בחוץ אורב כצר עָנינו בעצם ממשותו; בבית שמור לרעתנו עשרנו המדומה. בין כה ובין כה בשני השוקים האלה זרים מושלים, ועלינו רק להרכין את ראשנו. ברוך איפוא המקום, שעוד הותיר לנו לפליטה רשות־היחיד שלנו, שבה יש לנו שליטה על עצמנו; רשות זו – ה"בית־שבבית"! אנו יכלים להתבצר במשק פנימי, סגור ומסוגר בפני השפעות־חוץ ובלתי־תלוי בתנודות מחירים. מי־מנוחות לפי דרכם בחוף בטוח לפי דרכו, בלי שפל ובלי גאות; אליו נחתור ואליו נסיע המונים לקראת האדמה הנכספה. את משק־הממון נבטל כליל, ונשוב למשק הטבעני – לחלופי־נכסים! הסנדלר, החיט, הרצען, הנגר, הרופא, המורה יעניקו לעובד האדמה בעין: נעלים, בגדים, כלי־רתמה, כלי־בית, מזור לגוף ורפוי לנפש תמורת חטה, חלב, בשר וביצים. צמר־גפן נגדל בעצמנו ומחמרים ראשונים אחרים לא נניח גם כן את ידינו. מים יש די בירדן, וחשמל יהיה! מה מעכב איפוא. ברבות הימים נחרש גם בברזל ונחושת – ומכונות תהיינה לנו מתוצרת־בית. הרמת־יבולים? מי בער ולא יבין כי מאתים הן יותר ממנה. אולם מי בער ויחכה למוצא־טבעי, שנפתח הוא תמיד “בשובה ונחת”. בתוקף אמנה חברותית, המשנה את הגזרה הכלכלית שלנו מיסודה ופותחת עוד דלת נעולה בפני רעבים לקרקע, יכלים אנו להיות אדוני המצב עוד היום; מי יהיה איפוא רך־הלב ורפה־הידים שיצפה למחר?…

מדינה איפוא בתוך מדינה שבמדינה. “כלל־ישראל” הנהו בארץ משק כלכלי בפני עצמו, לפי גזרה מיוחדת, ובמשק זה נהיה, אנחנו חברי הסתדרות הפועלים, משק סגור בפני עצמו. בתוך תחומי העבודה לא נוַתר אף על תג מחידושי הטכניקה; בשארית כחותינו ובמיטב כספנו נשלם בעד האחרונה שבמכונות הממודנות; ובתחומי כלכלת משקנו הצבורי נחזיק בנושנות ונחזיר את הגלגל לכמה וכמה דורות אחורנית – ממשק ממון למשק טבעני. סתירה פנימית? – ומה בכך. תחת שמש מזרח צומחים “גדולי־כלאים” כאלה. חדש־שבחדש וישן־שבישן משמשים בערבוביה – חזיון רגיל. בתוך ענני אבק ותמרות עשן משרכת את דרכה אורחת גמלים ויורטת את הדרך בפני אוטומובילים דוהרים למטה, ואוירונים צחורים מנסרים ברום התכלת למעלה; צלילי מחרוזת זוגים נוגים וצפירות קיטור עזות מתלכדים לסמפוניה אחת. נוף־המזרח!

נגד עינינו מרחפת עוד תמונת־המלחמה. מדינה מבודדה היתה הארץ. פסקו חבורי־דרכים עם העולם הגדול ונסגרו הגבולים. אין יוצא ואין בא. אפסו מהשוק הרבה תבואות־הכרח, ואף בכסף מלא אי־אפשר היה להשיגן. ירד מערכו המלא הזהב והתיקרו צרכי־אכל. כבו המאורות לכלם וישבו בלילות לאור הירח או לאור פתילת שמן מפוחמה, ולא נהדרו גם פני עשירים. בכח־איתנים חיצוני שוו עד מעלה ידועה פני החברה, למעמדותיה ולשכבותיה השונים, וירדו הצרכים. לא היתה במציאות שכבה גדולה המחזיקה את מעלת־הצרכים עד גובה הגון והמגרה תמיד את היצר הכללי ללכת בעקבותיה. ה"כלים המשולבים" החיצוניים המשוים את המחירים בכחות שוקי־חוץ בטלו; השוק הפנימי בלבד היה החותך והקוצב. ובבית גם רבו בשנות־המלחמה אוכלסי הנהנים וגדל לאין ערך כח־הקניה מכפי שהיה בימי־שלום; הצבא לקח הרבה, אבל גם נתן הרבה. האכר קבע את המחירים על תבואות שדותיו ותבואות בהמתו, והעירוני לא היתה לו ברירה אחרת, אלא לשלם. אבל בעד מה הרבה לשלם? העיקר בעד לחם־חקו. והאכר הכניס אמנם במזומן ועשה־חיל, אבל לא לאורך־ימים. הוא הכניס, מבלי להוציא הרבה כל זמן שעמדו לו המכונות וכלי־העבודה הישנים, שנרכשו במחירים נמוכים; כשהמכשרים הישנים תמו, ובעד חדשים היה הכרח לשלם מחירי־מלחמה, גדלו גם ההוצאות; והכוכב החדש שדרך בשמי החקלאות התחיל דועך.

בימי שלום אין משקים המסוגרים בהחלט בפני העולם החיצוני. גם המשק הלאומי הוא רק חוליה בכלכלה בין־הלאומית. וכל הארצות והמדינות יחדיו אינן אלא משק בין־לאומי מערב, וכל אחת מהן תקיפה בפירות־המונופוליון שלה, שהיא מוציאה בכחותיה הטבעיים או בכח טבע אנשיה. כל הגדרים המלאכותיות נפרצות. יש אמנם מדינות הקובעות מכסי־הגנה על תבואות־חוץ ידועות, בכדי לעשות את תבואות־הארץ לסחורה עוברת בשוק הפנימי; אבל אין מתקנים תקנות כאלה “בסיטונות” ובקבלנות על כל הצרכים.

בשני מקרים יש טעם למכסי־הגנה. כשהשוק רווי תבואות ידועות מחמת עודף-התוצרת. ארצות רחבות־ידים, לדוגמא, נתברכו ביבוליהן, וההצעה עלתה על הדרישה. או בתי־חרושת הוציאו הרבה תבואות למעלה מהדרישה וימלאו בהן את השוק. המחסנים והאסמים מלאים, ואין דורש להם. במקרים כאלה יכלה המדינה הבודדה להתבדל לגמרי מהעולם החיצוני, לעשות הסגר על תבואות־חוץ, בכדי שלא תדחקנה את שלה. אין במקרה זה כונה להחזיק באופן מלאכותי את המחירים על גובה ידוע, אלא להגן על משפט־הבכורה של תבואות־בית, שתמכרנה אמנם במחירים ירודים כתבואות־חוץ, אבל שהן תמכרנה ולא אחרות.

יכלים להטיל מכס על תבואות־חוץ לשם הגנה על תבואות־בית, בכדי להחזיק את המחיר על גובה ידוע למעלה מהמחיר הקצוב עליהן בשוקי־העולם. יש חשבון למדינה לפתח את החקלאות מנמוקים מדיניים־צבוריים או לפתח תעשיות ידועות, שאינן יכלות בתחילת התהוותן לעמוד בהתחרות עם תעשיות מפתחות. הקונה יכל להשיג במחירים נמוכים סחורות־חוץ, ובתוקף חקי מוכרח הוא לשלם עודף ידוע בעד סחורות־בית. תקנה כזאת היא בת־קים ובת־ערך, אם אוכלוסי הארץ יכלים ע"פ מצבם החומרי לשלם את העודף הזה; אם יש בכלל במציאות מספר הגון של אוכלוסים בעלי כח־קניה, שהיו חושכים את העודף הזה והיו מניחים אותו בבנק או במסחר, ועכשיו מוטל עליהם להוציאו לטובת האכר או לטובת תעשיה ידועה. גזרה זו לא תביא איפוא את המסחר לידי קפאון, באשר יש מי שלא ידיר הנאה מצרכיו ההכרחיים גם בשלמו מחירים גבוהים בערך. גרמניה החזיקה בשטת מכסי־הגנה על תבואות־חוץ, כדי לפתח את החקלאות. כששים אחוזים מהאוכלוסים חיים על תעשיה, מסחר ואומניות אחרות. החיים על התעשיה ומסחר־העולם מושכים את כל הכנסותיהם מצנורות חוץ. והאוכלוסים האלה בכחם לשלם לאכר מחירים יותר גבוהים בעד פרי שדותיו מאשר בעד פירות־חוץ, בהיותם משלמים עודף זה מ"מנת־החסכון" שלהם ולא מלחם־חקם הקלוקל. וככה גם האוכלוסים החקלאים האמידים יכלים לשאת במסים ידועים להגנת תעשיות ידועות, מפני שגם הם משלמים אותם מ"מנת־החסכון" ולא מלחם־חקם.

לנו יש עסק עם אוכלוסים שאינם חושכים כסף, אלה עם אלה החיים למטה ממנת־הקיום ההכרחית להחזקת הגוף; אי־אפשר איפוא להטיל עליהם מסים, באשר אם יבואו בתקנות כאלה יגזרו עליהם גזרת רעב. כח־הקניה ירד לאפס, והמטרה הנרצית לא תושג, והאוכלוסים יתנונו. אין להוציא חלב מפרה יבשה בכל התרופות שבעולם. משפחה הקונה ליטר חלב ליום במחיר שלשה גרוש, תקנה חצי ליטר אם המחיר יוכפל ותקטין את מנת־ההזנה שלה. אולם משפחה שאין בכחה להוציא ליום אלא גרש ליום אין לה ממה להפחית, באשר לא תוכל להשתמש בכלל בחלב. “הקופסאות האוסטרליות” המופתיות הן למעטים אולי קנוח־סעודה, לחלק ידוע מעט יותר מזה, אולם לרוב – הסעודה עצמה! בלעדיהן עליו לחיות על פת חרבה בלבד. אם יגזרו על קופסאות אלה לא יקנו את הקופסאות היקרות שלנו, מפני שכח־הקניה של רוב אוכלוסינו מגיע בקושי רב עד כדי קנית קופסאות זולות. לא לחנם היו מתנגדים הסוציאל־דמוקרטים בגרמניה למכסי־הגנה על צרכי אוכל, באשר הם קובעים את נפש הפועל. מכס אפשר להטיל על צרכי מותרות כמו טבק, יין וכיוצא, אבל לא על צרכי־האוכל ההכרחיים; ורק אלה באים, לפי שעה, בחשבון אצלנו בשוק הפנימי.

רוב אוכלוסי הארץ הוא חקלאי. בעלי־תעשיה כמעט אין במציאות, אם לא להביא בחשבון את ההתחלות “הקיקיוניות” המעטות. אוכלוסי העיר מעטים במנין ודלי־יכלת; הם אינם יכלים איפוא להרחיב את השוק הפנימי. האוכלוסים החקלאים הם איפוא אשר יעבירו על כתפיהם את התעשיה, תוצרת־הארץ, – הם אשר אין להם כח לשאת את עצמם! אבל גם כח־קניתם מהו ומה ערכו; חלקו מתקרב לאפס, וחלקו עוד למטה הימנו. הפלח או האכר אין בכחו, למשל, להוציא עשר לירות בעד כלי־בית, ובמקום לקנות שלחן יפה וכסאות נאים מבחוץ, יקנה פשוטים מתוצרת־הארץ לחיזוקה ולבסוסה; אלא יש בסך־הכל ביכלתו להוציא שתי לירות, ואף פרוטה יתירה אין לו; ובשתי לירות יכול הוא עוד לקנות איזו כלי־בית מבחוץ, ומתוצרת־בית אינו משיג דבר. מכס־הגנה, זאת אומרת: ליטול את האפשרות מרבים בכלל להשתמש במטה וכסא. כי התוצרת המקומית אינה יכלה להמציא את הכלים האלה, אפילו בצורה היותר פשוטה, בהתאם ליכלת הקונה הדל. גזרת המכס היא איפוא לרעת הצרכנים הדלים ולא לטובת היצר המקומי, כי לסחורתו בין כה ובין כה לא יהיו קופצים. התוצאה תהיה: בית הפלח ישאר ריק בלי שלחן, ומחסן היַצָר יהיה מלא וגדוש בהם. האחד יהי חסר, והשני לא יהנה.

אין תבואות שדה מונחות עכשיו באוסם מפני שבכלל אין קונים להן, אלא אין קונים לשלם אותו המחיר אשר האכר המקומי ישית עליהן ומוכרח לדרשו. אין איפוא פרובלמה של עודף־תוצרת, אלא שאלה של התחרות. הפרמר האוסטרלי יכל למכר את החטה שלו במחיר יותר נמוך מאשר אנו יכולים למכרה. הפתרון הוא איפוא גם כן פשוט. אם נוכל להוריד את המחירים נכה אנו את חטת אוסטרליה ולא להיפך. אלמלי היו אוכלסי עיר רבים במנין וחזקים ביכלתם היינו אומרים: שלמו את העודף להגנת החקלאות! אבל מי ישלם? הקומץ העירוני הזה לא ישביע, והחקלאי הלא אין טעם שיוציא מכיס האחד ויכניס לשני. אין תבואות התעשיה מונחות במחסן באין דורש להן בכלל, כי אם באין קונה בעל־יכלת לשלם בעדו מחירים יוצאים מגדר הרגיל. וגם במקרה זה ההגנה היחידה והמיוחדה היא – הסגולה הטבעית לעמוד בפני התחרות.

מהי איפוא התקנה שאנו מתקנים, מבחינה כלכלית טהורה ולא מבחינה חברותית, בבואנו לאגד לאגודה אחת את כל משקינו החקלאיים מצד אחד ולאגודה שניה את כל בעלי האומניות השונים מצד שני ולהעמידן זו לעומת זו? משותפות של רוטשילד ורוקפלר יעלו כבר גידולים עושי פירות. אולם למי ירוַח משותפות של שני קבצנים ומה הנם הפירות אשר תעשה השפעת־גומלין זו. אם דגניה ועין־חרוד תמכרנה את תבואות שדותיהן ובהמתן במחירים גבוהים לפועלי הכביש, תצאנה הן בריוח, והגרעון ירשם בפנקסי פועלי־הכביש. אם תהיינה מוכרחות למכור במחירים נמוכים, לא לפי יכלתו הטבעית ושפל הכנסתו של המשק אלא לפי מדרגת כח־הקניה של הצרכן, תצאנה הן בהפסד ופועלי הכביש ירויחו. אם הנפח והרצען והנגר יעשו את מלאכתם בזול לפי יכלת החקלאות הירודה יצאו הם וידיהם על ראשם; אם יקחו מחירים לפי ההכרח הטבוע בגזרה הכלכלית של הארץ תצעד החקלאות בתלמה המקובל. 0+0+0=0 היא נוסחא אלמנטרית מאד, אבל נכונה. כי גם לתעשיה, וגם לחקלאות חסר העיקר: הגברת הפרודוקציה! וכאשר היא אינה, חי וקים הגרעון המתמיד! ואם הפנקסים יתנהלו לפי שטה זו או אחרת, אם החשבונות יוסגו מקונטה לקונטה, הקופה תשאר ריקה כמו שהיא, והפירמידה של הדיפיציטים תלך ותגדל מעלה, מעלה.

משקינו החקלאים אינם יכולים, כאמור, להתקיים לא מחמת שוק סגור בהחלט, אלא מחמת חוסר יכלת לעמוד בהתחרות. הם מוכרחים לשית מחיר גבוה על חלב בהשואה לארצות אחרות, יען כי יבול האדמה הוא זעום, יען כי יכלת־הפרה היא מעטה, יען בכשרון־העבודה, ובעיקר ביכלת־הסידור, החקלאי שלנו נופל מהחקלאי בחוץ. אם נכפיל את יבול האדמה ונכפיל את תבואת החלב, והשטח המפרנס פרה אחת יפרנס שתים, והפרה עצמה תתן הכנסה כפולה, יוכל חקלאי זה למכור את תבואות בהמתו בחצי המחיר השורר כיום, ואז יתרחב חוג הקונים; אז כל הארץ פתוחה לפניו בשביל פירות בלתי־משומרים, וכל העולם בשביל פירות משומרים, אם רק לא יעלים עין מחקי הכלכלה השוררים ויביא בחשבון את טבע הארץ וטבעו הוא – להוציא השוקה פירות־מונופוליון. בעלי האומניות השונים שבארץ יבטיחו גם הם את השוק למעשי־ידיהם, אם ימצאו את הדרך להסתגל לפי היכלת הטבעית של האוכלסים הקיימים. בכל רחבי־הארץ והעולם יש איפוא אפשרות להשתרע, למה איפוא להתכנס בעוגה מלאכותית צרה. והאפשרות הזאת היא נתנת לנו בלכתנו בדרכי־הטבע; בלעדיהן תשאר עמידתו ריקה כמו שהיתה, אחרי כל הסיגים והתקנות, גם בתוך העוגה המתוחמת.

* * * * *

מכסי־הגנה כשטה מדינית וכלכלית יש לה הצדדים החיובים והשליליים, ורבים הם המחזקים בה, ורבים הם מתנגדיה. על כל פנים אין הנידון דומה לראיה. המדינה המעמיסה על יושביה מכסי־הגנה לוקחת, אבל גם נותנת. כל תושב נהנה, אם לא ביחס צודק ובמדה שוה, ממוסדי המדינה וסדריה שהם לא יתכנו בלי מסים. מכסי־הגנה פנימיים, שהם נוספים על מסי המדינה, ומתקיימים בתוקף אמנת־הסכם בחוג ידוע, רק יעמיסו עול על עול ונתן לא יתנו דבר. ואין על מי להעמיס, ואין ממי לקחת. יכלים להיות חלוקי־דעות אם כדאי להעמיס משא על מכונה יותר מכפי עומסה ולהפחיתה מהר לשם ריוח־שעה או להביא בחשבון ריוח קבע ולהעבידה לאט לאט. אבל אם קיטור אין – למה כל הוכוחים. יכלים להכניס בעול־ברזל בהמת־עבודה אבירה מבלי להביא בחשבון צער־בעלי־חיים. אבל נגד “סוסת מנדלי” אין עצה ואין תבונה; היא הפוסקת האחרונה במקרים כאלה: היא אינה זזה ממקומה תחת כל שבטי־עברה שבעולם!

קודש וחול שניהם הם כחות גדולים. אבל טוב שלא ישמשו בערבוביה, וכל אחד ישאר בתחומו המגבל. ואין להפוך את החול לקודש. חלופי־נכסים – זוהי אופרציה פשוטה של בני בשר־ודם פשוטים. אין לעשות מתוצרת־בית “לחם־הפנים” ומתוצרת־זרים “יין־נסך”. אין זו זכות יתרה לאכר האוכל את לחמו ביוקר, אם הוא יכל לגדל תפוחי זהב לפדותם בשוק במחירים גבוהים ולקנות לחם מאחר בזול. זהו בזבוז בכלכלה הלאומית להשתמש באדמה, המתאימה לתפוחי זהב או לפרחים, לזריעת חטה, שאין בכחה להכניס אלא מעט מזעיר מהמינים הנזכרים, רק לשם אידיאולוגיה לאכל “לחם עצמי”. אין אסון אם דגניה תמכור את תבואותיה לסוחר ולא תעבירן צפונה לקבוצה, שגם היא יכלה להשיגן שם מסוחר. ריכוז המכירה וריכוז הקניה אינם אומרים להדיר הנאה מ"תבואה זרה", כי אם בכח ריכוז זה להשיג מחירים טובים. יש פלס אחד לערך כל פרי – הכסף! בפלס זה הם משתוים. אם יש עלית מחירים כללית על תבואות שדה – הפקעת שערים – אין להכריח את חקלאינו לטובת הכלל להיות נדבנים. אין לפחד מפני “האקומלציה” של הרכוש במשק זעיר או בקבוצה שאינה אלא קבוץ משקים זעירים; הטבע כבר דאג לכך, שהאכר הזעיר לא ישמן ולא יבעט; נגד “ארס־העושר” יש “ארס שכנגד” – ממש כמו בביולוגיה. עם עלית־המחירים על תבואות חקלאיות עולים גם המחירים על מכונות חקלאיות; בעל־התעשיה בקי גם־כן בחזון־הרוחות, וידוע להשתמש בהן להנאתו. מי ימלא אז את חסרון החקלאות, שכלה מכורה היא, כמבאר בפרק הקודם, לתוצרת־חוץ.

החול יהיה תמיד גם הקוצב את חיי החול. אם “המשביר”, למשל, ידרוש תמורת סחורותיו מחירים גבוהים מאלה הקצובים בשוק, אם בנק הפועלים ישנה ממטבע הטבוע בבנקים, ואם המשרד יבנה ביוקר ויהיה זקוק למכסי־הגנה – כלם יהיו בנופלים. מה טעם איפוא בחלופי־תוצרת? האם נסינו להביא תבואות אל השוק במחירים הקצובים ומצאנו אותו פתוח לאחרים וסגור בפנינו? האם הראינו את כחנו בגידולי־ירקות להמציא לא רק יפי־תואר ויפי־מראה, כי אם גם בזול. יש איפוא שוק, ויש מחיר לכל דבר, ומשעבוד זה איננו יכלים להשתחרר. כל הנחלים הולכים לים זה. אם יש מוצא טבעי אליו – אין צורך בחידושי־פלא. אם סגורים המוצאים מה יועילו כל החילופים האלה, ומה דמות למטבע החדשה שנתיך אנו – “שקל קודש” שלא יהיה לו שום ערך מעבר לתחומינו הצרים. באיי רובינסון כלכליים לא נשנה את המשטר הכלכלי הקיים, אף האיים האלה יגָרפו בלי רחמים בזרמי חוץ האדירים, ולא ישאר זכר להם.

לא מתמול מחפשים אנו דרכים להגברת כח־הקליטה של הארץ. יוצרי הרעיון של “כבוש העבודה והתבצרותה בכל הענפים” רדפו ג"כ אחרי מטרה זו. הצדק המחלט הצפון ברעיון זה במקומו עומד; וחיי החול ג"כ מתנהגים במסלולם ולא התקרבו אליו. תמיד הקול – קול יעקב! אנחנו במוסר־עליון שלנו, והם ב"יעלה" המופתי שלהם. בתקופה קצרה זו למדנו לנסיון איזו דברים. אין להטות את זרם החיים הכלכליים ואין לשנות את טיבם בתוקף אמנת־ניר. על כל פנים על גשרי־ניר כאלה לא יעבירו עולים. במקום הפועל שכיר־היום שנינו: העובד החפשי! אנו אמרנו: אין אנו נלחמים באנשים המוכרחים בתוקף חקי הכלכלה להשתמש בעבודה זולה, אלא בשטח שצריך להחליפה באחרת, בהתישבות העומדת על עבודה עצמית, שאין לפניה לא עבודה זולה ולא יקרה והמוציאה בכלל מתחומיה כל עבודה שכורה. הגבלת השטח אומרת, אין לעובד יותר אדמה מכפי שיוכל הוא ומשפחתו לעבדה; זהו חק אורגני המונח בטבע המשק ואנו נותן להשנות, באשר משק כזה ע"פ טבעו אינו יכל אלא לפרנס את העובד כדי מחיתו ולא להעניק לו עוד עודף לתשלום בעד עבודה שכורה. וככה נוכל לקוות להצלחה בשאלת השוק. לא “גשרי־ניר” לעולים, כי אם גשרי־ברזל הנשענים על חקי־הברזל של הכלכלה. והחקים האלה הם: השואת הכחות במלחמת־ההתחרות בשוקי־בית ובשוקי־חוץ, ולא “בתחומי-מושב” שניצור לעצמנו; והשואת הכחות יסודה בהגברת תנובת־האדמה. רק בכחה תעלמנה ה"קופסאות", הקופסאות האוסטרליות וה"קופסאות התקציביות", ולא בכח דרשות והחרמות, לא ב"שם המפרש": קנו תוצרת הארץ, ולא בקמיעות וגימטרייאות “קתא”. ותנובת האדמה, ראשית הכל ותכלית הכל, דורשת ארכה ידועה, ואין דרכה בקפיצות.