שום מפעל בל יחנוט את עצמו בתורות חתומות השמות כבלים לדורות על רוחו. החיים מפכים ומפעליהם אתם, ואין קפאון שולט בשניהם. אולם יש אשר סיגים וגדרים הם אמצעי־הגנה הכרחיים כהוראת־שעה. מי פלל כי השם ציון הנקרא מפרש על מגמה ברורה יצטרך בזמן מן הזמנים לכנוי־לואי: “ציונות־ציון”! ועל דעת מי היתה יכלה לעלות אפילו מחשבה קלה, כי כל המוסדים הכספיים הכרוכים במגמה הברורה הנושאת את השם ציון יהיו זקוקים מחדש לאשור בעלים; בכח המשפט היתה מוכנה לזכות בזכות בעלות עליהם גם “ציונות אוגנדה” וכל “ציונות ערטילאית”, בלי אדמה ובלי ארץ. אין פלא איפוא כי תקופת הזעזועים שאנו חיים בה ערערו את יסודות המשנה הישנה הנושנה שלמדה אותנו: הציונות עומדת על השפה העברית, הארץ ואדמתה; אדמתה – ולא תכלת שמיה! ואין פלא כי לעת זקנה עלינו להזכיר נושנות לציונים ותיקים, להעמיד פרקליטים ומליצי־יושר לגאולת הקרקע ולשנן באזניהם צורך זה שאין בו עמידה וההולך וגדל עם גדוּל תנועתנו.
בין המוני האינבלידים שהמלחמה הגדולה השאירה אחריה יש סוג מיוחד. אלו הם “נגועי־ההרעשה” או “מזועזעי־התותחים”; אנשים בריאים למראית־עין, בלי מום חיצוני, אבל באזניהם מנסרים איומות הדי רעמי התותחים, ואינן מסוגלות לקלוט קולות רגילים. רעמי התותחים האדירים הדהימו עד יומם האחרון את חוש שמיעתם. הגדולות והנצורות שהבטיחה המלחמה התנדפו מכבר כעשן תותחיה. דממת־נצח תעטוף את משכנות הקרבנות הישנים שנת־נצח. אבל הקרבנות החיים עדיין מתהלכים על פני אדמות ומאזינים לקולות אדירים…
ככה מתהלכים גם במחננו אנשים פקחים למראית־עין, דוברי־צחות הוגים נכחות בכמה וכמה מקצועות, מצוידים תמיד במספרים מחכימים; אבל – “מזועזעי־תותחים”. להם היתה הכרזת בלפור כרעם בגלגל. דבר־מה מהחלום הגדול מוסיף להרעים באזניהם, אם כי החלום עצמו גז ויעלם, אף הקולות נדמו. “ההכרזה” הזאת הבטיחה להם, כפי הכונה שהכניסו לתוכה, גם שטחי־אדמה עצומים, בין שהיו במציאות ובין שהשתרעו בממלכת־הדמיון וההשערה; דאגת גאולת־הקרקע ירדה איפוא עם עצם ההכרזה מעל סדר־היום. וככה מוסיפים הם לעמוד, מוכי־הרעם, קפואים באותה הפוזה כשהרעם פגע בהם: הרגלים עומדות בבטחה על הקרקע, ורק העינים תועות בערפלי־העשן המתמרים ועולים מהמעשנות האדירות של בתי־החרושת ומכסים את עין תכלת־השמים. האדמה “יש נתון” ומרגשה מתחת לרגלים, ורק העשן והערפל החסרים בהכרזה עלינו להשלים ולהמציא…
האדמה הזאת, שאיש לא הבטיחה לנו ושאנו בעצמנו בעוז דמיוננו הבטחנו לנו, נשמטה מזמן מתחת לרגלינו, ו"הוזים בכוכבים" עיניהם עוד נעוצות במרומי־רוממים. נדמו בנות־השיר. ממרומים ירדנו למדרגת חבת־ציון רחבה, בלי “פתקא אדומה” אמנם, אבל גם לא בלי “ספר לבן”. לא כלנו אנוסים להכנס בגנבה אל ארץ־הבחירה המבטחה לנו, אבל גם לא כלנו יכלים להכנס בכל עת ובכל שעה בגלוי. אין איש אשם בכל התהפוכות האלה. אלו הן תהפוכות הזמן, ואין בידי מנהיגי תנועתנו להחזיר אחורנית את מרוצת גלגליו. זוהי גזרת המאורעות שבלב־כואב אנו מוכרחים לקבלה. אבל עינינו חיבות להיות פקוחות לקראת השנויים ואזנינו קשובות ל"מנגינות הזמן", ולהרפא מזעזועי ה"רעמים האדירים". אנו מוצגים ככלי־ריק, ודלה עמידתנו. כי בלי קרקע גם “העשן” המקוה מהתעשיה אין לו אחיזה, וכל חלומותינו יכלו כעשן; כי בתי־חרושת גם כשהם ישנם אינם בונים עם ואינם מבצרי־עוז לעם. וורשה ולודז שתכוננה פה ב"תל־אביב" ו"הדר־הכרמל" לא תבטיחנה את זכויותינו פה יותר מאשר בפולניה; כמוהן שם, למרות אוכלוסיהן המרובים והעצומים, גם כרכינו פה יהיו תלושים ותלויים בחסדי זרים וצפויים לזדון חקים מתעללים ומתנקשים בחייהם. לא שנוי־השם הביבלי ולא שנוי־השמים יעשו את הפלא, כי אם שנוי כל הגזרה הכלכלית שלנו – בנין כלכלה לאומית ממסד עד הטפחות. זו עושה האדמה; בלעדיה גם כרכים לא יהיו לנו. ואדמה אין לנו לא ב"הכרזה" ולא במציאות; ואדמה עלינו לרכוש בשעל ובזרת, ובטבין ובתקלין, ממש כבתקופת חבת־ציון…
כל האמתיות האלה הן פשוטות ובנליות, ודוקא משום כך אי־אפשר להוכיחן בהוכחות הנדסיות. בהגיון מתמטי אי אפשר להוכיח גם את עצם הציונות. מעולם לא נצחנו את מתנגדינו בספרים; אותם הם מיטיבים לכתוב כמונו. אבל קבלה בידינו, כי עצם חפוש ההכשר על זכות־הקיום מערער את זכות הקיום גופה. עם בריא אינו מחפש לו מליצי־יושר להגין על קיומו, ואפילו אם קטן הוא ודל. בעובדת־הקיום חיה זכות הקיום. הפקפוקים בכחות העצמיים הם סימני המחלה הראשונים. חפץ החיים גדול וחזק מהמחקר על החיים. הפילוסופיה לא פסקה מימות־עולם לדרוש במופלא ולעמוד על יסוד תכלית־הבריאה; ועדיין תכלית זו לא נגלתה, והחי – חי ויוצר בכח “השכל־הישר” הפשוט, בלי האורים ותומים של הפילוסופיה המפשטה. אנחנו יכלנו איפוא למתנגדינו ככל עם חי לא בכח המחקר, כי אם בחפץ־החיים שמקורו בחושים טמירים. באינסטינקט לאומי המנחה תמיד למישרים, בקול המתהלך בלב שאינו לובש דברים, כי אם דוחף למפעלים כבירים ולמעשים המשתיקים את קולות המדברים. וכך צריכה להיות גם התשובה ביחס לקרקע, וככה צריכה להיות גם ההרגשה. עם בריא מוציא להרג את מבחר בניו בגלל איזו עשרות מילין מרובעים של קרקע. עובד־אדמה נהרג על אמת־קרקע. זהו חוש בריא. בהגיון קר אי־אפשר להוכיח את אמתתו. עם הלועג לחושים “נמוכים” ופרימיטיביים כאלה – אישיו אנשי־עליון, אבל ארץ לא יבנו ונשַמות לא יקימו. עם הלוקח את תורת מלטוס כקו בחייו גבוה הוא אולי בסולם המעלות מעם המרבה להקים לו זרע; אבל ארצות נכבשות ונבנות רק בידי עמים כאלה, שחיי המשפחה שלהם חזקים, שהקמת דורות היא משאת־נפש שלהם. הרומאים הענוגים על תרבות עתיקה, באחרית ימיהם התעדנו בטוב־טעם ובדקות־הרגשה, והיו גדולים בהשגת סוד הבריאה וסוד החיים למעמקיהם מהעמים הברברים הגסים. הכובשים היו האחרונים. השמש בשקיעתה בוערת באש פלדות ובצבעי נגוהות רבים, וגדולה היא פי כמה משמש חורת עם ראשית הנצה. אבל העתיד, העוז והגבורה לזאת השמש החורת. אלו שתי קטגריות בין עמים הולכים ועמים באים: עמים פרימיטיביים, אבל לפני הזריחה, ועמים- ספוגי־תרבות, אבל לפני – השקיעה. וככה גם החוש הקרקעי. בזה יבחן עם אם יש עוד חיים בו: אם מיתרי לבו רועדים בלי הרף לריח האדמה או לא: “רעידה” זו היא דופק־חייו…
הקץ איפוא לוכוחים ולפולמוסי־דברים, והגיעה שעת גיוס הכחות למעשים ולמפעלים: אותם הכחות ש"החושים הפרימיטיביים" נשתמרו בהם בשלמותם. ועל המוסד, שע"פ עצם תעודתו מוטלת עליו עבודת גאולת־הקרקע, להקיף את עצמו סיגים וגדרים בפני הגלים המקריים והמשונים המתנשאים חדשים לבקרים בתנועתנו לכל רוח מצויה לפגעו ולפגום את שלמותו.
הקרן הקימת צריכה להיות מוגנה היטב בפני כל מקריות; שרשה באדמה, וצריכה היא לרכוש כל הסגולות הטבעיות שבהן מחוננת האדמה: חוסן, יציבות, נצח! היה רצוי מאד ש"קנאי האדמה" שבנו יתאגדו כגוש מיוחד בתוך ההסתדרות הציונית הכללית, אבל כבלתי תלוי בהנהלה הציונית, שחדלה להיות ערובה נאמנה לנו; הנהלה זו, כאשר הורה לנו הנסיון, צפויה תמיד לזעזועים ולתנודות כאלה עד אשר ראשית כל נתקת היא מהאדמה. חלק מחבריה הכריז בשעתו על שובע בקרקע, החלק השני לא כהה ולא מחה; המחאות באו מהצד. ההנהלה הזאת עם כל חלופיה חדלה לדאוג ללב, מרכז האורגניסמוס, החותך את החיים לכל האברים; באמצעים מלאכותיים הם מפרנסים את אברי הגוף השונים להביאם לידי תנועה במקום לפרנס את הלב, לחזקו ולסעדו, ואז כל האברים היו באים מעצמם לידי תנועה. הקרן הקימת צריכה להשתחרר מכל אפיטרופסות חיצונית, אפילו מאפיטרופסות ההנהלה הציונית, אפילו מהקונגרס ולהיות עליון על כל; כאשר יעמידו את המשפט העליון בכל ארץ למעלה מכל המוסדים ובלתי תלוי בהם. ועל קנאי הקרקע שבנו להפרש מכל העבודות האחרות, לא לפורר את מרצם, ולא לפזר את כחותיהם; כי אם להתרכז בהגברת כחות הקרן הקימת: להפיח חיים ותנועה ב"לב", השאר ילך מעצמו למישרים. עבודה זו היא יותר פוריה ויותר רציונלית מאשר הפזור, והיא דורשת את כל האדם ואינה נתנת לשעורים.
בכדי להעלות את הקרן הקימת מעל כל הרוחות המנשבות ומעל זרמי כל המפלגות, ושתהיה קנין העם כלו לכל שדרותיו, עליה להמנע כהוראת־שעה מפעולות כאלה העלולות להביא לידי חלוקי־דעות עיקריים. הוראת־שעה הכרחית היא, ככל הוראות־השעה הבאות בשנות חרום ובשעות סכנה לאומית, לקרב רחוקים משום דרכי־שלום ולברא הרמוניה ידועה ואחדות ידועה בין האגפים ה"מתנגחים" בימים כתקונם. ואנו חיים בשעת־חרום, ואנו עוד נוסיף לחיות במצב זה, דורנו ואולי עוד הדור הבא.
השטח שכלו הוא מישור, שאין בו כלל חלקלקות ואינו נותן מקום לוכוחים ולחלוקי־דעות, זוהי גאולת הקרקע הפשוטה. פרוגרמה זו – יציבה היא וקבועה לדורות, כהקרקע שעליה היא נשענת. אחרות הן שאלות ההכשרות, שכל אחת מהן נכנסת בגדר וכוח, באשר אין לקבוע מראש את טיבן, מדותיהן ותחומיהן: אם בגדר הכשרות נכנסים גם טיוב, ביוב, מים, כבישים או רק הבראת המקום. כל חלוקי־הדעות האלה מכניסים דיסהרמוניה בעבודה, מפריעים את שלום־הבית, מחלישים מדרגת הקנאות. קרן־הקימת צריכה לההפך לסלע שלידו מתנפצת כל הוכחנות ולכלי המחזיק ברכה לכל – וזהו השלום, כהאדמה אשר בשמה היא נדגלת המביאה לכל את הבטחון, הברכה והשלום.
בשנים הראשונות לקיומה של הקרן הקימת היתה גם היא כיתר מוסדינו בבחינת בריה “חד־תאית”, בלי אברים מרכבים ובלי חלוקת־עבודה ביניהם: היא היתה הגואלת את האדמה והמנחילה אותה, הבונה את הבנינים והמצידת את המתנחלים בכל מכשירי־העבודה. מכיון שהתישבות בריאה לא תתכן בלי הכשרות: הכשרת הקרקע, האנשים, התנאים לא היתה יכלה הקרן הקימת להתנהג אחרת מאשר למלא אחרי כל גורמי־התוצרת האלה. כיום הזה האורגנים שלנו הם בבחינת בריה מרובת־התאים, שלכל אחד יש תפקיד שלו. אין איפוא להעמיס על הקרן הקימת תפקידים השייכים למוסדים אחרים. תפקיד זה מוטל על מוסד־ההתישבות, שעליו עוד להרחיק לכת בהכשרות: לא רק הכשרות מכניות: כביוב, ויבוש בצות, וסלילת כבישים, כי אם הכשרות אורגניות כזבול וטיוב לתגברת תנובת־האדמה; כי כל אדמה שאינה מוציאה מאה וחמשים ק"ג חטה לדונם אינה ראויה להתישבות: במדה זו תבחן על טיבה האדמה, כאשר תבחן כל מכונה ב"מד־מרץ" מיוחד.
ההתישבות עצמה על־פי טבעה צפויה היא לתנודות שמקורן בזרמים חברותיים. אחרת אי אפשר. הטימפו שלה נקבע מכמה וכמה תנאים, מכמה וכמה גורמים חיצוניים. התישבות בריאה אפשרית היא אחרי אשר החקלאות מבריאה בגופה; והבראת החקלאות אינה כל־כך פשוטה כהבראת מקומות בצות; שלום החקלאות תלוי בידי־שמים ובידי־אדם, בגורמי־חוץ ובגורמי־בית: במזג־אויר, בתמורות הטבע וחליפותיו, בהעלאת תנובת־האדמה, בבית־הקבול של השוקים לסוגיהם. אף לא תבאנה הדעות לעמק־השוה ביחס לצורות ההתישבות השונות: אכסטנסיביות ואינטנסיביות, קבוצות ומושבים. המכונה היותר מהירה מתבוששת ונעצרת במעצורים תמידיים כשעליה לעבור דרך מלאה חכוכים. להיפך מכונה אטית יכלה להגיע במהירות למחוז חפצה, אם הדרך שעליה לעבור חלקה היא. ואין סכנה אם ההתישבות תהיה אטית ובהדרגה לפי טבע החקלאות אשר בשמה היא נדגלת. כשיש לאדם בית יש לו תמיד האפשרות להכניס אורחים לפי חפצו. הסכנה מתחילה מרחפת, כשהאורחים הרבים מתדפקים על הדלתות, והבית, הבית הוא – ברשות בעלים זרים…
“הבית” צריך להיות מבטח לנו שלא ישאר לנצח ברשות אחרים, ואז נוכל להכניס אליו את אורחינו לפי חפצנו ולפי בית־קבולו, בלי בהלות, ובלי התלהבות המעלה רק עשן והאר לא תאיר והחם לא תחמם. לבית זה יכלה להגיע במהירות גם מכונתנו האטית, באשר ישרה גם עכשיו הדרך; ובידינו, ורק בידינו, לפנות אחרוני מעצורים. דרך זו צריכה להיות תמיד פתוחה, תמיד חפשית, אבל מובילה רק למטרה אחת, וסגורה ומסוגרה בפני “מכונות־מסע” אחרות המיועדות למטרות שלהן.
דוגמאות חיות ופשוטות: הנה העמק! בהכשרת הקרקע תשקיע קרן־הקימת סכומים כמעט שוים למחירי הקרקע אם תרחיק לכת. בדמי ההכשרה האלה יכלה קרן הקימת לגאל שטח כפול. זוהי העבודה הישרה שלה, זו ולא אחרת לפי התנאים השוררים כיום הזה.
יאמרו: ומה היה האושר? אלמלא ההכשרות האלה, לא היה לנו בעמק ישוב צפוף. על השגה זו יש להשיב: לקיום ישוב צפוף אין ההכשרות “המכניות” האלה מספיקות ולקיום ישוב רגיל חלק מהן מיותר; לקיום ישוב צפוף דרושות הכשרות “אורגניות” רחבות ולהן אין לנו בין כך ובין כך אמצעים; ובלעדיהן כל “הצפיפות” מלאכותית היא, ואינה בת־קים. כל התכניות הפנטסטיות נמוגות לאור הבקרת של חקלאי אמתי, העומד איתן ברשותו ואינו מערב את הרשויות: חקלאות ופוליטיקה ציונית. מערבוב זה לא יצאו פירות בני־קימא, כמתערבת־גזעים; זוהי הרכבת מין בשאינו מינו. אולם נניח כי צפיפות זו תתקים, המצב העגום אעפ"כ במקומו עומד. הקה"ק נדונה לשתוק במשך שנתים מחוסר אמצעים למלא גם את ההתחיבויות הכספיות שלה בעד הקניות הישנות וגם לעסוק בקניות חדשות. שנתים תפסק איפוא “ההעברה־לחקלאות” הנשאת על כל שפתים. “הבהלה” לא הרחיבה את בית־הקבול, והמספר המצומצם של מתנחלים נשאר בתחומים הצרים הקבועים ממדת השטחים אשר ברשותנו. נשאלת השאלה הפשוטה: אם נגזרה עלינו גזרה בתוקף משבר עובר או בתוקף סבות אחרות להצר את צעדינו, האם לא היה יותר נכון להמציא לנו רוָחה בתוך המצר שאנו סגורים בו; והרוָחה היתה יכלה להיות למציאות רק בשנוי טכסיס: המתנחלים בעמק לא היו עומדים כלם כאיש אחד על הקרקע, אלא לשעורים במשך שנתים; והקרן־הקימת היתה גואלת באופן זה תמורת הכספים שהשקיעה בהכשרות, שהחישו רק ליחידים את זמן העמידה על הקרקע, אבל לא הגדילו את מספרם ולא בצרו בצור כלכלי את עמדתם, – באותם הסכומים היתה גואלת עוד שטח הגון.
מה היה ההבדל? היינו מבטיחים לנו עוד חלק מ"הבית הנאמן", שבלעדיו כל “העליה” תהיה נפילה; לזמן־מה היה סגור אולי “בית” זה, אבל בטוח, ובידינו, ומוכן תמיד לפתוח את דלתותיו. האם עוד לא נרפאנו מ"זעזועי־התותחים" ובאזנינו מרעימים עוד רעמי “ההכרזות”, וההבטחות הגדולות השונות, והטענות ומענות עליהן, ופולמוסי־הדיפלומטיה לערער על קפוח זכויות, – רעמים ישנים שלעולם לא יביאו לנו את גשמי הברכה המקוּוים? האם חדלו אזנינו להבחין את קולות הזמן האמתיים, בכדי שנדע פעם אחת, כי גאולתנו בנו ולא מחוצה לנו וכי בידינו לעשות את ה"מנדט" לניר לצור על פי צלוחית או לסלע מוצק, ואך לשוא המרץ שבנו מתבזבז על התקפות־הבל; והאם אין אזנינו קולטות קולות אחרים שחדלו מהתלחש ומרעימים ראמות: להכותנו בנשקנו ולסתום את מקורות החיים שלנו בהשמיטם את הקרקע מתחת לרגלינו. זוהי שפה של אויב צורר לנו, אבל ככה מדבר עם, שאינו גדול אולי בפקחות ובחכמה כמונו, אבל חי ומרגיש ויודע בחושו, לא מתוך מצוות מלומדות, מהו מבצר לעם ומה הם המקורות החותכים לו חיים…
הקרן הקימת מוכרחה להתכנס בתקופת־שנים ידועה לתורה חתומה וברורה, בטוחה מכל זעזועים ותנודות. אדמה, שלדי־אדמה, ולא הכשרות וכל הדברים התלויים בהכשרות. לא לשלוח את לחמה על פני מים רחוקים, ולא לבקש מחסה בצללי עצים; לא לסול דרכים, אף לא ליבש בצות. לא להפעל מרוחות מתרגשות ולא להענות לשום לחץ חיצוני, ויהיה אפילו חוסר־עבודה, הבא להטותה לצדי־דרכים. דרך אחת ומישור אחד: אדמת הכפר! אוהבי המרחבים הרחוקים והמרחקים הרחבים הלא כל הארץ לפניהם; ואל יכניסו את הקרן הקימת בסחרחורת זו. העמדה היותר חשובה צריכה גם להיות היותר בצורה. על הקרן־הקימת רק למלא תפקיד ממשלה באותו המובן שזו נותנת קרקע בחנם לחברות המישבות, אבל מכשירות את הקרקע החברות ולא הממשלה. חברת מסלת־הברזל הפסיפית מקבלת מהממשלה הקנדית משני עברי מסלת־הברזל שהחברה סוללת שטחי אדמה רחבים בתנאי קונצסיה; הממשלה מוסרת את האדמה כמו שהיא, והחברה מכשירה אותה. הממשלה האוסטרלית זכתה בשטחים עצומים בתוקף הכבוש שעלה בשעתו בסכומים עצומים ומוסרת אותם למחלקה להתישבות שהיא מכשירה אותם. כבוש הקרקע ע"י הקרן־הקימת אינו נעשה באותם אמצעי הכבוש שממשלה עושה: לא בכח, שגם הוא עולה בכסף, אלא שממלאה היא תפקיד זה באמצעי שלום. נניח: כי הממשלה המקומית היתה מוסרת לנו שטחים חפשים; האם היתה מכשירה לנו אותם? מה שהממשלה לא יכלה או לא חפצה לעשות ממלאה הקרן־הקימת, אבל לא יותר. מכל משמר על קרן־הקימת לשמור על כלכלה בריאה במשק־ביתה, לבלי העמיס על עצמה משאות כבדים יתר מכדי עמוסה; אי־אפשר להתפשר עם רעיון שבעמדה היותר חשובה שלנו יתנהל משק קטסטרופלי בלי מאזן נכון ושווי משקל בין אפשרויות ההכנסות ובין ההוצאות. יציבות וקביעות תשלטנה ב"מכשיר" המכשירים שלנו, כאשר תשלטנה היציבות והקביעות באדמה עצמה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות