שום מפעל בל יחנוט את עצמו בתורות חתומות השמות כבלים לדורות על רוחו. החיים מפכים ומפעליהם אתם, ואין קפאון שולט בשניהם. אולם יש אשר סיגים וגדרים הם אמצעי־הגנה הכרחיים כהוראת־שעה. מי פלל כי השם ציון הנקרא מפרש על מגמה ברורה יצטרך בזמן מן הזמנים לכנוי־לואי: “ציונות־ציון”! ועל דעת מי היתה יכלה לעלות אפילו מחשבה קלה, כי כל המוסדים הכספיים הכרוכים במגמה הברורה הנושאת את השם ציון יהיו זקוקים מחדש לאשור בעלים; בכח המשפט היתה מוכנה לזכות בזכות בעלות עליהם גם “ציונות אוגנדה” וכל “ציונות ערטילאית”, בלי אדמה ובלי ארץ. אין פלא איפוא כי תקופת הזעזועים שאנו חיים בה ערערו את יסודות המשנה הישנה הנושנה שלמדה אותנו: הציונות עומדת על השפה העברית, הארץ ואדמתה; אדמתה – ולא תכלת שמיה! ואין פלא כי לעת זקנה עלינו להזכיר נושנות לציונים ותיקים, להעמיד פרקליטים ומליצי־יושר לגאולת הקרקע ולשנן באזניהם צורך זה שאין בו עמידה וההולך וגדל עם גדוּל תנועתנו.

בין המוני האינבלידים שהמלחמה הגדולה השאירה אחריה יש סוג מיוחד. אלו הם “נגועי־ההרעשה” או “מזועזעי־התותחים”; אנשים בריאים למראית־עין, בלי מום חיצוני, אבל באזניהם מנסרים איומות הדי רעמי התותחים, ואינן מסוגלות לקלוט קולות רגילים. רעמי התותחים האדירים הדהימו עד יומם האחרון את חוש שמיעתם. הגדולות והנצורות שהבטיחה המלחמה התנדפו מכבר כעשן תותחיה. דממת־נצח תעטוף את משכנות הקרבנות הישנים שנת־נצח. אבל הקרבנות החיים עדיין מתהלכים על פני אדמות ומאזינים לקולות אדירים…

ככה מתהלכים גם במחננו אנשים פקחים למראית־עין, דוברי־צחות הוגים נכחות בכמה וכמה מקצועות, מצוידים תמיד במספרים מחכימים; אבל – “מזועזעי־תותחים”. להם היתה הכרזת בלפור כרעם בגלגל. דבר־מה מהחלום הגדול מוסיף להרעים באזניהם, אם כי החלום עצמו גז ויעלם, אף הקולות נדמו. “ההכרזה” הזאת הבטיחה להם, כפי הכונה שהכניסו לתוכה, גם שטחי־אדמה עצומים, בין שהיו במציאות ובין שהשתרעו בממלכת־הדמיון וההשערה; דאגת גאולת־הקרקע ירדה איפוא עם עצם ההכרזה מעל סדר־היום. וככה מוסיפים הם לעמוד, מוכי־הרעם, קפואים באותה הפוזה כשהרעם פגע בהם: הרגלים עומדות בבטחה על הקרקע, ורק העינים תועות בערפלי־העשן המתמרים ועולים מהמעשנות האדירות של בתי־החרושת ומכסים את עין תכלת־השמים. האדמה “יש נתון” ומרגשה מתחת לרגלים, ורק העשן והערפל החסרים בהכרזה עלינו להשלים ולהמציא…

האדמה הזאת, שאיש לא הבטיחה לנו ושאנו בעצמנו בעוז דמיוננו הבטחנו לנו, נשמטה מזמן מתחת לרגלינו, ו"הוזים בכוכבים" עיניהם עוד נעוצות במרומי־רוממים. נדמו בנות־השיר. ממרומים ירדנו למדרגת חבת־ציון רחבה, בלי “פתקא אדומה” אמנם, אבל גם לא בלי “ספר לבן”. לא כלנו אנוסים להכנס בגנבה אל ארץ־הבחירה המבטחה לנו, אבל גם לא כלנו יכלים להכנס בכל עת ובכל שעה בגלוי. אין איש אשם בכל התהפוכות האלה. אלו הן תהפוכות הזמן, ואין בידי מנהיגי תנועתנו להחזיר אחורנית את מרוצת גלגליו. זוהי גזרת המאורעות שבלב־כואב אנו מוכרחים לקבלה. אבל עינינו חיבות להיות פקוחות לקראת השנויים ואזנינו קשובות ל"מנגינות הזמן", ולהרפא מזעזועי ה"רעמים האדירים". אנו מוצגים ככלי־ריק, ודלה עמידתנו. כי בלי קרקע גם “העשן” המקוה מהתעשיה אין לו אחיזה, וכל חלומותינו יכלו כעשן; כי בתי־חרושת גם כשהם ישנם אינם בונים עם ואינם מבצרי־עוז לעם. וורשה ולודז שתכוננה פה ב"תל־אביב" ו"הדר־הכרמל" לא תבטיחנה את זכויותינו פה יותר מאשר בפולניה; כמוהן שם, למרות אוכלוסיהן המרובים והעצומים, גם כרכינו פה יהיו תלושים ותלויים בחסדי זרים וצפויים לזדון חקים מתעללים ומתנקשים בחייהם. לא שנוי־השם הביבלי ולא שנוי־השמים יעשו את הפלא, כי אם שנוי כל הגזרה הכלכלית שלנו – בנין כלכלה לאומית ממסד עד הטפחות. זו עושה האדמה; בלעדיה גם כרכים לא יהיו לנו. ואדמה אין לנו לא ב"הכרזה" ולא במציאות; ואדמה עלינו לרכוש בשעל ובזרת, ובטבין ובתקלין, ממש כבתקופת חבת־ציון…

כל האמתיות האלה הן פשוטות ובנליות, ודוקא משום כך אי־אפשר להוכיחן בהוכחות הנדסיות. בהגיון מתמטי אי אפשר להוכיח גם את עצם הציונות. מעולם לא נצחנו את מתנגדינו בספרים; אותם הם מיטיבים לכתוב כמונו. אבל קבלה בידינו, כי עצם חפוש ההכשר על זכות־הקיום מערער את זכות הקיום גופה. עם בריא אינו מחפש לו מליצי־יושר להגין על קיומו, ואפילו אם קטן הוא ודל. בעובדת־הקיום חיה זכות הקיום. הפקפוקים בכחות העצמיים הם סימני המחלה הראשונים. חפץ החיים גדול וחזק מהמחקר על החיים. הפילוסופיה לא פסקה מימות־עולם לדרוש במופלא ולעמוד על יסוד תכלית־הבריאה; ועדיין תכלית זו לא נגלתה, והחי – חי ויוצר בכח “השכל־הישר” הפשוט, בלי האורים ותומים של הפילוסופיה המפשטה. אנחנו יכלנו איפוא למתנגדינו ככל עם חי לא בכח המחקר, כי אם בחפץ־החיים שמקורו בחושים טמירים. באינסטינקט לאומי המנחה תמיד למישרים, בקול המתהלך בלב שאינו לובש דברים, כי אם דוחף למפעלים כבירים ולמעשים המשתיקים את קולות המדברים. וכך צריכה להיות גם התשובה ביחס לקרקע, וככה צריכה להיות גם ההרגשה. עם בריא מוציא להרג את מבחר בניו בגלל איזו עשרות מילין מרובעים של קרקע. עובד־אדמה נהרג על אמת־קרקע. זהו חוש בריא. בהגיון קר אי־אפשר להוכיח את אמתתו. עם הלועג לחושים “נמוכים” ופרימיטיביים כאלה – אישיו אנשי־עליון, אבל ארץ לא יבנו ונשַמות לא יקימו. עם הלוקח את תורת מלטוס כקו בחייו גבוה הוא אולי בסולם המעלות מעם המרבה להקים לו זרע; אבל ארצות נכבשות ונבנות רק בידי עמים כאלה, שחיי המשפחה שלהם חזקים, שהקמת דורות היא משאת־נפש שלהם. הרומאים הענוגים על תרבות עתיקה, באחרית ימיהם התעדנו בטוב־טעם ובדקות־הרגשה, והיו גדולים בהשגת סוד הבריאה וסוד החיים למעמקיהם מהעמים הברברים הגסים. הכובשים היו האחרונים. השמש בשקיעתה בוערת באש פלדות ובצבעי נגוהות רבים, וגדולה היא פי כמה משמש חורת עם ראשית הנצה. אבל העתיד, העוז והגבורה לזאת השמש החורת. אלו שתי קטגריות בין עמים הולכים ועמים באים: עמים פרימיטיביים, אבל לפני הזריחה, ועמים- ספוגי־תרבות, אבל לפני – השקיעה. וככה גם החוש הקרקעי. בזה יבחן עם אם יש עוד חיים בו: אם מיתרי לבו רועדים בלי הרף לריח האדמה או לא: “רעידה” זו היא דופק־חייו…

הקץ איפוא לוכוחים ולפולמוסי־דברים, והגיעה שעת גיוס הכחות למעשים ולמפעלים: אותם הכחות ש"החושים הפרימיטיביים" נשתמרו בהם בשלמותם. ועל המוסד, שע"פ עצם תעודתו מוטלת עליו עבודת גאולת־הקרקע, להקיף את עצמו סיגים וגדרים בפני הגלים המקריים והמשונים המתנשאים חדשים לבקרים בתנועתנו לכל רוח מצויה לפגעו ולפגום את שלמותו.

הקרן הקימת צריכה להיות מוגנה היטב בפני כל מקריות; שרשה באדמה, וצריכה היא לרכוש כל הסגולות הטבעיות שבהן מחוננת האדמה: חוסן, יציבות, נצח! היה רצוי מאד ש"קנאי האדמה" שבנו יתאגדו כגוש מיוחד בתוך ההסתדרות הציונית הכללית, אבל כבלתי תלוי בהנהלה הציונית, שחדלה להיות ערובה נאמנה לנו; הנהלה זו, כאשר הורה לנו הנסיון, צפויה תמיד לזעזועים ולתנודות כאלה עד אשר ראשית כל נתקת היא מהאדמה. חלק מחבריה הכריז בשעתו על שובע בקרקע, החלק השני לא כהה ולא מחה; המחאות באו מהצד. ההנהלה הזאת עם כל חלופיה חדלה לדאוג ללב, מרכז האורגניסמוס, החותך את החיים לכל האברים; באמצעים מלאכותיים הם מפרנסים את אברי הגוף השונים להביאם לידי תנועה במקום לפרנס את הלב, לחזקו ולסעדו, ואז כל האברים היו באים מעצמם לידי תנועה. הקרן הקימת צריכה להשתחרר מכל אפיטרופסות חיצונית, אפילו מאפיטרופסות ההנהלה הציונית, אפילו מהקונגרס ולהיות עליון על כל; כאשר יעמידו את המשפט העליון בכל ארץ למעלה מכל המוסדים ובלתי תלוי בהם. ועל קנאי הקרקע שבנו להפרש מכל העבודות האחרות, לא לפורר את מרצם, ולא לפזר את כחותיהם; כי אם להתרכז בהגברת כחות הקרן הקימת: להפיח חיים ותנועה ב"לב", השאר ילך מעצמו למישרים. עבודה זו היא יותר פוריה ויותר רציונלית מאשר הפזור, והיא דורשת את כל האדם ואינה נתנת לשעורים.

בכדי להעלות את הקרן הקימת מעל כל הרוחות המנשבות ומעל זרמי כל המפלגות, ושתהיה קנין העם כלו לכל שדרותיו, עליה להמנע כהוראת־שעה מפעולות כאלה העלולות להביא לידי חלוקי־דעות עיקריים. הוראת־שעה הכרחית היא, ככל הוראות־השעה הבאות בשנות חרום ובשעות סכנה לאומית, לקרב רחוקים משום דרכי־שלום ולברא הרמוניה ידועה ואחדות ידועה בין האגפים ה"מתנגחים" בימים כתקונם. ואנו חיים בשעת־חרום, ואנו עוד נוסיף לחיות במצב זה, דורנו ואולי עוד הדור הבא.

השטח שכלו הוא מישור, שאין בו כלל חלקלקות ואינו נותן מקום לוכוחים ולחלוקי־דעות, זוהי גאולת הקרקע הפשוטה. פרוגרמה זו – יציבה היא וקבועה לדורות, כהקרקע שעליה היא נשענת. אחרות הן שאלות ההכשרות, שכל אחת מהן נכנסת בגדר וכוח, באשר אין לקבוע מראש את טיבן, מדותיהן ותחומיהן: אם בגדר הכשרות נכנסים גם טיוב, ביוב, מים, כבישים או רק הבראת המקום. כל חלוקי־הדעות האלה מכניסים דיסהרמוניה בעבודה, מפריעים את שלום־הבית, מחלישים מדרגת הקנאות. קרן־הקימת צריכה לההפך לסלע שלידו מתנפצת כל הוכחנות ולכלי המחזיק ברכה לכל – וזהו השלום, כהאדמה אשר בשמה היא נדגלת המביאה לכל את הבטחון, הברכה והשלום.

בשנים הראשונות לקיומה של הקרן הקימת היתה גם היא כיתר מוסדינו בבחינת בריה “חד־תאית”, בלי אברים מרכבים ובלי חלוקת־עבודה ביניהם: היא היתה הגואלת את האדמה והמנחילה אותה, הבונה את הבנינים והמצידת את המתנחלים בכל מכשירי־העבודה. מכיון שהתישבות בריאה לא תתכן בלי הכשרות: הכשרת הקרקע, האנשים, התנאים לא היתה יכלה הקרן הקימת להתנהג אחרת מאשר למלא אחרי כל גורמי־התוצרת האלה. כיום הזה האורגנים שלנו הם בבחינת בריה מרובת־התאים, שלכל אחד יש תפקיד שלו. אין איפוא להעמיס על הקרן הקימת תפקידים השייכים למוסדים אחרים. תפקיד זה מוטל על מוסד־ההתישבות, שעליו עוד להרחיק לכת בהכשרות: לא רק הכשרות מכניות: כביוב, ויבוש בצות, וסלילת כבישים, כי אם הכשרות אורגניות כזבול וטיוב לתגברת תנובת־האדמה; כי כל אדמה שאינה מוציאה מאה וחמשים ק"ג חטה לדונם אינה ראויה להתישבות: במדה זו תבחן על טיבה האדמה, כאשר תבחן כל מכונה ב"מד־מרץ" מיוחד.

ההתישבות עצמה על־פי טבעה צפויה היא לתנודות שמקורן בזרמים חברותיים. אחרת אי אפשר. הטימפו שלה נקבע מכמה וכמה תנאים, מכמה וכמה גורמים חיצוניים. התישבות בריאה אפשרית היא אחרי אשר החקלאות מבריאה בגופה; והבראת החקלאות אינה כל־כך פשוטה כהבראת מקומות בצות; שלום החקלאות תלוי בידי־שמים ובידי־אדם, בגורמי־חוץ ובגורמי־בית: במזג־אויר, בתמורות הטבע וחליפותיו, בהעלאת תנובת־האדמה, בבית־הקבול של השוקים לסוגיהם. אף לא תבאנה הדעות לעמק־השוה ביחס לצורות ההתישבות השונות: אכסטנסיביות ואינטנסיביות, קבוצות ומושבים. המכונה היותר מהירה מתבוששת ונעצרת במעצורים תמידיים כשעליה לעבור דרך מלאה חכוכים. להיפך מכונה אטית יכלה להגיע במהירות למחוז חפצה, אם הדרך שעליה לעבור חלקה היא. ואין סכנה אם ההתישבות תהיה אטית ובהדרגה לפי טבע החקלאות אשר בשמה היא נדגלת. כשיש לאדם בית יש לו תמיד האפשרות להכניס אורחים לפי חפצו. הסכנה מתחילה מרחפת, כשהאורחים הרבים מתדפקים על הדלתות, והבית, הבית הוא – ברשות בעלים זרים…

“הבית” צריך להיות מבטח לנו שלא ישאר לנצח ברשות אחרים, ואז נוכל להכניס אליו את אורחינו לפי חפצנו ולפי בית־קבולו, בלי בהלות, ובלי התלהבות המעלה רק עשן והאר לא תאיר והחם לא תחמם. לבית זה יכלה להגיע במהירות גם מכונתנו האטית, באשר ישרה גם עכשיו הדרך; ובידינו, ורק בידינו, לפנות אחרוני מעצורים. דרך זו צריכה להיות תמיד פתוחה, תמיד חפשית, אבל מובילה רק למטרה אחת, וסגורה ומסוגרה בפני “מכונות־מסע” אחרות המיועדות למטרות שלהן.

דוגמאות חיות ופשוטות: הנה העמק! בהכשרת הקרקע תשקיע קרן־הקימת סכומים כמעט שוים למחירי הקרקע אם תרחיק לכת. בדמי ההכשרה האלה יכלה קרן הקימת לגאל שטח כפול. זוהי העבודה הישרה שלה, זו ולא אחרת לפי התנאים השוררים כיום הזה.

יאמרו: ומה היה האושר? אלמלא ההכשרות האלה, לא היה לנו בעמק ישוב צפוף. על השגה זו יש להשיב: לקיום ישוב צפוף אין ההכשרות “המכניות” האלה מספיקות ולקיום ישוב רגיל חלק מהן מיותר; לקיום ישוב צפוף דרושות הכשרות “אורגניות” רחבות ולהן אין לנו בין כך ובין כך אמצעים; ובלעדיהן כל “הצפיפות” מלאכותית היא, ואינה בת־קים. כל התכניות הפנטסטיות נמוגות לאור הבקרת של חקלאי אמתי, העומד איתן ברשותו ואינו מערב את הרשויות: חקלאות ופוליטיקה ציונית. מערבוב זה לא יצאו פירות בני־קימא, כמתערבת־גזעים; זוהי הרכבת מין בשאינו מינו. אולם נניח כי צפיפות זו תתקים, המצב העגום אעפ"כ במקומו עומד. הקה"ק נדונה לשתוק במשך שנתים מחוסר אמצעים למלא גם את ההתחיבויות הכספיות שלה בעד הקניות הישנות וגם לעסוק בקניות חדשות. שנתים תפסק איפוא “ההעברה־לחקלאות” הנשאת על כל שפתים. “הבהלה” לא הרחיבה את בית־הקבול, והמספר המצומצם של מתנחלים נשאר בתחומים הצרים הקבועים ממדת השטחים אשר ברשותנו. נשאלת השאלה הפשוטה: אם נגזרה עלינו גזרה בתוקף משבר עובר או בתוקף סבות אחרות להצר את צעדינו, האם לא היה יותר נכון להמציא לנו רוָחה בתוך המצר שאנו סגורים בו; והרוָחה היתה יכלה להיות למציאות רק בשנוי טכסיס: המתנחלים בעמק לא היו עומדים כלם כאיש אחד על הקרקע, אלא לשעורים במשך שנתים; והקרן־הקימת היתה גואלת באופן זה תמורת הכספים שהשקיעה בהכשרות, שהחישו רק ליחידים את זמן העמידה על הקרקע, אבל לא הגדילו את מספרם ולא בצרו בצור כלכלי את עמדתם, – באותם הסכומים היתה גואלת עוד שטח הגון.

מה היה ההבדל? היינו מבטיחים לנו עוד חלק מ"הבית הנאמן", שבלעדיו כל “העליה” תהיה נפילה; לזמן־מה היה סגור אולי “בית” זה, אבל בטוח, ובידינו, ומוכן תמיד לפתוח את דלתותיו. האם עוד לא נרפאנו מ"זעזועי־התותחים" ובאזנינו מרעימים עוד רעמי “ההכרזות”, וההבטחות הגדולות השונות, והטענות ומענות עליהן, ופולמוסי־הדיפלומטיה לערער על קפוח זכויות, – רעמים ישנים שלעולם לא יביאו לנו את גשמי הברכה המקוּוים? האם חדלו אזנינו להבחין את קולות הזמן האמתיים, בכדי שנדע פעם אחת, כי גאולתנו בנו ולא מחוצה לנו וכי בידינו לעשות את ה"מנדט" לניר לצור על פי צלוחית או לסלע מוצק, ואך לשוא המרץ שבנו מתבזבז על התקפות־הבל; והאם אין אזנינו קולטות קולות אחרים שחדלו מהתלחש ומרעימים ראמות: להכותנו בנשקנו ולסתום את מקורות החיים שלנו בהשמיטם את הקרקע מתחת לרגלינו. זוהי שפה של אויב צורר לנו, אבל ככה מדבר עם, שאינו גדול אולי בפקחות ובחכמה כמונו, אבל חי ומרגיש ויודע בחושו, לא מתוך מצוות מלומדות, מהו מבצר לעם ומה הם המקורות החותכים לו חיים…

הקרן הקימת מוכרחה להתכנס בתקופת־שנים ידועה לתורה חתומה וברורה, בטוחה מכל זעזועים ותנודות. אדמה, שלדי־אדמה, ולא הכשרות וכל הדברים התלויים בהכשרות. לא לשלוח את לחמה על פני מים רחוקים, ולא לבקש מחסה בצללי עצים; לא לסול דרכים, אף לא ליבש בצות. לא להפעל מרוחות מתרגשות ולא להענות לשום לחץ חיצוני, ויהיה אפילו חוסר־עבודה, הבא להטותה לצדי־דרכים. דרך אחת ומישור אחד: אדמת הכפר! אוהבי המרחבים הרחוקים והמרחקים הרחבים הלא כל הארץ לפניהם; ואל יכניסו את הקרן הקימת בסחרחורת זו. העמדה היותר חשובה צריכה גם להיות היותר בצורה. על הקרן־הקימת רק למלא תפקיד ממשלה באותו המובן שזו נותנת קרקע בחנם לחברות המישבות, אבל מכשירות את הקרקע החברות ולא הממשלה. חברת מסלת־הברזל הפסיפית מקבלת מהממשלה הקנדית משני עברי מסלת־הברזל שהחברה סוללת שטחי אדמה רחבים בתנאי קונצסיה; הממשלה מוסרת את האדמה כמו שהיא, והחברה מכשירה אותה. הממשלה האוסטרלית זכתה בשטחים עצומים בתוקף הכבוש שעלה בשעתו בסכומים עצומים ומוסרת אותם למחלקה להתישבות שהיא מכשירה אותם. כבוש הקרקע ע"י הקרן־הקימת אינו נעשה באותם אמצעי הכבוש שממשלה עושה: לא בכח, שגם הוא עולה בכסף, אלא שממלאה היא תפקיד זה באמצעי שלום. נניח: כי הממשלה המקומית היתה מוסרת לנו שטחים חפשים; האם היתה מכשירה לנו אותם? מה שהממשלה לא יכלה או לא חפצה לעשות ממלאה הקרן־הקימת, אבל לא יותר. מכל משמר על קרן־הקימת לשמור על כלכלה בריאה במשק־ביתה, לבלי העמיס על עצמה משאות כבדים יתר מכדי עמוסה; אי־אפשר להתפשר עם רעיון שבעמדה היותר חשובה שלנו יתנהל משק קטסטרופלי בלי מאזן נכון ושווי משקל בין אפשרויות ההכנסות ובין ההוצאות. יציבות וקביעות תשלטנה ב"מכשיר" המכשירים שלנו, כאשר תשלטנה היציבות והקביעות באדמה עצמה…

כזכר לחורבן היתה קבועה מעל למשקופי בתינו אמה מרובעת אפורה על פני הקיר הלבן. כזכר לתפארת־קדומים החילונו בימי השיבה אל “גאון העבר” להוציא ממנו אמה מרובעת לבנה, ולציירה על פני מצע חיינו האפורים. תמיד התפארנו לעיני אומות־העולם בחקי־החיים שבתורתנו, אבל לקבעם כמסמרות בחיינו המתחדשים לא חפצנו. ועל הצווי־העליון: ו"הארץ לא תמכר לצמיתות, כי לי הארץ!" היתה תמיד גאותנו; אבל להכנע למרותו, בלי ותורים ופשרות, בבאנו לתת גאולה לאותה הארץ שבה שלט, לא עלה על דעתנו. אף מחוללי הקרן־הקימת לא נועזו להשליטה עלינו בכל מצעדינו בדרכי הישוב; בדמותה רק יאמרו להציב מצבה יפה לרעיון נשגב עתיק. וככה היתה הקרן הקימת בחיים שבת אחת בתוך ששה ימי חול, וביחס של 1:6 תופסת היא עוד היום את מקומה בין יתר מפעלינו הישוביים: בית־נכאת לעתיקות! ככה היתה גם שפתנו בימי העליה הראשונים חתומה בספרים ולא השליטה בחיים, – “לשון־הקודש” שנהגו בה אחד מקרא ושנים תרגום; ואף “שארית” זאת: בשבתות ולא בימות־החול הרגילים.

הדבור העברי מצא לו כבר את גואליו הקנאים, והאדמה – לא! אמנם גם הדבור העברי והספר העברי שניהם כאחד לא חדרו עדיין בשלמותם לכל פנות חיינו למעשה, אולם הם שולטים בהכרתנו הלאומית, למצער, להלכה. גם בפי תינוקות של בית־רבן שגורה המימרה: אין תחיה לעם בלי שפה, ואין שפה נתנת לחצאין, – אחת לימות־חול ואחת לשבתות ולמועדים. ביחס לגאולת הקרקע חסרה אפילו להלכה ההכרה הלאומית הברורה: אין גם האדמה נתנת לחצאין, – אחת לספסרות ואחת לעבודה. ואין הקרן־הקימת יכלה להיות “שעשוע־עבר” ועונג־שבת, כי כלה היא חול; כי בלעדיה אין החקלאות שלנו יכלה להתקיים, ובלי החקלאות אין תקומה לכל הויתנו בארץ.

כמושכל ראשון קבועה בהכרתנו לכלנו ההנחה: החקלאות היא בנין־אב בכל מפעלינו הישוביים מטעמים מוסריים, לאומיים, מדיניים וכלכליים. אולם להמסקנות ההכרחיות הכרוכות בהכרה זו איננו מגיעים. והמסקנות הן: החקלאות גופה על־פי טבע מהותה אינה יכלה, בתוקף גורמים שונים, גורמי־ארעי וגורמי־קבע, אף לא תוכל להיות בת־התחרות בתבואותיה לא בשוקי־בית ולא בשוקי־חוץ, אם תצטרך להחיות את בעליה בעודפי הכנסות, נוספות על הוצאות עבודה שכורה. התוצאה הישרה היא שהחקלאות מחפשת לה מפלט בעבודה זולה. עבודה זולה היא – עבודה זרה. והחוליה האחרונה בשלשלת הזאת היא פשוטה. החקלאות הבאה להקימנו לתחיה, כעם חי חיי יצירה ואדון לגורלו, נושאת בחוּבה את כחות־ההרס; ועל כל עמדה שלנו יוצרים אנו בעצם ידינו עשר עמדות־שכנגד…

השכם והערב אנו מדברים על ההכרח בצפיפות אוכלוסינו; ובתוקף הגזרה הכלכלית החקלאית שלנו הקימת ברוב ישובנו מוצאים חלוצינו שערים סגורים. אם אפילו ירדו במעלת־חייהם כמה וכמה דרגות למטה, יבצר מהם להיות בני־התחרות בשוק־העבודה עם שכירי־יום אחרים, הרגילים למעלת־חיים נמוכה. ההתאבקות בכחות לא אנוש היא התחנה הראשונה בדרך החלוצים־העולים, התמוטטות הכחות הרעננים – השניה, והנדידה באפס תקוה ובאין משען ומשענה – האחרונה. בכלכלה לאומית כזאת לא תבנה הארץ בידינו ולא יגדל ישובנו. אולם לא תגדל ולא תבנה אף החקלאות הקימת בצורתה כמו שהיא; כי גם בעבודה זולה שכורה אין החקלאות שלנו מבטיחה את עצמה לעמוד בתבואותיה בפני התחרות־חוץ בימי משבר עוברים. ואף בשנים כתיקונן, לא רק בשנות־חרום, כחה אתה לתת ברוב ענפיה רק לחם לעובד, ולא רבית לקפיטלים.

חקלאות עברית בארץ, לפי שפל יבוליה וגובה הוצאותיה, יכלה איפוא לשאת את עצמה ולהיות בת־קים, אם תצור לה צורות־משק ההולמות את מדת קומתה ולא את כל המדות הנאות הרצויות לשכבות ידועות בתוך עמנו. והצורה ההולמת אותה הוא המשק המוציא מתכניתו כל עבודה שכורה והחי בכח עובדו בשבילו; אשר ההספקה העצמית היא לו לקו וליסוד ברוב אזורי־הארץ והעבודה העצמית לחק ולא יעבור. צורת־משק כזאת קובעת גם יחידת־שטח אחרת מזו המקבלת במשקי מושבותינו. אין גודל־השטח יכל לעבור על מדת־היכלת של משפחת העובד לעבדו בעצם ידיה בלי עזרה שכורה. העבודה העצמית אינה איפוא במקרה שלפנינו צווי מוסר־עליון, אף אינו שאול מספרים חיצוניים ולא גנוב “מזמורות זרים” כי אם צווי כלכלי חלוני, גדול־קרקע שלנו. בכח הצווי הזה יכלה לחיות החקלאות וגם לעמוד איתן במלחמת קיומה, ובלעדיו נדונה היא לכליה בימי־משבר וללחם־עוני גם בימים כתיקונם.

משק הטבוע בצורה כזאת מגביל אמנם את האחד אבל נותן הוא מרחב לשני; הוא מטיל חומרות יתרות על בעלו, ועל כלן: את העבודה הגופנית הקשה! מי שיש לו רכוש ורגיל לחיים מרווחים, אינו רוצה לעבוד; הרוצה לעבוד אין לו רכוש. בנין החקלאות ברוב אזורי־הארץ תלוי איפוא כלו ברכוש לאומי גדול. “חלוצי הקאפיטל” חייבים לציד את “חלוצי השרירים” במכשירי העבודה הכי־הכרחיים לאבני־השתיה. מכשיר ראשון היא – האדמה!

אין אדמת הלאום יכלה להיות שוה לכל נפש, באשר אינה נתנת לשעשועים כי אם אך ורק לעבודה. איננו יכלים להכשל בבחירת האנשים הרוצים לעבוד על הקרקע. “מד־מרץ” טבעי העובד כמעט בדיקנות עמוד־הכספית יש ברשותנו, והן – מדות החלוץ! מי שאין לו ממדות החלוץ, האדמה ממילא לא תשא אותו. כאשר לא ישא סוס אביר רוכב רע. דרך החקלאות בארץ היא דרך של תלאות ארוכות והשלכת־הנפש מנגד; סכנות בידי־שמים ובידי־אדם. ואף אחרי תקופת־הכבוש, כשבאים אל הנחלה, אינם באים עוד אל המנוחה. העבודה העברית, שרק היא יכלה להחיותנו ולעשותנו לעם שאינו סמוך על שלחן אחרים, היא מבטחה בטחון מחלט לא בכח חק ומשפט כתובים שאפשר תמיד למצא תחבולה לסובבם, אלא בכחם של חקי־טבע אורגניים: אין אדמתנו נענית אלא רק לעובדה ויחידת־שטח כפי יכלת משפחה עובדת היא איפוא “מַקצב טבעי”. אין שטח כזה יכל לספק גם כדי מחית המשפחה וגם כדי תשלום שכר־פועלים. עם כל נסיון להשתמש בעבודה שכורה, ואפילו הזולה ביותר, יכלה מעצמו “הקיטור” הנמדד במדה זעומה, וכל המכונה תעמוד ממילא בתנועתה…

ו"הארץ לא תמכר לצמיתות, כי לי הארץ!" – זהו הצווי המחלט, שבכחו

נוכל להחיות את שממות הארץ ולחיות כעם ובלעדיו נברא תחום־מושב חדש, תחת שמי־תכלת ולא שמי־עופרת אמנם, אבל גלות. כי אין גזרה כלכלית לאומית בלי יצירת חמרים ראשונים, ואותם יבראו ידים אחרות ולא ידינו, אם המשטר החקלאי שלנו ישמור את צורתו הקימת ולא ילבוש את צורתו הקדומה. בגולה יש לנו מאז ומקדם אוכלוסים צפופים המונים רבבות, רבבות בכרכים, וגרים ותלויים באויר נשארנו, באשר הננו אנשי־בינים ולא היצָרים של חמרים ראשונים, והעוז והכח בידי האחרים, היכולים בלי גזרות מיוחדות ובלי פרעות למוטט את עמדותינו במלחמת־קיומנו הכלכלית ולבור לנו מיתה יפה בלי סימנים חיצוניים. אם חפצים אנו בחיים עלינו היה לשוב איפוא בתשובה שלמה אל חק־החיים הנושן שלנו ולעשותו לכוכב דרכנו בכל מצעדינו, בלי לנטות ימינה או שמאלה. אולם גם בימי לקוי־מאורות־ההכרה, וגם בימי שפלות־הידים העבודה הנעשית ע"י הקרן הקימת היא שלמה ובלתי־פגומה מבחינה כלכלה־לאומית; כי אף אם לא יעמוד לה כחה, מחוסר אמצעים, להרחיב את חוג פעולותיה בכל חבלי הארץ, הנה במקום פעולותיה, ובנקודות שהיא תוקעת יתד יוצרת היא עמדות כלכליות לאומיות בטוחות, בלי להגביר באמצעינו אנו כחות זרים נגדנו ובלי למסור לזרים את המקורות הראשונים המצוים את החיים על העם, והם – יצירת החמרים הראשונים!…

* * * * *

האידיולוגיה הצפונה בעבודת הקרן הקימת בכפר כרוכה, כאשר יאמרו המליצים, כשלהבת בפתילה, בעבודה עצמית, וכלה מסתכמת היא בנמוקים הקצרים האלה:

א. אין תחיה ותקומה לעם בלי גזרה כלכלית משלו; והיא איננה כשאינו משתתף בחלקו ביצירת חמרים ראשונים; והם אינם, בתנאים השוררים בארץ, בלי עבודת־האדמה.

ב. אין החקלאות שלנו יכלה להיות בת־התחרות ברוב תבואותיה כשהיא עומדת על עבודה שכורה. העבודה העצמית אינה צווי מוסר־עליון כי אם צווי כלכלי חלוני.

ג. מי שיש לו רכוש אינו רוצה עפ"ר לעבוד, ומי שרוצה לעבוד כל רכושו בשריריו ואחר אין לו. לבנין החקלאות העומדת על עבודה עצמית דרוש איפוא רכוש לאומי גדול.

ד. בבחירת המתנחלים יש כור־בחינה טבעי: כשרון־העבודה. נגד כל תחבולה לפרוץ גדר זו יש “מַקצב טבעי”: הגבלת השטח כפי כח־העבודה של משפחה עובדת.

ה. גם כשאין ההתישבות הלאומית כובשת את כל צורות כלכלתנו, הנה במקום שקרן הקימת עובדת משתמרים עיקריה בטהרתם ובשלמותם והערכין הכלכליים והלאומיים שהיא יוצרת אינם נפגמים משהו בתוקף הלחץ של הסביבה החיצונית המקיפה את שדה־פעולתה. זהו פלג זך הזורם במסלולו ואינו נגרף בזרמים אחרים ואינו נדלח בהם.

לאור הנמוקים האלה ננסה נא לבחון את הנמוקים המדברים בעד פעולות רחבות של הקרן הקימת בערים, ונראה למי עלינו לתת את משפט הבכורה: לעיר או לכפר? רק באופן זה יכלה להיות מוצגה השאלה, כי אין לקרן הקימת אפשרות לאחוז בפסוק הידוע: אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך.

אמת הדבר כי העלאת שכר־הדירות בעיר היא אחד הגורמים היורדים לחיינו. יוקר הדירה בערים הוא כמעט נקודת־המוצא לכל היוקר של צרכי־החיים. בארצות מתקנות תופס שכר־דירה החלק החמשי ע"פ רוב מהמשכרת שמקבלים פועלים או בני אומנויות חפשיות אחרים. פה תופס הסכום שמוציאים על שכר־דירה החלק השלישי וגם לפעמים מחצית המשכרת. שכר הדירה נעשה איפוא לבסיס העיקרי במעלת־החיים, והדרגה הגבוהה שלו באה לידי בטוי בכמה וכמה צורות בחלופי־התוצרת. כל אחד ואחד משלם דרגה גבוהה זו לא רק לבעל־הבית שלו המשכיר לו חדרים, כי אם גם לבעל־הבית של הסנדלר, החיט, האופה, החנוני וליתר בעלי־המלאכות, שכל אחד מהם מביא בחשבון את שכר־הדירה התופס שליש או גם מחצית־הכנסתו, ומעלה משום־כך גם את שכרו או מגדיל את הריוח הנקי על סחורותיו במשאו ומתנו עם אחרים. אלמלי היו מוצאים פתרון רצוי לשאלת הדירות, היו נפתרות הרבה שאלות הכרוכות ביוקר צרכי החיים שאין דוגמתו בארצות אחרות; אולם עלינו קודם כל לעמוד על הגורמים הראשונים של יוקר הדירות, בכדי לדעת אם בכח הקרן הקימת לבטלם.

ואם אנו בוחנים את הגורמים הראשונים לא קשה להוָכח, כי זכות־הקנין שיש לפרט על מגרש־חצר ואפילו על מגרשים אחדים אינה מבטיחה לו בתנאים הכלכליים השליטים בארץ מונופוליון מיוחד על שכר־דירה גבוה. מונופוליון כזה מבטיחות בארצות אחרות אחוזות־נחלה קרובות למקורות־נצול: למרכזי־תעשיה, למרכזי־מסחר, לחבור־דרכים טבעי. בכל הארצות המרכזים האלה ברובם קבועים ועומדים ואינם בני־חלוף. בעלי המגרשים הקרובים להם במקרה זוכים ברינטה גבוהה על אדמתם, ובשכר־הדירה הגבוה גנוז בעיקר עודף הרינטה הזו בהשואה למגרשים אחרים רחוקים מהמרכזים הכלכליים האלה. בעתיד הקרוב, כשיבנה נמל בחיפה או ביפו, יזכו ברינטה מן ההפקר כל אלה שיש להם מגרשים סמוכים לנמל. הבנינים שיבנו על אותם המגרשים לא יעלו יותר מאשר בנינים הנמצאים בריחוק־מקום מהנמל, ואעפ"כ בעד שכר־דירה ישלמו פי כמה וכמה מהרגיל, ותהיה עוד לשכר־דירות במקומות האלה מגמה תמידית לעליה ברבות השנים, עם רבוי האוכלוסין והפרחת המסחר. מקום הנמל מחובר וקבוע הוא ואינו גדול ומתרבה, והמקומות הסמוכים לו מתברכים בגללו לא בתוקף ההון השקוע בבנינים הבנויים עליהם, כי אם בהון המצער השקוע באדמות הסמוכות ההולך ועולה.

כל זה לעתיד לבא. כיום הזה אין עוד מקום, מלבד במקומות יוצאים מן הכלל, לרינטות מיוחדות מהאדמה. אין לפי שעה שום קביעות בגזרה הכלכלית שלנו. אפילו המחובר לקרקע הוא בבחינת “נע־ונד”. הנה המרכז המסחרי ביפו ובתל־אביב – “ויסעו ויחנו”! בתי־הקבול של שלשת הכרכים שלנו ביחס לרבוי אוכלסים ג"כ מגבלים ועומדים מהטבע. להרבה רבבות לא יגיעו האוכלסים בכרך אחד; למליון בודאי לא, אם לא ישתנו סדרי בראשית, ואם האדמה לא תפצה לפתע פתאום את פיה ותגלה לנו חדשות שהיו טמונות בחובה בסודי־סודות עד היום. ולרבבות המעטות יש די מרחב גם בבואם להצטפף, והמרחק בכללו גם עד קצות הרדיוסים שלו אינו גדול כל־כך, עד אשר הבדל המרחקים יעניק לקרוב לנקודה התיכונית במעגל זכויות רינטה יתרות מאשר לבעל האדמה היושב בקצה היקפו.

ירושלים, חיפה, יפו אינן כיום ולא תהיינה בעתיד ללונדון, פריס, ברלין ואפילו לא להאג שמשם יוצאת, ביחוד, התורה של רכוז עבודת הקרן הקימת בערים; אף משם מלבישים אותנו חרדות בנוגע לרינטה העירונית. זוהי חרדה שבספר הנובעת מזרמים־שבספר ולא מתוך הממשיות שלנו. “מפרשי” תורה זו חרדים על הריוח שיזרום לכיסי בעלים פרטיים הגואלים את אדמות העיר במקום שאפשר היה להסב זרם כספי זה לקופת הקרן הקימת אלמלי היא היתה הגואלת. אחרי רוָחים כאלה הלוטים על כל פנים בערפלי־העתיד אין אנו, הכואבים על לחם־חקנו יום יום, יכולים להיות להוטים; ואין הגיון להשקיע את מעט הכספים שאנו צוברים, הדרושים לנו ללחם־חקנו, בעסקי־רוח כאלה, אלמלי אפילו היו ודאים, ומכל־שכן שבעיקרם הם מסופקים. ולחם־חקנו הוא – רכישת עמדות חקלאיות! כי מה בצע בכל הסיגים שנקיף את “הרינטה” שתזרום לקופת העם במקום לקופות פרטיות, מה בצע במקורות העושר שנצבור בקרנות העם ממגרשי העיר, אם העם גופו לא יקום ולא יחיה; ובלי אדמת הכפר חייו לא יהיו חיים.

העלאת שכר־הדירות מקורה בעיקר אינה בספסרות הקרקע כי אם מותנה היא מתנאים שונים. אנחנו משלמים מחירים גבוהים בעד מגרשים לבעלים הראשונים, לאמר לערביים. לפי שעה אין עוד אפשרות ליהודים לעשות רוחים יתרים, מלבד במקרים בודדים יוצאים מן הכלל, במקח וממכר בקרקעות שקנו בהעבירם אותן מיד ליד, באשר יש עוד די קרקע ברשות ערבים עומדת למכירה. אין הקונה להוט דוקא לשלם מחיר גבוה בעד המגרש הנמצא במרכז תל־אביב ובמרכז ירושלים, אלא קונה הוא במרחק ידוע מהמרכז במחיר נמוך בערך. עדים המגרשים הרבים הריקים במרכזים האלה. והמרכז וההיקף עצמם מי יודע אם עוד לא יתחלפו בתפקידיהם. גם חמרי־הבנין המובאים ברובם מן החוץ עלו עד הזמן האחרון בסכומים גדולים, ורק עכשיו מציינים מגמה לירידה. ולבסוף – עם הגברת העליה תהיה תמיד הדרישה על דירות מרובה על ההצעה, ולכן גם שכר־הדירות יהיה פה יותר גבוה מאשר בארצות אחרות, מבלי שום קשר, אם האדמה תהיה קנין הפרט או קנין הלאום.

על הורדת שכר־הדירות אפשר היה להשפיע, אחרי אשר תפתר שאלת הבניה וישיגו חמרי־בנין זולים, רק אם ימצא מוסד כה עשיר באמצעים עד כדי נתינת אפשרות לכל אב־משפחה בישראל לבנות לו בית אך בדרוך רגלו על אדמת הארץ. אז לא יהיה משכיר ושוכר, כשם שבחקלאות אומרים אנו לכונן משטר חברותי שלא ימצא בו מעביד ועובד. בשכונות האחדות שבנתה הקרן הקימת אין לציין שום מפעל כלכלי לאומי ושום שטה בבנין; זהו מפעל פילנטרופי קטן ומקרי, שעזר מעט ליחידים, אבל לשום תקון בחברה לא הוביל. עם השכונות של כל מ"חוסרי־הדירות" למיניהם (הן תקראנה תמיד “מחוסרי־דירות” גם כשבעליהן יקחו בעד חדר שליש לי"מ לחודש משכניהם) ובלעדיהן מחיר הדירות במקומו עומד. אם בא “האביב” לשכנים והחליפו קצת כח, לא “הסנונית” של קרן הקימת בדמות השכונה שבנתה הביאה אותו, כי אם השכונות הרבות האחרות. בתקופת הפקעת השערים על צרכי אוכל בימי המלחמה ואחריה עלו בתוהו רובי נסיונות הממשלות השונות לדחוק את מחירי השוק ע"י מכירת תבואות שונות במחירים שקבעו על התבואות שנמכרו מהממשלה. במקרים כאלה אין הפאליטיבה מועילה: או הכל, או לא כלום. או שרוב המכלת ורוב הדירות הן ברשות הממשלה, ואז היא קובעת בשוק את השערים או שאין ערך למעט שהיא עושה, באשר כחות אחרים שולטים בשוק. אחרת היא עובדת קרן הקימת בכפר; שם גם המפעל הקט מוביל אל התכלית הנרצה; כי לא צדקה הוא עושה ליחיד ולא חסד לפרט. הוא יוצר את העובד העברי, ועם כל כח־עובד נוסף הולך וגדל גם כח העם ורכושו.

לא רק שאין לקרן־הקימת במפעליה העירוניים שום השפעה על הורדת שכר־הדירות בכלל, אלא אפילו השכונות שהיא בונה בעצמה נמצאות בהחלט מחוץ לספירת־השפעתה. אין שום תריס נגד חוכרי אדמת הקרן־הקימת בעיר שלא יעשו סחורה בדירות ושלא יפקיעו את השערים ממש כבעלים גמורים. במקום המשפט יהיה איפוא גם הרשע. כל חק וכל תקנה אפשר לסובב ע"י קנוניות בין השוכר והמשכיר. אין הקרן־הקימת יכלה להתנות תנאים כמה חדרים יבנו וכמה יהיו ברשות בעל־הבית וכמה ישכיר, וכמה יקבל שכר־דירה, וכמה דיוטות יבנה, ואם תתנה, יהיה השוכר לקרוב, לשאר־בשר, לידיד־בית הגר־חנם. אין “המַקצב הטבעי” כמו בחקלאות, הסוגר את הקטור באופן אוטומטי כשבאים להשתמש בכחו למטרות אסורות.

אין שום תקון חברותי בשכונות העירוניות שנבנו על אדמת קרן־הקימת, באשר הן אינן מתבדלות במשהו לא בצורתן ולא באורח חיי בעליהן ומשלח־ידיהם מיתר השכונות ההולכות ונבנות על אדמת הפרט. אין העבודה חותמן, – הקו האופי המציין את אחוזות הקרן־הקימת בין אחוזות אחרות. אין הן מטילות שום חובות מיוחדות לא בזמן בחירת המתישבים ולא אחרי־כך. לא טרחו אפילו לקבוע כור־בחינה לבחירת מתי־המספר שזכו במגרשים חנם כאשר יזכו בגורל. ההולך לעין חרוד, לנהלל, ליעזור דרכו מראשית מצעדיו היא דרך העבודה, ועבודה שכולה סבל ומלחמת־קיום קשה; ובה יבָּחן המתנחל: על התנחלות זו לא רבים הם הקופצים. אולם אין צרך להביא קרבנות, בכדי לקבל מגרש בחכירה לצמיתות בטבור העיר בירושלים, או בתל־אביב או במורד הכרמל. פשוטה, קלה, כמעט סוגה בשושנים דרך זו, וכל יהודי מוכן ומזומן לקבל מתנה זו. נשאלת השאלה: במה זכו בני השכונות האלה?¹.

באותם הסכומים, העצומים לפי מדת יכלתנו, שהשקיעה הקרן־הקימת באדמות ערים, היינו יכלים להרחיב את גבולותינו בעמק. היינו מבצרים בצור כלכלי את הנקודות הקימות והיינו מוסיפים נקודות חדשות. אדמות העיר גם לא תברחנה מאתנו. ערים בונים אנו ולא אחרים. תוקף מדיני רב אינן מוסיפות האדמות האלה, המצומצמות בשטח, לרכושנו הלאומי, תמורת דונם אחד בעיר רוכשים חמשים בכפר. והעיר מושכת אליה בכח עצמה בלי כחות נוספים. כל יהודי ימצא לו אפשרות לבנות בית קטן משלו, ואין לנו בגלל העיר להשמיע על השופרות.

* * * * *

אין נוהגים לחבר צנורות צדדיים לצנור המקלח בזרם קל, כי במקרה זה המים לא יגיעו לתכלית הנרצה. מקורות ההכנסה של הקרן־הקימת מצומצמים בתכלית הצמצום; אם הם ישארו כמו שהם, נידונה היא לאפס מעשה במשך שנתים; בהכנסות הקימות צריך למלא בשנתיים הבאות את ההתחיבויות בעד הקניות האחרונות. ואם עוד יסבו את הזרם העירה, תשאר החקלאות לגמרי בחרבה…

כבר היום מצפים מאות עובדים ל"העברה אל החקלאות". המעטים הזוכים מחזקים ידי האלפים המחכים; התקוה מעודדת. שנתים ללא־פעולה, ללא הרחבת הגבולים הן ארבע שנים. כי אין אדמה נגאלת כהרף־עין כאשר תקנה סחורה בחנות. וכאשר היא נגאלת, אין היא ראויה עדיין להתישבות. כדי להיות בית־קבול לעולים זקוקה היא להרבה הכשרות קודמות: יבוש בצות, סדור השקאה, השמדת עשבים רעים וסתם טיובים. כל הכשרה דורשת שנים. הפסקת הפעולות בכפר במשך שנתים היא כמעט הפסקת עורק חיינו. כי שני האחוזים ה"מכוכבים" בצבע אדום פה ושם על פני מפת הארץ שאנו מבליטים אותם להתפאר הלא חורצים באמת משפט מות לנו.

לעומת זה יש לנו כיום אפשרות של יצירת כלכלה לאומית על שטח מאוחד גדול. היום כן ומחר אולי לא, אם נפזר את מעט כחותינו לשבעה ימים ולא נשתמש בשעת הכשר. מצות־השעה היא: הרכוז המחלט! אם אין בכחנו לקדם עכשיו את העליה עצמה, נברא לה למצער תנאים. והתנאים הם: חקלאות ותעשיה; ותעודת הקרן־הקימת אינה לזרוע סתם נקודות אלא להניח יסודות לכלכלה לאומית בריאה והיסוד זוהי – עבודת־האדמה!

* * * * *

הנמוקים המחיבים את עבודת הקרן הקימת בכפר והשוללים אותה בעיר קובעים גם את סוגי המתנחלים, גם את שטת ההתנחלות. זוהי השטה המחייבת את הגבלת השטח ואת העבודה העצמית ואלה הם המתנחלים העלולים על פי טבע מהותם לעמוד בנסיון קשה זה. האידיולוגיה, שהקרן הקימת שייכת “לכלל ישראל”, וממילא יש לכל אחד זכות על אדמתה, נוטלת מההתישבות הלאומית את כל טעם קיומה וזכות קיומה. אין כאן זכיה בגורל מקרית, ואין הגורל יכל להיות המכריע בבחירת המתנחלים. יש רק גורם אחד היכל להכריע את הכף לצד זה או לצד אחר, וזוהי – העבודה ומדרגת מלוי העבודה!

ה"לאַנדסמאַנשאַפטים" באים להכניס יסוד זר בכל השטה הנהוגה בבחירת המתנחלים. זוהי שטת “הכוללים”: כוללים עשירים וכוללים עניים. ההתחלה הזאת רעה היא בשרשה. אנו באים להתאחד לעם אחד, ומכניסים פרוד. היום יתיחסו העולים על ארץ־מולדתם, אחרי־כך על הגליל, אחרי־כך על המחוז ולבסוף על עיר־מולדתם. לפי העושר המקרי של מדינת־המולדת יזכו באחוזת־נחלה, ולא לפי כשרון־העבודה של העומד להתנחל, ולא לפי מספר השנים שעבד בארץ. כבר זכינו לסולם־מעלות בחברה הציונית: ציוני־ווליוטה גבוהה, רמי־היחש, וציוני־ווליוטה נמוכה, נחותי־הדרגה. אנו הולכים מחיל אל חיל: מתנחלי ווליוטה גבוהה ונמוכה. התנודות בשער־הכספים עוברות איפוא גם לרשות ההתנחלות: שער עולה ושער יורד לא לפי הכשרון, והיכלת, ומדת היגיעה, כי אם בעקבות שער הנירות של מדינה זו או אחרת.

הקרן הקימת במצבה כמו שהיא נהפכה למין “קופת רבי מאיר בעל הנס”, שמעלים אותה על ראש שמחה ואבל, ואינה נושאת רעיון מרומם. אנשי־התעמולה מחפשים נקודת־משען ממשית ל"הלהיב" את הלבבות, ורואים אותה בשטת ה"לאַנדסמאַנשאַפטים". הפרוטה תתעלה אולי למדרגת מטבע יותר גדולה, אבל הרעיון הצפון בקרן הקימת, שרק הוא יכל להאדירה, לא יגביר חילים וממילא גם “המטבע” לא תרבה לגדול. דבר אחר יש לעשות: לקבוע שטח מסוים, תחום בתחומיו על מפת הארץ, לכל ארץ וארץ. התורמים את תרומותיהם ידעו איפוא בדיוק את רצועת האדמה שבה ישקיעו תרומותיהם ולא יהיה מקום לחשדנות ולהוצאות רבות. אם ארץ ידועה מקבלת על עצמה לגאול שטח ידוע, נעשית “גאולה” זו חובת־כבוד למלא את אשר קבלה על עצמה. אחר הוא המצב, כאשר כל הארצות נכנסות באקציה משותפת אחת. אולם בבחירת המתנחלים אין כחן יפה. היא נמסרת בהחלט להנהלה הציונית בארץ. “שער־הכספים” לא יוכל להכריע. יציבות ובטחה צריכות לשלוט בדרכי ההתנחלות, כאשר תשלטנה באדמה גופה וכאשר צריכות הן לשלוט בקרן הקימת הבאה לגאלה.

א. מצב החקלאות הקים

כמעט כל ישובנו החקלאי לא יצא עדין מהמשבר שעדיו הגיע בתחלת בריתו: מכלל זה אינם יוצאים אפילו המשקים שאינם עובדים בהפסדים, ואפילו אלה העובדים ברוחים ידועים; כלם מתקימים לא בכח גודל הכנסתם אלא בכח הורדת צרכי העובד עד מדרגה בלתי אפשרית. אם נגשים באמת מדה של משק חקלאי מתוקן בעולם הגדול המבטיח לבעליו חיים מרווחים פחות או יותר, החקלאות שלנו כלה היא הפסד. אם נגשים באמת המדה של כלכלה לאומית, החיבת לשמר על החומר האנושי, לכל הפחות, כאשר משק כלכלי ישמר על האינונטר שלו, משקינו כלם הפסד, באשר הם מחריבים את עובדיהם.

השאלות המנסרות בישובנו יום־יום הן מסוג אחר. השאלה: התישבות פרטית או לאומית, רכוש פרטי או הלאמת הקרקע – אלה הן שאלות חברתיות לאומיות. השאלות – קבוצות או מושבי עובדים, המחזיקים בעקרי העבודה העצמית, אלה הן שאלות של סגנון והלך־נפש הנמסרות ללבו של כל אחד ואחד; עליהן אין מתוכחים, כשם שאין מתוכחים אם הסגנון הגוטי או היוני והרנסנס הוא המעולה, אם גג שטוח או שפוע הוא הטוב. לכל אחת הצורות יש הסגנון שלה, ויש יתרונות וחסרונות לכל אחת מהן. דבר אחד ברור: אם האדמה לא תתן יבולים והפרות לא תתינה חלב, והתרנגולות לא תטלנה ביצים, יעלו כל נסיונות ישובנו החדשים בתוהו כשם שעלו בתוהו הישנים.

מקור הרעה שעליו לא חדלתי להראות, הוא: התישבות אנשים לא די מוכשרים על אדמה בלתי מוכשרה ובתנאים לא מוכשרים; והתחבולה היחידה היא: להכשיר את העם בשביל הארץ ואת הארץ בשביל העם ואת התנאים בשביל שניהם.

ב. הכשרת הקרקע

שני אפני הכשרה עומדים לפנינו: א) הכשרה מכנית. ב) הכשרה אורגנית. במושג מכני אני כולל טיובים כמו סקול־אבנים, יבוש־בצות, השמדת עשבים רעים, דירוג ההרים. במושג הכשרה אורגנית אני כולל: השבחות אלה האדמות הטובות עפ"י טבע בריתן המכני, אלא שברבות הימים דללו וחרבו אוצרות הכלכלה שלהן; אדמות כאלה נענות לעובד בעל צרכים דלים כמו הפלח ולא לעובד שלנו.

כמעט כל האדמות העוברות לידינו טעונות השבחות אורגניות הנתנות להעשות בעזרת שטות־עבוד חדשות, וביחוד הזבול האורגני. במעלה ראשונה עומד הזבול האורגני המעשיר את רקבובית האדמה ואת אוצרותיה, ודוקא באדמות חצי חרבות כמו שלנו אין דומה לו, ופה אנו נתקלים במעצור הראשון:

אין זבול בלי גידול מקנה, ואין גדול מקנה רציונלי בלי מספוא טוב. ואין מספוא טוב בלי זבול. וככה חוזר הדבר – צבת בצבת עשויה.

החזקת “בהמות־הקשוט” הנהוגה בארצנו, בהמה שאינה נותנת לא בשר ולא חלב, אלא מקשטת רק את הסביבה, – רק מורידה את המשק ואינה מעלה אותו. בכדי להוסיף ענפי כלכלה על המשק צריך להביא פרות משובחות מהחוץ ותרנגולות בנות גזע טהור, או להשיג בני־תערובות משובחים.

בחבל הפלחה, בחבל המטעים ובחבל הירקות עומדים אנו או נעמוד בפני שאלה אחת: הגברת תבואות השדה; והיא יכולה להעשות בשורה ראשונה בעזרת זבול. כי בדרך כלל להבראת כל הישוב החקלאי אין תרופה יותר בדוקה ומנוסה מאשר ליחיד חסר־דם – בשר וחלב! אולם באין אפשרות זו, מחוסר שוק או מסבות אחרות, יש לחפש אמצעים אחרים הממלאים את מקום הזבל. ובלי מוסד־חקירה מיוחד לא תמצא הדרך החדשה המובילה לתגברת תנובת־האדמה.

ג. הכשרת התנאים

עד השנים האחרונות עמדנו בפני מעצורים גדולים שביכלתם היה להחריב ישוב קים, ומכל שכן שא"א היה לבנות, בהמצאם, ישוב חדש. המסים, השמירה והדרכים המקולקלות שהייתי כוללם בשם אחד: “מעמסות המשק” – מצצו את כל לשד החקלאות; חלק מהמעצורים האלה הוסרו כבר, ואחדים עומדים להפנות. מעצור אחד המונח בדרך התפתחות גידול מקנה מתוקן עדין נמצא בתקפו והוא: דבר הבהמות. כל זמן שלא יבערו אחרי נגע זה והחזקת המקנה תהיה תלויה בהסגר תמידי אין לה אפשרות התפתחות מהירה. מכון מיוחד לתכלית מלחמה בדבר הבהמות כזה שהיה במצרים, הוא בראש כל התישבות ולא אחריה.

התנאים החיצוניים, שבלעדיהם כל התישבות חדשה אינה אפשרית, ברובם הולכים איפוא ונבראים. אולם מעצור אחד עקרי עומד בפנינו שאין לנו שליטה עליו והוא ישים לאל את כל עבודתנו – אלה הם תנאי השוק.

אנחנו קומץ קטן בתוך אוכלוסים חקלאים גדולים מסתפקים במועט שבמועט, והם הם, בהתאם לצרכיהם, הקובעים בשוק את מחירי תבואות השדה. הבית הלאומי המובטח אינו אלא מושג לאומי משפטי בתוך גבולות ידועים, ולא מושג לאומי כלכלי. עלינו להביא בחשבון לא רק חצי מיליון התושבים פה אלא גם עשרה המיליון האוכלסים החקלאים שבמצרים והארבעה בערך אשר בסוריה.

כותב הטורים האלה לא חדל מהראות במספרים ובהוכחות שבדרך כלל העלינו במכונות המודרניות את ההוצאות של המשק ולא, בערך יחוסי, את ההכנסות, באשר אין הטרקטור מעלה את היבולים ולא המאלמת מאספת יותר אלומות; וההפחתות שלנו עולות בהרבה יותר מכל האינונטר על יחידה אחת במשק פלח. אנחנו עזבנו את המסרת של הפלח, באשר אין כלי עבודתו מתאימים לנו, אבל מסרת חדשה מתאימה לכלי העבודה שהכנסנו לא נבראה, והתוצאה: המשק שלנו הוא רק מודרני למחצה – ברבוי הוצאותיו, ולא בהגברת הכנסותיו.

כל תורות הקמוץ ההולכות ומתפשטות עכשיו למלא את החלל הריק, כל דברי המוסר וההוכחות להשפיע על עובד־האדמה שינחות עוד דרגא, עוד דרגא, לא ישנו את המצב הקים. מעלים ולא מורידים – בקדש ובחול. לעולם לא נוריד את היהודי למדרגת פלח או מוזשיק או אפילו – ליפוני ולסיני. כל הנסיונות האלה ינופצו אל המציאות, כאשר נופצו כבר דומים להם, באשר הם הולכים נגד זרמי הזמן, ונגד המגמה הטבעית של החקלאות, המתקדמת לפי דרכה וחוקיה, ואינה משגיחה בדברי מוסר.

רק בהעמידנו את המתנחל בתנאים של פרמר בעולם החדש יש לנו תקוה לברא עובד עברי. בעולם החדש שונו הערכין בחקלאות לגמרי, ואין להקיש בהרבה בחינות מחיי עובד האדמה בעולם הישן המחובר לאדמתו וקשור למסרת אבות. אותם עובדי האדמה המחזיקים בנושנות בארצות מולדתם, משנים את כל ארחי חייהם, ואף את השגותיהם הדלות, בבואם לעולם החדש; ומיליונים הם מונים. המגמה הפשוטה שמה היא: הגברת התוצרת, ולא הקמוץ היורד לחיי העובד.

אין תקומה כלכלית לנו בארץ הזאת, אם לא יעלה בידינו להעלות את תבואות השדה פי כמה וכמה מאשר יעשה הפלח המקומי; את מחירי השוק של תבואות השדה אין בידינו לשנות. אבל בקבלנו מיחידה אחת פי עשרה נוכל לראות ברכה לפי “מעלת חיים” מקובלת בארצות מתוקנות גם במחירי התבואות הקימים. המסקנה היא איפוא: הכשרת התנאים היא תוצאה ישרה של הכשר: הקרקע.

ד. התקנת עובדי האדמה

אנו עומדים בפני סוגי התקנות שונים: התקנה ראשונה לעולים חדשים, התקנה שניה לבעלי הנסיון הזקוקים להשתלמות, והתקנה לחיות חיי כפר לחדשים ולישנים יחד.

לכל העולים החדשים, התקנה ראשונה היא הכרחית. צריך להקנות להם ראשית ידיעות אומנויות היד השונות והבנת היסודות של החקלאות בכללה, ולהעבירם אל המטרה בדרך יותר קצרה, מאשר הלכו בה החלוצים הקודמים.

עובדי האדמה שלנו הקימים אינם נופלים אמנם לא בידיעותיהם ולא בחריצותם מבני־מעמדם אפילו שבארצות הברית וקנדה. אבל זקוקים הם להדרכות ידועות, באשר הם נשארו בנקודה ידועה שאליה יכלו להתרומם בכחות עצמם, והלאה לא יכלו לזוז אף צעד בלי מורי דרך!

להתקנה לחיי כפר הכל זקוקים בימינו אלה. הפרובלימה לחבר את העובד לאדמתו היא עומדת בכל תוקף בכל הארצות: בעולם הישן והחדש. הכרך מושך. ההליכה מהכפר אל העיר היא תנועה מתמדת. בני אכרים מלידה, בני־בניהם של אכרים, נמשכים אחרי קסמי העיר. ואין צריך לאמר כי להחלוץ בן־העיר קשה יותר לעמד בנסיון; בו בעצמו פועלים עוד כחות דוחפים מיוחדים לכפר, לבניו חסרים הכחות האלה, והאטביסמוס פועל. וככה יהיה גם אתנו. החלוצים החדשים, חלק מהם אולי יעמד בנסיון, ובניהם יברחו אל העיר, כאשר עשו בני החלוצים הראשונים.

אין באים בדברי מוסר לעובדי האדמה להגיד להם את פשעם על שאינם מקשרים בעבותות את בניהם לכפר. כחות הזמן הולכים כדרכם, ואינם נשמעים למגידי מישרים. תריס אחד ישנו: יצירת כחות שכנגד! דברה אחת נשמעה בכל מקום: הכניסו את העיר לתוך הכפר! עשו חיי הכפר ליותר מושכים. יותר תורה וחכמה בכפר, יותר מחיי הרוּח של העיר, ואף יותר – מנעימות החיים והתנועה שבעיר.

הסתדרויות גדולות נבראות לתכלית זו ואמצעים גדולים קצובים לכך. הרחבת ההשכלה החקלאית ע"י מוסדי חנוך מיוחדים, קתדרות נודדות, ספרות חקלאית. הנהגת שטות חנוך מיוחדות בבתי־הספר הקימים. המוסדים הללו באים לא רק לרומם את מצב האכר מבחינה כלכלית, אלא לעודד את רוחו ולשמור על עורק חיי הכפר שלא ינתק.

בעולם הישן, האכר הוא דבק במסרת ובמנהגי אבות קדומים. האינרציה שלו פועלת במצב העמידה, וצריך כחות מיוחדים להוציאהו ממצב המנוחה שבו הוא נמצא ולהזיזו. האינרציה של עובד אדמתנו פועלת במצב של תנועה; תמיד נע וזז וצריך כח מיוחד לעכבהו, שלא יעקר מתוך בהלה ולא יטע תוך בהלה. כצפרת אחרי האש הוא נוהר אחרי החדש ואף נשרף בו; הפרמר בעולם החדש – הרמוניה ידועה שולטת במעשיו. רוח זה צריך לטעת גם בתוך עובדי־האדמה שלנו. רוח זה נתן להיות נטוע לא ע"י דברות, אלא ע"י מעשים ומוסדי חנוך ידועים.

ה. המסקנות

הכשרת הקרקע, העובד, התנאים, יכולה להעשות רק ע"י מכשיר מיוחד שאומנותו בכך בכל ארץ וארץ. המכשיר הזה הנהו מכון מיוחד לחקירת החקלאות וכל הענפים התלויים בה ורשת של תחנות נסיון. המוסדים האלה ימצאו את הדרכים איך להגביר את תבואות האדמה במדה שתחיה את עובדה. המחלקה להדרכה תהיה הצנור להעביר את התוצאות משדות החקירה לאוכלסי השדה.

להבא בל תעשה התישבות מבלי אשר המתנחל ימצא מראשית מצעדיו בתנאים כאלה, שיבטיחו את קיומו, לא קיום דל ועלוב, אלא קיום לפי מושגים מקובלים בארצות מתוקנות.

להבא בל יעשו ישובים בלי נסיונות מוקדמים בשטחים קטנים אם האדמה נענית לעובדה.

בצעדים בטוחים אפשר לגשת להתישבות רק באזורים האלה:

1. השפלה. משק מעורב, לפלחה ולגדול מקנה. המסרת שנוצרה במושבות הגרמניות יכולה לשמש לבסיס. והנסיונות שנרכשו במקצועות האלה באחדות מחוותינו, שהוסיפו על מסרת זו, יכלים להיות כהתחלה להתפתחות חדשה.

2. באזור החול. משקי מטעים, לפי המסרת שנוצרה ע"י המומחים של הישוב החקלאי החדש, שהביא הברון רוטשילד, ושהשתכללה במושבותינו. מטעי הגפנים, השקדים ותפוחי הזהב נמצאים במדרגה גבוהה אצלנו. מוסדי החקירות ימצאו בנקל את הדרכים, איך להגביר את תבואות הענפים האלה.

3. בחבל אדמת השלחין יכולים, עפ"י שקול דעת בהשואה לארצות דומות לא"י לזרע אספסת, אחרי אשר ישמידו את היבלית, ולבנות בתי־גנוז (סילו) לצמחי ירק, כמו לתירס ולחמניות, לכלכלת הבהמות; להכניס את גזעי הולשטיין וגרגי, אם יהיו די אמצעים, ולהשביח את מקנה המקום ע"י הרבעת תערובת. להשביח את גזע גולן ע"י הרבעת תערובת עם פרי גזע טהור בעלי־בשר במקומות שיתאימו לגדול מקנה לבשר ולא לחלב. אולם גם ההנחות הודאיות האלה עוד טעונות נסיונות מקדמים כי כל הדרכים הכבושות בארצות אחרות עודן גדורות לנו.

“משקי־הזרת”, שאין לך יום שלא יקום להם גואל חדש, אינם אלא יצירי דמיון. במדע אין להם שורש ובחיים – יסוד. אין להרחיק לכת למדינת הים ולגלותם; הם קימים בביתר ליד ירושלים, ובסביבות לוד, ובסביבות רמלה ובסביבות דמשק ונותנים לבעליהם בדיוק: לחם צר, ומים לחץ. וכסות בלויה. משקים כאלה נותנים בלבנון להרבה את מטה־הנודדים. בכח תורות כאלה אפשר לעשות את המדבריות זבי חלב ודבש; גמל ותמר למתישב, כאשר הבדוי יחיה על חלב גמלו ומפרי התמר אשר בנאות. בגזרות שוות הסטוריות אפשר להקים ישוב בן “שתי דיוטות”: להעלות עפר על גגות שטוחים ולזרעם ולנטעם – גנים תלויים באויר היו בימי קדם בבבל העתיקה. אנחנו לא הראינו עוד יכלת להנהיג אינטנסיביות רגילה כאשר עשו הגרמנים פה, ומדברים אנו על “אינטנסיביות עליונה”. כל התכניות האלה אינן אלא מכונות את המחות לדמיונות שוא ומתעות מדרך הישרה; אם להתיחס אליהן במדת הדין, עוברים עליהן במנוד ראש; אם במדת הרחמים – אפשר להכניסן בתכנית הנסיונות העומדים על הפרק. אינטנסיביות עליונה העולה בחלקות נסיון עדיין אינה מבטיחה הצלחה במשק כלכלי, ואנחנו לא הראינו עוד את ברכת השפע הגדולה המבטחה אפילו בחלקה קטנה; בישובים כאלה יכניסו עולים בדלת אחת ובעשר יצאו.

אין לנו שום נסיונות מתאימים לצרכינו לא בעמק יזרעאל ולא בעמק הירדן, לא בנגב ולא בחבל ההרים. כל האזורים האלה נותנים לחם צר לפלח ואינם יכולים לפי שעה להבטיח חיים מרווחים לעובד בעל צרכים יותר גדולים. וכל התנחלות שתעשה מתוך בהלה במקומות האלה על סמך ספורי מעשיות לקוחים מספרים וגזרות שוות הסטוריות, בלי שאול ישר את פי האדמה, בלי נסיונות מוקדמים בשדה ע"י חבר מומחים, יהיה חטא לאומי, באשר אפשר לבנות מושבות אחדות תלויות בעזרה מן החוץ, אבל לא ישוב שלם שקופה תהיה תלויה תמיד מאחוריו.

ו. דוגמאות

בכל שטות ההתישבות החדשות מונח הפרינציפּ של הכשרת הקרקע והתנאים ביסודן.

בקנדה מכינים עכשיו אחוזות מוכנות למתנחלים; באוסטרליה הלכו בדרך זו. ד"ר מיד, שנהל עבודת התישבות גדולה באוסטרליה, יסד עכשיו בקליפורניה שני ישובים חדשים בדרהם ובדלהיי, שביסודם מונחים הפּרינציפים של הכשרה רדיקלית ועבודה עצמית לא עפ"י תקנה חוקית אלא אורגנית, לאמר שהשטח מגבל וממילא הבעל מוכרח לעבוד בידיו, אם רוצה הוא להתקיים. המדינה הקליפורנית נתנה את האמצעים הדרושים. את פרטי ההתישבות הזאת תארתי בהרצאה מיוחדת.

התחנה הראשית באוטווא, בקנדה הבטיחה את יבולי קנדה בגדול חטה מקדימה להתבשל. שנה שנה הכניסה במין זה עשרות עשרות מיליונים דולר. במחזור־הזרעים, שהנהיגו בסניף הגלילי אלברטו, מצילים את היבולים שהיו נחרבים בגלל זרעי החטה שהיו נשאים בסערה וההפסדים היו עולים לעשרות מיליונים. בקליפורניה שנו יבולי השעורה תכלית שנוי ע"י מין המאריוט שהנהיגו. בשטות הזבול הצילו הרבה פרדסים מכליון. אלקליי נעשה מכת מדינות וארצות בקליפורניה, ביוטה, בהרבה אזורים בקנדה. בסביבות פרזנו, אחד החבלים היותר פוריים בקליפורניה, נחרב שטח של 80 אלף אקר ע"י השקאה בלתי רציונלית. בפני שאלה זו נעמד גם אנו בעמק־הירדן. – מוסדי החקירה עומדים בפרץ ובאים לקדם רפואה למכה. בקנדה אסורה כל התישבות באזור חשוד על אלקליי אם לא בא אשור מהתחנה הראשית באוטווא. במדינות הרבות במקום שהתירס לא הצליח, מלאו את מקומו בחמניות ששנו את תבואת החלב. וע"י שטות עבוד חדשות הוציאו יבולים מאדמות שלא נענו לעובדיהן.

בארצות הברית מנסים הפרמרים להחזיק מעמד בפני התחרות חוץ. הבאה מארצות שהעבודה שם בזול, לא ע"י מכסי הגנה על תבואות חוץ אלא ע"י העלאת התוצרת, השבחת הגזעים, השבחת שטות השמור והארוז. והרבה גדוּלים הנעשים בתוך הארץ ע"י מהגרים יפנים וסינים, כמו ירקות, נעזבו לגמרי מ"הלבנים", באשר אין הם יכלים להתחרות אתם במעוט הצרכים ולא בעבודת הפרך שכל המשפחה עובדת. המהגרים עצמם בועטים במדות הקטנות שאחזו בעצמם בארצות מולדתם, ואינם מסתפקים באיזו אקרים אדמה ובמשכרת דלה. גם הם אוחזים בשטח הגון ובפחות מארבעה דולר ליום לא יסתפקו גם הם, אפילו כשהם שכירי יום: והנסיונות האחדים שנעשו במשקי־זרת הכזיבו את התקוות שתלו בהם וקרויים הם ארבעה ה־"L" ים, לאמר: “ליטל לנד, ליטל ליווינג”!

ע"י נסיונות שנעשו בארץ במשך שנים אחדות ושנפסקו לרגלי המלחמה עלה בידינו להרים את יבול החטה – לא בחלקות אלא במשק חוה שלם – מ־500 ק"ג להקטר עד 2000. בבקיה מ־150–1000 ק"ג. חשש עד 6000, בתלתן מאפס עד 4–3 קצירים לשנה. בפרות מ־1000 עד 3000 ליטר לשנה. וכל ההכנסות – ממאתים פרנק להקטר עד 600 וגם עד 1000.

ז. התכנית

במרכז הנסיונות יעמד המכון לחקירות חקלאיות. ויכיל את המקצעות האלה: חימיה, אנטומולוגיה, פטולוגיה, בוטניקה חקלאית, פלחה, גדול זרעים, נטעים, גדול מקנה, גדול עופות, כלכלת המשק, ובאזורי הארץ השונים תוסדנה תחנות נסיון שונות.

חות הנסיון של המכון לחקירות צריכה להמצא בחבל כזה: א. שאקלימו יהיה ממוזג, ב. שאפשר למצא בו טפוסי הקרקעות היותר חשובים שבארץ, ג. שימצא בקירוב מקום לאוניברסיטה – החוה הזאת בעתיד תהיה החוה של האוניברסיטה.

חשוב מאד שכל הגדוּלים היכולים לגדל באזורי הארץ השונים יוכלו למצא להם תנאים נוחים לגדול בחות הנסיון המרכזית. חשוב מאד, עד כמה שאפשר, שהכל יצא מהמרכז ושכל הנעשה בתחנות השונות יוכל להיות מבוקר במרכז. החבל הממלא את התנאים האלה הוא מחוז יפו. החוה הזאת תשמש גם לתחנה בשביל השפלה.

כמעט כל גדולי התרבות הגדלים באזורי הארץ השונים מצליחים במחוז יפו, אפילו אותם הצמחים הטרופיים שבקשו בשבילם סביבה טבעית בעמק הירדן ולא נמצאה, נמצאה להם בסביבת יפו. אדמת חול־חומר בכלל מתאימה לכל מיני גדולים, וראויה היא לגן האקלום. אדמה כבדה גובלת שם ליד אדמת חול וליד רגלי ההרים – כמעט כל טפוסי הקרקעות היותר חשובים אפשר למצא בשטח צר אחד; דוגמאות: מקוה, פתח־תקוה, שרונה וילהלמה וגדרה.

התחנות צריכות להוסד במקומות האלה: א) חבל ההרים ליד ירושלים ב) שומרון, ג) עמק יזרעאל, ד) עמק הירדן בסביבת הכנרת, ה) עמק הירדן בסביבת יריחו, ו) הנגב הקרוב, ז) הנגב הרחוק².

כל התחנות נמצאות בקשר עם המכון לחקירה. ממנו תצאנה כל ההוראות, והוא יסדר את התכנית המאוחדה.

התחנות באזורי הארץ השונים מסדרות להן סניפים בכל מושבה ומושבה. וכל תחנה מסדרת לה משק נסיונות קטן בכל שטח אדמה חדש שירכש. השטחים החדשים נחלקים לטבעות: הטבעות הטעונות הכשרות מכניות – מכשרות; ואלה הטעונות הכשרות אורגניות – נעבדות בשטה של פלחה חרבה, שהיא היותר זולה והיותר בטוחה, עד אשר המשק סולל דרך לעבודה אינטנסיבית. על פרטי התכנית עמדתי במקום אחר.

המחלקה להדרכה אינה אלא הצנור להעביר לקהל את מסקנות החקירה המוגמרות ע"י שדות דמונסטרטיביות. בכל מקום יש סניפים מיוחדים להנהלה המרכזית.

בשנות הסדור הראשונות טוב שכל העניינים יסודרו ע"י שני מנהלים: מנהל מכון החקירה ומנהל התחנות והחנוך החקלאי.

המוסדים הללו הם אחת ההתחלות למחלקה החקלאית של האוניברסיטה.

ח. התחלת הסדור

עד אשר נוכל לרכש אדמה לחות־הנסיון המרכזית עלינו יהיה להשתמש באחדות מהחוות הקימות; יסוד חוה חדשה יעלה בסכומים גדולים, וטוב להשקיע את הסכומים האלה במכשירי הנסיון מאשר בבנינים. וגם השעה דוחקת מאד לפתר שאלות העומדות על הפרק.

בן שמן יכולה, לפי שעה, להכיל את המחלקות האלה: גדול מקנה, גדול עופות, פלחה, מטעים, זיתים, חרובים, יעור, מטעי הרים שונים כמו גפנים לצמוקים, תאנים. בן־שמן נמצאת לרגלי ההרים, והמשק הזה הוא הטפוס של המשק המעורב הטבעי בחבל הזה. צריך יהיה לחדש את הרבעת התערובת בפר הולשטיין כמו כן להביא פר גרנזי, לסדר מחדש גדול העופות. כאשר חות הנסיון המרכזית תבנה, יעבירו את המקנה אשר ירכש למרכז, ובן־שמן בין שתהיה חות־למוד למשתלמים ובין שישתמשו בה למטרות אחרות, זקוקה לתקונים הנזכרים האלה ובלעדיהם כל התפתחותה תתעכב.

ליד אחת המושבות: ראשון, פ"ת או רחובות צריך יהיה לרכש כ־300 דונם לפרדס, לשקדים ולגפנים. משק זה ישמש למחלקת הנטעים הטובים באדמת חול. כאשר אפשר יהיה לאחד הכל במרכז, תשמש תחנה זו ג"כ למטרות חנוכיות ידועות.

בעמק הירדן נוכל להשתמש בחלקה של 300 דונם שנקח מדגניה, בעמק יזרעאל בשטח של 500–300 דונם שנקח ממרחביה או ממקום אחר, בחבל ההרים בשטח של 500–300 דונם שנקח מאדמת קלנדיה, בשמרון – עטלית. המחלקה להדרכה יכולה בלי אחור לסדר שעורים שונים, מחלקות נוספות חקלאיות לבתי־הספר של המושבות, כמו כן לארגן בכל המושבות מעין הסתדרות של “צופים חקלאים”.

כשש שנים אחרי אשר מוסד החקירה יוכל לעבוד בתנאים רצויים אפשר יהיה לפתח את המחלקה החקלאית ליד האוניברסיטה. החוקרים שיעבדו במכון לחקירה יכולים יהיו למלא את תעודתם כפרופיסורים. ולפיכך חושב אני כי אפשר יהיה לקחת להקמת המוסדים האלה מכספים שיוקצבו לאוניברסיטה. ובמעשה זה תונח באמת אחת “מאבני הפנה” המעשית של האוניברסיטה.

כל התכנית הזאת אינה אלא סכימה; על הפרטים איני עומד. ביסודה מונחה קומבינציה של שטת המוסדים הללו באיטליה, ששם הם עומדים על מדרגה גבוהה, בארצות הברית ובקנדה. את הקומבינציה הזאת אני חושב למתאימה ביסודה לתנאי הישוב הקימים.

א. הגורמים המיוחדים הכרוכים בשדות תחנת־הנסיון

בחוגים חקלאיים שונים מקובלת הדעה, כי כל פעולה הנכנסת בגדר נסיון שייכת ממילא לתחנת־הנסיון; והאכר מקבל מן המוכן את תוצאות חקירותיה כהלכות פסוקות להשתמש בהן למעשה בתחומי משקו. הדעה הזאת מוטעית היא בעיקרה מטעמים אלה:

כל תחנת נסיון קשורה: א) במקום, ב) בטבע אדמתה, ג) בגדל שטח החלקות, ד) בטיב העבודה. במרחב השדה חלים שנויים ידועים בגורמי התוצרת האלה, המשפיעים על מהלך העבודה ועל גובה היבולים.

במקום. אין רשת של תחנות פרושה על כל הארץ באזוריה ובחבליה השונים. כל אזור משתנה בתנאי אקלימו המיוחדים, והם נכנסים כגורמי־לואי, התלויים מהטבע, נוספים על הגורמים הנתנים מאתנו. אחרת היא פעולת הזבל במקום שמשקעי־המים באים בשפע, מאשר הם באים במדה זעומה. אחר הוא מזג האויר בהר מאשר בעמק, ולכן אותם הגורמים המוּשפעים ממדת חום ידועה או ממדת קור ידועה פועלים, לפעמים, בשני אזורים שונים פעולה הפוכה: חיובית ושלילית. ובארץ־ישראל משתנים התנאים האקלימיים במרחקים קטנים.

בטבע האדמה. באזור אחד, ואפילו בחבל מצומצם, שונות הן האדמות במבנן הפיסיקלי ובהרכבתן החימית. מנות־הזבל וצרופי־הזבלים הנקבעים על סמך תוצאות נסיונות ידועים על אדמה מסוג אחד אינם יכולים להראות כ"בדוקים ומנוסים" בשביל אדמות מסוג שני.

בגודל השטח. כל תחנה משתמשת מכמה וכמה טעמים בחלקות קטנות למטרותיה. גודל כל חלקה הוא אַקר או שני אַקר. כל נסיון חוזר אמנם בשתים או שלש חלקות מקבילות, וגודל היבול הממוצע המתקבל מכל שלש החלקות הוא המכריע. אולם כל החלקות יחד אינן שדה. ובמרחבי השדה פועלים גורמי־לואי כאלה שלא תמיד הם פועלים בחלקות קטנות.

בטיב העבודה. התחנה מקפידה הקפדה יתרה, עד כמה שאפשר עד חוט השערה, על עבודה משובחה; וביחוד ב"אבות־המלאכה": בחריש, בזריעה, בנכושים ובעשובים, בקציר, באסיף ובמשקל היבולים. בכל שורה של נסיונות מדקדקים להשוות את התנאים בכל החלקות, המיועדות תמיד לחקירת השפעת גורם אחד ידוע, ולא של שנים בבת־אחת, ומקדמים כל הופעה העלולה להכניס גורם חיצוני. אם נגשים, לדוגמה, לנסיונות בזבלים שונים ואינם שמים לב לעבוד משובח או לעשוּב כהלכה, עלולים להכנס גורמים חיצוניים, המעכבים בעד פעולת הזבול לבא לשלמות גלויה, ואין להוציא, איפוא, מסקנות מסוימות ביחס להבדלי היבולים. במשק כלכלי אי־אפשר להתנהג בחמר־דין כזה. אולם הקפדות יתרות אלה, כשהן לעצמן בלי הזבל, יש להן השפעה ידועה על גובה היבולים.

ב. הקוים היסודיים בסדר העבודה של תחנת־הנסיון

סדר העבודה בתחנת־נסיון הוא כך: נותנים עין בפרובלימות ידועות המעסיקות את אנשי המעשה בחקלאות, ומבקשים לתת להן פתרון בשטה מדעית. ההשערה, הספקולציה העיונית אינן נר לנתיבות תחנת־הנסיון. שואלים ישר את פי האדמה, ולתשובה הישרה מצפים, מבלי דעת מה תהיה טיבה, ומבלי משא־פנים קדום לשטה זו או אחרת. ובעצם התשובה מכריעים המדה והמשקל המדויקים ולא טביעת־העין בלבד, והסתכלות בלבד, ואומדנה בלבד.

תכנית העבודה של תחנת־הנסיון מקיפה פרובלימות שונות, וכל אחת מהן נבחנת ע"י מספר גדול של קומבינציות. בדרכים שונות מגיעים להגברת היבולים. בבחירת זנים מתאימים, בברור זרעים, בטיב הזבול ובצרופי־הזבלים, בשטות העבוד, במחזור הזרעים, בזמני הזריעה ובאפני הזריעה וכדומה. נניח כי מאה זני חטה נכנסים בתכנית גדול־הזרעים. ארבעים מיני צרופים באפני הזבול, עשרים קומבינציות בשטות־העבוד, עשרה מיני אמצעי מלחמה במזיקים ובמחלות. בתקופת נסיונות מסוימה יוצאים לאט לאט חלקים שלמים ממערכת הצרופים הרבים כלא־מועילים או גם כפוגמים ונשארים רק צרופי מספר. כתום תקופה זו מתברר, כי ממאה זני החטה באים בחשבון רק עשרה העומדים על גובה ההכנסה והמתאימים לאדמה ידועה בחבל או באזור האחד והשני, כי מארבעים צרופי הזבלים עלולים להגביר את תנובת האדמה או להגדיל את הרוח הנקי רק חמשה; מעשרים שטות־העבוד באות בחשבון רק שלש; ומעשרה־אמצעי־המלחמה כדאי להשתמש רק בשלשה.

“תקופת נסיונות” מונה, למצער, שש שנים בלתי פגומות. במושג “בלתי פגום” יש לציין נסיון שיצא שלם, מבלי שנפגע מפגעי־טבע, ממזיקים, ממחלות, מבצורת, מרבוי־גשמים, משנויי אויר בלתי מצויים וכיוצא. לא די שהנסיון חוזר במשך שש שנים רצופות, אלא צריך שיחזור במשך שש שנים כתיקונן. אם מתרחשים פגעים, יש צורך לחזור על הנסיון במשך עשר שנים או יותר, באשר כל פגע הנהו גורם חיצוני הסותר את פעולת הגורמים הבאים בחשבון ההשואות, ואין הבדלי היבולים באים לבטוים המחלט. על טיב הזן, על אופן הזבול יכולים להשפיע, באופנים שונים והפוכים, מדת משקעי־המים ומזג־אויר מקרי, שחליפות להם בתקופת שנות־מספר; יש מזיקים שאינם מופיעים תכופות, אלא לסרוגין, אחת בשנתים או אחת בשלש; וזן ידוע יכל, לדוגמא, לתת יבול גבוה בשנה אחת ולא בשניה, מפני שחסרה לו סגולת העמידה בפני אותם המזיקים המתגלים לסרוגין, שלא התגלו בשנת הברכה, אולם עם הופעתם בשנה השניה לא תהיה לזן הזה תקומה. כל קומבינציה בשטת־עבוד, או בזמן־הזריעה, או בצרופי הזבלים נותנת, כמובן, תוצאה אחרת ביבולים בכל שנה ושנה; גם יחס ההבדלים המשפעים בכל שנה מגורמים חדשים עלול להיות בן־חלוף ואינו מחויב להיות יציב. שנה אחת מצלחה אינה אומרת, אפוא, כלום. כי עם גורמים חדשים הכרוכים בתמורות השנים פוסקת הפעולה הטובה או הרעה של זן זה ושל שטת־עבוד זו או אחרת. המסקנות בהבדלי היבולים מוּצאות, אפוא, לא על סמך הבדלי יבולים בני שנה, כי אם על סמך השואות בין המשקלים הממוצעים שנתקבלו מיבול כל חלקה וחלקה במשך שש שנים בלתי פגומות.

ללוחות המספרים המבטאים את התוצאות השונות של משקלי היבולים של כל חלקה וחלקה מצטרפות רשימות־הסתכלויות, הנותנות תאור שלם ומלא של הצמיחה, הגידול, ההתבשלות ושל כל הפגעים וההרפתקאות העוברים על כל נסיון ונסיון, החל מהכנת הקרקע עד הדיש. הרשימות האלה מפרשות את החומר, ובלעדיהן המספרים היבשים לקויים בערכם. כל חלקה וחלקה יש לה “חשבון” מיוחד בספר הזכרונות: היומן של התחנה. לרשימות אלה יש ערך רב גם כשהחלקה נפגעת ונפסלת מבחינה מדעית טהורה. נשקלים, כמובן, יבולי כל חלקה וחלקה גם כשהן נפגמות. ההבדל הנהו רק בזה, שיבולי החלקות הפגומות נכנסים בספר כחומר הסתכלותי, שמביאים אותו בחשבון בהדרכה מעשית, בהצגת פרובלימות בהערכת חזיונות, לפי שקול־דעת וטביעת־עין, ולא כנקודת־אחיזה נאמנה, וכתוצאה של חקירה מדעית טהורה.

יש אפשרות לפרסם תוצאות נסיונות בכל שנה ושנה כחומר בלתי מוגמר וכחקירה מוקדמת. רשימות ההסתכלות מלוות את לוחות המספרים עם התאור המלא והשלם על כל תגיו, כפי שהוא רשום ביומן, מבלי אשר יוציאו מסקנות איזו שהן, או מה שיותר נכון, גונזים את החומר, שנה שנה עד אשר מתאסף חומר נסיוני של שש שנים, למצער, בלתי־פגומות, ואז מפרסמים אותו לא כסתם חומר אלא עם מסקנות מסוימות. על סמך החומר המתואר, והמספרים הנתנים יכול כל קורא מומחה להוציא גם את המסקנות שלו, ממש כמו שכל מנהל ספרים יכול לעשות מאזן, אם רק רשומים בפנקס מספרים מדויקים של הסכומים המוּצאים. אפס על סמך העובדות הנתנות יכולים גם ליפול חלוקי דעות קלים ביחס לקביעת עצם המסקנות.

עד עכשיו בחרה התחנה בדרך השניה. מסקנות מסוימות על סמך החומר הנסיוני שנצטבר בתחנה מוקדם עדיין להוציא. לעומת זה קהל החקלאים שלנו נוח להתלהב מטבעו וקופץ על חדושים: על מינים חדשים, שטות עבוד חדשות, ועל כל תופעה שיש בה משום חדוש. יש סכנה בבחינה ידועה לתת “מכשול לפני עור”. אולם גם החומר שימסר עכשיו לפרסום יבוא במסירת־מודעה, שאין להוציא ממנו, לפי שעה, שום מסקנה. על סמך החלקות בלבד, אפילו הללו שנעטרו בהצלחה שלמה, אין לתת לאכר הוראות כהלכות פסוקות. החלקה אינה מדריכה את האכר, אלא משמשת כחקירה קודמת וכנקודת־אחיזה למומחה. תוצאות החלקה המוצלחה נעשות בנות־ערך, מבחינה שמושית, רק אחרי אשר הן עוברות למרחב־השדה ומצליחות גם במשק כלכלי. תפארת כל תחנה אינם יבולי שדותיה כי אם יבולי שדות האכר המתגברים בעקבותיה. ושטת כל הדרכה טובה היא: להוכיח את האכר לא בדברי אמונה, ואפילו אם מקורם בחקירה מדעית, כי אם, – לדובב את אדמת האכר בתחומי נחלתו, שיראה הכל בעיניו וישקל הכל בעצם ידיו.

ג. הקוים היסודיים בתכנית־העבודה של שדות־ההדרכה

תחנת־הנסיון עוברת לשדות הדרכה במשקים שונים, באשר השדות האלה ישלימו את עבודות התחנה, להחיש פתרון חלקי, למצער, לתגבורת היבולים. אי־אפשר לחכות בהתחלת ההדרכה שש שנים בלתי פגומות, שהן יכלות להיות לעשר, באשר שנות החקלאות אף פעם אינן עוברות כתקונן. עבודות־הנסיונות שנעשו בשדות רבות במשך שלש שנים נותנות לנו האפשרות להוציא מסקנות ידועות, לא מסוימות אמנם, לא מכריעות, וטעונות עוד בחינות נוספות, אבל נקודות־אחיזה ממשיות; ועל סמך אותן המסקנות המבוססות על משקל ורשימות הסתכלויות מדויקות לסדר שדות־נסיון והדרכה בשטה קלה ונוחה לעובד־האדמה, שהן ולא חלקות התחנה יורו מה לקרב ומה לרחק.

אותם עשרה זני החטה שהצליחו בתחנת־הנסיון בין מאה; אותם חמשה צרופי־מספר שהצליחו בין ארבעים צרופי זבלים: אותן שלש שטות־העבוד שנבחרו מעשרים; אותם שלשה אמצעי־המלחמה במזיקים שנבדלו לטובה מעשרה, – כל החומר “המבורר והמנופה” הזה במשך מחזור ידוע בשדות התחנה ובעזרת מעבדותיה השונות צריך לעבור מהחלקה הקטנה הקשורה בתנאי מקום ידוע, בסוג אדמה ידועה, למרחב השדה במשק כלכלי, ולהראות את כחו בסביבה מעשית, בתנאים רגילים. האכר צריך להקצות מקום באחוזתו לנסיונות קודמים הכרוכים במקום ובטיב אדמתו, ומותנים מהתנאים המיוחדים שהמשק נתון בהם, טרם שיעזוב את המסורת העתיקה וינהיג שטות חדשות בכל תחומי משקו. אין האכר צריך לקבל חדושים העלולים לגרור אחריהם הפסדי־ממון בהשואה לתבואות המקובלות במשקו. דרך זו סוללת תחנת־הנסיון. האכר, לדוגמה, אינו צריך להתחיל בפשתה טרם שנתבררו לו הקוים היסודיים בתכונת המין הזה: הזן המתאים לתנאי־הארץ, אופן גדולו, זמן הזריעה והטפול. ע"פ גזרות־שוות, והיקשים מספרות־חוץ, ואסמכתות, והשערות אין דברים כאלה נעשים. אולם גם אחרי שהתחנה עמדה על ראשי־פרקים אין עוד לאכר לעבור מיד לזריעת השטחים הגדולים ולהכניס במחזור־הזרעים מין זה העלול לגרור אחריו בבחינה ידועה מהפכה בצורת המשק, כי אם מקצה שטח כחמשה דונם, באמצע שדהו; כי האכר הזורע מין חדש איננו הולך בשנה הראשונה בדרך סלולה, ומסכן, במדה ידועה, חלק מהכנסותיו אשר הוא מקבל, כאשר מחזיק הוא בתבואות המקובלות בארץ.

שדות־הנסיון של האכר מסודרות בשטה אחרת בהחלט מאשר שדות־התחנה. כאין הם מספר הצרופים; החלקות גדולות ומסתגלות לתנאים משקיים נורמליים. גודל השטח נמדד כדי יום־העבודה, שלא יצטרכו, עד כמה שאפשר, להעביר ביום אחד את כחות־העבודה ממקום למקום, ושהעבודה גופא תעשה בסדר הרגיל ולא לסירוגין ובהפסקות; כמו־כן שלא יצטרכו בכחות־עבודה נוספים על הרגילים, ושאפשר יהיה להשתמש בכלי־העבודה הרגילים במשק ואגב־הילוכן של העבודות. אין טעם לנסות להנהיג בבת־אחת את כל החדושים גם כשהם בדוקים ומנוסים, כי אם אחד אחד. משק כלכלי אינו סובל מהפכות. וכל חדוש הנכנס צריך להסתגל ל"מצב הקבע" של המשק. הזבל החימי צריך להסתגל לשטת־העבוד הנהוגה, לזרעים הנהוגים, למחזור־הזרעים הנהוג, לזמן הזריעה הנהוג. תמיד מתחילים בבחינת גורם חדש אחד, ומשאירים את יתר הגורמים קימים ועומדים. כשעוברים לבחינת שטת־עבוד חדשה, מסתגלים לשטת הזבול השולטת במשק ולא לזו שאנו נותנים את עינינו בה. בקיצור: עלינו להתאמץ להכניס בשדות־הנסיון של האכר את הפשטות המתקרבת לפשטות המשק הבא בחשבון, פשטות יתרה שאינה דורשת התאמצות מיוחדה ושאין דוגמתה גם בשדות־הנסיון של האכר הנפוצות מאד בכל ארצות מתוּקנות אחרות.

ה. מדריכים מחוזיים לחקלאות

שלש הן הרשויות הכלולות בקולג' חקלאי אשר באוניברסיטות של ארצות הברית: הוראה, חקירה, הדרכה. כל אחת מהן פועלת ויוצרת בתחומיה המסוימים, לפי שטת חלוקת־עבודה קבועה מראש, הולכת בדרכה וסוללת דרכים לפי רוחה; כלן יחד מצעידות, בכחות משותפים וע"פ תכנית מאַחדת, את החקלאות למטרה אחת: להגברת היבולים ולהגדלת ההכנסות.

תחומי חלוקת־העבודה אשר בשלש הרשויות האלה מסתמנים בסדרי ההנהלה. עסקי הקולג' כלו נחתכים ע"פ חבר של שלשה, שכל אחד מהם אוטונומי ברשותו. במדינות שונות אחד מחברי ההנהלה הוא זקן החבר ובמדינות אחרות הם בעלי זכויות שוות. הצד השוה שבכל הקולג’ים הוא: המגע־והמשא המתמיד שבין הרשויות השונות ותכנית־העבודה המאַחדת.

הוראה. חק־הלמוד הרגיל בבתי־הספר החקלאיים הגבוהים הנהו כשלש או ארבע שנים. תכנית־הלמודים דומה פחות או יותר לזו הנהוגה בבתי־ספר מטפוס זה באירופה, אלא שתשומת־לב יתרה נתונה לעבודות המעשיות השונות בכל ענפי החקלאות, כמו כן לשעורים קצרים בעונות־שנה ידועות בשביל אכרים.

החקירה. בארצות־הברית מחזיקים כמעט כל המומחים החקלאים בדעה, שטוב לשחרר את החוקרים מסבל ההוראה. גם הפרופיסורים עוסקים, כמובן, בחקירה, אבל ההוראה היא עיקר אומנותם, ורוב עתותם מקדש לה. על המורה לשלוט בחומר שלפניו ולהיות מחנן בכשרון־ההרצאה ובחוש פדגוגי. אחרות הן סגולות החוקר, בהן העיקר כח החידוש וההמצאה. לא תמיד יכול איש אחד לאחד את סגולות המורה והחוקר. ההוראה גם גוזלת הרבה זמן, והחקירה דורשת את כל האדם ואינה נתנת להתפלג לשעורים. ולפיכך יש צורך בחבר מומחים מיוחדים הפנויים מכל עבודות והמקדישים את כל כחם ועתותיהם לחקירה בלבד.

מכון־החקירה זוהי תחנת־הנסיון המרכזית, המרכבה מחבר מומחים מיוחדי־מקצוע. האמריקנים מרחיקים לכת במדרגת ההתמחות. בהרבה תחנות מתפלג, לדוגמא, גדוּל עצים לשני מקצועות: משירי־העלים ותמידי־הירק; גדול־מקנה יש שנחלק לשלשה מקצועות: גדול־סוסים, גדול־בקר, גדול בהמות דקות. גדול־עופות הנהו בכל תחנה מקצוע מיוחד. במחלקה החימית שוררת חלוקת־עבודה דקה. ההשקאה היא מקצוע בפני עצמו. חקירת הקרקע על סגולותיו המכניות והפיסיקליות מחלקה מיוחדה; הבקטריולוגיה של הקרקע רשות מיוחדת; כלכלת הכפר מחלקת: לכלכלת־המשק, השוקים, החבורות. חבר המומחים אפילו בתחנות קטנות ענֵף הוא מאד, ובתחנות גדולות אין צריך לאמר. אדם המתמסר לחקירת מקצוע אחד, והאמצעים נתונים לו לתכלית זו, בטוח הוא שיחדש חדושים ויגלה תעלומות.

תחנת־הנסיון המרכזית המחוברה לסביבה ידועה והמתנה מתנאי אקלים ומתנאי קרקע ידועים מסדרת לה באזורי הארץ השונים סניפים. תחנות־הסניפים מטפלות בשאלות המקום המיוחדות התלויות בתנאי־הסביבה, שבה הן נמצאות, תנאי הטבע או תנאי הכלכלה המיוחדה שאליה צריכה להסתגל צורת המשק. תחנות־הסניפים אינן מתנהלות כתחנת־המרכז על ידי חבר מומחים מיוחדי־מקצוע, אלא על־ידי מומחה בעל השכלה חקלאית כללית השולט למעשה בכל המקצועות החקלאיים. לו אין לחקור, לגלות ולחדש, אלא להוציא לפועל את התכנית הנמסרת לו מחבר המומחים אשר במרכז. חבר זה מנהל ע"י בא־כחו, בדמות מנהל התחנה הראשית, את כל תחנות־הסניפים. התחנות גופן אינן עסוקות בהדרכה, ואינן יכלות על־פי כל תפקידן להיות עסוקות בכך. תעודתן היחידה: חקירה וחפוש דרכים להרמת החקלאות בכל ענפיה.

ההדרכה. זוהי רשות בפני עצמה, שבראשה עומד מומחה שההדרכה היא אומנותו. ההדרכה גופה היא חכמה ואמנות כאחת, כחנוך ופדגוגיה. מקצוע זה התפתח בארצות הברית וגדל ברוח ובטכניקה באין דומה לו בארצות אחרות. בקולג' יִחדוּ לו קתדרה מיוחדה. מנהל ההדרכה הנהו כאמור, אחד משלשת חברי ההנהלה בקולג'. לפקודתו עומדים “היועצים החקלאים,” שכל אחד מהם הוא בא כח האוניברסיטה במחוז מיוחד.

משרד ההדרכה הראשי אשר ליד הקולג' לחקלאות מרכב משלש מחלקות: מחלקת המדריכים המחוזיים, מחלקת המדריכות לכלכלת הבית ומחלקה מיוחדת להדרכת הנוער החקלאי.

תעודת “היועץ החקלאי” אינה חקירה, כי אם להיות הצנור המעביר את תוצאות החקירות של תחנת־הנסיון למשקים הכלכליים, וגם, להיפך, להעביר את השאלות המטרידות את עובדי־האדמה למכון־החקירה שיבקש להן פתרונים. המדריך הנהו החוליה המאחדת את שרשרת המדע ואת שרשרת המעשה. סופר חקלאי ידוע אומר: תחנת־נסיון משולה לבית־חרשת, שבין כתליו נאצרים הרבה נכסים ומונחים הם כאבן שאין לה הופכים, באין חבור־דרכים להעבירם לידי הצרכנים. המדריך החקלאי הוא המפלס את הנתיבות בין מכון החקירה ובין אנשי־השדה.

המדריך החקלאי אינו צריך להיות ע"פ סגולותיו בעל מלאכה אחת, סגולה המיוחדה לחוקר שעליו לגלות ולחדש. אדרבה. הוא צריך להיות “איש־האשכלות”, השולט למעשה בכל ענפי החקלאות, נוח לבריות ומערב ביניהן, ער לשאלות המעשיות, רב־פעלים, סדרן, מרצה ומסביר. בשאלות ספציאליות מסתיע הוא תמיד במומחי מכון־החקירה; כל הדבר הקשה יביא לפניהם. ע"פ רוב כל מחלה ופגע מתרחשים בבת אחת בהרבה משקים וכאשר טיבם יתברר לו בעזרת המרכז פעם אחת, יוכל להענות בתמידות לכל האכרים הפונים ב"שאלות־חכם" דומות. שני הצדדים מרויחים. המרכז עונה פעם אחת על שאלה אחת לבאי־כחו ואין לו צורך להענות לכל אכר לחוד. והאכרים מרויחים, מפני שהם יכלים לקבל את התשובות מוסברות ומחוורות ביותר מפי המדריך היודע את צרכיהם ונהירים לו כל דרכי הסביבה שבה הם חיים וצרים יחדיו את צורתה.

המקצוע של המדריך החקלאי הנהו איפוא רבוי־המקצועיות ורבוי־הצדדיות. כל תוצאה ותוצאה, שעברה בכור־המבחן המדעי, ונתכשרה למעשה, מובאה אליו ומוצאה על־ידו לפועל במרחבי־השדה. אחרי אשר תחנת־הסניף קבעה את זמני־הזריעה המתאימים ביותר בחבל זה או אחר, צרופי־הזבלים, מהות הזנים, שטות־העבוד, מחזור הזרעים, בא המדריך החקלאי ומשתמש למעשה בתוצאות הללו ומסדר במשקי האכרים שדות־הדרכה. אחרי אשר המחלקות להגנת הצמחים קבעו את אמצעי ההגנה ואמצעי־המלחמה במחלות ובמזיקים בא המדריך ואוסר את המלחמה לעיני האכרים על פני מרחבי־השדה. אחרי אשר המחלקות לכלכלת המשק חקרו את תנאי השוק לתבואות המשק השונות בא המדריך בחברת האכרים ומטכסים עצה על השנויים המוכרחים לבא בצורת המשק, במחזור־הזרעים, בסדור המכירה והקניה; אחרי אשר נתגלו חדושים בצרופי מנות־ההזנה בא הוא בהצעות לעשות גם במשק־המקנה את השנויים הרצויים.

במראות ידבר המדריך החקלאי לקהל הנועדים אתו; במראות ותמונות. עצות סתם, עצות שבפה, אינן מכונות את הרוחות ואינן קולעות אל המטרה. במרחבי השדה ידובב את פי האדמה. על אם הדרך יקהיל קהלות בשבתות ובמועדים, ויראה לכל אחד את ההבדלים השונים בתנובת האדמה, הבדלים הכרוכים בשטה זו או באחרת. אם בא הוא לאסור מלחמה בעכברי השדה, כל כלי זינו גלויים לעיני כל הקהל, וכל אחד יוכל להוכח מי מהם פועל פעולה נמרצה. אם בגזום מתאים השיגו יבולים יותר גדולים מהמקובל, הנה גן־ההדרכה על כל עציו לעיני כל הנאספים, והנה “הגזום הארוך” והנה הגזום הקצר", והנה התוצאות – הענפים הטעונים פירות, והענפים שרזון שולח בהם. לפעמים נמצא במעמד זה גם החוקר, שאת פרי חקירותיו מציגים לראוה. אולם החוקר יכל להיות במקרה “כבד־פה”, ואין לו כח הסברה בכדי להטות את עיני הקהל לפרי גלוייו; לעומתו עומד המדריך שהיה לו לפה ועושה את תורתו לקנין הרבים.

בשדה ידבר המדריך במראות־השדה, ובין כתלי הבית בתמונות בולטות. אחת בשבוע יתאספו אכרי סביבה ידועה בלשכה החקלאית שבמחוזה להועץ על שאלות שונות העומדות על הפרק. המדריך ע"פ רוב כליו ומכשיריו אתו. הבד מדבר: בפנס קסם או בראי־נוע! גדולה האמונה במראה־עינים מאשר במשמע־אזנים. השיחות אינן סתם שיחות מדעיות “על העצים ועל האבנים”, אלא כרוכות תמיד ב"תכלית" ובמעשה. הרבה אכרים עקשים ישנם, שאין להם נטיה להצטרף לחבורה בכדי למכור את תבואות משקם, ורוצים הכל לעשות על דעת עצמם, או עומדים במרדם לבלתי הדרג את פירותיהם לפי השעור הקבוע ומוציאים אותם השוקה בערבוביה. תועים כאלה מלמד הבד בינה בצורת “ספור־המעשה”. קורות משק עוברים על פני היריעה וכל הרפתקאותיו. ותמיד זה לעומת זה: משק המחזיק במנהגי אבות קדומים, שבעלו דופק על פתחי קונים בעצמו או בעזרת אנשי־ביניים, ולסחורתו הגרועה אין קופצים, וגלגול משק שבחר לו בדרך החדשה איך הוא צועד מחיל אל חיל ולובש צורות חדשות, בהיותו דבק בבתי־אריזה מתוקנים. במחלקה החקלאית בושינגטון הייתי נוכח כשהעבירו “בד” כזה לעיני מאות מנהיגי ההדרכה, שעליהם מוטל התפקיד להדריך ולהורות להם את הדרך איך להרביץ תורה בין האכרים.

מקום מושבו של המדריך הנהו במרכז המחוז. במחוזים גדולים יש לו עוזר קבוע. בכל יום יוצא הוא ב"פורד" שלו לאורך רדיוס ידוע – ארבעים מיל ויותר, לבקר את המשקים שפנו אליו לבקרם. כל אחד נוהג בעצמו את ה"מכונה" שלו ומטעינה ב"כלי־מלחמה" ומכשירי־עבודה שונים. כל יום יוצא הוא לרוח אחרת. יש סדר־בקורים קבוע מראש לכל עברי המחוז, וידוע בערך באיזה מקום ימצא המדריך ביום זה או אחר. בלשכה נמצאת מזכירה המטפלת בקורספונדנציה הגדולה, בסדור מגלות עפות, בחלוקת הביולטנים הבאים מהמרכז, בשיח־ושיג טיליפוני עם כל יושבי המחוז הדורשים לעצת המדריך. בין כתלי הלשכה פנימה ובחלון־הראוה מבחוץ מוצגים תמיד הטוב והרע בחקלאות, המתקדם והנחשל, זה לעומת זה. עצים בצורות גזום שונות, לדוגמא; מאוּרות עכברי שדה על קניהן, ותאיהן, ושביליהן המתפתלים, שכל העובר יעמוד, יתבונן ויפיק איזו תועלת. כל שאלה וכל תשובה, בכתב ובע"פ, נרשמות בספר, כל קריאה טיליפונית מהאכרים; ובדין־וחשבון השנתי מוסרים בהקפדה יתרה כמה קריאות טיליפוניות מנו במשך השנה.

המדריך החקלאי עובד עבודה משותפת עם ההסתדרויות החקלאיות אשר במחוזו, שיש להן מטרות חנוכיות וכלכליות, אבל לא בפקודת ההסתדרויות האלה. אחראי הוא רק בפני האוניברסיטה הכוללת את הקולג' החקלאי. אם אין הסתדרויות כאלה, עליו לארגן אותן לעדות, לקהלות ולקבוצות. אינו מקבל על עצמו שום הנהלה ונשאר רק בגבולות יועץ ומדריך. אין צריך הוא לעמוד בקשר עם הסתדרויות כאלה שיש להן תכונה מסחרית טהורה, ואצ"ל שאינו יכול להיות ע"פ תפקידו סוכן או בא־כח של איזו חברה שתהיה.

בשלש מלים רגילים לציין את תפקיד המדריך החקלאי: אינפורמציה, דמונסטרציה, אורגניזציה, ובשלשה מקצועות משתרעת שדה־פעולתו: בחנוך, בטכניקה, בכלכלה. עליו להגשים למעשה את תוצאות החקירות, לארגן חבורות למכירה ולקניה משותפות, לסיע בסדור האשראים, קופות־החסכון, ההבטחה באחריות.

אחת בשנה מתכנסים לועידה כללית כל המדריכים החקלאיים של המדינה לחלופי־דעות. בו בזמן עושים הם סבוב לארכה ולרחבה של כל המדינה, וכל אחד מעביר לעיני חבריו את הפעולות שפעל בשדה־ההדרכה במחוזו ואת מעשי־ידי החקלאים בכלל. בסבוב זה משתתפים מומחים שונים של הקולג' המרצים אגב תיור זה על החי, הצומח והדומם הנפגשים בדרכם בעברם אזורים שונים. הסבוב מסתיים בשעורים קצרים הנתנים מהפרופיסורים להמדריכים כמעט בכל ענפי החקלאות. השעורים האלה נמשכים כשבועים. הנהלת ההדרכה עומדת על המשמר, שחבריה ימצאו תמיד על מרום תעודתם, ולא רק למנוע בעדם שלא יהיו מהמפגרים ושלא ישכחו את משנתם, כי אם להמריצם לקנות תמיד דעת וללכת צעד בצעד עם חדושי המדע והטכניקה בחקלאות.

ככל מפעלי אמריקה גם מפעל זה הנהו בן המדות הרחבות. מ־2,936 גלילים (קונטיות) שארצות־הברית מונות, 2,300 יש להם מדריכים מחוזיים. האכרים שהנהיגו דמונסטרציות בשדותיהם מונים למעלה מחצי מליון. גודל שטח השדות האלה מגיע לחמשה מליון אקר. מספר המיטינגים מתקרב למאה וארבעים אלף, מספר הפרמרים שהשתתפו במיטינגים האלה מגיע לשבעה מליון. מליון ומאתים אלף בקורים עשו המדריכים החקלאים. למעלה מששת אלפים מומחים עסוקים במקצוע ההדרכה למעשה. חמשה עשר מליון דולר מוקצבים לשנה למטרה זו. בקליפורניה בלבד עובדים כארבעים מדריכים מחוזיים ראשיים, מלבד עוזרים, למעלה מחמשה עשר אלף חוות פונות למדריכים בשנה; למעלה מעשרים וששה אלף תיורים נעשו; קרוב לחמשת אלפים אספות נקראו, למעלה ממאתים אלף מבקרים השתתפו בהן. והתוצאות מתבטאות גם כן במדות אמריקה. כמאתים פרמרים הקדישו את כל תשומת־לבם להשבחת־הזרעים; למעלה מחמשים אלף אקר נזרעו בזרעים מובחרים. למעלה מאלף ומאתים פרמרים זרעו 233,641 פפונד תירס מובחר. למעלה מאלפים חוות זרעו יותר ממאה וארבעים אלף בושל חטה מובחרה. בשטת הגזום החדשה הגבירו את יבולי האפרסקים; בשטות ההזנה – את תבואת החלב. כל המספרים הגדולים האלה מצטרפים ממפעלים קטנים, שכל אחד מהם הוא בן מחוזו המגבל; ולא ארצות־הברית כלן בהיקפן הענקי יכלות להיות לנו לקו במפעלינו אנו; אלא מחוזים בודדים, ובמדינות לא עשירות ביותר, יכלים וצריכים להיות לנו לעינים.

כלכלת הבית. ממשלה זו כלה היא ברשות נשים, ומשתרעת מושינגטון הבירה עד לשכה חקלאית בכפר נדח. בלשכה לכלכלת הבית אשר במחלקה החקלאית בושינגטון אפשר לראות את ארג־היום במשכנות־השדה הפזורים במדינות השונות על פני יריעה כוללת ומרוכזת. כל טוּב הבית: פירות־שמורים, בשר־כבוש, משקאות מעודדים, עבודות־יד, מעשי־אפיה, מעשי־מרקחת. הכל ערוך בטעם ובמשטר, הכל מבריק: הקליפה והתוך. הצנצנות, הבקבוקים, הקופסאות, “התנורים נעדרי־האש”, הכלים והמכשירים – תערוכות שלמות. הכל מראה שאין מגמת החקלאות להושיב אנשי־השדה בתענית ולהעבידם בפרך. הכל ערוך אמנם לעבודה מתמידה, אבל גם לחפוש דרכים איך לעשות את העבודה מושכת ונעימה כאחת. המראות העוברים נגד העין נהדרים ונשגבים כאחד בגודל מדותיהם ומהלכים אימים על כל אחד מאנשי־שלומנו. אבל כשעוברים מעיר־כפר לעיר־כפר ומנוה־שדה לנוה־שדה בחברת המדריך החקלאי והמדריכה לכלכלת־הבית. ומשהים עין על התמונות הבודדות, ומתבוננים למלאכות־הבית ותוצרת־הבית בהיותן “על־האבנים”, יפוג הפחד. המדות האלה לא רק שהולמות הן את שעור־קומתנו, כי אם אין לחקלאות שלנו אפשרות־קיום בלעדיהן.

כל המפעלים הנעשים על־ידי המדריך המחוזי בתחומי השדה והמשק הרחב יעשו על־ידי המדריכות הממונות על סדור כלכלת־הבית בחוג המשק הצר. בשמור ירקות, בכבוש פירות ובשר, בעשית חמאה משומרת ומרקחות שונות על־ידי־נשי החיל, עקרות־הבית, ביתרון תוצרת על בתי־החרושת המיוחדים למטרה זו. בימי המלחמה ספקו נשי הכפר את צרכי החילים אשר בחזיות הרבות בקופסאות שמורים האלה; ובימי שלום הפירות הללו, שהנם תוצרת־בית, הם בני־התחרות בשוק. הנשים מאורגנות בשדה עבודתן הן כהגברים בשדה־עבודתם הם, ומטכסות עצה מזמן לזמן בדבר השבחת אמצעי התוצרת: מכשירי מטבח, כלי־עבודה, כאשר יטפלו הגברים בשאלות הצפות ועולות בדבר מחרשות, טרקטורים, מכונות־קצירה ומכונות־דישה. אין מלאכות פשוטות ומלאכות עילאות בתחומי החקלאות. הכל חכמה ואמנות. אפיית הלחם, והתקנת התבשילים, ועריכת מטעמים מפרי האדמה, – כל המלאכות האלה התעלו למדרגת מדע, כאשר עלתה למדרגה עליונה זו המלאכה להוציא במעט עמל ובמעט הוצאות את היבולים היותר גדולים מהאדמה ואת ההכנסות היותר גדולות מהמשק. ואין עמידה וקפאון במקצוע זה, כאשר אינם בחקלאות בכלל. ועקרת־בית הרוצה לעמוד על מרום־תעודתה בחוג־פעולותיה צריכה להוסיף לקנות דעת ולהשתלם, כאשר יעשה בעל המשק בחוג־פעולתו הוא. בכל קולג' חקלאי מיחדים מדור מיוחד, ומדור רחב־ידים מרכב וענף, לכלכלת־הבית. מכון זה מעמיד תלמידות רבות השמות להן לתעודת־חיים לבנות את משק־הבית ולשכללו, והן הן המדריכות והמרביצות את התורה שהביאו מבית־מדרשן בין אוכלסי הכפר.

* * * * *

ההדרכה כפי שהיא מסודרה אצלנו אינה יכולה לכון את הרוחות למטרה מסוימה. אף לא תוכל להעביר לרחבי־השדה את תוצאות תחנת־הנסיון, גם כשהיא תהיה מלאה וגדושה בפרי חקירה. זוהי טעות גדולה מאד לחשוב, כי חברי התחנה יכולים בזמן אחד לחקור ולהדריך. אלו הן שתי רשויות מיוחדות. הנודד אינו פנוי לחקירה, והחוקר אינו פנוי לנדידה. המדריכים מיוחדי־המקצוע אינם מספיקים בשום אפן לסובב את כל הארץ אחת בחודש. אם ביום אחד מקבל הפטלוג או האנטומולוג ידיעות מרוחמה, מהעמק, מגליל העליון ע"ד מחלה שפרצה בטבק או מזיקים שפשטו עליהם אינו יכל לתת שום הדרכה. כמו כן אין אפשרות לאיש אחד לסדר הגנת הצמחים ולסדר שדות־הדרכה.

שטת־הדרכה העומדת על חבר מומחים מיוחדי־מקצוע אינה יכולה להוביל לתכלית הנרצה. אם נקבע לכל הארץ מגדל טבק אחד, מומחה אחד לגדול־מקנה, אחד לגדוּל עופות, אחד לפלחה, אחד למטעים, אחד לכלכלת־המשק וכיוצא לא נספיק. הנסיעות התכופות מיגעות את המדריכים, ואין להם אפילו שהות לעין בספר, להביא סדר בהלך־מחשבתם, לעבד במוחם את חומר ההסתכלות. ואנשי־השדה אינם מפיקים תועלת מבקורים קצרים ומשיחות־חולין חטופות. ואם לקבוע לכל מחוז חבר מומחים, הלא אין לנו אפילו האמצעים לסדור חבר מדריכים אחד לכל הארץ.

כל מוסדי־ההדרכה בארצות־הברית ובארצות מתוקנות באירופה, “המורים הנודדים” בגרמניה, “הקתדרות הנודדות” באיטליה, ה"זמסטוה" ברוסיה, הם מוסדים מחוזיים. אין כאן המקום לעמוד על ההבדלים הדקים בשטות־ההדרכה אשר בין ארץ וארץ, הצד השוה שבכלן הוא כי המדריכים אינם מיוחדי־מקצוע וכי שדה פעולתם משתרעת בתוך תחומי מחוז ידוע. ואין לראות את כל הארץ כמחוז בארצות אחרות. ארצנו אמנם קטנה היא וחקלאינו מעטים הם, אבל מחולקה היא לאזורים טבעיים שונים, ואנשי־השדה שלנו אינם אכרים־מלידה כי אם יוצאי־ערים. והנסיון מראה לנו כי מדריך לכל הארץ אינו שולט בחומר שלפניו. לכל מדריך בארצות הברית יש 12–10 מרכזים מקומיים, ומבקר הוא כל מרכז אחת לחודש; מקובל כי יותר מ־13 מרכזים אי־אפשר למסור לאיש. כי באופן זה צריך המדריך לבלות בדרך 13 יום במשך החודש. ע"פ סדר־ידוע שקבע כותב הטורים האלה למדריכים אחדים יוצא שכל אחד צריך לבלות בדרך 24 יום, וגליל התחתון אינו נכנס בחוג־עבודתו.

הצעתי היא אפוא פשוטה. לחלק את הארץ, לפי שעה, לארבעה גלילים חקלאיים: יהודה ומקום מושבו של המדריך – יפו, שומרון ומקום מושבו של המדריך – חיפה, העמק ומרכז ההדרכה – נצרת. גליל התחתון והעליון ומרכז ההדרכה לפי שעה – טבריה, וכאשר יתרחב גבולנו – מדריך מיוחד בגליל העליון, ומרכזו בראש פנה.

שטת־ההדרכה תהיה זו המקובלה בארצות הברית וקנדה. המדריך הוא חקלאי מעשי בעל השכלה, בא־כחה של תחנת־הנסיון, מוציא לפועל במחוזו את התכניות השונות של חבר המומחים שבתחנה: שדות־הדרכה, לקיחת דוגמאות של קרקע, של זבלים לבדיקה, מסדר הגנת הצמחים במחוזו, הגנת הבהמות, השבחת הגזעים, ספרי־החשבון, הוא המתוך בין מוסד החקירה ובין החקלאות המעשית. עובדי האדמה פונים תמיד אליו והוא פונה אליהם, והוא גם מביא בפני מוסד החקירה בשם האכרים את הפרובלימות המתיצבות מזמן לזמן בסביבתו החקלאית. ומפני שחוג עבודתו מצטמצם במחוז אחד יוכל להמצא במגע תמידי אתו ולא כאורח נדיר נוטה לבקור מבהל.

במקום שאנו רודפים בחקלאות אחרי החדוש ואחרי המקוריות היתרה מוטב שנתן עין בשטות מקובלות, ולחקות בדעת ובשכל מעשי אחרים. בבאנו להיות מקוריים בחקלאות איננו סוף סוף אלא מחקים, והמקוריות אינה מתבטאת אלא בסלוף הישר; ובבאנו לסלול דרכים איננו אלא מגששים ותועים בתוהו לא דרך. מעשרה ספרים טובים אנו עושים אחד רע, שכלו אינו אלא לקט, במקום שהדרך כבושה לפנינו לתרגם ספר אחד טוב. וככה גם נוהגים אנו במפעלינו. במצב השורר צריך להיות אמן מיוחד שלא ליצור חקלאות מועטת־דמות, ואלמלי היינו הולכים בכל בדרכי החקלאות הממודנת הכבושות צריך היה להיות אמן מיוחד בכדי ליצור חקלאות מועטת־דמות כזו המתקיימת במחננו.

שלש הן הרשויות הכלולות בקולג' חקלאי אשר באוניברסיטות של ארצות הברית: הוראה, חקירה, הדרכה. כל אחת מהן פועלת ויוצרת בתחומיה המסוימים, לפי שטת חלוקת־עבודה קבועה מראש, הולכת בדרכה וסוללת דרכים לפי רוחה; כלן יחד מצעידות, בכחות משותפים וע"פ תכנית מאַחדת, את החקלאות למטרה אחת: להגברת היבולים ולהגדלת ההכנסות.

תחומי חלוקת־העבודה אשר בשלש הרשויות האלה מסתמנים בסדרי ההנהלה. עסקי הקולג' כלו נחתכים ע"פ חבר של שלשה, שכל אחד מהם אוטונומי ברשותו. במדינות שונות אחד מחברי ההנהלה הוא זקן החבר ובמדינות אחרות הם בעלי זכויות שוות. הצד השוה שבכל הקולג’ים הוא: המגע־והמשא המתמיד שבין הרשויות השונות ותכנית־העבודה המאַחדת.

הוראה. חק־הלמוד הרגיל בבתי־הספר החקלאיים הגבוהים הנהו כשלש או ארבע שנים. תכנית־הלמודים דומה פחות או יותר לזו הנהוגה בבתי־ספר מטפוס זה באירופה, אלא שתשומת־לב יתרה נתונה לעבודות המעשיות השונות בכל ענפי החקלאות, כמו כן לשעורים קצרים בעונות־שנה ידועות בשביל אכרים.

החקירה. בארצות־הברית מחזיקים כמעט כל המומחים החקלאים בדעה, שטוב לשחרר את החוקרים מסבל ההוראה. גם הפרופיסורים עוסקים, כמובן, בחקירה, אבל ההוראה היא עיקר אומנותם, ורוב עתותם מקדש לה. על המורה לשלוט בחומר שלפניו ולהיות מחנן בכשרון־ההרצאה ובחוש פדגוגי. אחרות הן סגולות החוקר, בהן העיקר כח החידוש וההמצאה. לא תמיד יכול איש אחד לאחד את סגולות המורה והחוקר. ההוראה גם גוזלת הרבה זמן, והחקירה דורשת את כל האדם ואינה נתנת להתפלג לשעורים. ולפיכך יש צורך בחבר מומחים מיוחדים הפנויים מכל עבודות והמקדישים את כל כחם ועתותיהם לחקירה בלבד.

מכון־החקירה זוהי תחנת־הנסיון המרכזית, המרכבה מחבר מומחים מיוחדי־מקצוע. האמריקנים מרחיקים לכת במדרגת ההתמחות. בהרבה תחנות מתפלג, לדוגמא, גדוּל עצים לשני מקצועות: משירי־העלים ותמידי־הירק; גדול־מקנה יש שנחלק לשלשה מקצועות: גדול־סוסים, גדול־בקר, גדול בהמות דקות. גדול־עופות הנהו בכל תחנה מקצוע מיוחד. במחלקה החימית שוררת חלוקת־עבודה דקה. ההשקאה היא מקצוע בפני עצמו. חקירת הקרקע על סגולותיו המכניות והפיסיקליות מחלקה מיוחדה; הבקטריולוגיה של הקרקע רשות מיוחדת; כלכלת הכפר מחלקת: לכלכלת־המשק, השוקים, החבורות. חבר המומחים אפילו בתחנות קטנות ענֵף הוא מאד, ובתחנות גדולות אין צריך לאמר. אדם המתמסר לחקירת מקצוע אחד, והאמצעים נתונים לו לתכלית זו, בטוח הוא שיחדש חדושים ויגלה תעלומות.

תחנת־הנסיון המרכזית המחוברה לסביבה ידועה והמתנה מתנאי אקלים ומתנאי קרקע ידועים מסדרת לה באזורי הארץ השונים סניפים. תחנות־הסניפים מטפלות בשאלות המקום המיוחדות התלויות בתנאי־הסביבה, שבה הן נמצאות, תנאי הטבע או תנאי הכלכלה המיוחדה שאליה צריכה להסתגל צורת המשק. תחנות־הסניפים אינן מתנהלות כתחנת־המרכז על ידי חבר מומחים מיוחדי־מקצוע, אלא על־ידי מומחה בעל השכלה חקלאית כללית השולט למעשה בכל המקצועות החקלאיים. לו אין לחקור, לגלות ולחדש, אלא להוציא לפועל את התכנית הנמסרת לו מחבר המומחים אשר במרכז. חבר זה מנהל ע"י בא־כחו, בדמות מנהל התחנה הראשית, את כל תחנות־הסניפים. התחנות גופן אינן עסוקות בהדרכה, ואינן יכלות על־פי כל תפקידן להיות עסוקות בכך. תעודתן היחידה: חקירה וחפוש דרכים להרמת החקלאות בכל ענפיה.

ההדרכה. זוהי רשות בפני עצמה, שבראשה עומד מומחה שההדרכה היא אומנותו. ההדרכה גופה היא חכמה ואמנות כאחת, כחנוך ופדגוגיה. מקצוע זה התפתח בארצות הברית וגדל ברוח ובטכניקה באין דומה לו בארצות אחרות. בקולג' יִחדוּ לו קתדרה מיוחדה. מנהל ההדרכה הנהו כאמור, אחד משלשת חברי ההנהלה בקולג'. לפקודתו עומדים “היועצים החקלאים,” שכל אחד מהם הוא בא כח האוניברסיטה במחוז מיוחד.

משרד ההדרכה הראשי אשר ליד הקולג' לחקלאות מרכב משלש מחלקות: מחלקת המדריכים המחוזיים, מחלקת המדריכות לכלכלת הבית ומחלקה מיוחדת להדרכת הנוער החקלאי.

תעודת “היועץ החקלאי” אינה חקירה, כי אם להיות הצנור המעביר את תוצאות החקירות של תחנת־הנסיון למשקים הכלכליים, וגם, להיפך, להעביר את השאלות המטרידות את עובדי־האדמה למכון־החקירה שיבקש להן פתרונים. המדריך הנהו החוליה המאחדת את שרשרת המדע ואת שרשרת המעשה. סופר חקלאי ידוע אומר: תחנת־נסיון משולה לבית־חרשת, שבין כתליו נאצרים הרבה נכסים ומונחים הם כאבן שאין לה הופכים, באין חבור־דרכים להעבירם לידי הצרכנים. המדריך החקלאי הוא המפלס את הנתיבות בין מכון החקירה ובין אנשי־השדה.

המדריך החקלאי אינו צריך להיות ע"פ סגולותיו בעל מלאכה אחת, סגולה המיוחדה לחוקר שעליו לגלות ולחדש. אדרבה. הוא צריך להיות “איש־האשכלות”, השולט למעשה בכל ענפי החקלאות, נוח לבריות ומערב ביניהן, ער לשאלות המעשיות, רב־פעלים, סדרן, מרצה ומסביר. בשאלות ספציאליות מסתיע הוא תמיד במומחי מכון־החקירה; כל הדבר הקשה יביא לפניהם. ע"פ רוב כל מחלה ופגע מתרחשים בבת אחת בהרבה משקים וכאשר טיבם יתברר לו בעזרת המרכז פעם אחת, יוכל להענות בתמידות לכל האכרים הפונים ב"שאלות־חכם" דומות. שני הצדדים מרויחים. המרכז עונה פעם אחת על שאלה אחת לבאי־כחו ואין לו צורך להענות לכל אכר לחוד. והאכרים מרויחים, מפני שהם יכלים לקבל את התשובות מוסברות ומחוורות ביותר מפי המדריך היודע את צרכיהם ונהירים לו כל דרכי הסביבה שבה הם חיים וצרים יחדיו את צורתה.

המקצוע של המדריך החקלאי הנהו איפוא רבוי־המקצועיות ורבוי־הצדדיות. כל תוצאה ותוצאה, שעברה בכור־המבחן המדעי, ונתכשרה למעשה, מובאה אליו ומוצאה על־ידו לפועל במרחבי־השדה. אחרי אשר תחנת־הסניף קבעה את זמני־הזריעה המתאימים ביותר בחבל זה או אחר, צרופי־הזבלים, מהות הזנים, שטות־העבוד, מחזור הזרעים, בא המדריך החקלאי ומשתמש למעשה בתוצאות הללו ומסדר במשקי האכרים שדות־הדרכה. אחרי אשר המחלקות להגנת הצמחים קבעו את אמצעי ההגנה ואמצעי־המלחמה במחלות ובמזיקים בא המדריך ואוסר את המלחמה לעיני האכרים על פני מרחבי־השדה. אחרי אשר המחלקות לכלכלת המשק חקרו את תנאי השוק לתבואות המשק השונות בא המדריך בחברת האכרים ומטכסים עצה על השנויים המוכרחים לבא בצורת המשק, במחזור־הזרעים, בסדור המכירה והקניה; אחרי אשר נתגלו חדושים בצרופי מנות־ההזנה בא הוא בהצעות לעשות גם במשק־המקנה את השנויים הרצויים.

במראות ידבר המדריך החקלאי לקהל הנועדים אתו; במראות ותמונות. עצות סתם, עצות שבפה, אינן מכונות את הרוחות ואינן קולעות אל המטרה. במרחבי השדה ידובב את פי האדמה. על אם הדרך יקהיל קהלות בשבתות ובמועדים, ויראה לכל אחד את ההבדלים השונים בתנובת האדמה, הבדלים הכרוכים בשטה זו או באחרת. אם בא הוא לאסור מלחמה בעכברי השדה, כל כלי זינו גלויים לעיני כל הקהל, וכל אחד יוכל להוכח מי מהם פועל פעולה נמרצה. אם בגזום מתאים השיגו יבולים יותר גדולים מהמקובל, הנה גן־ההדרכה על כל עציו לעיני כל הנאספים, והנה “הגזום הארוך” והנה הגזום הקצר", והנה התוצאות – הענפים הטעונים פירות, והענפים שרזון שולח בהם. לפעמים נמצא במעמד זה גם החוקר, שאת פרי חקירותיו מציגים לראוה. אולם החוקר יכל להיות במקרה “כבד־פה”, ואין לו כח הסברה בכדי להטות את עיני הקהל לפרי גלוייו; לעומתו עומד המדריך שהיה לו לפה ועושה את תורתו לקנין הרבים.

בשדה ידבר המדריך במראות־השדה, ובין כתלי הבית בתמונות בולטות. אחת בשבוע יתאספו אכרי סביבה ידועה בלשכה החקלאית שבמחוזה להועץ על שאלות שונות העומדות על הפרק. המדריך ע"פ רוב כליו ומכשיריו אתו. הבד מדבר: בפנס קסם או בראי־נוע! גדולה האמונה במראה־עינים מאשר במשמע־אזנים. השיחות אינן סתם שיחות מדעיות “על העצים ועל האבנים”, אלא כרוכות תמיד ב"תכלית" ובמעשה. הרבה אכרים עקשים ישנם, שאין להם נטיה להצטרף לחבורה בכדי למכור את תבואות משקם, ורוצים הכל לעשות על דעת עצמם, או עומדים במרדם לבלתי הדרג את פירותיהם לפי השעור הקבוע ומוציאים אותם השוקה בערבוביה. תועים כאלה מלמד הבד בינה בצורת “ספור־המעשה”. קורות משק עוברים על פני היריעה וכל הרפתקאותיו. ותמיד זה לעומת זה: משק המחזיק במנהגי אבות קדומים, שבעלו דופק על פתחי קונים בעצמו או בעזרת אנשי־ביניים, ולסחורתו הגרועה אין קופצים, וגלגול משק שבחר לו בדרך החדשה איך הוא צועד מחיל אל חיל ולובש צורות חדשות, בהיותו דבק בבתי־אריזה מתוקנים. במחלקה החקלאית בושינגטון הייתי נוכח כשהעבירו “בד” כזה לעיני מאות מנהיגי ההדרכה, שעליהם מוטל התפקיד להדריך ולהורות להם את הדרך איך להרביץ תורה בין האכרים.

מקום מושבו של המדריך הנהו במרכז המחוז. במחוזים גדולים יש לו עוזר קבוע. בכל יום יוצא הוא ב"פורד" שלו לאורך רדיוס ידוע – ארבעים מיל ויותר, לבקר את המשקים שפנו אליו לבקרם. כל אחד נוהג בעצמו את ה"מכונה" שלו ומטעינה ב"כלי־מלחמה" ומכשירי־עבודה שונים. כל יום יוצא הוא לרוח אחרת. יש סדר־בקורים קבוע מראש לכל עברי המחוז, וידוע בערך באיזה מקום ימצא המדריך ביום זה או אחר. בלשכה נמצאת מזכירה המטפלת בקורספונדנציה הגדולה, בסדור מגלות עפות, בחלוקת הביולטנים הבאים מהמרכז, בשיח־ושיג טיליפוני עם כל יושבי המחוז הדורשים לעצת המדריך. בין כתלי הלשכה פנימה ובחלון־הראוה מבחוץ מוצגים תמיד הטוב והרע בחקלאות, המתקדם והנחשל, זה לעומת זה. עצים בצורות גזום שונות, לדוגמא; מאוּרות עכברי שדה על קניהן, ותאיהן, ושביליהן המתפתלים, שכל העובר יעמוד, יתבונן ויפיק איזו תועלת. כל שאלה וכל תשובה, בכתב ובע"פ, נרשמות בספר, כל קריאה טיליפונית מהאכרים; ובדין־וחשבון השנתי מוסרים בהקפדה יתרה כמה קריאות טיליפוניות מנו במשך השנה.

המדריך החקלאי עובד עבודה משותפת עם ההסתדרויות החקלאיות אשר במחוזו, שיש להן מטרות חנוכיות וכלכליות, אבל לא בפקודת ההסתדרויות האלה. אחראי הוא רק בפני האוניברסיטה הכוללת את הקולג' החקלאי. אם אין הסתדרויות כאלה, עליו לארגן אותן לעדות, לקהלות ולקבוצות. אינו מקבל על עצמו שום הנהלה ונשאר רק בגבולות יועץ ומדריך. אין צריך הוא לעמוד בקשר עם הסתדרויות כאלה שיש להן תכונה מסחרית טהורה, ואצ"ל שאינו יכול להיות ע"פ תפקידו סוכן או בא־כח של איזו חברה שתהיה.

בשלש מלים רגילים לציין את תפקיד המדריך החקלאי: אינפורמציה, דמונסטרציה, אורגניזציה, ובשלשה מקצועות משתרעת שדה־פעולתו: בחנוך, בטכניקה, בכלכלה. עליו להגשים למעשה את תוצאות החקירות, לארגן חבורות למכירה ולקניה משותפות, לסיע בסדור האשראים, קופות־החסכון, ההבטחה באחריות.

אחת בשנה מתכנסים לועידה כללית כל המדריכים החקלאיים של המדינה לחלופי־דעות. בו בזמן עושים הם סבוב לארכה ולרחבה של כל המדינה, וכל אחד מעביר לעיני חבריו את הפעולות שפעל בשדה־ההדרכה במחוזו ואת מעשי־ידי החקלאים בכלל. בסבוב זה משתתפים מומחים שונים של הקולג' המרצים אגב תיור זה על החי, הצומח והדומם הנפגשים בדרכם בעברם אזורים שונים. הסבוב מסתיים בשעורים קצרים הנתנים מהפרופיסורים להמדריכים כמעט בכל ענפי החקלאות. השעורים האלה נמשכים כשבועים. הנהלת ההדרכה עומדת על המשמר, שחבריה ימצאו תמיד על מרום תעודתם, ולא רק למנוע בעדם שלא יהיו מהמפגרים ושלא ישכחו את משנתם, כי אם להמריצם לקנות תמיד דעת וללכת צעד בצעד עם חדושי המדע והטכניקה בחקלאות.

ככל מפעלי אמריקה גם מפעל זה הנהו בן המדות הרחבות. מ־2,936 גלילים (קונטיות) שארצות־הברית מונות, 2,300 יש להם מדריכים מחוזיים. האכרים שהנהיגו דמונסטרציות בשדותיהם מונים למעלה מחצי מליון. גודל שטח השדות האלה מגיע לחמשה מליון אקר. מספר המיטינגים מתקרב למאה וארבעים אלף, מספר הפרמרים שהשתתפו במיטינגים האלה מגיע לשבעה מליון. מליון ומאתים אלף בקורים עשו המדריכים החקלאים. למעלה מששת אלפים מומחים עסוקים במקצוע ההדרכה למעשה. חמשה עשר מליון דולר מוקצבים לשנה למטרה זו. בקליפורניה בלבד עובדים כארבעים מדריכים מחוזיים ראשיים, מלבד עוזרים, למעלה מחמשה עשר אלף חוות פונות למדריכים בשנה; למעלה מעשרים וששה אלף תיורים נעשו; קרוב לחמשת אלפים אספות נקראו, למעלה ממאתים אלף מבקרים השתתפו בהן. והתוצאות מתבטאות גם כן במדות אמריקה. כמאתים פרמרים הקדישו את כל תשומת־לבם להשבחת־הזרעים; למעלה מחמשים אלף אקר נזרעו בזרעים מובחרים. למעלה מאלף ומאתים פרמרים זרעו 233,641 פפונד תירס מובחר. למעלה מאלפים חוות זרעו יותר ממאה וארבעים אלף בושל חטה מובחרה. בשטת הגזום החדשה הגבירו את יבולי האפרסקים; בשטות ההזנה – את תבואת החלב. כל המספרים הגדולים האלה מצטרפים ממפעלים קטנים, שכל אחד מהם הוא בן מחוזו המגבל; ולא ארצות־הברית כלן בהיקפן הענקי יכלות להיות לנו לקו במפעלינו אנו; אלא מחוזים בודדים, ובמדינות לא עשירות ביותר, יכלים וצריכים להיות לנו לעינים.

כלכלת הבית. ממשלה זו כלה היא ברשות נשים, ומשתרעת מושינגטון הבירה עד לשכה חקלאית בכפר נדח. בלשכה לכלכלת הבית אשר במחלקה החקלאית בושינגטון אפשר לראות את ארג־היום במשכנות־השדה הפזורים במדינות השונות על פני יריעה כוללת ומרוכזת. כל טוּב הבית: פירות־שמורים, בשר־כבוש, משקאות מעודדים, עבודות־יד, מעשי־אפיה, מעשי־מרקחת. הכל ערוך בטעם ובמשטר, הכל מבריק: הקליפה והתוך. הצנצנות, הבקבוקים, הקופסאות, “התנורים נעדרי־האש”, הכלים והמכשירים – תערוכות שלמות. הכל מראה שאין מגמת החקלאות להושיב אנשי־השדה בתענית ולהעבידם בפרך. הכל ערוך אמנם לעבודה מתמידה, אבל גם לחפוש דרכים איך לעשות את העבודה מושכת ונעימה כאחת. המראות העוברים נגד העין נהדרים ונשגבים כאחד בגודל מדותיהם ומהלכים אימים על כל אחד מאנשי־שלומנו. אבל כשעוברים מעיר־כפר לעיר־כפר ומנוה־שדה לנוה־שדה בחברת המדריך החקלאי והמדריכה לכלכלת־הבית. ומשהים עין על התמונות הבודדות, ומתבוננים למלאכות־הבית ותוצרת־הבית בהיותן “על־האבנים”, יפוג הפחד. המדות האלה לא רק שהולמות הן את שעור־קומתנו, כי אם אין לחקלאות שלנו אפשרות־קיום בלעדיהן.

כל המפעלים הנעשים על־ידי המדריך המחוזי בתחומי השדה והמשק הרחב יעשו על־ידי המדריכות הממונות על סדור כלכלת־הבית בחוג המשק הצר. בשמור ירקות, בכבוש פירות ובשר, בעשית חמאה משומרת ומרקחות שונות על־ידי־נשי החיל, עקרות־הבית, ביתרון תוצרת על בתי־החרושת המיוחדים למטרה זו. בימי המלחמה ספקו נשי הכפר את צרכי החילים אשר בחזיות הרבות בקופסאות שמורים האלה; ובימי שלום הפירות הללו, שהנם תוצרת־בית, הם בני־התחרות בשוק. הנשים מאורגנות בשדה עבודתן הן כהגברים בשדה־עבודתם הם, ומטכסות עצה מזמן לזמן בדבר השבחת אמצעי התוצרת: מכשירי מטבח, כלי־עבודה, כאשר יטפלו הגברים בשאלות הצפות ועולות בדבר מחרשות, טרקטורים, מכונות־קצירה ומכונות־דישה. אין מלאכות פשוטות ומלאכות עילאות בתחומי החקלאות. הכל חכמה ואמנות. אפיית הלחם, והתקנת התבשילים, ועריכת מטעמים מפרי האדמה, – כל המלאכות האלה התעלו למדרגת מדע, כאשר עלתה למדרגה עליונה זו המלאכה להוציא במעט עמל ובמעט הוצאות את היבולים היותר גדולים מהאדמה ואת ההכנסות היותר גדולות מהמשק. ואין עמידה וקפאון במקצוע זה, כאשר אינם בחקלאות בכלל. ועקרת־בית הרוצה לעמוד על מרום־תעודתה בחוג־פעולותיה צריכה להוסיף לקנות דעת ולהשתלם, כאשר יעשה בעל המשק בחוג־פעולתו הוא. בכל קולג' חקלאי מיחדים מדור מיוחד, ומדור רחב־ידים מרכב וענף, לכלכלת־הבית. מכון זה מעמיד תלמידות רבות השמות להן לתעודת־חיים לבנות את משק־הבית ולשכללו, והן הן המדריכות והמרביצות את התורה שהביאו מבית־מדרשן בין אוכלסי הכפר.

* * * * *

ההדרכה כפי שהיא מסודרה אצלנו אינה יכולה לכון את הרוחות למטרה מסוימה. אף לא תוכל להעביר לרחבי־השדה את תוצאות תחנת־הנסיון, גם כשהיא תהיה מלאה וגדושה בפרי חקירה. זוהי טעות גדולה מאד לחשוב, כי חברי התחנה יכולים בזמן אחד לחקור ולהדריך. אלו הן שתי רשויות מיוחדות. הנודד אינו פנוי לחקירה, והחוקר אינו פנוי לנדידה. המדריכים מיוחדי־המקצוע אינם מספיקים בשום אפן לסובב את כל הארץ אחת בחודש. אם ביום אחד מקבל הפטלוג או האנטומולוג ידיעות מרוחמה, מהעמק, מגליל העליון ע"ד מחלה שפרצה בטבק או מזיקים שפשטו עליהם אינו יכל לתת שום הדרכה. כמו כן אין אפשרות לאיש אחד לסדר הגנת הצמחים ולסדר שדות־הדרכה.

שטת־הדרכה העומדת על חבר מומחים מיוחדי־מקצוע אינה יכולה להוביל לתכלית הנרצה. אם נקבע לכל הארץ מגדל טבק אחד, מומחה אחד לגדול־מקנה, אחד לגדוּל עופות, אחד לפלחה, אחד למטעים, אחד לכלכלת־המשק וכיוצא לא נספיק. הנסיעות התכופות מיגעות את המדריכים, ואין להם אפילו שהות לעין בספר, להביא סדר בהלך־מחשבתם, לעבד במוחם את חומר ההסתכלות. ואנשי־השדה אינם מפיקים תועלת מבקורים קצרים ומשיחות־חולין חטופות. ואם לקבוע לכל מחוז חבר מומחים, הלא אין לנו אפילו האמצעים לסדור חבר מדריכים אחד לכל הארץ.

כל מוסדי־ההדרכה בארצות־הברית ובארצות מתוקנות באירופה, “המורים הנודדים” בגרמניה, “הקתדרות הנודדות” באיטליה, ה"זמסטוה" ברוסיה, הם מוסדים מחוזיים. אין כאן המקום לעמוד על ההבדלים הדקים בשטות־ההדרכה אשר בין ארץ וארץ, הצד השוה שבכלן הוא כי המדריכים אינם מיוחדי־מקצוע וכי שדה פעולתם משתרעת בתוך תחומי מחוז ידוע. ואין לראות את כל הארץ כמחוז בארצות אחרות. ארצנו אמנם קטנה היא וחקלאינו מעטים הם, אבל מחולקה היא לאזורים טבעיים שונים, ואנשי־השדה שלנו אינם אכרים־מלידה כי אם יוצאי־ערים. והנסיון מראה לנו כי מדריך לכל הארץ אינו שולט בחומר שלפניו. לכל מדריך בארצות הברית יש 12–10 מרכזים מקומיים, ומבקר הוא כל מרכז אחת לחודש; מקובל כי יותר מ־13 מרכזים אי־אפשר למסור לאיש. כי באופן זה צריך המדריך לבלות בדרך 13 יום במשך החודש. ע"פ סדר־ידוע שקבע כותב הטורים האלה למדריכים אחדים יוצא שכל אחד צריך לבלות בדרך 24 יום, וגליל התחתון אינו נכנס בחוג־עבודתו.

הצעתי היא אפוא פשוטה. לחלק את הארץ, לפי שעה, לארבעה גלילים חקלאיים: יהודה ומקום מושבו של המדריך – יפו, שומרון ומקום מושבו של המדריך – חיפה, העמק ומרכז ההדרכה – נצרת. גליל התחתון והעליון ומרכז ההדרכה לפי שעה – טבריה, וכאשר יתרחב גבולנו – מדריך מיוחד בגליל העליון, ומרכזו בראש פנה.

שטת־ההדרכה תהיה זו המקובלה בארצות הברית וקנדה. המדריך הוא חקלאי מעשי בעל השכלה, בא־כחה של תחנת־הנסיון, מוציא לפועל במחוזו את התכניות השונות של חבר המומחים שבתחנה: שדות־הדרכה, לקיחת דוגמאות של קרקע, של זבלים לבדיקה, מסדר הגנת הצמחים במחוזו, הגנת הבהמות, השבחת הגזעים, ספרי־החשבון, הוא המתוך בין מוסד החקירה ובין החקלאות המעשית. עובדי האדמה פונים תמיד אליו והוא פונה אליהם, והוא גם מביא בפני מוסד החקירה בשם האכרים את הפרובלימות המתיצבות מזמן לזמן בסביבתו החקלאית. ומפני שחוג עבודתו מצטמצם במחוז אחד יוכל להמצא במגע תמידי אתו ולא כאורח נדיר נוטה לבקור מבהל.

במקום שאנו רודפים בחקלאות אחרי החדוש ואחרי המקוריות היתרה מוטב שנתן עין בשטות מקובלות, ולחקות בדעת ובשכל מעשי אחרים. בבאנו להיות מקוריים בחקלאות איננו סוף סוף אלא מחקים, והמקוריות אינה מתבטאת אלא בסלוף הישר; ובבאנו לסלול דרכים איננו אלא מגששים ותועים בתוהו לא דרך. מעשרה ספרים טובים אנו עושים אחד רע, שכלו אינו אלא לקט, במקום שהדרך כבושה לפנינו לתרגם ספר אחד טוב. וככה גם נוהגים אנו במפעלינו. במצב השורר צריך להיות אמן מיוחד שלא ליצור חקלאות מועטת־דמות, ואלמלי היינו הולכים בכל בדרכי החקלאות הממודנת הכבושות צריך היה להיות אמן מיוחד בכדי ליצור חקלאות מועטת־דמות כזו המתקיימת במחננו.

קלובים חקלאים לנוער בכפר

הקלובים החקלאים, זהו מפעל שאין דוגמתו בשום ארץ ואשר בו יכולה אמריקה להתפאר. במחלקה לחקלאות אשר בושינגטון קבועה למפעל זו לשכה מיוחדת, מרכבה מאד וענפה מאד. גם בלשכה זו מתגלים על פני יריעה רחבה ומרוכזה פני הנוער החקלאי אשר במרחבי ארצות־הברית. כנוס מיוחד במינו. התמונות מספרות. פנקסי הצעירים, העובדים עבודת־יצירה עצמית תחת הדרכת חבר־מורה, מתנים את מעשי־ידיהם. ימים אפשר להתהלך בלשכה זו לדפדף בתמונות, להפך ביומני הנערים והנערות, יומני העבודה, לבדוק את התכניות, החשבונות של ההכנסות וההוצאות, רשימות ההסתכלות המעמידות את הקורא על כל פרטי מהלך־העבודה ועל קורות החי והצומח שכל אחד טפל בו. גם ברשות זו תהלך אימים התמונה הנשגבה ברחבי־מדותיה. אולם בעברך עם “מנהיגי” הקלובים מנוה־שדה לנוה־שדה, ממשק נער למשק נער, ובהסתכלך בעבודת היצירה השקועה בערוגות מיועדות לזרעי תירס או בזוג עגלות גזעיות, שנער קטן נוהג בהן, או ב"הליכות־הבית" של נערה המגדלת כתריסר תרנגלות משובחות, תוכח כי צורות “משקי זעירים” כאל לא רק שהולמות הן גם את שעור קומתנו, כי אם הן דרושות לנו כלחם־חקנו; כי בלעדיהן לא יבנה המשק הביתי, ובלעדיו לא תבנה ולא תכונן החקלאות בכלל.

המגמה. קבוצות צעירים וצעירות מגיל עשר עד שמונה עשרה מתאגדות לאגודה בהשגחת חקלאים מנוסים. הקבוצות מתאחדות להסתדרות גדולה במטרה אחת משותפת.

המטרה המונחה כבסיס בכל העבודה היא השגת ריוח מתבואות השדה ומענפי חקלאות שונים. הריוח גופו צריך למצא את תקונו “במזומנים”. אין לערבב עבודות אלה בעבודת־שדה ובעבודת־בית הנעשות בגני בתי־ספר ובמטבחי בתי־ספר. בהן התורה העיקר, ואין הצד הכלכלי מכון לא את יצירת התכניות ולא את ההוצאה לפועל. בקלובים התורה והמעשה שלובים ודבקים; הריוח מונח ביסודם, כאשר הוא עיקר בכל משק כלכלי. קלובים ראויים הם לשמם אך ורק אם חבריהם “עושים כסף” – ובדרך ההתחרות! ותבואות שדותיהם צריכות להיות בנות־התחרות בשוקים.

הסיסמא. מוסדות הצבור והמדינה מכלכלים את הקלובים בידיעות עיוניות ומעשיות ומצידים אותם בדרכם בכל כבושי המדע והטכניקה המובילים להגברת התוצרת בחקלאות, אם ישתמשו בהם בשכל ובדעת למעשה.

נערים ונערות החפצים “לעשות כסף” מעבודת־האדמה וחפצים שיורו להם את הדרך נותנים עין בתכנית אחת, לפי תנאי הסביבה והמקום, וכל אחד מוציא לפועל את התכנית הזאת. בוחרים, לדוגמא, בתכנית לגדול־תירס, או אספסת, או גדול־עגלים, או גדול־עופות. כל אחד חיב לראות בשדה־פעולתו שתחם לו משק כלכלי, להתמסר לו כאשר יתמסר האכר לאחוזתו בהיותה מטה־לחמו, לצפות כמוהו לריוח הנקי, ולאזור את כל הכחות שריוח נקי זה יתקבל כתום שנת־העבודה. ביסוד כל אגודה כזאת מונחה התחרות חברים חפשית. בחסר אחד התנאים האלה אין לקוות להצלחת קלוב.

היקף המשק. גודל השטח הנמסר לעבוּד הנהו מדונם עד ארבעה לפי המדות שלנו. בכלכלת חיות־הבית: מפרה אחת עד שתים; יש אשר מתאחדים נערים אחדים לקבוצה ומכלכלים מעשר עד עשרים פרות. צעירות מקבלות החלק העשירי של אקר (אקר = 4 דונם) לגדול ירקות ולעשית שמורים או שני תריסר תרנגלות.

אופן הסדור. מנהיגי הקלובים נבחרים מב"כ האוניברסיטה; הם ברובם תלמידי הקולג'. ב"כ האוניברסיטה מבקר פעם בחדש את הקלובים. מורי ביה"ס הכפרים מסיעים בהוראות בבית־הספר. בעונת־הצמיחה מבקרים את החברים בחוות. אחד המורים או עסקני המקום מתנדב להדריך את נערי המקום בעבודתם ונמצא במגע עם המחלקה להדרכה אשר על־יד הקולג' החקלאי.

בתחילת שנת־העבודה מתכנסים החברים לועידה להועץ בדבר בחירת מיני התבואות הבאים בחשבון בשביל גידול. תנאי השוק הרצויים ביותר הם המכריעים. גידולי־המקום המבטיחים את ההכנסה היותר גדולה נעשים איפוא לנושא מאוויי החברים ולנושא הוכוחים באספות.

כל קלוב הנהו חלק מההסתדרות הכללית של הקלובים הלאומיים אשר בארצות הברית; אבל כל אחד מתחיב לגדל, לפי ראות עיניו, מין ידוע מצמחי התרבות המתאים ביותר לתנאי המקום ולא מינים אחרים.

החברים הם בני גיל בית־הספר החפצים להרויח כסף מיגיע כפיהם. למטרה זו בוחר כל אחד חלקה מיוחדה באחוזת אבותיו או לוקחה בחכירה מאחרים. אולם גם כשהוא משיג את החלקה באחוזת אביו עליו להביא בחשבון את דמי החכירה. כי ההוצאות וההכנסות מתנהלות בדיוק, ובסוף העונה מוגשות הם לחבר־השופטים.

החברים מעבדים תכנית־עבודה מפרטת. מצטידים במחברות לרשימות הסתכלות בשדה; רשימות שעות־העבודה יום יום; רשימות מדויקות של ההוצאות וההכנסות. בתכנית־העבודה מפרטים: התקציב של ההוצאות וההכנסות המקוות, שטות־העבוד לפי־העונה, שטות־הזבול, הזריעה. ברשימות ההסתכלויות: מחלות ופגעים. המשק הזעיר הזה מתכלכל לפי תקנות משק כלכלי מתוקן ולפי סדרי משק מדעי. העובדים הזעירים מקבלים ממנהיגיהם תורות שבע"פ ותורות שבכתב: ביולטנים, מגלות־עפות, חוזרים, קונטרסים – ספרות מקצועית מתאימה לגילם, ועל־פיה מכלכלים הם את עסקי משקיהם. פעמים בחדש מתאספים החברים בשדה או בחוה מופתית לדון על השאלות העומדות על הפרק. האוניברסיטה ממציאה רשימה מסודרת לכל חדשי השנה ע"ד נושאי האספות. בסוף העונה ממציא כל חבר לידי מזכיר הקלוב את כל החשבונות והרשימות. התבואה נשלחת לתערוכה בלוית חבור: איך גדלתיה? חבר השופטים מרכב משלשה נבחרים ע"י הקלובים. המדריך המומחה הנהו יושב־ראש.

ההתחרות. רק חברים יכלים להכנס להתחרות. כל־אחד בורר את הזרעים, מגדל את הצמחים, קוצרם ואוספם לבדו. מביא את רשימותיו וכותב חבור ממש מאוד עד אלף מלים. את התבואות משקו מביא הוא בעצמו לתערוכת הקלובים הכללית.

תבואות ההתחרות. פולים ומיני קטניות 1/2 אקר, תירס 1 אקר, תפוחי־אדמה 1/4, ירקות 1/2, משתלות 1000 שתילים, בצלים 1/8, בטנים 1/4 אקר. חבור 1000 – 500 מלים: איך גדלתי את תבואותי?

חיות־הבית. שני תריסר תרנגלות לתבואת ביצים במשך ארבעה חדשים. שלשים אפרחים ושלשה תרנגלים עד גיל של שמונה חדשים. שש כוורות דבורים במשך שמנה חדשים. שתי עגלות או שתי כבשות במשך שמונה חדשים.

בפרסים זוכים לפי הציונים האלה: היבול היותר גדול ל־1/4 אקר – 30 למאה, הרוח היותר גדול – 50 למאה, איכות של עשר שבלים מובחרות – 10 למאה, החבור – למאה, ס"ה –מאה.

חיות הבית נבדקות ע"י חבר השופטים במעמד הקלובים על סגולותיהן המיוחדות: בהמות־מריא, בהמות־חלב, תרנגולות לביצים ולבשר; הזרעים, השתילים נבחנים על טיבם.

הפרסים. לזוכים קובעים פרס, והיא נסיעה לעיר האוניברסיטה. כל הזוכים מסתדרים למסע אחד, תוקעים אהלים במקומות החניה ובמגרש האוניברסיטה חונים, שומעים הרצאות ושוב נוסעים ורואים את “העולם הרחב”. יוצאים מחנות של מאה, מאתים ושלש מאות חבר. גם טיול במרחק של עשרת אלפים מיל נעשה. מטרת התיור: בקור קלובים ועבודותיהם ובקור מרכזי המדע החקלאי.

הקלובים המתארים מתיחסים על בתי־הספר התיכוניים אשר במשכנות־השדה. אולם מתקיימים גם קלובים אלמנטריים. ההנהגה נתונה בידי באי־כחם של בתי־הספר התיכוניים. היחס שביניהם ובין בתי־הספר האלמנטריים בנוגע לסדור ההדרכה בקלובים הנהו דומה ליחס שבין הקולג' החקלאי ובין בתי־הספר התיכוניים.

תכנית־העבודה בבתי־ספר האלמנטריים דומה לזו הנהוגה בבתי־הספר התיכוניים. פה יבקר מומחה מהאוניברסיטה ושם יבקר מומחה מבתי־הספר התיכוניים. קבוע אותו הסדר: יועיד המומחה את התלמידים בביה"ס ובעונת־העבודה – בשדה.

התוצאות. עבודת הנוער מכניסה רוח חדשה לבתי־האבות. קנאת אכרים מרבה חכמה, מרבה כשרון־המעשה, מרבה עבודה והתאזרות הכחות.

הילדים הנהיגו גזעים משובחים והנמושות והאבות המפגרים היו מוכרחים ללכת בעקבותיהם. הילדים הנהיגו מכירות פומביות, ואלה שגדלו גזעים משובחים במערכת החי והצומח זכו לפרסים.

בכל ארצות הברית מגיע מספר מנהיגי הקלובים למעלה מאלפים. אלף ומאתים מהם נתנו הוראות ל־ 527.723 נערים ונערות. למעלה משני מליון נערים ונערות נרשמו לחברים בקלובים. ברוב המדינות נחלקים ביניהם פרסים שיש להם ערך חנוכי. הזוכים בפרסים נשלחים ע"י המדינה לגמור את חק־למודם המלא בקולג' או להשתלם בשעורים קצרים או לעשות טיול מדעי. קלובי התירס בלבד הוציאו למכירה 313.778 בושל. קלובי תפוחי־האדמה 646.502 בושל.

למעלה מששה מליון דולר הגיע שוים של חמרי הכלכלה שהוציאו הקלובים, ועלו לחברים רק בשני מליון וחצי. בתחילת שנת 1917 היה מספר חברי הקלובים בקליפורניה מאתים ובשנת 1918 הגיע קרוב לשלשת אלפים. שטח קרוב לאלף אקר אדמה היה מקצה לדמונסטרציות. גדלו כאלפים חזירים, כחמש מאות כבשים, כארבעת אלפים תרנגלות. ערך התבואה שהוציאו הגיע לסכום של 67.321 דולר, קלוב אחד באחת המדינות הוציא למכירה 175.5555 צנצנות שמורים במחיר 29.400 דולר. בפלורידה הוציאו 5000 כדי תאנים משובחות. שלש ילדות קבלו ע"ע להכין כ"א אלף כדים. בשנת רזון אחת הוציאו למכירה 105.639 פונד עגבניות במחיר 6070 דולר.

ואחרון אחרון: הספור הידוע הנדפס כדוגמא חיה, המסופר מפה לפה ומעל הבד. רות, בת ארבע עשרה שנה, שגדלה במשפחה גדולה של אחד עשר ילד, בבית אפל וצר. וע"פ אמנת־חלופים, שעשתה עם נגר ספקה לו היא את צרכיו בירקות ובשמורים והנגר מצדו חלף פירותיה הפך את הבית האפל לבונגלו מרווח ומלא אור. בשנה השניה לעבודתה הוציאה למכירה שבע מאות צנצנות עגבניות ושבע מאות וחמשים שעועית שמורים. החזיונות האלה אינם מיוחדים במינם, כל מחוז ומחוז יודע להבליט חזיונות משמחים מאלה.

לכל הקלובים יש תלבשת־שרד עם סמל של פרח שטוח בעל ארבעה עלים שעל כל אחד מהם מצוירת אות H המציינת באנגלית ראשי ־תבות של: הראש, הלב, הבריאות, הידים.

צבא גני בית־הספר בארצות הברית

גני בתי־הספר. כל בית־ספר חיב לסדר גן שיתן אפשרות לתלמידיו להשתגר בענפי הגננות השונים. הגנים האלה קובעים טפוסים שונים, לפי המטרה שכל בית־ספר מתוה לפניו.

1.  הגן למופת. תעודת גן מטפוס זה היא להדריך את התלמיד ולהקנות לו ידיעות איך לסדר את הגן שליד ביתו. גן ביה"ס משמש איפוא בעיקרו לשעורי הסתכלות בבחינת: כזה ראה וקדש! העבודה עצמה עושה התלמיד בגן המיוחד לו ליד ביתו.

2.  הגן הצבורי. בתכנית־הלימודים נוהגים לקבוע שעות ידועות לעבודה בגן, לתכלית זו משמש מגרש בית־הספר. התלמידים עובדים בצבור, ואין לכל אחד חלקה משלו.

3.  הגן המחולק. בתחילת השנה מיחדים לכל תלמיד חלקה שלו, וכל אחד מעבדה בעצמו ומטפל בצמחיו. גן כזה טוב ביחוד בשביל ילדים שאין להורים חלקת אדמה שלהם.

הרבה מעלות מונים בגנים כאלה. העבודה בצבור מפתחת את רוח החבורה והעזרה ההדדית. מפני שהאחד תלוי בעזרת השני, מחמת הכלים והמכשירים המשותפים וחלוקת־העבודה המונחה כיסוד בכל הסדור, מתרגל הוא להכיר בזכויות חברו ולהתיחס אליהן בכבוד. העבודה החד־גונית מתנמרת. האויר והאור מביאים לערות המחשבה, העבודה עצמה משעשעת; כחות־הטבע, החי והצומח, באים לידי גילוי לעיני העובדים הקטנים, וממריצים אותם לחלופי־דעות. גם מדעי־טבע הנלמדים בין כתלי בית־הספר מתבארים ומתחורים בעקבות ההסתכלות הישרה. ומפני שכל העבודות האלה נעשות ע"פ הוראות המורה ותחת עינו הפקוחה, מתרגל גם התלמיד להוציא מתחת ידו עבודה מתוקנה. לגנים מטפוסים המנויים היתה תמיד השפעה גדולה על גנים פרטיים. שבעים וחמשה אחוזים מהעובדים בגנים כאלה הצליחו הצלחה יתרה בגני הבית.

גני־הבית. לעומת גני בית־הספר יש לציין כטפוס מיוחד את גן־הבית. יתרונותיו הרבים מונחים בשדה היצירה העצמית. המגמה שבסדור גנים כאלה היא להטיל חובות על הנוער כלפי החברה בדרך העבודה העצמית, להרגילו לתת דבר־מה לחברה ולא רק לקחת ממנה; בשטח שגדלו שלשים מתר מרובעים, אם נעבד הוא כהלכה, אפשר לספק צרכי משפחה קטנה בת ארבע נפשות בירקות. כל ילד וילד בגיל בית־הספר יכל לשלוט בחלקה כזו ולהפיק ממנה תועלת כלכלית.

המטרה היא חנוכית וכלכלית כאחת. הילד מתקשר לביתו ולגנו. הכחות המתבזבזים לריק ברחוב נאצרים ומוצאים לברכה. כחות־היצירה ערים תמיד. העבודה משעשעת את הקטעים ומקרבת לטבע את הגדולים. העזרה העצמית והאחריות באות לידי גלוי עוד בשנות הילדות. עוד מנעוריו מתרגל האדם להיות קוצר ואוסף את פרי עמלו.

שלשה הם סוגי גנים כאלה: גן שכלו נמסר לעבודה לרשות התלמיד בלבד, חלקה בגן המיוחדת לתלמיד, וגן משותף לכל משותף לכל בני־המשפחה. סדרי־העבודה בגן־הבית דומים איפוא לאלה הנהוגים בגני בתי־הספר: עבודה בצבור ועבודה ביחידות.

סדור הגנה. תכנית הגנה נבחנת ע"י המורה וטעונה היא אשורו. לפי סדר קבוע מבקר המורה את הגנים השונים הנמצאים תחת השגחתו ונותן הורות לכל תלמיד ותלמיד. הבקורים האלה מביאים אותו במגע קרוב עם חיי המשפחה של התלמידים ונותנים לו את האפשרות לעמוד על אופיו של כל תלמיד ועל נטיותיו. המורה יוכל להיות רב־פעלים רק אם יודע הוא את בית הילד.

בימי החופש מתכנסים בעלי הגנים לועידה כללית. עורכים תערוכות, מוציאים עתונים מקצועיים, מסדרים נשפים, מבקרים בצבור את הגנים של החברים. לכל שיחה קובעים זמן של ארבעה רגעים. מדעי ביה"ס מסתברים מתוך העבודות בגן. הכל נעשה ברוח הגדולים: גם העבודה, גם סדר החגיגות; יוצאים ברוב עם ובהדוּר – בדגלים, במודעות ובתמונות.

עיקרי ההסתדרות. תגברת התוצרת מונחה כיסוד בכל ההסתדרות הזאת. ביצירת ערכים כלכליים יש לראות אחד מאבות הגורמים והמניעים בחנוך הרוח והגוף.

כל אחד חיב מנעוריו ליטול חלק במלחמת־הקיום הקשה, להביא משלו, מעמלו ומיגיע־כפיו, לספק בעצמו עד כמה שאפשר את צרכיו ההכרחיים. הכלל הוא: העלה על שלחנך עד כמה שאפשר מפרי עמלך: ירקות, פירות, חלב ותבואות חלב.

מכר את עודף תוצרתך בצורת חומר חי או חומר משומר. בית־הספר משמש תמיד למופת בגנו. גן זה הוא המדריך וגן־הבית הנהו העובד.

בתקופת העבודה מבקרים התלמידים לבדם או בלוית מדריכם את הגנים השונים. בתקופת האסיף באות ההצגות, התערוכות, המכירות הפומביות. כל החגיגות נעשות בבית־הספר.

צורת ההסתדרות. צבא גני בתי־הספר אשר בארצות־הברית נמצא תחת המפקדה הראשית של הקולג’ים. צבא זה נושא בין הנוער העירוני אותו האופי שיש לקלובים החקלאיים בכפר. המחנה מסודר בצורת גדוד: מפקד, אופיצר ושני סגנים. מנהיג המחנה הנהו מורה. מספר החילים בפלוגות של 10 – עד 150. ההוראות נתנות במחלקה בביה"ס בעזרת שעורים קבועים, ומחוצה לו ע"י גליונות מעופפים, פנס־קסם. מורי ביה"ס נוטלים חלק בראש במפעל חנוכי זה.

תכנית החליפות ( Rotation Plan)

הדעות והעיקרים. נפש כל ילד וילד מחננת ע"פ טבע בריתה בגודל הסמוי מן העין הרגילה. גודל זה הוא גם נסוך־תרדמה ברוב המקרים. עלינו איפוא קודם כל לחפשו, ולאט לאט לעודדו לפעולות ולמעשים.

הדרך היחידה היא למצא את האפשרות, איך לחדור יום יום ללב הילד ולמצא את המפתח לתעלומות שבו. מפי השאלות שהילד רגיל להקיפנו בהן יכולים אנו לעמוד על תכונותיו ועל המקורות הצפונים בו. מה הם איפוא החזיונות המעוררים שאלות במוח הילד? האם שרשים הנדסיים? הרדיוס של המעגל? לא ולא. שאלות מעוררים החזיונות המקיפים אותנו יום יום, ושעה שעה: הדברים שאנו אוכלים, לובשים הצמחים אשר מסביבנו – החטה, השעורה, צמחי־דגן; החי המופיע לעינינו: בקר, סוסים, צאן – כל הדברים שנוצרו בשבילנו.

חנך איפוא את הילד לפי רוחו ודרכו ובאר לו בדברים המדברים ללבו ולחושיו. ספרים סתם? מלים לא יחרושו שדה, דברים לא יבנו בית, לא יפתחו את האנושות, לא יקימו לאום גדול. ספרים אינם תכלית בפני עצמם אלא אמצעי. ומכשירים במה יחשבו, אם האדם אינו יודע איך להשתמש בהם.

מי שקורא וקורא ואינו עושה, ואינו משתמש למעשה בפרי קריאתו דומה היא לחורש ואינו זורע. מרבה ספרים, מרבה ידיעות מחוץ לסביבת הילד, הריהו רק מרבה שעמום, ממית את נטיות הילד הבריאות והטבעיות, ממית את בית־הספר. כי קשת המחוגה בהיקף גבעול התירס מענינת את התלמיד יותר מאשר דיאמטר של הירח. התירס נוגע ישר לחייו. מקטר הירח לא קר ולא חם לו.

החיאת הלימודים. המטרה העיקרית היא להחיות את בית־הספר, להפיח נשמה בכל המדעים הנלמדים; ולהחיות את הלמודים אפשר אך ורק, אם הסביבה, אשר הילד חי בה ומתוכה הוא יונק, משמשת לנושא תמידי של למודי בית־הספר.

אם הילד רוצה להבחין בין שבלת טובה ורעה אינו פונה אל הספר אלא שואל ישר את פי האדמה; הוא הולך אל השדה, אוסף שבלים ושוקלן. ככה עושים אבותיו, ככה נוהגים יום יום השכנים. כאן יש מגע ישר, מגע חי עם הטבע. זהו נושא חי ללמודים. הסתכל איפוא בספר־הטבע, הפוך והפוך בו וספרי–ניר עשה כמלואים.

כשבאים להעמיד את התלמידים על טיב העשבים, יעבירו לעיניהם את נושא הלמודים במראות. זורעים חלקת חטה נקיה וחלקה מקבילה מעורבת עם עשבים רעים. והוא הדין בחטה בריאה, נגועה בחלודה או מוכת שדפון. בפועל לעשות את הדברים!

לא על־פי הספר תזרע האספספת. מתוך עבודה והסתכלות כאחת מעמידים את התלמיד על השטה הטובה, הבדוקה והמתוקנה ועל השטה הרעה והלקויה. העבודה מלמדת, אח"כ מעיינים בספר. במטרות שונות נזרעות חלקות מקבילות: זו לעומת זו. הן פוקחות את עיני המתלמדים. על־פיהן הוא מתרגל לעמוד על ההבדלים השונים שבמרחבי השדמה. ההשואות מעמידות אותו על חפוש הטעמים עצמם, והבאורים יחפש אחר־כך בספר.

אחד הצליח בגידול חטה, השני לאו. האחד ברר את הזרעים, השני לאו. האחד חטא אותם, השני לאו; מהשדות של הוריהם יוצאות השאלות, והחלקות המקבילות בגני בית־הספר משיבות את התשובות. פרובלימות חיות מתיצבות. הכל מתעורר. גם החשבון, גם השעור, גם המדידה. כמה קמצו בעבודה בלי הבחנת זרעים וכמה הרויחו על־ידי העלאת היבול דרך ההבחנה, דרך מכונה טובה, דרך גזע משובח. גם הכתיבה היא אחרת. הילד כותב על דברים ממשיים ולא מפשטים. הוא כותב על יתרונות שטות עבודה זו או אחרת לא מתוך שמיעה, אלא מתוך הסתכלות ישרה. מתוך העבודה הוא בא בעצמו לידי מסקנות שלו, מחשב את חשבונותיו וחי בהם, ועל התוצאות האלה הוא כותב.

תכנית הלמודים. ארבע שנות־הלמודים, כל אחת מהן מקדשה לתכלית מיוחדה. אין הלמודים נשנים וחוזרים כי אם מתגלים בפני התלמיד חליפות.

כל שנה מלמדים דבר חדש במשך ארבע שנים רצופות. השנה הראשונה מקדשה כלה לגידול דברים: מלמדים איך לגדל תירס, אספסת, שבלת־שועל, צמחי־מספא. כל דבר נלמד למעשה ודרך השואות.

השנה השניה מקדשה לעשית דברים: הפשלת חבלים, הקמת גדרים, ערוּב מלט, כלי־עבודה חקלאים, תיקון כלים וכיוצא.

השנה השלישית מקדשה לבעלי־חיים: גידול־מקנה, השבחת גזעים, צרופי מנת־הזנה רצויה, בירור המזונות, טפול וכלכלה.

שנה רביעית מקדשה לקרקע ולבית. איך מטיבים את האדמה, מגבירים את חילה, אוצרים את הלחלוחית, איך מסדרים ביוב, מכלכלים את הבית ושומרים על הבריאות.

היתרונות. הילד שהפשיל חבלים במשך שנה ועסק בכל המלאכות הכרוכות בעשיה זו יראה אותן מול עינו כל ימי חייו; הוא חי בעבודה ולא למד סתם דברים. הילד שלמד מלאכת ברור החטה, לא יצטרך בשנה הבאה לחזור על למודים אלה. בעצמו יבחון למעשה את החטה על נקיונה ויתקדם בעצמו בעבודה זו.

כל ילד יודע למפרע כי דבר חדש, גלוי חדש צפויים לו ולא “הלעטה” סתם, – דבר חי מיועד לו. הלמודים הקשורים לעבודת יום יום הם תוכן חי בשביל כל בני הבית. הכל מצפים לו. האינטרס קיים. אין שבים בשנת הלמודים הבאה לאותו דבר: לשק תירס, להפשלת חבלים, לערבב מלט. האם דשים תבן ישן? לא, מחיים את החקלאות! והחיאת החקלאות אינה אומרת החקלאות בלבד; למוד ההיגינה, שפור הבית, והכל מה שמנעים את החיים ומתקן את הבית. זאת אומרת – להחיות את החשבון, הגיאוגרפיה, הכתיבה והקריאה.

גידול דברים. כמה תבואה הולכת לאבוד לרגלי העדר בחינות קודמות. הרצאה בדבר שטת גידול אספסת המתאימה ביותר נותנת מקום לקריאה ולכתיבה. הבית, המורה, בית־הספר – הכל עומד. אבל הדברים הנלמדים הולכים ומתחלפים. לא, גם הבנינים משתנים. מה אומרים החלופים? מדוע גדל חבר המורים? מפני שבית־הספר נעשה גורם כלכלי בקהלה, מפני שנעשה חלק מחייה, הוא למד דברים הנוגעים ישר בחיים. את בית־הספר הכניסו אל הבית; חוליה בחוליה מרתקת. בבית־הספר חיים את חיי העבודה, הילדים חיים בעבודתם, והמורים בבית־הספר. יש התפתחות, קדמה, שלמות, תרבות בלמוד שורש הסלק ממש כמו בשרשים הנדסיים. לא דברים עלינו ללמד; ילדים אנו מחנכים. בדברי יום יום עלינו להתחיל. יוצר עולם הורה דרך זו, וככל אשר נתקרב למדותיו, כן יגדלו מעשינו.

התוצאות. כמאתים בתי־ספר במדינת מיסורי משתמשים בשטח זו בבתי־הספר הכפריים, כ־38 אחוזים מכל בתי־הספר. מדינות אחרות יוצאות בעקבותיה.

650 בושל תירס נבררו ונבחנו ע"י הילדים. הסכום שהצילו בעבודתם גדל פי שלשה מההוצאות החלות על בית־הספר. אכר ישיש אחד אמר: חשבתי שיודע אני לגדל תירס – מפי עוללים למדתי. והמליצים יאמרו: גדול החיאת הלמודים בדרך התמורות והחליפות לילדים כחתימת חוזה השלום לגדולים.

* * * * *

התאורים הקודמים המוסרים את הלך־המחשבה של מתקני החנוך בארצות הברית, ברוחם ובהרצאת דבריהם ממש כמעט, אינם באים “להגדיל תורה ולהאדיר” כי אם לתכלית מעשית. דלים וחלכאים אנו, אמנם, ולא לנו, לכאורה, להשיא את עינינו לגדולות ולנצורות אשר מעבר לאוקינוס, ואעפ"כ אין לנו דרך אחרת מאשר הדרך הכבושה שם. הרוצה לעמוד על נפשו בהמצאו בקשרי מלחמה עליו להצטייד בכל הנשק הכבד של מתנגדו. ואם אינו יכול או אינו רוצה בכך, עליו לפרוש לקרן־זוית ולשקוט במכונו. עבודת־האדמה השקטה נהפכת לשדה־מלחמה, כאשר תבואות השדה נשלחות אל השוקים והן צריכות לכבשם. עלינו להיות בראשית הכל בני־התחרות בתבואותינו. ולפנינו שתי דרכים בהשגת מטרה זו: או לנחות כמה וכמה דרגות כמו הפלח או להעלות מעלה מעלה כמו הפרמר האמריקני; שני הכחות האלה הם הקובעים את המחירים על תבואות חקלאיות, ובהתגוששות הכללית עלינו להתחבר או לכח האחד או לשני. “שביל־בינים” אין. וכל זמן שלא נתקין את עצמנו בערב־שבת ארוך לשוא נריק את כחותינו בהזמנת אוכלסים רבים לסעודת השבת. ממשקי־זרת בהולים ומעליה מבוהלה לא יבנה הישוב הצפוף הנרצה לכלנו. תנאים כלכליים קודמים לכל. והחקלאות בהיקפה הכללי באזורי הארץ השונים לא תמצא גאולה לעצמה כל זמן שהמשק הביתי של האכר לא יעמוד על מרום תעודתו; הכלכלה הלאומית בארץ לא תבריא בלי סדור משק זה; והנוער הכפרי בהסתדרות חזקה דומה לזו, המקובלה בארצות־הברית. יכל וצריך להיות החלוץ בבנין משק הבית של עובד האדמה, ואז יהיה בארץ בונה החקלאות בכללה.

ארבעה הם אבות־המלאכה בחקלאות, שעל המתנחל לרכשם בהדרגה: א. עצם הלמוד לעבוד. ב. למוד אומניות־היד השונות. ג. למוד המקצועות השונים בשלמותם. ד. ההיקף הכללי של המשק כולו ואפני כלכלת המשק.

עצם הלמוד לעבוד. המתנחלים שלנו באים ברובם מהעיר ואינם עובדי־אדמה מלידה. רובם היו עסוקים באומניות חפשיות, ולא היו מצויים אצל עבודות גופניות קשות. עצם הפרוצס של עבודה חדוש הוא בשבילם. ההליכה יום שלם אחרי המחרשה או העמידה על גב במעדר, כפוף־גו, טעונה הרגל רב ולמוד, גם בלי ההתאמצות לרכוש את הידיעות הדרושות בכוון המחרשה ובאחיזת המעדר. זוהי הסדרה הראשונה – סדרת “חלוץ־עצמות”! העבודה זקוקה לבת־לויה תמידית שתנעים את העבודה על העובד ולא תהיה לו כמשא כבד מנשוא. בת־לויה זו הוא ההרגל.

למוד אומניות־היד. כל ענף וענף בחקלאות מרכב מהרבה אומנויות־יד, וכל אחת מהן טעונה אמון רב. לא הרי החקלאות כחרושת. החרושת יכולה לאַמן את הפועל באומנות־יד אחת ולעשותו מושלם למלאכה אחת, באשר היא נותנת לו את האפשרות להתמיד בלמוד מלאכה אחת במשך שנה שלמה ואפילו במשך שנה שלמה ואפילו במשך תקופת שנים שלמה. אחרת היא החקלאות שכל מלאכה ומלאכה הקשורה בה קשורה גם לעונת־עבודה מסוימה, וגם בתוך העונה – לשעות־עבודה מסוימות ביום. במשך תקופה קצרה על העובד לאחוז באומניות־יד שונות ומרכבות, מבלי אשר יש לו האפשרות לעמוד על הקו המאחר את המלאכות הבודדות האלה. ככה יקשה על התלמיד המתחיל, הלומד כתיבה תמה, צרופי מספרים בודדים, נוסחאות בודדות בחימיה ובפיסיקה, לעמוד על מהותן של נשמת השפה, של הביולוגיה והמכניקה בהיקפן הכללי.

למוד המקצועות. החקלאות מרכבה מהרבה מקצועות, שכל אחד מהם הנהו עולם בפני עצמו. וחקלאי מעשי אינו חוקר המתמסר למקצוע אחד, כי אם עליו לשלוט בכלם יחדיו. המשק האידיאלי הנהו תמיד המשק המעורב; ואפילו האזורים המתנים בעקב התנאים השולטים בתוך תחומיהם משקים־חד־גוניים הם מרובי הצדדים. משק ביתי מסודר הוא תנאי ראשון להצלחת כל משק ואפילו למשקים חד־גוניים כמו מעטים; והמשק הביתי מרכב מהחזקת פרות לצרכי הבית, גדוּל עופות, גדול־ירקות, גדול־דבורים. כל מקצוע ומקצוע אינו יכול להיות “כאבר מדולדל”, בודד ומקרי אלא: האחד משולב בשני והאחד ניזון מהשני. יש עמוד־שדרה אחד ולב אחד עם מרוץ־דם כללי.

כלכלת המשק. משק חקלאי אינו גן בוטני המשמש למחקר ולנוי, כי אם – מטה־לחם חולוני! מצרופי הענפים השונים ומהמדה הנכונה בהקצבת המקום לכנף האחד ולשני במסגרת הכללית תלויה ההצלחה הכלכלית של המשק בכללו. הידיעות הטכניות בלבד אינן מספיקות. דרושות ידיעות בתורת הכלכלה. בתנאי אדמה שוים יש הכרח, בכמה וכמה מקרים, לצור צורות משק שונות מחמת תנאי־השוק, תנאי־החבור ותנאי־העבודה השונים.

כל אחד מאבות־המלאכה הנזכרים הנהו תורה שלמה, שאינה נקנית על רגל אחת. אי־אפשר לקצר את חק־הלמוד לתקופה יותר קצרה מארבע שנים: שנה לכל אב־מלאכה. והתורות האלה נתנות להרכש או בבית־ספר אחד או בבתי־ספר שונים מחולקים לפי תפקידיהם, אולם מאוחדים בשטת־הוראה קבועה מראש לכלם.

בית־הספר המופתי הנהו משק האכר – המשק המעורב המתוקן. בית־הספר היותר טוב אינו יכול למלא את מקומו. בית־הספר החקלאי לטפוסיו השונים בא להשלים לקויים ידועים בהשכלה החקלאית; את ידיעת העבודה מביאים התלמידים ברובם מבית־אביהם. בית כזה צריך להמצא גם לכל תלמיד בא מהעיר; הסביבה המעשית שבה נמצא בן אכר אין לה תמורה בשום בית־ספר. הסביבה חזקה היא מ"הדרשנות" שבהוראה, ורשומיה נמרצים הם ומתמידים לפעול. בבית־הספר נוצרת סביבה, שבכל טבעיותה ישאר בה תמיד שמץ מהמלאכותיות, באשר באה היא לחקות את הסביבה הטבעית שבכפר. בארץ יש רק מקומות בודדים הברוכים בסביבה טבעית כזאת. המקומות האלה הם: המושבות הגרמניות. המשקים האלה עומדים בכל הבחינות על מדרגה גבוהה. השוהה ארבע שנים במשק כזה מובטח שיצא שלם בידיעותיו ובכשרון־יכלתו. אלמלי היו לנו מאות משקים כאלה לא היה לנו צורך לדאוג להתקנת המתנחלים החדשים.

משקים מערבים כאלה אין לנו. משקי הפלחה שבגליל עודם נמצאים בעצמם בתקופת המעבר ובדרך הגשוש. בתוך תחומיהם יש אפשרות למתחיל לרכוש הרבה ידיעות מקוטעות, שאין לזלזל בהן, אבל לא לקנות שלמות. שטת המשק המקובלה היא בבחינת “כלאים” ו"שעטנז": ערבוביה של השטה הנהוגה במשקי פלחים ובמשקים מודרניים. ערבוביה זו מבלבלת את המתחיל; וביחוד קשה לו למצא את דרכו כאשר יצא הוא לרשות עצמו באין נגד עיניו תמונה בהירה מאירת־עינים. כל הלקויים האלה ידרשו את תיקונם ברשויות־הדרכה אחרות.

משקי המטעים אשר ביהודה עולים הם במעלת־התפתחותם על משקי הגליל, אבל נופלים הם מהאחרונים מבחינה חנוכית. המטעים עצמם הם כמעט במרום המעלה. בראשון, ברחובות ובפ"ת אפשר ללמוד גדול עצים לא פחות מאשר בקליפורניה. שטות המרחקים בין העצים, המשפרים את מטעי קליפורניה והמצמצמים עד מינימום את עבודת־הידים, אינן טעונות למוד. מי שיודע לטעת גדוּלים במרחק של ארבעה מטר ידע על נקלה להסתגל למדות מרחקים של שבעה או שמונה מטר ולשנות ממילא בבחינות שונות את הגזרה הכלכלית של משקי המטעים ולהפטר משאלת “העבודה הזולה”. אולם בבחינת חנוכית, נתקל כל פועל מתחיל במעצורים קשים. אין לנו משקי מטעים מרובי־הגונים המרכבים מפרדסים, מכרמי שקדים וזיתים ומכרמי גפנים. כל כורם יש לו רק ענף אחד; התוצאה היא שבין עונת עבודה אחת והשניה יש הפסקות ממושכות. אין הכורם יכול להעסיק פועל בכל ימות השנה, כאשר יוכל להעסיקו אכר בגליל. הפועל המתלמד אינו יכל איפוא להתחבר למקום אחד ואינו יכול להתרכז בשדה־עבודה מסוימה ובשדה־הסתכלות קבועה; עובר הוא ממקום למקום ומיד ליד; רוכש הוא ידיעות מקוטעות באומניות־יד מקוטעות מבלי בריח־מיוחד בין אומנות אחת לשניה. ובאין “הבריח המיוחד” הזה נטלת חדות־היצירה, ונפגם הטעם בהתמדת העבודה, ובא השעמום וקוצר־הרוח עם כל בני־הלויה הנטפלים להם.

החסרונות האלה נתנים להמנות, אם בכל מרכז עבודה ימצא מדריך בן־מקצוע שיתוה את הדרך לפני הפועלים המתלמדים. תפקידו של מדריך כזה מצטמצם בפעולות מסוימות אחדות. עליו יהיה לסדר הרצאות לעונות־העבודה במשך השנה ולסדר בכל שבוע עם קבוצת המתלמדים טיולים שטתיים בפרדסי הסביבה ובכרמיה.

ההרצאות הן קלות, ומסודרות לעונות השנה. המרצה מעורר את תשומת לבם של הפועלים המתלמדים על טעמי המלאכות הנעשות על־ידיהם. המלאכה חדלה להיות מכונית וחסרת־טעם, כאשר העובד עומד על תכליתה ועומד גלוי־עינים בפני חזיונות־הטבע המלוים אותה. העדור סתם, בלי הבנה לשם מה מטפלים בו משעמם הוא. אולם כשהמרצה מעמיד את המתחיל על “טעמי המצוות” בעדור, נעשית המחשבה בת־לואי למכה במעדר, ומרגיש הוא כי עם כל שנוי במלוי העבודה יכל הוא לחתוך גורל העץ לחיים ארוכים או לקצר־ימים. ההכרה הזאת מרוממת היא את הרוח. ממדרגת אוטומט מתרומם הוא לשותף ביצירה. התזת ענפים מהענף היא עבודה משעממת. אולם כאשר המדריך מבאר למתחיל את חיי הצמח ומגולל לפניו תמונה רבת־החזיונות המשולבה בסוג־עבודה זה, ידע העובד מדוע עבודה זו צריכה להעשות דוקא בתקופת־התרדמה של העץ ואסורה בתקופת היקיצה, ואז גם מרגיש הוא בכחו להטות את כוחות הטבע לצד זה או לצד אחר. אם מעמידים בעונת הנטיעה את המתלמד על כלי־הנשימה של “הרך־הנשתל”, יודע הוא התלמיד את טעמי הזהירות היתרה לבלתי כסות את צואר־השרשים. אין מצוות אנשים מלומדות. כל עבודה ועבודה היא חזרה על שעור בביולוגיה, בחימיה ובפיסיקה. המחשבה ערה היא ועובדת בלי הרף. וכשהמחשבה עובדת בעקבות החדושים המתגלים למתחיל עם כל פעולה חדשה, ערים גם כל שרירי הגוף.

התיורים בכרמים ובפרדסים מגוללים לפני התלמידים את התמונה הכללית המאחדת את כל חלקי הפעולות. גם כל אומנות ואומנות הנעשית בעונה ידועה והקשורה בעונה זו לא תצטייר כאטום ערטילאי בודד, אם המדריך יעמיד את המתחיל על חזיונות הצמיחה האחרים, המשולבים האחד בשני בכלל והנמצאים בקשר עם הפעולות שנעשו בימים האחרונים על־ידי כל אחד מהמשתתפים. בו בזמן שלכל אחד נתנת האפשרות למלא סוג מלאכה מגבל: עדור, גזום, זמירה, שתילה, קטיפה, ארוז, חרישה, פתיחת גומות – פתוחה לרוחה שדה־הסתכלות המכילה את כל סוגי העבודות האלה יחד; מתוחמת וחד־גונית היא שדה־העבודה, אבל רחבה היא ומגונת שדה־הראיה, אם נמצא ליד הפועל מדריך מאיר־עינים. אבל שדה־ראיה רחבה זו מרחיבה, בנשמה שהיא מפיחה בכל פעולה, גם את חוג־העבודה הצר והמגבל כשהוא לעצמו.

במושבות הפלחה והמטעים נתנת איפוא האפשרות לרכוש ידיעות: בתורת העבודה עצמה, באומניות־היד השונות, בלמוד מקצועות שלמים. מקום התמחות בכלכלת המשק תשמש חות־הלמוד להשתלמות.

המטרה המונחה בחות־למוד כזאת אינה להקנות ראשית ידיעות בלמוד אומניות־היד, כי אם להביא לרכוז ולאחוד את הידיעות שרכש לו העובד ברשויות־עבודה אחרות ולמלא את הלקויים בהשכלה החקלאית של הפועל המתלמד. משק חוה כזאת מסוים הוא ומרכב מרוב ענפי החקלאות אשר בארץ. חוה זו צריכה להכיל את הסגולות האלה: א. משק מתוקן מבחינה טכנית. ב. משק מסודר מבחינה כלכלית. ג. משק מגוון בצורתו. ד. לא גדול בשטחו.

הטכניקה. מסרת קבועה צריכה לשלוט בכל ענפי העבודה. צריך שהמשק ימצא אחרי תקופת הגשוש: “ברי” אחד נגד עיני המתלמד ולא הרבה “שמא” ופקפוקים תמידיים. דרך אחת כבושה, שבה ילך המתנחל בגמרו את חק־למודו ובעברו לשדה־עבודתו.

הכלכלה. המלאכה לא רק לעבוד כאכר טוב כי אם להגות כאכר טוב נלמדת רק במשק מכניס. אין החקלאות נתנה לנוי. לא כל שדה יפה בעבודה היא מכניסה תמיד ומחיה את עובדה. מוח העובד צריך להתנועע תמיד במסלול הידוע: בהוצאות יותר קטנות להגיע להכנסות היותר גדולות. בקו ישר זה ולא באורחות עקלתון.

רבוי־הענפים. חות־למוד מסוג זה, שעיקר תעודתה לסכם, לאחד ולשלב את הידיעות שרכש העובד ברשויות אחרות, אינה יכלה להיות אחרת מאשר רבת־הגונים בצורתה: אורגניסמוס עם אברים שלמים מסוימים בחלקות תפקידיהם. כל הענפים הבודדים והמפרדים, שבא אתם במגע העובד בדרך השתלמותו, משולבים בחוה זו האחד בשני לשם תכלית אחת ומסוימה.

השטח. לא טוב שהשטח של החוה הזאת יהיה גדול מכפי יכלת התפיסה של עובד־אדמה בינוני. כל תמונה נחרתה היטב בזכרון המסתכל, כשהיא נצבת בלי הפסק נגד עיניו, מבלי אשר יעלם אף תג ממנה. זכרון־הראיה חזק הוא ברשומים שהוא משאיר מאשר זכרון השמיעה או הקריאה. האיש הנמצא במשך שנה שלמה במשק מתוקן, הנשאר בכל חלקי תמונתו בשדה־ראיתו, מתרשם מהתמונה הנצבת תמיד: בעבדו, בלכתו, בצאתו, בשובו. המשק הגדול המשתרע למרחקים עובר את שדה־הראיה הזאת, והתמונה אינה פועלת בשלמותה, כי אם בחלקים מקוטעים המתרשמים חליפות. בשדה־הראיה נשארת איפוא תמונה פגומה ולקויה, ותמונה פגומה אינה יכלה לשמש כמופת למתלמד כאשר יעמוד בעצמו על הקרקע.

חוה בת 600 או 700 דונם מספיקה למטרה זו. שטת החנוך האינדיבידואלית שאינה גורסת מחלקות גדולות צריכה להיות לקו גם בהדרכת המתנחלים. שתי חוות קטנות בשני מקומות מובילות יותר לתכלית הנרצה, מאשר חוה גדולה אחת במקום אחד. השכר הבא מתוך קמוצים שונים בבנינים, בהנהלה ובמדריכים יוצא בהפסד החנוך. וחנוך חקלאי בלתי מתאים גורר גם הפסדי כספים, כשהתלמיד יוצא לרשות עצמו. משק הכולל שש מאות דונם פלחה, מאה דונם מטעים, ששים פרות, חמש מאות עופות, כשלשים כורות, שטח ידוע ירקות, – משק כזה יכל להעסיק מ־25 עד 30 תלמידים. חק־הלמוד רק שנה אחת, באשר התלמידים הביאו אתם את כל הידיעות הכרוכות במלאכות היד. בכל שנה אפשר להוציא מחזור שלם, מבלי אשר יסבול המשק, אחרי אשר העבודות נמסרות תמיד לידים נאמנות ואמונות. רק הכחות המדריכים אינם מתחלפים, והם גם שומרי המסרת של המקום.

חות־למוד למשתלמים משמשת ביחוד מקום תורה לבאי־כח של קבוצות מתנחלים. אין התנחלות אפשרית, כמבאר בפרקים הקודמים, בלי קבוצות־מעבר. חברי הקבוצות האלה, שרכשו להם הרבה ידיעות בחקלאות בארץ או בחוץ־לארץ ושיש להם די־נסיון במלאכות העיקריות בחקלאות, שולחים אחדים מהם להשתלם בידיעותיהם, בכדי שילמדו את תנאי הארץ המיוחדים, אם לא היו די זמן בארץ, ובכדי שילמדו את כלכלת המשק ואת כל היקפו אם גם תנאי הארץ ידועים להם. עשרים וחמשה תלמידים כאלה היוצאים מתוך מספר כזה של קבוצות הם יהיו המדריכים לחבריהם בסדור משקיהם.

בכל הארצות יש מעמד חקלאי קבוע. אין צורך ללמד בן אכר, איך לזרוע, איך לחרוש, איך לחלוב פרה. הידיעות האלה מביא הוא מבית אביו. בית־הספר החקלאי בא להקנות ידיעות מדעיות לתלמידים; העבודה המעשית באה להסביר את התורות העיוניות ואת השטות החדשות. אם נבא אנחנו להתקין את הצעירים המתעתדים לעבור אל החקלאות בבתי־הספר מיוחדים או בחוות־למוד למתחילים לא נספיק. בית־הספר החקלאי לצעירות ההולך ונבנה בנהלל יעלה כעשרים אלף לי"מ, וידרוש תקציב שנתי כארבעת אלפים לי"מ להחזקת ששים תלמידות. חק־הלמוד צריך להיות, למצער, שנתים. צא וחשוב איפוא כמה יעלה חנוכה של תלמידה אחת, וכמה גדול יהיה המחזור השנתי, ואיזו סכומים יהיו דרושים אם יחפצו להתקין לא עשרות כי אם מאות צעירות לחקלאות.

לעומת זה אפשר בתקציב שנתי של אלפים לי"מ להחזיק מדריכים חקלאיים, שיעבדו לפי הסכימה המתארה, במרכזי החקלאות: בפתח־תקוה, במחוז ראשון־נס־ציונה־רחובות, בשומרון, בגליל התחתון. כל מדריך ירכז במקומו קהל תלמידים, אשר ילמדו את העבודה המעשית בשדות האכר, ואת הידיעות העיוניות הקשורות בעבודות המעשיות והמפיחות רוח וחיים בעבודות האלה ילמדו מההרצאות והתיורים המקדשים לעונות־העבודה. מאות חקלאים אפשר להתקין במושבות. אם הפועל יכנס למושבה כתלמיד ישתנה גם היחס ההדדי שבין האכר ובין הפועל, ובית־הקבול של המושבות לעבודה עברית ילך ויגדל. השטח הקפיטליסטית במושבותינו יכלה להיות למורת רוחנו, אבל לא בידינו להעבירה מן העולם; עלינו איפוא למצער לחפש דרכים לשבר את עוקצה בנוגע לעבודה זולה ולהכנסת עולים.

בכל קליפורניה יש רק בית־ספר חקלאי אחד, מלבד בית־הספר הגבוה לחקלאות. אולם הקלובים החקלאים של הצעירים ושל הצעירות, תכניות מיוחדות של עבודות חקלאיות ליד בתי־ספר תיכוניים וכפריים ממלאים בסכומים קטנים בערך את המקום של בית־ספר חקלאי מיוחד. לפי שעה נוכל להסתפק במקוה־ישראל ובבית־הספר לצעירות בנהלל, ואין לדבר על חדשים במצב הדחק שאנו נמצאים בו. הלואי שימצאו לנו שלשת האלפים לי"מ לתקציב המדריכים ולהחזקת חות־למוד אחת. יש לפנינו דרך כבושה ומתאימה לתנאינן, וזוהי הדרך שהתותה ההדרכה החקלאית בארצות־הברית.

לא במקרה נמצאות הקרנות הכספיות אחרונות במקום בפרק הזה המקדש כלו למכשירי־ההתנחלות, אם כי לפי גודל חשיבותן הן ולפי גודל צרכינו אנו ראשונות הן במעלה. מוסדי־ההתנחלות הוצגו כאן לברור לפי סדר גדוּלם הטבעי: ראשון, ראשון אחרון–אחרון. כי אין לפנינו עצם מכני, אלא עצם אורגני, המשעבד לחוקי צמיחה קבועים מהטבע ולתקופת־גדוּל מסוימה. יכלים באמצעים מלאכותיים לבנות גג על עמודים בודדים, ואחר־כך להניח את היסוד; אולם בשום אמנות שבעולם אי–אפשר להגיע לקטיפת פירות בטרם שנטמן הגרעין באדמה, ובטרם נבט, צמח, גדל ועבר את כל גלגולי־הצמיחה השונים עד עשית־הפירות.

בנק להתנחלות, שלברורו מקדש ביחוד מאמר זה, הנהו הפרי הטעון קדם כל זריעת הגרעין. אין לדבר על בסר ובכורים, כי אם על זריעה אין להשתמש בדוגמאות לקוחות מתיקונים חברותיים המשמשים תמיד לסלע־מחלקת בין משמרים ובין מתקדמים, אם בגרה החברה לזכויות ולחובות ידועות או אם נמצאת היא עדיין במצב ההתהוות וההתפתחות. בכל המקרים האלה “הפרי” כבר ישנו במציאות, והשאלה מתעוררת אם כבר התבכר. השאלה העומדת לפנינו נתנת להיות מוצגה בצורה אחרת לגמרי, פשוטה מאד וברורה מאד: האם בנק להתנחלות בכחו לצמוח על אדמה, שמפאת מדרגת תנובתה היא בבחינת “צחיח סלע,” או תנאי קודם לצמיחת בנק כזה היא – הגברת תנובת האדמה?

בכדי להשיב על שאלה זו, כדאי לקחת לדוגמא בנק אפותיקאי הגלוי בתכונותיו לכל; הוא נבדל אמנם בתעודתו מבנק להתנחלות, אבל ההבדלים הקלים האלה אינם עלולים להתעותנו מני דרך. אדרבה. בנק להתנחלות עוד זקוק יותר ל"אדמה פוריה" מאשר בנק אפותיקאי. ואם במצב הקיים אין תנאי־גדול רצויים לאחרון, קל־וחומר שאין שום תקוה לראשון.

נזכיר נושנות וידועות. במה נבדל בנק בכללו ממוסד־כספי סתם? בשלש הסגולות הראשיות האלה:

1.  בחזור־התמיד החי שבכספי בנק; לעולם אין קפאון שולט בהם, והם ב"מרוצה" תדירית; כל “מוצק” נהפך בין כתלי בנק ל"נוזל".

2.  בעודפי הסכומים המצטרפים מהחוץ להון היסודי, העודפים ה"נגָרים" תמיד בדמות פקדונות. בנק נאמן ובטוח רוכש לו אמון בקהל, המפקיד בידו את כספיו ברבית נמוכה בערך, ובפקדונות האלה העולים על ההון היסודי משתמש הבנק לעשית אופרציות כספיות שונות. האמון של הקהל הולך וגדל עם מדרגת הבטחון של עסקי הבנק והולך ויורד עם פחיתת בטחון זה. הבנק הוא במובן ידוע “שליח־צבור” של מלוים רבים, שאינם בוטחים בכחות עצמם לזקוף את כספם במלוה בדרך ישרה ללוה, או שמצער הוא הסכום שיש להם בכדי לנהל בעצמם עסקי־מלוה; המלוים האלה בוטחים בבנק הנאמן עליהם שהוא ינהל את עסקיהם בעזרת המומחים שיש לו. האמון גדל איפוא, כשבנק משקיע כספים בעסקים בטוחים ומכניסי־רוח; האמון מתמוטט, כשהבנק משקיע כספים בעסקים מפוקפקים הקרובים להפסד; ובלי אמון זה מתמוטטים כל יסודות הבנק.

3.  בכח־הגביה. כל לוה מקפיד הקפדה יתרה על דיקנות הפרעון, מפני שתמיד זקוק הוא למוסד כספי שיעמוד לו בשעת דחקו ונזהר הוא זהירות יתרה שלא לחתור בעצם ידו תחת האמון הנתן לו.

בנק אפותיקאי צריך להיות מחונן באותן הסגולות שרגילים למנות הבנקים. הוא נבדל מאחרים רק באורך תקופת האשראי. במקום שבנק מסחרי רגיל זוקף במלוה ללקוחותיו סכומים לשעורים קצרים, והונו “נגָר” תמיד, הנה בנק אפותיקאי משקיע את כספו בהלואות לזמנים ארוכים, וההון ה"נגר" מתחבר לקרקע ונהפך ל"מוצק" כמוהו. נגד “התאבנות” ההון נוהגים לאחוז באמצעים האלה:

מוציאים “ספר־ערבון”: אובליגציות, תמורת האחוזות הממשכנות. האחוזות האלה ערבות בכל שוין המלא בעד הכספים שהשקיעו בהן. השטרות האלה הם עוברים לסוחר מיד ליד כשטרות הממשלה. גם ממשלה השומרת על ערך הנירות שהיא מוציאה דואגת תמיד שבאוצרה ימצא תמיד ערך ממשי בצורת זהב או בצורת נכסים אחרים יציבי־ערך. האחוזות הממשכנות הן אותו הערך היציב, שתמורותו מוציאים נירות־ערך העוברים מיד ליד. ההון המחובר לקרקע נהפך איפוא “לנוזל”.

היציבוּת שהיא תמיד הבסיס העיקרי בערך “ספרי־הערבון”, נקבעת ממדת ההכנסות של האחוזות הממשכנות הערבות. הערֵב הצריך לערב – ערכו אפס. הערב צריך, איפוא, קודם כל להיות איתן במעמדו ויציב! נירות־ערך, המוּצאים פי כמה משעור הזהב הנמצא באוצר המדינה, גורלם כגודל המרק הגרמני בשנתים האחרונות. כל אחוזה היא בת־ערך, בבחינת “זהב שמורים”, כשהיא מכניסה ומחיה את בעלה ברוח. לפי גודל ההכנסה נערך גם כח הקרדיט. ההכנסה גופה נמדדת ע"פ הרוח הנקי היוצא אחרי נכוי כל ההוצאות, הכוללות אפילו בתוכן הוצאות כמו: שכר מנהל, אם האחוזה זקוקה לפי מדת גדלה למנהל, ואפילו כשבעלה הוא בעצמו מנהלה, רבית ההון השקוע שבהרבה ארצות נערכת היא לשמונה אחוזים למאה. העודף הנשאר אחרי נכוי כל ההוצאות האלה הנהו הרוח הנקי. שויה של האחוזה מתקבל כשמכפילים את הרוח הנקי על “מכפיל” ידוע, לפי גובה הרבית המקבלת. אם גובה הרבית של ההון היסודי יקבע ב־4 אחוזים למאה, יהיה ה"מכפיל" המספר 25. על־כל־פנים, מבלי להכנס בפרטי שטות־ההערכה השונות ובחלוקי־הדעות אשר בין המומחים השונים בבחירת מד־הערך המכון ביתר דיוק לקביעת שויה של אחוזה, ברור: כי מדת הקרדיט נקבעת מאותו העודף הנשאר לחקלאי למחיתו ולכלכלת משקו, אחרי כל ההוצאות, ואחרי כל תשלומי הרבית בעד הכספים המשקעים באחוזה, בין אלה שהם קנינו הפרטי ובין אלה הזקופים לו מאחרים במלוה. משקי־דפיציטים, ע"פ טבע הויתם ולא באשמת בעליהם, ערכם בשוק – אפס, וערבותם –אפס.

אין בנק אפותיקאי נותן אשראי לחקלאי כדי שויה המלא של אחוזתו, כי אם לכל היותר 60 אחוזים מכפי שויה. מוסד כספי משתמש ב"מדי־ערך" מיוחד לו בהערכת אחוזות: “ערך־הבטחון”, שהוא בשלשים אחוזים פחות מהשווי המלא, והמוסד הכספי נזהר אפילו לתת ללוה סכום שלם כפי ערך־הבטחון המלא, אלא עוד פוחת גם מערך זה. מדת הקרדיט נקצבת מגובה מחיר האחוזה המשער שיקבע במכירה פומבית. ומטרת “קצבת־הבטחון” (ווערטאַכסע) היא לקבוע את סכום האשראי שאפשר להשקיע באחוזה באותו הבטחון שמשקיעים כספים בנירות־ערך של מדינה. אותם הארבעים האחוזים העודפים, השקועים באחוזה מההון הפרטי של בעלה הלוה, הם הערובה הבטוחה במקרי מכירה בפומבי, אם לא יפרע את חובו. כל אחוזה המכניסה רוח ע"פ טבע הויתה, הנתנת להפקע בשעת הצורך מרשות בעלה ולהמכר בפומבי בארבעים אחוזים פחות משויה המלא, היא סחורה עוברת לסוחר בשוק שיתרבו עליה הקופצים, ביחוד בארצות שיש בהן מעמד חקלאי העומד על מדרגת התפתחות גבוהה. יש תמיד חשבון, ואפילו בשנות משבר, לרכוש אחוזה בארבעים אחוזים פחות משויה המלא ולזקוף במלוה כחמשים או ששים אחוזים מהסכום שהשקיעו. הון השקוע בעסקים בטוחים כאלה ומקיף את עצמו בסיגים על סיגים מבטיח גם את עצמו מכל תנודות בשער־הכספים, ולכן נירות־הערך המוּצאם תמורתו הם מטבע עוברת לסוחר לא פחות מנירות־ערך של המדינה. הון הנוהג זהירות יתרה כזאת נהפך מהר ל"נוזל".

בנק אפותיקאי מקבל הלואות מהמדינה, הדואגת לקיים את החקלאות מטעמים שונים, ברבית נמוכה מאד. הממשלה משתפת איפוא באוצרה במפעל זה; בבחינה ידועה היא ערבה עד סכום ידוע ומוסיפה תוקף על “ספרי־הערבון” המוּצאים. כל מדינה שולטת על נכסים רבים ומקורות־הכנסה בטוחים, ויש לה אפשרות להשיג בשעת הצרך “הלואה לאומית”; וביחוד במפעלים כאלה המשכנים לא רק את נכסי הצבור, כי אם גם נכסי־יחידים.

בנק להתנחלות דומה בעצם לבנק אפותיקאי, ונבדל הוא מהאחרון בחומרות היתרות שחיב הוא להטיל על עצמו בנתינת הלואות. תעודתו קשה ביותר, באשר עליו לברא משקים חדשים במקום לדאג לחזוקם של משקים קיימים. גם בנק להתנחלות משקיע את הונו בהלואות לתקופות ארוכות וברבית נמוכה, ועוד ללא־בסיס בטוח כבמשקים קיימים מזמן, אשר דרכם סלולה לפניהם. כל מתנחל חדש הוא בבחינת “מגשש” בתקופת־מעבר ידועה, הוא זקוק להדרכה ולתמיכה בראשית מצעדיו, אף צפוי הוא לכשלונות, ואי־אפשר להעמיס עליו בשנים הראשונות משאות יתרים בצורת תשלומים. המוסד הכספי המיועד למטרת התנחלות חיב איפוא להיות גם סולל דרך, זאת אומרת: להכניס גם א"ע בעסקים מפוקפקים. במקום שבנק אפותיקאי מביא בחשבון ב"הערכת הבטחון" שלו רק גורמים גלויים: תנובת־האדמה, הכנסות המשק, כשרון ההנהלה, תנאי־שוק ברורים, כשרון בעל־האחוזה להוציא מאחוזתו את חילה; במקום שבנק אפותיקאי נשען בהערכותיו על מסרת קבועה, יציבות ידועה של האדמה ועובדה, – הנה בנק ההתנחלות עומד לפני הרבה גורמים נעלמים ובני־תנודה, וביחוד ביחס לכשרון העבודה וכשרון־המעשה של המתנחל, העלול בהרבה מקרים להשחית כל חלקה טובה, ולהיפך, אם ידיו רב לו, מהפך הוא גם אדמת־זבורית לפוריה. חזור־הכסף נתקל איפוא במקרה שלפנינו במעצורים מיוחדים. בחמש השנים הראשונות של כל התנחלות יש הכרח לשחרר את המתנחל, וביחוד בתנאי הארץ הקימים, מכל תשלומים. בתקופה זו “מתאבן” איפוא בהחלט כל ההון השקוע. בלי סגולת החזור התמידי של כספי הבנק נטל כל עורק החיים ממנו; אז הוא קופה של תמיכה ככל קופה; והחזור הזה נעדר כל זמן שהחקלאות בארץ לא תבטיח למחזיקים בה מקורות־מחיה בטוחים ונאמנים.

אדמת פלחה המוציאה 80 ק"ג חטה אחרי כל ההשקעות המודרניות שאנו משקיעים אינה בת־ערך, בכדי שתעשה את ההון השקוע בה לנגָר ולעובר לסוחר; הרוח הנקי שלה הוא מעבר השני של אפס, באשר המשקים הנטעים עליה הם – משקי־דפיציטים. אין איפוא מספר ממשי שיצטרף ל"מכפיל", בכדי לקבל את שויה של האחוזה, שהיא צריכה להיות ערבה בעד נירות־הערך המוצאים לשוק תמורתה. במכירה פומבית כללית כל הקרקעות שלנו והבנינים הבנויים עליהן הם פחותי־ערך, באשר אנו הקונים היחידים המשלמים “מחירי עתיקות” בעד אדמה, ואם האוצרות שלנו מתרוקנים או “מתאבנים”, אין מי שיפדה ב"סכומים נגרים" את האדמות הנמכרות בפומבי; והבנינים שלנו אינם אמצעי־תוצרת, אלא “אמצעי־נוחיות”, ובשוק הכללי בארץ אין גואלים להם, באשר “נוחיות” זו מיותרת היא בהחלט בתוך תחומיו, וממילא אין לבנינים גם מחיר. אולם לפי מדרגת הדרישה בשוק, במכירות הפומביות האלה, על אחוזות יקרות יקבעו ערכן הכלכלי ומדרגת בטוחנן. ואם הדרישה על אחוזות יקרות כשלנו מתקרבת לאפס, מתקרב גם לאפס ערך ההון השקוע בהן. הון כזה מאובן הוא לנצח, ותקומה אין לו; חסרי־דעת יפקידו את פקדונותיהם בבנקים המשקיעים כספם ב"עסקי־ביש" כאלה, וחסרי־דעת יקבלו כמטבע עוברת לסוחר “ספרי־ערבון” מבנקים כאלה – ערבות מאחוזות שהן צריכות בעצמן לערבים.

האדמה במצבה הקיים הירוד, הנענית לצרכי פלח מסתפק בקב חרובים ולדרישות משקי־הגזל של האפנדים המציגים את הפלח עוד ערום מכפי שהוא וריק מכפי שהוא, אינה נענית לצרכינו אנו. והמתנחל המתאחז באדמה זו בלי אמצעים משלו נענה עוד פחות לצרכיה היא. באחוזת־נחלה הנמסרת למתנחל מחוסר כל אמצעים אין איפוא שתי הערכות: הערכת השווי המלא וקצבת “ערך־הבטחון”. הבנק להתנחלות צריך איפוא להשקיע את כל הסכומים הדרושים לבריאות יחידת־התנחלות באין עוזר ותומך; לא חמשים או ששים אחוז משויה המלא של האחוזה, כי אם כל מאה האחוזים. אין איפוא אותם הארבעים האחוזים העודפים המשמשים כבטחון לבנק אפותיקאי תמורת חמשים או ששים האחוזים שהוא משקיע. והעודף הזה הלא הנהו “החומר הממסמס והמגיר” את המוצקים ב"חלופי החמרים" אשר בבנקים: הוא, הוא המביא ליד תנועה בשוק את ההון המחובר לקרקע והמגביר את מהירות חלופי־הנכסים במכירות הפומביות. אלמלי אפילו החקלאות בארץ היתה מכניסה לפי מעלת־חיים אנושית, לא היה ההון השקוע בה יכל להיות מהיר־תנועה, באשר חקלאות זו עמוסה בכל מאה אחוזים משא, באין מתנחל שהכניס משלו ארבעים אחוזים המונחים מוכנים להפסד, בכדי להציל את ששים האחוזים של הבנק; ומחמת חוסר עודף זה צפויים גם כספי הבנק להיות מונחים באדמה כאבן שאין לה הופכים, מבלי לראות אור עולם.

ערכם של כל נירות־ערך נמדד לפי מהירות־התנועה בשוקים של אותם הנכסים המונחים כבסיס לנירות־ערך אלה והערבים בעד שלמותם; כמו כן נמדד ערך זה לפי בית־קבולו של השוק, שבו חלים חלופי הנכסים הערבים בעד נירות־ערך המוּצאים תמורתם. עם הרחבת בית־קבול זה יגדל ערך “נירות־הערבון” ועם צמצומו יקטן. בעקבות התפשטות בית־קבול זה והתכוצותו יבאו התנודות והזעזועים בשוק־הכספים על הנירות האלה. והנכסים שלנו הערבים בשוים בעד נירות־ערך שיוציאו תמורתם, לא רק שהם כבדי־תנועה בשוק, משום שחסרה מנת המתנחל הבאה להבטיח את ההפסד, כי אם עצם השוק מוגבל בתכלית ההגבלה. עוד יותר: המושג מגבל אינו מתאים להגדרה המדויקה. השוק לחלופי נכסי דלא נידי שלנו הולך ומצר את המעגל המקיף אותו עד אפס מקום לנכסים מן החוץ לקפוץ על הסחורה הנמכרת, ואינו נשאר פנוי אלא – לקהל הלוים בלבד, שהאחד יגאל את נכסי השני: המוכר והקונה, התובע והנתבע, המלוה והלוה הם בדמות אישיות אחת.

נעביר נגד עינינו את כל הארץ: בתוך גבולותיה שולטת קודם כל כלכלה לאומית מאוחדה לפי מדות עתיקות הנהוגות משנים קדמוניות. החקלאות אינה נותנת רוח נקי לנו, מפני שהוצאותינו גדולות הן, אבל נותנת היא רוח נקי לנו, מפני שהוצאותינו גדולות הן, אבל נותנת היא רוח נקי לפלח. יש איפוא סכום ממשי, בכדי להשתמש ב"מכפיל" מותנה מראש ולקבוע בנוסחה, המכפילה את הרוח הנקי ב"מכפיל" המותנה, את שויה של האחוזה. אין להניח כי בלעדינו האדמה בארץ חסרת־ערך היא בכלל; ערכה רק פחות הרבה מאשר המחיר שאנו משלמים. האפנדי, המקבל מהפלח שליש או חלק רביעי מהיבול, מקבל בעד כספו רבית ידועה. האפנדי שאינו משקיע דבר במכשירי־עבודה ובהשבחות ומקבל עשרים וחמשה ק"ג חטה מדונם המכניס אפילו רק 80 ק"ג יש לו רווח נקי בטוח של עשרים גרוש לדונם, מבלי אשר הוא מסכן איזה דבר מהונו. כל זמן ששורר משטר קרקעי זה בארץ יש חשבון לבעלי יכלת להשקיע את הונם בקרקע, בכדי להכניס רבית בסכום של 15–20 גרוש לדונם, כשנקח הכנסה ממוצעת של גדולי־כרב וגדולי־שלף במשך שנתים לפי מחזור־הזרעים המקובל בארץ.

נניח כי אחד “מעמי־הארצות” לקח כסף במלוה ואין ידו משיגה לשלם את חובו. נחלתו ערבה בעדו ועומדת היא להמכר בפומבי; היא בת־ערך, מפני שיש לה חוג רחב של קונים. את חוג הקונים אפשר לחפש בין כל אוכלסי הארץ, בלי הבדל מעמד ודת. במכירה פומבית אחוזה כזאת מהירת־תנועה היא בכל הבחינות: אינה עמוסה בבניני־ערך לפי כשרון־תוצרתם; שקועה בה מנה הגונה מרכושו הפרטי של בעלה, הבאה להבטיח את ההון השקוע ע"י המוסד הכספי; במכירה פומבית יכולה אחוזה זו להמכר, באין ברירה, הרבה פחות משויה, בכדי להרבות עליה את הקופצים; כספי ההלואה המחוברים “נגרים” שוב בין רגע.

אם אחד מאיכרנו לקח כסף בהלואה ומשכן את אחוזתו, והוציאו תמורתה נירות־ערך, משתנה המצב לרעה. המעגל מסביב לשוק מצטמצם. האחוזה הממשכנה הזאת אינה סחורה עוברת לכל אחד ואחד. ספרי האחוזה הם תחת השגחת המושבה, וכל מושבה עומדת על המשמר שהאדמה לא תעבור לרשויות אחרות. ומחמת צמצום מעגל השוק יורדים במעלה גם נירות־הערך המוצאים על בסיס האדמות של מושבה עברית.

נרחיק ללכת. בהתישבות לאומית האדמה היא אדמת הקרן־הקימת. אדמה זו בכלל אינה נתנת למכירה ואין להמתנחל עליה אלא זכות חכירה. הכספים השקועים בה הם “חומר מת”: ממש כנכסי־הקדש המכונים “היד המתה”. במכירה פומבית אפשר רק להפקיע מרשות הלוה־ואינו־משלם את זכות השמוש באדמה ולהעביר זכות זו לאחרים. זכות זו, כשהיא לעצמה, פחותת־ערך היא בשוק־הכספים מבחינה כספית טהורה, ואפילו בערכה כמו שהוא נחותת־דרגה היא, באשר חוג הקופצים על זכות־שמוש זו באדמות־הלאום מגבל היא מאד: בית־הקבול של השוק צר הוא. כי זכות זו נתנה לא לכל חקלאי, ואפילו לא לאלה המקבלים על עצמם את חומרות העבודה העברית, כי אם אך ורק להמטילים על עצמם עבודה עצמית.

ואוחרון אחרון: “חברת העובדים”, הבאה לקבל תחת חסותה את כל הרכוש הלאומי ולנצח בתוקף חקי־ברזל על כל המשקים. גם החומרות היתרות שבעבודה עצמית אינן מזכות את החבר העובד, אלא צריך הוא להכנע להרבה תקנות מיוחדות שמקורן בחיי קומונה; ואף שלא מדעת להודות במרותו של “אינטרנציונל” זה או אחר, לפי רוב הדעות המקרי שישתלט באספה זו או אחרת. המעגל הולך איפוא וצר ומכירת זכויות־שמוש, בתנאים ובסיגים כאלה, על אדמת הקרן הקימת אינה יכולה למצא שוק רחב, באשר צר הוא חוג הקופצים עליהן.

כי כל אשר תתעלה ותתגדל האחוזה החקלאית בקדושתה ובערכה המוסרי בתוך תחומי החוגים הצמאים והמיחלים לחברה חדשה, כן תלך ותרד אחוזה זו בחולוניותה ובערכה החמרי בשוק־הכספים. לא אנו המעטים, כי אם המשטר הכלכלי השורר קובע את שער־הכספים, ובמשפטו תלויים אנו לשבט או לחסד. אולם במשטר זה משתלט גם החוק: מהירות תנועת ההון השקוע בהתישבות לאומית ומדרגת החזוּר של הון זה נמצאות ביחס הפוך למעלת ההתקדמות של ה"חברה החדשה". עלית דרגה ברוח, ירידת דרגה בגיוס החומר ע"פ שטה רכושנית. אולי יש אפשרות לנעוץ קנה ב"ים הזועף" הבורגני ולהעלות “שרטונות־אושר”, ולהקים חברה חדשה; אבל בקרנות לאומיות, בנדבות־עם, ולא בבנקים.

הדוגמאות הלקוחות מארצות נושבות חדשות אחרות אינן קולעות אל המטרה. בארצות האלה נתונים התנאים הקודמים לכל אופרציה בנקאית, הלא הם: א. האדמה היא קנין הפרט ועוברת לסוחר. ב. היא פוריה ומכניסה. ג. המתנחל מכניס סכום הגון משלו, ובלי סכום זה אין מעמידים אותו על הקרקע. ד. הממשלה או החברה המישבת מעבירה את הסכום ע"י בנקים מיוחדים וגובה את הסכומים ע"י בנקים, אבל אין הבנקים עצמם מנחילים.

נניח כי הושג הסכום של חצי מליון לי"מ בתור הון יסודי; והסכום הזה השקע בשלמותו בהתישבות לאומית, בסכום זה אפשר לסדר חמש מאות משקים בעלי־ערך פחות או יותר במובן ההכנסה או שמונה מאות משקים פגומים. כי לפי מדרגת ההכשרות, אם מכשירים הכשרה “מכנית” או גם הכשרה “אורגנית” יכול כל משק להכניס ולהחיות את עובדו או להמיתו מיתה אטית. בשוק אין משקים כאלה עוברים לסוחר מטעמים המבארים. חצי המליון מתאבן איפוא. נשאלת השאלה: במה מוסד זה ראוי לשם בנק יותר מקרן־היסוד המשקיעה ג"כ שנה שנה למעלה ממאה אלף לי"מ בסדור משקים ומקרן־הקימת המשקיעה סכום כזה בערך בגאולת הקרקע; ובמה מוסד כזה ראוי יותר לשם בנק מיק"א, שכספיה אינם טעונים התרעה על השופרות, אלא שמורים ומונחים במזומנים – ובקופות בנקים.

בלי אדמה מכניסה כדי מחית עובד ברוח, בלי זכות מכירה פומבית, בלי מנת מתנחל המכניס חלק משלו, בלי שוק רחב של נכסים כשלנו, – בלי כל הסגולות המיוחדות האלה אין “רגלים” להון השקוע במשקינו החקלאיים. ובלי ה"רגלים" האלה הלא קפא יקפא כל ההון הזה, ויהיה מונח, פשוטו כמשמעו בלי שום מליצות, כאבן שאין לה הופכים. ובלי תנועה זו אין ערך בשוק־הכספים לנירות־ערך המוצאים תמורת האחוזות הממשכנות. חסרי דעה יסכימו להכניס פקדונות לבנק הנשען על “משקי דפיציטים”, הצפויים לכל מיני תנודות וזעזועים. התנודות האלה גוררות אחריהן כפעם בפעם תנודות בנירות־הערך המוּצאים תמורת אותם המשקים. הסגולה העיקרית: יציבות בשער־הכספים, למצער כבנירות־ערך של מדינה, חסרה אף היא. בנק, שכל כחו אינו אלא בשטף זרמיו, הקצובים, הבטוחים והנאמנים, מתהפך לנהר קפוא הצפוי עוד לתנודות בלתי נראות מראש, – בנק כזה מה בצע בכח־הגביה שלו. לכח זה יש טעם כשיש ממי לגבות. מעטינים ריקים אין להוציא חלב אפילו במכונת־החליבה היותר משכללה ובלחץ היותר מתאים. והלוה שלנו המביא את זרמי הבנק לקפאון והמאבן את הונו נוטל ממנו גם את כח־הגביה. כי הרוח המקפיא הזה עולה מהאדמה המדולדלה, וראשית הכל ותכלית הכל להביא לידי תנועה וחיים את הכוחות הנרדמים, ואז יגביר חילים גם העובד הלוה, שיהיה ממי לגבות, ואז – יבאו חיים ותנועה גם באברי הבנק.

בחמש מאות או שמונה מאות המשקים שנסדר עם חצי המליון לי"מ לא נושע לעד. נכסי צאן־ברזל אולי, אולם גם סגורים לעד כבארון ברזל. אחרי “מעשה רב” זה נשוב למצב הישן: הילקוט על השכם, מטה הנודדים ביד והשופר בפה! שוב לעבור בכל תפוצות־הגולה, ולקבץ, לקבץ, ולקבץ. למה איפוא כל ההונאה העצמית הזאת ו"שנויי־השמות" שאין בהם אף שמץ מתקוה של שנוי־מזל וקריעת גזר־דין ואינם באים אלא להאפיל על האמת הברורה.

כל המשחק להראות כאנשי מסחר, שאינם באים אלא בהצעות “ביזניס”, לא יקרבנו אל המטרה הנרצית, כי אם יטלטלנו כמה וכמה טלטלות אחורנית ממנה. לפנינו גאולת־עם ולא עסקי־מסחר. משק־ביתנו צריך להתנהג אמנם בכל חומר־הדין שבחסכון ובכל שקול־הדעות הנהוג בעסקים ממשיים. אבל כל זמן שלא נביא את הכלכלה שבארץ לידי נורמה נהוגה בכל ארץ מתוקנה ולידי יכלת לכלכל אוכלוסים לפי מעלת־חיים אנושית ולא לפי מעלת־חיים של בהמות־משא לא נוכל להטיל על משק ביתנו חומרות של משקים כלכליים מחלטים, כל גאולת־עם היא מלחמה, ואפילו אם כל דרכיה שלום וכל כבושיה התאזרות כחות־יצירה וברכה. ובשנות־חרום ובשדות־מלחמה שוררת כלכלה לאומית מיוחדה במינה; בריוח וההפסד שלה טבועים בתכונות מיוחדות. הסכומים השקועים ב"אזורים ההרוסים" בצרפת הם הון נפסד, כמבאר באחד הפרקים הקודמים, מבחינה כלכלית טהורה, וכלם רוח מבחינה לאומית. במצב של שלום לא ישקיעו סכומים כאלה, שאינם יכולים להפחת מיבולי האדמה. אבל באזורים הללו עוד שוררת הפילוסופיה של הכלכלה הלאומית שבמלחמה. המדינה משקיעה את כספיה על “קרן־הצבי”; והאכר פטור מהעודף הזה. המדינה מַשוה את מחיר הקרקע מאוצרותיה, עד הנורמה הנהוגה, וכפי נורמה זו מקבל האכר את אדמתו. לא בבנקים מישרים את ההדורים הכלכליים האלה, לא ב"הצעות־מסחר", כי אם: בקרנות־עם ובנדבות־עם!

עוד ב"ימי ־הגאות", כשהתקוה שחקה לנו להשיג חנם שטחי־בור רחבי־ידים וליצור חקלאות מאוחדה ושטתית כיחידה כלכלית בלתי־תלויה, היתה הדרך המובילה להקמת מוסדי־ההתנחלות הכספיים, כספיים על דרך־הפשט ולא על דרך־הדרש, חלקלקה מאד ועקלקלה מאד. כי בתוך התחומים הצרים של התישבות לאומית האוסרת כל מכירת קרקע קשה למצא פרצה, בכדי ל"הניד" בצורת נירות־ערך נכסים שאינם נדים ע"פ טבע בריתם. על כל פנים ב"ימים ההם" היה יותר קל למצוא מוצא מהמבוכה הזאת. חצי־הדרך היתה מאחורנו; זוהי. האדמה הנגאלת, שגם בלי הכשרות תופסת היא למעלה מעשרים וחמשה אחוזים בסכום השקוע בכל יחידת־התנחלות. אבל גם אז נסה כותב הטורים האלה לערוך סכימה של המוסדות הכספיים שיתפתחו אחד, אחד, בהדרגה טבעית ולפי סדר גדוּלם הטבעי, ושכולם יחד יהיו משולבים בחלוקת–תפקידיהם לברא את הבריאה הגדולה בדמות ההתישבות החקלאית. וסדר־הגדוּל הטבעי נקבע כמו בכל גדוּלי־קרקע: זריעה, שתילה; ואחר־כך – קטיפת פירות ואסיף.

ואשר על כן ה"בנק להתנחלות" הנהו הדרגה האחרונה במעלת צמיחת “מכשירי ההתנחלות”, והנהו גם האחרון בשורת מוסדי־ההכשרה המונים: הכשרת־הקרקע, הכשרת־האנשים, הכשרת־התנאים, – כל ההכשרות האלה, שכל אחת מהן מרחיקה לכת בתכניתה ושבלעדיהן לא תתכן כלכלה לאומית בריאה ונורמלית, לא כלכלה לאומית בשנות־חרום, כי אם כלכלה רגילה בשנים כתיקונן. בלי כל תנאי ההכשרה האלה אין חקלאות נושאת את עצמה ומחיה את עובדה, ובלי חקלאות מחוננת בתכונות אלה אין גם תנאי־קיום ותנאי־גדול לבנקים; התנאים האלה אינם, באשר באחוזות ממשכנות בלתי־מכניסות חסרות הסגולות העיקריות המצוות את החיים על בנק והן: היציבות בשער־הכספים, כח־החזוּר הקצוב בנירות־הערך וכח־הגביה מהלוה. וככל עובד־אדמה פשוט הרוצה לראות חיים את אדמתו נוהג קודם כל להניר את נירו, כן גם עלינו לאחוז בסדר־עבודה זה בכל המפעלים שאנו אומרים ליצור.

הפעולה הראשונה היא איפוא – השגת האדמה: אם התוצרת! בלי אדמה אין מה להכשיר ולהניר, והעובד היותר טוב אינו יכול לעשות דבר. כל הכחות צריכים להיות מרוכזים קודם כל להאדיר ולהגדיל את הקרן הקימת. בלי שטחים גדולים לא תתכן כלכלה לאומית מאוחדה, ובלעדיה – משק־ביתנו הנהו כלכלה בתוך כלכלה, ושום הכשרות לא תועילנה. ויחידות־התנחלות מפזרות, מפרדות ונבלעות בתוך כלכלה לאומית זרה שאינה לפי שעור־קומתנו, אינן מסוגלות אלא ללדת “משקי־נפָלים”.

הפעולה השניה היא יצירת מוסדי־ההכשרה. וההכשרה גופה צריכה להיות רחבה, בכדי שהאדמה הנגאלת תהיה ראויה להתישבות. “מד־המרץ”, שבו תבחן האדמה על כשרון־יכלתה ועל חילה, היא מדת יבוליה: אם בכחם להחיות ברוח את העובד או לאו. סכומי ההכשרה הם בגדר “סכומי־מלחמה”, שאינם נזקפים לחובת המתנחל כי אם לחשבון המדינה כלה; סכומים כאלה מתיחסים על כלכלה לאומית בשנות־חרום, ממש כנהוג באזורי המלחמה ההרוסים. לא על היחיד להביא בכחותיו הדלים את מדרגת תנובת האדמה לגובה הנורמלי שבכל ארץ מתוקנה; לא על היחיד לברא תנאים: תנאי־שוק, ותנאי־חבור, ותנאי־אשראי, כי אם זוהי חובת המדינה כלה; ובמקום שאיננה עוד במציאות בא במקומה העם הרוצה לבנותה, להעמיס על עצמו משא זה. אין לציין את הנושא, כי אם את הנשוא: לא את נושאי התנובה וגורמי ההכנסה, כמו מים, מחלבה, עצי־חוץ, אלא התנובה עצמה וההכנסה עצמה. “הנושאים” ו"הגורמים" הם בני־חלוף. מים בלבד אינם עוד מקורות־ההכנסה הנאמנים, ומחלבה שלא במקומה יכולה להוריד את הכנסות המשק במקום להעלותן; לעומת זה בשטות־עבוד מתאימות, בזמן־זריעה מתאים, במחזור־זרעים מתוקן ואין צורך לאמור בזבול, יכולים להגביר את היבולים, להכפילם ולשלשם גם באדמת־בעל. הדרכים המובילות להעלאת ההכנסות רבות הן, ואין לקחת אחדות מהן כסיסמה; ובכל מקום יש להשתמש, לפי התנאים המיוחדים שבו הוא נמצא, באמצעים מיוחדים. מוסדי־החקירה הם אשר ימצאו את הדרכים הכבושות הנאמנות ויסלו דרכים חדשות בחקלאות. תחנת־נסיון מרכזית המקיפה את כל ענפי החקלאות עם סניפים בחבלי־הארץ השונים היא תנאי קודם לעצם קדמת החקלאות. בלי מוסד כזה נוסיף לגשש כאשר מגששים אנו זה שלשים שנה, ולכן נכנס הוא בשורה הראשונה בין מכשירי־ההתנחלות, כאשר מדברים על התנחלות היוצרת משקים מכניסים ומחיים את בעליהם, ולא על סתם נקודות אדומות מ"כוכבות" המפוזרות על פני מפת ארץ־ישראל.

הפעולה השלישית היא יצירת מוסדי ההדרכה. אכר טוב יכל לפעמים להכריח אפילו אדמה רעה שתענה לו. ואכר רע יכל להביא לידי שתוּק אפילו את האדמה היותר פוריה. מוסדי־ההדרכה הם המתוכים בין מוסדי־החקירה ובין עובד־האדמה, שידע להשתמש בכבושי המדע והטכניקה להעלות את הכנסות משקו.

הפעולה הרביעית היא חבורת הקבלנים המרכזית. אם החקלאות מכניסה ע"פ טבע תכונתה ויש המון עובדים היודעים איך להשתמש בחיל האדמה, נוצרות אפשריות רבות ושדות־עבודה רחבות להעסקת כחות עבודה בענפי חקלאות שונים: הן בהכשרות על אדמת הקרן הקימת והן במפעלים פרטיים, שאין בידנו להעבירם מן העולם. החבורות האלה, כשתהיינה מסודרות, תהיינה גם בנות־התחרות בשוק־העבודה הכללי. וכשתהיינה בנות־התחרות תהיה להן מלבד מנת־הקיום, גם מנת־חסכון בשביל כל חבר וחבר, אם יקדישו תשומת־לב מיוחדה למשק־הבית של החבורות האלה הנשען כלו על הפעולה החמישית בדמות סדור המטבחים. במצב הקיים אין אפשרות לעובד לחשוך מעט כסף. מנת־חסכון זו היא “מד־המרץ” שבו יבחן המתנחל על כשרון־עבודתו ועל כשרון־מעשהו. וכשיש “ירח מלא” המונה עשרים וארבעה ימי עבודה ולא שמונה או פחות, ושכר־העבודה הנהו כדי מעלת־חיים אנושית, ואין שאלה של חוסר־עבודה וחלוקת הימים המעטים בין רבים כפי שנהוג עכשיו, ויש מטבחים מסודרים הנותנים את האפשרות לעובד לחשוך מנה ידועה מיגיע כפיו יש טעם לדבר על

הפעולה הששית בדמות קופות־החסכון, שתאמרנה את הסכומים הנכנסים מהעובדים – סכומי החסכון, שבלעדיהם אין מעמידים איש על הקרקע. מנת־חסכון זו נכנסת גם כמנת־ערבון ידועה המבטיחה את האחוזה מהפסד אם נמכרת היא למטה משויה המלא. קופת־החסכון עצמה עפ"י טבע תכונתה אינה יכולה להיות אלא החוליה האחרונה בשלשלת התפתחות החקלאות: תוצאה של חקלאות מכניסה, של עבודה בשפע, של הזנה מתוקנה, של עבודה טובה, של כלכלה לאומית בריאה; כל גורמי התוצרת פועלים איפוא בשלמותם, וממילא באות לידי שלמות־גלוין הסגולות הראשיות המבטיחות את הערך של כל אחוזה טובה והן: היציבות בשער־הכספים, כח־החזור הקצוב בנירות־הערך וכח־הגביה מהלוה הממשכן את אחוזת־נחלתו המכניסה. ורק אחרי אשר משתלטים כל הגורמים האלה במלואם בא הפרי וקטיפתו בדמות

בנק להתנחלות, המיועד ל"הניד" בדמות נירות־ערך נכסי דלא נידי, לשמור על הסכומים השקועים באחוזות שלא יתאבנו, לחזק את החזור התמידי. מהמצב הקיים עד עונת הבכורים של בנקים רב איפוא הדרך ורבות הן הדרגות שעלינו לעבור עליהן. על כל פנים עונת חוסר־העבודה אינה המתאימה לחסכונות ולבנקים, ממש כאשר יום רוח אינו מתאים לזריעה. בהביאי בחשבון את כל הנמוקים האלה הצעתי בשעתה את הסכימה הבאה ליצירת מוסדי־ההתנחלות:

1.  הקרן הקימת, שתעודתה:

1.  רכישת קרקעות,

2.  הכשרת קרקעות,

3.  יצירת נקודות־נסיון.

2.  בנק להתנחלות

1.  הלואות לבנינים בתשלומים לשעורים,

2.  הלואות לנטעים,

3.  הלואות לטיובים ולאמליורציות.

3.  קופות־מלוה, שתעודתן:

1.  הלואות לרכישת אינבנטר,

2.  הלואות לקרן חוזרת,

3.  הלואות קטנות עד הגורן.

4.  ההסתדרות של הפועלים המכילה:

1.  חבורות קבלנים לקבל עבודות שונות על חשבונן בקבלנות.

2.  חבורות להכשרת אחוזות־נטעים,

3.  חבורות להכשרת אדמת הלאום ואחוזות בשביל עצמן,

4.  קופות־חסכון,

5.  הבטחת הרכוש הדדית².

מוסדי ההתנחלות באים בסכּוּם הסכימה הזאת לפי סדר תפקידיהם ולפי חלוקת־העבודה אשר בינהם ולא לפי סדר גדוּלם הטבעי. אולם בפרטי הסכימה עצמה, שלה מקדש פרק מיוחד, בא הבנק להתנחלות אחרון במקום, כפרי הנקטף לאחרי השתילה, הצמיחה והגדול. וכל המוסדים הללו אחוזים ושלובים יחד בכדי לקיים בכחות משותפים את “סגולת החזור” בכספים הנשקעים בכל מפעל ומפעל; כי קיום סגולת החזור זוהי הפרובלימה העיקרית. כל הקושי שבמחזור־הכספים שלנו הוא שאין בו חזור, אחת היא אם הכספים נקברו באדמה או נתאבנו בבנינים. כדוגמה יכל לשמש המשבר הכספי שבא בשנים האחרונות בעקבות עונת הבנין הרותחת; הבנינים בלעו לתוכם את שארית המזומנים שנמצאו באוצרנו והשאירונו לגמרי בחרבה.

הסכומים שאנו משקיעים ביחידת־התנחלות מורכבים באופן יחוסי מחלקים אלה:

מהסכומים האלה יש לציין כ"הון קפוא" בהחלט 25 אחוזים, אחרי שאין אדמת הקרן הקימת נתנת להמכר. מדמי ההכשרה, יכל לעבור חלק לקופת־החסכון, אותו החלק המוּצא על עבודה ולא על חמרים, וביחוד החמרים שהם תוצרת־חוץ. וכך גם יהיה היחס בסכומים השקועים בבנינים. כל החמרים שעבודת־בית שקועה בהם יכילו גם מנת־חסכון ידועה.

ברכישת מכשירי־עבודה הנפתחים במשך שמונה שנים יכלים לשתף רכוש מסחרי חיצוני, אם ה"משביר" יהיה מה שצריך הוא להיות וירכז ברשותו את כל מכירת תבואות המשקים ואת כל הקניות של חמרים ומכשירים. אם יקבעו סדר ידוע לקניית מכשירים מבתי־חרושת ידועים אפשר יהיה להשיג מכשירים אלה באשראי; המוסד הכספי המיועד לכך, לפי הסכימה הנזכרה, יהיה ערב. בכלל טוב מבחינה כלכלית לרכז את קנית המכונות והמכשירים בגלל חלקי־המלואים של המכונות, המפריעים את מהלך־העבודה בהעדרם במקרה; כאשר החלקים האלה הם מסוג אחד נתנים הם להתמלא על נקלה ממקום למקום.

היוצא מכל הדברים האמורים: בלי רכישת שטחים רחבי־ידים לא תתכן כלכלה לאומית בשבילנו אף אם נגביר את תנובת האדמה הנמצאת ברשותנו; בלי הכשרות מרחיקות־לכת אין גם השטחים הגדולים מועילים, באשר תבואות שדותינו, לפי גובה היבולים הקימים, אינן בנות־התחרות; בלי עובדים טובים אין גם הכשרות מועילות; בלי כל התנאים האלה השלובים זה בזה אין חקלאות מחיה את בעליה לפי מעלת־חיים אנושית; ובלי חקלאות מכניסה יש חוסר־עבודה מתמיד ואין אפשרות לעובד לחשוך מנה עודפת ממשכרתו; בלי מנה זו אין טעם לקופות־חסכון הנידונות להשאר ריקות; ובלי מנת־החסכון הצריכה להכנס בסכומים השקועים ביחידת־התנחלות ובלי אחוזה מכניסה רוח בטוח אין בכלל ערך בשער־הכספים לכל הנכסי־דלא־נידי שלנו הממשכנים; ואין להוציא תמורתם נירות־ערך הצפויים לתנודות חזקות, ותמיד מטה, מטה – צפויים למגמה הפוכה איפוא המַתנה את הסגולות העיקריות: יציבות, חזור וכח־גביה. אנחנו עוד נמצאים איפוא ב"פורמציה" של קופות וקרנות, ולא בפורמציה של בהקים.

* * * *

קרן־התישבות בתור פונד ולא בתור בנק, לפי הצעת ד"ר רופין, יכולה לבוא בחשבון כהתחלה למעבר מטעמים האלה:

1.  הקרן הזאת היא אישיות יורידית המתחילה לרכז את ההון השייך לה, עובדת במגמה ל"הגיר" את הונה בבא שעת־הכשר ולהרגיל את המתנחל שיתיחס אל העזרה הנתנת לו לא כלקופה של תמיכה, אלא כלמוסד כספי. קרן־ההתישבות עושה את כל עסקיה ע"י אחד הבנקים שלנו.

2.  כדאי להפריד בין הפונדים שלנו: בין אלה המשקיעים כספים חומריים בני־קים ובין אלה שמשקיעים אותם במפעלים חומריים עוברים, כמו מוסדי־הבראה, או במפעלים רוחניים. כל אחד מהם מוכרח להתנהג ע"פ שטה מיוחדה, ואין לערבבם בקדרה אחת.

3.  קרן־היסוד בצורתה הקימת נושאת בקרבה עם כל כחות־המושכים שבה גם כחות דוחים ידועים. התורם את תרומתו לכל מיני מפעלים בבת אחת דורש אקוויבלנט ממשי תמורת שלש מאות האלף לי"מ הנכנסות לקרן, בזמן שההתישבות, לדוגמא, נהנית רק ממאה אלף לי"מ, ונוהגים לחיב את חשבון ההתישבות בחובות השייכים לענפים אחרים. טוב שהרשויות תהיינה נפרדות; התורם את תרומתו להחזקת מפעלים רוחנים לא ידרוש תמורתה אקוויבלנט חומרי, ורשות ההתישבות תהיה אחראית בעד הסכומים שנכנסו לזכותה; ואז גם הסכומים האלה יכנסו בזמנם; והמשקים ההולכים ונבנים לא יהיו צפוים לכל אותם הזעזועים הממוטטים אותם בתחילת התהוותם.

* * * * *

מודה אני ומתודה, שתמוה אני בעיני עצמי בבואי לשנן אמתיות בגליות במאמרי המקדשים לקרנות. אולם אין ברירה. הפורעניות המתרגשות עלינו נטלו ממנו, כנראה, לא רק את כח החדוש וכח ההגיון להגות במוחנו נכחות, כי אם נתקו־אפילו את החבור בין מוחותינו ובין מוחות בהירים אחרים, שהם יהגו בעדנו ויראו בעדנו, והשכיחו מאתנו את תלמודנו. ואז יש חובה מוזרה לפתוח ולגולל תורות ישנות ולהקריאן, כנהוג – אחד מקרא ושנים תרגום…