יצירה זו עוצבה באופן שלא ניתן לשַמר במערכת פרויקט בן־יהודה. לכן היא מובאת כאן כסדרת תמונות, כדי שאפשר יהיה לקוראה כפי שהמחברת התכוונה, ולאחר מכן גם כטקסט רגיל, לטובת מנועי חיפוש.

עמוד ראשון    🔗

טקסט פנימי    🔗

20.7.86

אחר־הצהריים. בית־קפה על הטיילת. האור מתרכך במרחק מפרץ קופָּאקבָּאנה. בשולחן הסמוך ג’יגולו צעיר ויפה־תואר באף ישר (סגנון של הלמוט ברגר) מציע את עצמו לתיירת עבת עורף. מאריך חיוך מעֵבר לכוסות, מישיר מבט (מהבהב כנדרש).

מקרה החיים נקרה לה אחרי בלותה – השיחה מתלבה מיד, גִלדי ידיה מתרוממים כבר. מִסחר גלוי, חסר דו־משמעות, מַתת כנגד מתת. ללא אתמול, ללא מחר – שוליים בלתי־רלוונטיים לרצון שלה להיות עוד פעם. להיות עוד, עד כמה שרק ניתָן עוד. כאן ועכשיו. באור הדקלים, ברסיסי המלח, באוקיינוס הנפרשׂ, עוד פעם.

עמוד ראשון    🔗

טקסט חיצוני    🔗

מקרה (ראשית ואחרית. נכתב בסוף ובהתחלה, כמו שדרש סטפן מוזס במקריוּת פרשיות הדרכים על־פני אותו הקיץ – “אינסוף לראשיתו”)

הכל היה מקרה. הכל. כי מקרה אחד לַכל. השאר היה פרישׂת הקורות על־פני הזמן והנכתב.

אפילו הספרים שהובדלו מהשאר למזוודה מקרה היו. היד המרחפת על־פני המדף ומוציאה את הקולות המהדהדים מהמפגשים שנִקרו בדרך, את הספרים שנקרא בשמם, שתנועת הנפש חנתה אותה שעה במקומם – פונז', שבתאי, כתב־יד הרצאתו של דרידה (קריאה מהירה, במעומד, של Glas בערב הנסיעה), מאמרו של מוזס על בנימין והשפה, קסירר,

עגנון, “עדה” של נבוקוב, גמרא ברכות. ויומניו של קפקא. [וברקע “הלכה ואגדה”

של ביאליק, הספר שנלקח (עדיין) מספריית ההורים, מדירת הארעי (אחרי מותו של אבא) של אמא בירושלים, לפני שמתה בשלהי הקיץ]. והיד שנשלחה לקחת מהאצטבה את פירוש “מקראות גדולות” ל"שמות", ו"יקרה מקרה", ולקחה בטעות את “בראשית” אל בתי־הקפה על חוף קופּאקבּאנה, ולשיחה שנקרתה שם בין הים, המבט, ורקיע המבדיל בין מים ובין מים בנכתב.

רק אחר־כך, בשיחה עם דוד בפריס, במטבח (מקריות שיחותינו החטופות, חטיפתן), התחיל פירוש המקריות, ואִתו הגילוי המדהים כנבואה לבאות, על השקת מקרה המוות ומקרה האהבה. ובגלים קמים בעקבותיהם, מקרה הנבואה ומקרה השִׂנאה.

אחרי־כן, בזמן התם, מאוחר באותו קיץ, בשיא המירוץ (היתה זו אולי הדרך כדי לפרושׂ את הכאב – בבהלת הטיסות הלוך ושוב, בהיאחזות המטורפת בהתלקחות האהבה, בפרץ החיים האחרון של אמא ושלי ביחד, הכוח העצום הזה, בשר מבשר), בלילה שממנו לא קמה עוד (למרות הניסיון לגנוב עוד זמן, בחימה, להחביא אותה בירק הסבוך, בצמיחה, על המרפסת, מול הגן, להצפין אותה, חי מת יקר, ביני ובין הילדה; הניסיון לדחות את ההסגרה, את התנועה שתחטוף אותה במטוס, אמבולנס, במיטת ברזל

עמוד שני    🔗

ואינפוזיות, בסניטרים דוחפים גוף במסדרונות אינסוף באדמה, וצעדיהם מתרחקים אחריה לחדר הקירור), בשקט שהשׂתרר בשינה הקצובה בשתי פינות הבית, סבתא ונכדה, נפרשׂ פתאום אל תוך הלילה החלל הענקי –המקריות הגמורה, הרשות הנתונה, המוחלטת. אותה התרחבות־לב, ניתור ענק אל ההרפתקה, הלא נודע, לא צפוי, שיקרה לנו, מחר אולי – תלויים אל העתיד כמקצה מזח השלוּח

מקרה המוות ובשמו, בזכותו, במחירו – מקרה כנגד מקרה – מקרה האהבה

ההמתנה הזאת, בקצה היכולת, בעורף שברירי, כפוף כבר, נאחז בכל צעד, שמא יקרה

ההמתנה הזאת, מעֵבר לאמונה, בלב נכון, ברחם מעולף

הרהב המגוחך שבהמתנה. הייאוש הצרוף. התנועה המגששת, התלויה. מעבר לאמונה, מעבר לכפירה

אולי גבול כפירה ואמונה. אפשרות הבחירה. “כי אם ליראה”… הסתירה השרירה של הכל צפוי והרשות נתונה. כי מקרה אחד לַכל, לאדם ולבהמה.

(קרוב לסוף, בערב שבת עם פירֶה תפוחי־אדמה בחדר־האוכל בבית־החולים, נדמה היה, ברגע של סחרחורת, שניתן להפוך, ובמונחים הבוטים ביותר של הבשר. – להפוך את הפרידה מאהבת אם, המתכסה עפר מול המבט, להחזיר את רחשי המטבח לקדמותם. – ברגע של סחרחורת – התנערי מעפר, קומי צאי מתוך ההפֵכה)

הכל היה מקרה. הכל. הישיבה בחזית בתי־הקפה במבט כותב – eye/I camera – וכל מה שעובר (כמעט) נכנס. ההתמסרות המוחלטת למזדמן כאן ועכשיו. [ואולי גם הרפיון הזה, הקבלה המלאה – (יכולת הברכה?) – היו בגלל קרבת המוות, בגלל האינאונוּת (המנחמת), בגלל ההיחשׂפות וללא כל ריחוק (“מארגן”, “כל־יודע”) לנקרה].

ואז, מקרה המחשבה – המהפכה, התהפכות המראֶה לשפה. (בראשונה במונית לתל־אביב, ואחר־כך שנית בריו). – מקרה החזון, החיזיון, הנבואה, ה' הנקרה? או ההיקראות, הקריאה, הקול הקורא, הולך ומגיע (מתדבר מעל הכַּפּורת, מבין הכרובים) – ויקרא, ה־א' הקטנה שבין קרה וקרא?

וגם אז המקרה שלט, חירות המִשחק – בחירת אחת המלים מהנכתב: דקל, מרידיאן, מקרה, גל, – ומתוכה התחלת המסע לנוף האחורי של השפה. והכלים פשוטים, כלים ראשוניים של נסיעה, יצול ועגלה, מילון וקונקורדנציה. והמראה המדהים שהתגלה והחלומות שהתמלאו בנטיות מִלה.

רק מאוחר יותר, בחורף בירושלים (סמוך לפינוי הדירה של אמא) נתפרש גם מקרה השִנאה. הכורח (הכפוי הזה, מלידה) לזכור את המוות, את האהבה, את אשר עשה לך עמלק, אשר קרךָ בדרך.

והערגה (מקרה הלילה). והתשישות הנוראה. לשון אחֵר, צחוקה של שרה.