הוֹ, גְמוּלִי מֵחֹשֶׁךְ, עַתִּיקֵי מֵאֶמֶשׁ

תְּלוּ שֶׁמֶשׁ עַל רֹאשְׁכֶם, תְּלוּ שָׁמֶשׁ!

קול קורא במדבר: פנו דרך ד' ישרו בערבה! כל גיא ינשא, וכל הר וגבעה ישפלו. והיה העקב למישור, והרכסים לבקעה. הנה שמתיך למורג-חרוץ חדש בעל פיפיות: תדוש הרים ותדק, וגבעות כמץ תשים. העניים והאביונים מבקשים מים ואין? לשונם בצמא נשתה? – אני ד' אענם, אלהי ישראל לא אעזבם! אפתח על שפיים נהרות, ובתוך בקעות – מעינות. אשים מדבר לאגם מים, וארץ-ציה למוצאי-מים. אתן במדבר ארז, שטה והדס; ועץ-שמן אשים בערבה, ברוש, תדהר ותאשור יחדו…

הנה קם החזון הגדול ויהי. הנה נתקו כפות-רגלינו משממת-ההוה אל “אחרית-הימים”. הנה עלה בשר על גרמי הסלעים החשופים, ונקרם עליהם עור, ורוח בא בהם וחיו: כל הארץ מישור, כגן אלהים כארץ מצרים, אשר לא תשתה מים למטר השמים, והשקית אותה ברגלך כגן-הירק. הנה נשתנו פני-האדמה למטה, וגבהו שמי-השמים למעלה: עמקה תכלתם, והחמה המוצאה מנרתיקה יפה וברה שבעתיים. רק פני-יושביה לא נשתנו: בני עם-דל חלכה כמו שהיו, מעטים במנין, ודלים בבנין, ונמצאים בסתר-המדרגה באורחות-חייהם. איכה ירעו, איכה ירבצו צאן-קדשים גם אז על מצע “מרעה-השעל” המשתרע לפניהן?…

הן נפלו לנו חבלים בנעימים גם מ"אדמת-אחרית-הימים": דשנות, ופוריות, ותחת מים; והן יש לנו מתי-מספר המושלים באדמה זו ויודעים יפה את אומנותם – ממש כאלו היו בהולנדיה. ויש יד באדמות כאלה גם לאכרים הגרמנים, האמנים במלאכתם והעומדים למעלה מכל ספק ולמעלה מכל בקרת. ולא ראינו ולא שמענו כי אדמה כזאת הנעבדת בידים אמונות כאלה תוכל להחיות את עובדה בשטח של דונמים אחדים וכי בגידולי-ערוגות “שואבים” יבולים כמו במשאבות; ושיחידת-התישבות הבנויה על גידולי-ערוגות נקנית במאה לירות.

אדרבה. כל הנסיון הרב שלנו עושה ללעג ולקלס “מושכלים-ראשונים” כאלה. אנחנו יודעים מהו חיל האדמה הזרועה ירקות ומה הם יבוליה והכנסותיה. כל גליך ומשבריך כבר עברו עלינו, אדון-הארץ, – וגם “גל-הירק”! בימות-המלחמה היו ברשות קבוצותינו כשש מאות דונם ירקות. יחידים זרעו ירקות; מגדלי-ירקות מיוחדי-מקצוע נסו לעשות מענף זה מטה-לחמם. השוק הפנימי היה במדה יחסית רב-הקבול. מצרים לא היתה כמתחרה; קופסאות-שמורים לא היו; דמשק היתה פתוחה; צבא גרמני חנה בארץ. המחירים היו מחירים גבוהים. דונם אדמת-שלחין הכניס בפרנקים לפי העונה ולפי המין מ-60 עד 150, וגידולי-בכורים עד 270. ההכנסה הממוצעת היתה ב"תקופת-זהב" זו כמאה פר' לדונם. הזבול בלבד, במקום שאפשר להשיגו בזול, עלה 30 פר' וע"פ רוב עוד יותר. היפנים והסינים, – האבות מדורות על דורות גנזו, ובניהם אוכלים את הפירות. אבותינו לא הורישו לנו את אוצרות גלליהם, ועלינו לקנותם בכסף מלא. אם נשתמש בדרגה הנמוכה מאה פר' לחודש, יצא כי למחית משפחה המתנחלת על ירקות דרוש שטח של חמשה-עשר דונם לכל הפחות, בלי ה"פרספקטיבה" אפילו לעתיד לעלות איזו דרגות ולהגיע עד שנות-העמידה למאתים פר' לחודש.

זוהי התשובה הברורה על שאלת השטח. אבל באליה זו יש עוד קוץ. לא בודדים היו המקרים גם בזמנים הטובים, שהיבולים הטובים היו רק להוָתם של בעליהם. מה לעשות כשהשוק נסגר; והוא נסגר על נקלה. בית-קבולו דל. בעודף-תוצרת המשק הביתי אפשר להרוותו עד אפס מקום כאשר ראינו בפרק הקודם “כח השוק הפנימי”; ועודף זה ממציא הפלח שיש לו כל היתרונות עלינו, באשר יודע הוא יפה את אומנותו, בקי בצרכי האוכלסים ויודע להסתגל אל טעמם. למינים משובחים, ל"פירות-הלולים" אין קונים בארץ עניה זו. חכמת-הגנן היתרה לא תפדה איפוא בזהב. בשוק-הפנימי יש מעין קצב קבוע: מעין “גאות ושפל” הבאים חליפות אחת בשנתים. אחרי “שנת-הגאות” מסלקים הרבה מהחקלאים את ידיהם מעסק ביש של גידול-ירקות, באשר תבואותיהם מצאו שוק רווי: אלה שהוסיפו לגדל ירקות באין ברירה, הצליחו בסחורתם שהיתה עוברת לסוחר. הצלחה עוברת זו עוררה שוב את “הנרדמים” – אחרי שנכוו מלפני שנה – לקפוץ על ירקות, והשוק מתמלא שוב ונסגר: וכך חוזר חלילה. מלומדי-הנסיון בארץ יודעים לציין כי “גאות ושפל” אלו חוזרים בדיוק זה רבות-בשנים, כאשר שנת-הברכה ושנת-הרזון תבאנה חליפות אחת בשנתים בפירות הזית.

על השוק הפנימי אין איפוא להשליך את יהבנו, בלתי אם כל אחד יאכל את עצמו כאשר על כ"א לחיות על גלליו. נשאר איפוא שוק-העולם. ואז מתיצבת השאלה: “שמש-הבחירה” מה תהיה עליה, ובאיזה אורח תפדה במזומנים? לשמש יש רק אז יתרון וטעם, כאשר מוכרים את פירותיה חיים כמו שהם; בעד טעמם וריחם המיוחד הספוגים מהשמש המיוחדה משלמים בשוק “מחירי-בכורה”. אולם אם הפירות כבושים בקופסאות מפולפלים, ממולחים, משומנים, הלא טעמם יפוג וריחם ימר; והחומצות החריפות ימרקו את שרידי אחרוני קרני-השמש ששקעו לפליטה ב"פירות-ההלולים" המוצאים למכירה…

גם כשהפירות נמכרים חיים איננו יכולים להתקיים על שטחים קטנים, ואפילו כשמחירי הפירות האלה גבוהים הם; ודונם פירות-משומרים לא יכניס לעולם בכסף כדונם פירות-חיים, באשר שוים יותר מפירות-שמורים כשם שליטר חלב שוה יותר בשוק מהחמאה או מהגבינה שתעשינה ממנו. ועל הפחתת הערך יש להוסיף הוצאות השמור; אם נחזיק במחירים שלפני המלחמה – לשם הקביעות – ובמטבע שהתהלכה בארץ אז, יצא כי הדונם יכניס עוד הרבה פחות ממאה פר'. השטח של יחידת-ההתישבות יגדל איפוא ויעלה בתקף המציאות עם ירידת הערך של תבואות-גנינו בהתחרות עם בנות-מינן בשוקי-העולם. היעמוד להן כחן? במה יזכו את אורחן בפני “ארצות-השמש” רחבות-הידים, אשר דרכי שוק-העולם סלולות מאז לפניהן, אשר ההשקאה היא בזול, אשר יש להן מגדלים אמנים, אשר יש להן עדף גדול מתבואות הנכנסות כענף טפל במשק מערב ולא ממשקים מיוחדי-מקצע בלבד. מה חדוש יש בתכניות כאלה. זוהי “מסכת-יקב” חדשה! והתוצאות תהיינה מרות שבעתים. ביין-הארץ נשמר באמת מעט מחריפות השמש וכבדה. יש מוצאים טעם לפגם בסגולות האלה, אבל יש גם כאלה המוצאים בהן טעם לשבח. יש לו גם מונופוליון של קדושה: קדוש והבדלה; בכחה פרץ לו את הגדרים אפילו לשוקי אמריקה במקום שהחק גוזר על משקאות חריפים. ואעפ"כ קשה ליין שלנו לעמוד במלחמת-ההתחרות. מה טעם איפוא בחלופים שאנו אומרים לעשות, ומה הבטחון שאנו בוטחים ב"גידולי-ערוגות". אפילו אם נוכח “ירוק על גבי שחור” בגנים ובשדות, ולא שחור על גבי לבן ממאמרים, כי אדמתנו יכלה להוציא, בכח גללי-אדם כמנהג יפן, “פירות-הלולים” עדיין לא נושענו. מושבות-המטעים הראו מזמן בפועל כי יודעות הן לעשות פירות לתפארת ולהוציא יין משמח לבב אלהים ואנשים. ואולם כאשר השטח הגיע לאלפי דונם אחדים, הונף הגרזן על הנטיעים הרכים, והתחילה “העקירה” הגדולה. “ש”ס" שלם מוצג לראוה בלשכת היקב, והש"ס הזה מלמדנו מהעבר איזו דברים על העתיד. הגפן – הארץ וכל אדמותיה הן ערש-מולדתה, וכורמים יש לנו ממדרגה ראשונה מן המוכן. לעומת זה מגדלי-הירקות עוד בחתוליהם ועלינו עוד לשלחם להולנדיה ולהרביץ בהם תורה. לקדוש ולהבדלה אין משתמשים בקופסאות-שמורים, במקום לולב ואתרוג אין גם יוצאים בהן ידי-חובה, על טלית-קטן אי-אפשר לתלותן ועל משקוף-הבית במקום מזוזה אין לקבען. נניח כי עלה הנסיון, שיוצרו דרש להגשמתו לא פחות ממאה אלף לירות, להחיות מושבה או שתיים של ירקות, מה היה מלמדנו? כי ירקות גדלים בארץ, כאשר תשגשג הגפן, ינץ השקד ויפרח תפוח-הזהב. יש לנו מושבות-יין אחדות שאינן יכלות להתפשט, יהיו לנו מושבות-ירק שתים. השוק החצוני היה סוגר את בריחיו הכבדים. הבסיס להתישבות רחבה, זולה ומהירה ישאר תלוי באויר כמקודם. בעקבות פריחות מהירות כאלה באה גם שלכת מהירה – גידולי חממות…

אין אנו יכולים לכונן לנו משק לאומי חד-גוני הבנוי כלו על “פירות-כבושים” מיוחדים לא רק מפני שאדמות הארץ שונות הן ע"פ טבע-בריתן, וכל אחת מהן מתאימה דוקא לאחד הצמחים הגדלים כאן ולא ל"גידולים האנטנסיביים"; לא היה טעם והגיון לכונן משק כזה גם אלמלי כחות הארץ היו מסיעים לנו לכך. המשברים העוברים מזמן לזמן באזורי-היין אשר בצרפת; המשברים העוברים עלינו בתבואות אדמתנו התלויות בשוקי-חוץ בלבד הם לקח לנו לעבר ואזהרה לעתיד. אם חבל אחד מישובנו מזדעזע, יש לנו עוד משען בשני. אבל כשבאים לברא חקלאות הנשענת כלה על מין אחד, ומין זה עוד תלוי כלו בשוקי-חוץ הלא כל יסודות ישובנו עלולים להתמוטט בשעת משבר וזעזועים כלכליים עוברים.

המשק הלאומי המערב הנשען על כל ענפי החקלאות, המספק את צרכי מזונותיו של הישוב בכל ומכל והמוציא “פירות-מונופוליון” לשוקי-התבל לא רק שהוא מותנה מתנאי-הארץ הטבעיים כי אם גם הכרחי הוא לנו לבצור כלכלה לאומית בריאה ואיתנה. אין הכלכלה הלאומית שלנו יכלה להיות כלה “יינית”, אף לא – כלה “מימית”. כח השוק הפנימי מגבל הוא, כמבאר בפרקים הקודמים, לפי-שעה. אבל דל-הקבול כמו שהוא יכל הוא עדיין לקלוט את עודף-התוצרת של המשק הביתי ההולך ונבנה, ובית-קבולו ילך ויגדל שנה שנה עם רבוי-האוכלסים, הגדל עם העליה, ועם ירידת-המחירים על תבואות האדמה שתבא עם הגברת-היבולים. ובשוקי-העולם נוכל להחזיק מעמד אם נמציא להם פירות-מונופולין הנותנים לנו יתרון במקום סתם פירות הנותנים משפט-הבכורה לאחרים. בבחירת פירות-מונופולין עלינו להיות נאמנים לטבע הארץ ואדמתה ולטבע עצמנו. לפי שכבותיהם הטבעיות מתאחזים העומדים על הקרקע בהתאמה גמורה לאזורי-הארץ הטבעיים – טבע האנשים לפי טבע האזורים. המוכשרים לפי נטית-רוחם לפלחה אוחזים בפלחה; המכשרים למטעים ולעבודות-גן אוחזים במקצעות האלה. אי-אפשר לעשות את כל העם למגדלי-ירקות ולאכרי-סין, כשם שאי-אפשר להפוך את אדמת הארץ לאדמת-סין הדשנה.

פולחן המעדר שמקורו בכלכלה-לאומית – זמנו עבר. בכל הספרות המקצועית שוררת אמנם הדעה כי ההתפתחות החקלאית בנגוד לחרושת-המעשה הולכת מהמכונה אל המעדר. מגמה זו אולי נכונה היא באירופה; בארצות-הברית הפוכה היא. היתרונות של האכרות הזעירה על האחוזה הגדולה אינם טבועים בהליכה אל המעדר. נכונה היא ביסודה ההשקפה כי אין למכונה בחקלאות אותו הערך אשר יש לה בחרושת, וכי המכונה גופה יכלה להיות נחלת האכר הזעיר ממש כמו של בעל האחוזה הגדולה. אבל במקום מעדר קרי: המכונה הקטנה או המכונה הקואופרטיבית המצידה את האכר בכל. הפילוסופיה החקלאית בעולם הישן נשענת בהשקפותיה על מדותיו של מעמד האכרים, החי במסרת דורות קדומים, רתוק למקומו ולמנהגי-אבות, כבד-התנועה בהליכותיו ובאורח- מחשבתו. הוא מרגיש הרחבת-הדעת בצמצום השטח ותענוג בתנופת-המעדר. אחר הוא מעמד החקלאי בעולם החדש. ער-המחשבה, זריז-התנועה ואוהב את המרחב לא יאסר את עצמו בשום עבודה היכולה להעשות במכונה לעשותה ביד. נשיא חברת הדילתה בקליפורניה השולטת על שטח של מאתים וחמשים אלף אדמת-שלחין אומר כדברים האלה: “חברתנו התחילה בתוצרת סלק-סוכר. מדינת קליפורניה יכלה להיות המשביר לכל ארצות-הברית בסוכר שלה. ומה מעכב? האדם הלבן ארוך-הרגלים וארוך-הגב אינו רוצה ללכת למלא את העבודות בשדות הסלק בעד כל שכר שבעולם. זוהי הסבה. נניח כי יש לנו יכלת-תוצרת בקליפורניה שהיתה יכלה להעסיק בחקלאות מאות אלפים לבנים, אבל האיש הלבן אינו רוצה למלא הרבה עקרים בעבודה החקלאית”. עבודות אלה הן מונופוליון של “הצבעוניים”. ואף הם מזניחים מנהגי אבות, ועד כמה שאפשר בועטים הם במעדר במקום שהמכונה רק מסיעת, עוזבים את גני-הזרת ושואפים להשתטח על מצע רחב. גם היפנים בעזבם את ערש-ילדותם ובצאתם למרחב בארצות הברית אינם מביאים אתם את מדותיהם הקדומות ומשתרעים גם על מצע רחב, גם אוחזים עד כמה שאפשר במכונה. כך היא דרך ההתפתחות של חקלאים מלידה. ואנו הלא נס גדול יהיה אף אם נדבק במדותיו של הפרמר. במדותיו של אכר אירופי להתדבק – זהו כבר נס בתוך נס; ודי לנו בנסים.

על גידולי-עדור ונכוש אין לנו איפוא המונופוליון הטבעי לא מצד טבע אדמתנו ולא מצד מתנחלינו ברוב מנינם, הנכספים למרחב, והנוהים אחרי המכונה, והמואסים בעבודת-ידים זחלנית. במקצוע זה אין אנו בני-התחרות עם עם-הארץ במליוני אוכלסיו החקלאיים האמן מאין כמוהו ב"אמנות המעדר" ומושל בכפה בממשלה זו; וגם הוא – בדרך אגב – אינו רואה אתו אלא חיי לחץ. דוקא “השמש המהללה” אינה נותנת יתרון-הכשר לבעלי שאר-רוח. כש"קונים" שמש – פודים אותה בכסף מלא; כשהיא נתנת בחנם – גם פירותיה בחנם. בכדי לגנוז שמש בהולנדיה תחת פעמוני זכוכית יש צורך בעבודת-מוח יתרה, ובעלי-המוחות הערים הם מושלי השוק. אולם כשזוכים בשמש מן ההפקר, היתרון ליד היודעת יפה את תנופת-המעדר ולא למוח ההוגה. לנו יש שמש, ולהם יש גם השמש, וגם – הנילוס. אנו צריכים להכשיר אדמה, והם משתרעים על שטחים עצומים של אדמות-גן, החל מהרי הטוירוס עד מעבר לארץ-היאור. אנו צריכים עוד לנסוע להשתלם להולנדיה ולקליפורניה, והם “מושלמים” ועומדים מלידה. לנו דרוש לחם לאכול אף בגד ללבוש; להם די בפת חרבה ובצל, ובכסות לכסות מערומיהם; וגם על חלק מהצרכים האלה מוַתרים הם בשעת-הדחק. לנו דרושים אוטומובילים להובלת תבואות גנינו, ולהם יש “מניע-משא” דו-רגלים בדמות האשה המביאה בסלה על ראשה, בלי מתוכים ובלי הוצאות, את תבואות הגן ישר לבית הצרכן. יאמרו: גם אנו הכל-יכלים. אנו חוצבים סלעים, מסיעים משאות וחוצים בבצות. על שבירת-רצון תמידה אין לבסס כלכלה לאומית. אין זריחות תמידיות ואין זוהר צפוני בלתי-פוסק. אלה הם מחזות חולפים. מתחת הפטיש והסדן של הזמן המיוחד נתזים הנצוצות האלה. הם הולכים וכבים. זעזועים חברותיים כמו זעזועים גיאולוגיים בוראים שכבות מיוחדות. אבל לא לעולם ועד. בני-תמותה רגילים יבאו אחרי ה"מעפילים" שילכו בדרך כל הארץ ויחפצו להנעים את חייהם.

מתנחלינו לא יתמחו איפוא “בגידולי-ערוגות” יוותר מאשר פלחי-הארץ ופלחי-מצרים, המוציאים את הפירות האלה ברובם לא ממשקים מיוחדי-מקצוע העמוסים הוצאות כבדות מנשוא, כי אם מברכת עודף תוצרת-הבית, או מענף צדדי התופס רק חלק ידוע במשק המעורב והעולה בהוצאות מעטות. גם האכרים הגרמנים, אכרי-מופת בכל דרכיהם ובכל מעשיהם, אינם “שואבים” יבולים, ו"מעינות ישועה" עוד לא התפרצו תחת הלמות מעדריהם. אדמת שרונה הגרמנית, שהיא כמעט פרבר יפו ונהנית בכל מקרבת-העיר, אינה מחיה את בעליה בשטחי-זרת; ועד היום אין האכרים האלה מוציאים מאדמת גנותיהם המצוינת תפוחי-אדמה במדה כזו שרגילים בני-אומתם להוציא ב"מולדת-האם" שלהם אפילו מגידולי-שדות, ולא מגנים הנהנים מטפול מיוחד. ואדמה זו קלה ונוחה ע"פ טבע מבנה, מזדבלת במשך חצי-יובל שנה ויותר בזבל-רפת ובדומן חוצות יפו ואשפתן, ואעפ"כ אינה יכולה להשתוות ביבולה ל"אדמת החכורה" או “אדמת-החורבה” אשר ליד הכפרים; ואף האחרונות אינן נותנות יבולים גבוהים כאלה היכלים לקיים משפחה עובדת בדונמים אחדים. למרות שעובדיהן אמנים הם במלאכתם ושולטים בשוק הפנימי. גדולים בחכמה וביכלת מהם לא יהיו גם אנשי-שלומנו אפילו לאחרי שיבלו שנתים בהולנדיה לצקת מים על ידי גדולי-המומחים; טפוס “חקלאי עליון” לא יקימו ובמעללים שלא עשו הגרמנים בארץ לא יפליאונו גם הם. כי גם בארץ-השפלה אין שואבים חכמה במשאבות-קיטור ובמשאבות-חשמל, כשם שאין מטאטאים ב"מטאטי ברכה" עפרות-זהב בחוצות קריות בארץ האפשרות הבלתי מוגבלת, וכשם שאין שואבים יבולים מאדמת הארץ של אי-האפשריות הבלתי-מגבלות…