באין מוצא טבעי מהמבוכה הכללית אשר כלנו נמצאים בה תולים אנו את עינינו במוצאי־הבאי ומפלסים לנו למרחב הנכסף נתיבות־הזיה. דללו מקורות ההכנסה של משקינו החקלאיים, ונסגר המעגל בפני השואפים לעמוד על הקרקע; הבה איפוא נצמצם את ההוצאות עד קצה גבול האפשרות, ועוד למטה הימנו, – והדלת הנעולה תפתח מעצמה; יתכוץ האחד – ירוח לשני; ומהמשק המכלכל אחד בצמצום הן לא יפלא להחיות שנים בדוחק רב. כך הוא דרכה של עליה בשנות־חרום, ככתוב: פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן. אחרת אין לקיים את החקלאות במצור ובמצוק, וככה גם יבנו האוכלוסים הצפופים!
בפסוקים ובמימרות לא ידענו מחסור מעולם; ואלמלי רק אפשר היה להשביע בהם רעבים לא היינו יודעים מחסור בכלל. הצורך בקימוצים אינו זקוק גם לראיות. הקימוץ הנהו בנין־אב בכלכלת כל משק לא בשנות־רזון בלבד, כי א גם בשנות־ברכה. אולם אותם הקימוצים העלולים להביא באמת שנויים לטובה בכלכלת משקינו אינם רצויים לנו; והללו הרצויים לנו לא יביאו הצלה למשק. כי רק בתיקונים כאלה אשר ישליטו את עצמם על כלכלת המשק וגזרתו תבא הרוחה. ולא בשנויים בכלכלת העובד. הם רק ימוטטו את הקיים, ואף נפש עולה חדש לא יקיימו.
אנחנו איננו נלאים לחפש ולגלות מקורות־מחיה חדשים אשר בכחם להגביר את קליטת הארץ. בתוצרת־הארץ רואים אנו את המקלט הבטוח האחרון, ועליה חדלנו כמעט לדבר, כי אם החילונו לשיר בחרוזים ובמליצות, ואף מ"גמטריאות" איננו מסלקים את ידנו. “קתא” היא “תוצרת־הבית” החדשה! אבל החקלאות הממודנת שלנו ע"פ כל טבע מהותה מצווה ועומדת מתחילה בריתה להיות בנויה מאבני תוצרת־חוץ, ובנויה – ממסד עד הטפחות! אותה איננו אומרים להמיר באחרת; על טרקטורים לא נוַתר; במכונה המרכבה לא ננהג קימוצים. מאין תבא איפוא העזרה? מלחם־חקו של עובד־האדמה; פלגינן – נגזור. וכלכלת העובד היא כאין וכאפס לעומת המכונה הגדולה שבה שבוי כל המשק; וכלה היא עוד תוצרת־חוץ, ובהעלם גלגל אחד ממנה תשבות כלה, ואף גלגל זה תבואת־חוץ הנהו!
מה הן אבני־הבנין של יחידת־התישבות חדשה, זולה ואנטנסיבית? משש מאות הלי"מ! באחוזים למאה: 3.63 מכל הסכום השקוע בסידור משק מתחיל, שאינו מצויד בכל כלי העבודה ההכרחיים, בכל בהמת העבודה ובהמת־החלב. המשק המערב מסוג זה הבנוי על יחידת־התישבות בת מאה דונם, עוד דרכו ארוכה לפניו למלא את החסר בתקציב ולהשלים ענפים עקריים. בהמת־החלב המובאה בחשבון לא רק שאינה מספיקה כדי להיות מקור־הכנסה, אלא אפילו כדי לספק את צרכי המשפחה העובדת בחלב. אולם גם הסכום ה"לקוי" הזה מעמידנו על שני דברים: על היחס אשר בין ההוצאות החלות על כלכלת העובד ועל כלכלת בהמת־העבודה והחזקת המכונות; ועל היחס אשר בין הסכומים השקועים במשק פלח ובין הסכומים השקועים במשק חצי־ממודן, זול ובלתי משוכלל, כמו המשקים החדשים שלנו בתחילת התהוותם1.
בזוג שורים או בזוג חמורים ובמחרשת־מסמר, שכל שוים מגיע ל־ 40–30 לי"מ, נגש הפלח לסידור משקו. מורג, מזרה, כברות אחדות ומגוב, שכל שוים כעשר לי"מ, משלימים את כל התמונה. בית־חומר הבנוי מתעשית־בית הוא שוה כסף, אבל כמעט אינו עולה דבר; חמרים ראשונים – חומר ותבן, אינם מובאים ממדינת־הים ואף לא ממרחקים בארץ; הבנין כאילו צץ מהאדמה שעליה הוא מתנוסס, כי ממנה הוא נוצר – “עצם מעצמה ובשר מבשרה”. אנשי הבית יודעים בעצמם לקושש קש, לעשות תבן וללבון לבנים, לפי המתכנת הדרושה להקמת משק. במכשירי־העבודה, מלבד אֵת המחרשה העשויה ברזל, אין שמץ מתערובת חמרי־חוץ. במאה לי"מ לכל היותר אפשר להעמיד מתנחל על הקרקע, בלי להביא בחשבון, כמובן, את הסכום המוצא על רכישת הקרקע. הרבה הוצאות על הכשרת הקרקע שהן הכרחיות לצורת משק ממודן, הן בגדר מותרות בשביל המשק הפשוט. בסכום שמוציאים על יחידת־התישבות שלנו, זולה בתכלית הזלות לפי מושגינו, אפשר לקיים חמש או שש יחידות בלי התאמצות יתרה.
מלמד־הבקר יכל היה איפוא לההפך בידנו למטה־קסם לשחררנו בבת אחת מכל מרעין־בישין הצוררים אותנו, ממשלחת מלאכים למדינות הים, מסבל התקציבים הכבדים, מ"קמפיין געצייגים" עם כל הסערות הצרורות בכנפיהם, מתעשית מוסדים כספיים הכוללים הכל, מלבד – כסף. לא היה לנו צורך ב"משביר" וכיוצא במוסדות כאלה, שעליהם לכרוע תחת כבד מכונה שלמה, בכדי לציד אותנו במכונות. לפלח אין צורך בכל “השפע” הזה, בכדי שיוכל להוציא השוקה עודף הדגן והירקות הנשאר לו אחרי ספוק משפחתו. הנה איפוא חלום עליה מהירה ואנטנסיבית, והנה גם פתרונו בדמות הקימוצים האלה!
המתנחל החדש בונה את ביתו על קימוץ עתיק־ימים והולך לו בדרך סלולה מאלפי דורות – בדרך אבות אבותינו הקדומים! הצרופים הכספיים החדשים וכל היגיעה הרבה המיגעת את מוחות חכמי הכלכלה שלנו הם מיותרים לגמרי. אין המתנחל מכניס את עצמו בעול קשה מנשא בשעת סידור המשק ואינו מוסיף למשוך בו עד זקנה ושיבה, עד כלות הכחות. כשהמשק כבר בנוי, בהמת־עבודתו זוכה מן ההפקר, ואין היא דורשת לכלכלתה כאשר תדרוש במשק ממודן חלק רביעי משטח הפלחה. לפי היבולים הקיימים, והיבולים הטובים, דרוש להקצות שטח של 20 דונם רק לכלכלת סוס אחד – החלק החמישי איפוא מיחידת־התישבות בת מאה דונם. ומההוצאה השנתית של משק כזה שהיתה מגיעה לפני המלחמה לסכום של 750 פר', יצא על חלקים של תיקונים והפחתות בלבד סכום של 200 פר' – החלק החמישי מכל ההוצאות על הספקת הצרכים. וההפחתות גופן! אין המשק בצורתו כהויתו נותן הכנסות כדי רכישת אנבנטר חדש ההולך ונפחת במשך שמונה שנים. אחרי שנות עמל כאלה יעמוד המתנחל ריקם כלעומת שבא. סובב חוזר הגלגל: חובות חדשים, תקציבים חדשים, והארץ על יבוליה הזעומים לעולם עומדת…
כשאני לעצמי אראה בעובד־האדמה שנקים מקרבנו אחד מפלאי־בראשית, ואפילו אם החקלאות תתן את האפשרות לראות אתה חיי ריוח, לפי מעלת־חיים של פרמר אמריקני. מימי לא האמנתי ואיני מאמין, כי נהיה מסוגלים בכל שבירת־הרצון לנחות למדרגת הפלח במעלת־חיינו. אני לא אבא איפוא בהצעות של “קימוצים” מסוג זה; ואין על־כל־פנים רשות להציע לאחרים אורח־חיים ירוד, אם המציע אינו מטיל על עצמו חומרות כאלה ואינו מופיע כמופת חי. אבל אלמלי היה קם קנאי כזה מקרבנו, שהיה מקיים בגופו את התורה שהוא בא להרביץ ברבים, והיה דורש “למען תחית העם והארץ” שבירת־רצון ארוכה, הייתי אומר לעצמי כדברים האלה: אני יודע כי חלוצינו מסוגלים למעשה גבורה; להשליך את נפשם מנגד בשדה־מלחמה תחת כדורי אויב או למות מות גבורים בשדה־העבודה מיתושי קדחת; אבל “למות אך פעם, לדעוך פתע, ולא למות לרגעים אלף מיתות ביום”; רבים רצו לעמוד בנסיון קשה כזה, ולא עמדו בו אפילו יחידי־סגולה. אולם לכל עת וזמן – גם לחזיונות למעלה מן הטבע. אנחנו הגענו לקיר ברזל, ובאין מוצא מתעוררת גם גבורה עילאית הדוחפת אנשים למעללים כבירים, כבירים במקרה שלפנינו לא לפי הפירות שהם עושים, כי אם לפי ההתאמצות שהם דורשים; גם החלש ילבוש איפוא עוז. בשגם אורח־החיים הפשוט טבעי הוא בתכלית הטבעיות כשהוא לעצמו, ורק בשבילנו, העמוסים מני לידה בהרגלי עיר, נראה הוא כיוצא מגדר הטבע. אי־טבעית תהיה איפוא רק הקפיצה הראשונה, ואחריה הכל ילך למישרים במסלול קבוע מאלפי דורות. אם החזון הזה יהיה למציאות, עד עבור זעם כמובן, תהיה נאמנה המציאות קודם כל לעצמה ונאמנה למצב הקשה שבו אנו נתונים; אין עלינו להמציא גזרות כלכליות מן המוכן, בטוחה ואיתנה לפי דרכה. השוקים נפתחים, ואחריהם גם שערים נעולים לחפצים לעמוד על הקרקע.
על קימוצים מסוג זה אין אנו מדברים; “מחשבת־פגול” כזאת לא תעלה גם על הדעת. קנאי הקימוץ וקנאי תוצרת־הבית הנם עוד קנאים יותר גדולים לטרקטורים גדולים, למכונות כבדות ולבהמות־עבודה אדירות ולפרות־חלב, שהן דוקא ילידות־חוץ ולא ילידות־בית, והרבה הרבה שנים תעבורנה עד אשר תהיינה ילידות־בית בדורות שהן תקמנה. בכל הכבודה הזאת באים להכביד עול על עול ומשא על משא. כל הבנין מרכב מאבני־חוץ, כבדות ויקרות, שהארץ לא תוציאן לעולם, בלתי אם יתגלו במעבה אדמתה אוצרות אשר לא שערום. המכונות החקלאיות המשוכללות ברובן הן תבואות־מונופוליון של ארצות־הברית, שאפילו גרמניה רבתי בתעשיה משתמשת בהן לצרכיה ואינה יכלה להוציאן לא כטיבן, כמתכנתן וכמחירן. מתפארת בנין המשק לא יגרע איפוא דבר, ורק מחלק בונהו יחסירו, בהורידנו אותו בצרכי חייו למדרגת פלח. מהי איפוא העבודה הזאת לנו?
גם הפלח נלחם מלחמת־קיום קשה ב"מים הזדונים", אבל קל הוא בכתנתו לעורו ובידו יביא את לחמו; ואנו עמוסים ברזל ועופרת המושכים אותנו תהומות, וקיטור וחשמל אין לנו שיחזיקונו בכחם. כחות חיצוניים הם הקוצבים את חיינו הכלכליים, ולא אנו בעצמנו; עלינו לעמוד איפוא על טיבם; או להדמות להם כליל, או לעלות עליהם לאין־ערך. במלחמת האנגלים והתורכים היו צריכים הראשונים להחזיק צבא פי כמה, בכדי לצאת בעטרת־הנצחון. על כל חיל אנגלי לוחם – היו מתלוצצים שנוני־הלשון – דרושים שנים שיאכילו אותו לשובע. כל מסלות־הברזל, הרכבות, האוטומובילים, הקטרפילרים, “הגמלת” רכבת־הראש שמשו להעברת צידה לא פחות מאשר להעברת כדורי־מות. וביום שהצידה לא באה בזמנה, פסק עורק החיים. לעומת זה יכל היה להלחם החיל התורכי חצי־רעב. חולשה זו – היא גבורה; והגבורה היא לפעמים – חולשה. כאשר כל העולם הממודן עיף במלחמה, היה מלא כח החיל הפרימיטיבי, והאחרונים במנצחים היו התורכים המוכים מתמול. גם במלחמת־ההתחרות מוקפים אנו כוחות כאלה, שחולשתם המדומה היא גבורה יתרה. בכדי להחזיק מעמד כמוהם עלינו להיות שלמים ועקביים עד הקצה האחרון: או להיות פשוטים בכל, גם באכילה וגם באמצעי־העבודה. או אם דבקנו במדות ממודנות ומחוברים למכונות האלה.
במדת החצאיות שלנו מונחת הסתירה הפנימית, שבה טמון ההרס למוטט את כל הבנין שאנו עמלים עליו. מתנוססים לתפארת בניני־הדר, מזהירות המכונות, עומדות על אבוס מלא ונאמן בהמות מיוחסות, ופרי כל העמל הזה אוכלים אחרים. מעין קללת התוכחה פסוק אחרי פסוק: זרע רב תוציא, ומעט תאסף, כי תאכלנו המכונה; כרמים תטע ועבדת, ויין לא תשתה; זיתים יהיו לך, ושמן לא תסוך; מקנה יהיה לך, וחלב לא תשתה. ועבדת את המכונה אשר תתן עול ברזל על צוארך ותאכל פרי בהמתך ופרי אדמתך עד האבידה אותך. לחם ועדשים, מנת־יומו של העמל ואוהל נטוי לו, הלא אותם משיג הפלח בידים ריקות כמעט, ובגללם אין צורך להסיע משאות כבדים. יש טעם לשמש זמן־מה את המכונה, בכדי להיות בכחה אדון לעצמו ולצאת למרחב החיים, גבוה, גבוה מעל פני חיי פלח, כאשר יעשה האכר הגרמני. אולם הלא אין לעשות מ"תפארת המשק" תכלית בפני עצמה, מעין פולחן דתי, לחיות בדמיון ולא במעשה בתפארת זו ולהמית את עצמו עליה.
אנחנו איננו יכלים איפוא להחזיק בחצאיות. באבנים שלמות עלינו לבנות: או קדומות או חדשות שבחדשות. ואם משק ממודן הוא צורך נפשי לנו, עלינו גם להיות עקביים במסקנותינו.
אותו המשק המרכב על רבוי ענפיו, ומכונותיו, ומכשיריו אינו יכל להיות פרוזדור פתוח לעובר־ושב, לא מקום־קליטה לעולים בלתי־מנוסים בעבודה ולא אוהל־תורה לחדשים. משק כלכלי, שתעודתו לתת ריוח ובא להיות בית־ספר יוצא מגדר האחד ואינו נכנס לשני – אינו מכניס ואינו מדריך. אלפי מוחות רגילים אינם יכלים למלא אף מוח אחד של מרקוני ואדיסון. מאה כשלי־ברך אינם יכלים למלא מקום אחד של רב־פעלים. עשרה רעבים אינם יכלים להוציא לפועל עבודת שבע אחד. עקבות פועל חדש אפשר להכיר כמה שנים אחרי אשר עבד, אם נעזב הוא לנפשו; והדרכה דורשת סידור מיוחד. מכונה מרכבה דורשת מכונן רב־תבונה ומלומד־נסיונות. קבוע ומחובר לה ולא בן־חלוף. כמוה דורש הוא את לחם־חקו לשובע; ה"הכרה העליונה" אינה ממלאה לזמן רב את חמרי־ההזנה ואת יתר הצרכים ההכרחיים. אי־אפשר לפרנס את המכונה ביד נדיבה ורחבה, ואת מכוננה “ככלב וכעורב”. מנת־הזנה שוה, למצער, לשניהם ושווי זכויות בטפול. מתי יגיע העובד למדרגת אנבנטר לאומי, שיחוסו על הפחתתו ועל אבוד כחותיו, כאשר יחוסו על אנבנטר המשק; לא מחמת טעמים הומניים עילאים כי אם מטעמים משקיים פשוטים. כי לא רק פרד או מכונה ההולכים וכלים בלי עתם הם אבדה כלכלית שאינה חוזרת אלא גם החלוץ־העובד; ה"מין" הזה הוא בִיקָר כמכשיר־עבודה חלוני! כי בנפל העוזר מ"ארוכת־הרעב" שמעניקים לו יפל גם –עזור…
* * * * *
בחוגי אנשי שלומנו מתהלכות עכשיו תורות כלכליות חדשות, העלולות לחולל מהפכה בתורות המקובלות ולערער את כל יסודותיהן; “איינשטייניזם כלכלי” הייתי מכנה אותן. כתורת היחסות מורות הן כי הקו העקום הוא היותר קצר, ועוד עולות הן עליה, באשר תורת היחסות מובנה רק ליחידי־סגולה, והן אינן מובנות אף לאחד. השרידים היחידים מקרבנו המשועבדים לחוקים קבועים עומדים תמהים ושואלים: איככה יעשה הפלא הגדול לפרנס המונים ב"כבשת הרש"? איך יחלקו ארבעים הלירות העולות בחלקו של מתנחל חדש והתוספות שלשה אחוזים למאה מהסכום של אלף או אלף ומאתים לי"מ? באיזה אורח יעשו הקימוצים בכלכלה, אם המשק שומר את צורתו חצי הממודנה. אין זאת כי אגדת־הקדומים קמה והיתה למציאות. על גשרי־ניר יעברו נדחי־הגולה ויגיעו בשלום לארץ־הבחירה. על גשרי־ברזל יעברו צרינו ומנדינו, ויצללו תהומות. מעשה נסים ונפלאות. דרך־הטבע היא אחרת. מעטים בונים גשרים, ורבבות הם העוברים אחרי־כך עליהם; אם הרבבות מתחילות להדחף בקוצר־רוח, נופלים גם המעטים. ואם איננו מסוגלים לקרוע את “הים הסוער” במקלנו בלבד, כאשר יעשה הפלח, ומשועבדים אנו לברזל, צריך שהברזל יהיה ברזל: חסון ומוצק! ככה עלינו לכונן את משקינו: חסונים ומוצקים ובידים ספרות, אבל בטוחות ואמונות. אם המעבר יהיה איתן, יעברו האלפים, גם הרבבות…
-
משק פלחה מעורב שגודל שטחו הוא מאה דונם יעלה לפי ההערכה האחרונה כאלף או אלף ומאתים לי"מ. התקציב הכללי מרכב מסכומים האלה: קרקע והכשרתה 500 לי"מ או 45.44 למאה מכל הסכום השקוע ביחידת התישבות כזו: בהמת־עבודה 50 לי"מ – 4.54%, כלי־עבודה 40 לי"מ – 3.63%, בהמת־חלב 40 לי"מ – 3.63%, מספא לבהמות 22 לי"מ – 2.00%, לבהמת־חלב 1.32–1.5%, ס"ה אנבנטר וחלק מהחזקתו 167 לי"מ – 15.11%. בנינים: צריף 60 לי"מ – 5.6%, אורוה ורפת 240 לי"מ – 21.80%, כורות ולול 20 לי"מ – 1.82%, ס"ה בנינים 320 לי"מ – 29.22 אחוזים למאה. קרן־חוזרת: זרעים 16 לי"מ – 1.42%, הוצאות בלתי נראות מראש 57 לי"מ – 5.18%, כלכלת העובד 40 לי"מ – 3.63%, ס"ה קרן חוזרת בלי כלכלת העובד 73 לי"מ – 6.60% וכלכלת־העובד באחוזים למאה – 3.63 מכל הסכום המוצא על בסוס ראשון של יחידת־התישבות בת מאה דונם.
לפני המלחמה עלתה בערך יחידת התישבות כזאת לסכומים האלה בפרנקים: קרקע והכשרה 7000 – 29.17%, בנינים והחלק בסידור הבאר וכל האנסטלציה של המים 7355 – 30.65%; אנונטר חי 1340 – 5.59%, אנונטר דומם 5355 (אנונטר מלא!) – 22.29%; כלים קטנים 372 – 1.55%; מספא 675 – 2.82%; זריעה 243 – 1.01%; זבול 200 – 200 – 0.83%; כלכלה 300 – 1.25%; מספא 675 – 2.82%; זריעה 243 – 1.01%; זבול 200 – 0.83%; כלכלה 300 – 1.25%; בלתי־נראות 1160 – 4.84%; ס"ה 24,000 פרנק, ובמקרים שההכשרה יקרה, כגון יבוש בצות וכיוצא, ההוצאות על האדמה והכשרתה היו מגיעות לעשרת אלפים פרנק, ולפי זה היה משתנה גם היחס בין פרטי ההוצאות. הקרקע היתה עולה ל־37.6 אחוזים מהסכום הכולל. וכל הסכום 27,000 פרנק. המשק הזה הוא כמעט שלם מבלי אשר יחסרו כלי־עבודה ובהמת־עבודה; בהמת־חלב רק כדי ספוק צרכי הבית בחלב; הרחבת מקורות־ההכנסה נמסרת למתנחל; אם נזכה לחדש את ימינו כבימי קדם תעלה יחידת־התישבות לפי חשבון זה מאלף עד אלף ומאתים לי"מ. באוסטרליה אומרת הממשלה להעמיד על הקרקע עשרת אלפים מתנחלים וחושבת להוציא 1500 לי"מ על מתנחל. הקציבו סכום של שלשה מיליונים לי"מ לישב מיד אלפים מתנחלים. יחידת ההתישבות לכל חוה באזור הפלחה החרבה 640 אקר, באזור השחין מ־25–15 אקר. החוות הגדולות תהיינה מכשרות לגידולי־דגן, גידולי־מספא ולהחזקת מקנה. חוות השלחין לצמר־גפן, אספסת, כמו כן למחלבות ולגידול עצי־פרי. התשלומים בעד האדמה בשעורים 6 אחוזים מערך הקיפטל במשך 36.5 שנה. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות