וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזַנֶךָ. וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ

וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ.

(שער חדש למתישבים חדשים)

אדמת-הבור המעטה הנמצאת ברשותנו ואין לנו כח לעבדה; אדמות “אחוזותינו הגדולות”, גדולות לפי מדותינו הקטנות וזעירות לפי המדות המקבלות בארצות אחרות, הנמצאות תחת המחרשה ואין להן כח להחיות ברוח את עובדיהן; “האחוזות הזעירות”, זעירות לפי המדות המקבלות בארצותיהן וגדולות לפי מדותינו אנו, המשתרעות על הדר ערוגותיהן באזורי כרכי אירופא או ברחבי השדמות של ארצות-שמש רחוקות והמחיות את בעליהן; כל המחזות החולפים והמקבילים האלה הנשקפים ל"מציצים מבין החרכים" שלנו – בעד אשנבי הרכבת המהירה במסעיהם לקונגרסים או בתיורים סתם – הלכו גם את ראשיהם סחרחר. תורות חדשות נבנו ואמתיות בל-ידעון הכרזו: שבעים אנו קרקע, ורעבים אנו ללחם. בין שתי התופעות האלה יש קשר והשפעה חוזרת. הרעב בא מתוך השובע – זוהי הדיאגנוזה. התרופה היא איפוא ג"כ פשוטה: הצטמצמו עד כדי דוחק על פני האדמה, ותבא לכם הרוחה בחיים! ככה יוכל גם רופא לקבוע דיאגנוזה כי רוב אויר מזיק לבריאות, במצאו בני-אדם החיים בדירה מרוָחה והם נגועי-חולי ויצוה עליהם להדחק קצת כדי להעלות להם ארוכה, ויעלים עין מ"גורם-לואי" לדירה המרוָחה, שאין לנגועי-החולי האלה לחם-חקם, והלחם לשובע הוא שישיבם לאיתנם. על-כל-פנים קל מאד להצר את המרחב ולפרוט לפרוטות את המטבע הגדולה; קשה לעשות את ההיפך. אולם אלהי הישוב ברוב רחמיו עשה זה לעומת זה, כדי ללמד תועים בינה ולעשות פלסתר תורות תלויות על בלי-מה.

בחבלים שונים תקעו הגרמנים יתד בארץ. ארבע מושבות יש להם: בשפלה, בשרון, בעמק, ואחת נוספת חצי-חקלאית בחיפה. ויחידת השטח די גדולה היא. מאתים ועשרים דונם אדמה. משק מעורב: פלחה, מטעים, גם מטעי-בעל וגם מטעי שלחין לרבים מהאכרים, מחלבה גדולה בערך – למעלה מעשר גלגלות פרות חולבות לכל יחידה, ופרות כמעט ממדרגה ראשונה, מלבד מקנה רך, גידול עופות וירקות. שטת-העבוד כמעט לפי המלה האחרונה של הטכניקה, עבוד אנטנסיבי בתכלית השלמות. המושבות האלה פורחות, ו"הרוָחה היתרה" אינה מצרה לבעליהן. לעומתן יש לנו שתי מושבות קטנות: נחלת-יהודה ועין-גנים; האדמה נמדדה למתנחלים בשעל, כאילו הכילה עפרות-זהב; ואין נחת בשתיהן יחדיו אחרי כל התחבולות והגלגולים השונים. המצר לא הביא איפוא את הרוָחה המקוה…

“ארוכת-הרעבון” אינה איפוא תרופה בדוקה. היודעים את מצב החקלאות בארץ כמו שהוא אינם מודים גם באותם “גורמי-השובע החדשים” שדלו אותם ממעמקים כנסתרות וכתעלומות. הנגלה סותר את הנסתר. הגזרה הכלכלית של הארץ, שעל אדמתה אנו באים להתאחז, קבועה מכחות-טבע כפולים ומכפלים: מטבע הארץ גופה ומטבע בני-עמנו. ארץ ישראל אינה מישור, כי אם קרועה היא לבקעות והרים, ומחלקה במעלות ובמורדים לאזורים חקלאיים טבעיים. גם עמנו בתכונתו אינו מישור, כי אם הרים ובקעות, מעלות ומורדים ברוחו ובהלך-נפשו. אי-אפשר להפוך את כל עמנו למגדלי ירקות ולעודרים במעדר, כשם שאי-אפשר להפוך את כל אדמת הארץ לאדמת-גן דשנה העושה “פירות אנטנסיביים”.

אדמה כבדה היא אדמת אזור-הפלחה המשתרע בשפלה, בשרון, בעמק וברחבי כל הבקעות הסגורות בין ההרים. אותה אי-אפשר להפוך לאדמת-גן עפ"י הדבור, ואפילו לא בכח חרישות עמוקות ובזבלים. ברשותנו נמצאות אדמות המזדבלות שנה בשנה במשך עשרים שנה, וירקות וגידולי-גן הן ממרות להוציא. בעונת-הגשמים אי-אפשר לעלות על אדמה כזו, וההפסקות בין עבודה לעבודה הן ארוכות; באשר כבולה היא האדמה. בינתיים עולים עשבים רעים, והמעדר אינו שולט בהם בעונת-העבודה הקצרה. שטחי האזור הזה אינם נכנסים ברובם בתחומי “גאות-הירדן”; אפילו לאחר שיעבור על גדותיו, לא יגיעו עדיהם; וגם במקומות שמימיו יגיעו, לא תמיד ימצאו אדמה. לגידולי-שלחין דרוש מישור, וכמעט עם פלס-מים והוא אינו מצוי כל-כך. לעומת האדמה הכבולה והמדלדלה הזאת יש בארץ לכל כפר וכפר “אדמת חורבה”, אדמה דשנה, קלה ונוחה לעבוד; האדמה הזאת היא אדמת-הגן הטבעית, המוציאה ירקות והמוסרת לעובדה את כח-השלטון בשוק; והיא נתונה לאחרים, ולא לנו.

אדמת כל האזור הזה היא אדמת-הפלחה הטבעית; אדמת המשק המערב הטבעי. בהלמות מעדר אי-אפשר לפלחה ולפתוח את אוצרותיה; היא פשוט אינה נענית למעדר בשדות-גריד ונענית בקושי בשדות-רביעה. בלי בהמת-עבודה ובלי מחרשה אין לכבשה. והבהמה אינה יצור עליון כמוליכה; אינה נזקקת, מתוך חולשת-דעתה רחמנא ליצלן, לפרקי-חכמה הרועפים מעל במות קונגרסים ואינה מבינה בקמוצי התישבות זולה, ודורשת עשרים דונם למחיתה בלבד; ממעטים לה את מנת-חקה למטה מ-8 ק"ג שעורה ליום, ממעטת אף היא את מנת-עבודתה; מדה כנגד מדה, – ומשלמת בעין, ואין עצה ואין תחבולה.

לפי המצב הקיים אין משק כזה יכל להחיות את העובד, כל זמן שהאדמה עומדת במריה ומוציאה יבולים זעומים. ואין להגביר את תנובת-האדמה באחוזות-פלחה בגללי צאת עובדיה בלבד. דרוש זבל בשפע, ולא “בקצה הקלשון”. משק כזה עומד על החזקת-מקנה ועל מחלבות, ולא על “עביט-הלילה”. ובהמת-חלב גם-כן בהמה היא ולא יצור-עליון, אינה נשמעת לאמרות חכמי-כלכלה הנוזלות כטל ודורשת היא עשרה דונם למחיתה. באין קמח באבוס, אין חלב בדלי, ג"כ מדה כנגד מדה – מה בעלה עוצר בעד טובו, אף היא עוצרת את טובה בעטיניה. מדת-נקם מגונה; אבל מה לעשות, והיא לא למדה לא את ספר-הברית החדש ולא את הישן. ונוסף על המדה הרעה הזאת יש לה עוד סגולה מיוחדה: יש לה תקופת-חליבה מסוימה ואינה מעניקה חלב בכל ימות-השנה. כדי שהאכר יוכל להמציא חלב בכל ימות-השנה דרושות לו איפוא שתי פרות, והן דורשות עשרים דונם. הבהמות בלבד דורשות איפוא למחיתן ארבעים דונם מיחידת-ההתישבות. בפחות משטח של מאה דונם אין אפשרות איפוא לסדר משק שיחיה את בעלו, ובפחות מסכום של חמש מאות לי"מ, מלבד האדמה, אין לבנותו. החשבונות הם די ברורים וגלויים – מהפרקים הקודמים – ואין לשנותם. מאה דונם פלחה העומדים, כמובן, על עבודה עצמית יכלים היו להכניס לשנה לפני המלחמה 1750 פר'. אחרי נכוי הוצאות 750 פר' נשאר ריוח נקי 1000 פר'. בתקופות עליות המשק יכלות להגיע ההכנסות ל-2838–3750. אחרי נכוי ההוצאות 1350–1050 ישאר רוח נקי 2400–1788 פר'².

אזור-החול אינו נכנס גם-כן בתחומי-הירדן. הצמח, כאמור, אינו דג החי על המים בלבד, ואין באדמת חול די חמרי-הזנה המוכשרים לעבור ממוצקים לתמיסות כאשר יאהב הצמח. אף תלולה היא האדמה בהרבה מקומות ואינה מוכשרה להשקאה אפילו כשיש מים. החול נענה למעדר, אבל אינו נענה לכל מיני פירות. יש המסוגל להוציא רק תורמוס בלבד או אקליפטוס ואפילו שקדים אינו מוציא; ככה גדולה מדת רזונו. ואדמת-החול המוציאה שקדים וגפנים מדת יבוליה די ידועה. דונם שקדים מכניס ארבעים עד חמשים ק"ג. רק יחידי-סגולה קבלו יבולים יותר גדולים. כשהמחירים היו טובים הכניס דונם לפני המלחמה משלשים עד חמשים פרנק, ומשק שגדל שטחו חמשים דונם, אם לוקחים כיבול 50 ק"ג לדונם ו-50 פר' בעד ק"ג שקדים, – 2500 פר'; נוסף מהכנסת חלב וירקות 250, בס"ה 2750 פר'. ההוצאות עולות 980; נשאר רוח נקי 1770 פר'. הסכום הזה היה דרוש לפני המלחמה למשפחה שתוכל לחיות לא בדוחק; וההכנסה הזאת אינה יכלה להיות קצובה שנה, שנה; כי זוהי ההכנסה של “שבע השנים הטובות”, וצריך להביא בחשבון גם את הרעות. באיזה אורח פלא אפשר להקטין את השטח ולהחיות את העובד? אדמת תורמוס אינה מוציאה שקדים, ואין צריך לאמר גדולי-גן אנטנסיביים; ואדמת שקדים לא תוצלח לגידולי-גן אפילו אם ירבו עליה עדורים על גבי עדורים, ואפילו אם מחנות חילות שלמות יזלפו את השדות ב"יתדותיהם על אזניהם" כמצוה בתורה… האדמה אינה אפילו בהמה, והיא בודאי אינה נשמעת להחלטות כנסיות.

אזור-השלחין הוא קטן. יש אולי די מים בירדן להשקות את כל הארץ, אבל אדמת-שלחין אין לנו במדה מרובה. וגם הוא אינו עושה פלאים ואינו מזין במימיו בלבד. הכנסות דונם משקה ידועות גם לנו. בקחתנו לפני המלחמה שטח של 15 דונם אדמת-שלחין ועשרה אדמת-בעל הגענו להכנסה בפר', בהביאנו ליד בטוי בכסף גם את כל הספקת הבית, ל-3100, וההוצאה ל־1070, ולרוח נקי של 2030. וגם החשבונות האלה כקודמים אינם הממוצעים של השנים הטובות והרעות, כי אם של הטובות בלבד. לפני המלחמה היה צריך לקחת כבסיס למחית משפחה חקלאית, שתראה חיים מרוָחים קצת ולא תהיה נדונה לקבצנות עולם, מאתים פר' לחודש. אם נקח יבולים של מאה תיבות תפוחי זהב לדונם – יבול הגון מאד – ושלשה דונם אספסת על פרה, ג"כ יבול הגון מאד, ופרות משבחות, לא נגיע להכנסה נקיה כזאת.

אזור-ההרים מכיל אדמת-סלעים שקרום-עפר דק מחפה אותם; אליה בודאי לא יתרומם הירדן בכל גאותו למרות שבעתוני אמריקה נעשה גם הפלא הזה: זורם בגאונו הירדן בין ערוגות הרי-ירושלים! אדמה זו מכשרה למטעים ידועים: לזית, לתאנה ולגפן, והכנסותיהם בפירות ובכסף די ידועות לנו. אותם החשבונות. בפחות מששים דונם אין לראות חיים, ועל תנאי – כשהיבולים יהיו טובים ובטוחים, והמחירים רצויים. העצים בוקעים במיצי שרשיהם את הסלעים, ירקות – לא! אין השכבה די עמוקה בשביל “ירקות-הלולים” ולא בשביל ירקות רגילים. בכל גללים שבעולם לא יעמיקו את השכבה, לא יחוררו את הסלע ולא ישנו את טיבו, ולא יוציאו ממנו בכל גבורת המעדר פירות אחרים, מלבד אלה שהוא נותן ברצונו הטוב. ואגב: בהרים שולט המעדר בין כה ובין כה, ובטוח הוא שלטונו לנצח-נצחים; אף־על־פי־כן כרמי-ראשון הנעבדים במחרשות נותנים יבולים יותר גבוהים. צא וחשוב לפי המחירים הקימים ולפי היבולים הקימים: משנים עד שלשה קנטר ענבים לדונם (ארבעה זהו יבול יוצא מגדר הרגיל) ובמחיר 1.20–1 לי"מ לקנטר מהו שטח-האדמה הדרוש לעובד למחיתו. ובעבוד הכרמים הגיעו באמת כורמינו למדרגה גבוהה, ואין להם להתביש בפני הכרמים היותר יפים בקליפורניה ובצרפת.

פרושה לפנינו כיריעה כל אדמת ארצנו, וברורה לנו יכלתה בהוה וכחה בעתיד. ביבוליה הקימים איננו יכלים להתקיים באשר איננו בני-התחרות בשוק; ורק על העתיד אנו משליכים את יהבנו. אם האדמה תכפיל ותשלש את יבוליה, והפרה תתן חלב במדה כפולה ומשלשה, והתרנגלות ירבו לתת ביצים נוכל לראות חיים בחקלאות, לא חיי עושר, חלילה וחס, כי אם חיים פשוטים לחם לאכל לשובע ובגד ללבוש. כל החשבונות הנזכרים בנויים בעיקרם לא על היבולים הקימים, כי אם על המקווים המתבססים על הכנסות המשקים היותר טובים. אין לאמר איפוא אם מאה דונם המחיים משפחה אחת כיום הזה, יחיו שתים כאשר היבולים יגדלו. כיום הזה אינם מחיים; אין אפילו דוגמא אחת כזאת בכל הארץ. המושבים החדשים העומדים על יחידת-שטח של מאה דונם חיים לא על המציאות כי אם על התקוה ליבולים אחרים. ואם אפילו יגיעו לגובה הכי גדול, ל־300 ק"ג חטה לדונם, תוכל משפחה עובדת רק לצאת מדלות מנוולת, ולא לחשוך ליום רע ולחיות ברוחה רבה. ובפחות מחמשים דונם שקדים א"א להתפרנס אפילו אם הדונם יכניס למעלה ממאה ק"ג כאשר מכניס בקליפורניה. ואדמת תורמוס אפילו אם תכתש אותה במכתשת לא תסור אִוַלתה ממנה שתוציא פירות הלולים המשמחים אלהים ואנשים במקום המר, המר שהיא מוציאה שאינו ראוי אפילו למאכל בהמה…

* * * * *

אזורי הארץ הטבעיים מחייבים על-פי עצם מהותם את משק-היחיד חד הגוני – בחבלים מסוימים ובמקרים ידועים – ואת המשק הלאומי המערב ורב-הגוני בדרך כלל. כחות הטבע, טבע הארץ וטבע עצמנו, צרים את הצורה ההולמת את הכלכלה הלאומית שלנו. מרוב התחכמות נסינו להגות את עצמנו מהמסלה: נטענו באדמת-זריעה, זרענו באדמת-נטיעה ונשרפנו בשלהבת התלהבותנו הרגעית. למה נוסיף להתחכם ולחזור על שגיאות נושנות. האדמה מתקוממת נגד המהתלות אשר אנו מהתלים בה; ואחרת אין לציין את “התכנית הגדולה” הבאה להפוך את כל הארץ על סלעיה, חולותיה, אדמותיה הכבולות והכבדות לארץ-גנים, כלה שלחין וכלה עושה “פירות-הלולים” המכלכלים את העובד ב"שעור פאה ובעוללות". להלכה אין אמנם, ככתוב בספרי-הלמוד, אדמה רעה. יכלים להעביר קרונות, קרונות אדמת חומר מאזור-הפלחה לאזור-החול ולהיפך בכדי להגיע ל"בנות-תערובת", לשנוי טיב-האדמה מיסודה ולבריאת “אדמת-גן”, כאשר יעשו בערוגות חממות. יכלים גם להעלות אדמה דשנה על גנות שטוחים ולזרוע ירקות. ליצן אחד אמר ביחס למושבות הנדיב הידוע, כי הברון יכל גם לטעת תמרים על הציר הצפוני. הכל נתן להעשות בכסף. אולם “הטרנספורמציה הגיאולוגית” והחקלאית הזאת, הדומה ברחבי-מדותיה “למהפכת-געש”, לא תוכל להוביל להתישבות זולה המעמידה משפחה על הקרקע במאתים לירות.

שלש הן נקודות-המוצא כשבאים לקבוע את גודל השטח הדרוש ליחידת-התישבות: הראשונה – מהו הסכום הדרוש למחית משפחה עובדת, החיה על עבודתה ולא על עבודה שכורה; השניה מהו המקצוע החקלאי המתאים למתנחל זה או אחר; השלישית – מהי יכלת האדמה באזור הארץ האחד ומשנהו ולאיזה ענף חקלאי מתאימה היא ביחוד. משלשת הגורמים הגלויים והנתונים האלה מסיקים את הגודל הנעלם – מהו השטח הדרוש? שאלה זו אנו רגילים להתיר בשטה הנהוגה בהתרת שאלות הנדסיות, אנו משוים נגד עינינו את הנגלה: פוריות אדמתנו הנתונה ולא ה"משערה", יכלת אנשינו ומעלת-חיים קבועה, שלמטה הימנה לא ירדו בכל התאמצויות שבעולם. מגלה שמש-א"י, מעתיק שטת דמצינסקי וקורא את שמו עליה ו"חוזה-סין", נוהג להתיר שאלות בגורמים שכלם נעלמים, וש"הגודל" הנגלה היחידי בכלם הנהו – הוא בכבודו ובעצמו בלבד!…

כבסיס למחית משפחה-עובדת-מתחילה צריך היה לקחת לפני המלחמה מאה פר' לחדש ולהשאיר למשפחה זו פרספקטיבה לעלות דרגות ידועות במעלת-חייה עם התפתחות המשק והתרבות צרכיה עד מאתים פר' לחדש. לפי התנאים השוררים בארץ, ולא לפי העיוניים הרצויים, היה עובד-האדמה חי כל ימי חייו בפרספקטיבה של “המאתים” ולמטה מהמציאות של “המאה”. בהתאם לנקודת-מוצא זו, המוציאה מכללה טפוסי משקים הנשענים על עבודה שכורה, נקבעו היחידות האלה: מאה דונם באזור-הפלחה, שלא יוצלח לגידולים אחרים מלבד דגן, מספא וקטניות, ושאפילו האכרים המופתיים הגרמנים לא ידעו להשליט מרות אחרת על אדמה זו; חמשים דונם באזור מטעי הבעל, שלא יוצלח אחרי נסיונות רבים שנעשו, מלבד לשקדים, זיתים וגפנים; מעשרים עד עשרים וחמשה באזור-השלחין, למטעי תפוחי-זהב או אספסת. בכל טפוסי המשקים האלה הובא תמיד בחשבון בסוס המשק הביתי בתכלית השלמות, שעליו לספק את צרכי-הבית בחלב, בביצים ובירקות. באיזה אורח-קסם אפשר לקצץ כאן בשטח יחידת-ההתישבות הנתונה?

אי-אפשר להוריד את צרכי העובד למעלת-חיים יותר נמוכה, באשר במקרה זה יש דרך יותר קצרה ויותר סלולה – לקבל צורת החיים של הפלח בלי שנויים; אי-אפשר גם לשאב מהאדמה “הכנסות משערות” יותר גדולות מאלה המונחות כבסיס בקביעת גודל השטח ליחידת-התישבות; הטעם והנימוק כבר נאמרו במקום אחר: מעטינים ריקות אין להוציא חלב אפילו בכחות-משיכה מרובעים בחלקנו פטמה לאיש, פטמה לאיש; ואדמה מדולדלה שבעיקרה צריכה היא לחדוש-נעורים בכחות-חוץ אינה נענית גם תחת כובד הלחץ של אוכלסים עצומים להריק את חילה ואת תנובתה.

עלינו לשוות איפוא נגד עינינו רק את ה"יש" ורק את ה"אפשרי"; ושניהם מדברים בשפה ברורה: ה"יש" – נותן לחם צר; והאפשרי – נותן תקוה על לחם לשובע ובגד ללבוש, ולא יותר. אין להביא בחשבון רק “אדמת עילאית” (איבערבאָדען) ובני-אדם עילאים (איבערמענשען). כי אם אדמה נורמלית ועובדים נורמלים; כיום הזה עוד שניהם למטה מהנורמה. נסים ונפלאות בל יעשו בחקלאות. קפיצות מאקסטנסיביות לאנטנסיביות הן נגד טבע החקלאות, שאטיים הם צעדיה, נגד דרכי התפתחותה בכל הארצות ובכל הזמנים. סוסקין בנאומו בקונגרס הביא אמנם ראיה חותכת הפוכה: הראיה היא מעשית סנדלים חדישים וישנים, שאין כל צורך לסנדלר החדיש לעבור את כל דרגות ההתפתחות של תעשית הסנדלים, אלא מתחיל ישר מהחדש. משל נפלא! בנוהג שבעולם כל אחד לוקח אלוסטרציות מהרשות הקרובה לו ביותר. ואגרונום החי באומנותו והוגה בה נאה לו ביותר, לכאורה, לראות כדוגמא לפניו את חיי הצמחים ולא את הסנדלרות. האדמה אינה סנדל אף לא גוף דומם, כי אם גוף אורגני, ויש לה תקופת-גידול מסוימה, ממש כמו לצומח ולחי. ישנם אמנם שטחים ידועים בארץ המכשרים ברבות הימים ללבוש צורת אדמת-גן. כל שתיל נעשה ברבות הימים עץ וכל עגלה נעשית לאט לאט בדרך-הטבע פרה חולבת. אויל הוא רק זה החושב כי שנוי זה יכל לבא ממש כעשית סנדל ע"פ הדיבור בלבד, בלי תקופת-מעבר טבעית. ואויל שבעתים הוא הגוזר לעשות מכל אדמת ארץ-ישראל על חולותיה וסלעיה אדמת-גן סינית, באשר הוא אומר לעשות פרה לא מעגלה, כי אם – מעז…