הבריחה מחומות הכרך האטומות ומשאון המון רב והשאיפה למרחב-השדה ולשלות-הכפר יצרו את ערי-הגנים הממשיות בעולם הגדול. ענוי-הבדידות במשכנות-שדה מפוזרים והעריגה למעט מצפיפות העיר ושאונה הולידו את ערי-הגנים הדמיוניות בעולמנו אנו. נקודות-מוצא שונות ביסודן ונקודות-שאיפה מבדלות במקורן יכלות לשאת עליהן שם אחד, אבל בריאה אחת לא תברא מהן. “הם ואנחנו” – כל אחד ילך לו איפוא במסלולו הקבוע. הם ילכו ממרחב למרחב, הלך ודלל את השורות הדלילות עד הגיעם למרחב שבכפר. ואנחנו נזרע “גידולי-בינים” בתוך השורות המרווחות, נעלה קומה על קומה ונוסיף חדר על חדר ואגף על אגף עד אשר בית יגיע בבית, חנות בחנות וחלון בחלון; והכל הטמיר פנימה יהיה שקוף לעין כל – “תיבת זכוכית” עם קנים תחתיים, שניים ושלישיים; דוגמת תל-אביב המעטירה…

אחרת אין לראות את אורח הצמיחה של “משכנות-השדה” שלנו. גידולי-קרקע הן ערי-הגנים האחרות; החיים הכלכליים הממשיים הביאו אותן לעולם, ובממשיות תקועים עמוק שרשיהן. גידולי השלחן-הירוק הן ערי- הירק שלנו; מוחות חריפים דגרו תכניות והמליטו אותן בצורות ביצים או חזו באותות השמים והורידום בדמות דסקוסי שמשות, חרמשי ירח וקצוות ככבים. סימטריה נפלאה על גבי הניר, ו"יציאת דופן" איומה בחיים…

מסביב למרכזי-תעשיה גדולים הולכים ונטעים בימינו אלה משכנות-שדה לפועלים, על החרושת פרנסתם ועל השדה מנוחתם. גורמי-התוצרת הם הקובעים איפוא את מקום המשכנות האלה ולא מרחב-השדה סתם. הגורמים האלה קבועים ברובם מהטבע: אוצרות הקרקע, נהרות, אגמים חבור-דרכים טבעי. התפתחות התעשיה המעסיקה, לפעמים, רבבות אנשים מולידה גם את הכרך בעקבותיה ואת האוכלוסים הצפופים. האדמה עולה במחירה עד גובה לא ישוער, הדירות הולכות ומתיקרות. באין יד הפועל משגת לשכור דירה מרווחה יורד הוא למרתפים אפלים ונדחק לסמטאות צרות ללא אויר, ללא קרן-שמש וללא אמת-ירק. כשרון-העבודה של הפועל המושך בעול קשה הולך ויורד מטה מטה ורגזו הולך וגדל מעלה מעלה. שדה-החכוכים בין הקפיטל והעבודה הולכת ומרחיבה את גבולותיה וההתמרמרות העצורה מתפרצת כלבת-אש שוממה. לקפיטל אין חשבון להקשיח את לבו מ"מכשירי עבודתו" הנפחתים בלי עתם להפסדו; ל"מכשיר" עצמו אין טעם להאבד בעניו בצפיה וביחול ל"יום הדין" למעניו וליום הגדול לו שיביא לו פדות בעתיד רב-המרחק. והנה פתרון-ארעי רצוי לשני הכחות המתנגשים למצא מרגעה ידועה; ובשורה ראשונה בא שפור תנאי הדירות.

בכרכים מגרש לא יסולה בפז. בתי החרושת רוכשים להם איפוא בסכומים קטנים בערך שטחים רחבים במרחבי-השדה. חמרי-בנין ג"כ אינם עולים כמו בכרך; שכר-העבודה הוא בזול. יש אפשרות לבנות שכונות-שדה שלמות במרחק לא גדול ממרכז-התעשיה עצמו, שאליו קשורים יושבי השכונות האלה. לכל אחד יש נוה-שאנן עם מגרש קטן למעט ירק, לעצי-פרי ולעצי-נוי. בשבתות ובמועדים, בין-השמשות בימי-חול יוכל אבי-המשפחה להתעסק ב"עבודת-האדמה"; אחרי עבדו יום שלם בין כתלי בית-החרושת הסגורים מחליף הוא כח באויר מרחב-השדה. בימות-החול מטפלים בגן בני-המשפחה. אין מגרש זה משמש כמקור-הכנסה עיקרי; הירק משמש כמחיה נוספת. ובעיקר: להרחבת-דעת ידועה, להרגשה מעט מזעיר מטעם “בעלות”. מרחק המקום אינו פוגם. הקיטור והחשמל מקרבים את המרחקים ומעבירים ב"קפיצות-הדרך". לבית חרושת גדול יש לו די משלו מכחות אלה, בכדי להשתמש בהם להסיע רכבות-מסע המובילות בבקר ובערב את פועליו למחוז-חפצם; הממשלה השוקדת לתקנת-המדינה ודואגת לשלום-ביתה מוסיפה משלה. חבור-דרכים מתוקן הוא בכלל תנאי-ראשון להצלחת כל תעשיה; ומפעלי-תעשיה אינם מתחברים לנקודות ידועות בלי רשת-דרכים מתוקנה ומבטחה מראש, לא בשל הסעת הפועלים, כי אם בשל העברת תבואות התעשיה לתעודתן, אמצעי-ההובלה המיועדים לפועלים אינם יכלים איפוא להחשב כהוצאה יתרה המכבידה במשאה על המשק.

משכנות-שדה כאלה יכלים להתפתח גם מסביב למטרופולין אחרים: מטרופולין של מסחר או מרכזים מדיניים. המסחר הולך וגדל והוא כובש את הכל בכרך. הבנינים דרושים לחנויות, מחסנים, בנקים, משרדים, בתי-פקידות. בתי-הממשלה הרבים תופסים את שלהם (בארצות-הברית הממשלה יוצרת לה מרכזים מיוחדים ומתרחקת ממרכזי התעשיה והמסחר). עשירים יכלים עוד למצא להם דירה מרווחה; אבל אנשים בעלי אמצעים מצומצמים באין לאל ידם לשלם מחירים גבוהים בעד שכר-דירה, כאשר ישלמו בתי-מסחר, עוזבים הם את מרכז הכרך וקובעים להם את משכנותיהם בהיקף. כל הערים הממודנות יש להן מושב מסחרי צפוף-האוכלסים במרכזן ומשכנות-שאננים מפוזרים בהיקפן. חברות פרטיות או הממשלה דואגות לסדור חבור-דרכים טוב בין המרכז והיקפו לקרב את המרחקים. לכל המשכנות מסוג זה יש ערך היגיני, חברותי, אבל לא ערך כלכלי כשהם לעצמם; מקורות-המחיה הם במרכז ולא בהיקף. על כל פנים אין להם שום שיכות ושום נגיעה לחקלאות או לאחד מענפיה בשל מעט הירק הסוכך עליהם.

בסביבות מרכזי-תעשיה או כרכים אחרים יכלות להוָצר ערי-גנים שעל פרי השדה פרנסת תושביהן. בכרכים מתרכזת תמיד “הרבבה העליונה” שיש לה צרכי-מותרות מיוחדים בכל אורחות-חייה; ובעדם משלמת היא גם מחירים מיוחדים יוצאים מגדר הרגיל. המשקים החקלאיים הנמצאים בהיקף ובמרחק רב מהכרך אינם יכלים להמציא לא חלב טרי, לא תבואות-חלב טריות, לא פירות-בכורים מיוחדים הגדלים מתוך כפיה בחממות, תחת זכוכית, ועולים על השלחן לפני העונה הקבועה מהטבע. קרוב למרכז הנהנים רבי-היכולת ומרובי-הצרכים נוצרים איפוא משקים זעירים המתמחים בעשית “גידולי-כפיה”: גידולי נוי כמו פרחים משופרים או גידולי-מאכל ענוגים. המשקים האלה עומדים ביחוד על עבודת ידים אנטנסיבית, ולכן שטח אדמתם מגבל מאד. בהיותם סמוכים לעיר, עולה השטח במחיר גבוה, ואין חשבון לנצלו לחקלאות רחבה. בהיות השטח זעיר לובשת החקלאות בסביבות כאלה צורת גנים, וכל המושב אינו יכל לקבל צורת כפר, באשר אחוזה נוגעת באחוזה, אלא צורת עיר-גנים.

הכרך הוא בית-הקבול הטבעי לפירות הגנים הנמצאים בקרבתו, והנהו גם הכח המפרה בבחינה ידועה והמגביר את תנובת האדמה להוציא פירות אלה. הגברת תנובת האדמה פירושה – זבול. והזבול כרוך בהחזקת מקנה. לא כל משק יכל להחזיק מקנה רב, לפי תנאיו הטבעיים או הכלכליים. ואף המקנה אינו יכל תמיד להשביע את האדמה. המשק העומד על דגן, סלק סוכר ותפוחי-אדמה מוציא החוצה הרבה מחיל האדמה הגנוז בפירות הנמכרים מבלי להשיב גזלה זו, באותה מתכנת, בדמות חמרי-ההזנה המושטים למקנה והמתגלגלים לאדמה בצורת זבל. במאזן ההוצאה מהאדמה וההכנסה יש תמיד גרעון, בקחתנו ממנו יותר מאשר נשיב לה, ושווי-המשקל הנרצה פגוע. לא כן המשקים הזעירים הסמוכים לכרכים. יש אשפה, פסלת, זבל לרוב. הזבלים האלה בהיותם כבדים במשקל יכלים להנות רק משקים הנמצאים במרחק קל ממקום-הטעינה. מעבר למרחק זה אין חשבון להעבירם. כרכים מתוקנים בשטות הביוּב שלהם שולחים על פני השדות הקרובים את כל מי-השופכים על אשפתם ודמנם. “שדות-הזלוף” בסביבות ברלין מצטינות בתנובתן המיוחדה היונקת מצנורות-השפע של הכרך; שטחים עצומים מזדבלים מצנורות אלה. משקים אחרים אינם יכלים ליהנות משפע זבל כזה, ולכן אינם יכלים להתחרות עם משקי-הגנים האלה; וככה זכו מהטבע במונופוליון כפול: בקרבת השוק למכירת הפירות ובעצמת-תנובה מיוחדה לעשיתם.

יש איפוא תנאים קודמים לעשית ערי-גנים, תנאים קבועים מהטבע מימי-בראשית או נבראים ממפעלי בני-אדם, אבל מפעלים קיימים ועומדים. מרכזי-תעשיה דורשים גורמי-טבע מיוחדים להתפתחותם, הכרך דורש קרקע פורה לצמיחתו לפי דרכו. לנו אין לא כרכים בעין ולא מרכזי-תעשיה בעין; לפי שעה אינם אפילו בהשערה; אין איש יכול לאמר איפה ינטה הקו למבנה התעשיה. מה טעם איפוא לכל תנועת ערי-הגנים ונוות-השאננים שלנו על גבי הניר, ואיזו דמות תהיה להם כשיתגשמו בחיים, לא דמות-נוי כי אם דמות כלכלית. מה בצע בהיקף, אם המרכז חסר?..

ירושלים, בירת קדשנו, היא עיר הצרכנים בלי כח תצרכת ואין לה תקוה להיות מרכז-תוצרת, אם לא יתגלו במעבה אדמתה אוצרות שלא שערום; בתעשית תשמישי קדושה לא נרחיק לכת ולא נרבה בה את האוכלוסין. הטבע חנן אותה בסגולות מיוחדות: יושבת היא על הרים, והרים מסביב לה. סגולה משלשת בימי-קדם: מבצר בפני אויב, מעוז בפני מחלות ומשגב בחקלאות הקדומה שלא ידעה את המכונה ואת מהירותה לא הכירה ותהי דבקה באת ובמעדר. הסגולות הראשונות ירדו מערכן הראשון: יש תריסים אחרים בפני אויבים ומחלות; והאחרונה במקום יתרון נעשתה למכשול-קבע. החקלאות הממודנה כרוכה במכשירי-עבודה כבדים ומהירי-תנועה כאחד, ואין כחם אלא על פני המישור רחב הידים, ואין להם שליטה בהרים; ועובד-האדמה בן-הדור כרוך אחרי המכשירים האלה ואין לו נטיה להמירם באת ובמעדר, אף נשא הוא בכנפי הזמן ואין לו נטיה להדבק בעבודות זחלניות. אדמת ההרים אינה עמוקה, וחילה אינו רב כאדמת המישור, המתחילה להשתרע מעבר ל"שער העמק", מהלך שעה באוטו מירושלים. וככל אשר תוסיף להתקרב אל החוף, כן יגדל פריונה. מערכת ביוב אין עוד בירושלים, וכאשר תהיה אין מישור להפכו ל"שדות-זלוף"; בעמק הצר שישנו שם כבר זכה כפר השלוח המגדל ירקות-בכורים – “שדות-זלוף” לפי דרכן, אשר הטבע הציב להן את גבולותיו ואין להסיגם.

אין אדמת-מספא בכל סביבת ירושלים. אין תלתן, אין בקיה, תירס, סלק ודלעת. המינים האלה מצליחים שם כ"באי-כח" בגן-בוטני אבל לא במשק כלכלי. אפילו הדגן אינו בא בחשבון, שגם הוא נחוץ להחזקת מקנה בקש המשמש לרפוד ובתבן למאכל. מחלבות ירושלים אינן מתקימות על תוצרת המשק, כי אם קונות את כל המספא ממשקי-חוץ – המספא מובא מהשפלה! הפרות המתהלכות לרוח היום בין סלעי העיר, ליד חורבות ר' שמעון הצדיק או בשכונת הבוכרים, הן “עירוניות”; ואלה הרועות בשדות מוצא או דילב הן בבחינת “קיטניות”; זהו כל ההבדל; הצד השוה שביניהן שכלן מזונותיהן באים ממרחקים ידועים. ל"עירוניות" יש עוד יתרון כלכלי ידוע, באשר מקמצים בהוצאות על הובלת החלב. אולם הובלת תבן, חציר, סלק וכיוצא עולה בהוצאות גדולות לאין ערך מאשר הובלת החלב; הובלת המזונות האלה מהשפלה אל המחלבות העירוניות מגדילה איפוא את ההוצאות. מלבד זה תנובת הפרה ה"כפרית" החיה בשדה ממש גדולה היא מתנובת הפרה העירונית או ה"גננית", מפני שהירק הנתן לפרה ביד רחבה והגדל בשפע הוא המגביר את כמות החלב, ולא זה הנתן כקנוח-סעודה וכ"אפיקומן". בסביבות ירושלים לוחכת הפרה רק דשא הסלעים הזעום. ביום שההצעה של משקי-החלב תעלה על הדרושה יוכלו עוד להחזיק מעמד משקי השלחין ומשקי השפלה, באשר להם תהיה האפשרות להוריד את מחיר החלב והראשונים בנופלים יהיו משקי ערי -גנים אשר מסביב לירושלים.

גם ביתר תבואות הגן ופרי העץ נבדלת סביבת ירושלים לרעה ולא לטובה. הכפרים בשפלה יכלים להמציא ירקות ופירות במחירים יותר נמוכים מאשר הכפרים מסביב ירושלים; אדמת השפלה והשרון יבוליה גדולים בכל מאשר אדמת ההרים, והוצאות העבוד הן יותר קטנות במישור. כרמי ראשון ורחובות מכניסים יותר ענבים לדונם מאשר כרמי מוצא, והעבוד הוא פשוט: הישר מחליקה המחרשה והולך הקולטיבטור, בלי קפיצות ודילוגים הכרוכים במעלות ובמורדות של דרגות ההרים. כי רק חברון היושבת על הר גבוה יש לה מהטבע המונופוליון על ענפים אפילים, ולא הכפרים היושבים במורד הרי יהודה לצד השפלה. והענבים הם הפירות היחידים בין יתר פרי-העץ שיש להם עוד ערך מיוחד בשוק אם אפילים הם או בכירים.

ירושלים הרים סביב לה; ויפו, הכרך השני, חולות-הים. האדמות המיועדות לערי-הגנים הן לקויות מהטבע בתנובתן. ההשבחות וההכשרות הרבות תעלינה בסכומים גדולים, אבל את חיל האדמה לא יגבירו הרבה. ואדמת חול-החומר, או אדמת החומר, או אדמת החומר ואדמת השפלה הנמצאות מיפו מהלך שעה ברגל או מהלך שעה בעגלה או באוטו עולות בטיבן לאין ערך על האדמה המחוברה ליפו מרוחות שונות – האדמה הבאה בעיקר בחשבון בשבילנו.

האדמה “הרחוקה” מהכרכים שלנו עולה פי כמה בכח תנובתה על זו “הקרובה” להם. אולם המושגים קרוב ורחוק אינם קבועים ועומדים, אלא משתנים עם רוחות-הזמן. החשמל והקיטור מקרבים את המרחקים. בסביבת לונדון, פריז, ברלין וניו-יורק נכנסים כל שטחי-האדמה הנמצאים ברדיוס של מאה וחמשים או מאתים קילומטר. בשעתים מגיעה רכבת רגילה מערי- השדה ומהכפרים למטרופולין – מרכז הקניה. ובשתי שעות אין החלב הנשלח ממרכז-התוצרת מחמיץ, אין הירקות נכמשים, אין הפרחים נובלים ואין העלים נושרים. הפרש הוצאות ההובלה על תבואות השדה, הנשלחות מכפרים הנמצאים מהלך חצי-שעה ממקום הקניה או שעתים, אינו גדול ואינו מכריע בקביעת המחירים ובמלחמת ההתחרות. במרחקים קלים כאלה הכח המכריע היחידי היא תנובת האדמה וחיל עובדיה.

כל זמן שאמצעי-החבור בארץ היו החמור והגמל או אפילו העגלה היה יתרון ידוע לכפרים סמוכים לירושלים. ממוצא הגיעו ירושלימה בשעה, והירקות והחלב ויתר פירות בלתי-שמורים הגיעו לשוק בבקר השכם. כפרי השפלה יכלו להמציא את תבואותיהם רק בשעה מאוחרה, כי מהלך 8 שעות הפסיק ביניהם. גם הרכבת לא קצרה בהחלט את המרחק, בהיותה יוצאת ובאה בשעות קבועות, שלא תמיד מתאימות הן לצרכי המשקים החקלאיים הנמצאים ליד תחנות מסלות-הברזל. עם התפתחות האוטומובילים נמוגו בכלל כל המרחקים בארץ הקטנה הלזו. מקרית-ענבים ומוצא מהלך חצי- שעה לירושלים, מבן-שמן וראשון שעה וחצי. עם הנץ-החמה יכלים גם המשקים האחרונים להמציא את תבואות אדמתם ובהמתם לשוקי הבירה; ועודף ההוצאה על הובלתן במה נחשב הוא לעומת יתרונות התוצרת הכרוכים באדמות הרחוקות העולות בתנובתן פי כמה על האדמות הסמוכות לכרכים שלנו. והוא הדין סביבות יפו. למקוה-ישראל ולשרונה אין יתרון רב בקרבתן ליפו על בן-שמן הנמצאת מהלך-שעה באוטו. הכח-המכריע יהיה תמיד לא לקירוב-המקום כי אם לאדמה אשר תתן יבולים גדולים ולפרה אשר תתן חלב הרבה; לשטות-העבוד והזבול, למחזור-הזרעים המתוקן, לזמני-הזריעה המתאימים; לשטת ההזנה הנהוגה ברפת, לטפול בפרות, להשבחת-הגזע. “שדות זלוף” אינן עוד בסביבות יפו. האשפה המובאה מהעיר יש לה ערך ידוע, אבל לא גדול כל-כך. כל משק הסמוך לכפר משיג זבל עתיק יותר טוב ויותר נקי מאשר הזבל המובא מהעיר המכיל שברי כלים ופחים ופסלת המלכלכים את השדות. גורל היבולים נחתך איפוא מזבל הנוצר בתחומי המשק, לאמר ממספר גלגלות המקנה שהמשק מחזיק, ולא מדומן חוצות העיר.

אין לראות איפוא את מוצא ואת קרית-ענבים היושבות על הרים כזוכות מן הטבע בקרבתן לירושלים ואת מושבות-יהודה כרחוקות. הן, הן הנמצאות בקצהו הראשון של הרדיוס הנמשך מהכרך, ואפילו לא באמצעו; קצה הרדיוס הזה, אם נקח את ירושלים כמרכז הקניה, תהיה מטולה צפונה ורפיח דרומה – גבולות הארץ! עם תיקון הדרכים ימצאו איפוא כל גבולותינו ברדיוס הכרכים שלנו; וההיקף הרחב יתחיל מעבר לגבולות.

המרחק אינו מרחק והקרבה אינה קרבה. ואף גודל השטח הקצוב למשק-גן רב הוא ל"קיטני" וזעום הוא למקור-פרנסה. האיש העסוק כל היום במלאכה, באומנות חפשית אינו יכל לעבד כלאחר יד בין-השמשות דונמים אחדים אדמה, ולטפל עוד בפרה; בני איש כזה עסוקים כל היום בלימוד בבית-הספר, בהכנת שעורים ובשעות החופש בכדור-רגל ובסוגי ספורט אחרים. כמקור-מחיה אין שטחי-זרת מספיקים, פרה בלבד דורשת עשרה דונם למחיתה; כדי שהחלב יהיה מצוי בכל ימות השנה דרושות שתי פרות או שטח של עשרים דונם אדמה.

אם נאחז בשטחים מעשרים דונם ומעלה אנו מתקרבים למשקי חקלאות ממש; אנו מיסדים מושבות ולא ערי-גנים. אם נאחז בשטחים הקטנים אנו יוצרים “חנונות” חדשה; צחה, זכה מלאתי-אויר וריחות-שדה, אבל – חנונות; המוכר עורות הנהו חנוני, והמוכר נעלים חנוני הנהו. מה יתרון לנושא-ונותן בחלב קנוי על זה המחזיק בעצמו פרה, אם את כל מזונותיה צריך הוא לקנות ממקורות חוץ. מה הבדל בין קונה ירקות ומוכרם בשוק כמו שהם ובין זה השם אותם בקופסאות ומוכרם כבושים? החלב המוצא ממשקינו החקלאיים הנהו תוצרת-בית מתחילת בריתו; הנהו פרי האדמה הנעבדת בידינו ממש; המספוא הזרוע בידינו נהפך לחלב. החלב שיזוב מערי-הגנים הנהו רק מטמורפוזה – גלגול של תוצרת זרה! חלב זה הנהו פרי עבודה לא לנו. כמקור-פרנסה איננו יכלים לאסר עליו לבא בקהל; אינו ראשון ואינו אחרון לנו. כמקור-פרנסה יהיה אולי בן-התחרות עם חלב משקינו. אנו מגדלים עוד פול בהפסד, כרשינה בהפסד, גם דגן בהפסד; תבואות משקינו, וגם גידולי-מספוא בכלל, עדיין עמוסות משא לעיפה מתוך חוסר תנאים רצויים, חוסר הכשרה נכונה. והפול והכרשינה והתבן שיקנו ע"י בעלי משקי ערי-הגנים יבאו ממקורות זולים; משקינו יצאו בהפסד ידוע וערי-הגנים בשכר. אבל הריוח הזה הנהו ברובו ריוח של מתוכים, אנשי-בינים. זהו מסחר ולא חקלאות. הכסף המוצא מאתנו להספקת צרכינו אינו חוזר איפוא למקורו במרוצה קצובה; אלא הולך הוא למקורות אחרים, לא בדרך-המלך, אלא באורח עקלתון ובצורת גלגולים שונים. אל נדבר איפוא על יצירת ערכין כלכליים חדשים, נקודות-אחיזה חדשות, שחרור מלחץ-חוץ כלכלה לאומית פנימית. אל נדבר על חיזוק החקלאות במקום שאנו רק גורמים להתיש את כחה; כי המשקים הקונים מספא-חוץ במחירים זולים ומוציאים מספא זה מיד ליד בצורת חלב הם מתחרים במשקים החקלאיים שלנו הנלחמים מלחמת-קיום נוראה בהוציאם בידי בעליהם עצמם את המספא מהאדמה העומדת עוד במריה לבלי הענות לעובדה; ההתחרות הזאת אינה נבדלת מהתחרות עבודה זולה בעבודה שלנו. ישנם גם סוחרים הקונים בעונות הרביעה חלב זול המתחרה בנו ומעבדים אותו לחמאה המתחרה בשלנו, ואינם מתבישים להכריז על תוצרת-בית! תוצרת “המתכשרת” כהרף-עין אך ורק – במגע יד יהודי…

*

ערי-ירק בדמות חדשה ומחודשה, הבאות להגיה את השגיאות שנעשו בבנין תל-אביב והשמות לפניהן תעודה להכניס טוב טעם, שפור-חצוני, “מקוריות-הסגנון” בבניה, – ערים כאלה שיכות לממלכת האמנות הטהורה ולא לכלכלה הלאומית. שאיפות כאלה כשהן לעצמן הן רמות ונאות, אבל לא עליהן חולים אנו כיום הזה, ולא עליהן עלינו להוציא את פרוטותינו האחרונות. אם יש הון פרטי הנוטה חבה למפעלי-נוי אלה – הנה כל הדרכים פתוחות לפניו; בפני ההון הלאומי עומדות תעודות אחרות. רעבים אנו ללחם קלוקל כעם הנושא את נפשו לתחיה ולתקומה. בתוהו לא דרך מחפשים אנו אחרי מקורות-כלכלה בטוחים, שישמשו כבסיס להתישבות רחבה. באויר, בשמש, בתכלת, בירק אין מחסור לנו לא רק בתל-אביב הקימת כי אפילו בחוצות צפת וברחובות ירושלים. ומקורות-כלכלה לא תהיינה לערי-הגנים אשר תבנינה, בין אם ינטה הקו מחוץ לחומות ירושלים, בין אם יעבור על חולות ים יפו ובין אם יתפתל במורד צלעות הכרמל. בראשית הבריאה – המרכז הכלכלי, אחריו נמתח מעגל ההיקף הרחב המתפרנס ממרכז זה החותך חיים לכל עובד. על אויר אין לחיות אפילו אם זקוק ומזוקק הוא שבעתים, ורוח-שפיים יוכל לכל היותר לספק חומר לשירה, ולא לחם לעובד. המרכז המוציא לחם מהאדמה איננו בסביבת כרכינו. כאשר נגלה מחצבים ומכרות. לא נבנה שם כרכים צפופים, כי אם ערי-גנים ממודנות בתכלית החידוש. אבל האדמה עדיין לא פערה את פיה לגלות לנו את מצפונותיה. אי-אפשר איפוא לנעוץ סתם כמלאך גבריאל קנה בים החולות ובים הסלעים, להעלות שרטון ולבנות כרכים, ולהקיפם ערי-גנים. ואם תנטענה הלא נבל תבלנה כלעומת שפרחו. באין הגורמים הטבעיים להחזיקן ולכלכלן.

כל מושבותינו, הקימות והעתידות להבנות, הן ערי-גנינו וכפרינו כאחד. אין שאלת המרחקים כבר עכשיו בפני רבות מהן, ועם תיקון אמצעי-החיבור לא תעמוד אף בפני אחת מהן. כלן נמצאות לאורך הרדיוס של כרכינו, כביכול, אחת היא אם בראשיתו, באמצעיתו או בקצהו, תעודת הקפיטל הלאומי שלנו היא: יצירות שלמות ברוחן וביסודן, ולא בריאת “כויים” ו"אנדרוגינוסים". עיר-הגנים המתארה היא בריה חצאית: לא עיר ולא כפר. עלינו לברוא את החקלאות השלמה. למושבותינו באשר הן שם ולכלכלה הלאומית שלנו יש תקנה אחת: יצירת המשק הביתי במקום שאינו, שכלולו השלם במקום שישנו: בעודף התבוּאות של משק-הבית ובברכתו אפשר יהיה עוד במשך הרבה שנים לספק את צרכי כרכינו וערינו בכל ומכל: מפרחי-מותרות עד צרכי אוכל הכרחיים, ובמחירים נמוכים שוים לכל נפש. בתחומי המשקים החקלאיים שלנו ולא מחוצה להם עלינו לטעת גם גני-הירק" שישמשו לנוי ולמקור-מחיה כאחד; הגנים האלה גם שרשיהם, גם נופם כלם ברשותנו וניזונים ממעשי-ידינו. גני “ערי-הגנים” המשערות – שרשיהם יהיו תקועים באדמה לא לנו ובעבודה לא לנו, ורק נופם יהיה לתרמית-עיניים ולחזון-תעתועים לסוכך על “תוצרת לאומית”, שכלה זרה היא ביסודה; עטרת-תפארת לעוברי-אורח, ושברון-לב לנו ולבאים אחרינו…

הַסְכַּת וּשְׁמַע: מִמַּעֲמַקֵי הַיַּעַר הַדּוֹמֵם

כְּחָרֵד וְנִכְלָם שִׁיר זָמִיר מִתְגַּנֵּב לְאִטוֹ.

גַּם עֹצֶב הַיַּעַר, גַּם חֲלַל כָּל הָעוֹלָם הַשּׁוֹמֵם

יַגִּידוּ: מַה־נִּמְהָר הַשִּׁיר, מָה אֵינֶנּוּ בְּעִתּוֹ.

עם שמש צהרים שעמדה בשמי חיינו בימי גאות התקוות ערגה נפשנו גם כלתה לאפיקי-מים ולצללי-יערות. היום הגדול פנה. השמש נטתה לערוב. רוחות-צנה מנשבות בין חורבות ארצנו ובתוך “חורבות לבותינו”. ורוחנו עוד מרחפת על פני-המים, וידנו עוד נטויה לרדף אחרי צללים…

מהתורה, מהנביאים, מהכתובים, מכותבים אחרונים שבאחרונים עד

האחרון שבספרים חצוניים, קל להוכיח כמה גדול ערך היערות ומה רב הטוב הצפון ביעור. כל הארץ מתחדשת. מזג-האויר משתנה. מזדככים הרוחות ומטהרים. נקצבת הליחות. נעצרים בשרשי העצים הנטעים מטרות-העוז, הסוחפים את קרום האדמה של צלעות ההרים, מנצלים את עדים ומציגים אותם עירומים. נחרבות הבצות, והנחלים גאים ומפכים במסלול קבוע. נצבים כנד חולות-הים ואינם זזים. נכבשת אדמה חדשה בשביל המחרשה, שלל-הים ומטר-סוחף. פאר-יערנו והדר-כרמלנו לובשים גאות-קדומים. ועוד יושתו עליהם נוספות: מקצוי ארץ רחוקים ומאיי-מים עזים יקובצו עצים בל-ידעום ראשונים. חזון-אחרית הימים ופעמי-המשיח!

דברי חכמים כדרבנות קבועים וכמסמרות נטועים, ואין להזיזם. אולם אולי נזכר מעט נשכחות ונעמוד על מקור ראשון של הדברים האלה. עוד חיים בזכרוננו ה"מונולוגים" שהיו שגורים בפי כל אחד ואחד מאתנו. הלא כתובים הם בדברי-ימינו האחרונים: היתכן לרשת שטחי-אדמה עצומים ומחרשת-הקיטור לא תפלחם; לנחול בצות, מבלי ליבשן; לכבוש נחלים ועינות ולתת למימיהם להיות נגרים הימה באין אוסף להם לשלחם על פני שדותינו; להתאחז בחולות פורחים, מבלי להציב להם גבולות; להתבצר בסלעי-הרים חשופים, מבלי לרקום עליהם קרום דשא ולעטפם יערות. עלינו רובצת החובה לתת גאולה לארץ, לפתח מחרצובותיהם את כחותיה הכלואים – וכהרף עין! בשלהבת נביאים-קדומים ובמהירות רוחות דור אחרון אנו עולים, מחדשים נעורי ארץ ומחיים את השממה. עיני כל הגויים והאומות נשאות אלינו לראות במעשי-הפלאים הנעשים בידי הבנים הנדחים השבים לחיק-אמם; ועלינו להראות לכל באי-עולם: אכן עם חכם ונבון וגוי גדול תולעת יעקב!

המבוע נעקר, ונשבר עליו הכד, – ואנו עוד שומרים את שבריו הריקים. הככר הגדול המבטח לנו מברית בין-הבתרים לא שב אלינו בכח מורשת-אבות ו"צווי-עליון". ציון לא תפדה במשפט, כי אם בכסף ובזהב, ובעמל לא-אנוש. ואנו – מקָרים במים עליותינו, ושדות אין לנו לשלחם עליהן. צללים אנו באים להשרות בעצי-יערנו, ומצע אין לנו תחת נופם על מה להשתרע. כל תכניותינו הגדולות היו “גזורות” לארץ-ישראל שלמה עם “שם מפרש”, ולא לזו המכוָצה בין שני חצאי-לבנה “בראשי תיבות” פגומה ורצוצה. נשתנו המדות, כתוצאה ישרה צריכה להשתנות גם התכנית. קודם כל עלינו למלא את הפגימות שבראשי-התיבות; אותן נמלא בחשבונות כלכליים, ולא “בלהטי פוליטיקניות”. ה"שם המפרש" ו"ראשי התיבות" אינם תמיד דבר אחד, כי אם לפעמים: דבר והפוכו; מה שמשלים את האחד פוגם בשני, מה שפוגם באחד – משלים את השני. למעננו בונים אנו את ביתנו, ועינינו לא תהיה צרה גם באחרים שיחסו בצל-קורתו. אולם האם באנו לטעת כרמי זרים, ולהיות בעצמנו אכולי-חורב, רדופי-קדים ורודפי-קדים?…

הנה כל המישור משתרע נגד עינינו המחכה למחרשה הגואלת. לו משפט-הבכורה להיות נגאל. בנקודות-הכלכליות היכלות להוָצר לארכו ולרחבו אנו כובשים עמדות חדשות, מבצרים את עמדתנו הכללית וממלאים בתג נוסף אחת הפגימות של “ראשי-התיבות”. ואנחנו מטפסים על סלעי-מגור, שאיש לא יוציאם מידינו, ושוקעים בחולות-ים לקחת ממנו את ?ללו¹, שבין כה וכה לא יברח מאתנו. יש לנו עמדות רפויות בדמות המושבות הקטנות, הכורעות תחת כבד משא הוצאותיהן. בהרחבת-גבולותיהן וברבוי אוכלוסים נוספים על הקיימים בהן היינו יכולים להביא אור למקומות האלה. גם לצל, גם לאור אין לנו אמצעים.

רעבים אנו ללחם-קלוקל וחסרי-כל הננו; וידינו שלוחות לדברי-מותרות. מנת חלקם של עמים עשירים, החוסים שאננים בגבולות ארצותיהם, ארצות “מלאות” בלי סוגרַים ובלי ראשי-תיבות. אין לנו שטחי-האדמה, הגדולים והמקווים, כבסיס להתישבות רחבה ושטתית; אף זאת האדמה הנמצאת ברשותנו חסרת-אונים היא להחיות את עובדה בכבוד, ואנו חסרי-אונים להגביר את חילה ותנובתה. כאובדי-עצות מגששים אנו למצא מוצא לשוק הפנימי, להחזיק בו מעמד במלחמת-ההתחרות; ואין לנו עדיין המוצא לספוק צרכינו העצמיים בתוך ד' אמותיו של המשק, לאכל בעצמנו לשובע מתבואות שדותינו ובהמתנו ומפרי עצינו. קצרה ידנו מחולל גדולות ונצורות, אבל גם את הקטנות הנתנות לנו לא עשינו, באין קו למעשינו והבחנה בין המקדם והמאוחר. בכחנו היה לבנות את המשק הביתי של האכר על אשיות חזקות. במאה או בחמשים לירות, הנזקפות במלוה לכל משק והיעודות רק למטרה זו ולא אחרת, ובסכום כולל של מאתים אלף לי"מ וכהתחלה טובה מאה אלף לי"מ שהיה נתן לכל משקינו החקלאיים בתשלומים לשעורים במשך חמש שנים, היינו בונים את המשק הביתי והיינו מביאים אותו לידי שכלול; היינו פותרים את שאלת ההספקה העצמית לכל אוכלסי ישובנו. זו אינה עוד הישועה. אבל זוהי התחלה לחיזוק בדקי החקלאות הרעועה; ואם יחַסנו את הקיים העומד לנפל, תהיה לנו האפשרות לבנות על יסודו בנינים כלכליים חדשים ולפתוח מבואות לעולים. השנים עוברות חיש מהר. ואם התקציבים הראשונים יוסיפו לשמש כבסיס ליעור, נבלעים מהר סכומים כמאה אלף לי"מ ב"צללים" חולפים…

אין החקלאות המתמוטטת יכלה לקום בכח יעור; אין החדשה העומדת להבנות יכלה למצא סעד ומשען בו. הסכומים המוּצאים על יעור זה יכלים להחשב אמנם כקרן-זוית מבחינה מדינית רחוקה; אולם מבחינה כלכלית יום-יומית נתונים הם על קרן-הצבי. עלינו לחרות פעם ולא יוסף בזכרוננו: איננו מדינה! במצבנו כמו שהוא איננו יכלים בכלכלת משק-ביתנו הרגיל להשתרע על מצע מדיני רחב. איננו יכלים לאַבּן את כספנו אף לא ל"עצוֹתוֹ" לדורות, כי אם לעשותו שופע וחוזר במרוצה מהירה; לראות בעינינו ובעולם-הזה את הפירות, ולא לגנוז ולגנוז לעולם-הבא ולהניחם למשמרת לדורות רחוקים.

היעור איננו מקור-מחיה כאשר מנסים להחכימנו במספרים משוערים. כגורם ראשון כלכלי לא היו מעולם עצי-יער פירות-מונופוליון של הארץ; הם השרו צל, וטהרו את האויר, ופארו את הנוף, וקצבו את הלחות, אבל כאשר היו דרושים עצים לבנין, הביאום מארצות סמוכות צפונה, עוד שלמה מלך ישראל כרת ברית-מסחר עם חירם מלך צור על חלופי-תוצרת: האחד שלח חטה ופירות למאכל, והשני עצים לבנין. אמנה מפרשת: “ויהי חירם נותן לשלמה עצי ארזים ועצי ברושים כל חפצו, ושלמה נתן לחירם עשרים אלף כור חטים מכלת לביתו ועשרים כור שמן כתית. כה יתן שלמה שנה בשנה”. וחירם מתנה:,עבדי יורידו מן הלבנון ימה ואני אשימם דוברות בים עד המקום אשר תשלח אלי ונפצתים שם". החכם מכל אדם, שדבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר, היה אפוא גם חכם כלכלה בדורו, וידע את כחות ארצו, ומקורות עשרה הטבעיים ויכלתה. בעצי-חוץ נבנה גם המקדש, והדר-הכרמל לא הספיק גם בהיותו בכל תפארתו. עוד שנים תעבורנה ועצי-בנין יבואו אלינו ממדינות-הים, מרומניה, משוידיה ומארצות אחרות; אתם לא יעמוד בהתחרות גם האקליפטוס המהיר שלנו, ומכל-שכן אורן-הסלע ואורן-ירושלים וכל האורנים למשפחותיהם ולמיניהם השונים. מכסי-הגנה לא יועילו גם כאן. אי-אפשר לשלם בעד עצים מחיר אבנים ולהעמיס את ההוצאה היתרה לטובת “תוצרת-הארץ” על הבונה דל-היכלת. אם העצים יכבידו כאבנים, הלא יש חשבון לבנות הכל אבנים ממש. וזלוּת הבנין כשהיא לעצמה, הלא ממנה פנה, ממנה יתד למבנה הכלכלה הלאומית שלנו.

מהצלת-שעה ארעית ומקרית אנו רגילים ללמוד על הקבע. יער חדרה התעה אותנו ברוב “קסמיו ותעתועיו”. ימי-המלחמה הטעונו ברוב תהפוכותיהם. בימים האלה, כשנקרענו מכל העולם כלו, ופחמים לא היו לרכבות, והדרישה על חמרי-הסקה רבה, והצבא שמח על כל עץ שהוא, עלה הכרת על כל היערות, שבשנות-שלום נתן דמי להם. הדי הלמות הגרזן התפשטו בכל כנפי הארץ ומחוצה לה, ופצחו רנה חדשה. מקורות-עושר שנשכחו מלב. החשבון הישן-נושן שלנו, הרואה חשבונות יום ואינו צופה למחר. יהודי, הרואה את רעהו פותח חנות ורואה חיים, אומר לעצמו: אם יחם לאחד מדוע לא יחם גם לשנים; אף הוא פותח חנות. בא השלישי ואומר: חנות – עסק עושה פירות, סימן ששנים מתפרנסים; ומוסיף גם הוא את חלקו. בא הרביעי ולומד קל-וחומר: ומה שלשה מצליחים, ארבעה מכל-שכן. והתוצאה: ותמלא הארץ חנויות, וקונים – אין. בכח קל-וחומר זה מלאה הארץ אוטומובילים, ואין נוסעים די לכל אחד. עם רבוי המספר, כן נעשית הראיה יותר חותכת, כי העסק הזה ברכה בו. קודם נסעו “בפורדים” זולים ופשוטים, ובהתגבר ההתחרות התחילו לרכוש אוטומובילים יקרים. הראשון, הנחשון בדורו, שהיה לו המונופולין על המכונה “ההדורה והמהירה”, רבו הקופצים עליו והצליח לרגע קט. יצאו מוניטין למכונה זו, ובעקבות ההצלחה הרגעית של האחד יצאו יתר בני אומנותו, עד שכלם היו בנופלים. כיום הזה מנצחים כל “מנהיגי הדור” על מכונות קלות-מרוץ והדורות-הפנים, ובכבודם ובעצמם מושכים הם בעול-ברזל שנושיהם נתנו על צוארם; באשר מחיר-הנסיעה הולך ויורד, ורק מחיר המכונה, המאריכה ימים בדיוק כמו הפשוטה ונפחתת בתקופת-שנים אחת כמוה, גדול פי כמה מהפשוטה. זהו סמל “המהירות” של כל חשבונותינו ומפעלינו המבהלים…

ספור-המעשה על אחד שמכר מוטות אקליפטוס ו"עשה עושר" התגלגל מפה לאוזן ועשה לו כנפים בכל הארץ. ההדים נשאים עוד היום. כל התכניות הגדולות – כל אחת בטוחה ורבת-תקוות בעתה. הללו נובלות, והללו צצות. כשעצי-פרי עמדו במעלה ראשונה ביעור הראו ה"מספרים המחכימים", כי הפירות שיעשו עצי-הזית יכלכלו את ה"מרכז-הרוחני" – מוסדות החקירה והלימוד. בא החלום ברוב-דמיון, והמציאות במעט-מעללים. חשבונות כאלה היו גם ביחס לאתרוגים; אותה התוצאה: המציאות העבירה את קולמוסה גם עליהם. יאמרו: התכניות היו מוצלחות, אבל מגשימיהן היו לא-יוצלחים. על פרטי וכוח זה לא אעמוד כאן. העובדות כהויתן הן רק: ככל אשר תגדל הענוה בכרמי הזיתים, או כפי שקראנו להם בשם משובש “יערות”, כן יגדל ההפסד בממון; המסיקה עולה יותר מכפי שוים של הפירות, אם היא נעשית בידים שכורות. שנת-רזון היא ברכה איפוא לקופה, שנת-ברכה – רזון לקופה. אין צורך להרחיק לכת לחפש ראיות חותכות. הנה כל המטעים הפרטיים לפנינו, המחיים בדוחק את בעליהם. נטיעות המתכלכלות באורח אדמיניסטרטיבי – ההפסד הוא תמיד בגדר הודאיות, והריוח – ספק ספיקה. בשנוי התכנית מעצי-פרי לעצי-סרק יש שנוי ידוע לטובה. קרן-ההשקעה תקטן, הוצאות החזקת הנטעים תקטנה גם הן. אבל אל נשגה בדמיונות על רוחים. כעץ כפירותיו; ושניהם, גם עצי-סרק, יתנו – “רווחי-סרק”. אין ללגלג על שגיאות. רק יושבי-בטל נקיים משגיאות. רבי-פעלים שוגים. אולם אם לשגות, צריך לעשות שגיאות חדשות הכרוכות במפעלים חדשים, ולא לחזור על ראשונות ונושנות.

ככל סוגי המשקים מיוחדי-מקצוע כן גם מטעי-סרק כענף מיוחד אין להם עתיד קרוב בארץ. האכר המגדל עופות לצרכי הבית, מחזיק איזו פרות לצרכי-הבית ופודה את העודף בכסף, יוכל לעמוד בהתחרות, במכרו את תבואותיו אלה במחירים נמוכים. יש תמיד חשבון פשוט – חשבון הפלח. אם התרנגלת שלו מטילה רק ארבעים ביצה במשך השנה, ואינו מוציא אף פרוטה לכלכלתה, יהיה הוא שליט השוק, ולא מגדל בן־מקצוע שיש לו תרנגלות המטילות מאה ועשרים ביצה לשנה; באשר הארבעים של הראשון הן ריוח נקי; ומאה והעשרים עולות בהוצאות מרובות ואינן משאירות ארבעים מהן כריוח נקי. שש מאות הליטר חלב של פרת הפלח הן ריוח נקי, באשר החזקת הפרה אינה עולה פרוטה; והפרה המשובחה הנותנת שלשת אלפים ליטר אינה משאירה לבעלה שש מאות ליטר כריוח נקי, באשר החזקתה במשק מיוחד-המקצוע עולה הרבה. וכך הוא החשבון בעצי-סרק. אם כל אכר נוטע לו חורשה קטנה באדמה מתאימה, לא באדמת-העדית שלו כאשר יש נוהגים לעשות, והנטיעה גופה נעשית לא בעבודה שכורה כי אם מברכת עבודת-הבית, יוכל לעשות מעט כסף מענף זה. אכר כזה יוכל למכור את עציו במחירים נמוכים, ויוכל להתחרות עם עצי-חוץ, עד כמה שיהיו שוים במעלה אתם; לו אין דונם מטעים עולה שש או עשר לי"מ; אין לו בכלל חשבונות הוצאות כאלה, באשר ענפי-המשק הצדדיים באחוזת אכר זעיר נבראים באמת בין-השמשות ובשעות-בטלה שאין להן ערך כסף, והכל נשאר בתחום ואין מוציאים כסף לעבודה שכורה מהחוץ.

בפני משקים כאלה סלולה היא הדרך. המינים הנמצאים בארץ, הבטוחים ממחלות והעומדים בפני כל פגעים, מספיקים לפי שעה. אפשר עוד לכלכל את משק ביתנו עוד שנים על שנים בלי “אדירי-עצי” קליפורניה. יש לנו די משלנו, בין אלה שהארץ היא ערש-מולדתם ובין אלה שהובאו מהחוץ והספיקו להתאזרח אחרי בירור טבעי במשך עשרות בשנים. המשק הפרטי יוכל להבנות רק על הבדוק והמנוסה ולא על המשער והנדמה. מרבה מיני-חוץ, בלי נסיונות מוקדמים, מרבה מחלות, מרבה ספיקות. חקים קשים נהוגים עכשיו בארצות-הברית ביחס להכנסת זרעים או שתילים מהחוץ; אפילו תחנות-נסיון אינן יכלות לקבל צמחי-חוץ, בלי בקרת קודמת מהמחלקה הממונה לכך בושינגטון הבירה. ואין לנו בכלל להדמות לאמריקה האדירה בגדלה ובעשרה. ואף שם ישנם רק גנים, ולא במספר גדול, המיועדים לאקלום צמחים, ואין מהפכים את כל הארץ לגן-התאקלמות אחד, ואין מזכים משקים כלכליים בצמחים שלא נתנסו קודם. התקוות הנעוצות דוקא במיני-חוץ הן גם מוגזמות. גם – נתישנו בטעמן. מיני הארץ המבררים נמצאים תמיד במעלה ראשונה. הנה זיתי הארץ וזיתי צרפת; כל העצים שהיו מרכבים מזיתי חוץ הונף הגרזן עליהם והרכיבום שוב במיני הארץ; המזיקים המחריבים את הגרים אין להם שליטה באזרחים. אנו, לדוגמא, מביאים את השעורה “מאריוט” מקליפורניה, ושם הכניסו אותה מסביבות מצרים. ענבי הצמוקים “סולטניה” אינם ילידי קליפורניה, כי אם הובאו ממקומות אחרים, ודומים הם לענבי סאלט שלנו. לכותב הטורים האלה היו מקרים שפנה לבקשת חברים למומחים בקליפורניה בדבר מיני צמחים שונים, וקבל תשובה: הלא הם קרובים לכם, באשר גם אנו הביאונום משם. הכנסת מינים ובחירת מינים הן ענין לתחנת-נסיון, העובדת על שטח מגבל ומסוגר, ושומרת שהמחלות הבאות עם המינים לא תעברנה את הגבולים המוצבים להן; וגם שם מצליח אחד מאלף. לא המינים המובאים הם בכלל הפרובלימה של החקלאות בארץ, כי אם השבחת המינים הקימים. על-כל-פנים אין מפיצים אותם “בסיטונות”, ואין על המשקים הפרטיים ליחל להם; ועבודות כאלה, היכלות להעשות במדות קטנות ובסכומים מעטים כהרבה דומות להן בתחנות-נסיון, אינן יכולות להצדיק תקציבים גדולים המוּצאים למטרות יעור, בין שהיעור עומד על גידולי-בית ובין שהוא עומד על גידולי-חוץ חדשים ובין שהוא כולל את שניהם יחדיו.

*

היעור עצמו נכנס בחוג פעולותיה של ממשלה. עליה להגן על היערות הקימים, גם לטעת חדשים; היא רשאית להשקיע סכומים במפעלים שאינם נותנים הכנסות ישרות והכנסות-שעה. גם ארץ עניה חיבת להקציב סכומים ידועים לשפורה, ואף להנאת הדורות הבאים. ממשלת הארץ ממלאה יפה חובה זו, ואין טעם לדלי-יכלת כמונו להעמיס חלק מחובה זו על שכמנו הכפוף תחת כבד משאות אחרים. במפעלי-היעור אין הממשלה מחזקת כח פרטי זה או אחר, רכוש פרטי זה או אחר, ואינה פוגעת בשווי-המשקל של היסודות השונים אשר בארץ. היערות הם נכסי הכלל, והם גדלים מעצמם לטובת אותם היסודות שיתערו כאזרחים פה. היעור הוא “עצם נייטרלי”, ואינו דומה לחנוך וליצירת מוסדי-רוח אחרים, הטבועים בעצמיות יוצרם והמחזקים גם במלחמת-הקיום הרגילה את העם היוצר אותם. מפעלי-רוח במדה ידועה הם נשמת-עם, שבלעדיה אין חיים לגוף, ועל אבני-היצירה העצמית הם צריכים להברא, ולא להיות שאובים ממקורות-חוץ. יערות אינם נשמה, ובמצב הקים אינם גם גוף. אין העצים הנטעים לפי שבלונה ידועה ו"כמצות אנשים מלומדה" מדובבים יד מי טפחה בהם, אין הרוח הלאומי בא לידי גלוי בסוד-שיחם, ואין הוא נאצר כמשמרת יקרה בהם; וגם לחם אינם נותנים לכלכל את הגוף. את כחנו הכלכלי לא יגבירו ואת זכויותינו על הארץ לא יגדילו.

צנור-השפע הנמשך מעם-ישראל לארץ-ישראל אינו כנהר-פרצים המשתפך בכל פנה ופנה. בזרם דק מקלח צנור זה; אם מטים ממנו סילון חדש ופותחים בצדו ברז חדש, מרוה את צמאונה השדה החדשה ונשארת חרבה הישנה. והמים הנעכבים למטרות צדדיות בדרכם אינם מגיעים לתעודת-תעודתם. עלינו לכונם איפוא תמיד לשדות-עבודה כאלה, שלא תגענה בהן ידים אחרות. הכלכלה הלאומית שלנו, החותכת את חיינו יום יום, לא תבנה בידי אחרים וממקורות אחרים; בה עלינו לרכז את כל מעינינו וכל כחותינו; בשגם ש"זכר ליעור" יש לנו בין כה ובין כה. יש “תרומת-עצים!” חלילה לנו לפגוע במפעלים שמסרת ידועה חופפת עליהם. אין לנו להחליש שום סטימול המכוון לאיזה בנין שהוא. גם אלה המתיחסים בשויון-נפש לדת אין עינם צרה במפעלים דתיים המשמשים כסטימול לבנין; יהיו בתי-כנסיות ובתי-מדרשות, ובלבד שיתנו עבודה לידים המחפשות אותה. הדבקים במנהג היפה להעלות את ירושלים בראש שמחתם או ביגונם בנטיעת עצים יוסיפו להחזיק בו. אבל בל יבאו בחשבונות כלכליים במקום שאינם; ובל יוסיפו על התרומות האלה, תקציבי יעור מיוחדים, באשר כל מדינה נוהגת ככה. אנו איננו, לפי שעה, מדינה. אם נהיה כח כלכלי בארץ, יהיה לנו חלק ונחלה גם ביערות הנטעים מהממשלה, נטעים לא בכספנו המיוחד, אבל מהמסים שחלקנו אינו קטן בהם. אם לא נהיה כח כזה, גם היערות שאנו נטע, אחרים יהיו מושלים בהם. וברכבנו על ענני-חול ובהתבצרנו על סלעי-מגור בעצי-סרק לא נהיה כח כזה. הכח איננו ברכישת שטחים סתם, כי אם בעמדה הטכסיסית המובחרה; מי שיודע לזכות בה, אינו צריך לכלות את כחותיו על השטחים העוברים אחריה מעצמם לרשותו. מאיים בודדים בים מושלת בריטניה הגדולה על יבשת העולם. וככה גם במלחמת-מגן בחיים הרגילים של עם השואף לחיות את חייו העצמיים. ה"עמדה המובחרה" לנו להגנתנו הן האדמות, שעליהן עוברת המחרשה: הישר בלי אורחות עקלקלות וקפיצות ודילוגים; על פניהן תזרענה הנקודות הכלכליות הנושאות את עצמן ומחיות את העובד. היערות הנטעים יבאו מעצמם, כנמצאים באמצע המעגל הסובב אותם…

וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזַנֶךָ. וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ

וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ.

(שער חדש למתישבים חדשים)

אדמת-הבור המעטה הנמצאת ברשותנו ואין לנו כח לעבדה; אדמות “אחוזותינו הגדולות”, גדולות לפי מדותינו הקטנות וזעירות לפי המדות המקבלות בארצות אחרות, הנמצאות תחת המחרשה ואין להן כח להחיות ברוח את עובדיהן; “האחוזות הזעירות”, זעירות לפי המדות המקבלות בארצותיהן וגדולות לפי מדותינו אנו, המשתרעות על הדר ערוגותיהן באזורי כרכי אירופא או ברחבי השדמות של ארצות-שמש רחוקות והמחיות את בעליהן; כל המחזות החולפים והמקבילים האלה הנשקפים ל"מציצים מבין החרכים" שלנו – בעד אשנבי הרכבת המהירה במסעיהם לקונגרסים או בתיורים סתם – הלכו גם את ראשיהם סחרחר. תורות חדשות נבנו ואמתיות בל-ידעון הכרזו: שבעים אנו קרקע, ורעבים אנו ללחם. בין שתי התופעות האלה יש קשר והשפעה חוזרת. הרעב בא מתוך השובע – זוהי הדיאגנוזה. התרופה היא איפוא ג"כ פשוטה: הצטמצמו עד כדי דוחק על פני האדמה, ותבא לכם הרוחה בחיים! ככה יוכל גם רופא לקבוע דיאגנוזה כי רוב אויר מזיק לבריאות, במצאו בני-אדם החיים בדירה מרוָחה והם נגועי-חולי ויצוה עליהם להדחק קצת כדי להעלות להם ארוכה, ויעלים עין מ"גורם-לואי" לדירה המרוָחה, שאין לנגועי-החולי האלה לחם-חקם, והלחם לשובע הוא שישיבם לאיתנם. על-כל-פנים קל מאד להצר את המרחב ולפרוט לפרוטות את המטבע הגדולה; קשה לעשות את ההיפך. אולם אלהי הישוב ברוב רחמיו עשה זה לעומת זה, כדי ללמד תועים בינה ולעשות פלסתר תורות תלויות על בלי-מה.

בחבלים שונים תקעו הגרמנים יתד בארץ. ארבע מושבות יש להם: בשפלה, בשרון, בעמק, ואחת נוספת חצי-חקלאית בחיפה. ויחידת השטח די גדולה היא. מאתים ועשרים דונם אדמה. משק מעורב: פלחה, מטעים, גם מטעי-בעל וגם מטעי שלחין לרבים מהאכרים, מחלבה גדולה בערך – למעלה מעשר גלגלות פרות חולבות לכל יחידה, ופרות כמעט ממדרגה ראשונה, מלבד מקנה רך, גידול עופות וירקות. שטת-העבוד כמעט לפי המלה האחרונה של הטכניקה, עבוד אנטנסיבי בתכלית השלמות. המושבות האלה פורחות, ו"הרוָחה היתרה" אינה מצרה לבעליהן. לעומתן יש לנו שתי מושבות קטנות: נחלת-יהודה ועין-גנים; האדמה נמדדה למתנחלים בשעל, כאילו הכילה עפרות-זהב; ואין נחת בשתיהן יחדיו אחרי כל התחבולות והגלגולים השונים. המצר לא הביא איפוא את הרוָחה המקוה…

“ארוכת-הרעבון” אינה איפוא תרופה בדוקה. היודעים את מצב החקלאות בארץ כמו שהוא אינם מודים גם באותם “גורמי-השובע החדשים” שדלו אותם ממעמקים כנסתרות וכתעלומות. הנגלה סותר את הנסתר. הגזרה הכלכלית של הארץ, שעל אדמתה אנו באים להתאחז, קבועה מכחות-טבע כפולים ומכפלים: מטבע הארץ גופה ומטבע בני-עמנו. ארץ ישראל אינה מישור, כי אם קרועה היא לבקעות והרים, ומחלקה במעלות ובמורדים לאזורים חקלאיים טבעיים. גם עמנו בתכונתו אינו מישור, כי אם הרים ובקעות, מעלות ומורדים ברוחו ובהלך-נפשו. אי-אפשר להפוך את כל עמנו למגדלי ירקות ולעודרים במעדר, כשם שאי-אפשר להפוך את כל אדמת הארץ לאדמת-גן דשנה העושה “פירות אנטנסיביים”.

אדמה כבדה היא אדמת אזור-הפלחה המשתרע בשפלה, בשרון, בעמק וברחבי כל הבקעות הסגורות בין ההרים. אותה אי-אפשר להפוך לאדמת-גן עפ"י הדבור, ואפילו לא בכח חרישות עמוקות ובזבלים. ברשותנו נמצאות אדמות המזדבלות שנה בשנה במשך עשרים שנה, וירקות וגידולי-גן הן ממרות להוציא. בעונת-הגשמים אי-אפשר לעלות על אדמה כזו, וההפסקות בין עבודה לעבודה הן ארוכות; באשר כבולה היא האדמה. בינתיים עולים עשבים רעים, והמעדר אינו שולט בהם בעונת-העבודה הקצרה. שטחי האזור הזה אינם נכנסים ברובם בתחומי “גאות-הירדן”; אפילו לאחר שיעבור על גדותיו, לא יגיעו עדיהם; וגם במקומות שמימיו יגיעו, לא תמיד ימצאו אדמה. לגידולי-שלחין דרוש מישור, וכמעט עם פלס-מים והוא אינו מצוי כל-כך. לעומת האדמה הכבולה והמדלדלה הזאת יש בארץ לכל כפר וכפר “אדמת חורבה”, אדמה דשנה, קלה ונוחה לעבוד; האדמה הזאת היא אדמת-הגן הטבעית, המוציאה ירקות והמוסרת לעובדה את כח-השלטון בשוק; והיא נתונה לאחרים, ולא לנו.

אדמת כל האזור הזה היא אדמת-הפלחה הטבעית; אדמת המשק המערב הטבעי. בהלמות מעדר אי-אפשר לפלחה ולפתוח את אוצרותיה; היא פשוט אינה נענית למעדר בשדות-גריד ונענית בקושי בשדות-רביעה. בלי בהמת-עבודה ובלי מחרשה אין לכבשה. והבהמה אינה יצור עליון כמוליכה; אינה נזקקת, מתוך חולשת-דעתה רחמנא ליצלן, לפרקי-חכמה הרועפים מעל במות קונגרסים ואינה מבינה בקמוצי התישבות זולה, ודורשת עשרים דונם למחיתה בלבד; ממעטים לה את מנת-חקה למטה מ-8 ק"ג שעורה ליום, ממעטת אף היא את מנת-עבודתה; מדה כנגד מדה, – ומשלמת בעין, ואין עצה ואין תחבולה.

לפי המצב הקיים אין משק כזה יכל להחיות את העובד, כל זמן שהאדמה עומדת במריה ומוציאה יבולים זעומים. ואין להגביר את תנובת-האדמה באחוזות-פלחה בגללי צאת עובדיה בלבד. דרוש זבל בשפע, ולא “בקצה הקלשון”. משק כזה עומד על החזקת-מקנה ועל מחלבות, ולא על “עביט-הלילה”. ובהמת-חלב גם-כן בהמה היא ולא יצור-עליון, אינה נשמעת לאמרות חכמי-כלכלה הנוזלות כטל ודורשת היא עשרה דונם למחיתה. באין קמח באבוס, אין חלב בדלי, ג"כ מדה כנגד מדה – מה בעלה עוצר בעד טובו, אף היא עוצרת את טובה בעטיניה. מדת-נקם מגונה; אבל מה לעשות, והיא לא למדה לא את ספר-הברית החדש ולא את הישן. ונוסף על המדה הרעה הזאת יש לה עוד סגולה מיוחדה: יש לה תקופת-חליבה מסוימה ואינה מעניקה חלב בכל ימות-השנה. כדי שהאכר יוכל להמציא חלב בכל ימות-השנה דרושות לו איפוא שתי פרות, והן דורשות עשרים דונם. הבהמות בלבד דורשות איפוא למחיתן ארבעים דונם מיחידת-ההתישבות. בפחות משטח של מאה דונם אין אפשרות איפוא לסדר משק שיחיה את בעלו, ובפחות מסכום של חמש מאות לי"מ, מלבד האדמה, אין לבנותו. החשבונות הם די ברורים וגלויים – מהפרקים הקודמים – ואין לשנותם. מאה דונם פלחה העומדים, כמובן, על עבודה עצמית יכלים היו להכניס לשנה לפני המלחמה 1750 פר'. אחרי נכוי הוצאות 750 פר' נשאר ריוח נקי 1000 פר'. בתקופות עליות המשק יכלות להגיע ההכנסות ל-2838–3750. אחרי נכוי ההוצאות 1350–1050 ישאר רוח נקי 2400–1788 פר'².

אזור-החול אינו נכנס גם-כן בתחומי-הירדן. הצמח, כאמור, אינו דג החי על המים בלבד, ואין באדמת חול די חמרי-הזנה המוכשרים לעבור ממוצקים לתמיסות כאשר יאהב הצמח. אף תלולה היא האדמה בהרבה מקומות ואינה מוכשרה להשקאה אפילו כשיש מים. החול נענה למעדר, אבל אינו נענה לכל מיני פירות. יש המסוגל להוציא רק תורמוס בלבד או אקליפטוס ואפילו שקדים אינו מוציא; ככה גדולה מדת רזונו. ואדמת-החול המוציאה שקדים וגפנים מדת יבוליה די ידועה. דונם שקדים מכניס ארבעים עד חמשים ק"ג. רק יחידי-סגולה קבלו יבולים יותר גדולים. כשהמחירים היו טובים הכניס דונם לפני המלחמה משלשים עד חמשים פרנק, ומשק שגדל שטחו חמשים דונם, אם לוקחים כיבול 50 ק"ג לדונם ו-50 פר' בעד ק"ג שקדים, – 2500 פר'; נוסף מהכנסת חלב וירקות 250, בס"ה 2750 פר'. ההוצאות עולות 980; נשאר רוח נקי 1770 פר'. הסכום הזה היה דרוש לפני המלחמה למשפחה שתוכל לחיות לא בדוחק; וההכנסה הזאת אינה יכלה להיות קצובה שנה, שנה; כי זוהי ההכנסה של “שבע השנים הטובות”, וצריך להביא בחשבון גם את הרעות. באיזה אורח פלא אפשר להקטין את השטח ולהחיות את העובד? אדמת תורמוס אינה מוציאה שקדים, ואין צריך לאמר גדולי-גן אנטנסיביים; ואדמת שקדים לא תוצלח לגידולי-גן אפילו אם ירבו עליה עדורים על גבי עדורים, ואפילו אם מחנות חילות שלמות יזלפו את השדות ב"יתדותיהם על אזניהם" כמצוה בתורה… האדמה אינה אפילו בהמה, והיא בודאי אינה נשמעת להחלטות כנסיות.

אזור-השלחין הוא קטן. יש אולי די מים בירדן להשקות את כל הארץ, אבל אדמת-שלחין אין לנו במדה מרובה. וגם הוא אינו עושה פלאים ואינו מזין במימיו בלבד. הכנסות דונם משקה ידועות גם לנו. בקחתנו לפני המלחמה שטח של 15 דונם אדמת-שלחין ועשרה אדמת-בעל הגענו להכנסה בפר', בהביאנו ליד בטוי בכסף גם את כל הספקת הבית, ל-3100, וההוצאה ל־1070, ולרוח נקי של 2030. וגם החשבונות האלה כקודמים אינם הממוצעים של השנים הטובות והרעות, כי אם של הטובות בלבד. לפני המלחמה היה צריך לקחת כבסיס למחית משפחה חקלאית, שתראה חיים מרוָחים קצת ולא תהיה נדונה לקבצנות עולם, מאתים פר' לחודש. אם נקח יבולים של מאה תיבות תפוחי זהב לדונם – יבול הגון מאד – ושלשה דונם אספסת על פרה, ג"כ יבול הגון מאד, ופרות משבחות, לא נגיע להכנסה נקיה כזאת.

אזור-ההרים מכיל אדמת-סלעים שקרום-עפר דק מחפה אותם; אליה בודאי לא יתרומם הירדן בכל גאותו למרות שבעתוני אמריקה נעשה גם הפלא הזה: זורם בגאונו הירדן בין ערוגות הרי-ירושלים! אדמה זו מכשרה למטעים ידועים: לזית, לתאנה ולגפן, והכנסותיהם בפירות ובכסף די ידועות לנו. אותם החשבונות. בפחות מששים דונם אין לראות חיים, ועל תנאי – כשהיבולים יהיו טובים ובטוחים, והמחירים רצויים. העצים בוקעים במיצי שרשיהם את הסלעים, ירקות – לא! אין השכבה די עמוקה בשביל “ירקות-הלולים” ולא בשביל ירקות רגילים. בכל גללים שבעולם לא יעמיקו את השכבה, לא יחוררו את הסלע ולא ישנו את טיבו, ולא יוציאו ממנו בכל גבורת המעדר פירות אחרים, מלבד אלה שהוא נותן ברצונו הטוב. ואגב: בהרים שולט המעדר בין כה ובין כה, ובטוח הוא שלטונו לנצח-נצחים; אף־על־פי־כן כרמי-ראשון הנעבדים במחרשות נותנים יבולים יותר גבוהים. צא וחשוב לפי המחירים הקימים ולפי היבולים הקימים: משנים עד שלשה קנטר ענבים לדונם (ארבעה זהו יבול יוצא מגדר הרגיל) ובמחיר 1.20–1 לי"מ לקנטר מהו שטח-האדמה הדרוש לעובד למחיתו. ובעבוד הכרמים הגיעו באמת כורמינו למדרגה גבוהה, ואין להם להתביש בפני הכרמים היותר יפים בקליפורניה ובצרפת.

פרושה לפנינו כיריעה כל אדמת ארצנו, וברורה לנו יכלתה בהוה וכחה בעתיד. ביבוליה הקימים איננו יכלים להתקיים באשר איננו בני-התחרות בשוק; ורק על העתיד אנו משליכים את יהבנו. אם האדמה תכפיל ותשלש את יבוליה, והפרה תתן חלב במדה כפולה ומשלשה, והתרנגלות ירבו לתת ביצים נוכל לראות חיים בחקלאות, לא חיי עושר, חלילה וחס, כי אם חיים פשוטים לחם לאכל לשובע ובגד ללבוש. כל החשבונות הנזכרים בנויים בעיקרם לא על היבולים הקימים, כי אם על המקווים המתבססים על הכנסות המשקים היותר טובים. אין לאמר איפוא אם מאה דונם המחיים משפחה אחת כיום הזה, יחיו שתים כאשר היבולים יגדלו. כיום הזה אינם מחיים; אין אפילו דוגמא אחת כזאת בכל הארץ. המושבים החדשים העומדים על יחידת-שטח של מאה דונם חיים לא על המציאות כי אם על התקוה ליבולים אחרים. ואם אפילו יגיעו לגובה הכי גדול, ל־300 ק"ג חטה לדונם, תוכל משפחה עובדת רק לצאת מדלות מנוולת, ולא לחשוך ליום רע ולחיות ברוחה רבה. ובפחות מחמשים דונם שקדים א"א להתפרנס אפילו אם הדונם יכניס למעלה ממאה ק"ג כאשר מכניס בקליפורניה. ואדמת תורמוס אפילו אם תכתש אותה במכתשת לא תסור אִוַלתה ממנה שתוציא פירות הלולים המשמחים אלהים ואנשים במקום המר, המר שהיא מוציאה שאינו ראוי אפילו למאכל בהמה…

* * * * *

אזורי הארץ הטבעיים מחייבים על-פי עצם מהותם את משק-היחיד חד הגוני – בחבלים מסוימים ובמקרים ידועים – ואת המשק הלאומי המערב ורב-הגוני בדרך כלל. כחות הטבע, טבע הארץ וטבע עצמנו, צרים את הצורה ההולמת את הכלכלה הלאומית שלנו. מרוב התחכמות נסינו להגות את עצמנו מהמסלה: נטענו באדמת-זריעה, זרענו באדמת-נטיעה ונשרפנו בשלהבת התלהבותנו הרגעית. למה נוסיף להתחכם ולחזור על שגיאות נושנות. האדמה מתקוממת נגד המהתלות אשר אנו מהתלים בה; ואחרת אין לציין את “התכנית הגדולה” הבאה להפוך את כל הארץ על סלעיה, חולותיה, אדמותיה הכבולות והכבדות לארץ-גנים, כלה שלחין וכלה עושה “פירות-הלולים” המכלכלים את העובד ב"שעור פאה ובעוללות". להלכה אין אמנם, ככתוב בספרי-הלמוד, אדמה רעה. יכלים להעביר קרונות, קרונות אדמת חומר מאזור-הפלחה לאזור-החול ולהיפך בכדי להגיע ל"בנות-תערובת", לשנוי טיב-האדמה מיסודה ולבריאת “אדמת-גן”, כאשר יעשו בערוגות חממות. יכלים גם להעלות אדמה דשנה על גנות שטוחים ולזרוע ירקות. ליצן אחד אמר ביחס למושבות הנדיב הידוע, כי הברון יכל גם לטעת תמרים על הציר הצפוני. הכל נתן להעשות בכסף. אולם “הטרנספורמציה הגיאולוגית” והחקלאית הזאת, הדומה ברחבי-מדותיה “למהפכת-געש”, לא תוכל להוביל להתישבות זולה המעמידה משפחה על הקרקע במאתים לירות.

שלש הן נקודות-המוצא כשבאים לקבוע את גודל השטח הדרוש ליחידת-התישבות: הראשונה – מהו הסכום הדרוש למחית משפחה עובדת, החיה על עבודתה ולא על עבודה שכורה; השניה מהו המקצוע החקלאי המתאים למתנחל זה או אחר; השלישית – מהי יכלת האדמה באזור הארץ האחד ומשנהו ולאיזה ענף חקלאי מתאימה היא ביחוד. משלשת הגורמים הגלויים והנתונים האלה מסיקים את הגודל הנעלם – מהו השטח הדרוש? שאלה זו אנו רגילים להתיר בשטה הנהוגה בהתרת שאלות הנדסיות, אנו משוים נגד עינינו את הנגלה: פוריות אדמתנו הנתונה ולא ה"משערה", יכלת אנשינו ומעלת-חיים קבועה, שלמטה הימנה לא ירדו בכל התאמצויות שבעולם. מגלה שמש-א"י, מעתיק שטת דמצינסקי וקורא את שמו עליה ו"חוזה-סין", נוהג להתיר שאלות בגורמים שכלם נעלמים, וש"הגודל" הנגלה היחידי בכלם הנהו – הוא בכבודו ובעצמו בלבד!…

כבסיס למחית משפחה-עובדת-מתחילה צריך היה לקחת לפני המלחמה מאה פר' לחדש ולהשאיר למשפחה זו פרספקטיבה לעלות דרגות ידועות במעלת-חייה עם התפתחות המשק והתרבות צרכיה עד מאתים פר' לחדש. לפי התנאים השוררים בארץ, ולא לפי העיוניים הרצויים, היה עובד-האדמה חי כל ימי חייו בפרספקטיבה של “המאתים” ולמטה מהמציאות של “המאה”. בהתאם לנקודת-מוצא זו, המוציאה מכללה טפוסי משקים הנשענים על עבודה שכורה, נקבעו היחידות האלה: מאה דונם באזור-הפלחה, שלא יוצלח לגידולים אחרים מלבד דגן, מספא וקטניות, ושאפילו האכרים המופתיים הגרמנים לא ידעו להשליט מרות אחרת על אדמה זו; חמשים דונם באזור מטעי הבעל, שלא יוצלח אחרי נסיונות רבים שנעשו, מלבד לשקדים, זיתים וגפנים; מעשרים עד עשרים וחמשה באזור-השלחין, למטעי תפוחי-זהב או אספסת. בכל טפוסי המשקים האלה הובא תמיד בחשבון בסוס המשק הביתי בתכלית השלמות, שעליו לספק את צרכי-הבית בחלב, בביצים ובירקות. באיזה אורח-קסם אפשר לקצץ כאן בשטח יחידת-ההתישבות הנתונה?

אי-אפשר להוריד את צרכי העובד למעלת-חיים יותר נמוכה, באשר במקרה זה יש דרך יותר קצרה ויותר סלולה – לקבל צורת החיים של הפלח בלי שנויים; אי-אפשר גם לשאב מהאדמה “הכנסות משערות” יותר גדולות מאלה המונחות כבסיס בקביעת גודל השטח ליחידת-התישבות; הטעם והנימוק כבר נאמרו במקום אחר: מעטינים ריקות אין להוציא חלב אפילו בכחות-משיכה מרובעים בחלקנו פטמה לאיש, פטמה לאיש; ואדמה מדולדלה שבעיקרה צריכה היא לחדוש-נעורים בכחות-חוץ אינה נענית גם תחת כובד הלחץ של אוכלסים עצומים להריק את חילה ואת תנובתה.

עלינו לשוות איפוא נגד עינינו רק את ה"יש" ורק את ה"אפשרי"; ושניהם מדברים בשפה ברורה: ה"יש" – נותן לחם צר; והאפשרי – נותן תקוה על לחם לשובע ובגד ללבוש, ולא יותר. אין להביא בחשבון רק “אדמת עילאית” (איבערבאָדען) ובני-אדם עילאים (איבערמענשען). כי אם אדמה נורמלית ועובדים נורמלים; כיום הזה עוד שניהם למטה מהנורמה. נסים ונפלאות בל יעשו בחקלאות. קפיצות מאקסטנסיביות לאנטנסיביות הן נגד טבע החקלאות, שאטיים הם צעדיה, נגד דרכי התפתחותה בכל הארצות ובכל הזמנים. סוסקין בנאומו בקונגרס הביא אמנם ראיה חותכת הפוכה: הראיה היא מעשית סנדלים חדישים וישנים, שאין כל צורך לסנדלר החדיש לעבור את כל דרגות ההתפתחות של תעשית הסנדלים, אלא מתחיל ישר מהחדש. משל נפלא! בנוהג שבעולם כל אחד לוקח אלוסטרציות מהרשות הקרובה לו ביותר. ואגרונום החי באומנותו והוגה בה נאה לו ביותר, לכאורה, לראות כדוגמא לפניו את חיי הצמחים ולא את הסנדלרות. האדמה אינה סנדל אף לא גוף דומם, כי אם גוף אורגני, ויש לה תקופת-גידול מסוימה, ממש כמו לצומח ולחי. ישנם אמנם שטחים ידועים בארץ המכשרים ברבות הימים ללבוש צורת אדמת-גן. כל שתיל נעשה ברבות הימים עץ וכל עגלה נעשית לאט לאט בדרך-הטבע פרה חולבת. אויל הוא רק זה החושב כי שנוי זה יכל לבא ממש כעשית סנדל ע"פ הדיבור בלבד, בלי תקופת-מעבר טבעית. ואויל שבעתים הוא הגוזר לעשות מכל אדמת ארץ-ישראל על חולותיה וסלעיה אדמת-גן סינית, באשר הוא אומר לעשות פרה לא מעגלה, כי אם – מעז…

הוֹ, גְמוּלִי מֵחֹשֶׁךְ, עַתִּיקֵי מֵאֶמֶשׁ

תְּלוּ שֶׁמֶשׁ עַל רֹאשְׁכֶם, תְּלוּ שָׁמֶשׁ!

קול קורא במדבר: פנו דרך ד' ישרו בערבה! כל גיא ינשא, וכל הר וגבעה ישפלו. והיה העקב למישור, והרכסים לבקעה. הנה שמתיך למורג-חרוץ חדש בעל פיפיות: תדוש הרים ותדק, וגבעות כמץ תשים. העניים והאביונים מבקשים מים ואין? לשונם בצמא נשתה? – אני ד' אענם, אלהי ישראל לא אעזבם! אפתח על שפיים נהרות, ובתוך בקעות – מעינות. אשים מדבר לאגם מים, וארץ-ציה למוצאי-מים. אתן במדבר ארז, שטה והדס; ועץ-שמן אשים בערבה, ברוש, תדהר ותאשור יחדו…

הנה קם החזון הגדול ויהי. הנה נתקו כפות-רגלינו משממת-ההוה אל “אחרית-הימים”. הנה עלה בשר על גרמי הסלעים החשופים, ונקרם עליהם עור, ורוח בא בהם וחיו: כל הארץ מישור, כגן אלהים כארץ מצרים, אשר לא תשתה מים למטר השמים, והשקית אותה ברגלך כגן-הירק. הנה נשתנו פני-האדמה למטה, וגבהו שמי-השמים למעלה: עמקה תכלתם, והחמה המוצאה מנרתיקה יפה וברה שבעתיים. רק פני-יושביה לא נשתנו: בני עם-דל חלכה כמו שהיו, מעטים במנין, ודלים בבנין, ונמצאים בסתר-המדרגה באורחות-חייהם. איכה ירעו, איכה ירבצו צאן-קדשים גם אז על מצע “מרעה-השעל” המשתרע לפניהן?…

הן נפלו לנו חבלים בנעימים גם מ"אדמת-אחרית-הימים": דשנות, ופוריות, ותחת מים; והן יש לנו מתי-מספר המושלים באדמה זו ויודעים יפה את אומנותם – ממש כאלו היו בהולנדיה. ויש יד באדמות כאלה גם לאכרים הגרמנים, האמנים במלאכתם והעומדים למעלה מכל ספק ולמעלה מכל בקרת. ולא ראינו ולא שמענו כי אדמה כזאת הנעבדת בידים אמונות כאלה תוכל להחיות את עובדה בשטח של דונמים אחדים וכי בגידולי-ערוגות “שואבים” יבולים כמו במשאבות; ושיחידת-התישבות הבנויה על גידולי-ערוגות נקנית במאה לירות.

אדרבה. כל הנסיון הרב שלנו עושה ללעג ולקלס “מושכלים-ראשונים” כאלה. אנחנו יודעים מהו חיל האדמה הזרועה ירקות ומה הם יבוליה והכנסותיה. כל גליך ומשבריך כבר עברו עלינו, אדון-הארץ, – וגם “גל-הירק”! בימות-המלחמה היו ברשות קבוצותינו כשש מאות דונם ירקות. יחידים זרעו ירקות; מגדלי-ירקות מיוחדי-מקצוע נסו לעשות מענף זה מטה-לחמם. השוק הפנימי היה במדה יחסית רב-הקבול. מצרים לא היתה כמתחרה; קופסאות-שמורים לא היו; דמשק היתה פתוחה; צבא גרמני חנה בארץ. המחירים היו מחירים גבוהים. דונם אדמת-שלחין הכניס בפרנקים לפי העונה ולפי המין מ-60 עד 150, וגידולי-בכורים עד 270. ההכנסה הממוצעת היתה ב"תקופת-זהב" זו כמאה פר' לדונם. הזבול בלבד, במקום שאפשר להשיגו בזול, עלה 30 פר' וע"פ רוב עוד יותר. היפנים והסינים, – האבות מדורות על דורות גנזו, ובניהם אוכלים את הפירות. אבותינו לא הורישו לנו את אוצרות גלליהם, ועלינו לקנותם בכסף מלא. אם נשתמש בדרגה הנמוכה מאה פר' לחודש, יצא כי למחית משפחה המתנחלת על ירקות דרוש שטח של חמשה-עשר דונם לכל הפחות, בלי ה"פרספקטיבה" אפילו לעתיד לעלות איזו דרגות ולהגיע עד שנות-העמידה למאתים פר' לחודש.

זוהי התשובה הברורה על שאלת השטח. אבל באליה זו יש עוד קוץ. לא בודדים היו המקרים גם בזמנים הטובים, שהיבולים הטובים היו רק להוָתם של בעליהם. מה לעשות כשהשוק נסגר; והוא נסגר על נקלה. בית-קבולו דל. בעודף-תוצרת המשק הביתי אפשר להרוותו עד אפס מקום כאשר ראינו בפרק הקודם “כח השוק הפנימי”; ועודף זה ממציא הפלח שיש לו כל היתרונות עלינו, באשר יודע הוא יפה את אומנותו, בקי בצרכי האוכלסים ויודע להסתגל אל טעמם. למינים משובחים, ל"פירות-הלולים" אין קונים בארץ עניה זו. חכמת-הגנן היתרה לא תפדה איפוא בזהב. בשוק-הפנימי יש מעין קצב קבוע: מעין “גאות ושפל” הבאים חליפות אחת בשנתים. אחרי “שנת-הגאות” מסלקים הרבה מהחקלאים את ידיהם מעסק ביש של גידול-ירקות, באשר תבואותיהם מצאו שוק רווי: אלה שהוסיפו לגדל ירקות באין ברירה, הצליחו בסחורתם שהיתה עוברת לסוחר. הצלחה עוברת זו עוררה שוב את “הנרדמים” – אחרי שנכוו מלפני שנה – לקפוץ על ירקות, והשוק מתמלא שוב ונסגר: וכך חוזר חלילה. מלומדי-הנסיון בארץ יודעים לציין כי “גאות ושפל” אלו חוזרים בדיוק זה רבות-בשנים, כאשר שנת-הברכה ושנת-הרזון תבאנה חליפות אחת בשנתים בפירות הזית.

על השוק הפנימי אין איפוא להשליך את יהבנו, בלתי אם כל אחד יאכל את עצמו כאשר על כ"א לחיות על גלליו. נשאר איפוא שוק-העולם. ואז מתיצבת השאלה: “שמש-הבחירה” מה תהיה עליה, ובאיזה אורח תפדה במזומנים? לשמש יש רק אז יתרון וטעם, כאשר מוכרים את פירותיה חיים כמו שהם; בעד טעמם וריחם המיוחד הספוגים מהשמש המיוחדה משלמים בשוק “מחירי-בכורה”. אולם אם הפירות כבושים בקופסאות מפולפלים, ממולחים, משומנים, הלא טעמם יפוג וריחם ימר; והחומצות החריפות ימרקו את שרידי אחרוני קרני-השמש ששקעו לפליטה ב"פירות-ההלולים" המוצאים למכירה…

גם כשהפירות נמכרים חיים איננו יכולים להתקיים על שטחים קטנים, ואפילו כשמחירי הפירות האלה גבוהים הם; ודונם פירות-משומרים לא יכניס לעולם בכסף כדונם פירות-חיים, באשר שוים יותר מפירות-שמורים כשם שליטר חלב שוה יותר בשוק מהחמאה או מהגבינה שתעשינה ממנו. ועל הפחתת הערך יש להוסיף הוצאות השמור; אם נחזיק במחירים שלפני המלחמה – לשם הקביעות – ובמטבע שהתהלכה בארץ אז, יצא כי הדונם יכניס עוד הרבה פחות ממאה פר'. השטח של יחידת-ההתישבות יגדל איפוא ויעלה בתקף המציאות עם ירידת הערך של תבואות-גנינו בהתחרות עם בנות-מינן בשוקי-העולם. היעמוד להן כחן? במה יזכו את אורחן בפני “ארצות-השמש” רחבות-הידים, אשר דרכי שוק-העולם סלולות מאז לפניהן, אשר ההשקאה היא בזול, אשר יש להן מגדלים אמנים, אשר יש להן עדף גדול מתבואות הנכנסות כענף טפל במשק מערב ולא ממשקים מיוחדי-מקצע בלבד. מה חדוש יש בתכניות כאלה. זוהי “מסכת-יקב” חדשה! והתוצאות תהיינה מרות שבעתים. ביין-הארץ נשמר באמת מעט מחריפות השמש וכבדה. יש מוצאים טעם לפגם בסגולות האלה, אבל יש גם כאלה המוצאים בהן טעם לשבח. יש לו גם מונופוליון של קדושה: קדוש והבדלה; בכחה פרץ לו את הגדרים אפילו לשוקי אמריקה במקום שהחק גוזר על משקאות חריפים. ואעפ"כ קשה ליין שלנו לעמוד במלחמת-ההתחרות. מה טעם איפוא בחלופים שאנו אומרים לעשות, ומה הבטחון שאנו בוטחים ב"גידולי-ערוגות". אפילו אם נוכח “ירוק על גבי שחור” בגנים ובשדות, ולא שחור על גבי לבן ממאמרים, כי אדמתנו יכלה להוציא, בכח גללי-אדם כמנהג יפן, “פירות-הלולים” עדיין לא נושענו. מושבות-המטעים הראו מזמן בפועל כי יודעות הן לעשות פירות לתפארת ולהוציא יין משמח לבב אלהים ואנשים. ואולם כאשר השטח הגיע לאלפי דונם אחדים, הונף הגרזן על הנטיעים הרכים, והתחילה “העקירה” הגדולה. “ש”ס" שלם מוצג לראוה בלשכת היקב, והש"ס הזה מלמדנו מהעבר איזו דברים על העתיד. הגפן – הארץ וכל אדמותיה הן ערש-מולדתה, וכורמים יש לנו ממדרגה ראשונה מן המוכן. לעומת זה מגדלי-הירקות עוד בחתוליהם ועלינו עוד לשלחם להולנדיה ולהרביץ בהם תורה. לקדוש ולהבדלה אין משתמשים בקופסאות-שמורים, במקום לולב ואתרוג אין גם יוצאים בהן ידי-חובה, על טלית-קטן אי-אפשר לתלותן ועל משקוף-הבית במקום מזוזה אין לקבען. נניח כי עלה הנסיון, שיוצרו דרש להגשמתו לא פחות ממאה אלף לירות, להחיות מושבה או שתיים של ירקות, מה היה מלמדנו? כי ירקות גדלים בארץ, כאשר תשגשג הגפן, ינץ השקד ויפרח תפוח-הזהב. יש לנו מושבות-יין אחדות שאינן יכלות להתפשט, יהיו לנו מושבות-ירק שתים. השוק החצוני היה סוגר את בריחיו הכבדים. הבסיס להתישבות רחבה, זולה ומהירה ישאר תלוי באויר כמקודם. בעקבות פריחות מהירות כאלה באה גם שלכת מהירה – גידולי חממות…

אין אנו יכולים לכונן לנו משק לאומי חד-גוני הבנוי כלו על “פירות-כבושים” מיוחדים לא רק מפני שאדמות הארץ שונות הן ע"פ טבע-בריתן, וכל אחת מהן מתאימה דוקא לאחד הצמחים הגדלים כאן ולא ל"גידולים האנטנסיביים"; לא היה טעם והגיון לכונן משק כזה גם אלמלי כחות הארץ היו מסיעים לנו לכך. המשברים העוברים מזמן לזמן באזורי-היין אשר בצרפת; המשברים העוברים עלינו בתבואות אדמתנו התלויות בשוקי-חוץ בלבד הם לקח לנו לעבר ואזהרה לעתיד. אם חבל אחד מישובנו מזדעזע, יש לנו עוד משען בשני. אבל כשבאים לברא חקלאות הנשענת כלה על מין אחד, ומין זה עוד תלוי כלו בשוקי-חוץ הלא כל יסודות ישובנו עלולים להתמוטט בשעת משבר וזעזועים כלכליים עוברים.

המשק הלאומי המערב הנשען על כל ענפי החקלאות, המספק את צרכי מזונותיו של הישוב בכל ומכל והמוציא “פירות-מונופוליון” לשוקי-התבל לא רק שהוא מותנה מתנאי-הארץ הטבעיים כי אם גם הכרחי הוא לנו לבצור כלכלה לאומית בריאה ואיתנה. אין הכלכלה הלאומית שלנו יכלה להיות כלה “יינית”, אף לא – כלה “מימית”. כח השוק הפנימי מגבל הוא, כמבאר בפרקים הקודמים, לפי-שעה. אבל דל-הקבול כמו שהוא יכל הוא עדיין לקלוט את עודף-התוצרת של המשק הביתי ההולך ונבנה, ובית-קבולו ילך ויגדל שנה שנה עם רבוי-האוכלסים, הגדל עם העליה, ועם ירידת-המחירים על תבואות האדמה שתבא עם הגברת-היבולים. ובשוקי-העולם נוכל להחזיק מעמד אם נמציא להם פירות-מונופולין הנותנים לנו יתרון במקום סתם פירות הנותנים משפט-הבכורה לאחרים. בבחירת פירות-מונופולין עלינו להיות נאמנים לטבע הארץ ואדמתה ולטבע עצמנו. לפי שכבותיהם הטבעיות מתאחזים העומדים על הקרקע בהתאמה גמורה לאזורי-הארץ הטבעיים – טבע האנשים לפי טבע האזורים. המוכשרים לפי נטית-רוחם לפלחה אוחזים בפלחה; המכשרים למטעים ולעבודות-גן אוחזים במקצעות האלה. אי-אפשר לעשות את כל העם למגדלי-ירקות ולאכרי-סין, כשם שאי-אפשר להפוך את אדמת הארץ לאדמת-סין הדשנה.

פולחן המעדר שמקורו בכלכלה-לאומית – זמנו עבר. בכל הספרות המקצועית שוררת אמנם הדעה כי ההתפתחות החקלאית בנגוד לחרושת-המעשה הולכת מהמכונה אל המעדר. מגמה זו אולי נכונה היא באירופה; בארצות-הברית הפוכה היא. היתרונות של האכרות הזעירה על האחוזה הגדולה אינם טבועים בהליכה אל המעדר. נכונה היא ביסודה ההשקפה כי אין למכונה בחקלאות אותו הערך אשר יש לה בחרושת, וכי המכונה גופה יכלה להיות נחלת האכר הזעיר ממש כמו של בעל האחוזה הגדולה. אבל במקום מעדר קרי: המכונה הקטנה או המכונה הקואופרטיבית המצידה את האכר בכל. הפילוסופיה החקלאית בעולם הישן נשענת בהשקפותיה על מדותיו של מעמד האכרים, החי במסרת דורות קדומים, רתוק למקומו ולמנהגי-אבות, כבד-התנועה בהליכותיו ובאורח- מחשבתו. הוא מרגיש הרחבת-הדעת בצמצום השטח ותענוג בתנופת-המעדר. אחר הוא מעמד החקלאי בעולם החדש. ער-המחשבה, זריז-התנועה ואוהב את המרחב לא יאסר את עצמו בשום עבודה היכולה להעשות במכונה לעשותה ביד. נשיא חברת הדילתה בקליפורניה השולטת על שטח של מאתים וחמשים אלף אדמת-שלחין אומר כדברים האלה: “חברתנו התחילה בתוצרת סלק-סוכר. מדינת קליפורניה יכלה להיות המשביר לכל ארצות-הברית בסוכר שלה. ומה מעכב? האדם הלבן ארוך-הרגלים וארוך-הגב אינו רוצה ללכת למלא את העבודות בשדות הסלק בעד כל שכר שבעולם. זוהי הסבה. נניח כי יש לנו יכלת-תוצרת בקליפורניה שהיתה יכלה להעסיק בחקלאות מאות אלפים לבנים, אבל האיש הלבן אינו רוצה למלא הרבה עקרים בעבודה החקלאית”. עבודות אלה הן מונופוליון של “הצבעוניים”. ואף הם מזניחים מנהגי אבות, ועד כמה שאפשר בועטים הם במעדר במקום שהמכונה רק מסיעת, עוזבים את גני-הזרת ושואפים להשתטח על מצע רחב. גם היפנים בעזבם את ערש-ילדותם ובצאתם למרחב בארצות הברית אינם מביאים אתם את מדותיהם הקדומות ומשתרעים גם על מצע רחב, גם אוחזים עד כמה שאפשר במכונה. כך היא דרך ההתפתחות של חקלאים מלידה. ואנו הלא נס גדול יהיה אף אם נדבק במדותיו של הפרמר. במדותיו של אכר אירופי להתדבק – זהו כבר נס בתוך נס; ודי לנו בנסים.

על גידולי-עדור ונכוש אין לנו איפוא המונופוליון הטבעי לא מצד טבע אדמתנו ולא מצד מתנחלינו ברוב מנינם, הנכספים למרחב, והנוהים אחרי המכונה, והמואסים בעבודת-ידים זחלנית. במקצוע זה אין אנו בני-התחרות עם עם-הארץ במליוני אוכלסיו החקלאיים האמן מאין כמוהו ב"אמנות המעדר" ומושל בכפה בממשלה זו; וגם הוא – בדרך אגב – אינו רואה אתו אלא חיי לחץ. דוקא “השמש המהללה” אינה נותנת יתרון-הכשר לבעלי שאר-רוח. כש"קונים" שמש – פודים אותה בכסף מלא; כשהיא נתנת בחנם – גם פירותיה בחנם. בכדי לגנוז שמש בהולנדיה תחת פעמוני זכוכית יש צורך בעבודת-מוח יתרה, ובעלי-המוחות הערים הם מושלי השוק. אולם כשזוכים בשמש מן ההפקר, היתרון ליד היודעת יפה את תנופת-המעדר ולא למוח ההוגה. לנו יש שמש, ולהם יש גם השמש, וגם – הנילוס. אנו צריכים להכשיר אדמה, והם משתרעים על שטחים עצומים של אדמות-גן, החל מהרי הטוירוס עד מעבר לארץ-היאור. אנו צריכים עוד לנסוע להשתלם להולנדיה ולקליפורניה, והם “מושלמים” ועומדים מלידה. לנו דרוש לחם לאכול אף בגד ללבוש; להם די בפת חרבה ובצל, ובכסות לכסות מערומיהם; וגם על חלק מהצרכים האלה מוַתרים הם בשעת-הדחק. לנו דרושים אוטומובילים להובלת תבואות גנינו, ולהם יש “מניע-משא” דו-רגלים בדמות האשה המביאה בסלה על ראשה, בלי מתוכים ובלי הוצאות, את תבואות הגן ישר לבית הצרכן. יאמרו: גם אנו הכל-יכלים. אנו חוצבים סלעים, מסיעים משאות וחוצים בבצות. על שבירת-רצון תמידה אין לבסס כלכלה לאומית. אין זריחות תמידיות ואין זוהר צפוני בלתי-פוסק. אלה הם מחזות חולפים. מתחת הפטיש והסדן של הזמן המיוחד נתזים הנצוצות האלה. הם הולכים וכבים. זעזועים חברותיים כמו זעזועים גיאולוגיים בוראים שכבות מיוחדות. אבל לא לעולם ועד. בני-תמותה רגילים יבאו אחרי ה"מעפילים" שילכו בדרך כל הארץ ויחפצו להנעים את חייהם.

מתנחלינו לא יתמחו איפוא “בגידולי-ערוגות” יוותר מאשר פלחי-הארץ ופלחי-מצרים, המוציאים את הפירות האלה ברובם לא ממשקים מיוחדי-מקצוע העמוסים הוצאות כבדות מנשוא, כי אם מברכת עודף תוצרת-הבית, או מענף צדדי התופס רק חלק ידוע במשק המעורב והעולה בהוצאות מעטות. גם האכרים הגרמנים, אכרי-מופת בכל דרכיהם ובכל מעשיהם, אינם “שואבים” יבולים, ו"מעינות ישועה" עוד לא התפרצו תחת הלמות מעדריהם. אדמת שרונה הגרמנית, שהיא כמעט פרבר יפו ונהנית בכל מקרבת-העיר, אינה מחיה את בעליה בשטחי-זרת; ועד היום אין האכרים האלה מוציאים מאדמת גנותיהם המצוינת תפוחי-אדמה במדה כזו שרגילים בני-אומתם להוציא ב"מולדת-האם" שלהם אפילו מגידולי-שדות, ולא מגנים הנהנים מטפול מיוחד. ואדמה זו קלה ונוחה ע"פ טבע מבנה, מזדבלת במשך חצי-יובל שנה ויותר בזבל-רפת ובדומן חוצות יפו ואשפתן, ואעפ"כ אינה יכולה להשתוות ביבולה ל"אדמת החכורה" או “אדמת-החורבה” אשר ליד הכפרים; ואף האחרונות אינן נותנות יבולים גבוהים כאלה היכלים לקיים משפחה עובדת בדונמים אחדים. למרות שעובדיהן אמנים הם במלאכתם ושולטים בשוק הפנימי. גדולים בחכמה וביכלת מהם לא יהיו גם אנשי-שלומנו אפילו לאחרי שיבלו שנתים בהולנדיה לצקת מים על ידי גדולי-המומחים; טפוס “חקלאי עליון” לא יקימו ובמעללים שלא עשו הגרמנים בארץ לא יפליאונו גם הם. כי גם בארץ-השפלה אין שואבים חכמה במשאבות-קיטור ובמשאבות-חשמל, כשם שאין מטאטאים ב"מטאטי ברכה" עפרות-זהב בחוצות קריות בארץ האפשרות הבלתי מוגבלת, וכשם שאין שואבים יבולים מאדמת הארץ של אי-האפשריות הבלתי-מגבלות…