כזכר לחורבן היתה קבועה מעל למשקופי בתינו אמה מרובעת אפורה על פני הקיר הלבן. כזכר לתפארת־קדומים החילונו בימי השיבה אל “גאון העבר” להוציא ממנו אמה מרובעת לבנה, ולציירה על פני מצע חיינו האפורים. תמיד התפארנו לעיני אומות־העולם בחקי־החיים שבתורתנו, אבל לקבעם כמסמרות בחיינו המתחדשים לא חפצנו. ועל הצווי־העליון: ו"הארץ לא תמכר לצמיתות, כי לי הארץ!" היתה תמיד גאותנו; אבל להכנע למרותו, בלי ותורים ופשרות, בבאנו לתת גאולה לאותה הארץ שבה שלט, לא עלה על דעתנו. אף מחוללי הקרן־הקימת לא נועזו להשליטה עלינו בכל מצעדינו בדרכי הישוב; בדמותה רק יאמרו להציב מצבה יפה לרעיון נשגב עתיק. וככה היתה הקרן הקימת בחיים שבת אחת בתוך ששה ימי חול, וביחס של 1:6 תופסת היא עוד היום את מקומה בין יתר מפעלינו הישוביים: בית־נכאת לעתיקות! ככה היתה גם שפתנו בימי העליה הראשונים חתומה בספרים ולא השליטה בחיים, – “לשון־הקודש” שנהגו בה אחד מקרא ושנים תרגום; ואף “שארית” זאת: בשבתות ולא בימות־החול הרגילים.

הדבור העברי מצא לו כבר את גואליו הקנאים, והאדמה – לא! אמנם גם הדבור העברי והספר העברי שניהם כאחד לא חדרו עדיין בשלמותם לכל פנות חיינו למעשה, אולם הם שולטים בהכרתנו הלאומית, למצער, להלכה. גם בפי תינוקות של בית־רבן שגורה המימרה: אין תחיה לעם בלי שפה, ואין שפה נתנת לחצאין, – אחת לימות־חול ואחת לשבתות ולמועדים. ביחס לגאולת הקרקע חסרה אפילו להלכה ההכרה הלאומית הברורה: אין גם האדמה נתנת לחצאין, – אחת לספסרות ואחת לעבודה. ואין הקרן־הקימת יכלה להיות “שעשוע־עבר” ועונג־שבת, כי כלה היא חול; כי בלעדיה אין החקלאות שלנו יכלה להתקיים, ובלי החקלאות אין תקומה לכל הויתנו בארץ.

כמושכל ראשון קבועה בהכרתנו לכלנו ההנחה: החקלאות היא בנין־אב בכל מפעלינו הישוביים מטעמים מוסריים, לאומיים, מדיניים וכלכליים. אולם להמסקנות ההכרחיות הכרוכות בהכרה זו איננו מגיעים. והמסקנות הן: החקלאות גופה על־פי טבע מהותה אינה יכלה, בתוקף גורמים שונים, גורמי־ארעי וגורמי־קבע, אף לא תוכל להיות בת־התחרות בתבואותיה לא בשוקי־בית ולא בשוקי־חוץ, אם תצטרך להחיות את בעליה בעודפי הכנסות, נוספות על הוצאות עבודה שכורה. התוצאה הישרה היא שהחקלאות מחפשת לה מפלט בעבודה זולה. עבודה זולה היא – עבודה זרה. והחוליה האחרונה בשלשלת הזאת היא פשוטה. החקלאות הבאה להקימנו לתחיה, כעם חי חיי יצירה ואדון לגורלו, נושאת בחוּבה את כחות־ההרס; ועל כל עמדה שלנו יוצרים אנו בעצם ידינו עשר עמדות־שכנגד…

השכם והערב אנו מדברים על ההכרח בצפיפות אוכלוסינו; ובתוקף הגזרה הכלכלית החקלאית שלנו הקימת ברוב ישובנו מוצאים חלוצינו שערים סגורים. אם אפילו ירדו במעלת־חייהם כמה וכמה דרגות למטה, יבצר מהם להיות בני־התחרות בשוק־העבודה עם שכירי־יום אחרים, הרגילים למעלת־חיים נמוכה. ההתאבקות בכחות לא אנוש היא התחנה הראשונה בדרך החלוצים־העולים, התמוטטות הכחות הרעננים – השניה, והנדידה באפס תקוה ובאין משען ומשענה – האחרונה. בכלכלה לאומית כזאת לא תבנה הארץ בידינו ולא יגדל ישובנו. אולם לא תגדל ולא תבנה אף החקלאות הקימת בצורתה כמו שהיא; כי גם בעבודה זולה שכורה אין החקלאות שלנו מבטיחה את עצמה לעמוד בתבואותיה בפני התחרות־חוץ בימי משבר עוברים. ואף בשנים כתיקונן, לא רק בשנות־חרום, כחה אתה לתת ברוב ענפיה רק לחם לעובד, ולא רבית לקפיטלים.

חקלאות עברית בארץ, לפי שפל יבוליה וגובה הוצאותיה, יכלה איפוא לשאת את עצמה ולהיות בת־קים, אם תצור לה צורות־משק ההולמות את מדת קומתה ולא את כל המדות הנאות הרצויות לשכבות ידועות בתוך עמנו. והצורה ההולמת אותה הוא המשק המוציא מתכניתו כל עבודה שכורה והחי בכח עובדו בשבילו; אשר ההספקה העצמית היא לו לקו וליסוד ברוב אזורי־הארץ והעבודה העצמית לחק ולא יעבור. צורת־משק כזאת קובעת גם יחידת־שטח אחרת מזו המקבלת במשקי מושבותינו. אין גודל־השטח יכל לעבור על מדת־היכלת של משפחת העובד לעבדו בעצם ידיה בלי עזרה שכורה. העבודה העצמית אינה איפוא במקרה שלפנינו צווי מוסר־עליון, אף אינו שאול מספרים חיצוניים ולא גנוב “מזמורות זרים” כי אם צווי כלכלי חלוני, גדול־קרקע שלנו. בכח הצווי הזה יכלה לחיות החקלאות וגם לעמוד איתן במלחמת קיומה, ובלעדיו נדונה היא לכליה בימי־משבר וללחם־עוני גם בימים כתיקונם.

משק הטבוע בצורה כזאת מגביל אמנם את האחד אבל נותן הוא מרחב לשני; הוא מטיל חומרות יתרות על בעלו, ועל כלן: את העבודה הגופנית הקשה! מי שיש לו רכוש ורגיל לחיים מרווחים, אינו רוצה לעבוד; הרוצה לעבוד אין לו רכוש. בנין החקלאות ברוב אזורי־הארץ תלוי איפוא כלו ברכוש לאומי גדול. “חלוצי הקאפיטל” חייבים לציד את “חלוצי השרירים” במכשירי העבודה הכי־הכרחיים לאבני־השתיה. מכשיר ראשון היא – האדמה!

אין אדמת הלאום יכלה להיות שוה לכל נפש, באשר אינה נתנת לשעשועים כי אם אך ורק לעבודה. איננו יכלים להכשל בבחירת האנשים הרוצים לעבוד על הקרקע. “מד־מרץ” טבעי העובד כמעט בדיקנות עמוד־הכספית יש ברשותנו, והן – מדות החלוץ! מי שאין לו ממדות החלוץ, האדמה ממילא לא תשא אותו. כאשר לא ישא סוס אביר רוכב רע. דרך החקלאות בארץ היא דרך של תלאות ארוכות והשלכת־הנפש מנגד; סכנות בידי־שמים ובידי־אדם. ואף אחרי תקופת־הכבוש, כשבאים אל הנחלה, אינם באים עוד אל המנוחה. העבודה העברית, שרק היא יכלה להחיותנו ולעשותנו לעם שאינו סמוך על שלחן אחרים, היא מבטחה בטחון מחלט לא בכח חק ומשפט כתובים שאפשר תמיד למצא תחבולה לסובבם, אלא בכחם של חקי־טבע אורגניים: אין אדמתנו נענית אלא רק לעובדה ויחידת־שטח כפי יכלת משפחה עובדת היא איפוא “מַקצב טבעי”. אין שטח כזה יכל לספק גם כדי מחית המשפחה וגם כדי תשלום שכר־פועלים. עם כל נסיון להשתמש בעבודה שכורה, ואפילו הזולה ביותר, יכלה מעצמו “הקיטור” הנמדד במדה זעומה, וכל המכונה תעמוד ממילא בתנועתה…

ו"הארץ לא תמכר לצמיתות, כי לי הארץ!" – זהו הצווי המחלט, שבכחו

נוכל להחיות את שממות הארץ ולחיות כעם ובלעדיו נברא תחום־מושב חדש, תחת שמי־תכלת ולא שמי־עופרת אמנם, אבל גלות. כי אין גזרה כלכלית לאומית בלי יצירת חמרים ראשונים, ואותם יבראו ידים אחרות ולא ידינו, אם המשטר החקלאי שלנו ישמור את צורתו הקימת ולא ילבוש את צורתו הקדומה. בגולה יש לנו מאז ומקדם אוכלוסים צפופים המונים רבבות, רבבות בכרכים, וגרים ותלויים באויר נשארנו, באשר הננו אנשי־בינים ולא היצָרים של חמרים ראשונים, והעוז והכח בידי האחרים, היכולים בלי גזרות מיוחדות ובלי פרעות למוטט את עמדותינו במלחמת־קיומנו הכלכלית ולבור לנו מיתה יפה בלי סימנים חיצוניים. אם חפצים אנו בחיים עלינו היה לשוב איפוא בתשובה שלמה אל חק־החיים הנושן שלנו ולעשותו לכוכב דרכנו בכל מצעדינו, בלי לנטות ימינה או שמאלה. אולם גם בימי לקוי־מאורות־ההכרה, וגם בימי שפלות־הידים העבודה הנעשית ע"י הקרן הקימת היא שלמה ובלתי־פגומה מבחינה כלכלה־לאומית; כי אף אם לא יעמוד לה כחה, מחוסר אמצעים, להרחיב את חוג פעולותיה בכל חבלי הארץ, הנה במקום פעולותיה, ובנקודות שהיא תוקעת יתד יוצרת היא עמדות כלכליות לאומיות בטוחות, בלי להגביר באמצעינו אנו כחות זרים נגדנו ובלי למסור לזרים את המקורות הראשונים המצוים את החיים על העם, והם – יצירת החמרים הראשונים!…

* * * * *

האידיולוגיה הצפונה בעבודת הקרן הקימת בכפר כרוכה, כאשר יאמרו המליצים, כשלהבת בפתילה, בעבודה עצמית, וכלה מסתכמת היא בנמוקים הקצרים האלה:

א. אין תחיה ותקומה לעם בלי גזרה כלכלית משלו; והיא איננה כשאינו משתתף בחלקו ביצירת חמרים ראשונים; והם אינם, בתנאים השוררים בארץ, בלי עבודת־האדמה.

ב. אין החקלאות שלנו יכלה להיות בת־התחרות ברוב תבואותיה כשהיא עומדת על עבודה שכורה. העבודה העצמית אינה צווי מוסר־עליון כי אם צווי כלכלי חלוני.

ג. מי שיש לו רכוש אינו רוצה עפ"ר לעבוד, ומי שרוצה לעבוד כל רכושו בשריריו ואחר אין לו. לבנין החקלאות העומדת על עבודה עצמית דרוש איפוא רכוש לאומי גדול.

ד. בבחירת המתנחלים יש כור־בחינה טבעי: כשרון־העבודה. נגד כל תחבולה לפרוץ גדר זו יש “מַקצב טבעי”: הגבלת השטח כפי כח־העבודה של משפחה עובדת.

ה. גם כשאין ההתישבות הלאומית כובשת את כל צורות כלכלתנו, הנה במקום שקרן הקימת עובדת משתמרים עיקריה בטהרתם ובשלמותם והערכין הכלכליים והלאומיים שהיא יוצרת אינם נפגמים משהו בתוקף הלחץ של הסביבה החיצונית המקיפה את שדה־פעולתה. זהו פלג זך הזורם במסלולו ואינו נגרף בזרמים אחרים ואינו נדלח בהם.

לאור הנמוקים האלה ננסה נא לבחון את הנמוקים המדברים בעד פעולות רחבות של הקרן הקימת בערים, ונראה למי עלינו לתת את משפט הבכורה: לעיר או לכפר? רק באופן זה יכלה להיות מוצגה השאלה, כי אין לקרן הקימת אפשרות לאחוז בפסוק הידוע: אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך.

אמת הדבר כי העלאת שכר־הדירות בעיר היא אחד הגורמים היורדים לחיינו. יוקר הדירה בערים הוא כמעט נקודת־המוצא לכל היוקר של צרכי־החיים. בארצות מתקנות תופס שכר־דירה החלק החמשי ע"פ רוב מהמשכרת שמקבלים פועלים או בני אומנויות חפשיות אחרים. פה תופס הסכום שמוציאים על שכר־דירה החלק השלישי וגם לפעמים מחצית המשכרת. שכר הדירה נעשה איפוא לבסיס העיקרי במעלת־החיים, והדרגה הגבוהה שלו באה לידי בטוי בכמה וכמה צורות בחלופי־התוצרת. כל אחד ואחד משלם דרגה גבוהה זו לא רק לבעל־הבית שלו המשכיר לו חדרים, כי אם גם לבעל־הבית של הסנדלר, החיט, האופה, החנוני וליתר בעלי־המלאכות, שכל אחד מהם מביא בחשבון את שכר־הדירה התופס שליש או גם מחצית־הכנסתו, ומעלה משום־כך גם את שכרו או מגדיל את הריוח הנקי על סחורותיו במשאו ומתנו עם אחרים. אלמלי היו מוצאים פתרון רצוי לשאלת הדירות, היו נפתרות הרבה שאלות הכרוכות ביוקר צרכי החיים שאין דוגמתו בארצות אחרות; אולם עלינו קודם כל לעמוד על הגורמים הראשונים של יוקר הדירות, בכדי לדעת אם בכח הקרן הקימת לבטלם.

ואם אנו בוחנים את הגורמים הראשונים לא קשה להוָכח, כי זכות־הקנין שיש לפרט על מגרש־חצר ואפילו על מגרשים אחדים אינה מבטיחה לו בתנאים הכלכליים השליטים בארץ מונופוליון מיוחד על שכר־דירה גבוה. מונופוליון כזה מבטיחות בארצות אחרות אחוזות־נחלה קרובות למקורות־נצול: למרכזי־תעשיה, למרכזי־מסחר, לחבור־דרכים טבעי. בכל הארצות המרכזים האלה ברובם קבועים ועומדים ואינם בני־חלוף. בעלי המגרשים הקרובים להם במקרה זוכים ברינטה גבוהה על אדמתם, ובשכר־הדירה הגבוה גנוז בעיקר עודף הרינטה הזו בהשואה למגרשים אחרים רחוקים מהמרכזים הכלכליים האלה. בעתיד הקרוב, כשיבנה נמל בחיפה או ביפו, יזכו ברינטה מן ההפקר כל אלה שיש להם מגרשים סמוכים לנמל. הבנינים שיבנו על אותם המגרשים לא יעלו יותר מאשר בנינים הנמצאים בריחוק־מקום מהנמל, ואעפ"כ בעד שכר־דירה ישלמו פי כמה וכמה מהרגיל, ותהיה עוד לשכר־דירות במקומות האלה מגמה תמידית לעליה ברבות השנים, עם רבוי האוכלוסין והפרחת המסחר. מקום הנמל מחובר וקבוע הוא ואינו גדול ומתרבה, והמקומות הסמוכים לו מתברכים בגללו לא בתוקף ההון השקוע בבנינים הבנויים עליהם, כי אם בהון המצער השקוע באדמות הסמוכות ההולך ועולה.

כל זה לעתיד לבא. כיום הזה אין עוד מקום, מלבד במקומות יוצאים מן הכלל, לרינטות מיוחדות מהאדמה. אין לפי שעה שום קביעות בגזרה הכלכלית שלנו. אפילו המחובר לקרקע הוא בבחינת “נע־ונד”. הנה המרכז המסחרי ביפו ובתל־אביב – “ויסעו ויחנו”! בתי־הקבול של שלשת הכרכים שלנו ביחס לרבוי אוכלסים ג"כ מגבלים ועומדים מהטבע. להרבה רבבות לא יגיעו האוכלסים בכרך אחד; למליון בודאי לא, אם לא ישתנו סדרי בראשית, ואם האדמה לא תפצה לפתע פתאום את פיה ותגלה לנו חדשות שהיו טמונות בחובה בסודי־סודות עד היום. ולרבבות המעטות יש די מרחב גם בבואם להצטפף, והמרחק בכללו גם עד קצות הרדיוסים שלו אינו גדול כל־כך, עד אשר הבדל המרחקים יעניק לקרוב לנקודה התיכונית במעגל זכויות רינטה יתרות מאשר לבעל האדמה היושב בקצה היקפו.

ירושלים, חיפה, יפו אינן כיום ולא תהיינה בעתיד ללונדון, פריס, ברלין ואפילו לא להאג שמשם יוצאת, ביחוד, התורה של רכוז עבודת הקרן הקימת בערים; אף משם מלבישים אותנו חרדות בנוגע לרינטה העירונית. זוהי חרדה שבספר הנובעת מזרמים־שבספר ולא מתוך הממשיות שלנו. “מפרשי” תורה זו חרדים על הריוח שיזרום לכיסי בעלים פרטיים הגואלים את אדמות העיר במקום שאפשר היה להסב זרם כספי זה לקופת הקרן הקימת אלמלי היא היתה הגואלת. אחרי רוָחים כאלה הלוטים על כל פנים בערפלי־העתיד אין אנו, הכואבים על לחם־חקנו יום יום, יכולים להיות להוטים; ואין הגיון להשקיע את מעט הכספים שאנו צוברים, הדרושים לנו ללחם־חקנו, בעסקי־רוח כאלה, אלמלי אפילו היו ודאים, ומכל־שכן שבעיקרם הם מסופקים. ולחם־חקנו הוא – רכישת עמדות חקלאיות! כי מה בצע בכל הסיגים שנקיף את “הרינטה” שתזרום לקופת העם במקום לקופות פרטיות, מה בצע במקורות העושר שנצבור בקרנות העם ממגרשי העיר, אם העם גופו לא יקום ולא יחיה; ובלי אדמת הכפר חייו לא יהיו חיים.

העלאת שכר־הדירות מקורה בעיקר אינה בספסרות הקרקע כי אם מותנה היא מתנאים שונים. אנחנו משלמים מחירים גבוהים בעד מגרשים לבעלים הראשונים, לאמר לערביים. לפי שעה אין עוד אפשרות ליהודים לעשות רוחים יתרים, מלבד במקרים בודדים יוצאים מן הכלל, במקח וממכר בקרקעות שקנו בהעבירם אותן מיד ליד, באשר יש עוד די קרקע ברשות ערבים עומדת למכירה. אין הקונה להוט דוקא לשלם מחיר גבוה בעד המגרש הנמצא במרכז תל־אביב ובמרכז ירושלים, אלא קונה הוא במרחק ידוע מהמרכז במחיר נמוך בערך. עדים המגרשים הרבים הריקים במרכזים האלה. והמרכז וההיקף עצמם מי יודע אם עוד לא יתחלפו בתפקידיהם. גם חמרי־הבנין המובאים ברובם מן החוץ עלו עד הזמן האחרון בסכומים גדולים, ורק עכשיו מציינים מגמה לירידה. ולבסוף – עם הגברת העליה תהיה תמיד הדרישה על דירות מרובה על ההצעה, ולכן גם שכר־הדירות יהיה פה יותר גבוה מאשר בארצות אחרות, מבלי שום קשר, אם האדמה תהיה קנין הפרט או קנין הלאום.

על הורדת שכר־הדירות אפשר היה להשפיע, אחרי אשר תפתר שאלת הבניה וישיגו חמרי־בנין זולים, רק אם ימצא מוסד כה עשיר באמצעים עד כדי נתינת אפשרות לכל אב־משפחה בישראל לבנות לו בית אך בדרוך רגלו על אדמת הארץ. אז לא יהיה משכיר ושוכר, כשם שבחקלאות אומרים אנו לכונן משטר חברותי שלא ימצא בו מעביד ועובד. בשכונות האחדות שבנתה הקרן הקימת אין לציין שום מפעל כלכלי לאומי ושום שטה בבנין; זהו מפעל פילנטרופי קטן ומקרי, שעזר מעט ליחידים, אבל לשום תקון בחברה לא הוביל. עם השכונות של כל מ"חוסרי־הדירות" למיניהם (הן תקראנה תמיד “מחוסרי־דירות” גם כשבעליהן יקחו בעד חדר שליש לי"מ לחודש משכניהם) ובלעדיהן מחיר הדירות במקומו עומד. אם בא “האביב” לשכנים והחליפו קצת כח, לא “הסנונית” של קרן הקימת בדמות השכונה שבנתה הביאה אותו, כי אם השכונות הרבות האחרות. בתקופת הפקעת השערים על צרכי אוכל בימי המלחמה ואחריה עלו בתוהו רובי נסיונות הממשלות השונות לדחוק את מחירי השוק ע"י מכירת תבואות שונות במחירים שקבעו על התבואות שנמכרו מהממשלה. במקרים כאלה אין הפאליטיבה מועילה: או הכל, או לא כלום. או שרוב המכלת ורוב הדירות הן ברשות הממשלה, ואז היא קובעת בשוק את השערים או שאין ערך למעט שהיא עושה, באשר כחות אחרים שולטים בשוק. אחרת היא עובדת קרן הקימת בכפר; שם גם המפעל הקט מוביל אל התכלית הנרצה; כי לא צדקה הוא עושה ליחיד ולא חסד לפרט. הוא יוצר את העובד העברי, ועם כל כח־עובד נוסף הולך וגדל גם כח העם ורכושו.

לא רק שאין לקרן־הקימת במפעליה העירוניים שום השפעה על הורדת שכר־הדירות בכלל, אלא אפילו השכונות שהיא בונה בעצמה נמצאות בהחלט מחוץ לספירת־השפעתה. אין שום תריס נגד חוכרי אדמת הקרן־הקימת בעיר שלא יעשו סחורה בדירות ושלא יפקיעו את השערים ממש כבעלים גמורים. במקום המשפט יהיה איפוא גם הרשע. כל חק וכל תקנה אפשר לסובב ע"י קנוניות בין השוכר והמשכיר. אין הקרן־הקימת יכלה להתנות תנאים כמה חדרים יבנו וכמה יהיו ברשות בעל־הבית וכמה ישכיר, וכמה יקבל שכר־דירה, וכמה דיוטות יבנה, ואם תתנה, יהיה השוכר לקרוב, לשאר־בשר, לידיד־בית הגר־חנם. אין “המַקצב הטבעי” כמו בחקלאות, הסוגר את הקטור באופן אוטומטי כשבאים להשתמש בכחו למטרות אסורות.

אין שום תקון חברותי בשכונות העירוניות שנבנו על אדמת קרן־הקימת, באשר הן אינן מתבדלות במשהו לא בצורתן ולא באורח חיי בעליהן ומשלח־ידיהם מיתר השכונות ההולכות ונבנות על אדמת הפרט. אין העבודה חותמן, – הקו האופי המציין את אחוזות הקרן־הקימת בין אחוזות אחרות. אין הן מטילות שום חובות מיוחדות לא בזמן בחירת המתישבים ולא אחרי־כך. לא טרחו אפילו לקבוע כור־בחינה לבחירת מתי־המספר שזכו במגרשים חנם כאשר יזכו בגורל. ההולך לעין חרוד, לנהלל, ליעזור דרכו מראשית מצעדיו היא דרך העבודה, ועבודה שכולה סבל ומלחמת־קיום קשה; ובה יבָּחן המתנחל: על התנחלות זו לא רבים הם הקופצים. אולם אין צרך להביא קרבנות, בכדי לקבל מגרש בחכירה לצמיתות בטבור העיר בירושלים, או בתל־אביב או במורד הכרמל. פשוטה, קלה, כמעט סוגה בשושנים דרך זו, וכל יהודי מוכן ומזומן לקבל מתנה זו. נשאלת השאלה: במה זכו בני השכונות האלה?¹.

באותם הסכומים, העצומים לפי מדת יכלתנו, שהשקיעה הקרן־הקימת באדמות ערים, היינו יכלים להרחיב את גבולותינו בעמק. היינו מבצרים בצור כלכלי את הנקודות הקימות והיינו מוסיפים נקודות חדשות. אדמות העיר גם לא תברחנה מאתנו. ערים בונים אנו ולא אחרים. תוקף מדיני רב אינן מוסיפות האדמות האלה, המצומצמות בשטח, לרכושנו הלאומי, תמורת דונם אחד בעיר רוכשים חמשים בכפר. והעיר מושכת אליה בכח עצמה בלי כחות נוספים. כל יהודי ימצא לו אפשרות לבנות בית קטן משלו, ואין לנו בגלל העיר להשמיע על השופרות.

* * * * *

אין נוהגים לחבר צנורות צדדיים לצנור המקלח בזרם קל, כי במקרה זה המים לא יגיעו לתכלית הנרצה. מקורות ההכנסה של הקרן־הקימת מצומצמים בתכלית הצמצום; אם הם ישארו כמו שהם, נידונה היא לאפס מעשה במשך שנתים; בהכנסות הקימות צריך למלא בשנתיים הבאות את ההתחיבויות בעד הקניות האחרונות. ואם עוד יסבו את הזרם העירה, תשאר החקלאות לגמרי בחרבה…

כבר היום מצפים מאות עובדים ל"העברה אל החקלאות". המעטים הזוכים מחזקים ידי האלפים המחכים; התקוה מעודדת. שנתים ללא־פעולה, ללא הרחבת הגבולים הן ארבע שנים. כי אין אדמה נגאלת כהרף־עין כאשר תקנה סחורה בחנות. וכאשר היא נגאלת, אין היא ראויה עדיין להתישבות. כדי להיות בית־קבול לעולים זקוקה היא להרבה הכשרות קודמות: יבוש בצות, סדור השקאה, השמדת עשבים רעים וסתם טיובים. כל הכשרה דורשת שנים. הפסקת הפעולות בכפר במשך שנתים היא כמעט הפסקת עורק חיינו. כי שני האחוזים ה"מכוכבים" בצבע אדום פה ושם על פני מפת הארץ שאנו מבליטים אותם להתפאר הלא חורצים באמת משפט מות לנו.

לעומת זה יש לנו כיום אפשרות של יצירת כלכלה לאומית על שטח מאוחד גדול. היום כן ומחר אולי לא, אם נפזר את מעט כחותינו לשבעה ימים ולא נשתמש בשעת הכשר. מצות־השעה היא: הרכוז המחלט! אם אין בכחנו לקדם עכשיו את העליה עצמה, נברא לה למצער תנאים. והתנאים הם: חקלאות ותעשיה; ותעודת הקרן־הקימת אינה לזרוע סתם נקודות אלא להניח יסודות לכלכלה לאומית בריאה והיסוד זוהי – עבודת־האדמה!

* * * * *

הנמוקים המחיבים את עבודת הקרן הקימת בכפר והשוללים אותה בעיר קובעים גם את סוגי המתנחלים, גם את שטת ההתנחלות. זוהי השטה המחייבת את הגבלת השטח ואת העבודה העצמית ואלה הם המתנחלים העלולים על פי טבע מהותם לעמוד בנסיון קשה זה. האידיולוגיה, שהקרן הקימת שייכת “לכלל ישראל”, וממילא יש לכל אחד זכות על אדמתה, נוטלת מההתישבות הלאומית את כל טעם קיומה וזכות קיומה. אין כאן זכיה בגורל מקרית, ואין הגורל יכל להיות המכריע בבחירת המתנחלים. יש רק גורם אחד היכל להכריע את הכף לצד זה או לצד אחר, וזוהי – העבודה ומדרגת מלוי העבודה!

ה"לאַנדסמאַנשאַפטים" באים להכניס יסוד זר בכל השטה הנהוגה בבחירת המתנחלים. זוהי שטת “הכוללים”: כוללים עשירים וכוללים עניים. ההתחלה הזאת רעה היא בשרשה. אנו באים להתאחד לעם אחד, ומכניסים פרוד. היום יתיחסו העולים על ארץ־מולדתם, אחרי־כך על הגליל, אחרי־כך על המחוז ולבסוף על עיר־מולדתם. לפי העושר המקרי של מדינת־המולדת יזכו באחוזת־נחלה, ולא לפי כשרון־העבודה של העומד להתנחל, ולא לפי מספר השנים שעבד בארץ. כבר זכינו לסולם־מעלות בחברה הציונית: ציוני־ווליוטה גבוהה, רמי־היחש, וציוני־ווליוטה נמוכה, נחותי־הדרגה. אנו הולכים מחיל אל חיל: מתנחלי ווליוטה גבוהה ונמוכה. התנודות בשער־הכספים עוברות איפוא גם לרשות ההתנחלות: שער עולה ושער יורד לא לפי הכשרון, והיכלת, ומדת היגיעה, כי אם בעקבות שער הנירות של מדינה זו או אחרת.

הקרן הקימת במצבה כמו שהיא נהפכה למין “קופת רבי מאיר בעל הנס”, שמעלים אותה על ראש שמחה ואבל, ואינה נושאת רעיון מרומם. אנשי־התעמולה מחפשים נקודת־משען ממשית ל"הלהיב" את הלבבות, ורואים אותה בשטת ה"לאַנדסמאַנשאַפטים". הפרוטה תתעלה אולי למדרגת מטבע יותר גדולה, אבל הרעיון הצפון בקרן הקימת, שרק הוא יכל להאדירה, לא יגביר חילים וממילא גם “המטבע” לא תרבה לגדול. דבר אחר יש לעשות: לקבוע שטח מסוים, תחום בתחומיו על מפת הארץ, לכל ארץ וארץ. התורמים את תרומותיהם ידעו איפוא בדיוק את רצועת האדמה שבה ישקיעו תרומותיהם ולא יהיה מקום לחשדנות ולהוצאות רבות. אם ארץ ידועה מקבלת על עצמה לגאול שטח ידוע, נעשית “גאולה” זו חובת־כבוד למלא את אשר קבלה על עצמה. אחר הוא המצב, כאשר כל הארצות נכנסות באקציה משותפת אחת. אולם בבחירת המתנחלים אין כחן יפה. היא נמסרת בהחלט להנהלה הציונית בארץ. “שער־הכספים” לא יוכל להכריע. יציבות ובטחה צריכות לשלוט בדרכי ההתנחלות, כאשר תשלטנה באדמה גופה וכאשר צריכות הן לשלוט בקרן הקימת הבאה לגאלה.