הַסְכַּת וּשְׁמַע: מִמַּעֲמַקֵי הַיַּעַר הַדּוֹמֵם

כְּחָרֵד וְנִכְלָם שִׁיר זָמִיר מִתְגַּנֵּב לְאִטוֹ.

גַּם עֹצֶב הַיַּעַר, גַּם חֲלַל כָּל הָעוֹלָם הַשּׁוֹמֵם

יַגִּידוּ: מַה־נִּמְהָר הַשִּׁיר, מָה אֵינֶנּוּ בְּעִתּוֹ.

עם שמש צהרים שעמדה בשמי חיינו בימי גאות התקוות ערגה נפשנו גם כלתה לאפיקי-מים ולצללי-יערות. היום הגדול פנה. השמש נטתה לערוב. רוחות-צנה מנשבות בין חורבות ארצנו ובתוך “חורבות לבותינו”. ורוחנו עוד מרחפת על פני-המים, וידנו עוד נטויה לרדף אחרי צללים…

מהתורה, מהנביאים, מהכתובים, מכותבים אחרונים שבאחרונים עד

האחרון שבספרים חצוניים, קל להוכיח כמה גדול ערך היערות ומה רב הטוב הצפון ביעור. כל הארץ מתחדשת. מזג-האויר משתנה. מזדככים הרוחות ומטהרים. נקצבת הליחות. נעצרים בשרשי העצים הנטעים מטרות-העוז, הסוחפים את קרום האדמה של צלעות ההרים, מנצלים את עדים ומציגים אותם עירומים. נחרבות הבצות, והנחלים גאים ומפכים במסלול קבוע. נצבים כנד חולות-הים ואינם זזים. נכבשת אדמה חדשה בשביל המחרשה, שלל-הים ומטר-סוחף. פאר-יערנו והדר-כרמלנו לובשים גאות-קדומים. ועוד יושתו עליהם נוספות: מקצוי ארץ רחוקים ומאיי-מים עזים יקובצו עצים בל-ידעום ראשונים. חזון-אחרית הימים ופעמי-המשיח!

דברי חכמים כדרבנות קבועים וכמסמרות נטועים, ואין להזיזם. אולם אולי נזכר מעט נשכחות ונעמוד על מקור ראשון של הדברים האלה. עוד חיים בזכרוננו ה"מונולוגים" שהיו שגורים בפי כל אחד ואחד מאתנו. הלא כתובים הם בדברי-ימינו האחרונים: היתכן לרשת שטחי-אדמה עצומים ומחרשת-הקיטור לא תפלחם; לנחול בצות, מבלי ליבשן; לכבוש נחלים ועינות ולתת למימיהם להיות נגרים הימה באין אוסף להם לשלחם על פני שדותינו; להתאחז בחולות פורחים, מבלי להציב להם גבולות; להתבצר בסלעי-הרים חשופים, מבלי לרקום עליהם קרום דשא ולעטפם יערות. עלינו רובצת החובה לתת גאולה לארץ, לפתח מחרצובותיהם את כחותיה הכלואים – וכהרף עין! בשלהבת נביאים-קדומים ובמהירות רוחות דור אחרון אנו עולים, מחדשים נעורי ארץ ומחיים את השממה. עיני כל הגויים והאומות נשאות אלינו לראות במעשי-הפלאים הנעשים בידי הבנים הנדחים השבים לחיק-אמם; ועלינו להראות לכל באי-עולם: אכן עם חכם ונבון וגוי גדול תולעת יעקב!

המבוע נעקר, ונשבר עליו הכד, – ואנו עוד שומרים את שבריו הריקים. הככר הגדול המבטח לנו מברית בין-הבתרים לא שב אלינו בכח מורשת-אבות ו"צווי-עליון". ציון לא תפדה במשפט, כי אם בכסף ובזהב, ובעמל לא-אנוש. ואנו – מקָרים במים עליותינו, ושדות אין לנו לשלחם עליהן. צללים אנו באים להשרות בעצי-יערנו, ומצע אין לנו תחת נופם על מה להשתרע. כל תכניותינו הגדולות היו “גזורות” לארץ-ישראל שלמה עם “שם מפרש”, ולא לזו המכוָצה בין שני חצאי-לבנה “בראשי תיבות” פגומה ורצוצה. נשתנו המדות, כתוצאה ישרה צריכה להשתנות גם התכנית. קודם כל עלינו למלא את הפגימות שבראשי-התיבות; אותן נמלא בחשבונות כלכליים, ולא “בלהטי פוליטיקניות”. ה"שם המפרש" ו"ראשי התיבות" אינם תמיד דבר אחד, כי אם לפעמים: דבר והפוכו; מה שמשלים את האחד פוגם בשני, מה שפוגם באחד – משלים את השני. למעננו בונים אנו את ביתנו, ועינינו לא תהיה צרה גם באחרים שיחסו בצל-קורתו. אולם האם באנו לטעת כרמי זרים, ולהיות בעצמנו אכולי-חורב, רדופי-קדים ורודפי-קדים?…

הנה כל המישור משתרע נגד עינינו המחכה למחרשה הגואלת. לו משפט-הבכורה להיות נגאל. בנקודות-הכלכליות היכלות להוָצר לארכו ולרחבו אנו כובשים עמדות חדשות, מבצרים את עמדתנו הכללית וממלאים בתג נוסף אחת הפגימות של “ראשי-התיבות”. ואנחנו מטפסים על סלעי-מגור, שאיש לא יוציאם מידינו, ושוקעים בחולות-ים לקחת ממנו את ?ללו¹, שבין כה וכה לא יברח מאתנו. יש לנו עמדות רפויות בדמות המושבות הקטנות, הכורעות תחת כבד משא הוצאותיהן. בהרחבת-גבולותיהן וברבוי אוכלוסים נוספים על הקיימים בהן היינו יכולים להביא אור למקומות האלה. גם לצל, גם לאור אין לנו אמצעים.

רעבים אנו ללחם-קלוקל וחסרי-כל הננו; וידינו שלוחות לדברי-מותרות. מנת חלקם של עמים עשירים, החוסים שאננים בגבולות ארצותיהם, ארצות “מלאות” בלי סוגרַים ובלי ראשי-תיבות. אין לנו שטחי-האדמה, הגדולים והמקווים, כבסיס להתישבות רחבה ושטתית; אף זאת האדמה הנמצאת ברשותנו חסרת-אונים היא להחיות את עובדה בכבוד, ואנו חסרי-אונים להגביר את חילה ותנובתה. כאובדי-עצות מגששים אנו למצא מוצא לשוק הפנימי, להחזיק בו מעמד במלחמת-ההתחרות; ואין לנו עדיין המוצא לספוק צרכינו העצמיים בתוך ד' אמותיו של המשק, לאכל בעצמנו לשובע מתבואות שדותינו ובהמתנו ומפרי עצינו. קצרה ידנו מחולל גדולות ונצורות, אבל גם את הקטנות הנתנות לנו לא עשינו, באין קו למעשינו והבחנה בין המקדם והמאוחר. בכחנו היה לבנות את המשק הביתי של האכר על אשיות חזקות. במאה או בחמשים לירות, הנזקפות במלוה לכל משק והיעודות רק למטרה זו ולא אחרת, ובסכום כולל של מאתים אלף לי"מ וכהתחלה טובה מאה אלף לי"מ שהיה נתן לכל משקינו החקלאיים בתשלומים לשעורים במשך חמש שנים, היינו בונים את המשק הביתי והיינו מביאים אותו לידי שכלול; היינו פותרים את שאלת ההספקה העצמית לכל אוכלסי ישובנו. זו אינה עוד הישועה. אבל זוהי התחלה לחיזוק בדקי החקלאות הרעועה; ואם יחַסנו את הקיים העומד לנפל, תהיה לנו האפשרות לבנות על יסודו בנינים כלכליים חדשים ולפתוח מבואות לעולים. השנים עוברות חיש מהר. ואם התקציבים הראשונים יוסיפו לשמש כבסיס ליעור, נבלעים מהר סכומים כמאה אלף לי"מ ב"צללים" חולפים…

אין החקלאות המתמוטטת יכלה לקום בכח יעור; אין החדשה העומדת להבנות יכלה למצא סעד ומשען בו. הסכומים המוּצאים על יעור זה יכלים להחשב אמנם כקרן-זוית מבחינה מדינית רחוקה; אולם מבחינה כלכלית יום-יומית נתונים הם על קרן-הצבי. עלינו לחרות פעם ולא יוסף בזכרוננו: איננו מדינה! במצבנו כמו שהוא איננו יכלים בכלכלת משק-ביתנו הרגיל להשתרע על מצע מדיני רחב. איננו יכלים לאַבּן את כספנו אף לא ל"עצוֹתוֹ" לדורות, כי אם לעשותו שופע וחוזר במרוצה מהירה; לראות בעינינו ובעולם-הזה את הפירות, ולא לגנוז ולגנוז לעולם-הבא ולהניחם למשמרת לדורות רחוקים.

היעור איננו מקור-מחיה כאשר מנסים להחכימנו במספרים משוערים. כגורם ראשון כלכלי לא היו מעולם עצי-יער פירות-מונופוליון של הארץ; הם השרו צל, וטהרו את האויר, ופארו את הנוף, וקצבו את הלחות, אבל כאשר היו דרושים עצים לבנין, הביאום מארצות סמוכות צפונה, עוד שלמה מלך ישראל כרת ברית-מסחר עם חירם מלך צור על חלופי-תוצרת: האחד שלח חטה ופירות למאכל, והשני עצים לבנין. אמנה מפרשת: “ויהי חירם נותן לשלמה עצי ארזים ועצי ברושים כל חפצו, ושלמה נתן לחירם עשרים אלף כור חטים מכלת לביתו ועשרים כור שמן כתית. כה יתן שלמה שנה בשנה”. וחירם מתנה:,עבדי יורידו מן הלבנון ימה ואני אשימם דוברות בים עד המקום אשר תשלח אלי ונפצתים שם". החכם מכל אדם, שדבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר, היה אפוא גם חכם כלכלה בדורו, וידע את כחות ארצו, ומקורות עשרה הטבעיים ויכלתה. בעצי-חוץ נבנה גם המקדש, והדר-הכרמל לא הספיק גם בהיותו בכל תפארתו. עוד שנים תעבורנה ועצי-בנין יבואו אלינו ממדינות-הים, מרומניה, משוידיה ומארצות אחרות; אתם לא יעמוד בהתחרות גם האקליפטוס המהיר שלנו, ומכל-שכן אורן-הסלע ואורן-ירושלים וכל האורנים למשפחותיהם ולמיניהם השונים. מכסי-הגנה לא יועילו גם כאן. אי-אפשר לשלם בעד עצים מחיר אבנים ולהעמיס את ההוצאה היתרה לטובת “תוצרת-הארץ” על הבונה דל-היכלת. אם העצים יכבידו כאבנים, הלא יש חשבון לבנות הכל אבנים ממש. וזלוּת הבנין כשהיא לעצמה, הלא ממנה פנה, ממנה יתד למבנה הכלכלה הלאומית שלנו.

מהצלת-שעה ארעית ומקרית אנו רגילים ללמוד על הקבע. יער חדרה התעה אותנו ברוב “קסמיו ותעתועיו”. ימי-המלחמה הטעונו ברוב תהפוכותיהם. בימים האלה, כשנקרענו מכל העולם כלו, ופחמים לא היו לרכבות, והדרישה על חמרי-הסקה רבה, והצבא שמח על כל עץ שהוא, עלה הכרת על כל היערות, שבשנות-שלום נתן דמי להם. הדי הלמות הגרזן התפשטו בכל כנפי הארץ ומחוצה לה, ופצחו רנה חדשה. מקורות-עושר שנשכחו מלב. החשבון הישן-נושן שלנו, הרואה חשבונות יום ואינו צופה למחר. יהודי, הרואה את רעהו פותח חנות ורואה חיים, אומר לעצמו: אם יחם לאחד מדוע לא יחם גם לשנים; אף הוא פותח חנות. בא השלישי ואומר: חנות – עסק עושה פירות, סימן ששנים מתפרנסים; ומוסיף גם הוא את חלקו. בא הרביעי ולומד קל-וחומר: ומה שלשה מצליחים, ארבעה מכל-שכן. והתוצאה: ותמלא הארץ חנויות, וקונים – אין. בכח קל-וחומר זה מלאה הארץ אוטומובילים, ואין נוסעים די לכל אחד. עם רבוי המספר, כן נעשית הראיה יותר חותכת, כי העסק הזה ברכה בו. קודם נסעו “בפורדים” זולים ופשוטים, ובהתגבר ההתחרות התחילו לרכוש אוטומובילים יקרים. הראשון, הנחשון בדורו, שהיה לו המונופולין על המכונה “ההדורה והמהירה”, רבו הקופצים עליו והצליח לרגע קט. יצאו מוניטין למכונה זו, ובעקבות ההצלחה הרגעית של האחד יצאו יתר בני אומנותו, עד שכלם היו בנופלים. כיום הזה מנצחים כל “מנהיגי הדור” על מכונות קלות-מרוץ והדורות-הפנים, ובכבודם ובעצמם מושכים הם בעול-ברזל שנושיהם נתנו על צוארם; באשר מחיר-הנסיעה הולך ויורד, ורק מחיר המכונה, המאריכה ימים בדיוק כמו הפשוטה ונפחתת בתקופת-שנים אחת כמוה, גדול פי כמה מהפשוטה. זהו סמל “המהירות” של כל חשבונותינו ומפעלינו המבהלים…

ספור-המעשה על אחד שמכר מוטות אקליפטוס ו"עשה עושר" התגלגל מפה לאוזן ועשה לו כנפים בכל הארץ. ההדים נשאים עוד היום. כל התכניות הגדולות – כל אחת בטוחה ורבת-תקוות בעתה. הללו נובלות, והללו צצות. כשעצי-פרי עמדו במעלה ראשונה ביעור הראו ה"מספרים המחכימים", כי הפירות שיעשו עצי-הזית יכלכלו את ה"מרכז-הרוחני" – מוסדות החקירה והלימוד. בא החלום ברוב-דמיון, והמציאות במעט-מעללים. חשבונות כאלה היו גם ביחס לאתרוגים; אותה התוצאה: המציאות העבירה את קולמוסה גם עליהם. יאמרו: התכניות היו מוצלחות, אבל מגשימיהן היו לא-יוצלחים. על פרטי וכוח זה לא אעמוד כאן. העובדות כהויתן הן רק: ככל אשר תגדל הענוה בכרמי הזיתים, או כפי שקראנו להם בשם משובש “יערות”, כן יגדל ההפסד בממון; המסיקה עולה יותר מכפי שוים של הפירות, אם היא נעשית בידים שכורות. שנת-רזון היא ברכה איפוא לקופה, שנת-ברכה – רזון לקופה. אין צורך להרחיק לכת לחפש ראיות חותכות. הנה כל המטעים הפרטיים לפנינו, המחיים בדוחק את בעליהם. נטיעות המתכלכלות באורח אדמיניסטרטיבי – ההפסד הוא תמיד בגדר הודאיות, והריוח – ספק ספיקה. בשנוי התכנית מעצי-פרי לעצי-סרק יש שנוי ידוע לטובה. קרן-ההשקעה תקטן, הוצאות החזקת הנטעים תקטנה גם הן. אבל אל נשגה בדמיונות על רוחים. כעץ כפירותיו; ושניהם, גם עצי-סרק, יתנו – “רווחי-סרק”. אין ללגלג על שגיאות. רק יושבי-בטל נקיים משגיאות. רבי-פעלים שוגים. אולם אם לשגות, צריך לעשות שגיאות חדשות הכרוכות במפעלים חדשים, ולא לחזור על ראשונות ונושנות.

ככל סוגי המשקים מיוחדי-מקצוע כן גם מטעי-סרק כענף מיוחד אין להם עתיד קרוב בארץ. האכר המגדל עופות לצרכי הבית, מחזיק איזו פרות לצרכי-הבית ופודה את העודף בכסף, יוכל לעמוד בהתחרות, במכרו את תבואותיו אלה במחירים נמוכים. יש תמיד חשבון פשוט – חשבון הפלח. אם התרנגלת שלו מטילה רק ארבעים ביצה במשך השנה, ואינו מוציא אף פרוטה לכלכלתה, יהיה הוא שליט השוק, ולא מגדל בן־מקצוע שיש לו תרנגלות המטילות מאה ועשרים ביצה לשנה; באשר הארבעים של הראשון הן ריוח נקי; ומאה והעשרים עולות בהוצאות מרובות ואינן משאירות ארבעים מהן כריוח נקי. שש מאות הליטר חלב של פרת הפלח הן ריוח נקי, באשר החזקת הפרה אינה עולה פרוטה; והפרה המשובחה הנותנת שלשת אלפים ליטר אינה משאירה לבעלה שש מאות ליטר כריוח נקי, באשר החזקתה במשק מיוחד-המקצוע עולה הרבה. וכך הוא החשבון בעצי-סרק. אם כל אכר נוטע לו חורשה קטנה באדמה מתאימה, לא באדמת-העדית שלו כאשר יש נוהגים לעשות, והנטיעה גופה נעשית לא בעבודה שכורה כי אם מברכת עבודת-הבית, יוכל לעשות מעט כסף מענף זה. אכר כזה יוכל למכור את עציו במחירים נמוכים, ויוכל להתחרות עם עצי-חוץ, עד כמה שיהיו שוים במעלה אתם; לו אין דונם מטעים עולה שש או עשר לי"מ; אין לו בכלל חשבונות הוצאות כאלה, באשר ענפי-המשק הצדדיים באחוזת אכר זעיר נבראים באמת בין-השמשות ובשעות-בטלה שאין להן ערך כסף, והכל נשאר בתחום ואין מוציאים כסף לעבודה שכורה מהחוץ.

בפני משקים כאלה סלולה היא הדרך. המינים הנמצאים בארץ, הבטוחים ממחלות והעומדים בפני כל פגעים, מספיקים לפי שעה. אפשר עוד לכלכל את משק ביתנו עוד שנים על שנים בלי “אדירי-עצי” קליפורניה. יש לנו די משלנו, בין אלה שהארץ היא ערש-מולדתם ובין אלה שהובאו מהחוץ והספיקו להתאזרח אחרי בירור טבעי במשך עשרות בשנים. המשק הפרטי יוכל להבנות רק על הבדוק והמנוסה ולא על המשער והנדמה. מרבה מיני-חוץ, בלי נסיונות מוקדמים, מרבה מחלות, מרבה ספיקות. חקים קשים נהוגים עכשיו בארצות-הברית ביחס להכנסת זרעים או שתילים מהחוץ; אפילו תחנות-נסיון אינן יכלות לקבל צמחי-חוץ, בלי בקרת קודמת מהמחלקה הממונה לכך בושינגטון הבירה. ואין לנו בכלל להדמות לאמריקה האדירה בגדלה ובעשרה. ואף שם ישנם רק גנים, ולא במספר גדול, המיועדים לאקלום צמחים, ואין מהפכים את כל הארץ לגן-התאקלמות אחד, ואין מזכים משקים כלכליים בצמחים שלא נתנסו קודם. התקוות הנעוצות דוקא במיני-חוץ הן גם מוגזמות. גם – נתישנו בטעמן. מיני הארץ המבררים נמצאים תמיד במעלה ראשונה. הנה זיתי הארץ וזיתי צרפת; כל העצים שהיו מרכבים מזיתי חוץ הונף הגרזן עליהם והרכיבום שוב במיני הארץ; המזיקים המחריבים את הגרים אין להם שליטה באזרחים. אנו, לדוגמא, מביאים את השעורה “מאריוט” מקליפורניה, ושם הכניסו אותה מסביבות מצרים. ענבי הצמוקים “סולטניה” אינם ילידי קליפורניה, כי אם הובאו ממקומות אחרים, ודומים הם לענבי סאלט שלנו. לכותב הטורים האלה היו מקרים שפנה לבקשת חברים למומחים בקליפורניה בדבר מיני צמחים שונים, וקבל תשובה: הלא הם קרובים לכם, באשר גם אנו הביאונום משם. הכנסת מינים ובחירת מינים הן ענין לתחנת-נסיון, העובדת על שטח מגבל ומסוגר, ושומרת שהמחלות הבאות עם המינים לא תעברנה את הגבולים המוצבים להן; וגם שם מצליח אחד מאלף. לא המינים המובאים הם בכלל הפרובלימה של החקלאות בארץ, כי אם השבחת המינים הקימים. על-כל-פנים אין מפיצים אותם “בסיטונות”, ואין על המשקים הפרטיים ליחל להם; ועבודות כאלה, היכלות להעשות במדות קטנות ובסכומים מעטים כהרבה דומות להן בתחנות-נסיון, אינן יכולות להצדיק תקציבים גדולים המוּצאים למטרות יעור, בין שהיעור עומד על גידולי-בית ובין שהוא עומד על גידולי-חוץ חדשים ובין שהוא כולל את שניהם יחדיו.

*

היעור עצמו נכנס בחוג פעולותיה של ממשלה. עליה להגן על היערות הקימים, גם לטעת חדשים; היא רשאית להשקיע סכומים במפעלים שאינם נותנים הכנסות ישרות והכנסות-שעה. גם ארץ עניה חיבת להקציב סכומים ידועים לשפורה, ואף להנאת הדורות הבאים. ממשלת הארץ ממלאה יפה חובה זו, ואין טעם לדלי-יכלת כמונו להעמיס חלק מחובה זו על שכמנו הכפוף תחת כבד משאות אחרים. במפעלי-היעור אין הממשלה מחזקת כח פרטי זה או אחר, רכוש פרטי זה או אחר, ואינה פוגעת בשווי-המשקל של היסודות השונים אשר בארץ. היערות הם נכסי הכלל, והם גדלים מעצמם לטובת אותם היסודות שיתערו כאזרחים פה. היעור הוא “עצם נייטרלי”, ואינו דומה לחנוך וליצירת מוסדי-רוח אחרים, הטבועים בעצמיות יוצרם והמחזקים גם במלחמת-הקיום הרגילה את העם היוצר אותם. מפעלי-רוח במדה ידועה הם נשמת-עם, שבלעדיה אין חיים לגוף, ועל אבני-היצירה העצמית הם צריכים להברא, ולא להיות שאובים ממקורות-חוץ. יערות אינם נשמה, ובמצב הקים אינם גם גוף. אין העצים הנטעים לפי שבלונה ידועה ו"כמצות אנשים מלומדה" מדובבים יד מי טפחה בהם, אין הרוח הלאומי בא לידי גלוי בסוד-שיחם, ואין הוא נאצר כמשמרת יקרה בהם; וגם לחם אינם נותנים לכלכל את הגוף. את כחנו הכלכלי לא יגבירו ואת זכויותינו על הארץ לא יגדילו.

צנור-השפע הנמשך מעם-ישראל לארץ-ישראל אינו כנהר-פרצים המשתפך בכל פנה ופנה. בזרם דק מקלח צנור זה; אם מטים ממנו סילון חדש ופותחים בצדו ברז חדש, מרוה את צמאונה השדה החדשה ונשארת חרבה הישנה. והמים הנעכבים למטרות צדדיות בדרכם אינם מגיעים לתעודת-תעודתם. עלינו לכונם איפוא תמיד לשדות-עבודה כאלה, שלא תגענה בהן ידים אחרות. הכלכלה הלאומית שלנו, החותכת את חיינו יום יום, לא תבנה בידי אחרים וממקורות אחרים; בה עלינו לרכז את כל מעינינו וכל כחותינו; בשגם ש"זכר ליעור" יש לנו בין כה ובין כה. יש “תרומת-עצים!” חלילה לנו לפגוע במפעלים שמסרת ידועה חופפת עליהם. אין לנו להחליש שום סטימול המכוון לאיזה בנין שהוא. גם אלה המתיחסים בשויון-נפש לדת אין עינם צרה במפעלים דתיים המשמשים כסטימול לבנין; יהיו בתי-כנסיות ובתי-מדרשות, ובלבד שיתנו עבודה לידים המחפשות אותה. הדבקים במנהג היפה להעלות את ירושלים בראש שמחתם או ביגונם בנטיעת עצים יוסיפו להחזיק בו. אבל בל יבאו בחשבונות כלכליים במקום שאינם; ובל יוסיפו על התרומות האלה, תקציבי יעור מיוחדים, באשר כל מדינה נוהגת ככה. אנו איננו, לפי שעה, מדינה. אם נהיה כח כלכלי בארץ, יהיה לנו חלק ונחלה גם ביערות הנטעים מהממשלה, נטעים לא בכספנו המיוחד, אבל מהמסים שחלקנו אינו קטן בהם. אם לא נהיה כח כזה, גם היערות שאנו נטע, אחרים יהיו מושלים בהם. וברכבנו על ענני-חול ובהתבצרנו על סלעי-מגור בעצי-סרק לא נהיה כח כזה. הכח איננו ברכישת שטחים סתם, כי אם בעמדה הטכסיסית המובחרה; מי שיודע לזכות בה, אינו צריך לכלות את כחותיו על השטחים העוברים אחריה מעצמם לרשותו. מאיים בודדים בים מושלת בריטניה הגדולה על יבשת העולם. וככה גם במלחמת-מגן בחיים הרגילים של עם השואף לחיות את חייו העצמיים. ה"עמדה המובחרה" לנו להגנתנו הן האדמות, שעליהן עוברת המחרשה: הישר בלי אורחות עקלקלות וקפיצות ודילוגים; על פניהן תזרענה הנקודות הכלכליות הנושאות את עצמן ומחיות את העובד. היערות הנטעים יבאו מעצמם, כנמצאים באמצע המעגל הסובב אותם…