מכל תבואות הארץ החקלאיות – החלב, העופות והירקות הן היחידות שיש להן מהלכים בשוק הפנימי בלבד, וממילא גם מחיריהן קצובים, בלי השפעת גורמי־חוץ, מהדרישה וההצעה הפנימיות. האחרות, גם אלה העולות מאדמתנו ומיועדות להספקת צרכי אוכלסי הארץ, הן אעפ"כ “תבואות־עולם”; הן נמצאות בתחומי שדה התנודות והזעזועים, החלים בשוקי־העולם עם עודף־התוצרת החקלאית וגרעונה, ונפגעות מהם; אף המחירים עליהן יושתו ב"בית־דינן" הגדול של הבורסות האדירות. במלחמת־קיומנו נמצאים אנו מול שתי מערכות, אף – מוכים בשתיהן. בתבואות המקום אין לנו יכלת לנחות לדרגת המתחרה שכחו גדול בחולשתו – במעוט צרכיו; בתבואות־העולם אין לנו כח להתעלות לדרגת המתחרה, שכחו גדול בגבורתו: בכשרון־יכלתו ובמכשירי־עבודתו המשוכללים.

מבית ומבחוץ חסרה לנו איפוא העמדה הכלכלית הבטוחה והאיתנה; ורק בכבוש הראשונה מבטחה לנו גם השניה. לפי גודל מדת־הקבול של השוק הפנימי נוכל להחזיק מעמד בתבואות שדותינו בשוק־העולם. כי התחבולה היחידה והמיוחדה, אשר בכחה לעשותנו שוים במעלה עם יתר היצָרים החקלאים, היא הגברת היבולים; וזו תלויה בזבול אורגני; והזבול כרוך בהחזקת מקנה; ותבואות־המקנה תלויות במדת בית־הקבול של השוק הפנימי, לפי המצב הקים; והשוק הפנימי – מהו ומה כחו.

דלים אנו לא רק באוכלסי־שדה כי אם גם באוכלסי־עיר. ירושלים, עיר הבירה, בשמונים אלף אוכלסיה אינה אלא עיר מחוז רגילה בהשואה לארצות אחרות ביחס ה"מנין"; ו"במשקל" – בכח הקניה של האוכלסים האלה עוד פחות מזו. יפו וחיפה הן בבחינת “אפרוחי־כרך” המתחילות רק להתבקע מקליפתן. עזה, רמלה, לוד, שכם וכיוצא אינן בכלל ערים, אלא ערי־שדה, ערים חקלאיות הנושאות את עצמן ואינן תלויות כמעט בתבואות־חוץ.

אין כרך אחד בכל הארץ, כרך הראוי לשמו. ואוכלסי העיר, המעטים בערך, צרכיהם עוד יותר מעטים מעצמם. לא רק שאין להם כח לשלם מחירים גבוהים בעד החלב, עופות וביצים, אלא חסר לרובם כח־קניה בכלל. התבואות האלה שהן הכרחיות בארצות אחרות אינן אלא מותרות לרוב הזה. ובלעדי אוכלסים עירוניים, רבים במנין ובעלי דרישות במעלת־חייהם, לא תתכן ולא תתקיים פלחה אינטנסיבית הבאה להיות לא מקור–מחיה לאכרים בודדים, אלא לשמש בסיס חדש להתישבות רחבה ומקום־קליטה לעולים חדשים.

באחד הפרקים הקודמים נסיתי לנתח את כח־הקבול של השוק הפנימי ביחס לחלב ולתבואות־חלב. כבסיס לקחתי יחידה של מאה אלף אוכלסים; כיחידת מזון היתה לעיני מתכנת החלב ה"עיונית" הקצובה בספר, שלפיה תופס החלב החלק החמישי במנת־ההזנה הכללית של העובד. הפרמר האמריקני חי אמנם במקרה שלפנינו “ככתוב”; ועוד נוהג הוא לפעמים “הדור מצוה” להגביר את המנה הכתובה; “מהדרים” כאלה רבים הם ועצומים גם בשדרות אחרות. אולם עלינו להניח הצדה את המדות המשערות ולהתקרב קצת אל המציאות. אני אומר להתקרב, כי המציאות המרה אינה מתירה לרוב אוכלסי העיר ליהנות גם מאותה מדת החלב הקצובה כאן בדרגה ירודה.²

לא כל האוכלוסים העירוניים יכלים לשמש כשוק לקנית רוב תבואות שדותינו; על כל פנים לא כלם, בלי הבדל דת ולאום, באים בחשבון בשביל תבואת בהמתנו. האוכלוסים העירוניים – קרי איפוא: שלנו! לפי ספירה הרשמית מונים הם כשמונים ושלשת אלפים נפש. נרחיב את היחידה עד מאה אלף. נקציב חצי ליטר חלב ליום ולגלגלת – מדה גדוּשה לפי היכלת הכלכלית של רוב אוכלסינו, אם גם מחיר החלב ירד עד חציהו. כח־הקניה יגיע לחמשים אלף ליטר ליום ולשמונה עשר ורבע מליון לשנה. בשבעת אלפים פרות בינוניות, שתבואת חלבן מגיעה לאלפים וחמש מאות ליטר לשנה, ובששת אלפים פרות למעלה מבינוניות, שתבואת־חלבן עולה לשלשת אלפים ליטר יש לספק איפוא בחלב את צרכי כל האוכלסים המשוערים האלה, – ובשפע רב. בחמשת אלפים פרות יכלים לספק בחלב את צרכי כל האוכלסים הקימים בעיר ובכפר, אם גם כלם יתחילו לשתות חלב כ"כתוב" וכהלכה, וגם אחרי אשר יעלה בידינו להקיף את עצמנו בחומת־הגנה בצורה בפני תבואות החלב אשר מעבר לתחום…

בכדי לספק צורך זה אין שום נחיצות לסדר משקי־חלב מיוחדים, ועל כל פנים אין להרבות את מספרם. העודף הנשאר ממשק ביתי מסודר ימלא דרישה זו. יש לנו בארץ כאלף בתי־אבות אכרים, כאלף וחמש מאות פועלים חקלאים, כאלף ושבע מאות סתם תושבים במושבות. בסידור קל באופן יחוסי ובקרדיט קטן ובטוח אפשר להכניס לכל משק, משק פלחה ואפילו מטעים, שתי פרות טובות. על כל פנים סידור זה יותר קל הנהו ויותר בטוח מאשר “לפרוש רשתות מחלבות” על פני כל הארץ, הכרוכות בהוצאות עצומות, בידים אמונות, במהפכה שלמה בכל צורת המשק. לא יקשה גם מפועל חקלאי בעל משפחה ומסתם תושב במושבה להחזיק פרה. בכל עירה ועירה אשר בתפוצות־הגולה מחזיק כמעט כל אחד פרה, ותמורת הזבל שהיא מוציאה מקבל הוא עוד מ"אכר־שכן", גוי אמנם, חלקת אדמה למזרע תפוחי אדמה וכיוצא. הדרך סלולה היא איפוא מדורות; ועובד מסוג זה טפוס רגיל הוא אצלנו, שאין צורך לבראו ולהדריכו, “יהודי מכל ימות השנה”, בלי שאר רוח ובלי “שבירת־רצון”. מדוע יבצר איפוא מידינו לעשות על אדמת הבחירה את אשר יעשה כמעט מעצמו תחת “שמי הנחושה”. אוכלסי השדה שלנו כאכר, כפועל, כתושב כלם יחד צריכים לקים איפוא, אם קימת בכלל כלכלה לאומית בריאה, את חמשת אלפים הפרות הדרושות להספקת כל צרכי האוכלסים בחלב. בלי מהפכות יתרות ובלי משברים.

ענף־החלב תופס מקום בראש במשק מחמת ערך עצמו, בהיותו מקור הכנסה עיקרי, וגם מפני שהנהו אב לתולדות רבות; בעקבותיו משתנה צורת המשק מיסודו: מחזור־זרעים, שטת־העבוד וכל הגזרה הכלכלית שלו. גדול־עופות וגדול־ירקות אינם באים בחשבון כ"שאור שבעיסה", אלא כענפי הכנסה צדדים בלבד. אין הרחבת כח הקבול של השוק הפנימי לתבואות האלה יכלה להיות גורם, כגדול־מקנה, להרחבת כח הקבול של השוק החצוני בשביל החטה שלנו, שאינה יכלה לעמוד בהתחרות עם חטת־חוץ: הענפים האלה אינם מגבירים בעקבותם את תנובת האדמה, ואין להם השפעה על מחזור־הזרעים ושטח־העבוד, וממילא גם לא על הורדת מחירי החטה והשעורה. אעפ"כ נבחון בדרך־אגב את תנאי השוק גם בשביל ענפי־המשק הצדדיים האלה.

נקציב במנת־ההזנה הכללית, בין יתר אמצעי־המזון, ביצה ליום ולגלגלת. בכדי לספק צרכי אוכלסים של מאה אלף בביצים דרושות שלש מאות ששים וחמשה אלף תרנגולות, אם ההכנסה השנתית הממוצעת על כל תרנגלת תגיע למאה ביצים. קל מאד לכל אכר להחזיק מאה תרנגולות, לפועל חקלאי עשרים וחמש, לתושב סתם במושבה עשרים. אוכלסי־השדה שלנו הקימים יכלים לכלכל את חצי האוכלסים “ה”משוערים" בביצים ובעופות. ולפי האוכלוסים העירוניים שלנו, הקימים ולא המשוערים, ולפי כח התצרכת האמתית ולא ה"עיונית" הכתובה בספרים, יכלים אוכלסי השדה לספק את כל הצורך הזה, באשר אין כל אדם בישראל ובארץ־ישראל יכל להרשות לעצמו, לפי מצבו הכלכלי ולפי המחירים הקימים על צרכי אוכל כיום הזה, לקצוב לו במנת מזונותיו ביצה אחת ליום לכל נפש במשפחתו.

שטח הירקות הדרוש לכלכלת משפחה אמידה נחשב דונם אדמת־בעל, ואדמה בינונית. באמצעי־המזון, שמשתמשים בארץ רוב אוכלסינו, תופסים מקום בראש: לחם, דיסות וזיתים; שטח של חצי דונם על כל משפחה לירקות מספיק איפוא. לכל אכר קל מאד לעבד כמעט כלאחר־יד כשני דונם ירקות; לכל פועל חקלאי ולכל תושב במושבה דונם אחד. אוכלסי השדה הקימים יכלים לעבד למעלה מחמשת אלפים דונם ירקות – חצי השטח הדרוש למספר האוכלסים המשוערים וכמעט כל השטח לאוכלסים הקימים, שלרובם אין גם אפשרות, לפי מצבם הכלכלי ולפי מחירי צרכי אוכל הקימים, ליהנות גם בירקות– אפילו מהמנה הקצובה כאן.

זהו “האזור האנטנסיבי” שצינתי אותו באחד הפרקים הקודמים. אזור המשתרע לא על פני שטח רחב־ידים מאוחד, אלא מרכב מנקודות אנטנסיביות בודדות ומפוזרות, הנכללות כלן בשם “משק־הבית”. המשק הזה נעשה, לפי התנאים השוררים, “תא יסודי”, שממנו יתרקם לאט לאט המשק האנטנסיבי השלם והמשוכלל, שהצלחתו תלויה כלה בשוק הפנימי רב־הקבול. ובאחרית הימים, עם רבוי האוכלסים העירוניים, עם ההשבחות האטיות בשטת־העבודה, עם הגברת כח־הקניה, כאשר המעגל ילך ויתרחב מסביב למשק־הבית שהנהו הנקודה התיכונה, ומשק משוכלל יגיע למשק משכלל, תהיה כל הארץ אזור אנטנסיבי אחד המשתרע על פני שטח רחב־ידים מאוחד.

מהו היתרון לכלכלה לאומית כזאת על שטת־ההתישבות המרחפת נגד עינינו? אפשרות הוזלת צרכי אוכל הכרחיים המוצאים מהלכים רק בשוק הפנימי; וכתוצאה ישרה הרחבת מדת־הקבול של השוק הפנימי והגדלת כח־הקניה של האוכלסים דלי־היכלת; וכתוצאה שניה עמידה בפני התחרות עם יַצָרים חקלאים מסתפקים במועט, הממציאים לשוק את תבואותיהם במחירים נמוכים.

בכל ארץ שהאכר הזעיר בעל הצרכים המועטים הנהו היסוד המכריע באוכלוסיה אין תקומה לטפוסי משקי־מקצוע מיוחדים. באמצעים דלים מוציא הוא מאדמתו את תבואותיה; ובעודף תוצרת ביתו בלבד יכל הוא למלא אחרי דרישתם של הצרכנים הרגילים, המקפידים הקפדה יתרה על כמות המזונות העולים על שלחנם וזלוּתם, ואינם מדקדקים באיכתם היתרה ובשפורם, באשר אין להם היכלת לשלם בעד סגולות כאלה. התרנגלות המתהלכות בחצר אכר זעיר, החיות על שירי “ברכת־הבית” ופסלתה ו"המחבקות אשפתות", אינן מטילות אמנם ביצים רבות כרעותיהן החיות בדירות מרווחות ועל מנת־מזון קצובה ונהנות מטפול מיוחד, אבל גם אינן עולות לבעליהן מאומה. הפרה הפשוטה ממעיטה לתת חלב, אבל החזקתה עולה בפרוטות, והכסף שבו נפדה החלב בשוק הוא כלו רוח. שירי ירקות בגן־בית כמעט שאין להם מחיר במשק. ההכנסה הכוללת של תבואות משק־הבית, שלא הוא נושא על שכמו את כל המשק כלו ושלא הוא הנהו מקור־ההכנסה העיקרי, היא איפוא ההכנסה הנקיה. אחרת היא צורת המשק המקצועי המיוחד, כל אחת מתבואות שדותיו ובהמתו, בלי יוצאת מן הכלל, עולה “בטבין ותקלין”; ובעל משק כזה אינו יכל לעמוד בהתחרות בפני האכר הזעיר, כשכח־הקבול של השוק הפנימי מגבל הוא.

משקים חקלאיים מיוחדי־ענפים נוצרים רק בתנאים כאלה, כשדרישת אוכלסי העיר עולה על יכלת־ההצעה של אוכלסי השדה הרגילים; כשהאדמה חדלה להענות לעובדה, המשתמש במכשירי עבודה פשוטים ואינו מלומד טכסיסי הטכניקה החדשים, עד כדי לספק בתבואותיה את כל צרכי אוכלסי העיר. חזיון כזה יקום, כשאוכלסי העיר גדלים במנין עם גלוי מקורות־כלכלה חדשים כמסחר ותעשיה; או עולים הם ב"משקל" לרגלי פריחה כלכלית; או כשגדלים הם בשני הדברים כאחד. האוכלסים הרגילים גדלים, ומקימים לאט לאט מקרבם את ה"מאה העליונה", אח"כ את ה"אלף העליון", אח"כ את ה"רבבה העליונה". יחידי־הסגולה האלה הם כבר דקי־טעם ורבי־יכלת כלכלית המשלמים במיטב כספם לא רק בעד “תוך” ערב כי אם גם בעד “קליפה” יפה ודקה, בעד הצורה, המראה, “זוהר” הביצה ולבנה, בעד הסימטריה של בקבוק החלב החתום ובעד החותמת, בעד צבע הניר שבו עטופה החמאה וארוזים “פירות־הגרוי”. במכשירי עבודה פשוטים ובאמנות־יד רגילה אין מוציאים מהאדמה גידולי־הוד גידולי־מותרות, פירות־בכורים דקים. זוהי שדה־העבודה היחידה של האמן החקלאי רב־היכלת ובעל האמצעים. בכדי להכניס, צריך קודם להשקיע הרבה בשדה זו. הפלח הפשוט חדל להיות “בעל־דבר” של בעל המקצוע; הזלות המתקימת על כמות פשוטה אינה יכלה להתחרות עם האיכות המשופרה המוצאה עוד הודות לאמצעים החדשים בכמויות גדולות. “הרבבה העליונה” משלמת בעד הטורח הרב של עובד־האדמה, ויש איפוא גמול רב לפעלו.

בארצות אחרות, שעליהן הננו רגילים להשקיף בעד אשנבי הרכבת המהירה אגב־נסיעות שונות או קראנו עליהן בחוברות שונות, קם החזיון הזה מכבר, ולכן החקלאות האנטנסיבית באה כפירות בכורים; ובארצנו עדיין לא נתגלה, ולכן אנטנסיביות מבוהלה היא בוסר. אוכלסי השדה שלנו מוקפים אוכלסי־שדה אחרים המדירים הנאה, ע"פ צווי מחלט פנימי, מחלק גדול של תבואות ביתם ושדותיהם ומוציאים את החלק הזה לשוק במחירים נמוכים, באשר להם אין התבואות האלה עולות מאומה. ונוסף עליהם באים אוכלסי־השדה במצרים, רבים ועצומים, השוכנים ליד פלגי מים ועל אדמת דילתה; והם יכלים להספיק, מטעמים המפורטים, תבואות חלב בחצי המחיר מהקצוב עליהן פה; החמאה המצרית הנכנסת הנה במשקל של אלף ק"ג לשבוע בערך כמעט שסגרה את השוק הפנימי בפני תבואת־בית; ירקות שלוחים משם בזול וברוב ימות השנה; אפילו דגים באים אלינו מנמל סעיד. בבית אבותינו הקדומים, דור המדבר, שהיתה בכיה לדורות בשעתה, בזכרם את הדגה, השומים והבצלים אשר אכלו במצרים, תהיה עוד מעט גם בכיה לנו, המעפילים והעולים; זכר נזכרם שנים ושנים, אם נוסיף לשגות בהזיות־שוא, אנטיסיביות ומימיות, ולשלוח את ידינו לקטוף פירות בטרם התבכרו…

* * * * *

בכדי שנוכל למצא קונים למעט התבואות שאנו מוציאים צריך להרחיב את כח־הקבול של השוק הפנימי; זהו הקיים, עוד מעט וסגר את חוגו בפני תוצרת החלב; בכדי להרחיבו צריך להוזיל את תבואות שדותינו ובהמתנו לתת את היכלת לבל בית ישראל להכניס בין אמצעי מזונותיו טפת חלב, מעט ביצים וירקות. מזון־חקוֹ הממשי של רוב אוכלסינו רחוק הנהו מרחק רב מהמנה הקצובה כאן, הקרובה להלכה ולא להמציאות. אולם אי־אפשר להוזיל את החלב כשתופס הנהו ענף עיקרי במשק – אם השדות המיועדות לכלכלת הפרות תופסות כחצי השטח במחזור־הזרעים.

לפי מדת היבולים הקימים, אפילו במשקי־המופת שלנו, דרוש להחזקת פרה שטח לא פחות מעשרה דונם, ועל הזבל הטבעי צריך עוד להוסיף מנה ידועה של זבל חימי, כדי שהיבולים ימצאו על הגובה הרצוי. שטת־העבוד המיוחדה הכרוכה במחזור־זרעים של מספא, מכשירי־העבודה היקרים, הזבל־הנוסף משקיעים טפוס משק כזה בהוצאות יתרות, והוא יכל להחזיק מעמד רק במחירי החלב הקימים. שנויים במחירים יהיו אפשריים עם השנויים לטובה שיחולו בתבואות השדה, לכשיוכפלו יבולי האדמה על כל דונם ותוצרת החלב על כל פרה. לכשיחידת־ההתישבות של מאה דונם תתן אפשרות למתישב להחזיק על חמשים הדונם מספא עשר פרות במקום חמש, ושהעשר תהיינה משובחות; ומחמשים הדונם חטה המוצאה לשוק העולם יתן כל דונם מאתים וחמשים ק"ג, במקום מאה.

היבולים הגדושים האלה אינם אמנם בשמים ולא מעבר לים; נצניהם מתחילים להראות על אדמתנו, במדות קטנות, לפי שעה, בגדר נסיון; ויש לאמר בבטחה כי היום ההוא בא יבא; אבל עדיין לא הופיע, וכל זמן שאין היבולים האלה נמצאים בעין ועל כל שדותינו, אין אפשרות למשקי החלב שלנו, אפילו לטובים ולמעולים שבהם, להוזיל את מחירי תבואותיהם, וביחוד אם משאירים ליחידת־התישבות את השטח הקלסי של מאה דונם. אם בית־הקבול של השוק הפנימי ישאר בתחומיו הקיימים, אין בכלל תקוה להתפתחות משקי־חלב; מחלבות חדשות אחדות נוספות המיועדות ל"מאה העליונה" שלנו סוגרות את החוג, הסגור כמעט גם בלעדיהן; אם תתחיל ההתחרות בין המחלבות בהוזלת תבואותיהן תפלנה כלן במלחמה זו, באשר יציפו את השוק בעודף תוצרתן, וקהל הקונים דלי־היכלת הכלכלית לא יוכלו לשלם גם את המחירים הירודים. אין עצה אחרת ואין תחבולה אלא לברא את המשק הביתי המוכלל, שבתוך רשותו אין הפרה, העופות והירקות באים כענפי־הכנסה מיוחדים אלא כענפי־טפל, ואין חקי החשבון המקובלים במאזן רוח והפסד חלים עליהם. תבואות הענפים האלה מצטרפות מעודף “ברכת־הבית”, ממש כאשר מצטרפות הן מברכת־הבית במשק הפלח, זהו הקוצב את מחירי התבואות האלה בשוק הפנימי; זהו אשר לרגלי מעוט הוצאות משקו ומעוט צרכיו ההכנסה הכוללת שלו היא גם ההכנסה הנקיה; שוה במעלת־התחרות אתו יכלה להיות איפוא רק תבואת המשק הביתי בלבד ולא המשק בכללו, העמוס הוצאות מרובות והמצוה לשמור על שווי־המשקל במאזן ההוצאות הודאיות וההכנסות המסופקות…

השוק הפנימי הקים הוא איפוא כאין וכאפס, אם נביאהו בחשבון כבסיס להתישבות חקלאית שתשען עליו; לכל היותר יוכל להיות משענת לאיזו “מנינים” משקים שיהיו די חזקים להעטר בנצחון במלחמת־ההתחרות. השוק הזה יוכל להרחיב את בית־קבולו רק בעזרת תבואות זולות, אשר רק המשק הביתי יוכל להוציאן; וגם בהגיעו למדות הכי רחבות עדיין אינו הבסיס הנרצה ליצירת הטפוס של המשק האנטסיבי, לא כיוצא מן הכלל, אלא כטפוס קבוע ועל מצע רחב. כי באין מקנה אין זבול, ובאין זבול אין יבולים גדולים משטחים קטנים, ובאין היבולים המברכים מופיעה החטה האוסטרלית כצר וכאויב גם בשוקי־הבית, ולא רק בשוקי־העולם. כי משקנו החקלאי, העומד על יחידת־התישבות של מאה דונם, הנהו בן־התחרות עם משקי־בית פרימיטיביים ועם משקי־חוץ מודרניים רק כשדונם אחד יוציא יבול כפול מאשר הוא מוציא עכשיו, ופרה אחת תתן מדת חלב כפולה; והגורם האחד כרוך בשני “כשלהבת בפתילה”, ושני הגורמים חסרים, באין שוק פנימי רב־הקבול לחלב, ושוק כזה אינו מתגלה בלי כרכים. ובאין השוק הפנימי הרחב, אשר רק בגללו מתברכת החטה או השעורה ביבוליהן ואשר רק בכח ברכת היבולים תוכלנה להמכר במחירים נמוכים ולעמוד בהתחרות גידולי־חוץ, – באין שוק פנימי זה לתבואת בהמתנו יסגר גם השוק החיצוני בפני תבואות שדותינו.

אלה הם “פירות הבוסר” אשר יקהו את שנינו בבאנו לקחת כיום הזה, טרם הגיעה תקופת הבכורים, כשטת־התישבות קבועה ולא כהוראת־שעה מקרית שטח של מאה דונם כיחידת־משק שוה לכל נפש ולכל מקום. יחידה כזאת יכלה היתה לפי מושכל עיוני לפרנס את העובד רק כשנפלג אותה: חציה למספא לשם החזקת מקנה וחציה לתבואות אחרות. אולם באין שוק פנימי ל"תבואות־בית" וכתוצאה אין שוק חיצוני גם ל"תבואות־עולם" הלא אין ברירה אחרת למתנחל אלא להחזיק במחזור־הזרעים המקובל: דורה ושומשם מצד אחד וחטה מצד שני. באיזה אורח־פלא יפרנס שטח מוגבל זה ברוח משפחת עובד עברי, בשעה שאינו מפרנס אלא בדוחק רב ובצמצום משפחת פלח.

השומשם ככרב כבודו במקומו מונח. לפני המלחמה היה מכניס לאכר עקרוני היודע לעשות כרב טוב, בעצם ידיו או בעזרת ידי “החרת”, כ־10 פר' לדונם. במרחביה, לפי החשבונות על סמך המאזנים שפרסמתי במקום אחר, היה מכה את המשק שנה, שנה מכה נצחת; לפי היבולים ולפי ההוצאות על עבוד הקטר, בלי להביא בחשבון את הוצאות המשק הכלליות וההפחתות, יצא תשעים ואחד פרנק הפסד על כל הקטר. דגניה שהטבע מנע אותה מברכת השומשם יצאה גם בשלום מההפסדים הכרוכים בעקבותיו. בוילהלמה היו מקבלים באופן יוצא מן הכלל אכרים אחדים משדות מזובלות ומשטחים קטנים 20 פר' הדונם, בזמן שדונם בקיה נותן שני קונטר שמחיר של כל קונטר לפני המלחמה היה 30–25 פר'. ס"ה איפוא 60–50 פר'. ואפילו במחיר תבן טוב שויו של היבול היה 30 פר' בלי עובדים יתרים. בלי ידים שכורות נוספות בזמן התלישה וכל “המנפולציות” המרובות בזמן הגורן. הדורה מדלדלת את האדמה והשמירה קשה. ושני הכרבים האלה כרוכים בעבודת־ידים שכורה בעונות שונות – גורמים הנמצאים בנגוד גמור לטפוס משק–עובד העומד כלו על עבודה עצמית.

בלי כרבי שומשם ודורה אין למשק זעיר שום צורה; ואתם –נמצאים אנו עשרים מעלות אחורנית לגבי הפלח הפשוט, המיטיב מאתנו להכין את הכרב המצוין בבהמת־הכלאים ובמחרשת־המסמר בלי מחרשות כבדות, ומזרעות, וקולטיבטורים (בכל מקום שאנו פוגעים בכלים הללו איננו אלא מחבלים את האדמה ולפעמים לשנים); שעבודות העדור, הנכוש, העשוב, התלישה נעשות כהלכה בדיוק ובזמנן, בסבלנות המיוחדה לבעלי תכונות פרימיטיביות בעשית “עבודות זחלניות” ועל כלן – בידים זולות. תבואות שדותינו אינן עולות לרגלי שטח־העבודה “האירופית”. לא בכמות לפי שטח יחידה אחת ולא באיכות, על תבואות שדות הפלח, אבל עולות הרבה הרבה בהוצאות המוצאות עליהן. כל “השטה האירופית” מקומה לא יכירנה בצורת משק העומד על דגן וכרבי שומשם דורה, אלא רק בצורת משקי־מקנה. התוצאה היא איפוא: יש לנו יבולים “יקרים”, אבל לא גדושים. אולם לתבואות כאלה אין מהלכים בשוקי־העולם, באשר בהם נקבעים המחירים מהפלח החי מתוך צמצום או מהפרמר החי מתוך שפעת ברכת האדמה ומתוך שפע כחות עוזרים.

באין שוק פנימי לתבואות־מקנה הפותח גם את השוק החיצוני לתבואות־השדה אין איפוא גם הכח המיוחד שיוכל להעלות לאותה מעלת החיים, שאליה אנו שואפים, אוכלסים רבים על שטחים מצומצמים. ויש שתי דרכים שכל אחת מהן היא שלמה, ישרה וסלולה: להצטמצם כפלח ולקבל כהוראת־שעה וכתקופת מעבר את כל אורחות־חייו על בהמת עבודתו הדלה ומסמר־מחרשתו, על חושת־החומר ולוח־הדישה, על כסותו לעורו ופת־חקו ובצלו. או אם איננו יכלים לרדת ולחיות על הצמצום ושואפים להשתוות במעלה עם הפרמר, כדי שנוכל למכור את תבואות שדותינו במחירים הקצובים ממנו, אין דרך אחרת מאשר מרחב השטח. מחזור־זרעים של כרבי שומשם ודגן גוזר על־פי טבע מהותו לחיות כפלח, אם המשק בנוי על עבודה עצמית ולא על נצול כחות־עבודה שכורים. מחזור־זרעים של מספא ודגן תלוי בשוק פנימי. נשאר איפוא טפוס המשק היחיד העומד על “כרב־נע”. לפי שטת ה"פלחה החרבה" המודרנית והמקובלה. שטת־עבוד זו זקוקה לכלים מודרניים, לזריזות, לערות־מחשבה, נוחה לחדשים להסתגל אליה ולמשול בה; בעזרתה יכלים גם כן, כאשר יכלים בעזרת זבול, להכפיל את היבולים, מבלי להרבות בערך יחוסי בהוצאות; את מקומה לא יוכל למלא הזבל החימי, שאינו בא בחשבון אלא כאמצעי סיוע לזבל אורגני במשק־המקנה, או כאמצעי־מעבר להשבחת השדות העוברות מכרבים הנהוגים לכרבי־מספוא ידועים כמו בקיה או כיוצא. אולם השטה הזאת, הנהוגה מעבר לאוקינוס במדינות שלמות על שטחים עצומים, אשר לעומתן כל ארץ־ישראל, אפילו בגבולותיה ההסטוריים מימי כבוש דוד, אינה אלא “כמר מדלי”, אינה יכולה לקיים משפחה עובדת על יחידה של מאה דונם ודורשת “מצע רחב להשתרע”…

זוהי השטה האקסטנסיבית אשר בה רואה אני, כהוראת־שעה וכשטת־מעבר, את המוצא הטבעי מהמבוכה הכללית³. משקינו החקלאיים צריכים להעשות בני־התחרות, כדי שיוכלו להחזיק מעמד, וכאלה יהיו אם יגבירו את יבולי אדמתם ויוציאו מכחות־העבודה כל ידים שכורות. ועד אשר יבנו הכרכים ויתרבו אוכלסיהם ויגדל כח־התצרכת ויתגבר כח־הקניה לא יתקיים באזור־הפלחה הרחב ולא יחזיק מעמד משק אחר, מלבד הטפוס הנזכר הדורש מרחב. המשקים הבודדים המעטים הקרובים לערים המעטות, גם לכשיגדל מספרם אינם משמשים כבסיס התישבות. באזור הנטעים, כפי שיבואר בפרק הבא, יש תקוה למשק האנטנסיבי, אחרי אשר יוקבע סדר בשער־הכספים ואירופה תשוב למנוחתה כבימי השלום; אזור־הנטעים, שתבואותיו חפשיות מהשפעת השוק הפנימי ותלויות כלן בשוק בהעולם רב־הקבול, נותן איפוא תקוות יותר מהירות להתישבות צפופה מאשר אזור הפלחה. כך הוא המצב, עגום וגם נורא, אבל אין אנו אדונים לו לשנותו במטה־קסם. אנו יכלים ברוב דעות ובפולמוס סופרים להכריע את הדעה הזו ולקבל מסקנות הפוכות. אולם זכות ה"וֶטו" האחרון נשארת לאדמת הארץ ולחוקי־הברזל הכלכליים השולטים בשוקי־תבל; והיא – יבוליה זעומים, והם – לא ישלמו מחירי מונופולין גבוהים בעדם מפני “מקור קדושתם”; והיא תפתח את טובה, אשר עתה היא עוצרת בעדו, רק בגזרת כחות הטבע, שלא ישנו את מהלכם ושלא יקצרו למעננו את “תקופת־הבכורים” הקבועה ועומדת לכל צמח וצמח מימי בראשית.

ציונים טובים העולים לחונן את עפרות הארץ רואים חובה לעצמם להאציל מחן המקום של מולדתם החורגת על “מולדת־האם” ולהעביר לאדמתה מכל פירות הארץ שאותה עזבו, או שלחיקה הם שבים, אחרי אשר גמרו את תיורם הארוך או הקצר. עולי רוסיה, לדוגמא, רוצים לראות פה את כל תותי־היער ותות־הגן, את השפון דוקא, את תפוח־האדמה ותעשיית יין־השרף, את האפרים והאחו. בגנים בוטניים אפשר לסדר הכל. בגן פרטי משמש לנוי יכל כל אחד לטעת את “נוף־ילדותו” בהתקף עליו געגועי זכרונות העבר. כלכלה לאומית אינה יכלה להביא בחשבון רגשות דקים ועדינים כאלה. יש חשבון־נפש אחד: איזה מקצוע קרוב יותר לשכר ורחוק יותר מהפסד.

נשוה לעינינו משק חקלאי פרטי המכיל סוגי קרקעות שונים. בעל המשק ישתמש בכל סוג וסוג לצמח היותר מתאים. לא יזרע באדמה מתאימה לנטעים, ולא יטע באדמה מתאימה לזרעים; יחזיק את המקנה במקום המתאים; לא יעשה חמאה וגבינה במקום שאפשר למכור חלב; לא יסדר מחלבה במקום רחוק מן השוק, מפני שלא יוכל לעמוד בהתחרות עם מחלבות סמוכות לעיר, ויתן עין במקנה־מריא במקרים כאלה; בהתאם למטרה האחת או השניה יבחור בגזעי־חלב או בגזעי־בשר הנרצים. אף את כחות־העבודה יכון לתפקידם המתאים לפי כשרון יכלתם.

במקום אחר השתמשתי במשל זה בבואי להשוות את כלכלתנו הלאומית בארץ למשק לאומי מעורב המתנהג לפי חקי משק פרטי. לפי טבע ארצנו ולפי טבענו אנו איננו יכלים לסדר בכל אזור ובכל מקום משקים מעורבים רבי־הענפים; באזור החול ובאזור ההרים אין פלחה טבעית, ובאזור האדמה הכבדה אין מטעים טבעיים. אף המתנחלים נפרדים לסוגים, ויש כאלה המחוננים בכשרונות לטפל במטעים ואינם שולטים במכונה מורכבה כמשק מעורב אפילו אם קטן הוא בהיקפו. הכלל הוא: “הגדל” והמגדל כל אחד בסביבתו הטבעית, ואין אונס. המשק הפרטי יכול איפוא להיות חד־מקצועי, אבל המשק הלאומי הכולל את המשקים היחידיים הנהו רב־מקצועי.

האילוסטרציה הזאת היא נכונה גם בשביל ארץ שלמה, שלא תמיד יכלה להיות לפי טבעה ולפי תנאיה המיוחדים “משק לאומי מעורב”, אלא משולבת כענף בודד וכמקצוע יחידי בתוך המשק המעורב “בין־הלאומי”. רק בשנות המלחמה, אחרי אשר פסקו חבורי־הדרכים, חזר גלגל ההיסטוריה אחורנית, ומדינות שלמות וארצות שבו להיות כבשנים קדמוניות יחידות כלכליות מסוגרות ומבודדות. בשנים כתיקונן הכלכלה המדינית היא גם לאומית רק בערכין השבים לאוצרות המדינה תמורת הכנסות תוצרתה ולא בעיקרים המסחריים המונחים ביסוד התוצרת עצמה ואורחות־כוונה. אין המדינה מתכנסת בימי שלום בתוך תחומיה להתבדל מהעולם הגדול ולספק בתוצרתה את כל צרכי אוכלסיה לשם מטרה לאומית בלבד. היסוד הכלכלי הוא היסוד המכריע גם בכלכלה הלאומית, והוא גם הקובע את צורת התוצרת. מצרים תגדל צמר־גפן, אם גם תצטרך להשתמש בחטת־חוץ לצרכי אוכלסיה, באשר כל דונם צמר־גפן מכניס בכסף יותר מדונם חטה, ובאשר ארצות אחרות יכלות להמציא לה חטה יותר זולה מאשר תוציא אדמתה. מצרים, אנגליה ואוסטרליה, לדוגמא, מתחברות איפוא בכוון תכנית תוצרתן למשק מעורב “בין לאומי” בחלוף תבואותיהן השונות, כאשר אזור־הפלחה הטבעי ואזור־הנטעים המיוחד בארצנו מתחברים יחדיו למשק מעורב לאומי; וכל אחת מהן נפרדת כמשק לאומי עם הכלכלה הלאומית שלו בערכין שהיא מקבלת, הבאים לידי בטוי בצורת כסף, תמורת תבואותיה הנפדות, כאשר בגבולות המשק הלאומי הפנימי, כל יחיד וכל פרט יש לו הכלכלה שלו, ולפעמים יוצא הפלח בשלום והנוטע נפגע, או להיפך, או ששניהם מצליחים. כל הארצות וכל המדינות, אשר עיני מנהיגיהן לשלום ואינם מצווים ועומדים למפרע להביא בחשבון נמוקים מדיניים־לאומיים המכוונים לשנות־חרום, אינן אלא משק מעורב בין־לאומי; וכל ארץ אינה בתוכו אלא ענף ידוע המכוּון בהצעת תוצרתו לדרישת המשק הזה, ונכנעת בתוקף החקים הכלכליים לפרינציפים של חלוקת־עבודה. כי תבואות שאינן בנות־תחרות בשוקי־תבל אינן גם בנות־התחרות בשוקי־המולדת שלהן, גם אם נהנות הן מחסות מכסי־הגנה.

הגזרה הכלכלית של כל ארץ נחתכת מטבע הארץ ומטבע אנשיה, הן בתעשיה ובמסחר והן בחקלאות. טבע הארץ כולל גם הרבה גורמים וגם מדבר בעדו הרבה; טבע האנשים כלל אמנם מעט, אבל אומר הרבה. מכרות הפחמים, לדוגמא, קובעים את מרכזי התעשיה, באשר יותר קל להביא צמר־גפן כחומר ראשון לתעשיה ארג ממצרים לאנגליה מאשר להביא פחמים מאנגליה למצרים. אחרת היא תעשית סוכר הקובעת את המרכז במקום גידולו של החומר החי, באשר הוא כבד במשקלו. אולם יש גם אשר האנשים בסגולותיהם המיוחדות, בכשרון־עבודתם, בתפיסתם קובעים מרכזי תעשיות ידועות, באשר אנשים אחרים אינם מחוננים מהטבע בסגולות המיוחדות הדרושות להתמחות במקצוע תעשיה זה או אחר. ככה לדוגמא מכשירי־מעבדות ידועים, “מאזני־צדק” מדויקים, זכוכית מגדלות, נעשו תעשיות גרמניות, שבימי שלום אין ארצות אחרות יכלות להתחרות אתן לא בטיבן ולא במחירן; ובימי מלחמה כאשר בטלו זכויות הממציאים בין המדינות הלוחמות, לא יכלו לעשות כמתכנתן. גם בתעשית הצבעים הלכה והולכת גרמניה בראש. לא אוצרות הארץ הטבעיים יצרו את התעשיות האלה, אלא האנשים בכשרונותיהם המיוחדים: באורך־אפם ובדיקנותם שאין דומה לה. המכונה אינה יכלה למלא את אומנות־היד; מהירות־התנועה והשאיפה למרחב – המדות האלה הן חסרון בתעשיות הנזכרות. ככה, לדוגמא, מוציאה צרפת ניר דק משובח, אשר בארצות הברית נסו לעשות ניר דומה לו, ולא חסו על הוצאות, הביאו גם מומחים מצרפת שגלו את “הסוד”, והתעשיה לא עלתה רק בגלל סבה אחת: אי־אפשר היה להעביר את פועלי התעשיה הזאת, המומחים בעבודתם, ולטעת אותם בארצות הברית; ומומחיות זו היא טבועה בסגולה טבעית מיוחדת הפוכה מקצה אל הקצה לסגולה הטבעית של הפועל האמריקאי; הסגולה המיוחדה היא – אטיות מיוחדה במינה, שאליה אין האמריקאי האוהב את המעוף, המרחב והמהירות יכל להסתגל. דוגמאות ידועות כאלה רבות הן בתעשיה: תעשית השעונים בשויץ – אמנות דקה העוברת בירושה מאבות לבנים; לטוש אבנים יקרות בהולנדיה. התחרים בבלגיה, מעשה מלאכת־מחשבת דקה, המעסיקים כארבעים אלף עובדות, היו לתעשיות־מונופוליון, שרכשה את שוקי העולם. אלו הן תעשיות “אל־ארציות”, אבל לא “בין־לאומיות”, ונקבעות מטבע האנשים ולא מטבע המקום.

טבע האדמה וטבע עובדיה, האקלים, המצב הגאוגרפי והטופוגרפי הם גורמי התוצרת הראשיים בחקלאות, והגורמים הללו הם המוסרים לארץ זו או אחרת את זכות המונופוליון, התקיף בכחות הטבע ולא בכח מחוקק, על פירות אלה או אחרים. הרי־האלפים במרעה המיוחד להם יצרו בשויץ, והשפלה המיוחדה יצרה בהולנדיה את תעשית־החלב ומקומות הגידול של גזעי פרות החלב, ואין ארצות אחרות יכלות להתחרות אתן בתבואות חלב. הענף הזה המפותח שם מדורי־דורות פתח גם את סגולות האנשים המטפלים בו. ערבות רוסיה, קנדה ומישורי ארגנטינה נתנו לארצות האלה את המנופולין על החטה, ובהתאם לטבע האנשים נוצרו גם תעשיות־לואי חקלאיות. ברוסיה נוצרה התעשיה הביתית הכפרית, המתאימה לטבע האיש הפרימיטיבי; ובארצות־הברית נוצרו בגלל השטחים הגדולים המכונות החקלאיות הענקיות. סלק־הסוכר לא צץ במקרה בחבל זה או אחר ולא בארץ זו או אחרת; האדמה והאקלים שהעניקו ביתרונות ידועים סביבה ידועה פתחו שם תעשית הסוכר, והיא בזכות המונופוליון הטבעית דוחקת מהשוק את הסוכר הבא ממקומות אחרים. לא בכל גרמניה ובכל רוסיה התפתחה תעשית הסוכר, כי אם באזורים ידועים. “קרית־הכנף” הידועה פטולומה (“עיר־התלים”), אשר בקליפורניה עם ארבעת מליון תרנגולותיה אינה מקרית בארצות־הברית, ולכן אינה נתנת להשתל סתם בכל מקום; האקלים המיוחד, טיב־האדמה, חבור־דרכים מיוחד עם מרכזי תבואות־הדגן המגיעות בשפע ובמחירים נמוכים למקום הזה כוננו את הקריה המהוללה ופתחו את ה"תעשיה" של העופות והביצים, כפי שרגילים לאמר באמריקה; “משנה” לקרית רב זו עוד לא קמה בארצות־הברית; הדרישה עוד לא גדלה במדה זו עד אשר יפתחו שוקים חדשים לתעשיות נוספות, ובשוק הקיים מושלת בכפה הקריה הבנויה על “תלה” שזכתה במונופולין כפול על תבואותיה: מטבע המקום ומטבע אנשים שהתמחו התמחות מיוחדה מיוחדה ב"תעשית־העופות". תאנת סמירנה או כפי הכנוי החדש שקבלה שם “קלמירנה” לא נטעה במקרה בחבל פרזנו בקליפורניה, כי אם בגזרת טבע המקום, והוא הדין “תעשית הצמוקים” נקלטה שם ולא במקום אחר; חבל אחד, יחיד ומיוחד, רכש לו מהטבע את המנופולין המחלט על מיני פולים ידועים, באשר הערפל היורד על פני הבקעה הפתוחה לאוקינוס השקט מצוה את ברכתו על הפולים האלה, והתנובה גדולה שם וגם לאיכות המין יש מחן ערפלי המקום. אותם הפולים הנזרעים במקומות אחרים לוקים גם בכמות וגם באיכות ואינם בני־התחרות בשוק. וגם בארצות הסמוכות לנו, מהלבנון עד ארץ היאור ועד בכלל רואים אנו את הגבולות המסוימים שהציב הטבע למיני הפירות השונים: תפוחי דמשק ושזיפיה ואפרסקיה המובחרים, תפוחי הזהב והגפנים שלנו וצמר־הגפן ותירס מצרים. ועובדי האדמה מחזיקים במה שנתן להם מהטבע ואינם מחפשים להסיג את הגבולות הטבעיים של אדמת מולדתם.

והנה גם הופעות כאלה. באזורים ידועים, המכשרים ע"פ טבע אקלימם וטבע אדמתם לענפי חקלאות רבים, אינם עולים יפה אלא ענפים בודדים. טבע המקום הנהו אמנם רב־היכולת, אבל יושביו ע"פ טבעם מגבלים הם בכשרון־יכלתם, ואינם יכלים להסתגל לכל ענפי החקלאות, ועושים חיל רק במקצועות בודדים. הסתגלות זו אינה אומרת, שהכורם אין לו שום כשרון ללמוד את מקצוע גידול־הירקות, אלא: בגידול־עצים כשרון־יכלתו וסגולותיו המיוחדות עושים אותו לבן־התחרות בשוק; ובגידול־ירקות, במקצוע שבני־אומנותו עולים עליו ביתרון־הכשר וביתרון־חריצות, איננו בן־תחרות בשוק, באשר אין לאל ידו להוציא את תבואותיו במחירים הנמוכים הקצובים ממתחריו.

כבכל תוצרת כן גם בתוצרת החקלאות פועלים שני גורמים: המוח הממציא והיד העובדת; בענפים ידועים היסוד האחד הוא המכריע, ובאחרים – היסוד השני. טכסיסי החקלאות השמושית כטכסיסי מלחמה הממודנים שונים הם כיום הזה ביסודם מאשר היו רק לפני איזה דורות. לפנים הצטיר המצביא בדמות פרש אביר רב־חיל, מזוין מכף רגלו עד קדקדו, הדוהר על סוסו לפני המחנה ומכריע את אויבו בהתאבקות חרבות. מצביא הדור הנהו טפוס “חוקר מדעי עם משקפים” המסיע את צבאותיו מ"מעמקי האדמה" ע"פ פקודות הנתנות ממנו ב"חדרי־המעבדה" השקטים הנמצאים אפילו מחוץ לתחומי המות והרחק ממטחוי תותחים. גם חקלאי הדור איננו ה"פרש" הקודם, שכל כשרונו לא התגלה אלא בהוצאת פקודות לעובדים הנשמעים למרותו; גם הוא מתקרב לטפוס החוקר עם סגולותיו המיוחדות. כל פלאי החקלאות אינם מתגלים בראשיתם על פני רחבי השדות, כי אם בחדרי המעבדות ובשדות-החקירה המגבלות. הכובש, המהפך את המשטר הקבוע, המשנה סדרי־בראשית הוא כיום הזה החוקר ולא איש־המעשה.

אין הברכה שורה, אמנם, בשדה ובגן, במקנה ובחצר המשק, בלי חריצות־ידים, אולם מקורה הוא ביתרון־דעת. אין החרישות המרובות כשהן לעצמן, אף לא אומנות היד המהירה היודעת לשלוט במחרשה מגבירה את התנובה, אלא שטת־העבוד, אופן החרישה; ושטה זו מקורה בחקירת הקרקע הנעשית במעבדה ובשדות־נסיון מגבלות; אין הזבל הגדוש מספיק, אלא אופן השמוש בו ו"דעת הצרוף" שהנם תוצאות חקירת חיי הצמח; אין הזורע אומן־היד מצליח בלי מיני זרעים משובחים, וההשבחות הן פרי חקירה עמוקה שיסודה בחקי הירושה; אין היד האמונה בחליבה מוציאה חלב מהפרה, אם אין סדר וקצב במנת־ההזנה, ואם הגזע עצמו אינו משובח. עם כל שנוי קל בשטת־הגיזום של העץ עולה ויורד היבול. החקלאות החדשה מרכבה עכשיו מכל מקצועות המדע: ממדעי הטבע עד מדעי החברה, ואין אף אחד מהם שלא היה שותף ביצירתה. החקלאי המעשי מחדש משלו ביחס להנחת יסודות מעט מזעיר, וכל תפקידו אינו אלא להעביר בשדות רחבות את חידושי־החקירות. המעבדה היא בבחינת המשתלה, הממציאה לאנשי־המעשה את השתילים הרכים, ועליהם לגדלם ולהאדירם. במוסדי־המדע החקלאיים מתרכזת ה"מפקדה העליונה" החקלאית של כל ארץ וארץ, ובאי־כחה מעבירים את ההוראות הדרושות לכל איש־שדה. אבל בכדי שאיש־השדה יוכל להנות מתוצאות החקירה ולהשתמש בהן צריך הוא לדעת את שפתה ולהיות מחונן בערות המחשבה ובסגולת הקליטה, בחוש הסתכלות ובכשרון־התפיסה; בכדי להיות שותף לחוקרים בשדה־יצירתם, עליו להיות מחדש ויוצר וממציא בשדה־עבודתו הוא לפי דרכו.

בעבודת־ידים מכונית, פשוטה וגסה, אין בן־הדור, ביחוד אם אינו עובד־האדמה מלידה, מוצא כח־מושך; על כרחו הוא אוחז בה ועל־כרחו הוא חי עליה, ומוכן הוא בכל עת ובכל שעה להחליפה באחרת, קלה ונוחה הימנה; ורק אז יוכל להחליף בה כח ולמצא בה ספוק, אם נזונית היא מהמוח. החקלאות היא אמנם ע"פ טבע מהותה חכמה ואמנות כאחת, אבל יש אשר תהפך למלאכה מפרכת פשוטה, לפעמים בענפים ידועים בכל היקפה, או על כל פנים באומניות־יד בודדות, הנעשות כאברים מדולדלים בגוף האורגני הכללי. השקאת צמר־גפן, לדוגמא, או השקאת אורז, ואפילו עדורים אין סופיים עלולים לטמטם את המוח של העובד ער־המחשבה ולהבריחו מעבודות כאלה, או גם להרחיקו מענפי חקלאות שלמים, הכרוכים ביסודם ובעיקרם בעבודת־ידים מכוניות ומטמטמות כאלה.

במשק חקלאי מעורב, ואפילו אם קטן הוא בהיקפו, אין לראות ברכה בחריצות־ידים משוכללה בלי עבודת־מוח מתמידה, בלי צרופי־רעיונות בלתי פוסקים, בלי כשרון ההנהלה, כח־הסדור וסגולת־השמוש בחידושי החקירה. והחידושים עצמם אינם נתנים ברובם להקלט בקרקע בלי כלי־עבודה מרכבים, מכשירים ומכונות רב־גוניים הדורשים תבונה רבה מהמנצח עליהם. אין השמוש במכונות חקלאיות דומה לשמוש במכונה בחרושת. אין יד עובדת אחת מחוברה למכונה אחת כמו בחרושת במשך כל ימות השנה; אלא המכונה היא בת-חלוף בהיותה בת־עונה קבועה; ומבחירת מכשיר־העבודה זה או אחר לתכלית אחת תלויה ברכת היבול. העובד אינו איפוא עבד למכונה, אלא המנצח עליה; ולא רק בידו כי אם גם בשכלו ובאופן כוונו. אותו מכשיר־העבודה טעון כוונים שונים למטרה זו או אחרת, ואין מטרה עצמה נתנת להקבע מראשית השנה עד סופה ואפילו לא לשבוע, כי אם לפעמים, בכל יום היא צריכה להקבע מחדש. שנוי באויר משנה את עומק החרישה ואת עומק הזריעה, ואופן הזבול, ואת סוג המחרשה אשר בה צריך להשתמש. במסרת־אבות בלבד ובמצוות אנשים מלומדה אי־אפשר לשלוט כיום הזה במקצוע החקלאות. ועבודת־המוח המתמידה המלוה את כל עבודת הידים הקשות היא גם המנעימה אותן על עובד־האדמה.

גידולי־העדור נבדלים ברובם ממקצעות חקלאות אחרים בעבודת־הידים הרבה שהם זקוקים לה. בגידולי־העדור האלה יש אשר עבודת־היד היא היסוד המכריע, ואת חסרונה לא תוכל למלא אפילו המכונה. גם ברכת היבול תלויה בעיקרה במדת השמוש בעבודת־הידים. בענף חקלאי זה גורמי התוצרת הראשיים הם: המסרת, מצוות אנשים מלומדה ומספר כחות הידים במשפחה העובדת. הכלל הוא: מרבה עדורים – מגביר את התנובה; מרבה שעות־עבודה – מרבה עדורים; מרבה ידים עובדות וזולות – מרבה שעות־עבודה.

בגידול־ירקות תופסת עבודת־הידים מקום בראש. הפרובלימות פשוטות הן ביותר, באשר יחידת השטח של משק ירקות קטנה היא. בלי אדמה מזובלה יפה זבל אורגני אין ירקות; והזבול האורגני הנעשה ע"פ נוסחה קבועה ומסרת־קדומים הוא מלאכה יותר מחכמה. השבחת המינים נעשית במוסדות מיוחדים, ומיני הזרעים המשובחים מגיעים מוכנים ישר למגדל־הירקות. אפילו בגידולי בכורים ואפילים אין חליפות ותמורות רבות; המלאכה מתנהגת במסלול קבוע מדורות, בלי קפיצות יתרות ובלי חידושים גדולים. חריצות־הידים הולכת איפוא בראש. העשובים, הנכושים, העדורים הם הכח הדוחף האומרים לצמח: גדל! וככל אשר יתמידו, כן תגדל הצלחת המשק. כל צמח וצמח טעון טפול עצמי ומיוחד – וטפול בידים!

כשם שטבע כל מקום ואדמתו מציב בקליפורניה את גבולותיו לצמחי התרבות השונים ואין עובד־האדמה מנסה להסיג על לא סבה מיוחדה את הגבולים האלה ולערבבם, כן גם טבע עובדי־האדמה הציב גבולים לצמחי־התרבות. וככה גידול־הירקות קנה לו שם שביתה בחבלים שנפלו בידי היפנים או הסינים. הם אדוני המקצוע הזה, ואין “הקהל הלבן” יכל לעמד בהתחרות על “הקהל הצבוע” הזה. אין “הקהל הלבן” מסוגל לעבודה זחלנית, מכונית, שאין בה לא מרחב ולא חדושים לבקרים; אף אינו יכול להעביד את אשתו ואת ילדיו ארבע עשרה שעות ביום. במשקים מעורבים, בגידול־עצים – יד “הלבן” על העליונה; ואף במטעים הכל נטוע במרחקים כאלה, שהקולטיבטור ממלא את מקום העדור, ואין עדורי־יד בכלל. בירקות – יד “הצבועים” על העליונה; הכח הכלכלי תומך בהם ונותן להם להם תוקף מיוחד בשוק על אפם ועל חמתם של הקנאים החפצים לעקרם מן השורש מטעמים מדיניים פן ירבו ופן יפרצו בארץ. המוח והיד, כל אחד מהם, לפי המקום שהוא תופס בענף חקלאי זה או אחר תחם תחומים לבני גזע זה או אחר, ויחד לכל אחד מהם את שדה־עבודתו. אפילו חוות האוניברסיטה, ערישת החידושים והתגליות, המוציאות את הפרות היותר משובחות, המטעים היותר יפים, והיבולים היותר גדולים, ומתבדלות מיתר המשקים, ספק אם יכלות הן לראות איזה יתרון בגידולי הירקות על היפנים. כי במקום אשר חריצות־הידים היא כמעט ראשית הכל ותכלית הכל המושל בכפה הוא היסוד אשר נתנה לו מהטבע ההתמדה בחריצות זו ולא זה המחונן בחריפות השכל ובכח ההמצאה.

ואשר על כן בבאנו לברא כלכלה לאומית שלנו, עלינו לבחון את ענפי החקלאות ההולמים את טבע הארץ ואזוריה השונים ואת טבע עצמנו. כל משגה שיעשה בהבחנה זה יחליד כחנו הכלכלי. אין לנו להרבות בגוון לשם גוון. משקנו הלאומי יכול להיות חד־גוני ואיתן, אם נאחוז במקצועות שבהם יכלים לבא כחותינו ליד גלוי; ויוכל להיות רב־גוני וחסר־אונים, אם נקפוץ על מפעלים שאחרים חזקים בהם מאתנו. וכחנו גדול ויגדל תמיד ברוח במחדשת ובמוח הממציא; התוצאה איפוא היא: רק בענפי חקלאות, אשר בהם עבודת־המוח היא בת־לואי תמידית לעבודת־הידים, ועבודת הידים עצמה אינה זחלנית ומטמטמת, נוכל להיות בעלי המונופוליון על הפירות שהם מוציאים לשוקי־בית או לשוקי־תבל. באין חופש הבחירה אין החלוצים מניחים אמנם את ידיהם מכל עבודה. אולם שבירת־רצון מתמידה, נגד טבענו, אינה יכלה להיות יסוד קבוע למפעלינו הכלכליים.

זוהי ההנחה, המערערת את יסודות ההתישבות החקלאית הצפופה והמהירה מצד אחד, והמובילה למסקנות מחיבות אחרות מצד שני. באין לפנינו מרחב מן המוכן לגלוי עצמיותנו בחקלאות הקימת בארץ עלינו לחפשו, להמציאו ולבראו. ובריאה זו אינה נעשית ע"פ הדיבור ובין־השמשות. הנצחון יכל לבא רק דרך כשלונות רבים, ואין מוליכים המונים הלוך וגשש מסביב לכשלונות. מעטים יסלו את הדרך, הרבים יבאו אחריהם. ותקופת־המעבר יכלה להיות קצרה, אם כל כחנו יהיה מרוכז בהכשרת התנאים למרחב זה; יכלה להיות ארוכה, אם ננתק מקרקע המציאות ונשלח את מאווינו למרומי מרומים ולמרחקי־מרחקים. בין כך ובין כך השנים הקרובות, שנות ההכנה או שנות מעוף הדמיון וחלומות השוא, יורטות את הדרך בפני העברת המונים לחקלאות. נעשה, למצער, מעשה רב אחד: עם הכשרת התנאים לא להחמיץ את השעה ולרכש את ה"מצע" שאותו צריך להכשיר. כי בלי קרקע מוכשרה אין מי שיוציא גם פירות למונופוליון.

לא כל שבעת המינים, שנשתבחה בהם הארץ בימי־קדם, עומדים במעלה הראשונה “כפירות מונופולין” בשוקי תבל כיום הזה; עליהם יש להוסיף הרבה ומהם יש גם לגרוע אחדים. ואף אלה, המוסיפים לשמור את חסדם לארץ ולפולחי אדמתה על־פי מנהגי־אבות ומסרת־קדומים, חדלו מהטות חסד אמונים זה אלינו, השבים ל"חיק אם" אחרי אלפים שנות־נדודים בכל קצוי תבל. לא בגפנו שבים אנו אל האדמה, ולא בעד נפשותינו בלבד באים אנו לבקש לחם ממנה; עלינו לפרנס קודם־כל מכונת־עבודה מרכבה הבולעת את “חלק הארי” מההכנסות. עמוסים מני לידה במדות בל־ידעון פה, בהלך־רוח חדש ובדרישת־חיים מרובות, כפופים אנו למכשירי־עבודה רבים במקום אשר לעם־הארץ תושיע לו ידו הערומה. כל שעור־קומתנו הוא לפי רום תכלת־שמינו, ולא לפי יבולי אדמתנו; בה אין המכונה המרכבה שלנו יכלה למצא איפוא נקודת־אחיזה, כי אם בנו בלבד; ואם גם תשגא באחריתה, ותיצור בריאה חדשה, ותצוה סוף סוף אחרי עמל רב את הברכה על תבואות שדותינו ובהמתנו, הנה בראשיתה היא כריחים על צוארנו. כי האדמה, במצבה כמו שהיא, בכחה לתת לחם לעובד הנשען על ידו ולא לכלכל מכונה מרכבה ו"כבודה" רבה.

בין גידולי הפלחה, המתאימים לטבע הארץ והמחוננים בסגולות מיוחדות לגבי בני־מינם מבחוץ יש לציין כנוספים על החטה ועל השעורה הרבה גידולי־מספוא ואת הדורה, השומשם ומיני קטניות שונים. בגלל הסגולות המיוחדות הנתנות להם מטבע הארץ מבצרים הם לעצמם זכות־מונופולין ידועה בשוק¹, וזכות זו עומדת להם בפני התחרות. אולם את טבענו אנו הולמים רק גידולי הדגן וגידולי־המספא, המקבלים את מרותה של המכונה, ולא אחרים. דורה ושומשם גידולי־הכרב העיקריים במחזור־הזרעים המתנים גם את גידולי־הדגן, בכחם להחיות בצמצום את הפלח ולא אותנו. אלה הם גידולי־עדור – היד העובדת, פשוטה כמשמעה, כאן העיקר; הנכושים, העשובים הם אבות־המלאכה; התלישה היא איטית, זחלנית, לסירוגין, ואינה דומה להעברת מגל אחת, ואין צריך לאמר להפלת עמרים אחרי המאלמת. בחכמתנו ובמכשירי־עבודתנו הרבים איננו מוסיפים אף כל ־שהוא על היבולים הנתנים מהאדמה בכח “מחרשת המסמר” ו"בהמת־הכלאים". והוא הדין בכל מיני הקטניות הטעונים תלישה. זוהי שדה־העבודה של הפלח המסתפק במועט, והמברך בהרבה ידים עובדות ואשר המושגים “מצב־רוח” ושעמום אינם במציאות במלונו.

גידולי־דגן הכרוכים בכרבים הנזכרים האלה אינם הולמים את טבענו הן מצד הכרבים והן מצד עצמם; כי אחרי הכרבים האלה, בלי זבול ובלי השבחות, אין ההכנסות המצומצמות לפי ההוצאות הגדולות; ובהרבה אין תבואת־השדה הנמוכה נענה אפילו למאלמת או למקצרה, אלא רק למגל ולחרמש; ואוי לנו אם נאמר – לא אחת ולא שתים היתה טעונה החטה תלישה, תלישה בידים, ממש כדרך הפלחים, אחרי כל החרישות העמוקות והשמוש בכלי־העבודה הממודנים שבממודנים.

החטה והשעורה הן גידולים שלנו רק במחזור־זרעים של “כרב־נע”, במקום שחצי השטח בלתי־הנזרע נעבד במשך כל ימות־הקיץ בקולטיבטור או במשדדת הדיסקוס או בשניהם יחדיו. בשני טפוסי המשק האלה שולטת המכונה, ובלעדיה אין האדמה נענה. ועל המכונה מנצח השכל, ועובד בלי הרף המוח הממציא צרופים חדשים לבקרים. כמעט אין עבודת־ידים אשר לא תלוינה עבודת־המוח. גם בגידול־מקנה אין עבודות מכוניות. בכל ומכל יש חדות־היצירה המעוררת והמעודדת גם בעבודות קשות ומיגעות. זוהי שדה־עבודתנו; בתבואות שאנו נוציא משדותינו נהיה אנו ולא אחרים השולטים בשוק.

הירקות באים בחשבון רק כענף טפל במשק־הביתי ולא כמקור־מחיה. במקצוע זה שולטות, כמבאר בפרק הקודם, בעיקר הידים. לעם־הארץ יש גם “אדמות־החורבה” המצוינות הנותנות מטבען יבולים גדולים וגם הידיעה המבוססת על מסרת עתיקת־ימים ועל מצות אנשים מלומדה; ולו יש המשפחה העובדת על זקניה ונעריה וטפיה; אנחנו – טפינו בגני-ילדים, נערינו בבתי־הספר וזקנינו לא עבדו גם בנעוריהם; לא נוכל איפוא לעמוד בפני ההתחרות; גדולות ונצורות לא נגלה במקצוע זה. העודף הנשאר מהתוצרת המיוחדה לצרכי המשפחה, העודף הזה שאין לו חשבון של הוצאה, באשר כל הענף הזה ניזון “מברכת־הבית”, יוכל להפדות בשוק באיזה מחיר שהוא.

מגדולי־העידור יש להוציא את הטבק ההולם את טבע הארץ וטבענו אנו. הרבה מיני טבק מוצאים בארץ תנאים רצויים ויתרונות ידועים על ארצות אחרות; הם ירכשו להם הרבה מסגולות המקום ויופיעו בשוקי העולם ב"חותמת" מיוחדת. גידול טבק הוא חכמה ואמנות כאחת, ואין עבודת־יד אחת שלא תהיה כפופה למוח ולשקול הדעת. אפילו בגולה יחדו להם הרבה מאחינו את המקצוע הזה, עשו חיל וראו בו ברכה. הטבק שנוציא יהיה איפוא במשך הזמן וכפי שיש לקוות, בן־התחרות בשוק!

כל החלומות על צמר־גפן, סלק סוכר, תעשית גבינה וכיוצא שוא ידברון. לעולם לא נוכל להתחרות בצמר־גפן המצרי, בסלק־הרוסי או הגרמני ובגבינה ההולנדית או השויצית. אפילו בשוק הפנימי יכו אותנו התבואות האלה, מפני שהן תגענה הנה אחרי כל הוצאות המשלוח יותר בזול מאשר אם ניצור אותו בשדותינו. לארצות הנזכרות יש המונופוליון הטבעי על התבואות האלה, כשם שיש לנו מונופוליון כזה על תבואות ידועות. שומר נפשו וממונו ירחק מהזיות כאלה, וביחוד עלינו להשמר מכל משמר להחזיק בענפי־חקלאות הכרוכים בעיקרם בעבודות־ידים מטמטמות.

אזור־הנטעים מעניק אותנו בשדה־עבודה רחבת־ידים, שדה־עבודה מיוחדה לנו, לפי נטיות־רוחנו ועצם טבענו, ומיוחדה לארץ. הזית, התאנה, הגפן ועל כולם תפוח־הזהב והשקד הם פירות־מונופוליון התופסים את מקומם המיוחד בשוק בין יתר בני־מינם. הזית כמאז ומקדם נשאר נאמן “לארץ מחצבתו”. אבל אנו לרגלי התמורות והחליפות שחלו בנו לא נשארנו די נאמנים לו. הכל עולה יפה – עד האסיף. וברכת היבול היא מארה לנו, באשר מסיקת הפירות היא עבודת ידים טרחנית. כענף טפל במשק בא הוא בחשבון כמו ירקות, אבל לא כמקור הכנסה ראשי. לשוא נרדוף אחרי התפוח והאגס והאפרסק – פירות הלבנון ודמשק בצפון ארצנו, והפירות הטבעיים של ארצות צפוניות בכלל. תפוח־הזהב היפואי שמר לפי שעה את טעמו וריחו כאשר נשאר מחובר לאדמת מולדתו, והוא משנם וממירם בארצות אחרות. לסגולה זו כמו לאחרות יש ערך בשוק. אין הכפור שולט לא בו ולא בשקדים. בקליפורניה מסודרים ליד שורות העצים תנורים מיוחדים המוסקים יומם ולילה בעונת הקור, וההסקה כרוכה בהוצאות מרובות. גם באיטליה הקור והברד הם שלוחי־טבע תדיריים ומחבלים מעשי ידי העובד.

אין מקצוע בחקלאות, אשר יקיל על בן־העיר להסתגל אליו כמקצוע המטעים; וביחוד אם המטעים נמצאים באזור־החול הטבעי להם ובמרחקים כאלה בין השורות, המבטלים את העדורים וקובעים במקומם את הקלטורים. האדמה ע"פ טיבה נוחה וקלה לעבוד. עונת־העבודה אינה דחוקה, באשר האדמה מחלחלת, ויום אחרי הגשם אפשר כבר לעלות עליה בכלי־עבודה. העבודה עצמה נקיה וקלה, ביחוד אם נפטרים מהעדורים. הריוח בין השורות כדי מרחב טרקטור וקולטיבטור משחרר מ"זחילה על ארבע" בין העצים, כמקובל מתוך הכרח בפרדסי המקום. עבודת־הידים הקשה בכלל מצטמצמת עד מינימום. הגזום, הזמירה, שטח־העבוד, המלחמה במחלות, ההסתכלות התמידית – כל המלאכות האלה הן חכמות המזינות את המחשבה והמעבידות את המוח לצרף צרופים ולחדש חדושים. במקצוע זה ידנו על העליונה, מפני שמצווה ועומדת היא מהמוח, ובעבודת־המוח לא היינו מעולם מהמפגרים והנחשלים.

במטעים הראנו גם יתרון־דעת וגם יתרון־חריצות. מנהגי־המקום החסים על ד' אמות שלא תשארנה ריקות, חלילה וחס, פגעו פגיעה קשה במשקנו מבחינה לאומית ומבחינה כלכלית. אלמלי היו מקובלים בפרדסינו ובכרמינו המרחקים הנהוגים במטעי קליפורניה ובחבלים ידועים אפילו באטליה הייינו נפטרים בבת־אחת משאלת העבודה השכורה המטרידה אותנו. המכונה הקלה היתה ממלאה חלק גדול מעבודת־הידים השכורה. העבודה העצמית היתה צועדת בתוקף חק אורגני צעד קדימה, על כל פנים העבודה העצמית הלאומית. היבולים לא היו קטנים בגלל “הפזרנות” במרחקי השטח, כאשר לא קטנו באיטליה ובקליפורניה אבל ההוצאות היו מתמעטות; מהלך־המשק היה נורמלי, באשר אינו תלוי בכחות־חוץ ולפיכך אינו עלול להסתבך בסכסוכים. אולם משקי־המטעים שלנו גם בצורתם כמו שהם אין להם לעמוד כנכלמים בפני משקי־חוץ מתוקנים. בתקונים קלים ידועים הם יכלים להיות תפארת לבעליהם. ואין לראות מקריות בהתפתחות השונה של שתי המושבות הסמוכות וילהלמה הגרמנית ופתח־תקוה היהודית. באזור טבעי אחד נטעו: באזור החמרה והחול. הראשונה קטנה במנין, אבל איתנה בבנין היתה הולכת פ"ת שכנתה לקחת תורה מפי אכריה. השניה גדולה במנין ובבנין היתה ראשונה במעלה בין מושבות המטעים, ובמקצוע המטעים הולכת וילהלמה לקחת תורה מפי פ"ת. המשק המעורב המתוקן דורש מבעליו התאמצות מרובה, הכשרה יתרה, בבחינה ידועה גם שבירת־רצון; לטפוס משק זה צריך המתנחל להתקין את עצמו בהיותו צעיר וגם בגיל זה עליו לתהות על קנקנו אם מחונן הוא בכשרונות העבודה והסדור. משק המטעים שוה הוא לכל נפש וכמעט לכל גיל עד ימי העמידה. בשכל ישר, בהבנה רגילה ובאומנות־יד שגירה יכל כל אדם מישראל להכנס “לפרדס”, וחזקה שלא יפגע בעצמו ושלא יפגע בנטיעות, והכל ילך למישרים…

אין לחשוש, לפי שעה, לעודף־תוצרת אם נוסיף לטעת, ואין פחד מפני שוק רווי שיסגר קודם־כל בפנינו. אטליה לא חדלה לטעת זיתים אחרי השטח הגדול של שני מיליון וחצי הקטר הנטועים. טוניס ואלג’יר מרחיבות שנה שנה את שטח הזיתים התופס מאתים אלף הקטר. קליפורניה נוטעת פרדסים נוספים על מאתים אלף האקר הקימים, ואטליה ואספמיה נוטעות; וארצות הברית תופסות שלשים אחוזים, וככה גם אספמיה, ואטליה עשרים וחמשה אחוזים בשטח הפרדסים הנטועים בעולם, ופרדסנו תופסים רק חמשה אחוזים מכל השטח הזה. גם באפריקה ובאוסטרליה יש תנועה חזקה בנטיעת פרדסים, ולא בשביל השוק הפנימי, כי אם בשביל השוק החיצוני. הפרובלימה העיקרית היא – הרמת היבולים, כדי להיות בני־התחרות.

הגברת היבולים במטעים אינה מלאכה פשוטה כמו בגידולי־עדור אלא חכמה רבה; ורק עם הגברת היבולים יפתח השוק החיצוני בפני תבואותינו. אם נכניס אותו מספר התיבות של תפוח־הזהב מהדונם כאשר יכניסו בקליפורניה אין לנו להיות שרויים בפחד ובדאגה תמידית מפני תנודת המחירים השכיחה. בשטת השקאה מסודרה, בצרופי זבלים מתאימים, בעבוד נכון, בטפול מיוחד אפשר להכפיל את היבולים. בקליפורניה, לדוגמא, הגדילו את יבולי האפרסקים רק ע"י שנוי שטת הגזום המקובלה במאה פפונד על כל עץ, ובעודף הכנסה על מחוז קטן אחד חמשים אלף דולר. בשבעה מליון דולר יהיה עודף ההכנסה לרגלי שטת הגזום החדשה על כל המטעים המשירים את עליהם, שהכנסתם השנתית היא למעלה מארבעים ושבעה מליון וחצי דולר. בכל ומכל רואה איפוא העובד את חזון רוחו ומעשיו ומעשי־ידיו “פורחים בציץ ונרקמים בעץ”…

* * * * *

עוד אינן רחוקים הימים אשר עקירת מטעים היתה במפעלי ישובנו “מעשה רב”, כאחת המצוות התלויות בארץ; מצוה עם כל “בני־הלויה” הצרופים תמיד אליה – מתן־שכר לדבקים ועונש לעברינים. כיום הזה אין מזדרזים לשלוח יד בגידולים שהכזיבו את התקוות, אבל מהרהרים בכונה עמוקה הרהורי “מצוה” זו. באין “ההשגחה העליונה” לא על השכר ולא על העונש אין גם המחשבה מצטרפת למעשה, אבל את המוחות היא מעסיקה, ואת הרצון היא שוברת. בתקופת שנים קצרה יצא גזר־דינם של תפוחי־הזהב והשקד לחיים ולמות חליפות. בימי המלחמה, כשהעולם הגדול סגר בפנינו את מוצאיו ומבאיו, והשקדים היו מונחים זמן ידוע באסמים ותפוחי־הזהב היו תלויים על העצים, ובאזור הפלחה היה מצוי הפת בסל ועוד במחירים גבוהים, ומושבות הפלחה היו “המשביר” למושבות המטעים, נגזרה גזרה על מטעים בכלל. עכשיו כשיד הזמן היתה בפלחה ובמטעיו יחדיו, ו"שבט עברתו" אינו דולג אף על אחד מענפי החקלאות, התחילו לשאול חכמינו: מה העבודה הזאת לכם; והאם לא היינו מטיבים לעשות בהניחנו את כל עבודת־האדמה לאחרים ולעבור לסדר־היום הישן־נושן המקובל מדורי־דורות…

השתוּק העובר עכשיו במשקינו החקלאיים בכלל ובמשקי מטעים בפרט אנו אלא תוצאות גל עובר. המלחמה עברה, לכאורה, אבל השלום עוד לא הוקם, והנחשולים שהטילה בסערותיה עוד לא שקטו. עניים “בתוך” – בחיל אדמתנו, במכשירי־עבודתנו ובבחינות רבות אף בכשרון־יכלת; עמוסים משאות כבדים מנשוא, שרידי ירושת המשטר הקודם, נהיינו לפתע פתאום עשירים ב"קליפה" חצונית – בשער־כספים גבוה! והעושר הזה שמור לרעתנו. כל ארצות ים־התיכון מוציאות תבואות דומות לשלנו; ובגבולותיהן שער־הכספים נמוך, ומכשירי־העבודה והעבודה עצמה בזול, ולכן יש להן אפשרות למכור את תבואותיהן במחירים נמוכים הנקבעים מהן לא בכח כמות מבוטלת שלנו. אירופה ברוב מנינה ובנינה הרוסה, וכח־קניתה ירד עד הדיוטה התחתונה. רוסיה הרחבה והאדירה, השוק הטבעי רב־הקבול לתבואות כרמינו ופרדסינו, מרוסקת אברים, אברים; ואפילו כמו שהיא סגורה היא ומסוגרה בפנינו. פירות־הכרח לפני המלחמה נעשו במצוקת־העתים הללו פירות־מותרות לרוב האוכלסים. אין אפשרות לרבים לשלם בעדם אפילו מחירים נמוכים, כפי שהם קצובים בארצות בעלות שער־כספים נמוך, בכדי ליהנות מהכמות. מי הוא איפוא אשר ידו משיגה כיום לשלם בעד איכות פירותינו המיוחדה, בעד סגולות נוספות, בין שיסודן בחול ובין שיסודן בקודש, סכומים כאלה המצטרפים במקום הקניה, לפי שער־הכספים השולט בו, למליונים וגם למליארדים….

לא רק בנו היתה יד הזמן, כי אם אפילו בחקלאות אשר בארצות־הברית פגעה. אפילו מעבר לאוקינוס מתפרצות תבואות ארצות ים־התיכון ודוחקות בזולתן מהשוק את פירות קליפורניה המהוללים. ומצד שני תבואות אמריקה, שמצאו בימי המלחמה מהלכים רבים באירופה והעשירו רבים מהפרמרים, חדלו להיות שם סחורה עוברת בשל הבדלי הוואליוטה. המשבר הכללי לא פסח גם על ארצות־הברית בכלל. ירד מגדולתו הפרמר ואחריו נגרר בעל־התעשיה. קטן כח־הקניה של הראשון, המסתפק מתוך הכרח במכונות משומשות וכלים ישנים ותיקוני רהיטים ובגדים, ותשש כח־המכירה של החרשת. האוכלסים החקלאים התופסים כארבעים אחוזים באוכלוסי הארץ אינם יכלים לראות חיים מרווחים רק בכח השוק הפנימי בלבד, ובאשר השוק החיצוני הצטמק ביכלתו ופגע בפרמר, נפגעו גם אחרים הקשורים בקשרי מסחר אתו ונפגמה כל המכונה הכלכלית, ואמריקה הלא איננה מדינה רגילה, כי אם עולם מלא נושא את עצמו, ואעפ"כ זעזועי העולם החיצוניים לא עברו בלי רושם נכר על החקלאות שלה, וכל העינים צופיות לימים של שלום אמת וקים שיחזיר את כל העולם כלו למסלולו הכלכלי הטבעי.

אין פלא אם הפרט הכורע תחת כבד משאו יום יום ושעה שעה אומר לנער את חצנו מ"עסק ביש" ואינו צופה למרחקים. אין הפרט יכל למצא תנחומים בהמצאו תחת גל סוער, כי גל אינו עובר; באשר עובר הוא בשביל אחרים, ואותו מפיל הוא, לפעמים, ללא קום. אולם כלכלה לאומית צריכה להבחין בין משברי גלים עוברים ובין משברי־עד; ולפי תקפם ועוזם לחסן את הבנין הכלכלי הלאומי בכחות שכנגד שיעמוד אתם בפניהם; והכלכלה הלאומית מלמדת אותנו: בלי חקלאות אין תקומה לעם הרוצה לחיות חיים עצמיים. והחקלאות עצמה בארץ מועטת אוכלוסי עיר לפי שעה, והאוכלוסים המעטים הקימים הם דלי־יכלת כלכלית, אינה יכלה להבנות ולהיות כח־קליטה לעולים חדשים בעזרת השוק הפנימי המצומצם; אלא: עליה, על החקלאות הנבנית, למצא בסיס בטוח בשוקי־העולם רבי־הקבול ולהיות בתוך תחומיהם בתבואותיה בת־בית ובת־התחרות שכם אחד עם בנות־מינה. ועל יוצרי המשק החקלאי הלאומי – משק במדותיו הרחבות באלפי יחידותיו ולא ב"מניניהן" הקימים, המשק הלאומי הנבנה כבסיס לגזרה כלכלית ולהתישבות רחבה – לברר היטב באיזו גידולים לתת עין, וממילא להגביר חילים לעמוד בפני כחות האיתנים הבאים אתנו בהתנגשות בשוקי־העולם.

גידולי מטעים הם פירות מונופוליון כאלה. בכחות כפולים הם מזוינים בשנים כתיקונן במלחמת־ההתחרות בשוקי העולם: בטבע הארץ ובטבע עצמנו. אין המצב הקיים יכל להיות בעינינו כמזכיר עוונות העבר וכאזהרה על העתיד; הוא בעצמו אינו אלא בן־חלוף. סביבות קטניה אשר בסיציליה מצטינות בצפיפות אוכלוסיהן, ביופי כרמיהן, גניהן ופרדסיהן, אע"פ שמתקופה לתקופה מקיא האטנה את לבתו הנוראה, השוטפת כנהר־פרצים ובולעת חי וצומח בדרכה. גם לרגלי הווזוב משתטחים כפרים צפופי־אוכלוסים, ואין לועו הזועף מבריחם. אדרבה. עוד חבה יתרה נודעת לעובדי־האדמה לשדות הדשנות האלה האוזרות משנה־חיל מ"זעזועי המקום". אין המקריות צרה צורה לקבע. והקבע הוא השלום ולא שנות־חרום.

כלכלה לאומית בריאה חיבת אמנם להיות צופה למרחקים, ולהיות מוכנה גם ליום רע, ולראות במשק המערב את אשיות המדינה; לפתח איפוא את אזור הפלחה ולבלי להיות צפויה לחסדי חוץ “ביום־דין”, אף לא להיות תלויה יותר מדאי בעליות וירידות השערים בשוקי חוץ בימי שלום. אולם כנקודת־המוצא להתישבות צפופה המבוססה על חקלאות אנטנסיבית יכלים להיות בעתיד הקרוב רק פירות־מונופוליון כאלה המוצאים שוק רב־הקבול, וזהו רק השוק החיצוני ולא הפנימי. והשוק החיצוני עלול להיות בית־קבול רק לתבואות בנות־התחרות; לעם־הארץ הודות לצרכיו המעטים כמעט כל תבואות שדותיו תהיינה תמיד בנות־התחרות, אבל בחקלאות שלנו תהיינה לכאלה רק על תנאי: עם הגברת היבולים! באזור־הפלחה הגברת־היבולים היא אפשרית רק במשקי־מקנה אנטנסיביים או במשקי “פלחה חרבה” אקסטנסיביים. הטפוס הראשון תלוי, כמבאר בפרק “כח השוק הפנימי”, בשוק הפנימי המצומצם בתכלית הצמצום, ולכן איננו בא בחשבון כבסיס להתישבות בשנים הקרובות; הטפוס השני תלוי בשוקי־חוץ, אבל הוא נשען בעיקר על שטח כפול ומשולש – על השטח האקסטנסיבית. באזור־הפלחה יבראו איפוא בתוקף חקים כלכליים “משקי־מעבר” אקסטנסיביים; ובאזור־הנטעים, המוציא את מרבית “פירות־המונופוליון”, ואשר בתחומיו הגברת האינטנסיביות אינה מותנה כבפלחה מהחזקת־מקנה בלבד, וממילא לא מגורמי השוק הפנימי, יבנו משקי־הקבע האנטנסיביים אשר יקיימו אוכלוסים צפופים.

*

היוצא מכל הדברים האמורים: החקלאות האנטנסיבית היכלה לקיים אוכלוסים צפופים לא תתכן בלי שוק בטוח רב־הקבול לתבואותיה; וזהו, לפי התנאים השוררים כיום בארץ, – השוק החיצוני! אזור־הפלחה, אם יבנה ממשקים אנטנסיביים, ימצא שוק זה אולי “מחרתים”, באשר העורק החי שבהם היא המחלבה התלויה כלה בשוק הפנימי. ה"מחר", ולא־היום"! יש בעין אבני־הבנין, לא קשה ביותר להתקין למלאכתם את הבונים; אבל הבנין עצמו עדיין לא הוקם, והמלאכה מרובה ודורשת ארכה ידועה; על כל פנים אינה יכלה להעשות כהרף־עין.

בבית, בשוק הפנימי, יכלים פירותינו להופיע כמו שהם, לפי מנהגי המקום. אולם בחוץ, על שלחנות ה"רבבה העליונה", לא יפלסו להם נתיבות אם לא יופיעו באותה הצורה הנאה, אשר בה יופיעו פירות אמריקה המבהיקים בזוהר עצמי ועטופים “עדי־עדיים” נוספים. לא רק שאין לנו אפילו התחלה של המכונה המסודרה לגלוי שוקים וליצירת שוקים, כי אם חסרה עדיין לנו ההכרה בנחיצות מכונה כזו. לא עשית פירות בלבד היא חכמה, כי אם גם מכירתם. כחצי מליון דולר לשנה מוציאה חבורת הפרדסנים בקליפורניה על מודעות, והעלו עבודה זו למדע ואמנות כאחד. מכחול־האמן וחרוזי־המשורר משמשים כקטור וכחשמל להסיע פירות לארצות רחוקות. מחלקת המודעות – ממלכה שלמה! צבע הניר שבו עטופים הפירות ו"דרגת שיקופו" – הם סוגיה חמורה המעוררת שקלה וטריה ארוכה. כותב הטורים האלה היה נוכח באספת באי־כח הפרדסים האזין להרצאת המומחה שהעמיד את השומעים על כח־המושך שבניר זה או אחר, אחרי אשר העביר את כלם “כבני מרון” לעין המסובים. בכבד־ראש מיוחד בררו שאלה זו. האמריקנים אולי הם חובבי “בלוף”, אולי לקויים גם במוסר־עליון, אבל מבלי־עולם אינם, ויודעים יפה “ביזנס”, ואין ממדותיהם להוציא לבטלה את זמנם וליצור פרובלימות, שאין מתן־שכר בצדן. ועלינו להפגש אתם בשוקי־העולם, להדבק איפוא גם קצת במדותיהם המסחריות. בלי צידה לדרך, בלי נשק מוכן, בלי למודי טכסיסי מלחמה אין מסיעים מחנות למלחמה. ומלחמת ההתחרות היא ג"כ מלחמה לכל פרטיה ודקדוקיה, ועלינו איפוא ללמוד ולהתכונן.

אנחנו יכלים להיות מוכנים, אבל איננו שמים לב עדיין לדרכי ההתקנה. הדין־וחשבון האחרון של הוזרה לחקלאות הארצות־הברית מציין את הסבות שגרמו שם למשבר בחקלאות בשנים האחרונות. ההתחרות של ארצות בעלות שער־הכספים הנמוך היא הראשונה. השניה לה היא הפרעת שווי־המשקל בין הסכומים הגדולים שהשקעו באחוזות ובמכשירי־עבודה במשך שנות־המלחמה, כשמחירי התבואות עלו למעלה ראש, ובין ירידת המחירים עכשיו. הפרמרים ששלמו, לפי גובה מחירי התבואות ששלטו בימי הפקעת שערים, מחירים גבוהים בעד אחוזות יורדים עכשיו מנכסיהם. ובשלשה אמצעים נגשים להעלות ארוכה לחקלאות: בהגדלת התקציבים על מוסדי החקירה ומוסדי־ההדרכה – המנוף העיקרי בהגברת היבולים ובבריאת שוקים ליבולים המורמים. ביצירת מוסדות אשראי נוספים ובהוזלת התעריף למשלוח תבואות חקלאיות בעזרת תקונים יסודיים במסלות־הברזל ובקריעת נתיבות חדשות במים. לפי המצב הקיים מגיעות למטרופולין הגדולים בארצות־הברית תבואות חקלאיות מארצות ים־התיכון דרך מסלות־המים ביתר זול מאשר תבואות קליפורניה דרך מסילות־הברזל המשוכללות. מוסדי החקירה, קרדיט זול וחבור־דרכים טוב – בלי המכשירים המשוכללים האלה אין יוצאים כיום היה במלחמת־התחרות לדרך רחוקה.

אנחנו לא יצרנו את המנוף המתאים, לא להגברת היבולים הקימים ולא למכירתם. ואומרים אנו להסיע המונים ולהרים משאות כבדים. אפילו נקודת־האחיזה למנוף זה עדיין לא נמצאה לנו. השטחים הקטנים עם האדמה המדוללה הנמצאים ברשותנו אינם יכלים לשמש כנקודת־אחיזה ממשית ובטוחה. אף אין עוד נטועה במוחנו ההכרח הברורה איך יוצרים חקלאות נושאת את עצמה ואיך פולסים נתיבות לכלכלה לאומית בריאה. אשר תקלוט בדרך הטבע מתנחלים חדשים, מבלי אשר העינים תהיינה נמקות וכלות ל"קפת הצדקה" ההולכת ומתוקנת מיום ליום. עמידתנו דלה וריקה איפוא כלפי בני־אומנותנו המתראים אתנו בשוקי העולם אפילו בשנים כתיקונן. והמלחמה עדין לא באה לקצה. עוד רבות התנודות בשער־הכספים. רק מחירי תבואות השדה ירדו, אבל מכשירי־עבודה, חמרי־בנין עולים עוד כפלים ויותר מאשר לפני המלחמה. ונטיעת כרם ופרדס עולה הרבה יותר מאשר בשנים כתיקונן. ה"מחר" יכל להיות בהיר כחמה, אבל ה"היום" לוטה עוד בערפל, ולא ישביע רעבים. בטפחנו אנטנסיבית את הדיבור על האנטנסיביות עשה עוד לא נעשה למענה דבר. באש־הקדומים ובאש־העתידות יכלים אנו להלהיט את עוז דמיוננו כהנה וכהנה. אבל את ההוה לא נזיז בהן אף צעד; לו יש חקי־ברזל כלכליים שלו הסוגרים שערים ואין פותח, ואף –פותחים, ואין סוגר… וברדפנו אחרי דברים למעלה מן הטבע אנו רק מחבלים בידים עמדות טבעיות, והעמדות טבעיות הן – הכנת תנאים להתישבות צפופה ולא ההתישבות הצפופה גופה. ובהרקיענו מרומים, שוכחים אנו את האדמה; והאדמה פירושה, פשוטה כמשמעה – אדמה, אדמה!

באין מוצא טבעי מהמבוכה הכללית אשר כלנו נמצאים בה תולים אנו את עינינו במוצאי־הבאי ומפלסים לנו למרחב הנכסף נתיבות־הזיה. דללו מקורות ההכנסה של משקינו החקלאיים, ונסגר המעגל בפני השואפים לעמוד על הקרקע; הבה איפוא נצמצם את ההוצאות עד קצה גבול האפשרות, ועוד למטה הימנו, – והדלת הנעולה תפתח מעצמה; יתכוץ האחד – ירוח לשני; ומהמשק המכלכל אחד בצמצום הן לא יפלא להחיות שנים בדוחק רב. כך הוא דרכה של עליה בשנות־חרום, ככתוב: פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן. אחרת אין לקיים את החקלאות במצור ובמצוק, וככה גם יבנו האוכלוסים הצפופים!

בפסוקים ובמימרות לא ידענו מחסור מעולם; ואלמלי רק אפשר היה להשביע בהם רעבים לא היינו יודעים מחסור בכלל. הצורך בקימוצים אינו זקוק גם לראיות. הקימוץ הנהו בנין־אב בכלכלת כל משק לא בשנות־רזון בלבד, כי א גם בשנות־ברכה. אולם אותם הקימוצים העלולים להביא באמת שנויים לטובה בכלכלת משקינו אינם רצויים לנו; והללו הרצויים לנו לא יביאו הצלה למשק. כי רק בתיקונים כאלה אשר ישליטו את עצמם על כלכלת המשק וגזרתו תבא הרוחה. ולא בשנויים בכלכלת העובד. הם רק ימוטטו את הקיים, ואף נפש עולה חדש לא יקיימו.

אנחנו איננו נלאים לחפש ולגלות מקורות־מחיה חדשים אשר בכחם להגביר את קליטת הארץ. בתוצרת־הארץ רואים אנו את המקלט הבטוח האחרון, ועליה חדלנו כמעט לדבר, כי אם החילונו לשיר בחרוזים ובמליצות, ואף מ"גמטריאות" איננו מסלקים את ידנו. “קתא” היא “תוצרת־הבית” החדשה! אבל החקלאות הממודנת שלנו ע"פ כל טבע מהותה מצווה ועומדת מתחילה בריתה להיות בנויה מאבני תוצרת־חוץ, ובנויה – ממסד עד הטפחות! אותה איננו אומרים להמיר באחרת; על טרקטורים לא נוַתר; במכונה המרכבה לא ננהג קימוצים. מאין תבא איפוא העזרה? מלחם־חקו של עובד־האדמה; פלגינן – נגזור. וכלכלת העובד היא כאין וכאפס לעומת המכונה הגדולה שבה שבוי כל המשק; וכלה היא עוד תוצרת־חוץ, ובהעלם גלגל אחד ממנה תשבות כלה, ואף גלגל זה תבואת־חוץ הנהו!

מה הן אבני־הבנין של יחידת־התישבות חדשה, זולה ואנטנסיבית? משש מאות הלי"מ! באחוזים למאה: 3.63 מכל הסכום השקוע בסידור משק מתחיל, שאינו מצויד בכל כלי העבודה ההכרחיים, בכל בהמת העבודה ובהמת־החלב. המשק המערב מסוג זה הבנוי על יחידת־התישבות בת מאה דונם, עוד דרכו ארוכה לפניו למלא את החסר בתקציב ולהשלים ענפים עקריים. בהמת־החלב המובאה בחשבון לא רק שאינה מספיקה כדי להיות מקור־הכנסה, אלא אפילו כדי לספק את צרכי המשפחה העובדת בחלב. אולם גם הסכום ה"לקוי" הזה מעמידנו על שני דברים: על היחס אשר בין ההוצאות החלות על כלכלת העובד ועל כלכלת בהמת־העבודה והחזקת המכונות; ועל היחס אשר בין הסכומים השקועים במשק פלח ובין הסכומים השקועים במשק חצי־ממודן, זול ובלתי משוכלל, כמו המשקים החדשים שלנו בתחילת התהוותם¹.

בזוג שורים או בזוג חמורים ובמחרשת־מסמר, שכל שוים מגיע ל־ 40–30 לי"מ, נגש הפלח לסידור משקו. מורג, מזרה, כברות אחדות ומגוב, שכל שוים כעשר לי"מ, משלימים את כל התמונה. בית־חומר הבנוי מתעשית־בית הוא שוה כסף, אבל כמעט אינו עולה דבר; חמרים ראשונים – חומר ותבן, אינם מובאים ממדינת־הים ואף לא ממרחקים בארץ; הבנין כאילו צץ מהאדמה שעליה הוא מתנוסס, כי ממנה הוא נוצר – “עצם מעצמה ובשר מבשרה”. אנשי הבית יודעים בעצמם לקושש קש, לעשות תבן וללבון לבנים, לפי המתכנת הדרושה להקמת משק. במכשירי־העבודה, מלבד אֵת המחרשה העשויה ברזל, אין שמץ מתערובת חמרי־חוץ. במאה לי"מ לכל היותר אפשר להעמיד מתנחל על הקרקע, בלי להביא בחשבון, כמובן, את הסכום המוצא על רכישת הקרקע. הרבה הוצאות על הכשרת הקרקע שהן הכרחיות לצורת משק ממודן, הן בגדר מותרות בשביל המשק הפשוט. בסכום שמוציאים על יחידת־התישבות שלנו, זולה בתכלית הזלות לפי מושגינו, אפשר לקיים חמש או שש יחידות בלי התאמצות יתרה.

מלמד־הבקר יכל היה איפוא לההפך בידנו למטה־קסם לשחררנו בבת אחת מכל מרעין־בישין הצוררים אותנו, ממשלחת מלאכים למדינות הים, מסבל התקציבים הכבדים, מ"קמפיין געצייגים" עם כל הסערות הצרורות בכנפיהם, מתעשית מוסדים כספיים הכוללים הכל, מלבד – כסף. לא היה לנו צורך ב"משביר" וכיוצא במוסדות כאלה, שעליהם לכרוע תחת כבד מכונה שלמה, בכדי לציד אותנו במכונות. לפלח אין צורך בכל “השפע” הזה, בכדי שיוכל להוציא השוקה עודף הדגן והירקות הנשאר לו אחרי ספוק משפחתו. הנה איפוא חלום עליה מהירה ואנטנסיבית, והנה גם פתרונו בדמות הקימוצים האלה!

המתנחל החדש בונה את ביתו על קימוץ עתיק־ימים והולך לו בדרך סלולה מאלפי דורות – בדרך אבות אבותינו הקדומים! הצרופים הכספיים החדשים וכל היגיעה הרבה המיגעת את מוחות חכמי הכלכלה שלנו הם מיותרים לגמרי. אין המתנחל מכניס את עצמו בעול קשה מנשא בשעת סידור המשק ואינו מוסיף למשוך בו עד זקנה ושיבה, עד כלות הכחות. כשהמשק כבר בנוי, בהמת־עבודתו זוכה מן ההפקר, ואין היא דורשת לכלכלתה כאשר תדרוש במשק ממודן חלק רביעי משטח הפלחה. לפי היבולים הקיימים, והיבולים הטובים, דרוש להקצות שטח של 20 דונם רק לכלכלת סוס אחד – החלק החמישי איפוא מיחידת־התישבות בת מאה דונם. ומההוצאה השנתית של משק כזה שהיתה מגיעה לפני המלחמה לסכום של 750 פר', יצא על חלקים של תיקונים והפחתות בלבד סכום של 200 פר' – החלק החמישי מכל ההוצאות על הספקת הצרכים. וההפחתות גופן! אין המשק בצורתו כהויתו נותן הכנסות כדי רכישת אנבנטר חדש ההולך ונפחת במשך שמונה שנים. אחרי שנות עמל כאלה יעמוד המתנחל ריקם כלעומת שבא. סובב חוזר הגלגל: חובות חדשים, תקציבים חדשים, והארץ על יבוליה הזעומים לעולם עומדת…

כשאני לעצמי אראה בעובד־האדמה שנקים מקרבנו אחד מפלאי־בראשית, ואפילו אם החקלאות תתן את האפשרות לראות אתה חיי ריוח, לפי מעלת־חיים של פרמר אמריקני. מימי לא האמנתי ואיני מאמין, כי נהיה מסוגלים בכל שבירת־הרצון לנחות למדרגת הפלח במעלת־חיינו. אני לא אבא איפוא בהצעות של “קימוצים” מסוג זה; ואין על־כל־פנים רשות להציע לאחרים אורח־חיים ירוד, אם המציע אינו מטיל על עצמו חומרות כאלה ואינו מופיע כמופת חי. אבל אלמלי היה קם קנאי כזה מקרבנו, שהיה מקיים בגופו את התורה שהוא בא להרביץ ברבים, והיה דורש “למען תחית העם והארץ” שבירת־רצון ארוכה, הייתי אומר לעצמי כדברים האלה: אני יודע כי חלוצינו מסוגלים למעשה גבורה; להשליך את נפשם מנגד בשדה־מלחמה תחת כדורי אויב או למות מות גבורים בשדה־העבודה מיתושי קדחת; אבל “למות אך פעם, לדעוך פתע, ולא למות לרגעים אלף מיתות ביום”; רבים רצו לעמוד בנסיון קשה כזה, ולא עמדו בו אפילו יחידי־סגולה. אולם לכל עת וזמן – גם לחזיונות למעלה מן הטבע. אנחנו הגענו לקיר ברזל, ובאין מוצא מתעוררת גם גבורה עילאית הדוחפת אנשים למעללים כבירים, כבירים במקרה שלפנינו לא לפי הפירות שהם עושים, כי אם לפי ההתאמצות שהם דורשים; גם החלש ילבוש איפוא עוז. בשגם אורח־החיים הפשוט טבעי הוא בתכלית הטבעיות כשהוא לעצמו, ורק בשבילנו, העמוסים מני לידה בהרגלי עיר, נראה הוא כיוצא מגדר הטבע. אי־טבעית תהיה איפוא רק הקפיצה הראשונה, ואחריה הכל ילך למישרים במסלול קבוע מאלפי דורות. אם החזון הזה יהיה למציאות, עד עבור זעם כמובן, תהיה נאמנה המציאות קודם כל לעצמה ונאמנה למצב הקשה שבו אנו נתונים; אין עלינו להמציא גזרות כלכליות מן המוכן, בטוחה ואיתנה לפי דרכה. השוקים נפתחים, ואחריהם גם שערים נעולים לחפצים לעמוד על הקרקע.

על קימוצים מסוג זה אין אנו מדברים; “מחשבת־פגול” כזאת לא תעלה גם על הדעת. קנאי הקימוץ וקנאי תוצרת־הבית הנם עוד קנאים יותר גדולים לטרקטורים גדולים, למכונות כבדות ולבהמות־עבודה אדירות ולפרות־חלב, שהן דוקא ילידות־חוץ ולא ילידות־בית, והרבה הרבה שנים תעבורנה עד אשר תהיינה ילידות־בית בדורות שהן תקמנה. בכל הכבודה הזאת באים להכביד עול על עול ומשא על משא. כל הבנין מרכב מאבני־חוץ, כבדות ויקרות, שהארץ לא תוציאן לעולם, בלתי אם יתגלו במעבה אדמתה אוצרות אשר לא שערום. המכונות החקלאיות המשוכללות ברובן הן תבואות־מונופוליון של ארצות־הברית, שאפילו גרמניה רבתי בתעשיה משתמשת בהן לצרכיה ואינה יכלה להוציאן לא כטיבן, כמתכנתן וכמחירן. מתפארת בנין המשק לא יגרע איפוא דבר, ורק מחלק בונהו יחסירו, בהורידנו אותו בצרכי חייו למדרגת פלח. מהי איפוא העבודה הזאת לנו?

גם הפלח נלחם מלחמת־קיום קשה ב"מים הזדונים", אבל קל הוא בכתנתו לעורו ובידו יביא את לחמו; ואנו עמוסים ברזל ועופרת המושכים אותנו תהומות, וקיטור וחשמל אין לנו שיחזיקונו בכחם. כחות חיצוניים הם הקוצבים את חיינו הכלכליים, ולא אנו בעצמנו; עלינו לעמוד איפוא על טיבם; או להדמות להם כליל, או לעלות עליהם לאין־ערך. במלחמת האנגלים והתורכים היו צריכים הראשונים להחזיק צבא פי כמה, בכדי לצאת בעטרת־הנצחון. על כל חיל אנגלי לוחם – היו מתלוצצים שנוני־הלשון – דרושים שנים שיאכילו אותו לשובע. כל מסלות־הברזל, הרכבות, האוטומובילים, הקטרפילרים, “הגמלת” רכבת־הראש שמשו להעברת צידה לא פחות מאשר להעברת כדורי־מות. וביום שהצידה לא באה בזמנה, פסק עורק החיים. לעומת זה יכל היה להלחם החיל התורכי חצי־רעב. חולשה זו – היא גבורה; והגבורה היא לפעמים – חולשה. כאשר כל העולם הממודן עיף במלחמה, היה מלא כח החיל הפרימיטיבי, והאחרונים במנצחים היו התורכים המוכים מתמול. גם במלחמת־ההתחרות מוקפים אנו כוחות כאלה, שחולשתם המדומה היא גבורה יתרה. בכדי להחזיק מעמד כמוהם עלינו להיות שלמים ועקביים עד הקצה האחרון: או להיות פשוטים בכל, גם באכילה וגם באמצעי־העבודה. או אם דבקנו במדות ממודנות ומחוברים למכונות האלה.

במדת החצאיות שלנו מונחת הסתירה הפנימית, שבה טמון ההרס למוטט את כל הבנין שאנו עמלים עליו. מתנוססים לתפארת בניני־הדר, מזהירות המכונות, עומדות על אבוס מלא ונאמן בהמות מיוחסות, ופרי כל העמל הזה אוכלים אחרים. מעין קללת התוכחה פסוק אחרי פסוק: זרע רב תוציא, ומעט תאסף, כי תאכלנו המכונה; כרמים תטע ועבדת, ויין לא תשתה; זיתים יהיו לך, ושמן לא תסוך; מקנה יהיה לך, וחלב לא תשתה. ועבדת את המכונה אשר תתן עול ברזל על צוארך ותאכל פרי בהמתך ופרי אדמתך עד האבידה אותך. לחם ועדשים, מנת־יומו של העמל ואוהל נטוי לו, הלא אותם משיג הפלח בידים ריקות כמעט, ובגללם אין צורך להסיע משאות כבדים. יש טעם לשמש זמן־מה את המכונה, בכדי להיות בכחה אדון לעצמו ולצאת למרחב החיים, גבוה, גבוה מעל פני חיי פלח, כאשר יעשה האכר הגרמני. אולם הלא אין לעשות מ"תפארת המשק" תכלית בפני עצמה, מעין פולחן דתי, לחיות בדמיון ולא במעשה בתפארת זו ולהמית את עצמו עליה.

אנחנו איננו יכלים איפוא להחזיק בחצאיות. באבנים שלמות עלינו לבנות: או קדומות או חדשות שבחדשות. ואם משק ממודן הוא צורך נפשי לנו, עלינו גם להיות עקביים במסקנותינו.

אותו המשק המרכב על רבוי ענפיו, ומכונותיו, ומכשיריו אינו יכל להיות פרוזדור פתוח לעובר־ושב, לא מקום־קליטה לעולים בלתי־מנוסים בעבודה ולא אוהל־תורה לחדשים. משק כלכלי, שתעודתו לתת ריוח ובא להיות בית־ספר יוצא מגדר האחד ואינו נכנס לשני – אינו מכניס ואינו מדריך. אלפי מוחות רגילים אינם יכלים למלא אף מוח אחד של מרקוני ואדיסון. מאה כשלי־ברך אינם יכלים למלא מקום אחד של רב־פעלים. עשרה רעבים אינם יכלים להוציא לפועל עבודת שבע אחד. עקבות פועל חדש אפשר להכיר כמה שנים אחרי אשר עבד, אם נעזב הוא לנפשו; והדרכה דורשת סידור מיוחד. מכונה מרכבה דורשת מכונן רב־תבונה ומלומד־נסיונות. קבוע ומחובר לה ולא בן־חלוף. כמוה דורש הוא את לחם־חקו לשובע; ה"הכרה העליונה" אינה ממלאה לזמן רב את חמרי־ההזנה ואת יתר הצרכים ההכרחיים. אי־אפשר לפרנס את המכונה ביד נדיבה ורחבה, ואת מכוננה “ככלב וכעורב”. מנת־הזנה שוה, למצער, לשניהם ושווי זכויות בטפול. מתי יגיע העובד למדרגת אנבנטר לאומי, שיחוסו על הפחתתו ועל אבוד כחותיו, כאשר יחוסו על אנבנטר המשק; לא מחמת טעמים הומניים עילאים כי אם מטעמים משקיים פשוטים. כי לא רק פרד או מכונה ההולכים וכלים בלי עתם הם אבדה כלכלית שאינה חוזרת אלא גם החלוץ־העובד; ה"מין" הזה הוא בִיקָר כמכשיר־עבודה חלוני! כי בנפל העוזר מ"ארוכת־הרעב" שמעניקים לו יפל גם –עזור…

* * * * *

בחוגי אנשי שלומנו מתהלכות עכשיו תורות כלכליות חדשות, העלולות לחולל מהפכה בתורות המקובלות ולערער את כל יסודותיהן; “איינשטייניזם כלכלי” הייתי מכנה אותן. כתורת היחסות מורות הן כי הקו העקום הוא היותר קצר, ועוד עולות הן עליה, באשר תורת היחסות מובנה רק ליחידי־סגולה, והן אינן מובנות אף לאחד. השרידים היחידים מקרבנו המשועבדים לחוקים קבועים עומדים תמהים ושואלים: איככה יעשה הפלא הגדול לפרנס המונים ב"כבשת הרש"? איך יחלקו ארבעים הלירות העולות בחלקו של מתנחל חדש והתוספות שלשה אחוזים למאה מהסכום של אלף או אלף ומאתים לי"מ? באיזה אורח יעשו הקימוצים בכלכלה, אם המשק שומר את צורתו חצי הממודנה. אין זאת כי אגדת־הקדומים קמה והיתה למציאות. על גשרי־ניר יעברו נדחי־הגולה ויגיעו בשלום לארץ־הבחירה. על גשרי־ברזל יעברו צרינו ומנדינו, ויצללו תהומות. מעשה נסים ונפלאות. דרך־הטבע היא אחרת. מעטים בונים גשרים, ורבבות הם העוברים אחרי־כך עליהם; אם הרבבות מתחילות להדחף בקוצר־רוח, נופלים גם המעטים. ואם איננו מסוגלים לקרוע את “הים הסוער” במקלנו בלבד, כאשר יעשה הפלח, ומשועבדים אנו לברזל, צריך שהברזל יהיה ברזל: חסון ומוצק! ככה עלינו לכונן את משקינו: חסונים ומוצקים ובידים ספרות, אבל בטוחות ואמונות. אם המעבר יהיה איתן, יעברו האלפים, גם הרבבות…

בחוץ אורב כצר עָנינו בעצם ממשותו; בבית שמור לרעתנו עשרנו המדומה. בין כה ובין כה בשני השוקים האלה זרים מושלים, ועלינו רק להרכין את ראשנו. ברוך איפוא המקום, שעוד הותיר לנו לפליטה רשות־היחיד שלנו, שבה יש לנו שליטה על עצמנו; רשות זו – ה"בית־שבבית"! אנו יכלים להתבצר במשק פנימי, סגור ומסוגר בפני השפעות־חוץ ובלתי־תלוי בתנודות מחירים. מי־מנוחות לפי דרכם בחוף בטוח לפי דרכו, בלי שפל ובלי גאות; אליו נחתור ואליו נסיע המונים לקראת האדמה הנכספה. את משק־הממון נבטל כליל, ונשוב למשק הטבעני – לחלופי־נכסים! הסנדלר, החיט, הרצען, הנגר, הרופא, המורה יעניקו לעובד האדמה בעין: נעלים, בגדים, כלי־רתמה, כלי־בית, מזור לגוף ורפוי לנפש תמורת חטה, חלב, בשר וביצים. צמר־גפן נגדל בעצמנו ומחמרים ראשונים אחרים לא נניח גם כן את ידינו. מים יש די בירדן, וחשמל יהיה! מה מעכב איפוא. ברבות הימים נחרש גם בברזל ונחושת – ומכונות תהיינה לנו מתוצרת־בית. הרמת־יבולים? מי בער ולא יבין כי מאתים הן יותר ממנה. אולם מי בער ויחכה למוצא־טבעי, שנפתח הוא תמיד “בשובה ונחת”. בתוקף אמנה חברותית, המשנה את הגזרה הכלכלית שלנו מיסודה ופותחת עוד דלת נעולה בפני רעבים לקרקע, יכלים אנו להיות אדוני המצב עוד היום; מי יהיה איפוא רך־הלב ורפה־הידים שיצפה למחר?…

מדינה איפוא בתוך מדינה שבמדינה. “כלל־ישראל” הנהו בארץ משק כלכלי בפני עצמו, לפי גזרה מיוחדת, ובמשק זה נהיה, אנחנו חברי הסתדרות הפועלים, משק סגור בפני עצמו. בתוך תחומי העבודה לא נוַתר אף על תג מחידושי הטכניקה; בשארית כחותינו ובמיטב כספנו נשלם בעד האחרונה שבמכונות הממודנות; ובתחומי כלכלת משקנו הצבורי נחזיק בנושנות ונחזיר את הגלגל לכמה וכמה דורות אחורנית – ממשק ממון למשק טבעני. סתירה פנימית? – ומה בכך. תחת שמש מזרח צומחים “גדולי־כלאים” כאלה. חדש־שבחדש וישן־שבישן משמשים בערבוביה – חזיון רגיל. בתוך ענני אבק ותמרות עשן משרכת את דרכה אורחת גמלים ויורטת את הדרך בפני אוטומובילים דוהרים למטה, ואוירונים צחורים מנסרים ברום התכלת למעלה; צלילי מחרוזת זוגים נוגים וצפירות קיטור עזות מתלכדים לסמפוניה אחת. נוף־המזרח!

נגד עינינו מרחפת עוד תמונת־המלחמה. מדינה מבודדה היתה הארץ. פסקו חבורי־דרכים עם העולם הגדול ונסגרו הגבולים. אין יוצא ואין בא. אפסו מהשוק הרבה תבואות־הכרח, ואף בכסף מלא אי־אפשר היה להשיגן. ירד מערכו המלא הזהב והתיקרו צרכי־אכל. כבו המאורות לכלם וישבו בלילות לאור הירח או לאור פתילת שמן מפוחמה, ולא נהדרו גם פני עשירים. בכח־איתנים חיצוני שוו עד מעלה ידועה פני החברה, למעמדותיה ולשכבותיה השונים, וירדו הצרכים. לא היתה במציאות שכבה גדולה המחזיקה את מעלת־הצרכים עד גובה הגון והמגרה תמיד את היצר הכללי ללכת בעקבותיה. ה"כלים המשולבים" החיצוניים המשוים את המחירים בכחות שוקי־חוץ בטלו; השוק הפנימי בלבד היה החותך והקוצב. ובבית גם רבו בשנות־המלחמה אוכלסי הנהנים וגדל לאין ערך כח־הקניה מכפי שהיה בימי־שלום; הצבא לקח הרבה, אבל גם נתן הרבה. האכר קבע את המחירים על תבואות שדותיו ותבואות בהמתו, והעירוני לא היתה לו ברירה אחרת, אלא לשלם. אבל בעד מה הרבה לשלם? העיקר בעד לחם־חקו. והאכר הכניס אמנם במזומן ועשה־חיל, אבל לא לאורך־ימים. הוא הכניס, מבלי להוציא הרבה כל זמן שעמדו לו המכונות וכלי־העבודה הישנים, שנרכשו במחירים נמוכים; כשהמכשרים הישנים תמו, ובעד חדשים היה הכרח לשלם מחירי־מלחמה, גדלו גם ההוצאות; והכוכב החדש שדרך בשמי החקלאות התחיל דועך.

בימי שלום אין משקים המסוגרים בהחלט בפני העולם החיצוני. גם המשק הלאומי הוא רק חוליה בכלכלה בין־הלאומית. וכל הארצות והמדינות יחדיו אינן אלא משק בין־לאומי מערב, וכל אחת מהן תקיפה בפירות־המונופוליון שלה, שהיא מוציאה בכחותיה הטבעיים או בכח טבע אנשיה. כל הגדרים המלאכותיות נפרצות. יש אמנם מדינות הקובעות מכסי־הגנה על תבואות־חוץ ידועות, בכדי לעשות את תבואות־הארץ לסחורה עוברת בשוק הפנימי; אבל אין מתקנים תקנות כאלה “בסיטונות” ובקבלנות על כל הצרכים.

בשני מקרים יש טעם למכסי־הגנה. כשהשוק רווי תבואות ידועות מחמת עודף-התוצרת. ארצות רחבות־ידים, לדוגמא, נתברכו ביבוליהן, וההצעה עלתה על הדרישה. או בתי־חרושת הוציאו הרבה תבואות למעלה מהדרישה וימלאו בהן את השוק. המחסנים והאסמים מלאים, ואין דורש להם. במקרים כאלה יכלה המדינה הבודדה להתבדל לגמרי מהעולם החיצוני, לעשות הסגר על תבואות־חוץ, בכדי שלא תדחקנה את שלה. אין במקרה זה כונה להחזיק באופן מלאכותי את המחירים על גובה ידוע, אלא להגן על משפט־הבכורה של תבואות־בית, שתמכרנה אמנם במחירים ירודים כתבואות־חוץ, אבל שהן תמכרנה ולא אחרות.

יכלים להטיל מכס על תבואות־חוץ לשם הגנה על תבואות־בית, בכדי להחזיק את המחיר על גובה ידוע למעלה מהמחיר הקצוב עליהן בשוקי־העולם. יש חשבון למדינה לפתח את החקלאות מנמוקים מדיניים־צבוריים או לפתח תעשיות ידועות, שאינן יכלות בתחילת התהוותן לעמוד בהתחרות עם תעשיות מפתחות. הקונה יכל להשיג במחירים נמוכים סחורות־חוץ, ובתוקף חקי מוכרח הוא לשלם עודף ידוע בעד סחורות־בית. תקנה כזאת היא בת־קים ובת־ערך, אם אוכלוסי הארץ יכלים ע"פ מצבם החומרי לשלם את העודף הזה; אם יש בכלל במציאות מספר הגון של אוכלוסים בעלי כח־קניה, שהיו חושכים את העודף הזה והיו מניחים אותו בבנק או במסחר, ועכשיו מוטל עליהם להוציאו לטובת האכר או לטובת תעשיה ידועה. גזרה זו לא תביא איפוא את המסחר לידי קפאון, באשר יש מי שלא ידיר הנאה מצרכיו ההכרחיים גם בשלמו מחירים גבוהים בערך. גרמניה החזיקה בשטת מכסי־הגנה על תבואות־חוץ, כדי לפתח את החקלאות. כששים אחוזים מהאוכלוסים חיים על תעשיה, מסחר ואומניות אחרות. החיים על התעשיה ומסחר־העולם מושכים את כל הכנסותיהם מצנורות חוץ. והאוכלוסים האלה בכחם לשלם לאכר מחירים יותר גבוהים בעד פרי שדותיו מאשר בעד פירות־חוץ, בהיותם משלמים עודף זה מ"מנת־החסכון" שלהם ולא מלחם־חקם הקלוקל. וככה גם האוכלוסים החקלאים האמידים יכלים לשאת במסים ידועים להגנת תעשיות ידועות, מפני שגם הם משלמים אותם מ"מנת־החסכון" ולא מלחם־חקם.

לנו יש עסק עם אוכלוסים שאינם חושכים כסף, אלה עם אלה החיים למטה ממנת־הקיום ההכרחית להחזקת הגוף; אי־אפשר איפוא להטיל עליהם מסים, באשר אם יבואו בתקנות כאלה יגזרו עליהם גזרת רעב. כח־הקניה ירד לאפס, והמטרה הנרצית לא תושג, והאוכלוסים יתנונו. אין להוציא חלב מפרה יבשה בכל התרופות שבעולם. משפחה הקונה ליטר חלב ליום במחיר שלשה גרוש, תקנה חצי ליטר אם המחיר יוכפל ותקטין את מנת־ההזנה שלה. אולם משפחה שאין בכחה להוציא ליום אלא גרש ליום אין לה ממה להפחית, באשר לא תוכל להשתמש בכלל בחלב. “הקופסאות האוסטרליות” המופתיות הן למעטים אולי קנוח־סעודה, לחלק ידוע מעט יותר מזה, אולם לרוב – הסעודה עצמה! בלעדיהן עליו לחיות על פת חרבה בלבד. אם יגזרו על קופסאות אלה לא יקנו את הקופסאות היקרות שלנו, מפני שכח־הקניה של רוב אוכלוסינו מגיע בקושי רב עד כדי קנית קופסאות זולות. לא לחנם היו מתנגדים הסוציאל־דמוקרטים בגרמניה למכסי־הגנה על צרכי אוכל, באשר הם קובעים את נפש הפועל. מכס אפשר להטיל על צרכי מותרות כמו טבק, יין וכיוצא, אבל לא על צרכי־האוכל ההכרחיים; ורק אלה באים, לפי שעה, בחשבון אצלנו בשוק הפנימי.

רוב אוכלוסי הארץ הוא חקלאי. בעלי־תעשיה כמעט אין במציאות, אם לא להביא בחשבון את ההתחלות “הקיקיוניות” המעטות. אוכלוסי העיר מעטים במנין ודלי־יכלת; הם אינם יכלים איפוא להרחיב את השוק הפנימי. האוכלוסים החקלאים הם איפוא אשר יעבירו על כתפיהם את התעשיה, תוצרת־הארץ, – הם אשר אין להם כח לשאת את עצמם! אבל גם כח־קניתם מהו ומה ערכו; חלקו מתקרב לאפס, וחלקו עוד למטה הימנו. הפלח או האכר אין בכחו, למשל, להוציא עשר לירות בעד כלי־בית, ובמקום לקנות שלחן יפה וכסאות נאים מבחוץ, יקנה פשוטים מתוצרת־הארץ לחיזוקה ולבסוסה; אלא יש בסך־הכל ביכלתו להוציא שתי לירות, ואף פרוטה יתירה אין לו; ובשתי לירות יכול הוא עוד לקנות איזו כלי־בית מבחוץ, ומתוצרת־בית אינו משיג דבר. מכס־הגנה, זאת אומרת: ליטול את האפשרות מרבים בכלל להשתמש במטה וכסא. כי התוצרת המקומית אינה יכלה להמציא את הכלים האלה, אפילו בצורה היותר פשוטה, בהתאם ליכלת הקונה הדל. גזרת המכס היא איפוא לרעת הצרכנים הדלים ולא לטובת היצר המקומי, כי לסחורתו בין כה ובין כה לא יהיו קופצים. התוצאה תהיה: בית הפלח ישאר ריק בלי שלחן, ומחסן היַצָר יהיה מלא וגדוש בהם. האחד יהי חסר, והשני לא יהנה.

אין תבואות שדה מונחות עכשיו באוסם מפני שבכלל אין קונים להן, אלא אין קונים לשלם אותו המחיר אשר האכר המקומי ישית עליהן ומוכרח לדרשו. אין איפוא פרובלמה של עודף־תוצרת, אלא שאלה של התחרות. הפרמר האוסטרלי יכל למכר את החטה שלו במחיר יותר נמוך מאשר אנו יכולים למכרה. הפתרון הוא איפוא גם כן פשוט. אם נוכל להוריד את המחירים נכה אנו את חטת אוסטרליה ולא להיפך. אלמלי היו אוכלסי עיר רבים במנין וחזקים ביכלתם היינו אומרים: שלמו את העודף להגנת החקלאות! אבל מי ישלם? הקומץ העירוני הזה לא ישביע, והחקלאי הלא אין טעם שיוציא מכיס האחד ויכניס לשני. אין תבואות התעשיה מונחות במחסן באין דורש להן בכלל, כי אם באין קונה בעל־יכלת לשלם בעדו מחירים יוצאים מגדר הרגיל. וגם במקרה זה ההגנה היחידה והמיוחדה היא – הסגולה הטבעית לעמוד בפני התחרות.

מהי איפוא התקנה שאנו מתקנים, מבחינה כלכלית טהורה ולא מבחינה חברותית, בבואנו לאגד לאגודה אחת את כל משקינו החקלאיים מצד אחד ולאגודה שניה את כל בעלי האומניות השונים מצד שני ולהעמידן זו לעומת זו? משותפות של רוטשילד ורוקפלר יעלו כבר גידולים עושי פירות. אולם למי ירוַח משותפות של שני קבצנים ומה הנם הפירות אשר תעשה השפעת־גומלין זו. אם דגניה ועין־חרוד תמכרנה את תבואות שדותיהן ובהמתן במחירים גבוהים לפועלי הכביש, תצאנה הן בריוח, והגרעון ירשם בפנקסי פועלי־הכביש. אם תהיינה מוכרחות למכור במחירים נמוכים, לא לפי יכלתו הטבעית ושפל הכנסתו של המשק אלא לפי מדרגת כח־הקניה של הצרכן, תצאנה הן בהפסד ופועלי הכביש ירויחו. אם הנפח והרצען והנגר יעשו את מלאכתם בזול לפי יכלת החקלאות הירודה יצאו הם וידיהם על ראשם; אם יקחו מחירים לפי ההכרח הטבוע בגזרה הכלכלית של הארץ תצעד החקלאות בתלמה המקובל. 0+0+0=0 היא נוסחא אלמנטרית מאד, אבל נכונה. כי גם לתעשיה, וגם לחקלאות חסר העיקר: הגברת הפרודוקציה! וכאשר היא אינה, חי וקים הגרעון המתמיד! ואם הפנקסים יתנהלו לפי שטה זו או אחרת, אם החשבונות יוסגו מקונטה לקונטה, הקופה תשאר ריקה כמו שהיא, והפירמידה של הדיפיציטים תלך ותגדל מעלה, מעלה.

משקינו החקלאים אינם יכולים, כאמור, להתקיים לא מחמת שוק סגור בהחלט, אלא מחמת חוסר יכלת לעמוד בהתחרות. הם מוכרחים לשית מחיר גבוה על חלב בהשואה לארצות אחרות, יען כי יבול האדמה הוא זעום, יען כי יכלת־הפרה היא מעטה, יען בכשרון־העבודה, ובעיקר ביכלת־הסידור, החקלאי שלנו נופל מהחקלאי בחוץ. אם נכפיל את יבול האדמה ונכפיל את תבואת החלב, והשטח המפרנס פרה אחת יפרנס שתים, והפרה עצמה תתן הכנסה כפולה, יוכל חקלאי זה למכור את תבואות בהמתו בחצי המחיר השורר כיום, ואז יתרחב חוג הקונים; אז כל הארץ פתוחה לפניו בשביל פירות בלתי־משומרים, וכל העולם בשביל פירות משומרים, אם רק לא יעלים עין מחקי הכלכלה השוררים ויביא בחשבון את טבע הארץ וטבעו הוא – להוציא השוקה פירות־מונופוליון. בעלי האומניות השונים שבארץ יבטיחו גם הם את השוק למעשי־ידיהם, אם ימצאו את הדרך להסתגל לפי היכלת הטבעית של האוכלסים הקיימים. בכל רחבי־הארץ והעולם יש איפוא אפשרות להשתרע, למה איפוא להתכנס בעוגה מלאכותית צרה. והאפשרות הזאת היא נתנת לנו בלכתנו בדרכי־הטבע; בלעדיהן תשאר עמידתו ריקה כמו שהיתה, אחרי כל הסיגים והתקנות, גם בתוך העוגה המתוחמת.

* * * * *

מכסי־הגנה כשטה מדינית וכלכלית יש לה הצדדים החיובים והשליליים, ורבים הם המחזקים בה, ורבים הם מתנגדיה. על כל פנים אין הנידון דומה לראיה. המדינה המעמיסה על יושביה מכסי־הגנה לוקחת, אבל גם נותנת. כל תושב נהנה, אם לא ביחס צודק ובמדה שוה, ממוסדי המדינה וסדריה שהם לא יתכנו בלי מסים. מכסי־הגנה פנימיים, שהם נוספים על מסי המדינה, ומתקיימים בתוקף אמנת־הסכם בחוג ידוע, רק יעמיסו עול על עול ונתן לא יתנו דבר. ואין על מי להעמיס, ואין ממי לקחת. יכלים להיות חלוקי־דעות אם כדאי להעמיס משא על מכונה יותר מכפי עומסה ולהפחיתה מהר לשם ריוח־שעה או להביא בחשבון ריוח קבע ולהעבידה לאט לאט. אבל אם קיטור אין – למה כל הוכוחים. יכלים להכניס בעול־ברזל בהמת־עבודה אבירה מבלי להביא בחשבון צער־בעלי־חיים. אבל נגד “סוסת מנדלי” אין עצה ואין תבונה; היא הפוסקת האחרונה במקרים כאלה: היא אינה זזה ממקומה תחת כל שבטי־עברה שבעולם!

קודש וחול שניהם הם כחות גדולים. אבל טוב שלא ישמשו בערבוביה, וכל אחד ישאר בתחומו המגבל. ואין להפוך את החול לקודש. חלופי־נכסים – זוהי אופרציה פשוטה של בני בשר־ודם פשוטים. אין לעשות מתוצרת־בית “לחם־הפנים” ומתוצרת־זרים “יין־נסך”. אין זו זכות יתרה לאכר האוכל את לחמו ביוקר, אם הוא יכל לגדל תפוחי זהב לפדותם בשוק במחירים גבוהים ולקנות לחם מאחר בזול. זהו בזבוז בכלכלה הלאומית להשתמש באדמה, המתאימה לתפוחי זהב או לפרחים, לזריעת חטה, שאין בכחה להכניס אלא מעט מזעיר מהמינים הנזכרים, רק לשם אידיאולוגיה לאכל “לחם עצמי”. אין אסון אם דגניה תמכור את תבואותיה לסוחר ולא תעבירן צפונה לקבוצה, שגם היא יכלה להשיגן שם מסוחר. ריכוז המכירה וריכוז הקניה אינם אומרים להדיר הנאה מ"תבואה זרה", כי אם בכח ריכוז זה להשיג מחירים טובים. יש פלס אחד לערך כל פרי – הכסף! בפלס זה הם משתוים. אם יש עלית מחירים כללית על תבואות שדה – הפקעת שערים – אין להכריח את חקלאינו לטובת הכלל להיות נדבנים. אין לפחד מפני “האקומלציה” של הרכוש במשק זעיר או בקבוצה שאינה אלא קבוץ משקים זעירים; הטבע כבר דאג לכך, שהאכר הזעיר לא ישמן ולא יבעט; נגד “ארס־העושר” יש “ארס שכנגד” – ממש כמו בביולוגיה. עם עלית־המחירים על תבואות חקלאיות עולים גם המחירים על מכונות חקלאיות; בעל־התעשיה בקי גם־כן בחזון־הרוחות, וידוע להשתמש בהן להנאתו. מי ימלא אז את חסרון החקלאות, שכלה מכורה היא, כמבאר בפרק הקודם, לתוצרת־חוץ.

החול יהיה תמיד גם הקוצב את חיי החול. אם “המשביר”, למשל, ידרוש תמורת סחורותיו מחירים גבוהים מאלה הקצובים בשוק, אם בנק הפועלים ישנה ממטבע הטבוע בבנקים, ואם המשרד יבנה ביוקר ויהיה זקוק למכסי־הגנה – כלם יהיו בנופלים. מה טעם איפוא בחלופי־תוצרת? האם נסינו להביא תבואות אל השוק במחירים הקצובים ומצאנו אותו פתוח לאחרים וסגור בפנינו? האם הראינו את כחנו בגידולי־ירקות להמציא לא רק יפי־תואר ויפי־מראה, כי אם גם בזול. יש איפוא שוק, ויש מחיר לכל דבר, ומשעבוד זה איננו יכלים להשתחרר. כל הנחלים הולכים לים זה. אם יש מוצא טבעי אליו – אין צורך בחידושי־פלא. אם סגורים המוצאים מה יועילו כל החילופים האלה, ומה דמות למטבע החדשה שנתיך אנו – “שקל קודש” שלא יהיה לו שום ערך מעבר לתחומינו הצרים. באיי רובינסון כלכליים לא נשנה את המשטר הכלכלי הקיים, אף האיים האלה יגָרפו בלי רחמים בזרמי חוץ האדירים, ולא ישאר זכר להם.

לא מתמול מחפשים אנו דרכים להגברת כח־הקליטה של הארץ. יוצרי הרעיון של “כבוש העבודה והתבצרותה בכל הענפים” רדפו ג"כ אחרי מטרה זו. הצדק המחלט הצפון ברעיון זה במקומו עומד; וחיי החול ג"כ מתנהגים במסלולם ולא התקרבו אליו. תמיד הקול – קול יעקב! אנחנו במוסר־עליון שלנו, והם ב"יעלה" המופתי שלהם. בתקופה קצרה זו למדנו לנסיון איזו דברים. אין להטות את זרם החיים הכלכליים ואין לשנות את טיבם בתוקף אמנת־ניר. על כל פנים על גשרי־ניר כאלה לא יעבירו עולים. במקום הפועל שכיר־היום שנינו: העובד החפשי! אנו אמרנו: אין אנו נלחמים באנשים המוכרחים בתוקף חקי הכלכלה להשתמש בעבודה זולה, אלא בשטח שצריך להחליפה באחרת, בהתישבות העומדת על עבודה עצמית, שאין לפניה לא עבודה זולה ולא יקרה והמוציאה בכלל מתחומיה כל עבודה שכורה. הגבלת השטח אומרת, אין לעובד יותר אדמה מכפי שיוכל הוא ומשפחתו לעבדה; זהו חק אורגני המונח בטבע המשק ואנו נותן להשנות, באשר משק כזה ע"פ טבעו אינו יכל אלא לפרנס את העובד כדי מחיתו ולא להעניק לו עוד עודף לתשלום בעד עבודה שכורה. וככה נוכל לקוות להצלחה בשאלת השוק. לא “גשרי־ניר” לעולים, כי אם גשרי־ברזל הנשענים על חקי־הברזל של הכלכלה. והחקים האלה הם: השואת הכחות במלחמת־ההתחרות בשוקי־בית ובשוקי־חוץ, ולא “בתחומי-מושב” שניצור לעצמנו; והשואת הכחות יסודה בהגברת תנובת־האדמה. רק בכחה תעלמנה ה"קופסאות", הקופסאות האוסטרליות וה"קופסאות התקציביות", ולא בכח דרשות והחרמות, לא ב"שם המפרש": קנו תוצרת הארץ, ולא בקמיעות וגימטרייאות “קתא”. ותנובת האדמה, ראשית הכל ותכלית הכל, דורשת ארכה ידועה, ואין דרכה בקפיצות.