנה או שנות מעוף הדמיון וחלומות השוא, יורטות את הדרך בפני העברת המונים לחקלאות. נעשה, למצער, מעשה רב אחד: עם הכשרת התנאים לא להחמיץ את השעה ולרכש את ה"מצע" שאותו צריך להכשיר. כי בלי קרקע מוכשרה אין מי שיוציא גם פירות למונופוליון.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות